יחזקאל פרק כב

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

מלבי"ם ויהי דבר ה' אלי. אחר שניבא כי נ"נ עמד בראש שני הדרכים וה' גמר הדין שיפול הגורל על ירושלים לא על רבת בני עמון,

הלא יפלא וכי בני עמון צדיקים נגד ישראל, לכן הודיע לו ה' חטאי ירושלים שעל ידם יצא הקצף עליהם,

וגם באר לו בסוף הנבואה שאין ביניהם צדיקים שיגינו עליהם כי היו כולם לסיג:

 

(ב) וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הֲתִשְׁפֹּ֥ט הֲתִשְׁפֹּ֖ט אֶת־עִ֣יר הַדָּמִ֑ים וְה֣וֹדַעְתָּ֔הּ אֵ֖ת כָּל־תּוֹעֲבוֹתֶֽיהָ:

מלבי"ם התשפט. אם תרצה לשפוט אותם מדוע נתחייבו כליה

(ולכן קראה עיר הדמים, אם על דמים ששפכו בתוכה ברצח, אם על דמי חללים שהרג האויב)

אם תרצה לשפוט ולדעת סבת עונשה, והודעתה את כל תועבותיה להראות שבא המשפט כפי הדין:

מלבי"ם ביאור המילות התשפט התשפט. יל"פ שהנביא היה שופט ומסתפק בעצמו אם ישפט ויחקור אחר עונות ירושלים, א"ל ה' וכי תשפוט ותחקור ע"ז אם תשפוט את עיר הדמים?

אני אמר לך הודע אותה את כל תועבותיה:

 

(ג) וְאַמַרְתָּ֗ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' עִ֣יר שֹׁפֶ֥כֶת דָּ֛ם בְּתוֹכָ֖הּ לָב֣וֹא עִתָּ֑הּ וְעָשְׂתָּ֧ה גִלּוּלִ֛ים עָלֶ֖יהָ לְטָמְאָֽה:

רד"ק ואמרת, עיר שופכת דם – עיר שאנשיה שופכים דם וכן דרך הלשון לזכור העיר במקום אנשיה לפי שהעיר כוללת אותם כמו העיר היוצאת אלף עיר הומיה עליזה והדומה להם:

בתוכה – אמר בתוכה לשני טעמים

האחד כי שפיכות דמים לעיני כל היא רעה גדולה יותר משפיכות דמים בדרכים ובמסתרים

והשני אמר בתוכה כלומר כי תוכה מלא דם מרוב שפיכות דמים

כמו שאמר על מנשה עד אשר מלא ירושלים פה לפה:

לבא עתה – שפיכות דמים גרם לה לבא עת חרבנה:

ועשתה גילולים עליה לטמאה – אמר עליה לפי שהגלולים היו על ההרים ועל הגבעות וי"ת עליה בגוה:

לטמאה – הטמאות שהאדם מוזהר עליהם הם מדרגות

יש טומאה במגע, ויש טומאה חמורה ממנה לבעול בעילות האסורות,

ויש עוד טומאה חמורה ממנה והיא עבודת הגילולים שהיא טמאת הנפש,

ועל אלה השתים האחרונות קאה ארץ כנען הגוי אשר בה לפיכך זכרם בזו הפרשה

ולפיכך אמר על מעשה הגילולים לטמאה

וכן בתורה אמר בהפך קדושים תהיו ואמר אחריו אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם

כי עבודת הגילולים היא טומאת הנפש לפיכך אמר לטמאה

ואמר ובגילוליך אשר עשית טמאת כי היא הטומאה הגדולה:

מלבי"ם עיר שפכת דם. שעיקר הגז"ד בא ע"י הדם ששפכו בתוכה שעי"כ בא עיתה וזמן כליונה,

וחוץ מזה עשתה גלולים ויתר תועבות לטמאה כמו שיפרש:

 

(ד) בְּדָמֵ֨ךְ אֲשֶׁר־שָׁפַ֜כְתְּ אָשַׁ֗מְתְּ וּבְגִלּוּלַ֤יִךְ אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ טָמֵ֔את וַתַּקְרִ֣יבִי יָמַ֔יִךְ וַתָּב֖וֹא עַד־שְׁנוֹתָ֑יִךְ עַל־כֵּ֗ן נְתַתִּ֤יךְ חֶרְפָּה֙ לַגּוֹיִ֔ם וְקַלָּסָ֖ה לְכָל־הָאֲרָצֽוֹת:

מלבי"ם בדמך אשר שפכת אשמת. שעקר האשם והעונש היה בעבור שפיכת דמים,

ובגלוליך אשר עשית טמאת – כי על האשם יכופר לו אחר שיקבל ענשו,

אבל גם אח"כ עודך טמאה מיתר הגלולים,

לכן ע"י ש"ד תקריבי ימיך – יבא זמן כליונך במהרה,

וע"י הגלולים תבא עד שנותיך, אחר שיבא יום מפלתך וגלותך יתחילו לך שנים שונות

שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו,

שגם בגוים לא תמצא מנוח, ומפרש על כן נתתיך חרפה בגוים שמן ירושלים באו אל הגוים הקרובים

ושם היו לחרפה, ומן הגוים נפזרו בארצות רחוקות ושם היו לקלסה, ומפרש.

מלבי"ם ביאור המילות ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך. השנים מציינים שנות עולם, שבכל שנה יתחדשו שנויים בנמצאי העולם,

והימים (כשאינו בא על ימים אחדים) יצייר ההמשך הזמני המיועד לכל נמצא בכלל,

כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, וכשאמר כמה ימי שני חייך, היינו המשך הכללי משני חייך,

ומצאנו הרבה פעמים שמציין בימים הימים הטובים, ובשנים יציין השנוים שיעשו בחיי האדם שרובן רעים, כי כל שנה ישונה ליחותו ומזגו ויותך ויופסד ויתקרב אל הזקנה,

ודייק יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, ודברנו ע"ז בכ"מ,

ואמר פה תקריבי ימיך שנשלמו ימי הטובה ובא קיצם, ותבא עד השינויים שיתחדשו עליך לרעה:

חרפה לגוים וקלסה לכל הארצות. קלסה היא יותר מחרפה שהוא המאמר שעושים לצחוק ולגנאי,

וכבר בארתי למעלה (ו' ט', י"ב ט"ו) שבכל הספר הזה יצויין שגלו בגוים ומשם נתפזרו לארצות רחוקות,

ובזה מוסיף שלא לבד שיהיה חרפה, כי יהיה גם קלסה, ולא לבד לגוים הסמוכים, כי גם לארצות רחוקות כמ"ש הקרובות והרחוקות וכו':

 

(ה) הַקְּרֹב֛וֹת וְהָרְחֹק֥וֹת מִמֵּ֖ךְ יִתְקַלְּסוּ־בָ֑ךְ טְמֵאַ֣ת הַשֵּׁ֔ם רַבַּ֖ת הַמְּהוּמָֽה:

מלבי"ם הקרבות. וגם הרחקות ממך יתקלסו בך, ומפרש הרחוקות יתקלסו מפני שאת טמאת השם,

שיצא שמך למרחוק שאת טמאה,

והקרובות יתקלסו בך מפני שאת רבת המהומה שהם יראו בעיניהם המהומות אשר בתוכך:

 

(ו) הִנֵּה֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֥ישׁ לִזְרֹע֖וֹ הָ֣יוּ בָ֑ךְ לְמַ֖עַן שְׁפָךְ־דָּֽם:

מלבי"ם הנה. העם יתקנו מעשיהם ע"י שישמעו לגדוליהם,

והם או הנשיאים שהוקמו עליהם מצד מעלתם ובחירתם אותם,

או האבות שישמעו לקולם מצד הטבע,

והם לא יקבלו לימוד מנשיאיהם שהם עצמם שופכים דם בזרוע חזקה שלא במשפט, ולא מן ההורים, כי.

מלבי"ם ביאור המילות איש לזרעו היו. הזרוע מציין ראשית הכח, והנשיא אשר במשפט יעמיד ארץ

המשפט הוא הזרוע שלו המניעה ידו וכחו, אבל אם יגבר שלא במשפט נקרא איש זרוע (איוב כ"ב ח'):

 

(ז) אָ֤ב וָאֵם֙ הֵקַ֣לּוּ בָ֔ךְ לַגֵּ֛ר עָשׂ֥וּ בַעֹ֖שֶׁק בְּתוֹכֵ֑ךְ יָת֥וֹם וְאַלְמָנָ֖ה ה֥וֹנוּ בָֽךְ:

רש"י אב ואם הקלו בך – כל התועבות שבפ' קדושים תהיו שהוזהרו עליהם נמנו כאן:

רד"ק אב ואם הקלו בך – ספר להם מן העבירות החמורות שהיו בהם ושראוי לכל אדם להרחיקם ואפילו לא הזהירה עליהם התורה:

עשו בעשק בתוכך – כל מה שהיו עושים ומתעסקים עם הגר היה בעשק לפי שאין לו קרובים ועוזרים

וכן הונו היתום והאלמנה לפי שהם חלושים שמת בעלה ואביו:

מלבי"ם אב ואם הקלו בך. וכמו שהוסר היראה והכבוד מן הגדולים

כן בהפך עשקו את החלשים גר יתום ואלמנה:

 

(ח) קָדָשַׁ֖י בָּזִ֑ית וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י חִלָּֽלְתְּ:

רד"ק קדשי בזית – כמו שאמר והבאתם גזול את הפסח ואת החולה וכל זה דרך בזיון:

ואת שבתותי חללת – כמו שראינו שהזהירם ירמיהו על חלול השבת:

מלבי"ם קדשי. יש קדש ב"עולם, בשנה, בנפש", והקדש בנפש הם ההורים והנשיאים

וכבר אמר שבזו קדושים אלה, והקדש בעולם הם קדשי הקדש והמקדש, ועז"א קדשי בזית,

והקדש בשנה הם שבתות וי"ט עז"א ואת שבתתי חללת:

 

(ט) אַנְשֵׁ֥י רָכִ֛יל הָ֥יוּ בָ֖ךְ לְמַ֣עַן שְׁפָךְ־דָּ֑ם וְאֶל־הֶֽהָרִים֙ אָ֣כְלוּ בָ֔ךְ זִמָּ֖ה עָשׂ֥וּ בְתוֹכֵֽךְ:

רש"י ואל ההרים אכלו בך – ובטוריא פלחו ביך לטעותא:

זמה עשו – עצות של רשעה:

רד"ק אנשי רכיל – שהיו הולכים רכיל מהחלושים לחזקים כדי לשפוך דם נקי חנם:

ואל ההרים אכלו – כמו שפירש' למעלה בפסוק ואל ההרים לא אכל:

זמה עשו בתוכך – אמר זמה דרך כלל לכל העריות ואחר כך פרט קצתם:

מלבי"ם אנשי. הש"ד היה בם מצד ג' ענינים,

א) ע"י הנשיאים כמ"ש בפסוק ו', ב) מצד אנשי רכיל, ג) ע"י שוחד כמ"ש בפסוק י"ב

(שהם שלשה דברים שמוציאין את האדם מן העולם, הקנאה אנשי רכיל, התאוה ע"י שוחד, הכבוד ע"י הנשיאים),

וחוץ מן ש"ד נמצא ע"ז וג"ע, נגד ע"ז אמר אל ההרים אכלו זבחי מתים,

ונגד ג"ע אמר זמה עשו בתוכך:

(י) עֶרְוַת־אָ֖ב גִּלָּה־בָ֑ךְ טְמֵאַ֥ת הַנִּדָּ֖ה עִנּוּ־בָֽךְ:

רד"ק ערות אב – זכר חמורה שבעריות והוא שאמר בתורה ערות אביך והיא אמו שהוא אשת אביו

ובאמרו גלה לשון יחיד והאחרים לשון רבים יש בו רמז למה שאמרו רבותינו ז"ל כי אמון הרבה אשמה שבא על אמו:

טמאת הנדה – שם רוצה לומר אשה שהיא מדם נדות וכמהו שם 'והוציאו את הנדה מן הקדש' 'כימי נדת דותה' והתאר כמו כן בזה המשקל נדה היא

וזכר בבעילת הענוי שאמר ענו בך כי יש לה ענוי אם יבעלו' בנדתה כמו שיש לבתולה:

מלבי"ם ערות. וחושב מיני העריות שרובם עברו המלכים כמ"ש על אמון ועל יהויקים שבא על אמו

וז"ש ערות אב גלה בך בלשון יחיד:

 

(יא) וְאִ֣ישׁ ׀ אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֗הוּ עָשָׂה֙ תּֽוֹעֵבָ֔ה וְאִ֥ישׁ אֶת־כַּלָּת֖וֹ טִמֵּ֣א בְזִמָּ֑ה וְאִ֛ישׁ אֶת־אֲחֹת֥וֹ בַת־אָבִ֖יו עִנָּה־בָֽךְ:

רד"ק ואיש את אשת רעהו – אינו אומר על איש אחד לבד כמו שאמר ואיש בא מבעל שלישה והדומים לו

אלא אמר איש ואיש כמו איש מזרעך איש כי יתן מום בעמיתו והדומים להם

וכן ואיש את כלתו ואיש את אחותו

ואמר ענה בך כי ברוב אם ישכב עם אחותו ישכב עמה בבית אביו והיא עודנה בתולה [דהוי עינוי לה כמש"פ בפסוק הקודם]:

 

(יב) שֹׁ֥חַד לָֽקְחוּ־בָ֖ךְ לְמַ֣עַן שְׁפָךְ־דָּ֑ם נֶ֧שֶׁךְ וְתַרְבִּ֣ית לָקַ֗חַתְּ וַתְּבַצְּעִ֤י רֵעַ֙יִךְ֙ בַּעֹ֔שֶׁק וְאֹתִ֣י שָׁכַ֔חַתְּ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

רש"י ותבצעי רעיך בעושק – העשרת את אוהביך בעושק שעשקת מן העניים

לשון אחר ותבצעי לשון גזל כמו ובוצע ברך נאץ ה' (תהלים י') וכה פתרונו ותגזלי לרעיך בעושק:

רד"ק שחד – מלכך ושריך לקחו שחד מבעל הריב לשפוך דם נקי:

נשך ותרבית לקחת – כפל הענין במלות שונות וארז"ל זהו נשך זהו תרבית ולא חלקו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין:

ותבצעי רעיך בעושק – פירושו כתרגומו ואהנית רחמיך באונסיא

כלומר ההנית מרעיך ונתת להם בצע כסף מן העושק שעשקת בני עמך החלושים

ורעיך הם אשור ומצרים שהיו נותנים להם שוחד להיות להם לעזרה:

ואותי שכחת – כי לא בטחת בי ולא בקשת ממני עזר אלא מן האומות המכלות אותם

וכן אמר לטעם אחר ואותי שכחת אמר אותי שכחת שהזהרתי אותך על כל אלה העבירות

והלכת אחרי תאותך ולא זכרת אותי שצויתיך עליהן:

מלבי"ם שחד. אחר שחשב העריות חזר לש"ד שעל ידו נגמר הדין, וכן נשך ותרבית,

ולא לבד שגזלת את החלשים גם את רעיך תבצעי בעשק:

מלבי"ם ביאור המילות ותבצעי. מענין גזלה כמו כן ארחות כל בוצע בצע.

ויל"פ מענין רווח כמו מה בצע, שתעשוק ותעשיר בזה את רעיך ואנשי בריתך שהם מצרים ואשור:

 

(יג) וְהִנֵּה֙ הִכֵּ֣יתִי כַפִּ֔י אֶל־בִּצְעֵ֖ךְ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑ית וְעַ֨ל־דָּמֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בְּתוֹכֵֽךְ:

רד"ק והנה הכיתי כפי – דרך משל כאדם המצטער כמו שאמר וגם אני אכה כפי אל כפי:

אל בצעך – כמו על ובדברי רבותינו ז"ל כ"ד חטאות סדר יחזקאל

ומכולם לא חתם אלא בגזל שנאמר הנה הכיתי כפי אל בצעך:

אשר עשית ועל דמך אשר היו בתוכך – אמר דמך לשון יחיד דרך כלל ואמר היו בתוכך לשון רבים שפכו

ויונתן תרגם כך הא איתיתי פורענות עלך כחובי ממון אונסך די אנסת

רוצה לומר מה שלקחו באונס מן הנאנסים שאין כח בידם להמלט מן האנשים ההם:

מלבי"ם והנה. אמנם מה שהכיתי כפי כמ"ש (למעלה כ"א) וגם אני אכה כפי אל כפי,

שהוא מה שגמר הדין שילך נבוכדנצר להחריב את ירושלים זה לא היה בעבור ע"ז וג"ע,

רק על בצעך בעבור העושק שהיה ביניהם כמ"ש בדור המבול שלא נחתם גז"ד אלא על הגזל כמש"ש הטעם:

מלבי"ם ביאור המילות והנה הכיתי כפי. כמ"ש (כ"א כ"ב) וגם אני אכה כפי:

 

(יד) הֲיַעֲמֹ֤ד לִבֵּךְ֙ אִם־תֶּחֱזַ֣קְנָה יָדַ֔יִךְ לַיָּמִ֕ים אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֣ה אוֹתָ֑ךְ אֲנִ֥י ה֖' דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי:

מלבי"ם היעמד לבך. ר"ל שאם היה הגז"ד בעבור עבירות שבין אדם למקום היה עדיין תקנה בתשובה,

אבל אחר שנגזר הדין בעבור עבירות שבין אדם לחברו שע"ז אין מועיל תשובה עד שישיב העושק,

וא"כ איך יעמד לבך לימים אשר אני עשה אותך משפט,

אני ה' דברתי ועשיתי – בעת שדברתי הגז"ד כבר נעשה מעשה וא"א להשיב דבר שכבר נעשה:

 

(טו) וַהֲפִיצוֹתִ֤י אוֹתָךְ֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵרִיתִ֖יךְ בָּאֲרָצ֑וֹת וַהֲתִמֹּתִ֥י טֻמְאָתֵ֖ךְ מִמֵּֽךְ:

מלבי"ם והפיצותי. לכן אפיץ אותך בגוים, ומשם תזרה בארצות רחוקות,

וע"י רובי הגליות והתמתי טמאתך ממך – ששם תקבל ענשך ושם תשוב בתשובה:

מלבי"ם ביאור המילות בגוים, בארצות. עי' למעלה (י"ב ט"ו):

רד"ק והפיצותי – והתמותי טמאתך ממך כי לא עבדו גלולים שהם הטומאה הגדולה בגלות:

 

(טז) וְנִחַ֥לְתְּ בָּ֖ךְ לְעֵינֵ֣י גוֹיִ֑ם וְיָדַ֖עַתְּ כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ': פ

רש"י ונחלת בך – תתחלחלי בעצמך על מה שעשית: רד"ק ויש מפרשים ונחלת ענין חלול:

ידי נביאי תדע כי אני ה' אומר ועושה גוזר ומקיים:

מלבי"ם ונחלת בך. אח"כ תנחול בעצמך, שנחלתך, מאבותיך היה, שהיית עם קדוש וה' הוא נחלתך,

שזה הנחלה תלוי בך עצמך,

תשוב אל הנחלה הזאת, ומפרש מהו הנחלה וידעת כי אני ה', שתשוב לדעת את ה' שהוא נחלתך מימי קדם:

מלבי"ם ביאור המילות ונחלת. מנחלים נחלה ובנינו נפעל, כמו וננחלת, ואין בו דגש מפני הח':

בך. פי' הענינים שהיו בך מקדם:

(יז) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (יח) בֶּן־אָדָ֕ם הָיוּ־לִ֥י בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לסוג לְסִ֑יג כֻּלָּ֡ם נְ֠חֹשֶׁת וּבְדִ֨יל וּבַרְזֶ֤ל וְעוֹפֶ֙רֶת֙ בְּת֣וֹךְ כּ֔וּר סִגִ֥ים כֶּ֖סֶף הָיֽוּ:

מלבי"ם היו לי בית ישראל לסיג. כבר בארתי בפי' ישעיה (מ"ח) במש"ש הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני, שר"ל שהמצרף להסיר הסיגים בכור שיש בו כסף הוא ישליך כל הסיגים ו(לא) ישאיר רק הכסף,

אבל המצרף סיגים בכור עוני, ר"ל בכור שאין בו כסף רק כולו סיגים,

הוא (לא) ישליך רק הסיגים הגרועים לגמרי, והמתכיות החשובים בערכם הגם שהם ג"כ אינם כסף – יניח,

וכן אם יצרף ה' את הדור שיש בו צדיקים ורשעים [-כור כסף] יכלה את הרשעים ויניח את הצדיקים,

אבל אם כולם אינם צדיקים [-כור עוני] אז יברר מי שהם צדיקים [יחסית] לערך אנשי דורם הרשעים

שהם נחשבו ככסף לעומת הגרועים בהחלט,

וז"ש אחר שהיו לי בית ישראל לסיג שהם כולם סיגים,

רק שיש בסיגים האלה כמה מינים השונים, והם נחושת ובדיל וברזל ועופרת

וע"י שנתתים בתוך כור לצרפם, עי"כ הסיגים – כסף היו, נחשבו הסיגים ככסף,

שהסיגים הבלתי גרועים כ"כ, טובים ככסף – לעומת הגרועים מהם,

וכיון בזה על הצירוף והבירור הראשון שצרפם בעת גלות יכניה שהוציא מהם החרש והמסגר והטובים שבהם והגלם בבלה, והם היו כסף נגד הסיגים שנשארו בירושלים, וז"ש.

מלבי"ם ביאור המילות סיגים כסף. לדעת המפ' בא היו"ד והמ"ם עם הסמיכות שלא כדת,

ולמ"ש ר"ל הסיגים היו כסף:

 

(יט) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' יַ֛עַן הֱי֥וֹת כֻּלְּכֶ֖ם לְסִגִ֑ים לָכֵן֙ הִנְנִ֣י קֹבֵ֣ץ אֶתְכֶ֔ם אֶל־תּ֖וֹךְ יְרוּשָׁלִָֽם:

מלבי"ם יען היות כלכם לסגים הנני קבץ אתכם. לכן קבץ אותם לשלחם בגולה שעי"כ ברר הטובים שבהם,

והיה להם שארית ופליטה בגלותם, כמ"ש (ירמיה כ"ד) הראני ה' שני דודאי תאנים וכו',

שבאר שם שגלות יכניה היה כתאנים הטובות ששלחם לבבל לטובה ולפליטה,

והפרישם מן התאנים הרעות שנשארו שם והיו לקללה, וז"ש. [גלות החרש והמסגר לעומת דלת העם שנותרו].

 

(כ) קְבֻ֣צַת כֶּ֡סֶף וּ֠נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶ֨ל וְעוֹפֶ֤רֶת וּבְדִיל֙ אֶל־תּ֣וֹךְ כּ֔וּר לָפַֽחַת־עָלָ֥יו אֵ֖שׁ לְהַנְתִּ֑יךְ כֵּ֤ן אֶקְבֹּץ֙ בְּאַפִּ֣י וּבַחֲמָתִ֔י וְהִנַּחְתִּ֥י וְהִתַּכְתִּ֖י אֶתְכֶֽם:

מלבי"ם קבצת כסף ונחשת. שאחשוב כאילו יש שם גם כסף,

שאז ישגיח הצורף עליו לפחת עליו אש להנתיך – שנופח בכונה להנתיך ולהפריש את הסיגים מן הכסף

כן אקבץ הגם שיהיה באפי ובחמתי שהיא האש שיכלה הסיגים,

בכ"ז יהיה בהשגחה, והנחתי והתכתי אתכם, שיהיה ההתכה והפרשת הכסף לבד, ע"י ה' והשגחתו:

מלבי"ם ביאור המילות (כ – כא) אקבץ וכנסתי. יש הבדל בין קבץ, אסף, כנס, הקובץ מקבץ הנפזרות,

והאוסף אוסף אל מקום אחד, כמ"ש (ישעיה י"א), והכונס כונס למקום שמור בל יצא משם,

כונס כנד מי הים, ועז"א לאסוף ולכנס (קהלת ב') ר"ל שיכנס ע"מ שישארו בכור:

באפי, בחמתי, עברתי. כבר בארתי למעלה (ה' י"ב) שאף הוא החיצון. וחמה היא החמה הפנימית,

ושתיהן יהיו על החוטא, וגדר העברה שע"י אפו וחמתו שופך קצפו גם על הבלתי חוטא,

שעובר גבול האף לקצוף על הכלל, כמ"ש (ישעיה י"ג י"ג), ועז"א ונתכתם מעצמכם שכיון שנתן רשות למשחית וכו':

 

(כא) וְכִנַּסְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם וְנָפַחְתִּ֥י עֲלֵיכֶ֖ם בְּאֵ֣שׁ עֶבְרָתִ֑י וְנִתַּכְתֶּ֖ם בְּתוֹכָֽהּ:

רד"ק וכנסתי – כענין וקבצתי כמו נדחי ישראל יכנס וכפל הענין בזה הפסוק לחזק הענין להוסיף בו ונפחתי עליכ' באש עברתי:

מלבי"ם וכנסתי אתכם. אבל אחר שהפריש את הכסף והוציא את בני גלות יכניה מירושלים,

אז אכניס אתכם, שהכניסה היא מה שמכניס דבר שישאר בפנים ולא יצא ממקום כניסתו

(וזה הבדלו מן קיבוץ) ר"ל שיתר העם נשארו כנוסים בהכור שהיא ירושלים ולא יצאו בבלה,

ונפחתי עליכם באש עברתי – שגדר העברה היא החרון הכללי המתפשט על כלל העם

(ואינו מבחין בין צדיק לרשע), שלא יהיה באף ובחמה על החוטאים לבד רק בעברה להשחית את כולם, ונתכתם בתוכה – לא יחס עוד הנתיכה אל ה' רק שיותכו מעצמם מצד שיהיו בתוכה,

שזה משל אל האבדון שהיו בעת גלות צדקיהו:

 

(כב) כְּהִתּ֥וּךְ כֶּ֙סֶף֙ בְּת֣וֹךְ כּ֔וּר כֵּ֖ן תֻּתְּכ֣וּ בְתוֹכָ֑הּ וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔' שָׁפַ֥כְתִּי חֲמָתִ֖י עֲלֵיכֶֽם: פ

מלבי"ם כהתוך כסף. ובכ"ז תתכו בתוכה לגמרי ככסף הנתך בתוך כור, שניתך בקלות יותר מן הברזל,

וגם יאמר שבכ"ז גם זה היה לצרפם שיחזרו למוטב ויזדקקו ככסף,

כי ע"י הצירוף הזה וידעתם כי אני ה' תכירו שאני המעניש והמשגיח:

מלבי"ם ביאור המילות כהתוך כסף. כהתכת כסף, כמו כהנתוך:

 

(כג) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

מלבי"ם ויהי דבר ה'. עתה פירש לו מי הם הארבעה מיני סיגים שחשב למעלה,

שהם נחושת ובדיל וברזל ועופרת:

 

(כד) בֶּן־אָדָ֕ם אֱמָר־לָ֕הּ אַ֣תְּ אֶ֔רֶץ לֹ֥א מְטֹהָרָ֖ה הִ֑יא לֹ֥א גֻשְׁמָ֖הּ בְּי֥וֹם זָֽעַם:

מלבי"ם אמר לה. שמה שאמרתי שהיו לי בית ישראל לסיג, היינו שאת ארץ לא מטוהרה היא,

ויצייר הכליון שנעשה בארץ כציור הכליון שנעשה בארץ בעת המבול,

כי גם הם השחיתו דרכם כמו דור המבול, רק שבעת המבול ירד הגשם וטהר את הארץ,

שאז נמחה כל הטומאה והגיעול שנמצא ע"פ הארץ כרוחץ דבר מטונף במים שיטהר מטומאתו וצואתו,

ואחר המבול היתה הארץ מטוהרה שהמים מטהרים כל טומאה,

אבל את לא נטהרת אחר החורבן, כי לא גשמה ביום זעם,

שביום שזעם ה' עליך לא ירד הגשם לטהר את הארץ כי היה החורבן ע"י אש לא ע"י מים:

מלבי"ם ביאור המילות לא גשמה. מבנין פועל ונפל הדגש, ומפיק הה"א לתפארת הקריאה, רד"ק. ורש"י פי' לא נתן גשם הראוי לה לטהרה:

 

(כה) קֶ֤שֶׁר נְבִיאֶ֙יהָ֙ בְּתוֹכָ֔הּ כַּאֲרִ֥י שׁוֹאֵ֖ג טֹ֣רֵֽף טָ֑רֶף נֶ֣פֶשׁ אָכָ֗לוּ חֹ֤סֶן וִיקָר֙ יִקָּ֔חוּ אַלְמְנוֹתֶ֖יהָ הִרְבּ֥וּ בְתוֹכָֽהּ:

מלבי"ם קשר. עתה חושב ד' מיני הסיגים,

הנחושת הם קשר נביאי השקר שהיו עוסקים בנחוש וקסם,

והם היו דומים כארי שואג לטרוף טרף שהארי בעת ישאג י"ל טרף כמ"ש הישאג אריה ביער וטרף אין לו,

וכן הם בעת שאגו וינבאו טרפו טרף,

אבל הארי טורף בשר וגויה והם נפש אכלו שאכלו את הנפש הרוחניית כי החטיאום בנפשותם,

וגם חסן ויקר יקחו כמ"ש הנושכים בשניהם וקראו שלום,

ואלמנותיה הרבו בתוכה שעל ידי נבואתם נהרגו האנשים בידי אויב ונשארו נשיהם אלמנות:

מלבי"ם ביאור המילות חסן ויקר. דברים חזקים ויקרים:

 

(כו) כֹּהֲנֶ֜יהָ חָמְס֣וּ תוֹרָתִי֘ וַיְחַלְּל֣וּ קָדָשַׁי֒ בֵּֽין־קֹ֤דֶשׁ לְחֹל֙ לֹ֣א הִבְדִּ֔ילוּ וּבֵין־הַטָּמֵ֥א לְטָה֖וֹר לֹ֣א הוֹדִ֑יעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי֙ הֶעְלִ֣ימוּ עֵֽינֵיהֶ֔ם וָאֵחַ֖ל בְּתוֹכָֽם:

מלבי"ם כהניה. הם היו הבדיל, כי אותם הבדיל ה' מעדת ישראל ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים,

והם היו מוטל עליהם,

א) ללמד את התורה כמ"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, והם חמסו תורתי,

ב) לשמור את המקדש וקדשיו והם חללו קדשי כי בין קדש לחול לא הבדילו, ולא נזהרו בטומאה וטהרה,

וגם משבתותי העלימו עיניהם ולא הזהירו על חילול שבת ששקול כנגד כה"ת:

רד"ק …ומשבתותי העלימו עיניהם – שראו מהם שהיו נושאים משא ביום השבת כמו שכתוב בספר ירמיה והכהנים היה להם למחות בידם ולא מיחו אלא העלימו עיניהם כאילו אינם רואים:

 

(כז) שָׂרֶ֣יהָ בְקִרְבָּ֔הּ כִּזְאֵבִ֖ים טֹ֣רְפֵי טָ֑רֶף לִשְׁפָּךְ־דָּם֙ לְאַבֵּ֣ד נְפָשׁ֔וֹת לְמַ֖עַן בְּצֹ֥עַ בָּֽצַע:

מלבי"ם שריה בקרבה. הם היו הברזל שהיא המתכת היותר חזק וההורג נפשות,

כן היו כזאבים, שיש הבדל בין האריה והזאב, האריה אינו טורף את האדם רק בעת רעבונו

אבל הזאב טורף לשפך דם גם כשאינו רעב,

והיו שופכים דם או כדי לאבד נפשות או למען בצע בצע ולגזול ממון הנרצח:

מלבי"ם ביאור המילות חמסו תורתי. החמס נופל על כל דבר שנעשה שלא כראוי, וחוטאי חומס נפשו,

ור' יונה כתב שחמס בלשון ערבי הסרת הדבר ממקומו, וכן (צפניה ג' ד') חמסו תורה:

 

(כח) וּנְבִיאֶ֗יהָ טָח֤וּ לָהֶם֙ תָּפֵ֔ל חֹזִ֣ים שָׁ֔וְא וְקֹסְמִ֥ים לָהֶ֖ם כָּזָ֑ב אֹמְרִ֗ים כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' וַֽה֖' לֹ֥א דִבֵּֽר:

מלבי"ם ונביאיה. חוזר אל הנביאים לאמר שלא לבד שלא הוכיחו את הכהנים והשרים

עוד עזרו להם במה שנבאו בשקר בשם ה', ומ"ש טחו תפל התבאר למעלה סימן י"ג:

רש"י טחו להם תפל – דומין לטחי בנין בטיט שאינו מעובד כל צרכו שאין בו תבן והוא נפשר מאליו בבא עליו גשמים ולשון תפל כל דבר המחוסר תקון:

 

(כט) עַ֤ם הָאָ֙רֶץ֙ עָ֣שְׁקוּ עֹ֔שֶׁק וְגָזְל֖וּ גָּזֵ֑ל וְעָנִ֤י וְאֶבְיוֹן֙ הוֹנ֔וּ וְאֶת־הַגֵּ֥ר עָשְׁק֖וּ בְּלֹ֥א מִשְׁפָּֽט:

מלבי"ם עם הארץ. הם היו העופרת הגרוע מכולם, והם עשקו וגם גזלו, וגם עני ואביון הונו,

וכ"ז היה בלא משפט – יען שלא היה משפט בארץ ואיש הישר בעיניו יעשה:

מלבי"ם ביאור המילות עשק גזל. עשק המעכב שכר שכיר והוא קל מגזל:

 

(ל) וָאֲבַקֵּ֣שׁ מֵהֶ֡ם אִ֣ישׁ גֹּֽדֵר־גָּדֵר֩ וְעֹמֵ֨ד בַּפֶּ֧רֶץ לְפָנַ֛י בְּעַ֥ד הָאָ֖רֶץ לְבִלְתִּ֣י שַׁחֲתָ֑הּ וְלֹ֖א מָצָֽאתִי:

מלבי"ם ואבקש. הוא הנמשל שלא מצא כסף בין הסיגים, שבקש איש שיגדר גדר היינו לתקן הפרצות ואת הדור, או עכ"פ שיעמד בפרץ שזכותו תגין על הדור, ולא יתן המשחית לבא ולנגף ולא מצא. ולכן.

מלבי"ם ביאור המילות גדר גדר ועמד בפרץ. עי' לעיל (י"ג ה') (לא) זעמי עברתי. עי' לעיל (כ"א ל"ו):

 

(לא) וָאֶשְׁפֹּ֤ךְ עֲלֵיהֶם֙ זַעְמִ֔י בְּאֵ֥שׁ עֶבְרָתִ֖י כִּלִּיתִ֑ים דַּרְכָּם֙ בְּרֹאשָׁ֣ם נָתַ֔תִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

מלבי"ם ואשפך עליהם זעמי. שהוא העונש, וזה יהיה בשני פנים,

א) באש עברתי כליתים שהעברה היא שמעניש בכלל ואינו מבחין בין טוב לרע,

ב) דרכם בראשם נתתי שהוא העונש ההשגחיי לפי דרכו ומעשהו: