יחזקאל לג

(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה:

רד"ק ויהי, בן אדם – אל בני עמך- הנה דברתי אליך על הגוים המריעים לישראל כי ישאו את עונם ועתה דבר אל בני עמך כי בעונותם שלטה בהם יד הגוים:

 ואמרת אליהם – אמור להם זה המשל:

 ארץ כי אביא עליה – אמר אביא כמו שאמר ירמיה רגע אדבר על גוי ועל ממלכה להודיע כי הוא משגיח בבני אדם וגומל טוב לטובים ורע לרעים אף על פי כי בישראל היא ההשגחה הגדולה יש ממנה מקצת בשאר האומות כמו שאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם:

 מקציהם – רפויה הקו"ף וענינו כמו מקצה אחיו לקח ומ"ם מקציהם מ"ם השמוש ומ"ם מקצה מ"ם התוספות:

מלבי"ם ארץ כי אביא עליה חרב – יש שני מיני צופים,

א] צופה שמעמידים לראות אם אויב בא לעיר,

ב] אחר שכבר בא האויב מעמידים צופה לראות ולעיין על מחנה האויב ולהזהיר את העם שישמרו א"ע מן הצד שמשם יערוך מלחמה וישליך חצים ואבני קלע אל העיר,

ויש ג' הבדלים ביניהם,

א] שהצופים שמעמידים לראות אם יבא איזה אויב, מעמידים צופים רבים בכל צד, משא"כ הצופה שמעמידים אחר שבא האויב מעמידים רק צופה אחד, שיעיין על מעשה האויב ומערכתו.

ב] הצופים שיראו אם בא האויב מעמידים אנשים הדיוטים, אבל הצופה שיעמוד לראות על מערכת האויב שכבר בא, צריך להיות אחד משרי הצבא היודע תכסיסי מלחמה, ויודע להזהיר את העם ממקום הסכנה,

ג] הצופים הראשונים יעמיד המלך או שר הצבא, כדי שאם ירגישו ביאת האויב יודיעו לצבא המלחמה לצאת לקראתו לקרב, אבל הצופה השני אם בא האויב [לעיין מאיזה צד יתקוף] יעמידו העם כולו, כדי שבעת שיראה שהאויב ידו רמה ושיכבוש את העיר יודיע את העם כדי שימהרו להמלט על נפשם,

וז"ש ארץ כי אביא עליה חרב – אם כבר בא החרב ואז א"צ להעמיד צופים רבים לראות אם בא החרב, רק אז יקחו עם הארץ – כי הם יעמדו הצופה, ורק איש אחד – והאיש הוא מקציהם – ר"ל אחד מקציני העם העומד בראשם, ונתנו אותו להם לצופה – שעקר מה שצופה הוא בעבורם, להזהירם בעת הסכנה, לעמוד על נפשם, ואז,

מלבי"ם חלק באור המלים (ב) מקציהם. – הוא איש העומד בראש העדה, כמו וישלחו מקצותם אנשים בני חיל (שופטים י"ח ב') ומזה שם קצין, וכן בספרי בהעלותך (סי' פ"ה) ר"ש בן מנסיא אומר ותאכל בקצה המחנה במוקצין שבהם בגדולים שבהם, וכה"א וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין. ובב"ק (דף צ"ב) ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים אלו הנכפלים בשמות, ובאמת מצאנו שבא על הקצה השני הגרוע, ויעש כהני מקצות העם (מ"א י"ב), וגם עמ"ש ומקצה אחיו, ועל בקצה המחנה יש דעה במדרש ובספרי שם שכוון על הקצה הגרוע, אולם פה שאא"ל שיעמידו צופה את השפל שבעם בודאי כוון על העומד בקצה המעלה. ומ"ם מקציהם מ"ם השימוש ונחסר הדגש שאחריו:

(ג) וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם:

רש"י יראה את החרב – המה הגייסות:

מלבי"ם וראה – אם יראה שהחרב באה על הארץ – דהיינו שהאויב מנצח וכובש העיר, ואז יתקע בשופר להזהיר את העם – שימהרו לברוח:

(ד) וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה:

רש"י דמו בראשו יהיה – עון מיתתו ידרש מיד עצמו שפשע בנפשו:

מצודות דוד ולא נזהר – לא קבל האזהרה להיות נשמר ובעבור זה לקחו החרב והרגו. דמו בראשו – ר"ל עון מיתתו על עצמו אבל אין להאשים את הצופה כי הוא עשה את שלו:

מלבי"ם ושמע – ר"ל כי היה בענין השופר שני ענינים,

א] יש סימנים בתקיעת השופר שכל מבין הסימנים יודע איך יעשה ובאיזה צד יברח או איך ינצל, ועז"א ושמע השומע את קול השופר – ר"ל מי ששומע ומבין סימני התקיעות והאותות שהקול מורה עליהם ולא נזהר דמו – בראשו יהיה הוא מתחייב בנפשו,

ב] שאף מי שאינו יודע אותות השופר וסימניה, עכ"פ.

מלבי"ם חלק באור המלים (ד) דמו בראשו יהיה – לשון זה לא מצאנו רק גבי מיתת סקילה, ובא תמיד דמיו בלשון רבים (כמ"ש טעם הדבר בס' התו"ה קדושים סי' ק"ג), ועל שמתחייב בנפשו יאמר תמיד דמו בראשו, ולכן מוכרח לשתפו עם דמך בתוכך היה, ר"ל שאין לו כפרה, כי לא עשה תשובה ואשמת דמו נשאר בו לא ימחה:

(ה) אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט:

רש"י והוא נזהר נפשו מלט – אם נזהר היה נמלט:

מלבי"ם את קול השופר שמע – והיה לו להזהר ולברוח. וגם היה בענין השופר ענין שני מוסרי, שקול השופר הוא מעורר לתשובה והיו מתריעים על הצרות שישובו העם מעונותיהם, וע"ז הצד אמר את קול השופר שמע ולא נזהר לשוב בתשובה דמו בו יהיה – ר"ל בפנימיותו מה שלא תקן נפשו עכ"פ ע"י תשובה, שאם היה נזהר נפשו מלט – היה ממלט נשמתו מני שחת:

מלבי"ם השמע את קול השופר, את קול השופר שמע – הראשון מלשון הבנה, והשני מלשון שמיעה:

(ו) וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ:

רד"ק והצפה – נלקח- קמץ בזקף:

 אדרש – ואף על פי שהוא היה חייב כבר מכל מקום על ידי הצופה מת והוא מתחייב בדמו כיון שלא הזהירו והוא לא ידע מי יהיה נלקח ומי הוא ראוי להלקח [בזה מיישב מדוע נתבע הצופה, והרי המת בעוונו מת?] והיה לו להזהיר העם בכלל כיון ששמוהו לו צופה ובטחו בו וכן אמר והאלקים אנה לידו ואעפ"כ חייב השוגג כיון שהיה לו להזהר ואמר כי יפול הנופל ממנו ואמרו רז"ל ראוי היה זה ליפול אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה ע"י חייב:

מלבי"ם והצופה – אבל אם הצופה לא הזהיר ע"י תקיעת שופר הגם שהנפש בעונו נלקח מ"מ אדרוש דמו מיד הצופה, אם במה שלא הזהיר מן האויב, ואם לפי המוסר מה שלא עורר לתשובה שעי"כ היו נצולים:

(ז) וְאַתָּה בֶן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי:

רש"י צופה נתתיך – כאותו הצופה הניתן להזהיר שלא תאבד נפש כן נתתיך להזהיר את ישראל:

רד"ק ואתה בן אדם – הענין הזה מפורש למעלה בתחלת הספר:

 וקול השופר – הוא דבר הנבי' כמו שאמר הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם:

מצודות דוד צופה נתתיך – נתתי אותך להיות כצופה לישראל וכאשר תשמע מפי הפורעניות המיועדת לבא תזהיר אותם בשמי:

מלבי"ם ואתה – באר הנמשל, אתה הצופה העומד מצד בני ישראל – לתקן עניניהם ושמעת – מפי דבר גזרה שגזרתי עליהם שאז החרב באה בודאי, תזהיר אותם ממני – שישובו בתשובה וימלטו מן הגזרה:

(ח) בְּאָמְרִי לָרָשָׁע רָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ:

מלבי"ם באמרי לרשע – הגם שגזרתי עליו הדין למיתה, הלא אמרתי רשע מות תמות – שימות יען שהוא רשע, וא"כ אם יעשה תשובה ויהיה צדיק לא ימות, וא"כ אם לא דברת להזהיר רשע מדרכו – אז תגרום לו היזק בשתים,

 א] שימות בעונו – ב] שהוא רשע ימות – שימות רשע בלא תשובה, וע"כ דמו מידך אבקש:

מלבי"ם ודמו מידך אבקש – ולמעלה (פסוק ו') דמו מיד הצופה אדרש, ויש הבדל בין דרישה ובקשה שאחריהם מלת מיד, הדרישה היא להעניש, כמו מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם, והבקשה היא בקשת התשלומין בדבר שנכנס לערבון עליו, כמו אנכי אחטנה מידי תבקשנה, אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ור"ל את הנכנס כערב בעד הנפשות שמסרתים בידך להשגיח עליהם, וכן תפס למעלה (סי' ג') לשון בקשה מיד הצופה:

(ט) וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא שָׁב מִדַּרְכּוֹ הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ:

רד"ק ואתה נפשך הצלת – בלא מלת את ושארא את נפשך הצלת:

מלבי"ם ואתה כי הזהרת ולא שב – תרויח בשתים,

א] הוא בעונו ימות – לא אמר הוא רשע בעונו ימות, כי עכ"פ ישים לב קרוב למיתה ויעשה תשובה ותהא מיתתו כפרה,

ב] שאתה את נפשך הצלת.

(י) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה:

רש"י כן אמרתם – לפיכך אין אתם חפצים לשוב כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה:

מצודות דוד כן אמרתם – זאת אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו הם עלינו ר"ל באמת עשינו פשעים וחטאות. ובם – ובגמולם אנו נמקים בצרות ולא על חנם ואיך אפשר שנחיה ר"ל להיות נצולים מן ההמקה כי לא האמינו שהתשובה מועלת וכאלו אמרו בזה הואיל וכן הוא נתמיד בפשעים וכאשר אבדנו אבדנו:

מלבי"ם כן אמרתם לאמר – ר"ל שהם אומרים שאין מועיל להם תשובה מצד שני טעמים,

א] שידמו מצות ה' ואזהרותיו כמלך שצוה צווים על עבדיו והם עברו על פקודותיו, שהם חייבים, אם מצד שמרדו במלך, אם מצד שקלקלו את מלאכתו, ועל שניהם אין מועיל תשובה וחרטה,

וז"ש שאתם אומרים כי פשעינו – עלינו שמרדנו במלכו של עולם, ועוד שחטאתינו עלינו שהם המעשים עצמם שקלקלנו מלאכתו ועבודתו, ואיך יועיל תשובה,

זאת שנית בהשקף ע"מ המצות והאזהרות באו לתועלתנו כדמיון הרופא המצוה על החולה, שכן באו לטהר ולקדש את נפשותיכם, ואם עבר החולה על דברי הרופא עד שהוא נימק בחליו מה יועיל לו החרטה והתשובה, והוא כבר נימק בחליו

ועז"א ובם אנחנו נמקים – וא"כ ואיך נחיה – ע"י חרטה ותשובה ושמיעת קול השופר:

מלבי"ם פשעינו וחטאתינו – הפשעים הם המרדים, והחטאות הם הנעשים מסבת התאוה, לא מצד המרד כמ"ש בכ"מ:

(יא) אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:

רד"ק אמר אליהם – כל הענין עד סוף הפרשה מבואר הוא למעלה:

מלבי"ם אמר אליהם – משיב להם בשבועה על שני טענות אלה,

על הראשון אומר שציווי ה' לא ידמו לצווי ב"ו שאם יעברו על פקודתו רוצה לענוש ולהנקם מן מחוטא ולהמיתו דוקא, אבל ה' כל חפצו בתקנת בריותיו ולהחיותם, וגם כשחטאו וגזר עליהם עונש אין תכלית העונש כדי להעניש ולהנקם, רק כדי שע"י העונש ישים על לבו לשוב ולתקן מעשיו להבא, וגם אם יגזור מיתה על הרשע אין תכליתו מות הרשע, רק תכליתו שעי"כ יראה רשע אחר וישים על לבו לשוב.

וז"ש אם אחפץ במות הרשע – זה אינו החפץ והתכלית המכוון, כי אם – תכליתו הוא בשוב רשע – אחר מדרכו – ע"י יראת העונש וחיה – וא"כ חפץ ה' הוא חיי הרשע ולא מותו, וכשיתקן מעשיו להבא חיו יחיה,

ואם מצד השני שנטמאתם ואתם נמקים ע"י מעשיכם שובו שובו מדרכיכם הרעים – ע"י שתשובו תשובו לאיתנכם ותתקדשו ותרפאו מחלייכם, ולמה תמותו – הלא יש לכם רפואה:

מלבי"ם חלק באור המלים (יא) במות הרשע כי אם בשוב רשע – כבר יעדתי באילת השחר (כלל קלח) שהשם הנשנה יורה שאינו השם הראשון, ור"ל בשוב רשע אחר:

(יב) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ:

רש"י לחיות בה – בצדקתו:

רד"ק ואתם בן אדם – ביום חטאתו- מקור בשקל לבלתי קראת לנו עד יום מלאת:

מלבי"ם ואתה בן אדם אמר אל בני עמך – עתה הודיע להם שאין ה' מביט על מעשים הקודמים בין לטוב בין לרע, רק על מעשים של עתה, עד שצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו –

ר"ל שאינו דומה כב"ו שאם יחטא לפניו עבד ששרת לפניו תמיד באמונה יזכור צדקותיו הקודמים וימחול לו, ובהפך מי שהרשיע לפניו תמיד אף שישוב מדרכו לא יועיל, כי ישמור איבתו בלבו להענישו,

לא כן אצל ה', עת ימרוד הצדיק בו בפשע אז צדקתו הקודמת לא תצילנו,

והרשע – השב מרשעו לא יכשל ברשעתו – הקודמת, כי נמחל לו וכאילו לא היה מכשול בדרכו כלל,

"וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו" – ר"ל שהגם שבאם יחטא הצדיק בחטא שוגג לא בפשע תועיל לו רשעת הרשע, ר"ל שאז יצרפו מעשיו נגד מעשה הרשע החוטא בפשע וזדון ויצא צדיק לערכו,

אבל אחרי שהרשע שב בתשובה והצדיק עשה חטא שוגג לא יהיה [נחשב ל]צדיק בערך הרשע ולא יזכה נגד מעשה הרשע הקודמים, כי אז יביטו על מעשה הרשע והצדיק של עתה, שהרשע שב בתשובה והוא צדיק, והצדיק חוטא. ונתהפך הדבר.

 מלבי"ם חלק באור המלים (יב) פשעו, רשעו, חטאתו – הפשע הוא המרד (כנ"ל י') ויצדק על הצדיק שמורד, לא כן הרשע שלא עבד את ה' ואינו מורד רק מרשיע, ומה שכתבתי ביום חטאתו הוא השוגג, ועי' בפירוש:

(יג) בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צדקתו צִדְקֹתָיו לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת:

רש"י לא תזכרנה – להצילו מליענש על עבירה זו:

רד"ק באמרי, והוא בטח על צדקתו – אע"פ שפירשנו זה הענין בתוהא על הראשונות כמו שפירשו רז"ל אמר בטח רוצה לומר כי הוא חושב כי יועילו לו צדקותיו אשר עשה אע"פ שתוהא עליהן כי ענין תהייתו הוא לאהבתו תאות העולם ולעשות מה שלבו חפץ ותוהא על הזמן שעבר שלא עשה כתאות לבו:

(יד) וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:

מלבי"ם ובאמרי לרשע – וכו' ושב מחטאתו ועשה משפט וצדקה – משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום, ומפרש נגד משפט.

מלבי"ם חלק באור המלים (יד) משפט וצדקה – הבדלם מבואר (ישעי' א') ובכל התנ"ך:

(טו) חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת:

רש"י חבול – עבוט שצויתי להשיבו כבא השמש:

מלבי"ם חבול ישיב רשע – שעל עברות שבין אדם לחברו צריך להשיב מה שגזל חברו, מה שחבל ברשע ישיב, ומה שגזל ישלם – דמיו הגם שא"צ דוקא להשיב גוף הגזלה כמו מריש שתקעה בבירה,

ונגד צדקה בין אדם למקום בחקות החיים הלך – ילך בחקים אשר יחיה בהם חיי עולם הבא, ויזהר לבלתי עשות עול – להבא, חיו יחיה לא ימות – בעבור חטאים הקודמים:

מלבי"ם ישוב, ישלם – ההשבה הוא כשמשיב גוף הדבר, והתשלומין הוא גם כשנותן מחירו:

(טז) כָּל חטאתו חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה:

מלבי"ם כל חטאותיו אשר חטא לא תזכרנה לו – ר"ל שלא תזכרנה לו מצד שחטא רק מצד שמשפט וצדקה עשה – כי בתשובה מאהבה יעשה מעונות זכיות, ויהיה דומה כאילו לא חטא רק שעשה משפט וצדקה, כי אם חבול ישיב וגזלה ישלם לא יוחשב לו חטא החבלה והגזלה רק זכות ההשבה והתשלומין שקיים מ"ע, כאילו לא חטא בעבר רק עשה זכות ומצוה שע"י חיו יחיה:

(יז) וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן:

מצודות דוד ואמרו בני עמך – ואם יאמרו לא יתכן דרך משפט ה' במה ששופט את האדם לפי מעשיו האחרונים כי יחשבו לומר שמהראוי הוא לחשוב הראשונים עם האחרונים אלו מול אלו ולפיהן יהיה המשפט. והמה – באמת החושבים כן דרכם לא יתכן:

מלבי"ם ואמרו בני עמך לא יתכן דרך ה' – כי אצל בני אדם יהיה להפך שיזכרו מעשים הקודמים וידונו אותו על פיהם, וזה מצד שדרכם לא יתכן – כי אחר ששב ממעשים הקודמים צריך להעביר עליהם ולישא פשע:

(יח) בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם:

מצודות דוד בשוב צדיק – כי כשישוב צדיק מצדקתו ועשה עול הלא הוא מת בעת עשותו אותם ולטובה תחשב לו שלא יוסיף לחטוא:

מלבי"ם בשוב צדיק – מוסיף לאמר שאדרבה הסברה נותנת להפך, שבעת ישוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת בהם – ר"ל שאז ימות בצדקתו מקודם ובעול שעשה עתה, כי לפי ערך צדקתו הקודם יגדל יתר מאד העול של עכשיו, וכן.

מלבי"ם חלק באור המלים (יח) ומת בהם – הי"ל ומת בו, ועיין בביאור הענין:

(יט) וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה:

מלבי"ם ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה – ר"ל אז יחיה ברשעתו הקודם ובמשפט וצדקה שעושה עתה, כי לפי ערך שהיה רשע מקודם יגדל יתר מה שעתה עושה משפט וצדקה, כמ"ש במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד:

(כ) וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ואמרתם – וגם ע"ז תאמרו לא יתכן דרך ה' – והתשובה לזה הוא איש כדרכיו אשפוט אתכם – שאני איני מביט על דרכו של עתה לבד, רק אביט על כל דרכיו, ואשקיף על דרכו עתה לפי ערך של הדרך שהלך בה מקודם. שיגדל דרכו עתה אם נשתנה מערכו הקודם הן לטוב הן לרע:

(כא) וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר:

רד"ק ויהי, לגלותינו – לגלות יהויכין כי אז גלה יחזקאל הנביא:

מצודות דוד בשתי עשרי שנה – מוסב על לגלותינו ר"ל י"ב שנה לגלות יהויכין שאז גלה יחזקאל עמהם. בעשירי – בחדש העשירי ובחדש החמישי שלפניו היה החורבן ונתחדשה השנה בחדש השביעי כי חשבון שנות העולם הוא מתשרי ומנין החדשים המה מניסן. הפליט מירושלים – הנמלט מן ההרוגים בא אלי לאמר לי שהוכתה העיר ר"ל שכבשוה והכו אנשיה:

מצודות ציון הפליט – ענין המלטה כמו ויבא הפליט (בראשית יד):

מלבי"ם (כא-כב) בא אלי הפליט – הנה למעלה (כ"ד כ"ה) אמר שביום החורבן יבא הפליט להשמעות אזנים ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת,

[וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת מַשָּׂא נַפְשָׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם: (כו) בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם: בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':]

אמר לו, שהוא יודיע לו קודם בנבואה שכבר נחרב הבית, והפליט לא יבא רק להשמעת אזנים, כי השמועה ששמע בנבואה לא שמע באזניו הגשמים רק ראה במראה, והפליט ישמיע בפועל,

והנה ה' אמר לו (ג' כ"ו) ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מרי המה, ובדברי אותך אפתח את פיך, וכן היה יד אליו בערב לפני בוא הפליט – עד שהפליט לא בא רק להשמעות אזנים וה' פתח פיו – שיגיד אל העם לפני בוא הפליט והיה פיו הנאלם תמיד פתוח עד שבא הפליט –

ואחר שבא הפליט נשאר פיו פתוח – ר"ל כי יחזקאל לא נתיחד לנבא על החורבן שע"ז נתיחד ירמיה להנבא בירושלים, ששם היה עדיין תקנה בתשובה, ואם היה צדקיה שומע לקולו ויוצא אל נבוכדנצר לא היה מחריב את העיר,

אבל בגלות בבל לא היה הדבר תלוי, אדרבה בא להם ציווי מירמיה שיולידו שם בנים ובנות כי ישבו בגלות שבעים שנה, והיה פי הנביא נאלם שמה כי האפשרויות תלוי בנבואת ירמיה,

רק אחר שנחרב הבית אז ניתן רשות ליחזקאל לנבאות כי נשלם שליחות ירמיהו ומאז נפתח פיו לנבאות אל הכלל ולא נאלם עוד,

ובשגם כי עד עתה לא האמינו עדיין והיו ביניהם נביאי שקר שנבאו שהמקדש לא יחרב, ואחר ששמעו מן החורבן התחילו להאמין לדברי הנביאים ולהאמין בה', ומאז לא נאלם פי המוכיח בדבר ה':

(כב) וְיַד ה' הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת פִּי עַד בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד:

רש"י ויפתח את פי – כמו שאמר בראש הספר (יחזקאל ג) ונאלמת ולא תהיה לאיש מוכיח ואח"כ אמר לו (יחזקאל כד) ביום קחתי מהם את מעוז' יבא הפליט אליך ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ולא תאלם עוד. עד בוא אלי בבקר – כלומר בעוד בואו אלי בבקר כמו לפני בואו אלי בבקר:

רד"ק ויד ה', בא אלי – הפליט כמו שאמר למעלה ביום יבא אליך הפליט ושם פירשנו הענין וכן בפסוק ובדברי אותך:

 מצודות דוד ויד ה' – רוח הנבואה באה אלי בהערב שלפני היום ההוא. ויפתח את פי וכו' – ר"ל עד הזמן שבא אלי הפליט בבוקר דבר בי הנבואה לומר שמעתה אוכל לפתוח פי להוכיחם אף מלבי על כי מעתה ישמעו לי ר"ל עד הבוקר דבר בי הנבואה שיפתח פי. ויפתח פי – ר"ל וכן היה כי מאז נפתח פי ולא נאלמתי עוד כי בבוא הפליט ראו שהאמת עמדי ונפתח פי וכמ"ש ביום ההוא יפתח פיך את הפליט וכו' (יחזקאל כד):

מצודות ציון ויד – כח חוזק הנבואה:

(כג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (כד) בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה:

מלבי"ם יושבי החרבות האלה – אחר חורבן המקדש נשארו עדיין הרבה מישראל שישבו בחרבות ובשדות ומערות, וחשבו שעדיין יהיה ישוב בא"י ושקדושת א"י לא בטלה בעת החורבן,

והנביא נבא להם שהארץ תהיה שממה לגמרי (כמ"ש מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו), ושגם הקדושה בטלה בעת החורבן (כמ"ש קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל)

וז"ש כי יושבי החרבות – עדיין אומרים – שלא נתבטלה ירושת הארץ ומביאים ק"ו אחד היה אברהם – הוא לא היה רק איש אחד שהאמין בה', ובכ"ז גרם זכותו שירש את הארץ, ואנחנו רבים – מאמינים,

ובפרט לנו כבר נתנה הארץ למורשה – מכבר, ובודאי לא בטל הירושה שכבר נתנה לנו מכ"ש מאברהם שניתן לו ירושה מחדש:

(כה) לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:

רש"י על הדם תאכלו וגו' והארץ תירשו – בתמיה אם נצטויתם אין אתם שומרים על הדם תאכלו את מאכלי תפנוקים אתם אוכלים על ידי רציחה שהורגין את בעלי ממון ונוטלין את ממונם:

רד"ק לכן – על הדם תאכלו- ואני צויתי לכם לא תאכלו על הדם כי היא עבודת עכו"ם שהיתה חק מן הזובחים לשדים שאוכלים סביב הדם אחר שזבחו להם וזהו דבר הלמד מענינו לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו:

 ועיניכם תשאו אל גלוליכם – שאתם פונים אליהם תמיד לעובדם ולהשתחות להם ואפי' להביט בהם אסרתי לכם כמו שנאמר אל תפנו אל האלילים:

 ודם תשפכו – ר"ל דם נקי:

 והארץ תירשו – בתמיהה ואיך תרשו את הארץ ותעשו אלה המעשים שאינם טבע הארץ כמו שכתוב אלהי נכר הארץ והכנענים יצאו ממנה מפניכם מפני עבודת עכו"ם ושפיכות דם נקי ועשות התועבות כמו שכתוב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם ואיך תירשו אתם הארץ ואתם עושים התועבות שעשו אנשי הארצות האלה שהיו לפניכם:

מצודות דוד על הדם תאכלו – זהו מין עכו"ם שהיו זובחים לשדים ואכלו סביבות הדם בסמוך לה ואמרו שהשדים אוכלים את הדם והם הבשר וכאלו מסובי' בשולחן אחד בהתחברות ואהב' רבה והתורה הזהירה עליו כמ"ש לא תאכלו על הדם (ויקרא יט). ועינכם תשאו – פונים אתם אל גלוליכם לעבדם עבודת אלהות. ודם תשפוכו – שפכתם דם נקי. והארץ תירשו – בתמיה וכי בעשות מעשים כאלה תירשו את הארץ וכאומר וכי טובים אתם מאותם שמתו ונשבו ומה לכם להדמות אל אברה':

מלבי"ם לכן אמר אליהם – הודיע להם שהארץ לא נתנה להם רק בתנאי שישמרו את התורה כמ"ש ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו, והם עברו על ג' עברות החמורות המטמאים את הארץ ג"ע וש"ד וע"ז,

וז"ש על הדם תאכלו ועינכם תשאו אל גלוליכם – שהוא חטא ע"ז, ודם תשפכו – הוא ש"ד, ואיך הארץ תירשו?

(כו) עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ:

רש"י עמדתם על חרבכם – כלומר כל בטחונכם נתחזקתם על חרבכם. עשיתן תועבה – משכב זכור [יתכן שלמד כן מהלשון עשיתן, לומר שנהגו כנשים]:

רד"ק עמדתם על חרבכם – לשפוך דם נקי ויונתן תירגם אתעתדתון על תוקפיכון:

 עשיתן תועבה – בנו"ן במקום מ"ם או אמר עשיתן כנגד הנקבות:

מלבי"ם עמדתם על חרבכם עשיתן תועבה – ר"ל שבחרב אנסתם על תועבה ולטמא את רעהו ואת אשתו שהוא ג"ע ואיך והארץ תירשו?

(כז) כֹּה תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' חַי אָנִי אִם לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ:

רש"י אשר בחרבות – בערים הבצורות שסופן להיות חריבים. ואשר במצדות – במחבא להטמן מן החרב

אשלח בם את הדבר.

רד"ק כה תאמר – אם לא- לשון שבועה כמו אם לא כאשר דמיתי והדומים להם כמו שפירשנו:

 במצדו – מגדלים חזקים:

מצודות דוד אם לא – הוא ענין שבועה כמו אם לא כאשר דברתם (במדבר יד). אשר בחרבות – היושבים בערים הנחרבות עוד יפלו בחרב והשוכנים על פני השדה יפלו שמה וחית השדה תאכלם והנסתרים במצדות ובמערות ימותו בדבר:

מלבי"ם חי אני – כי יכלו יושבי הארץ לגמרי, שמי שיהיה בערים החרבות יכלה בחרב אויב, והמתחבא בשדה ששם לא יהיה האויב תאכלהו חיה רעה, ובמערות יכלה בדבר, ועי"כ.

(כח) וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר:

מצודות דוד שממה – כי לא ישאר מי מכם. ונשבת – יבוטל הגאון והגאוה שהיה לה מאיתן תקפה. מאין עובר – מבלי ימצא שם מי עובר:

מצודות ציון ומשמה – מל' שממון וכפל הדבר לרוב השממון. ונשבת – ענין בטול ומניעה. גאון – מל' גאוה. עוזה – ענין חוזק:

מלבי"ם ונתתי את הארץ שממה ומשמה, וגם מקומות העזים שהיו בה – כמו המצודות והמבצרים שהיו

בהרים שאין רגל אויב מגיע שם ישבתו – עד שגם ההרים יהיו שממה מבלי עובר:

מלבי"ם חלק באור המלים (כח) שממה ומשמה – ע"ל (ו' י"ד):

(כט) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ:

מצודות דוד כי אני ה' – הנאמן לשלם גמול. על כל תועבות' – בעבור כל תועבות':

מלבי"ם וידעו – ושממות הארץ תהיה השגחיי עד שממנה יכירו כי אני ה' – כי יראו שהיא שממה על כל תועבותם – שהוא עונש השגחיי מכוון נגד העונות:

(ל) וְאַתָּה בֶן אָדָם בְּנֵי עַמְּךָ הַנִּדְבָּרִים בְּךָ אֵצֶל הַקִּירוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד אִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר בֹּאוּ נָא וְשִׁמְעוּ מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת ה':

רש"י הנדברים בך – מתלוצצים בך:

רד"ק ואתה – הנדברים בך מרוב השתדלות בדבור שם הפועל נפעל וכן מה נדברנו עליך אז נדברו יראי ה' ולשון דבור שהוא קשור עם בית הוא לענין גנאי כמו ותדבר מרים ואהרן במשה תשב באחיך תדבר ואל יקשה עליך נכבדות מדובר בך שהרי פירושו ואמר נכבדות אבל פירוש הנבואה יבא פעמים בקשר הבי"ת כמו רוח ה' דבר בי והדומים לו:

 אצל הקירות – כי כן מנהג בני האדם בפגוש זה בזה בעיר ורוצה לדבר א' עם א' דבר סתום נסמכים אל הקיר ומדברים שלא ישמעם אדם מאחוריהם

וכן בפתח הבתים כשעומד אדם בפתח ביתו ועובר אדם עליו ורוצה לדבר עמו דבר סתר מדבר שם שהוא גם כן מקום סתר בדבור וכן נאמר באבנר ויטהו אבנר אל תוך השער לדבר אתו בשלי:

 ודבר חד – כמו אחד ונפל האל"ף לקצר וכן בל' ארמי הוא בחסרון האל"ף:  את אחד – פתח כלו שלא בסמיכות וכן שכם אחד והדומים לו ויונתן תירגם הנדברים בך דדנין בך בסתר כותליא:

מלבי"ם בני עמך הנדברים בך – אחר שנפתח פי הנביא והתחיל להוכיח את העם כמ"ש ויפתח פי ולא נאלמתי עוד, התחילו לדבר רע על הנביא בסתר איש בחדרי משכיתו, ובכ"ז בגלוי עשו א"ע כאילו יראים את ה' והולכים לשמוע תוכחת הנביא, וז"ש הנדברים בך אצל הקירות ובפתחי הבתים – שאצל הקירות של חצר ביתם, ועד פתח הבית, ששם אין יושבים רק משפחת הבית, היו נדברים כך לגנאי, (שכל לשון דיבור שאחריו ב' הוא לגנאי)

ובכ"ז ודבר חד את אחד – כשמדבר לאיש זר אחד אל אחד מיוחד מן העם, ואף איש את אחיו, יאמר באו נא ושמעו מה הדבר היוצא מאת ה' – עשו א"ע כמאמינים בדבר ה' וכרודפים לדעת את ה' ואת דבריו ע"י נביאו:

מלבי"ם חלק באור המלים (ל) הנדברים בך – כל דבור שאחריו ב' [אם לא בא לציין דבור ה' אל הנביא] הוא לגנאי תמיד, (עמ"ש ירמיה ל"א י"ט, תהלות פ"ז ג'), ודבור הבא בנפעל מורה ששנים מדברים ומחליפים הדברים זע"ז:

(לא) וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ כִּי עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ:

רש"י וישבו לפניך – כאילו הם עמי. עגבים – שחוק כמו עוגב. בצעם – גזילתם:

רד"ק ויבאו אליך כמבוא עם – ר"ל כמבוא עם החפצים לשמוע וחרדים על דבר ה' ות"י כמיתי גיברין תלמידים וגלה האל לנביא מחשבת לבם ומה שמדברים שלא בפניו:

 כי עגבים בפיהם המה עושים – לעג הם עושים בפיהם וכן תירגם יונתן ארי תולעבא בפומהון אינון עבדין:

מלבי"ם ויבואו אליך – בכל זאת לא יפחדו מדבריך כפוחדים אל ה' ואל דבריו, וזה בשתי פנים-

א- לפעמים כשהנביא מקבץ את העם להטיף ולהוכיחם, יבואו אליך כמבוא עם – מתקבצים עם כלל הצבור, וישבו לפניך עמי – ישבו כאילו הם עמי השומעים בקולי,

ובכ"ז ואותם לא יעשו – כי תחת שראוי להם לספר בפיהם המוסר והתוכחה, הם עושים בפיהם עגבים – וליצנות, ותחת שראוי שיחרדו בלבבם מפחד ה'.

 אחרי בצעם לבם הולך – בענין שפיהם ולבבם רחוק מה' ואיך יבואו לידי מעשה, כמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו:

(לב) וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם:

רד"ק והנך להם כשיר עגבים – כשיר חשק ודברי שחוק:

 יפה קול ומטיב נגן – כמו שישמע אותו האדם מאדם שהוא יפה קולו ומטיב נגן כך הם מדמים שישמעו דבריך בלב טוב וי"ת והא את להון כזמר אבובין דבסים קליה ומיטב לנגנא תירגם עגבים כמו עוגבים כי תרגום עוגב אבובא:

מלבי"ם והנך – ולפעמים יבואו אל הנביא לשמוע נועם מליצותיו בעת יטיף במשל ומליצה, ואז הנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטב נגן – בענין שנעים להם לשמוע דברי הנביא מצד נועם המליצה וטיב השיר ויופי הדבור הממשיך לב השומע, ומצד זה ושמעו את דבריך – ובכ"ז ועושים אינם אותם:

מלבי"ם חלק באור המלים (לב) יפה קול ומטיב נגן – אל השיר בפה ילוה ג"כ הניגון בכלי, ותנאי השיר יפה קול, ותנאי הכלי מטיב נגן:

(לג) וּבְבֹאָהּ הִנֵּה בָאָה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם:

רש"י ובבאה – הרעה אליהם. הנה באה – כי אמת מוכנת היא לבא אז ידעו כי לא שחוק היו דבריך כי נביא אמת היה בתוכם:

רד"ק ובבאה הנה באה – הם חושבים דברי נבואותיך לדברי לעג וצחוק ובבא נבואותיך כי הנה עתה באה בקרוב אז ידעו כי נביא היה בתוכם ונבואתך אינה דברי לעג:

מצודות דוד ובבואה – וכאשר תבוא העונש שאתה מייעד על המנעת עשות מאמריך. הנה באה – ר"ל אז יתמהו ויאמרו הנה באה נבואת הנביא ואז ידעו שהיה נביא בתוכם ודבר ה' היה בפיו ולא היו דבריו דברי שחוק להלעיג עליהן:

מלבי"ם ובבאה – אמנם על מה שהנביא מנבא להם עתידות ומזהיר כי יבא עליהם פורעניות לא ישיתו לב ולא יאמינו לדבריו עד יבא הפורעניות שנבא, ואז אין תועלת במה ששמעו דברי הנביא אחרי שלא עשו תשובה לעכב את הרעה כי בבאה הנה – כבר באה – ונהיה הרע, ואין תועלת רק מה שידעו – אח"כ כי נביא היה בתוכם – שאז יאמינו שהיא נבואה אמיתית, ואז כבר א"א לתקן הרע העבר: