יחזקאל פרק יג

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ב) בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵ֛א אֶל־נְבִיאֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הַנִּבָּאִ֑ים וְאָֽמַרְתָּ֙ לִנְבִיאֵ֣י מִלִּבָּ֔ם שִׁמְע֖וּ דְּבַר־הֽ':

רד"ק ויהי בן אדם, הנבאים – בקמץ הבי"ת ולית כוותיה:

לנביאי מלבם – הסמיכות בא על אות השמוש כמו גמולי מחלב והדומים להם ופירושו כי מלבם אומרים הנבואה לא שראו אותה כמו שאמר ולבלתי ראו:

מלבי"ם הנבא. צוהו לנבאות על נביאי השקר שבדו נבואות שקר מלבם

ומחזיקים ידי מרעים בל ישובו מדרכם הרעה:

מלבי"ם ביאור המילות הנבאים. לא נמצא בקמץ, ושאר כל הנבאים בשו"א, כי הנבואה המדומה יאמר תמיד בהתפעל, כל איש משוגע ומתנבא כמ"ש בפי' ש"א, וכן בנפעל מורה שאינם נבאים באמת רק עושים עצמם כן:

 

(ג) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' ה֖וֹי עַל־הַנְּבִיאִ֣ים הַנְּבָלִ֑ים אֲשֶׁ֥ר הֹלְכִ֛ים אַחַ֥ר רוּחָ֖ם וּלְבִלְתִּ֥י רָאֽוּ:

מלבי"ם הוי על הנביאים הנבלים. ר"ל כי הנביא מתנאו, א) שישיג נבואה אמתית,

ב) שתכלית נבואתו תהיה לתקן את העם,

ונגד הא' אמר שהם נביאים נבלים שלא דבר ה' בם,

והנה הנביא האמת ישיג נבואתו או ברוח ה' שיחול עליו וידבר בו,

לעומת זה אמר שהם הולכים אחר רוחם, ר"ל רוח דמיונם, ולא רוח ה' דבר בם,

או שיראה מחזות גדולות שמטעם זה נקראו רואים חוזים צופים, אבל הם לבלתי ראו, מאומה:

מלבי"ם ביאור המילות הולכים אחר רוחם. כמו איש הולך רוח (מיכה ב' י"א):

 

(ד) כְּשֻׁעָלִ֖ים בָּחֳרָב֑וֹת נְבִיאֶ֥יךָ יִשְׂרָאֵ֖ל הָיֽוּ:

מלבי"ם כשעלים. ונגד הענין השני צריך שיתקן פרצת העם, אמר שנביאיך ישראל דומים כשועלים בחרבות, שהשועל טוב לו הפרצה מן הגדר,

א) שדרך הפרצה יכנס אל הכרם להשחיתו,

ב) שדרך הפירצה יברח, שאם יבא אדם כנגדו בפירצה זו יברח בפירצה שכנגדה בערמתו,

וכן היו נביאי השקר שדרך הפרצות אשר היו בעם נכנסו אליהם וקבלו דבריהם אשר החניפו להם שדרכם טובה,

ג) שדרך הפרצות ברחו בעת נתפשו בדבריהם ושקרותם, תלו הדבר בפרצות העם:

 

(ה) לֹ֤א עֲלִיתֶם֙ בַּפְּרָצ֔וֹת וַתִּגְדְּר֥וּ גָדֵ֖ר עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲמֹ֥ד בַּמִּלְחָמָ֖ה בְּי֥וֹם הֽ':

מלבי"ם לא עליתם בפרצות. ר"ל כי נביאי האמת משתדלים,

א) לגדור גדר שלא ימצא פרץ בין העם,

ב) לעמוד בפרץ, שגם במקום שנשאר פרוץ שלא נגדר,

אם בא האויב (היינו המקטרג על העם) עמדו בפרץ ללחום עם האויב,

דהיינו ילמדו זכות ויתפללו וישיבו חמה ויגינו בזכותם על הדור (כמ"ש (לקמן כ"ב)

ואבקש איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני),

כמשל הגבור העומד במקום שהחומה פרוצה ולוחם עם האויב,

אבל אתם לא עליתם בפרצות להשיב מלחמה בעצמכם נגד האויב,

כי להפך הייתם כשועלים בחרבות שבבוא האויב בורחים בעד הפרצה, ולא גדרתם

גדר על בית ישראל לגדר פרצה ר"ל לתקן את הדור, כי הייתם כשועלים שטוב להם הפרצה ליכנס דרך שם, לעמד במלחמה שמצד שני אלה יעמדו במלחמה ביום שגזר ה' שיבא האויב,

אם ע"י הגדר שיכלא האויב מלבא, אם ע"י גבורי כח לעמוד בפרץ:

רש"י לא עליתם בפרצות – לא עשיתם מעשים טובים שתוכלו לעכב את הרעה מלבא:

 

(ו) חָ֤זוּ שָׁוְא֙ וְקֶ֣סֶם כָּזָ֔ב הָאֹֽמְרִים֙ נְאֻם־ה֔' וַֽה֖' לֹ֣א שְׁלָחָ֑ם וְיִֽחֲל֖וּ לְקַיֵּ֥ם דָּבָֽר:

מלבי"ם חזו שוא. ר"ל, א) החזון שיחזו הוא דבר שוא וריק שאין לו מציאות רק ברוח דמיונם,

והקסם שבו יגידו העתידות הוא דבר כזב שלא יהיה הדבר כמו שאמרו,

עד שאין ממש בדבריהם לא מצד הדבר עצמו שהוא שוא,

ולא מצד התועלת שידעו על ידו את העתיד כי הוא כזב,

ב) שחוץ מזה הם מיחסים השוא הזה לדבר ה', וז"ש ואומרים נאום ה', ובאמת ה' לא שלחם,

וא"כ אחר שאין לדבריהם מציאות לא מצד עצמם ולא מצד משלחם איך ייחלו לקיים דבר,

איך יתקיימו דבריהם?:

מלבי"ם ביאור המילות שוא, כזב. שוא דבר שאין בו ממש, וכזב דבר בלתי מתקיים:

 

(ז) הֲל֤וֹא מַֽחֲזֵה־שָׁוְא֙ חֲזִיתֶ֔ם וּמִקְסַ֥ם כָּזָ֖ב אֲמַרְתֶּ֑ם וְאֹֽמְרִים֙ נְאֻם־ה֔' וַאֲנִ֖י לֹ֥א דִבַּֽרְתִּי: ס

מלבי"ם הלוא. א"א שיתקיים מצד עצמו כי מחזה שוא חזיתם

ולא מצד המשלח – כי אומרים נאום ה' ואני לא דברתי שלא לבד שלא שלחתים בשליחות כי לא דברתי כלל:

מלבי"ם ביאור המילות לא דברתי. מוסיף על לא שלחם (פסוק ו'), כמ"ש (ירמיה כ"ג כ"א) לא שלחתי, לא דברתי:

 

(ח) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' יַ֚עַן דַּבֶּרְכֶ֣ם שָׁ֔וְא וַחֲזִיתֶ֖ם כָּזָ֑ב לָכֵן֙ הִנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

רד"ק לכן הנני אליכם – כמו ונתתי אני את פני באיש ההוא ויונתן תרגם הא אנא שלח רוגזי עליכון:

מלבי"ם לכן. יאמר שמגיע להם עונש כפול,

א) על מה שינבאו כזה בשם ה', שגם אם לא היו מחטיאים את העם בנבואתם הלא נביא השקר מיתתו בחנק,

ב) על מה שבדבריהם מתעים את העם מדרכי ה', ותחלה יגיד ענשם על נבואת השקר,

וז"ש יען דברכם שוא וחזיתם כזב הנני אליכם כי זה הנוגע לכבודי:

(ט) וְהָיְתָ֣ה יָדִ֗י אֶֽל־הַנְּבִיאִ֞ים הַחֹזִ֣ים שָׁוְא֘ וְהַקֹּסְמִ֣ים כָּזָב֒ בְּס֧וֹד עַמִּ֣י לֹֽא־יִהְי֗וּ וּבִכְתָ֤ב בֵּֽית־יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יִכָּתֵ֔בוּ וְאֶל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יָבֹ֑אוּ וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י הֽ':

מלבי"ם והיתה ידי. חושב ג' עונשים

א) בסוד עמי לא יהיו שלא יהיה להם חלק בסוד עם ה' שהיא תורתם וקדושתם שבעבורם נקראו עם ה',

ב) בכתב בית ישראל לא יכתבו שלא יהיה להם חלק לעוה"ב שזה נמלץ בדברי הנביאים בכתיבה,

 כמ"ש כל הכתוב לחיים בירושלים (ישעיה ד'), כל הכתוב לחיים (דניאל י"ב), ויכתב בספר זכרון לפניו והיו לי ליום אשר אני עושה סגולה (מלאכי ג'),

ג) שלא יהיה להם חלק בארץ, וז"ש ואל אדמת ישראל לא יבאו (והוא נגד מ"ש ג' מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל תורה וארץ ישראל ועוה"ב, שא"י בא לתקן חיי הגוף וחיים המדיניים,

ועוה"ב על חיי הנפש, והתורה הנר המאיר לשני השלמיות האלה ומקשרם יחד):

 

(י) יַ֣עַן וּבְיַ֜עַן הִטְע֧וּ אֶת־עַמִּ֛י לֵאמֹ֥ר שָׁל֖וֹם וְאֵ֣ין שָׁל֑וֹם וְהוּא֙ בֹּ֣נֶה חַ֔יִץ וְהִנָּ֛ם טָחִ֥ים אֹת֖וֹ תָּפֵֽל:

רש"י והוא בונה חיץ – והנה עמי כבונים בנין מחיצה והנביאים טחים אותו תפל קרקע הדומה לסיד ואינו מתקיים לפני הגשמים: תפל – אוטומנ"ץ בלע"ז וי"א בלאשטניי"א בלע"ז:

רד"ק יען וביען – הכפל לחזק העונש וכן יען וביען במשפטי מאסו ותרגם יונתן חלף דאתנביאו שקר וחלף דאטעיאו ית עמי:

הטעו את עמי – זה לבדו בטי"ת במקר' כי במקרא ישתמשו בענין זה בתי"ו תעה לבבי כי רוח זנונים התעם וכן כלם בתי"ו אבל במשנה וגמרא נשתמשו בענין הזה בטי"ת העובר לפני התיבה וטעה והטעו את בעל הבית וזולתם רבים וכן שמושי' בענין הזה בטי"ת והטי"ת והתי"ו ממוצא אחד הם ויבא זה במקום זה:

והוא בונה חיץ והנה טחים אותו תפל – נביא השקר בהבטיחו על שקר דומה למי שבנה חיץ והיא מחיצה גרועה

והוא משל שהם אומרים לבנות ירושלם בנין קיים, לאמר שלום ואין שלום,

הנה הבנין תפל – וישראל המקבלים דבריהם דומים לטחי החיץ בחומר תפל וגרוע שאין לו קיימא

 כמו היאכל תפל מבלי מלח לפי שהוא דבר שאין לו טעם

ואדני אבי ז"ל פי' תפל לבנים שאינם שרופים ובנין שעושין מהם בבא הגשם עליו יפול

ויונתן תרגם ושעיע ליה טין פטיר דלא תבן

ויש לפרש והנם טחים אותו תפל על נביאי השקר עצמם שבונים החיץ

ואחר כן טחין אותו כלומר שמייפים דבריהם בדברי חלקות כבונה בית וטח אותו ליפותו

וכן אמר למטה בפרשה את ארץ לא מטוהרה היא ונביאים טחו להם תפל:

לבי"ם יען. עתה יודיע העונש ע"מ שהתעו את העם, וז"ש יען וביען ר"ל עונש תוך עונש,

עונש כפול על פרי המעשה חוץ מן המעשה עצמו, יען שהתעו את עמי לאמר שלום,

שהבטיחו אותם על שלומם הפנימי – שדרכם טובה, ועל שלום החיצון – שלא יבא עליהם האויב,

ובזה חזקו ידיהם בל ישובו, ובאמת אין שלום,

והוא בונה חיץ, מצייר שהעם בונה מחיצה של קנים חלושה,

ונביאי השקר טחים את המחיצה הזאת בתפל, טיח עב המכביד על הקיר ובלתי מתקיים,

והנמשל י"ל פנימי וחיצון,

א) שהקיר רומז ע"מ שחזקו ובצרו חומת ירושלים מפני האויב וחשבו שלא יוכל לכבשה ובאמת הוא חיץ חלש, והם בדבריהם טחים את הקיר שיתראה חזק ובאמת הוא טיח תפל המכביד על הקיר

ולא יתקיים כמו שיבאר,

וגם ירמוז בהקיר אל קיר הברזל ששם ה' בינו לבין העיר (כמ"ש למעלה סי' ד'), ור"ל שהם שמו חיץ ומחיצה בינם לבין אלהיהם, כמ"ש כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם,

ובאשר שדרך המחיצה של קנים שיש בה נקבים יכול עדיין להביט אליהם דרך הנקבים כמציץ מן החרכים, הם טחים אותו תפל, ר"ל גורמים שתסור ההשגחה מהם לגמרי ע"י שמשחיתים דרך העם:

מלבי"ם ביאור המילות יען וביען. עונש במדה ובמשקל, ועמ"ש התו"ה בחקתי (סימן נ"א): חיץ. מענין מחיצת הקנים בלשון משנה, שחוצה המקום לשנים ע"י מחיצה:

 

(יא) אֱמֹ֛ר אֶל־טָחֵ֥י תָפֵ֖ל וְיִפֹּ֑ל הָיָ֣ה׀ גֶּ֣שֶׁם שׁוֹטֵ֗ף וְאַתֵּ֜נָה אַבְנֵ֤י אֶלְגָּבִישׁ֙ תִּפֹּ֔לְנָה וְר֥וּחַ סְעָר֖וֹת תְּבַקֵּֽעַ:

מלבי"ם אמר לאותם אשר טחים תפל אשר יפול. ר"ל שהתפל הלא הוא מצד עצמו מוכן ליפול ובלתי מתקיים, מכ"ש אם היה גשם שוטף שכשיהיה גשם בודאי הגשם ידיח את התפל מן הקיר,

ובפרט כי עם הגשם הטבעי אתן אני בהשגחתי דבר הבלתי טבעי,

כי אבני אלגביש תפלנה שהם שוברים את הקיר בעצמו ורוח סערות תבקע את הקיר:

מלבי"ם ביאור המילות ויפל. אשר יפול: ואתנה. כמו ואתן, כמו ואתנה ידעתן (בראשית ל"א):

רש"י ואתנה – כמו ואתן: אבני אלגביש – אבני ברד גדולות ואומר אני לפי שהם מזהירות ככל אבני גביש הוא מדמה אותם אל גביש שהיא אבן טובה כענין שנאמר ראמות וגביש (איוב כח)

ורבותינו אמרו אל גביש שעמדו באויר על גב איש וזהו משה רבינו שנאמר ומטר לא נתך ארצה (שמות ט) אותם שהתחילו לירד לא הגיעו לארץ: תפולנה – על הקיר:

 

(יב) וְהִנֵּ֖ה נָפַ֣ל הַקִּ֑יר הֲלוֹא֙ יֵאָמֵ֣ר אֲלֵיכֶ֔ם אַיֵּ֥ה הַטִּ֖יחַ אֲשֶׁ֥ר טַחְתֶּֽם:

רש"י איה הטיח – כך כשתבא הרעה יאמר לכם איה השלום שהבטחתם:

מלבי"ם והנה. עי"כ נפל הקיר בעצמו הלוא אז יאמר אליכם איה הטיח אשר טחתם,

שאם תפול הקיר כ"ש שלא יתקיים התפל, ועתה יבאר דבריו:

 

(יג) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' וּבִקַּעְתִּ֥י רֽוּחַ־סְעָר֖וֹת בַּֽחֲמָתִ֑י וְגֶ֤שֶׁם שֹׁטֵף֙ בְּאַפִּ֣י יִֽהְיֶ֔ה וְאַבְנֵ֥י אֶלְגָּבִ֖ישׁ בְּחֵמָ֥ה לְכָלָֽה:

מצודת דוד ובקעתי – ר"ל כן אעשה ואבקע את הקיר בחמתי ע"י רוח סערה ובאפי יהיה עליה גשם שוטף ואבני אלגביש אוריד עליה בחמה לכלותה ר"ל אביא אויב חזק ותבוטל הנבואה:

מלבי"ם כה אמר ה' ובקעתי רוח סערות בחמתי. שיש הבדל בין חמה ובין אף,

שהחמה היא הכעס הפנימי השמור בלב, ואף הוא התגלות הכעס ע"י עונש,

וכשיהיה האף בלא חמה פנימית, אינו רע, אבל האף שיצא ע"י חמה פנימית הוא רע,

ובכ"ז לפעמים אחר שיצא האף ויעניש תשוכך החמה כי אז תתקרר דעת הקוצף ע"י שהעניש וכלה חמתו, אבל אם אחר שיצא האף עוד החמה קיימת אין תקוה,

וז"ש שע"י החמה הפנימית אבקע רוח סערות,

ובצאת החמה לחוץ להיות אף חיצון – אז יתגשם להיות גשם שוטף,

ר"ל לא גשם רגיל, רק שישטוף הכל ע"י האף,

ובכ"ז לא תשוכך החמה בזה רק תתעורר שנית

עד שהגשם יתגשם ויגלד להתהוות ממנו אבני אלגביש ע"י החמה וזה יהיה לכלה:

מלבי"ם ביאור המילות ובקעתי. פעל יוצא לשלישי: בחמתי, באפי. עי' הבדלם למעלה (ה' י"ג):

 

(יד) וְהָ֨רַסְתִּ֜י אֶת־הַקִּ֨יר אֲשֶׁר־טַחְתֶּ֥ם תָּפֵ֛ל וְהִגַּעְתִּ֥יהוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ וְנִגְלָ֣ה יְסֹד֑וֹ וְנָֽפְלָה֙ וּכְלִיתֶ֣ם בְּתוֹכָ֔הּ וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ':

מלבי"ם והרסתי. צייר ג' ענינים,

א) הירוס הקיר, שהוא התפוררות שלא תהיה שלימה, והוא בקיעת העיר,

ב) והגעתיהו אל הארץ שהיא הנפילה לגמרי,

ג) ונגלה יסודו שלא ישאר שארית עד היסוד בה, ובל תחשוב שיפול הקיר לבדו ולא יוזקו האנשים,

ע"כ אמר ונפלה וכליתם בתוכה שיפול הקיר על האנשים, ובזה וידעתם כי אני ה':

רש"י הקיר – היא ירושלים:

 

(טו) וְכִלֵּיתִ֤י אֶת־חֲמָתִי֙ בַּקִּ֔יר וּבַטָּחִ֥ים אֹת֖וֹ תָּפֵ֑ל וְאֹמַ֤ר לָכֶם֙ אֵ֣ין הַקִּ֔יר וְאֵ֖ין הַטָּחִ֥ים אֹתֽוֹ:

מלבי"ם וכליתי. מודיע כי אחרית החמה אכלה רק בקיר ובטחים תפל,

שהוא בירושלים ובנביאי שקר שבה. לא בכלל ישראל:

רד"ק וכליתי ואומר לכם – ואז אומר לכם אין הקיר ואין הטחים אותו והם נביאי ישראל הנבאים מלבם

שנ' משל זה עליהם

וגם ישראל המחזיקים בידיהם והמקבלים דבריהם כלו בתוכה או בחרב או ברעב או בדבר:

 

(טז) נְבִיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הַֽנִּבְּאִים֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְהַחֹזִ֥ים לָ֖הּ חֲז֣וֹן שָׁלֹ֑ם וְאֵ֣ין שָׁלֹ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ': פ

רד"ק נביאי ישראל הנבאים – בשו"א הבי"ת וי"ת הקיר הראשון כותלא והשאר קרתא,

ותרגם את הקיר אשר טחתם ית קרתא דאתנביתון בה נבואן דשקר וכן ובטחים אותו ואין לו הטחים:

מלבי"ם נביאי ישראל. ר"ל עונש זה יבא ע"י נביאי ישראל יען שנבאים אל ירושלים והחוזים לה חזון שלום ועי"כ אינם שבים בתשובה ואין שלום:

 

(יז) וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ אֶל־בְּנ֣וֹת עַמְּךָ֔ הַמִּֽתְנַבְּא֖וֹת מִֽלִּבְּהֶ֑ן וְהִנָּבֵ֖א עֲלֵיהֶֽן:

רד"ק ואתה – אחר שאמר לו להנבא על נביאי השקר אמר לו להנבא על נביאות השקר:

המתנבאות מלבהן – ואומרות כי רוח ה' דבר בהן ומגידות עתידות ואומרות זה יחיה וזה ימות וזה יבא לו כך וכך לטוב או לרע ועושות מעשה כשפים ואומרות כי בנבואה בא להן זה:

 

(יח) וְאָמַרְתָּ֞ כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י ה֗' הוֹי֩ לִֽמְתַפְּר֨וֹת כְּסָת֜וֹת עַ֣ל׀ כָּל־אַצִּילֵ֣י יָדַ֗י וְעֹשׂ֧וֹת הַמִּסְפָּח֛וֹת עַל־רֹ֥אשׁ כָּל־קוֹמָ֖ה לְצוֹדֵ֣ד נְפָשׁ֑וֹת הַנְּפָשׁוֹת֙ תְּצוֹדֵ֣דְנָה לְעַמִּ֔י וּנְפָשׁ֖וֹת לָכֶ֥נָה תְחַיֶּֽינָה:

מלבי"ם הוי למתפרות כסתות. כמו שבקדושה מניחים תפילין על היד כנגד הלב, לשעבד תאות ומחשבת הלב לה', ומניחים על הראש כנגד המוח לשעבד כח השכל והמחשבה אליו יתברך,

כן היו הנשים הקוסמות מתפרות כסתות על אצילי היד במקום תפילין של יד.

והיו קוסמות שהן מצודדות לשם נפשות החיים של העם וכח לבבם שיהיו שבוים תחת רשותם,

ללכת אחרי זימה וכל תאוה רעה,

והיו עושות מספחות על ראש כל קומה לצודד שם כחות המחשבה

שיסורו העם אל מחשבות כוזבות להכחיש את ה' ותורתו,

על הראשון אמר – הנפשות תצודדנה לעמי? – וכי יהיה בכחכם לצודד נפשות עמי תחת רשותכן?

ובזה תחיינה נפשות השייכות לכנה להיות לכם מזון ומחיה,

ונגד השני שצודדו מחשבותיהם למינות ולכפירה אמר.

מלבי"ם ביאור המילות אצילי ידי. בית השחי. וידי כמו ידים, כמו וקרע בו חלוני:

רד"ק …ונפשות לכנה תחיינה – ונפשות שהן לכן והם נפשות הרשעים תחיינה אותם כאילו בדבריכן נפשות תלויות להמית ולהחיות ויונתן תרגם הנפשות עמי אתון יכלן לאבדא ולקיימא? הלא נפשתכון דילכן לא יכילתון לקיימא ויש מפרשים ונפשות לכנה תחיינה בשכר שהיו לוקחות במעשיהן:

 

(יט) וַתְּחַלֶּ֨לְנָה אֹתִ֜י אֶל־עַמִּ֗י בְּשַׁעֲלֵ֣י שְׂעֹרִים֘ וּבִפְת֣וֹתֵי לֶחֶם֒ לְהָמִ֤ית נְפָשׁוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְמוּתֶ֔נָה וּלְחַיּ֥וֹת נְפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר לֹא־תִֽחְיֶ֑ינָה בְּכַ֨זֶּבְכֶ֔ם לְעַמִּ֖י שֹׁמְעֵ֥י כָזָֽב: ס

מלבי"ם ותחללנה אתי אל עמי. שתוציאו קדושת שמי לחולין שתגרמו לחלל שמי,

וזאת תעשו בעבור שעלי [מלא אגרוף, כמו מי מדד בשעלו מים וגו'] שעורים ופתותי לחם שיתנו לכן,  

להמית נפשות במיתת הנפש ועי"כ להחיות נפשות שלכן,

או שתנבאו על נפשות הצדיקים שימותו ועל הרשעים שיחיו

על ידי שתכזבו לעמי בדברי כזב ואמונות כוזבות והם שומעי כזב ומקבלים דברי כזבכם:

מלבי"ם ביאור המילות ותחללנה. כמו לחלל את שם קדשי:

 

(כ) לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י ה֗' הִנְנִ֤י אֶל־כִּסְּתוֹתֵיכֶ֙נָה֙ אֲשֶׁ֣ר אַ֠תֵּנָה מְצֹדְד֨וֹת שָׁ֤ם אֶת־הַנְּפָשׁוֹת֙ לְפֹ֣רְח֔וֹת וְקָרַעְתִּ֣י אֹתָ֔ם מֵעַ֖ל זְרוֹעֹֽתֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּחְתִּי֙ אֶת־הַנְּפָשׁ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם מְצֹדְד֥וֹת אֶת־נְפָשִׁ֖ים לְפֹרְחֹֽת:

מלבי"ם לכן כה אמר ה'. נגד הכסתות, הנני אל כסתותיכנה וכו'

ושלחתי את הנפשות אשר אתם מצודדים את נפשים – ר"ל שאתן מצודדים נפשות ביד נפשים.

ר"ל ברשות כחות הטמאה שהם 'נפשים לפורחות' – לשדים ומזיקין הפורחים באויר:

מלבי"ם ביאור המילות נפשים. לא בא דוגמתו, ועי' בפי':

 

(כא) וְקָרַעְתִּ֞י אֶת־מִסְפְּחֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִצַּלְתִּ֤י אֶת־עַמִּי֙ מִיֶּדְכֶ֔ן וְלֹֽא־יִהְי֥וּ ע֛וֹד בְּיֶדְכֶ֖ן לִמְצוּדָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ן כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ':

רד"ק וקרעתי את מספחותיכם – וכן אקרע מספחותיכם שהייתן משימות על ראש כל קומה וקריעת הכסתות והמספחו' הוא כליון הנשים המכשפות ומיתתן וכיון שיבטלו הן יבטלו מעשיהן: למצדה – חסר וי"ו:

מלבי"ם וקרעתי. ונגד מספחות הראש אקרע מספחתיכם,

והצלתי את עמי שלא תטעו אותם באמונות כוזבות, וידעתן כי אני ה' ותכירו אלהותי:

רד"ק  המספחות – כמו המטפחות והם הצעיפים שמכסות בהם הנשים את פניהן:

 

(כב) יַ֣עַן הַכְא֤וֹת לֵב־צַדִּיק֙ שֶׁ֔קֶר וַאֲנִ֖י לֹ֣א הִכְאַבְתִּ֑יו וּלְחַזֵּק֙ יְדֵ֣י רָשָׁ֔ע לְבִלְתִּי־שׁ֛וּב מִדַּרְכּ֥וֹ הָרָ֖ע לְהַחֲיֹתֽוֹ:

מלבי"ם יען. חוץ מזה יען שתכאו לב צדיק בשקר שתפחידו אותו בקסמיכם שתבא עליו רעה הגם שאני לא הכאבתיו,              ואת ידי הרשע תחזקו שתנבאו עליו טובות:

מלבי"ם ביאור המילות הכאות. כמו ונכאה לבב:

 

(כג) לָכֵ֗ן שָׁ֚וְא לֹ֣א תֶחֱזֶ֔ינָה וְקֶ֖סֶם לֹא־תִקְסַ֣מְנָה ע֑וֹד וְהִצַּלְתִּ֤י אֶת־עַמִּי֙ מִיֶּדְכֶ֔ן וִֽידַעְתֶּ֖ן כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ':

רד"ק לכן שוא – מבואר הוא

ויש מפרשים הענין הזה בדרישת המתים שהיו הנשים בעלות אוב מעלות נפשות המתים בדבריהן

ומפרשי' לפורחות בעבור אותן נפשות שאומר שהיו מעלות מקבריהן ופורחות באויר:

מלבי"ם לכן שוא לא תחזינה. כי אכלה אתכם: