יחזקאל לז

(א) הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת:

רש"י היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' וגו' – יד ה' כל יד ה' שבנבואה לשון כפייה הוא שהיתה הרוח כופה אותו לילך כמשתגע אל מקום שהרוח חפץ. והיא מלאה עצמות – רבותינו אמרו שהיו משבט אפרים שיצאו ממצרים לפני הקץ והרגום אנשי גת הנולדי' בארץ כמו שאמור בדברי הימים:

רד"ק היתה עלי יד ה' – ויניחני- כתרגומו ואשריני ענין מנוחה:

 בתוך הבקעה אפשר שהיה הבקעה שבאה לו הנבואה שם כבר כמו שאמר בתחילת הספר.

והיא מלאה עצמות – תרגם יונתן גרמי אנשא

והענין הזה הראה לו הקב"ה למשל כי בני ישראל יצאו מהגלות שהם בו והם בו כעצמות היבשות על דרך משל.

 או הראה לו זה להראות לו שעתיד להחיות מתי ישראל בעת הישועה כדי שיראו גם הם בישועה.

ויש בזה מחלוקת בדברי רז"ל תניא רבי אליעזר אומר מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומה שירה אמרו ה' ממית ומחיה ממית בצדק ומחיה ברחמים.

ורבי יהושע אומר שירה זו אמרו ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

רבי יהודה אומר באמת משל היה.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות.

עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם.

ואמרו מי היו המתים שהחיה יחזקאל אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו דכתיב ובני אפרים שותלח וברד בנו וגו' והרגום אנשי גת וגו' ויתאבל עליהם אפרים אביהם.

ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים.

ורבי יוחנן אמר אלו מתים שבבקעת דורא וכו' כמו שכתוב בפ' חלק:

(ב) וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד:

מלבי"ם (א-ב) היתה – כבר נחלקו רבותינו אם היה משל או החיה אותם ממש כנודע, ובכל אופן גם אם היה משל, מה שיראה החוזה הוא כאילו נעשה בפועל, ורואה את העתיד כי הוא הווה, והנה הוציאו ברוח ה' שחל עליו והניח אותו בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות – וחז"ל אמרו שהיו מאלה שכפרו בקץ ושכפרו בתה"מ והיו לפי האמת בלתי ראויים לתחיה, וכבר התבאר בדברי האלקיים כי נשאר בעצמות המת קוסטא דחיותא או הבלא דגרמי שיעשה כשאור בעיסה בזמן התחיה וממנה יבנה הגוף מחדש, עוד אמרו חז"ל עתידי צדיקי דהוי עפרא, כי לפני התחיי' בהכרח ישוב העפר על הארץ ויתבלה הגוף הראשון לגמרי, ואז יצמח מן העפר גוף חדש מעולה מן הראשון, ככל דבר שהעדר קודם להויה, ולא יעשה האפרוח עד אחר בלות הביצה, והחטה אחר בלות הגרעין בעפר, ורק עצם אחד שמו לוז ממנו יצמח בצירוף העפר הבלוי בנין החדש. אמנם פה היו שני שנויים א] שעדיין היו העצמות קיימות ולא נבלו להיות עפר, וכשיחיה יחיה הגוף הראשון, וזה א"א שיעשה הויה בלא העדר, ב] שהעצמות היו יבשות מאד – ר"ל שלא נשאר בהם רוח החיים והבלא דגרמי וקוסטא דחיותא הנצרך שיהיה כשאור בעיסה, וז"ש שהבקעה היתה מלאה עצמות, והיו רבות – לא עצם הלוז לבד, כי עדיין היו כולם קיימים.

 והיו על פני הבקעה – ולא היו בקבר כלל שיבלה השאול אותם. וגם היו יבשות מאד – שלא נשאר בהם הקוסטא דחיותא:

רש"י והעבירני עליהם סביב – לבקעה ולא הכניסו לתוכה לפי שהיה כהן:

רד"ק והעבירני – וכל זה במראה הנבואה:

 עליהם סביב סביב – כדי שאראה אותם כולם ומה שפירש"י זכרונו לברכה סביב סביב לבקעה ולא הכניסו לתוכה כדי שלא יטמא לפי שהיה כהן אם כן איך צוהו להעביר התער על ראשו ועל זקנו וכן תרגם יונתן על הכהנים ופאת זקנם לא יגלחו ועוד הרי אמר ויניחני בתוך הבקעה אלא הכל היה במראה הנבואה ולא היו דברים ממש:

מצודות דוד והעבירני – העביר אותי סמוך להם סביבותם למען יראה איכותם וכמותם ולא העבירו בין העצמות לפי שהיה כהן. והנה רבות – ר"ל ראיתי שהמה רבות מאד ויבשות מאד:

(ג) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ:

מצודות דוד התחיינה – הוא בה"א השאלה כי שאלו אם אפשר שיחיו העצמות האלה. אתה ידעת – כאומר הנה לפי הטבע אין מקום שיחיו אולם אם רצונך שיחיו הנה כן יחיו ומי א"כ יודע רצונך אלא אתה וא"כ ידעת אם יחיו:

מלבי"ם ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה – שהגם שיחזקאל בודאי האמין בתחייה הנה קבל שהתחייה תהיה אחרי בלות הגוף לגמרי, וע"י הרוח חיים שנשאר בעצמות, לא כן בעצמות האלה – שאינם כפי תנאי התחייה, ולכן אמר ה' אתה ידעת – כי זה אינו כפי התנאים המקובלים לו בענין של תה"מ:

(ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה':

מלבי"ם ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה – כי התחיה העתידה שיהיה הגוף מבולה בעפר תהיה דומה כבריאת האדם בבטן אמו, שתחלה יקרם עור סביב הטפה הזרעיית, ואח"כ יתהווה שם בשר (כמ"ש הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, עור, ואח"כ בשר) ואח"כ יתקשרו האיברים בגידין ועצמות, זאת שנית שהעצם הלוז הנשאר יש בו קוסטא דחיותא שהוא יסוד אל רוח חיים וממנו יבנה הגוף הנבלה, וידמה כטפת הזרע שיש בו חיות וממנו יצמח הגוף, לא כן בעצמות האלה היבשות בלא רוח חיים, ולכן צוהו לנבאות.

(ה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם:

רד"ק כה אמר – מביא בכם רוח- אחר הבשר והעור והגידים כמו שאמר בפסוק האחר על הסדר:

מצודות דוד מביא בכם רוח – ר"ל בהעצמות יבוא רוח ואויר נושב ומזה יבוא מעט חיות בעצמות להתנועע ולהתקרב זה לזה כמפורש בענין:

מלבי"ם כה אמר ה' הנה אני מביא בכם רוח – הוא רוח החיים היסודי שהוא הקוסטא דחיותא החסר מן העצמות האלה באשר לא היו מוכנים לתחייה ע"פ מעשיהם הרעים ויבשו לגמרי כעץ יבש אשר לא יצמיח עוד, וחייתם – היינו תקבלו כח אל החיות, ואח"כ.

(ו) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':

רש"י ונתתי עליכם גידים וגו' – ובספר איוב הוא אומר עור ובשר תלבישני תחיל' ואחר כך ובעצמות וגידים תסוככני אלא למה היו אלו דומים לאדם שפושט וחוזר ולובש שמה שפשט אחרון לובש ראשון אבל בתחיל' בריית הוולד עור ובשר תחילה ואח"כ עצמות וגידים. וקרמתי – לשון קרום איקרוטיי"רייא בלע"ז:

רד"ק ונתתי עליכם גידים – כי הם תחלת יצירת הולד ותכונתו כי רבים מהם נקשרות בעצמות ואחר הגידים הבשר ואחר כך העור כי הוא העליון ומה שאמר איוב עור ובשר תלבישני ועצמות וגידים תסוככני לא אמ' שהעור והבשר הם תחלה ביצירה לפי שזכרם בתחילה שהרי אמר תלבישני שהם כמו לבוש שהוא עליון:

 וקרמתי – פעל יוצא ויקרם עליהם עור פעל עומד כמו שאמר גם כן ובשר עלה והוא ענין קרום ובדברי רז"ל אמרו כדי שיקרמו פניה

מלבי"ם ונתתי עליכם גידים – שלא כדרך יצירת הולד וכדרך התחייה לעתיד, שתחלה עור ובשר וגידים ועצמות, וכאן שהעצמות עדיין קיימים יהיה בהפך תחלה גידים על העצמות ואח"כ בשר, ואח"כ עור, ואז ונתתי בכם רוח – היא הנשמה העליונה שבאה אח"כ על הגוף הנבנה והוא הרוח שהיה בו מקודם וצרור בצרור החיים וחייתם – שהיא התחייה הגמורה:

מלבי"ם וקרמתי. – פעל יוצא, העור העולה כקרום דק על הבשר:

 ונתתי בכם רוח – כבר אמר אני מביא בכם רוח ? ובפי' תקנתיו::

(ז) וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ:

רש"י ויהי קול – והנה רעש העצמות שהיו טופחין זה לזה. עצם אל עצמו – עצמות כל אחד כל מקום שנתפזרו היו קופצין ומתקרבין כל אחד ואחד אצל מקו' חבורו:

מלבי"ם ונבאתי ויהי קול והנה רעש – ע"י שבא רוח תחייה בעצמות, וע"י שהתקרבו העצמות – כא' במקום הראוי:

 מלבי"ם ותקרבו – התי"ו סימן נקבה, והוא"ו שבסוף סמין רבים זכרים ? כי יש עצמות ועצמים, העצמים הם הגדולים כמו השדרה והגלגולת, ובכאן היו מפוזרים והיו עצמות, ואחר שנתקרבו נעשו עצמים, ורמז עליהם בסימן הזכר:

(ח) וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:

רד"ק וראיתי, ובשר עלה – פירוש עלה על הגידים כי הגידים הם בתוך הבשר וי"מ עלה גדל כמו ותעל אחד מגוריה:

מצודות דוד והנה עליהם – ר"ל נתון עליהם גידים וכו'. ורוח אין בהם – עדיין לא היה בהם רוח החיוני:

מצודות ציון ויקרם – נעשה קרום:

מלבי"ם וראיתי – תחלה גידים – ואח"כ בשר – ואח"כ עור – אבל הרוח אין בהם – הוא הרוח העקרי המחיה את הגוף בכללו לא היה, וכבר באר בע"י פ' בראשית, כי כל שינויי הטבע יעשה ע"י הנביא, אבל להחזיר נשמות לפגרים לא יהיה רק ע"י ה' לבדו, ולכן כשהוצרך אליהו להחיות בן הצרפית הוצרך לתפלה.

 ולכן לא בא הרוח ע"י הנביא:

מלבי"ם ובשר עלה – על הגידין:

(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:

רש"י מארבע רוחות – כל מקום שהלכו נשמותיהן לשוט לד' רוחות העולם משם יתקבצו ויבאו. ופחי – כמו נופח באש פחם (ישעי' נד):

רד"ק ויאמר – מארבע רוחות בואי הרוח- זו היא רוח החיים לפיכך אמר מארבע רוחות כלומר מאיזה עבר שתהיה תבא כי הוא מהאויר ומה שאמר ונתתי רוחי בכם היא רוח השכל לפיכך אמר רוח והעד שאמר אחר שאמר והעלתי אתכם מקברותיכם:

 ופחי – שרשו נפח על משקל גשי מן נגש מענין ויפח באפיו נשמת חיים:

 בהרוגים האלה – אינו אומר הרוגי חרב אלא רוצה לומר במתים כי ההריגה נאמרת גם כן על המתים בלא חרב כמו היו הרוגי מות ואם היו בני אפרים כמו שכתוב למעלה הם היו הרוגי חרב:

 מצודות דוד מארבע רוחות – ר"ל מכל מקום שהלכו נשמותיהן לשוט לארבע רוחות העולם משם יתקבצו ויבואו וינשבו בגופי ההרוגים האלו ויחיו:

מצודות ציון ופחי – מלשון הפחה ונשיבה:

מלבי"ם ויאמר הנבא אל הרוח – ומצד שאתה בן אדם תאמר אל הרוח כה אמר ה' – כי זה תלוי בדבר ה' ביחוד, ואמר מארבע רוחות באי הרוח – כוונתו על הרוח הנשאר אחר המות אשר רוח הצדיקים צרור בצרור החיים ורוח הרשע מפוזר בכף הקלע בארבע רוחות ואין לו מנוח, ואמר שיבא הרוח מארבע רוחות כי הם היו רשעים ורוחם לא היה להם מנוחה ומהרי"א פי' שהרוח מורכב מארבע רוחות, הנפש הטבעית, והחיונית, והמדברת, והנצחיית, וצוה שיבא בכל חלקיו ויפח בהרוגים האלה:

מלבי"ם חלק באור המלים (ט) ופחי – שרשו נפח:

(י) וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד:

רד"ק והנבאתי – חסר תי"ו התפעל ומשפטו והתנביתי לפיכך נדגשה הנו"ן לחסרון התי"ו:

מלבי"ם והנבאתי – מבנין התפעל ודגש הנו"ן לחסרון התי"ו:

(יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ:

מלבי"ם ויאמר אלי בן אדם – באר לו הנמשל שהעצמות האלה הם בית ישראל – שהם יבשות מאד ואין להם הכנה לתחיית הגויה הכוללת, כי לא נשאר להם קוסטא דחיותא, לא מלך ושרים, לא גבורה והתעוררות חיל, עד שהם בתכלית היאוש שאומרים שהעצמות נתיבשו ואבדה כל תקוה – כי התקוה היא הקוסטא דחיותא, וגם נגזרנו – ונפרדנו כעצמות המפוזרות על פני הבקעה, ונפרדו מן כלל עצמות הגוף, וגם אין להם קוסטא דחיותא מצד המע"ט שהם דומים כאלה העצמות שלא היו מוכנים לתחייה ע"י רוע מעשיהם, ובכ"ז אינם כגוף שנתבלה ונעשה רקב, כי העצמות קיימות וכלל האומה עומדת לעד, רק נתפזרה לארבע רוחות השמים:

(יב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:

 רש"י לכן הנבא – שעתיד אני להחיותם שנית:

רד"ק לכן – אם הענין משל ארצות הגוים והגלות הם הקברות ואם כמשמעו מבואר הוא ומחלוקת יש בדברי רז"ל על המתים בחוצה לארץ מהם אמרו כי בחוצה לארץ יעלו מקברותיהם ומהם אמרו מקברותיהם יעלו לא"י בגלגול ודרך מחילות והפסוק הזה מוכיח כי בח"ל יחיו כמו מתי א"י שהרי אמר פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם ואחר כך והבאתי אתכם אל אדמת ישראל:

מלבי"ם לכן הנבא הנה אני פותח את קברותיכם – יש בזה מליצה וגם דברים כפשוטן,

אם על התחייה הגמורה שתהיה באחרית הימים, ובזה אמר שיפתח הקברים של כל המתים שכולם יעמדו בתחייה כמ"ש ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, לכן אמר שיפתח קברות כולם,

והעליתי אתכם מקברותיכם עמי – ההעלאה מן הקברים לחיי עולם, לא יהיה לכולם רק לעם ה' הצדיקים (וכן אמר אח"כ פתחי את קברותיכם – (ולא אמר עמי) ובהעלות אתכם מקברותיכם עמי -) וקבלו חז"ל שהתחייה לא תהיה בח"ל רק בא"י ומתי ח"ל יתגלגלו לא"י ושם יקומו בתחיה, וז"ש והבאתי אתכם על אדמת ישראל – ואמר אח"כ ונתתי רוחי בכם וחייתם, וזה יהיה בא"י, ועז"א והנחתי אתכם על אדמתכם – שתשארו שם בחיים.

ואם בדרך המשל והמליצה שהמשיל גויית האומה הכוללת כעצמות היבשות, ורוח אין בהם, ואת הגלות דמה כקברים ששם ישן הגוף של האומה הכללית במחשכים במצולות אמר שה' יפתח הקברים הוא שיסיר השעבוד וזה כולל לכולם, ובהעלות אתכם מקברותיכם עמי, שהעליה לא"י לא יהיה רק לצדיקים כמ"ש (למעלה סי' כ') והוצאתי אתכם מן העמים וכו' וברותי מכם המורדים והפושעים בי וכו' ואל אדמת ישראל לא יבא:

(יג) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי:

מלבי"ם וידעתם כי אני ה' בפתחי – וכו' ר"ל בין מן פתיחת הקברים ובין מן העליה תדעו כי אני ה' כי הכל יהיה למעלה מדרך הטבע:

(יד) וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה':

רד"ק ונתתי רוחי בכם – זהו רוח השכל כמו שפירשנו כי כיון שאמר ובהעלותי אתכם הרי רוח חיים כי לא יתנועע האדם בלא רוח חיים אם כן מה שאמר אח"כ ונתתי רוחי בכם על רוח השכל אמר והבטיחם שיתן בהם דעה ובינה והשכל ולא יחטאו עוד כמו שיעדם גם כן ואמר כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם:

 וחייתם – הבטיחם שיחיו ימים רבים והיא כמו שנאמר בנבואת ישעיהו כי כימי העץ יהיו ימי עמי:

 והנחתי אתכם על אדמתכם – הבטיחם שלא יגלו ממנה עוד:

מצודות ציון והנחתי – מלשון מנוחה:

מלבי"ם וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי – שכבר דברתי לעשות כן בעתיד, וכבר עשיתי בימי יחזקאל שקמו המתים ויחיו שזה סימן אם על התחייה העתידה אם על הגאולה ותחיית הגויה הכללית שדומה כעצמות היבשות המפוזרות שאין בם שום הכנה לתחייה ע"פ הטבע:

(טו) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

מלבי"ם ויהי דבר ה' – אחר שהראהו ה' איך יחיו העצמות היבשות ותבא בם הרוח, הראהו איך יתנהג הגוף הכללי הזה העומד בתחייה באופן שלא ימות עוד, היינו איך יהיה הנהגת המלוכה שהוא רוח המחיה את הגוף הכללי ואיך ישובו אל ה' ע"י שמירת תורתו ומצותיו שזה בנפש המשכלת בגויה הכללית:

(טז) וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו:

רש"י ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וגומר וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו – ארבע תיבות הללו כתוב עליו לאמר עץ זה ליהודה ולשבט בנימין שנלוה עליו. ולקח עץ אחד וכתיב עליו – זה ליוסף עץ אפרי' ושאר תשעה שבטים שהיו אחרי ירבע' שהיו משבט אפרי':

רד"ק ואתה, ולבני ישראל חברו – שבט בנימין שהיה עם שבט יהודה לעולם גם לאחר שנחלקה המלכות:

חברו – כן כתיב לפי שהיה בשבט אחד:

 ליוסף עץ אפרים – לפי שבעת שנחלקה המלכות היה מלך ירבעם שהיה משבט אפרים נקראו עשרת השבטים על שם אפרים:

 וכל בית ישראל חברו – חברו כתיב על דרך כלל כמו שאמר בית יעקב:

מלבי"ם ואתה – צוה לו שיקח עץ אחד, ויכתב עליו – אלה המלות, ליהודה ולבני ישראל חבריו – היינו שהוא אות ליהודה ולהמתחברים עמו מבני ישראל כמו שבט בנימין ומבני לוי ויתר העם שהתחברו ליהודה, ויקח עוד עץ אחד ויכתב עליו – אלה המלות, ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו – ר"ל שהוא אות ליוסף שהוא ראש השבט וממנו נצמח מלכות אפרים שהתחיל מירבעם, ולכן קראו עץ אפרים, וכל בית ישראל – כי אליו התחברו כל ישראל שהם עשרת השבטים:

(יז) וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:

רש"י והיו לאחדים – אני אחבר' לשני העצים שיהא עץ אחד בידך:

רד"ק וקרב – צווי מן הדגוש ובא בפתח הרי"ש כמו כתר לי פלג לשונם:

 לך לעץ אחד – אחר שתקח שני עצים ותכתוב בכל אחד שם בפני עצמו שהוא סי' למלכות ישראל שנחלקה אחר כך תקרב אותם אחד אל אחד והיו בידך שניהם יחד כאילו הם עץ אחד:

 ויהיו לאחדים בידך – שני האחדים יהיו בידך לאחד סימן למלכות ישראל שתהיה אחת.

ואדוני אבי ז"ל פירש אמר לו שיקרב שני העצים ויתחברו יחד ויעשו עץ אחד במעשה נס.

ויונתן תרגם כל עץ שבפרשה זו עד דבר אליהם לוחא וכן והיו העצים תרגם לוחיא ושבפסוק דבר תרגם את עץ יוסף אשר ביד אפרים ית שבטא דיוסף דהוא שבטא דאפרים את עץ יהודה ית שבטא דיהודה ועשיתים לעץ אחד לעמא חדא:

מלבי"ם וקרב – עוד צוה שיקרב שני העצים – אשר התאחד כל אחד – בעצמו, אל האחד – השני עד שיהיו לך לעץ אחד – ע"י אחיזת היד, ואז יתהווה ע"פ נס שיהיו לאחדים בידך – ר"ל שיתאחדו בפועל ע"פ נס ויהיו אחד באמת:

(יח) וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ:

רד"ק וכאשר – כמו שאמר לו שיכתוב לעיניהם והם ישאלוהו מהו המשל:

מלבי"ם וכאשר יאמרו בני עמך – ור"ל ואם תיכף כשיראו הנס הזה ישאלו מה אלה לך על מה  מורה הנס הזה, וכלל סימן העצים ?

(יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי:

רש"י הנה אני לוקח את עץ וגו' – שלא יהיו עוד לשתי ממלכות:

מצודות דוד את עץ יוסף – ר"ל שבט מלכות יוסף אשר היא ביד אפרים. ושבטי ישראל חבריו – ר"ל וגם אקח שבטי ישראל שהתחברו עמו ואתן אותם עליו ר"ל עם אפרים אתנם להיות שבט מלכות יהודה ואעשה אותם לשבט מלכות אחד וכן תקום הדבר בידי החזקה:

מלבי"ם דבר אליהם – וכו' הנה אני לקח – מקבלת חז"ל שתחלה יעמוד משיח בן יוסף והוא מלך מעשרת השבטים והוא ילחם מלחמות ויתאספו כל ישראל תחת דגלו, עד שאח"כ יבא בן דוד והוא ימלוך עליהם,

והי' המשל הראשון תחלה על התאחדות ישראל תחת דגל משיח בן יוסף, וצוה שיקח עץ אחד ויכתב ליהודה ולבני ישראל חבריו, כי תחלה התחברו יהודה ובנימין שגלו בבית ראשון והתקבצו תחת זרובבל בימי כורש ונעשו גוי אחד בימי בית שני, ואף אחר חורבן הבית שנתפזרו בכ"ז הם מאוחדים בכלל ומיחלים על הגאולה,

ובאחרית הימים יתקבצו עשרת השבטים האובדים והנדחים, תחת דגל יוסף שהוא משיח בן יוסף אשר יאסוף הנדחים, שזה היה משל העץ השני ליוסף עץ אפרים ולכל בית ישראל שיתחברו עליו בעת קץ,

ואח"כ יתאחדו גם בני יהודה הנקבצים כבר, להיות תחת שבטו וממשלתו, ויתהוו לגוי אחד ע"פ נסי ה' ונפלאותיו,

וז"ש במשל שאח"כ יקח עץ ויכתוב עליו ליוסף עץ אפרים שזה התאחדות עשרת השבטים באחרית הימים, ואח"כ יקרב אותם אחד אל אחד והיה הקירוב הראשון שהתקרבו בני יהודה אל בני יוסף תחת משיח בן יוסף, וז"ש הנה אני לוקח את עץ יוסף ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו – ר"ל תחלה יתן אותם עליו, היינו שיתן שבטי ישראל על עץ יוסף היינו שיתקבצו תחת דגל משיח בן יוסף,

וגם את עץ יהודה יתן עליו שיהודה יעמוד ג"כ תחת דגלו ובזה ועשיתם לעץ אחד, והיו אחד בידי – עפ"י נס:  מלבי"ם את עץ יהודה – פי' עם עץ:

(כ) וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:

מלבי"ם והיו – צוה לו עוד שגם אחר כך העצים אשר תכתוב עליהם ישארו עוד בידך לעיניהם – שלא יעזבם מידו, ולא ימחוק הכתב רק שיהיו העצים שיכתוב עליהם – כי עוד צריך לעשות בם דבר,

והוא משל על שאח"כ יתחברו שנית תחת דגל מלכות בית דוד, שבזה נשאר הכתב מצד זה שיתהפך שיתקרבו עשרת השבטים ועץ יוסף אל עץ יהודה, וזה ג"כ ע"י יד הנביא ובנס:

(כא) וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם:

מלבי"ם ודבר אליהם – עתה מפרש הדברים בפרטות, הנה אני לקח – וכו' זה כמ"ש למעלה ולקחתי אתכם מן הגוים – שלשם גלו אותם, ומשם נפזרו אח"כ מן הגוים אל הארצות סביב בפיזור, ועז"א וקבצתי

(כב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:

מצודות דוד לגוי אחד בארץ – כשיהיו בארץ וחוזר ומפרש בהרי ישראל שם אעשם לגוי אחד ולא יהיו עוד חלוקים לשנים להיות יהודה עם לבד ועשרת השבטים עם לבד. ולא יחצו וכו' – כפל הדבר במ"ש. עוד – ר"ל עד עולם:

מלבי"ם ועשיתי אותם – בעת שהיו בארץ – יהיו גוי אחד, ויהיה מלך אחד על כולם – שתחלה ימלוך משיח בן יוסף על כולם, כמ"ש ונתתי אותם עליו את עץ יהודה, ולא יהיו עוד – כי תחלה היו לשני גוים – ע"י שעשרת השבטים עבדו עכו"ם ועזבו את מקדש ה', זה לא יהיה עוד

כי כולם יעבדו את ה' וגם תחלה היו לשני ממלכות – ע"י חילוק המלכות בין בימי איש בושת בין בימי ירבעם ואילך,

עז"א ולא יחצו עוד – כי בין בעת שימלוך משיח בן יוסף ימשך יהודה אחר אפרים, ובין אח"כ שימלוך בן דוד ימשכו כולם אחר בית דוד, ועז"א שני פעמים עוד:

(כג) וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלקים:

מלבי"ם ולא יטמאו – תחלה נטמאו י' השבטים בגלוליהם ובשקוציהם – ושבט יהודה נטמאו בכל פשעיהם – וכן בימי בית ראשון נטמאו בגלולים ועכו"ם ובימי בית שני נטמאו בכל פשעיהם, עז"א ולא יטמאו עוד וכו', ואח"כ בימי גלות אדום חטאו ע"י מושבותיהם שגרו בין העכו"ם וע"י מושבותיהם ביניהם חטאו, ע"ז אמר והושעתי אותם מכל מושבותיהם אשר חטאו בהם – ואח"כ וטהרתי אותם – עד שיהיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים – להתנהג בהשגחה נסיית, ואז.

(כד) וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם:

מלבי"ם ועבדי דוד מלך עליהם – אז ישוב המלוכה לבית דוד בין מצד הנהגת המלכות, וכן מצד הנהגת הדת אמר ורועה אחד יהיה לכלם – כי כולם במשפטי ילכו – ולא יהיה חילוק ביניהם בענין הדת. ועי"כ.

 מלבי"ם חלק באור המלים (כד-כה) מלך רועה, נשיא – קרא מלך מצד שנבחר למלוכה, ורועה מצד ההנהגה כרועה עדרו ירעה, ואח"כ יקרא בשם נשיא, כמו שבסוף ספר יחזקאל קורא להמשיח בשם נשיא בהיותו נשיא אלקים וירום ונשא וגבה מאד:

(כה) וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:

מלבי"ם וישבו על הארץ – ישבו בישיבת קבע בענין שיהיה להם לאחוזה,

ואמר אשר נתתי לעבדי ליעקב – ר"ל שיהיה להם בין הארץ שניתן ליעקב שהיא נחלה בלא מצרים בין אשר ישבו בה אבותיכם – בגבול הקדם, כי גבול העתיד ימשך יותר מגבול שהיה להם תחלה, כמ"ש בנבואת יחזקאל לקמן (ס' מ"ז),

וגם תפס אשר נתתי ליעקב כי ליעקב הראה הנס הזה שהתאחדו האבנים לאבן אחד כמו שהתאחדו העצים לעץ אחד, והיה ג"כ סימן אל שיתאחדו ישראל לגוי אחד באחרית הימים, ואז יירשו נחלה בלא מצרים,

ודוד עבדי – מבטיח להם כי ג' דברים יהיו מתמידים לעולם,

א] נחלת הארץ שעז"א וישבו עליה המה וכו' עד עולם –

ב] מלכות בית דוד שעל זה אמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם –

ג] שהברית שבין ה' ובינם לא יפסוק שעז"א.

(כו) וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:

מלבי"ם (כו-כז) וכרתי להם ברית שלום – זה כולל אם השלום שבין ה' ובין ישראל, שלא יחטאו עוד ולא יסתיר פנים מהם,

אם השלום בין העם, אם השלום לכ"א בגוף ובנפש ובנכסים, וברית הזה יהיה ברית עולם.

ונתתים – ר"ל ונתתי להם את הברית שלום, כמ"ש הנני נותן לו את בריתי שלום, שיש הבדל בין הברית הנכרת, ובין הברית הניתן, הברית הנכרת החיוב הוא משני הצדדים, והברית הניתן החיוב הוא רק מצד הנותן שיקיים הברית בכל אופן ובלי שום תנאי, שעז"א בפנחס והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם,

ועי"כ והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם – והוא ע"ד מ"ש בירמיה (סי' ג') והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה לא יאמרו עוד ארון ברית ה' וכו' ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה', כי ברבות ישראל בריבוי מופלגת תהיה השכינה על ישראל ולא יצטרכו לקדושת הארון והמקדש,

והנה קדושת המקדש שמצייר שה' ושכינתו מצמצם א"ע בתוך נקודה מצומצם בין שני בדי הארון מורה האהבה שבינו עם ישראל כמ"ש כד רחימתין עזיזא וכו',

אמנם שתהיה שכינת ה' על ישראל עד שהם יהיו המרכבה לשכינתו מציון גודל מעלת ישראל, וז"ש ונתתי מקדשי בתוכם והיה משכני עליהם – שיהיה שני הדברים המקדש בתוך ושכינת ה' עליהם על כל ישראל, עד שהם בפ"ע לא יצטרכו לקדושת המקדש שהם בעצמם יהיו הבדים והארון והקדש והמקדש שישכון ה' עליהם בקדש והמקדש שיהיה בתוך בין נחלת השבטים (כמ"ש ביחזקאל סי' מ"ח) יהיה רק שידעו הגוים שה' מקדש ישראל – במה שיהיה מקדשי בתוכם –

והנה המשכן עליהם הוא מצד כחם ואיתערותא דלתתא בלי עזר אלקי, והמקדש בתוכם הוא מצד עזר אלקי שמקדש אותם, וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את ישראל ע"י המקדש שבתוכם, והבן:

(כז) וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלקים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:

רד"ק והיה משכני עליהם – תרגם יונתן ביניהון לפי שבמקומות קשור שכינת האל יתברך עם בתוך ומה שאמר במקום הזה עליהם לומר כי מוראו יהיה עליהם לעולם כי ישכון כבודו בתוכם לעולם:

מצודות דוד והיה משכני – משכן שכינתי יהיה עליהם ואהיה להם לאלקים לעזור ולהושיע והמה יהיו לי לעם להאמין בי ולשמור מצותי:

מצודות ציון משכני – ר"ל השראת שכינתי והוא מלשון משכן וחנייה:

(כח) וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:

מצודות דוד וידעו וכו' בהיות וכו' – ר"ל כשתתמיד מקדשי בתוכם לעולם אז ידעו הגוים שאני ה' הקדשתי את ישראל להיות עמי: