ירמיה

ספר ירמיה פרק ב

(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

מלבי"ם ויהי – אחר שהקדים איכות תחלת נבואתו וענין נבואתו בכלל,

הקדים הקדמה כוללת לדברי פורעניות אשר ינבא בכל הספר על ישראל.

יודיע כי בכל העונשים והיסורים שיביא ה' על ישראל, עוד אהבתו אליהם ועוד לא שכח בריתו מימי קדם, וכל אוכליהם ענוש יענשו,

כאב שקצף על בנו ומוסרו לשלוחים אכזרים להכותו מכה רבה, שבכ"ז לבו דואב ומלא רחמים על בנו המוכה, וקוצף על האכזר המכה וסופו ליטול את שלו מתחת ידו:

 

(ב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה:

רש"י זכרתי לך – אם הייתם שבים אלי תאוותי לרחם עליכם כי זכרת חסד נעוריך ואהבת כלילת חופתך שהכללתיך לחופה ול' הכנסה הוא, כלולותיך נוצי"ש בלעז,

ומה הוא חסד נעוריך לכתך אחר שלוחי משה ואהרן מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צדה לדרך כי האמנתם בי:

מלבי"ם זכרתי לך חסד נעוריך – מדמה תחלת התחבר דבר האלהי עם עמו, כחבורי חתן וכלה ארוס וארוסה, ויציירהו כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עמו חסד,

ואח"ז דבקה נפשה בו והתחתנה עמו, ואח"ז האמינה בו ויצאה עמו מבית אביה אל המדבר לאשר היה רוחו ללכת,

וכן בנמשל תחלה שמרו האבות ובניהם אחריהם דרך ה' והודיעו אלהותו בעולם בעודו היה גר בלתי ניכר פה לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים, וזה חסד נעוריך

ואח"ז התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות בהוציאם ממצרים וקבלת התורה, שבאו בברית עמו,

וזה אהבת כלולותיך – ואח"ז האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר, מרוב חשקם אל הדבקות האלהי,

והם ג' מיני זכיות שיש לישראל, א] קודם השדוכין, ב] בהשדוכין עצמם,

ג] אחר השדוכין, וזכיות אלה עדן זכורים בלבי לא אשכחם, ולכן.

 מלבי"ם חלק באור המלים הלוך וקראת – מקור פעל הלך הבא לפני הפעל מורה התמדת ההליכה, ר"ל תלך ותקרא כמה פעמים.

וכן הלוך וקנית (לקמן סי' י"ג וסי' י"ט), ולקמן (ל"ד) הלוך ואמרת אל צדקיהו, ר"ל אף שלא יניחו אותך ליכנס תלך כ"פ עד שתכנס:

 כלולתיך – ענינו מענין כלה ומענין כליל היופי, כמו כלילת יופי, כללו יפיך, ושניהם אחד, כי היופי יקשר כלה כלולת קשוריה:

 במדבר בארץ לא זרועה – כי יש שני מיני מדבריות,

א] ישימון וציה והם מקומות שיחד הטבע אותם בל יתקיימו בם אנשים כמו מדבריות החול (מדבר קאבי או זאמא אשר באסיא) או מדבר המלח (המחלקת ארץ פרס לשתים, או מדבר זיריא אשר באראביען) ודומיהם, והגדולה שבהם מדבר סהרא אשר באפריקא,

ב] מדבר סתם (סטעפפען) אשר יחסר בהם יערות ואגמי מים, ובכל זאת היא ארץ זרועה,

ר"ל שגדלים שם פירות רק שהם קטנים ורזים מאד (וזה בא מסבת מעוט האדים הלחים באויר שם מחסרון המעינות והנחלים)

ושם ימצא מרעה לצאן ונקראים תמיד נאות מדבר (לקמן ט' ט', כ"ג י' ובכ"מ) ולכן כפל במדבר ומוסיף בארץ לא זרועה:

 

(ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה':

רש"י קדש ישראל – כתרומה. ראשית תבואתה – כראשית קציר לפני העומר שאסור באכילה והאוכלו מתחייב כן כל אוכליו יאשמו כן ת"י:

מלבי"ם קדש – דמית כקדש וכתבואת ראשית – שהיא התרומה שאסורה למאכל לזרים וזר האוכלה יאשם בין בגוף בין בנפש

וכן כל אוכליו יאשמו – היא אשמת הנפש, כמ"ש ואיש כי יאכל קדש ואשמה הנפש ההיא,

וגם רעה תבא אליהם – הוא עונש הגוף ומיתה בידי שמים,

ור"ל אף שאנבא עליך עתה שתהיה למאכל לשיני אריות סופם לקבל עונשם כאוכל קדש ה' ותרומתו:

 מלבי"ם חלק באור המלים ראשית תבואתה – כתוב בה"א במקום וא"ו, כמו תבואתו. והכינוי מוסב על המִדְבָר, שהוא ראשית תבואת המִדְבָר, שמעולם לא גדל שם תבואה,

וישראל הם התבואה שגדלה שם ראשונה במִדְבָר הזה, וע"כ הם קדש כראשית התבואה:

 יאשמו – כבר ביארתי באילת השחר (כלל שס"ה) שיש הבדל בין פעל אשם ובין פעל חטא,

במה שאשם מציין שמכיר ענשו, או שמגיע לו עונש [ולא רק שחטא ויניחוהו בלא להפרע ממנו],

ובא ברוב פעמים על עונש הנפש, ואשמה הנפש ההיא,

לכן הוסיף "רעה תבא אליהם" בפעל, וכן ויאשם בבעל וימות (הושע י"ג א'):

 הגרי"ז הלוי קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם.

והוא תמוה וכי מה ענין של קודש ותרומה עם מצבן של ישראל בגולה:

ופירש הגר"ח שהנביא התכוון לתאר את ישראל כי הם הוכתרו בשתי המעלות,

א'. קודש לה', ב'. ראשית תבואתה, כמו שאמרו חז"ל (שה"ש ט"ו) ישראל הן תרומתו של הקב"ה

ובא להזהיר הרשעים אוכלי עמו שהקב"ה עתיד להפרע מהם פעמיים,

א. "כל אוכליו יאשמו", ב. "רעה תבא עליהם":

וביאור הענין דהנה בפ"ו מתרומות ה"ו פסק הר"מ שזר האוכל תרומה במזיד לוקה ואינו משלם דקלב"מ. ובפ"א ממעילה ה"ג פסק דהאוכל קודש בין של מזבח בין של בדק הבית לוקה ומשלם.

וזהו שאומר הנביא דחביבים ישראל לפני הקב"ה שעשאם כמו "קודש לה'"

וגם הרים אותם מכל העמים ועשה אותם כמו תרומה – "ראשית תבואתה".

לכן הדין נותן שבוזזיהם וחומסיהם ילקו הן בממונם והן בגופם.

וז"ש, "כל אוכליו יאשמו" היינו לשלם בממונם. [כאוכל קודש שגם משלם]

"רעה תבוא עליהם" היינו ללקות גם בגופם, [כאוכל תרומה שלוקה ואינו משלם]

ויקבלו עונשם כמו זר האוכל תרומה שהיא גם קודש (בקדושת בדה"ב) דאז הוא לוקה ומשלם:

 

(ד) שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם שמעו – אחר ההצעה הזאת שהודיע שה' זוכר ולא שכח אהבת כלולות, יתוכח עמהם דוע שכחוהו המה ואבותם, בית יעקב – ההמון, ומשפחות בית ישראל – הגדולים אנשי השם:

 מלבי"ם  חלק באור המלים יעקב ישראל – כבר בארתי (ישעיה ט' ז') שכ"מ שבאו נרדפים, יורה שם יעקב על ההמון ושם ישראל על הגדולים, וכן לקמן (י' ט"ז, ל' י'):

 

(ה) כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ:

רד"ק כה אמר, מה מצאו אבותיכם – הדורות הראשונים משנכנסו לארץ שעבדו עכו"ם:

מלבי"ם מה מצאו אבותיכם – מתחיל להתוכח שתחלה תיכף בעודם במדבר רחקו אבותיהם מעליו וינזרו לבושת, והנה העוזב דבר מפני דבר בהכרח יהיה, או –

א. מפני שמצא עול וחסרון בהגוף הנעזב –

לעומת זה אמר מה מצאו אבותיכם בי עוול אשר – בעבורו רחקו מעלי?

 ב. או יהיה מפני המעלה שימצא בדבר שבחר בו עתה, לעומת זה אמר הלא וילכו אחרי ההבל

ג. או יהיה מפני שהמעשה בעצמה שיהא התמורה והחליפים היא טובה או מעולה אצלו,

כמו למשל אם היה עבודת האליל קלה או נעימה יותר, לעומת זה אמר ויהבלושהלא גם המעשה הוא הבל,

ור"ל אדם עוזב דבר שלא היה לו [לדבר ההוא] אהבה עמו כ"כ, או שהיה אהבתו [של הדבר ההוא כלפיו] תלויה בסיבה ובטלה הסיבה,

אבל אחר שזכרתי לך חסד נעריך בלא סבה, ואהבת כלולותיך אהבה גדולה,

ואני לא עזבתיך כי קדש ישראל וכו', וא"כ מה מצאו אבותיכם בי עול וגו':

 מלבי"ם חלק באור המלים ויהבלו – ר"ל שהדבק בה' שהוא הקיום והנצחיות גם הוא נשאר קיים,

כמ"ש ואתם הדבקים וכו', אבל הדבק בהבל שא"ל קיום גם הוא נעשה הבל:

 

(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:

מלבי"ם ולא אמרו – ומלבד מה שלא הבחינו בין הטוב והרע, עוד לא שמו לב על חסרון התועלת ועל ההיזק שימשך להם עתה, אחר שעדן חוסים תחת צל ה',

א] שהוציאם ממצרים משעובד ועבדות, ועז"א ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים –

ב] בדרכם במדבר שרק בו ימצאו מחסורם, ועז"א המוליך אותנו במדבר – כי המדבר הזה א"א שימצאו בו מחייתם בדרך טבעי מפני ג' דברים,

א] שהוא בלתי ראוי לישוב מצד המקום והאדמה שמלא ערבה ושוחה – וחפירות,

ב] מצד האויר, בין השמיימי שהוא ציהמחום השמש הבוער, בין האוירי הוא צלמות – ועפוש האויר,

ג] מצד חסרון ההכנה לישוב מלא חול ונחשים וכדומה, ועז"א בארץ לא עבר בה איש:

מלבי"ם חלק באור המלים במדבר ערבה – התבאר (ישעיה ל"ה) שערבה, הם מקומות במדבר שגדלים שם קוצים וברקנים:

 ושוחה – חפירות עמוקות, כמו כי כרו שוחה (לקמן י"ח), וציה מקום שהחום בוער כמ"ש הבדלם (ישעיה שם):

 לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם – יש הבדל בין איש ובין אדם, ששם איש כולל כל יש ונמצא, אף יתר הבע"ח, ושם אדם מיוחד אל האדם לבדו, כמ"ש בחבורי התו"ה (ויקרא סי' י') בתורה אור בארך, וע' לקמן (י' כ"ג)

ור"ל שלא עבר בה שום יש ונמצא אף בהמות שדי וכדומה,

וגם אינו ראוי לישוב מצד מין האדם הכולל, אף שהאדם יתחכם בתחבולותיו להפך מדבר לעיר מושב, המדבר הזה אינו ראוי לזה כלל,

וכן אמרו חז"ל (ברכות דף ל"א) וכי מאחר שלא עבר היכן ישב, כל ארץ שגזר עליה אדה"ר לישוב נתישבה וכל ארץ וכו' שפי' מלת אדם ע"ש המין, כמ"ש בפי' התו"כ שם,

ולקמן (סי' נ"א מ"ג) לא ישב בהן כל איש ולא עבר בהן בן אדם, שם אינו מדבר מן מין האדם, שזה לא יצויין במלת בן אדם,

אמר שכל איש ונמצא הגם שיעבור דרך עראי לא ישב שם בקביעות ובן אדם לא יעבור אף דרך עראי

וכן אמר (שם סי' נ' מ') לא ישב בהן איש ולא יגור בה בן אדם,

איש ונמצא לא ישב בקביעות הגם שיגור דרך עראי ובן אדם לא יגור אף דרך עראי,

שהגירות גרועה מן הישיבה:

 

(ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:

רש"י אל ארץ הכרמל – לארעא דישראל דהות מנצבא ככרמלא, פירש נטועה כיער:

 מנחת שי ואביא אתכם אל ארץ הכרמל – מלא יו"ד ואל"ף כמ"ש בספר זה סימן ל"ה:

מלבי"ם ואביא – אחרי שחשב חטא אבותיהם יוצאי מצרים     חושב חטא בניהם,

אתכם הבאתי אל ארץ הכרמל – (הגם שאבותיכם חטאו), והיתה תכלית ההבאה שני דברים,

א] לאכול פריה – לשבוע מטוב הגשמי,

ב] לאכול טובה – באשר היא ארץ מוכנת להשיג בה הטוב האמתי והאושר הנפשי,

ובשניהם היו בהפך, כי ותבאו – עת באתם,

נגד לאכול פריה  – טמאתם את ארצי – במעשים מגועלים מונעים ההצלחה הגשמיית,

ג] נגד לאכול טובה אמר נחלתי – מצד שהיא נחלת ה'

כי אחר שנכנסו ישראל לארץ נכנסה תחת השגחת ה' ונעשית נחלתו, שמתם אותם לתועבה:

 מלבי"ם חלק באור המלים ארץ הכרמל – הוא הפך המדבר, והנה הכרמל המדבר (לקמן ד' כ"ו), ושם מדבר לכרמל (ישעיה ל"ב ט"ו):

 ארצי ונחלתי – כ"מ שבאו נרדפים ארצי ונחלתי, או עמי ונחלתי, אצל ה', יציין בשם נחלה הקדושה שיש בו ודבוק השכינה וההשגחה התמידי'

והפוכו תועבה אשר יגעל נפשו בו, ובא על ע"א ואליל ומעשים מגונים אשר ירחקו את השכינה,

משא"כ הטומאה לא תסיר את השכינה כמ"ש כי אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם, ותמצא זה (לקמן י"ב ז', ט"ז י"ח, ישעיה מ"ז מ"ו, יואל ב' י"ז, תהלות כ"ח ט', ע"ד ב', ע"ח ס"ב, ע"א, צ"ד י"ד, ק"ו מ'):

 

(ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ:

רש"י תופשי התורה – סנהדרין. והרועים – המלכים. נבאו בבעל – בשם הבעל:

מלבי"ם הכהנים – חושב ד' מיני מנהיגים הלובשים כתר ההנהגה, כתר תורה, כהונה, מלכות, וכתר שם טוב שהיא הנבואה [נביאי הבעל – רד"ק],

הכהנים – ענינם להוריד השראת השכינה בבית הנבחר והם לא אמרו איה ה',

ותופשי התורה – ראוי שידעו את ה' כי זה תכלית הלימוד והם לא ידעוני,

והרועים – שהם המלכים והשרים פשעו בי – ואם היו סרים עכ"פ מעלי לצורך איזה תועלת,

אבל הם הלכו אחרי דברים בלתי מועילים – כמ"ש לקמן ועמי המיר כבודו בלא יועיל:

 מלבי"ם חלק באור המלים תופשי התורה – התפישה היא האחיזה בכף, ובא על בעלי התורה בדרך גנאי, כמו תופש חרב, תופש קשת, תופש מגל, תופש כנור ועוגב, ר"ל שהתורה להם כאומנות וכקרדום לחתוך בה:

 הגרי"ז הלוי הכהנים לא אמרו איה ה'. וצ"ב וכי למה היו צריכים לומר "איה ה'" ונראה דהנה איתא שעשר מסעות נסעה שכינה, מכפורת לכרוב, ומכרוב למפתן, וכו' (ר"ה ל"א).

והכהנים לא התבוננו לחקור על זאת "איה ה'" בגלותה ממקום למקום:

 

(ט) לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב:

רש"י עוד אריב – טרם אביא עליכם רעה אתווכח עמכם עוד ע"י נביאי אע"פי שרבתי עמכם כבר ימים רבים:

מלבי"ם לכן – מלת לכן מוסב על כל הענין,

א] כי יען שאבותיכם חטאו וגם אתם כמ"ש ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לכן עוד אריב אתכם –

ב] יען שאבותיכם וגם אתם חטאתם בלי סבה ולבלי תועלת, כמ"ש מה מצאו אבותיכם בי עול, ואחרי לא יועילו הלכו, לכן עוד אריב אתכם – כי אין לכם תשובה וטענה נגדי לאמר שרחקתם מעלי בעבור עול שמצאתם בי או בעבור תועלת שמצאתם בעבודת האליל,

ג] אחר שגם הכהנים לא אמרו איה ה' עד שיד השרים והסגנים ומנהיגי העם היתה במעל הזה ראשונה לכן עוד אריב אתכם ואת בני בניכם אריב – כי עדן יש תקוה שישובו העם אלי, אחר כי מראשי העם הזה התעו אותם מני דרך, בשגם כי בקל יוכל להתודע להם טעותם כי עברו איי כתיים – וכו':

 

(י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת:

רד"ק כי עברו איי כתיים – מלא בשתי יודי"ן פירשו רז"ל כי לפיכך זכר אלו האומות כי הקדרים עובדים לאש והכתים עובדים למים ואע"פ שיודעים עובדי האש כי המים מכבים האש אעפ"כ אינם ממירים אלהותם

מלבי"ם כי עברו – איי כתים היו קרובים לא"י אמר עברווקדר ישבו במדבר באהלים אמר שלחו

 והנה היושבים באהלים ונוסעים ממקום למקום כבני קדר בקל יותר שימירו יראתם כמו שהם ממירים מקום מושבם כפעם בפעם, ואעפ"כ לא ימירו אליליהם, לכן אמר וקדר שלחו והתבוננו מאד:

 

(יא) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל:

מנחת שי  ועמי המיר כבודו בלוא יועיל – זהו אחד מן י"ח תיקון סופרים שבמקרא והיל"ל כבודי אלא שכינה הכתוב מדרש ילמדנו ומכילתא פ' בשלח ומסורת ופי' ת"ס אבאר בארוכה בזכריה ב':

מלבי"ם ההימיר – אומר שיראו ג' דברים, א] ההימיר גוי אלהים – שלא ימצאו שגוי ימיר אלהיו,

ב] שאף גוי – עובד כוכבים שהיא מדרגה פחותה לא יעשה זאת,

ג] שלא יעשה זאת גם במקום שיוכל לחשוב למצוא ריוח ע"י התמורה הזאת כי האלהים שממיר אותו המה לא אלהים

ואיך א"כ היה ישראל בהפך, א] שעמי המיר כבודו –

ב] שעמי – הגם שהם במדרגה מעולה כי עם מעולה מן גוי, המיר אלהיו,

ג] שעשו זאת הגם שהיו להם הפסד שהמיר כבודו בלא יועיל – כי לפעמים ישליך האדם הכבוד בעבור התועלת, ואז הגם שגם זה פחיתות, שיבזה כבודו בעבור תועלת, עכ"פ מרויח תועלת,

לא כן אם ממיר כבודו מבלי תועלת שהיא סכלות גדולה:

 מלבי"ם חלק באור המלים גוי, ועמי – בארתי (ישעיה א' ד') כי עם מדרגה יותר גדולה מן גוי שמציין לרוב גוי פחות ונבזה, וע' לקמן (ו' כ"ב, י' ב'):

הפסוק יובן על פי משל אברך צעיר היה סמוך על שולחן חותנו שנים אחדות ולאחר מכן נתן לו חותנו את כל נרונייתו ושיגרו לליפציג כדי שישלח ירו במקח וממכר האברך שהיה בטלן וביש מזל קנה תמורת כל הכסף שבידו מספר קרונות מלאים קיסמים לשינים כשהביא את מקחו אל ויתנו קידמו הלה בקול זועה שלומיאל סחורה שכזו תהא מונחת שבעים שנה ולא תימכר כולה באין ברירה שלח את חתנו לבית המדרש ללמוד תורה ואת מטען קיסמי השינים איחסן בתוך מחסניו

לאחר שעברו שנים מספר אמר החותן לנפשו סוף סוף מה יהא בתכליתו של חתני כלום לצמיתות יהא כרוך על צווארי חזר ונתן לו סכום כסף ניכר בתור נדוניה ושלחו שוב ללייפציג לקנות סחורה אך הזהירו לבל יקנה שוב קיסמי שינים או סחורה כיוצא בזו הדבר היה בפרוס הימם הנוראים נמלך האברך בדעתו וקנה מטען עצום של שופרות בסברו כי זהו מיצרך עונתי חיוני מאין כמוהו כשהביא את מקחו החדש הביתה לא ידע חותנו את נפשו מרוב כעס בטלן שכמותך הלא שופרותיך כבר יספיקו אפילו עד לשופר של משיח באין ברירה חזר ושלח את חתנו הסוחר לבית המדרש ואת מטען השופרות איחסן ליד מטען הקיסמים

לימים נמלך החותן בדעתו מה יעלה בסופם של מטעני סחורה אלה מיד שלח וקרא אליו סרסור מוכשר והציע לו למכור את הקיסמים ולי גם תמורת סחורה אחרת איזו שתהיה בו בזמן פנה גם לסרסור שני והציע לו לעשות עסק חליפין גם במטען השופרות שכן תהיה הסחורה המוחלפת איזו שתהיה מכל מקום היא תהיה עדיפה מן הקיסמים והשופרות לא יצאו ימים מרובים עד שקיבל החותן שני מכתבים משני סרסוריו הראשון הודיע בשמחה כי הצליח להחליף את הקיסמים ב שופרות והשני הודיע גם בשמחה כי הצליח להחליף את השופרות ב – קיסמים…  כיון שראה החותן כי בפעם השלישית נכשל במסחר זה שם יד לפיו ושתק

אך הפעם נטפל אליו חתנו וסנט בו הלא הסרסורים האלו הינם סוחרים ותיקים ובכל זאת נכשלו גם הם בצורה מחפירה כזאת!

שוטה שכמותך! השיב לו החותן הן בידי היו שני מטעני סחורה שאינה עוברת לסוחר ומה היה לי לצפות מהם יותר מאשר להחליף מטען אחד במשנהו, אבל אתה הרי היה בידך כסף חי ומזומן ואף על פי כן קנית בו שני מטענים חסרי ערך שכאלה!

כיוצא בזה טוען הנביא ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים כלום כבר המיר עם כלשהו את אלהיו באל אחר אף כי יכול הוא לעשות חליפין כאלה מאחר שגם זה וגם זה לא אלהים המה והיו מחליפים אפוא אחד במשנהו מבלי לסבול שום הונאה [כשני הסוחרים הנ"ל, שאין לו ממילא מה להפסיד…]

 אולם ועמי המיר כבודו בלא יועיל עמי המיר את כבודו ואת גאונו את אלהים חיים באלילי עץ ואבן אשר לא יועילו למאומה [מעש"ת בשם המגיד מדובנה]

 

(יב) שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם ה':

רש"י שמו שמים – לשון תמהון כמו השתוממו והוא לשון צווי כמו אם כה יאמרו אלינו דומו (שמואל א יד). ושערו – לשון סער. חרבו מאד – כאילו אתם נחרבים על בית המקדש שעתיד ליחרב:

מלבי"ם שמו – ההשתוממות הוא על דבר המתמיה, והוא על מה שיאמר כי שתים רעות עשה עמי על זאת שמו שמים – והתפלאו,

ושערו על שחרבו מאד – הסער הוא על הצער שיסערו ויצטערו על גודל החורבן שחרבו ישראל מאד,

כמ"ש העבד ישראל, ומפרש נגד שמו שמים.

 מלבי"ם חלק באור המלים חרבו – הוא עבר מהקל (כן תרגם יונתן), וחסר מלת כי, שערו כי חרבו מאד:

 

(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם:

מצודות דוד שתים רעות – בארות רבות נשברות כותליהם אשר לא יחזיקו את המים אשר נתנו בהם ר"ל עובדים למזלות השמים המקבלים ההשפעה מאת המקום ואף אין בידם להחזיק את ההשפעה ההיא בכל עת וכאומר הנה המחליף דבר בדבר השוה לו הנה לרע יחשב אף כי המחליף דבר בדבר הגרוע ממנו:

מלבי"ם כי שתים רעות עשה עמי –

1] מצד העזיבה במה שממנו [במי שעזבו], ובזה רעתם כפולה,

א] מה שאותי עזבו – שהעזיבה עצמה היא רעה, כמ"ש ההמיר גוי אלהים,

ב] בהשקף מה שעזבו שהוא מקור מים חיים – אשר לא יכזבו מימיו,

1] וכן רעתם כפולה במה שאליו [הדבר אליו הלכו ולקחו במקום],

א] לחצוב להם בארות – כי אם היו ממירים דבר נמצא בדבר אחר נמצא, היה החטא רק התמורה עצמו.

לא כן אם המירו דבר נמצא בדבר בלתי נמצא, רק שצריך הממיר להמציאו עתה,

כי הבארות שבחרו בהם לא היו נמצאים רק צריכים חציבה להביאם אל המציאות, וזו סכלות גדולה,

ב] שתחת המקור יחצבו בארות – שהמים שבתוכם אינם מתוכם מן המקור רק באים ממקום אחר מכונסים ממי גשמים,

ויותר מזה שהם בארות נשברים אשר לא יכילו את המים – הבאים לתוכם באופן שיהיו צחה צמא.

והנמשל

א] כי ישועת ה' דומה כמקור הנובע מעצמו וא"צ להחצב על ידי בני אדם,

ב] דומה כמקור שיותר שיוסיפו לשאוב ממנו יתוספו בו המים כמ"ש ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה,

ג] כמקור אשר לא יכזבו מימיו בשום פעם, וכן כמקור שהוא המשפיע הראשון המשפיע מעצמו לא על ידי דבר אחר,

לא כן העזר ששאלו מעמים אחרים נדמו.

א] כבאר שצריך חציבה ועבודה רבה נעשה ע"י מלאכה, כמ"ש משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה (ישעיה ל'), ב] כבאר שמימיו אינם מעצמו רק הניתנים בו, וכן היו צריכים לתת להם מנחה ושוחד כמ"ש ישאו על כתף עירים חיליהם וכו',

ג] שגם המים שניתנים בו אינם מתקיימים כי לא באו בעזרתם כמ"ש ומצרים הבל וריק יעזורו.

 מלבי"ם חלק באור המלים לחצב בארות – הב' בחולם, כמו בורות ומצאנוהו בא', והוא ירד והכה את הארי בתוך הבאר (ש"ב כ"ג ב'), מבאר בית לחם (שם ט"ו),

ויש הבדל בין בֹאר ובור [שלדעת המלבי"ם חד הם] ובין באֵר,

שהבור הוא ממים מכונסים, והבאֵר הוא ממים נובעים, כמ"ש שתה מים מבורך ונוזלים מתוך באֵרך (משלי ה' ט"ו),

והכתוב ישמש על הבאֵר בפעל חפר או כרה, ועל הבור שיש בו מים בפעל חצב,

כי הבור שמימיו מכונסים דרך לחצבו בקרקע קשה או באבנים בל יבלעו המים,

לא כן הנובעים שחופרים באדמה רכה, ולא ישמש על הבור בפעל חפר וכרה רק בשאין בו מים:

 

(יד) הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז:

מלבי"ם העבד – מבאר מ"ש ושערו חרבו מאד – ומבאר גודל החורבן שחרבו ישראל,

שואל מדוע היה ישראל לבז, (וכוונתו להראות שהעונש אינו מקריי רק השגחיי,

כי אינו מחוייב לא מצד העם עז"א העבד – וכו',

ולא מצד האומות שכבשו אותם ע"ז אמר עליו ישאגו – וכו',

וחוץ מזה הלא גם בני נוף – וכו', ירעוך – וכו', ומזה הוציא התולדה כי זה מצד שעזבך את ה' אלהיך)

והנה שישלוט האדם באדם יהיה באחד משני פנים

אם ע"י קנין שישלוט בעבדו מקנת כספו, אם ע"י כיבוש בחרב ומלחמה,

לעומת זה שואל שא"א שהיה לבז מצד הקנין, כי וכי עבד ישראל – אל בוזזיהם?

והנה היליד בית אין להאדון טענה עליו כ"כ כמו על עבד מקנת כסף, כי אותו לא קנה בכסף,

עד שכבר התבאר בפילוסופיא המדינית שגם להמניחים [מקבלים] חק העבדות בעבד מקנת כסף,

ראוי שלא יניחו זה ביליד בית,

באופן שטענת האדון על המקנת כסף חזקה יותר מעל היליד בית,

לכן אמר וכי ישראל הוא עבד – מקנת כסף שיהיה לאדוניהם טענה חזקה עליהם,

או הכי הוא עכ"פ יליד בית – שימצאו עכ"פ עליהם טענה קלה להחזיק בהם, וא"כ מדוע היה לבז?

 

(טו) עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קוֹלָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתֻה נִצְּתוּ מִבְּלִי ישֵׁב:

מלבי"ם עליו – לא נשאר לאמר רק שהיה לבז מצד הכיבוש,

ע"ז יתמיה לאמר, א] הלא עליו ישאגו כפירים נתנו קולם – הלא לא באו עליו אריות זקנים רק כפירים – שהם גורי אריות צעירי ימים, ר"ל ממלכה חלושה קטנה ושפלה,

ב] שעוד לא נשכו אותו בשיניהם רק שאגו עליובקולם,

ג] שבאו עליו כפירים אשר נתנו קולם – ר"ל שזה התחלת נתינת קולם,

ועכ"ז גברו עליו עד כי וישיתו ארצו לשמה – שהוא כלל המדינה,

וגם עריו – הפרטיים נצתו – עד שנגע החורבן לכל עיר ועיר (כמ"ש בישעיה א' ה':):

 מלבי"ם חלק באור המלים ישאגו כפירים, נתנו קולםהנתינת קול הוא קטן מן השאגה,

נתינת קול הוא הפך הדממה.

והשאגה הוא קול גדול הפך קול נמוך

ופה הוסיף שאף בנתינת קול לבד נתנו ארצו לשמה(ויתבאר עוד לקמן כ"ב כ' כ"ה ל' יואל ד' ט"ו, עמוס א' ב', ג' ד'):

 נצתו – מענין שריפה או חורבן ושרשו יצת:

 

(טז) גַּם בְּנֵי נֹף וְתַחְפַּנְסֵ וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקֹד:

רש"י גם בני נוף ותחפנחס – הם מצרים שאתם בוטחים עליהם לעזרה. ירעוך קדקוד – ל' רציצה כדמתרגמינן ורצוץ ורעעו:

מלבי"ם גם – ולא זאת כי גם בני נוף ותחפנחס – שלהם נתת שוחד שיבואו לעזור לך הלא גם הם ירעוך קדקד – [מצודות ציון ירעוך – ענין שבירה כמו ורעו דליותיו (ירמיה יא). קדקד – הוא אמצעית הראש יחולק שם השיער אילך ואילך:]

ואיך יהיה זה? אבל שימו לב כי זה לא מצד דרך העולם, רק –

(יז) הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהַיִךְ בְּעֵת מוֹלִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ:

מלבי"ם הלא זאת תעשה לך – החורבן זה, מה שעזבת את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך

ממליץ אותם כיתום שאביו מוליכו בדרך והוא עזבו ותועה במדבר שכל הקודם ומוצאו זוכה בו

וכן היית לבז והפקר:

 מלבי"ם חלק באור המלים זאת תעשה לך – אמר תעשה לשון נקבה על מלת זאת, זאת היא אשר תעשה,

ומפרש שכינוי הרמוז זאת, היא עזבך את ה' – העזיבה היא תעשה לך:

 

(יח) וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר:

רש"י מה לך לדרך מצרים – למה תעזבי אותי ותבטחי על מצרים.

לשתות מי שיחור – שטבעו זכוריכם בנילוס שיחור הוא נילוס כמה שנאמר מן השיחור אשר על פני מצרים בספר (יהושע יג). ומה לך – למרוד בי למען תגלי לדרך אשור למעבר נהר פרת:

מלבי"ם ועתה – אחר שאתה בעצמך גרמת נפילתך מה לך לדרך מצרים – לבקש עזר משם

הלא תוכל להשיג עזרך מקדש, ומה תרויח בדרך מצרים,

וכי אתה רוצה לשתות מי שיחור – תחת מקור מים חיים אשר עזבת,

אולם למה לי הראיה הנ"ל מן העונשים הלא תיסרך רעתך וכו':

 

(יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת:

מלבי"ם תיסרך – יש הבדל בין יסורים לתוכחה,

התוכחה הוא בדברים ובא להשיבו בטוב אל דרך הטוב בעתיד,

והיסור הוא בחזקה בדברים קשים או במכות ובא ליסרו על העבר או להשיבו בחזקה אל הטוב בעתיד.

והנה המוכיח יברר דבריו מצד הטוב או המועיל שימצא בשישמע לתוכחה, ועל הרוב הטוב או התועלת אינו בגוף המעשה רק חוצה לה,

למשל האב המוכיח את בנו בל יאכל מאכלים רעים פן יחלה, החולי הוא חוץ להמאכלים רק יסובב מאתם בדרך סבה ומסובב,

והמיסר מיסרו בשוטים שהם בלתי נסבבים מן העבירה אף בדרך סבה ומסובב טבעי

רק ברצון המיסר שאומר אם לא תשמע איסרך בשוטים,

אבל פה אומר כי היסורים הם מסובבים מן דרכך הרע בעצמו בדרך סבה ומסובב טבעי,

כי רעתךבעצמך היא תיסרך – לא השוט והשבט, רק הרעה עצמה שעשית.

והתוכחה אינו ע"י שיודיעוך הרעה המסובב ע"י משובתיך רק משובתיך – בעצמה תוכחך

כי עת תפקח עיניך תמצא כי דרכך הרע הוא רע מצד עצמו הגם שלא היה היזק נמשך ממנו.

(ולפ"ז מה שהתוכחה בכ"מ תהיה ע"י מסובב חוץ מן המעשה תהיה פה ע"י המעשה עצמה.

ומה שהיסור יהיה תמיד ע"י עונשים רצוניים של המיסר תהיה פה על ידי המסובב מן הרע).

והנה התוכחה תפעול על הידיעה שיראה לו בראיות כי הדבר רע.

והיסורים יפעלו על הראיה וההרגש שירגיש במכאוב.

אומר לעומת זה וראי ודעי – ומפרש ודעי כי רע וראי כי מר עזבך את ה' אלהיך –

שהעזיבה בעצמה היא רע מצד עצמה ומר מצד העונש הנמשך מאתה,

וזה מגביל נגד תיסרך רעתך וראי כי מר [שהיסורים מרים]

ונגד משובתיך תוכחך ודעי כי רע. [ידיעה בראיות שהדבר רע]

ולא פחדתי אליך – ר"ל עזבך את אלהיך הוא רע ומר אבל פחדתי אליך אינו רע ומר,

ר"ל כי את עזבת עבודת ה' מצד שנדמה לך שעבודה זאת קשה עליך והיא רע ומר,

אבל תראה כי פחדתי אליך היתה טובה ומתוקה כי עת שהיית מפחד ממני היית חפשית מכל עבודה ומוצלחת לא כן עת עזבת את פחדתי ופחדת מן האלילים,

ומבאר כי לא תוכל לאמר שפחדתי אליך היה רע ומר:

 מלבי"ם חלק באור המלים תיסרך, תוכיחך – התוכחה היא בדברים, ובין אנשים שוים,

 שמתוכח עמו ע"פ השכל ומברר לו בראיות כי דרכו לא טובה,

ובא לרוב להשיבו מדרך הרע בעתיד, כמ"ש הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י"ט),

והמיסר הוא בהכאה, או מן הגדול אל הקטן, ומשתתף עם פעל אסר מנחי פ"א,

רק שהאוסר אוסר את הגוף, והיוסר אוסר את הנפש ומכריחה,

ובא לרוב על העבר (רק אצל ה' יבוא לפעמים תוכחה באמצעות היסורים כמ"ש והוכחתיו בשבט אנשים) והתבאר אצלי בס' תהלות (ו' ב', ל"ה ב', איוב ה' י"ז, ושם ל"ט ל"ה, משלי ג' י"א, שם ט' ז', י' י"ז, י"ב א', י"ג י"ח, ט"ו ה', ושם י' ושם ל"ב, ע"ש):

 רעתך משובתיך השובבות מציין תכונה הנפשיית אשר רוחו כים נגרש שובב הנה והנה ולא יעמוד על מצב אחד, והרעה תציין הפעולה שכבר יצאה פעולת הרע אל הפועל:

 ודעי וראי כי רע ומר – שעורו ודעי כי רע, וראי כי מר, הרע יושג בכח המדע, והמרירות יושג בחוש,

והראיה תפול על השגת כל החמשה חושים, כמו ראה ריח בני:

 פחדתי – הנפרד פחדה בשקל אהבה אחוה:

 

(כ) כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבוֹד אֶעֱבוֹר כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה:

מלבי"ם כי מעולם שברתי עולך – ר"ל כי העבודה תהיה קשה משני פנים

אם מצד המצות עשה שיהיה בם מעשים כבדים על הגוף כעול כבד,

אם מצד המצות ל"ת שיהיה האדם אסור בעבותות בל יעשה מאומה,

וזה דומה כשור שנותנים עליו עול קשה לצורך העבודה ואוסרים אותו במוסרות בל יעבור גבול.

אבל מצות התורה קלים מצד שני אלה,

בין מצד המעשים, הנה מעולם שברתי עולך – כי אדרבה המעשים שעשו עובדי אלהי נכר בדור ההוא היה עול כבד כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואנכי שברתי עול זה מעליך,

ובין מצד האזהרות נתקתי מוסרתיך – כי האזהרות שהיו מוזהרים עובדי האליל היו קשים יותר

ואנכי נתקתי מוסרות אלה מעליך,

כי הסתפקתי במה שתאמרי לא אעבור – מן הגבול שאז לא אסרתיך בסייגים וגדרים קשים.

 כי על – סובב על מ"ש כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך, ומפרש כי על כל גבעה גבוהה – וכו'

(ומאמר ולא פחדתי אליך כי מעולם שברתי עולך הוא מאמר מוסגר),

מבאר איך רע ומר עזבך את ה' אלהיך כי יצאת להפקר כ

עד שאת זונה – את צעהוסוערת לזנונים על כל גבעה גבוהה

כאשה שעזבה את בעלה והיא מופקרת לכל על כל הר וגבע, אשר זה בעצמו רע ומר מאד:

רד"ק צועה זונה – דימה אותה בעבודתה אלהים אחרים כמו הזונה שתדבק מעט זמן בזונה אחד ואחר כך תחשוק זונה אחר ותלך אחריו

ובזה המשל הם רוב דברי יחזקאל כן את עבדת עכו"ם פלו' זמן אחד ואחר כך עכו"ם פלו' ואת הולכת מגבעה אל גבעה ומעץ רענן אל עץ רענן לעבוד עכו"ם:

 צועה – הולכת ונוסעת ממקום למקום וכן מהר צועה להפתח וכן צועה ברוב כחו אך הוא פועל יוצא:

רש"י כי על כל גבעה – על כל גבעה את צועה, לשון משכב ומצע כי משמש לשון אלא:

 מלבי"ם חלק באור המלים עולך, מוסרותיך – והוכפל לקמן (ה' ה', ל' ח'). את צועה זונה, זונה היא שם הקריאה, את זונה, את צועה, וענינו רגש ורעש פנימי מרוח זנונים הסוער בקרבה, כמ"ש בישעיה (סי' נ"א י"ד ולקמן מ"ח י"ב):

 

(כא) וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה:

רש"י נטעתיך שורק – שורק הוא זמורות גפן טוב כלומר בני אבות כשרים וצדיקים ומדרשו נטעתיך שורק הוספתי לך על שבע מצות של בני נח שש מאות ושש כמנין שורק. סורי – דישטורלטור"ש בלעז. גפן נכריה – הצומחת ביערים:

מלבי"ם ואנכי – הנה היה דרכם להבריך בגפן הגרועה יחור וזמורה ממין השורק כדי שישבח הגפן,

ובזה הגם שעי"כ הטיב בפריה מ"מ תגרע במה שהוא זרע אמת,

רצוני כי הזרע שהוא ההברכה (שהוא נקרא זריעה אצל האילנות) אינו אמת רק שקר ממין זר,

ועי"כ לא יוכל לגדל בדומה כי הכלאים לא יפרו ממינם כידוע.

אבל אנכי נטעתיך – בב' מעלות, א] שורק – שהוא גפן מובחר,

ב] שלא היה זה ע"י הברכה ממין זר רק כלו זרע אמת,

ואיך נהפכת – בשני אלה לגרוע, כי את לא שורק רק – סורי הגפן

ולא זרע אמת רק זרע נכריה – באופן שהבריכו בהגפן השורק זמורה של סורי הגפן עד שהוא מקולקל משני פנים.

והנמשל שהשם נטע אותם שיהיו מובדלים מן העמים, ובכ"ז יהיו מוצלחים בעצמם

והם התערבו בעמים אחרים ואבדו צורת האומה הקדושה,

ובכ"ז לא לבד שלא הרויחו בזה עושר והצלחה רק עי"כ נתדלדלו וירדו מטה:

 מלבי"ם חלק באור המלים שורק – גפן בעל שריגים (ישעיה ה' ב') והוא מין גפן מובחן מסתעף לענפים,

וכתב הר"י בן גאות שהוא מין הטוב מן הגפנים שלא ימצא חרצן בענבים,

והפוכו סורי הגפן – שמלת סר בא גם על הקלקול, סרת טעם (משלי י"א), סר סבאם (הושע ד'),

ותארי העי"ן יבואו לפעמים בשורק כמו שובי מלחמה,

זרע אמת, כבר בארתי בס' התו"ה (קדושים סי' מ"ט וסי' נ"ט) ששם ופעל כזרע כשבא באילנות בא על ההרכבה שמרכיב אילן באילן, וזרע אמת הוא אם מרכיב מין במינו, והפוכו הוא נכריה – שהורכב במין נכרי:

 

(כב) כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי ה':

רש"י בנתר – מין אדמה שחפין ושפין בה את הבגדים.

בוריתנקיון כמו ובר לבב (תהלים כד) ויש לועזים בורית שאבו"ן בלעז.

נכתם עונך – הא כרושם כתמא דלא דכי כן סגיאו חוביך קדמי. כתם – טאק"א בלעז.

עונך – על עון העגל נאמר שהוא קיים לעולם כמו שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם (שמות לב)

כל פקידות הבאות על ישראל יהיה מקצת עון העגל בהם:

 רד"ק כי אם תכבסי – כמו שמכבסין הבגד בנתר ובבורית להעביר ממנו הכתם כן אם תכבסי עצמך ותנקי עצמך כלומר שתשובי בתשובה אע"פי כן אענישך על עונך כל כך הוא רב ועצום

והנה כתוב כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי?

התשובה לזאת השאלה, כי על כל פנים אם עשו ישראל שבאותו הדור תשובה היו נושעים מהאויב, ולא היה מַגלה אותם, אבל היו מקבלים עונש עונם הרב, בארצם,

כי יש עון שאינו מכופר בתשובה לבדה אלא עם היסורין שממרקין העון אחר התשובה

ורז"ל הקשו אלו הפסוקים ותרצו כי זה וזה אחר גזר דין אלא כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה כי גזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע כמו שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם:

מלבי"ם כי – ר"ל מה שתכבסי בנתר – להעביר ממך כתמי העונות, שהוא מה שתאמרי אמתלאות לאמר לא חטאתי,

הגם כי בזה תרבי לך בורית – לך בפני עצמך, הֵעבַרת הכתמים ואת בר בעיניך כאילו לא חטאת,

אבל עי"ז בעצמו נכתם עונך לפני – כי בזה נשאר הכתם גדול בעיני הבורא,

עד שנעשה מהחטא עון שמורה על קלקול השכל, אחר שתכפור במִצוה ובמצַוה עליה.

כי היודע שחטא הגם שהוא נכתם בפני עצמו אינו נכתם בעיני ה', כי בקל יתקבל בתשובה,

לא כן הזכאי בעיני עצמו. ומפרש, כי.

 מלבי"ם חלק באור המלים נתר – מן עפר המנקה את הכתם ואחריו הבורית – כמ"ש בנדה (פ"ט מ"ו) ז' סימנים מעבירים על הכתם נתר ובורית, ושם (מ"ז) העבירן שלא כסדרן נשאר הכתם:

 

(כג) אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ:

מלבי"ם איך – תאמרי – ר"ל את מכחשת, בין הטומאה בעצמה שאת אומרת לא נטמאתי

ובין הדרך שהלכת להתטמאות שתאמרי שלא לבד שלא נטמאתי בע"ז

כי גם אחרי הבעלים לא הלכתי – כלל.

אבל איך תאמרו כזאת, הלא נגד שאת אומרת אחרי הבעלים לא הלכתי ראי דרכך בגיא

עוד נמצא רושם של פסיעות רגליך ועקבותיך נודעו שם,

ונגד שאת אומרת לא נטמאתי דעי מה עשית – הלא ידעת בעצמך שנטמאת שם.

איך תוכלי להכחיש זאת את בכרה קלה – אשר היא משרכת דרכיה – שתדבק שרוך פרסותיה בדרכיה

שניכר הפסיעה שפסעה שם. וכן נכרו פסיעות רגליך:

 מלבי"ם חלק באור המלים בכרה – בא על הנבחר במינו, כמו בכור שורו (דברים ל"ג) אף אני בכור אתנהו (תהלות פ"ט). [רש"י ורד"ק ובכרה היא גמלה הקטנה עולת ימים והיא רצה יותר מהר מהזכר],

ושם קלה – כמו על קל נרכב (ישעיה ל') ודרך הרץ בקלות בל יתראה רושם מדרכו,

אבל בהיות הרץ זרזיר מתנים אז יחרוץ ברגליו ורשומו ניכר, וז"ש שבכ"ז היא משרכת דרכיה –

משרכת מענין שרוך נעל, שקושר הנעל אל הרגל,      והיא תקשר הרגל אל הדרך – להניח בו רושם:

 

(כד) פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁוּ נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ:

מלבי"ם פרא – אומר הנה העובד ע"ג בעבור תועלת או הנאה, בקל נוכל להשיבו מדרכו אם מראים לו שלא ימצא בעבודתו התועלת או הערב אשר הוא מבקש,

אבל החוטא מצד אהבת החטא עצמו שלא מתקוות דבר אחר, באופן שאין החטא מקריי לו,  רק עצמיי,

א"א להשיבו מדרכו כלל,

כי החוטא בעבור ענין אחר,  החטא מקריי לו,

כמו שאמר החוקר שהנואף מפני ממון יקרא "נבל בעצם" ו"נואף במקרה", ובהפך בהפך.

וא"כ הזונה הנואפת בשביל אתנן בקל להשיבה אם נותנים לה צרכיה בבית בעלה

או אם תראה שאין לה לקחת אתנן מן מעגביה,

לא כן הזונה הבלתי מקבלת אתנן שהיא הזונה בעצם.

עפ"ז נשא משלו פה מן פרא למוד מדבר – כי כל הבע"ח לא ינועו ממקומם רק בשביל הצורך להתקרב אל המועיל או לברוח מן המזיק

וכל בע"ח הרץ ממקום למקום לפרנסתו נוכל להשיבו ממרוצתו אם יזמינו לו טרפו במקום אשר הוא שם,

אבל הפרא למוד של המדבר, המדבר שם בו טבע הזאת ולמדו לכך,

אשר באוות נפשה שאפה רוח – ששאיפתה רוח אינו מפני צורך דבר אחר רק מפני עצמה שמלומדת לשאוף רוח ולנוע אף מבלי צורך. כי נטוע בלבה תאות נפש אל שאיפת רוח,

א"כ תאנתה מי ישיבנה – מי יוכל להשיבה ממקריה זאת אחר שאינו מקרה לה רק עצם,

וגם אם יתנו לה מזונותיה מ"מ תנוע במדבר, עד שכל מבקשיה לא ייעפו, [נ' דר"ל "ללא" ייעפו, כביכול ללא טעם ולחנם] לחנם ייעפו מבקשיה לגדלה בבית כי א"א לשנות טבעה והרגלה

רק בחדשה ימצאונה – בחדש הראשון שנולדה שאז קלה להכנע לא כן אחר חדש שכבר למדה לנוע א"א לשנות טבעה.

ויל"פ שר"ל תאנתה – הגם שטבע זאת מקרה לה בכ"ז א"א להשיבה מטבע זאת,

אבל כל מבקשיה אם בחדשה ימצאונה לא ייעפו, שבחדש הראשון שנולדה אז תכנע בקל

אחר שעוד לא הורגלה לנוע:

מלבי"ם חלק באור המלים למוד מדבר – היל"ל למודה, וי"ל שלמוד אינו שם תואר רק שם המופשט של הלימוד, הפרא יש בו הלימוד של המדבר, ובא לימוד על ההרגל, עגלה מלומדה, למדו לשונם דבר שקר:

 שאפה רוח – בליעת הרוח, כמו שאפו רוח כתנים:

 תאנתה – יש הבדל בין אנה ובין קרה, קרה הוא כמה שהדבר עצמו נזדמן אליו,

ואנה יזמין אליו סבת הדבר, כי הקרה ה' אלהיך לפני המציא הדבר עצמו,

אבל והאלהים אנה לידו,  ר"ל שהמציא לידו סבת הדבר,

ובכ"ז גם האנה היא מקרה מצד שהסבה היא מקריית בלתי משתלשלת מן הרגיל והמחויב ע"פ טבע הענינים.

ומזה כי מתאנה הוא לי (מ"ב ה'), ר"ל מבקש סבה ואמתלא להרע לי,

ופה ר"ל תאנתה הסבה שגרמה לה השאיפת רוח והפראיית מי יוכל להשיבה ולשנותה שיהיה לה טבע אחר:

 בחדשה – ר"ל בחדש הראשון, כמו כבש בו שנתו ביומו תתן שכרו ר"ל ביום הראשון:

 

(כה) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְורֹנֵךְ וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ:

רש"י מנעי רגלך מיחף – זו היא מדתך כפרא האוהבת לנוע

נביאי אומרי' ליך מנעי עצמך מעכו"ם שלא תלכי יחף בגולה ומנעי גרונך מלמות בצמא

ותאמרי על דברי הנביאים נואש אין מיחוש נואשתי בדבריכם, נואש נוקליי"ר בלעז:

מלבי"ם מנעי – עתה באר הנמשל, הנה הזונה הנואפת לקבל אתנן, יהיה זה בשביל שחסר לה צרכיה, נעלים ברגליה, או שרוצה יין לשתות,

אבל פה היה בהפך, כי הבעל אומר לה מנעי רגלך מיחף – שאם תלכי לזנות [תאלצי] תלכי יחף

לא כן אם תשבי בבית, וכן גרונך מצמאה – שאם תלכי לזנות תצמאי לא כן אם תשבי בבית,

ותאמרי נואש – ואת אומרת שאת מתיאשת עצמך מכל אלה שאינך רוצה כלל מנעלים ומשקה לשתות,

ולא [כדי] להשיג זאת את הולכת לזנות

רק כי אהבתי זרים – שאותם בעצמם אהבתי ואחריהם – בעצמם אלך – לא למען אשיג אתנן מנעלים ויין לשתות.

וזה כפרא למוד מדבר שהתנועה עצמיי לו לא מקריי להשיג על ידו דבר מצרכיו וא"א להשיבך עוד מן טבעך, כי.

 

(כו) כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם:

מלבי"ם כבשת – הגנב הנמצא אינו בוש מפני שגנב רק מפני שלא גנב, הבושה שלו הוא רק מפני כי נתגלה רעתו בקהל, לא מפני המעשה בעצמו.

ומזה תראה ההבדל בין החוטא בעצם בין החוטא במקרה,

שהחוטא במקרה יתחרט על גוף החטא לא כן החוטא בעצם,

כמשל הזונה בעבור אתנן, אם תראה שהפשיטוה ערומה ולא נתנו לה לחמה ומימיה תתחרט על גוף המעשה, אחר שלא היה המעשה בעבור עצמו רק בעבור האתנן,

לא כן הזונה בעצם מצד הזנות שלא תתחרט אז על גוף הזנות רק על המקרה שקרה לה שהפשיטוה ערומה. וכן אם היו ישראל עובדים ע"א רק מפני התועלת והערב שהיו מקוים ממנה לפי דמיונם,

היו מתחרטים אח"כ על מעשיהם בראותם כי השיגם אך רעות רבות וצרות.

אבל אחרי שהיה המעל עצמיי לא מקריי [כדי להשיג משהו אחר],

הנה רק כבושת גנב – שהבושה שלו אינו על הגניבה עצמה רק על כי ימצא – על שנמצא, ועל מקרה שקרה לו ע"י הגניבה, כן הובישו בית ישראל,

המה – וכן מלכיהם שריהם – כולם לא בושו על דרכם הרע בעצמו רק על הרעות שהשיגו בעבורו

(ובזה יל"פ מ"ש תיסרך רעתך ולא פחדתי אליך, שצוה שהרעה תהיה סבת התוכחה לא הפחד והעונש שהשיגו עבור הרעה, בל יתחרטו על העונש שהשיגו רק יתחרטו על הרעה עצמה,

כי העונש אינו עצמי רק מקרי נסבב מן הרע כי מעולם שברתי עולך):

 

(כז) אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּניּ יְלִדְתָּנוּ כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ:

מלבי"ם אומרים – מבאר זה כי הם אינם עובדים העץ והאבן על אופן שיהיה אמצעי בינם ובין ה',

כמו שהיו טועים אז בדור ההוא שהפסל הוא כעין טלמסאות להוריד הרוחניות מלמעלה – באופן שיהיה עבודת האליל בלתי מכוון לעצמו, רק להשיג על ידו אתנן ומחיר מצרכי העולם,

לא כן הם, שהם אומרים לעץ אבי אתה – שחושבים את העץ שהוא בוראם יוצרם וחוללם ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל, עד שעובדים העץ מצד עצמו,

כי פנו אלי עורף ולא פנים – כי העובד העץ להיות אמצעי בינו ובין השם הוא פונה פניו אל ה',

רק שמשים הע"א כאמצעי בינו וביניו,

אבל הם שמהו ככח נשגב בפני עצמו בלתי נתלה מה' כלל, ופנו מן ה' פניהם אל האליל,

ובכ"ז בעת רעתם יאמרו קומה והושיענו – ולא יתחרטו על שעזבו אותי לעבוד הפסל,

רק ירצו להשיג ממני ישועה ועזר, לא שישובו לעבדני ולעזוב עבודת האליל:

 מלבי"ם חלק באור המלים אבי, ילדתני – הם מציירים העץ והאבן כאב מוליד ואם יולדו,

ר"ל שצורת הנפש הצומחת היא אצלם כעין המשפיע על האבן שהיא דומם ומקבל וחוזר ומוליד ומשפיע:

 כי פנו אלי עורף ולא פנים – יצוייר מחזיר עורף וגם פונה פנים, כמי שעומד בין המלך ושר צבאו,

ופניו אל שר הצבא ומבקש ממנו שימליץ בעדו אל המלך, שהגם שאחוריו אל המלך,

בכ"ז גם מגמת פניו אליו, כי עקר שאלתו הוא מן המלך,

לכן אמר שהם אין מבקשים שהפסל יהי מליץ בעדם אצל ה' ולא פנו אליו כלל:

 

(כח) וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה:

רד"ק ואיה, כי מספר עריך – ואם תאמר אין לי אלהים אחרים מספר עריך היו אלהיך כי בכל עיר יש לך אלוה:

מלבי"ם ואיה אלהיך – הלא אחר אשר עשית לך – בודאי הם יקומו אם יוכלו להושיעך בעת רעתך

ר"ל אם רק יהיה יכולת בידם להושיע לך הלא יחוייב שיהיו מוכנים להושיע יען כי אשר עשית לך

יען שהם מעשה ידיך ומחויבים לשלם גמול לעושיהם,

וגם אינם רחוקים מאתך כי הם נמצאים אצלך בכ"מ כי מספר עריך היו אלהיך יהודה

וא"כ קרא נא אליהם לתשועה, אבל.

 

(כט) לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם ה':

רש"י למה תריבו – איך תבואו להתווכח בריב ולומר לא חטאנו.

כולכם פשעתם בי – אף הצדיקים במשמע היינו דאמרי אינשי בהדי הוצא לקיא כרבא:

 רד"ק למה תריבו – ענין מריבה ותלונה אמר כשיבא האויב עליכם אתם מריבים אלי ואומרים למה עזבָנו ה' ויתננו ביד אויבינו?

ולמה זה אתם מריבים אלי? והלא כלכם פשעתם בי ופי' כלכם גדוליכם וקטניכם וי"ת ענין דין למה אתון מדמן למדן לקביל פתגמי:

מלבי"ם למה תריבו אלי – מה תרצו ממני שאושיע אנכי לכם,

הלא כולכם פשעתם בי – ואיני מחוייב להושיעכם:

 

(ל) לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית:

רש"י  לשוא הכיתי – על חנם כי לא הועיל שיקחו מוסר.

אכלה חרבכם – את נביאכם, הרגתם את זכריה וישעיה:

 רד"ק לשוא – אמר בניכם לפי שאמר כלכם.

אמר למה אתם מריבים אלי? ואם תאמר למה אני מכה אתכם ביד האויבים? אתם פשעתם בי

ואם תאמרו למה אני מכה בניכם? לפי שהם למדים מקטנותם לדבר שוא

ואם מיסרים אותם נביאי ה' – מוסר לא לקחו אם כן למה תריבו אלי?

ויונתן תרגם לשוא למגן כלומר בחנם הכתי אותם כי מוסר לא לקחו

ורז"ל פי' לשוא על עסקי שוא שאמרו בעון נדרים בנים מתים שנאמר לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו:

 אכלם חרבכם נביאיכם – יש מפרשים [רש"י] כי אמר זה על זכריה ועל אוריה הנביאים שהרגום

ואין זה הפי' נכון כי לא היה אומר נביאיכם כי נביאיהם הם נביאי השקר, כמו שאמר כהניהם ונביאיה'

אלא הנכון כמו שפירש אדוני אבי ז"ל אמר נביאיכם שהם נביאי השקר,

נביאי השקר הרגו אותם, כשמעכם דבר ה' – [ולא שבתם, אלא] ונבואתם גרמה לכם אבוד הנפשות,

לפיכך אמר כאריה משחית שמשחית הבשר וקורעו קרעים בטרפו כן אתם [נביאי השקר] השחתם אותם בנפשות' ובגופותם:

מלבי"ם לשוא – מה שהכיתי את בניכם על שלא לקחו מוסר היה לשוא וחנם,

כי בניכם אינם אשמים בדבר כי לא היה להם ממי לקחת מוסר אחר שחרבכם אכלה את נביאכם כאריה משחית –

אחר שאתם הרגתם את נביאיכם שהיו מנבאים לכם מוסר ותוכחה עד שמורי מוסר ודעת שבתו,

א"כ לא היה לבניכם ממי לקחת מוסר:

 

(לא) הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה' הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ:

רש"י ראו דבר ה' –

רד"ק הדור – הה"א ה"א הקריאה כה"א הקהל חקה אחת לכם:

 ראו דבר ה' – הבינו מה שהוא אומר לכם כי יש ראיה בלב כמו ולבי ראה הרבה ראה דבריך טובים והדומים להם, ובדרש כי צנצנת המן הראה להם [רש"י: הוציא להם צנצנת המן אמר להם ראו כאן מה דבר ה' מועיל] לפיכך אמר להם ראו ולא אמר שמעו:

 המידבר הייתי – אם הייתי להם כמו המדבר או ארץ מאפלים שלא ימצא בהם האדם צרכו?

אלא כל צרכם וספוקם מצאו בי כל זמן שהלכו אחרי, אם כן מדוע אמרו עמי רדנו כלומר יש לנו ממשלה מלכים ושרים לא נבא עוד אליך?

רדנו מענין רד עם אל שהוא ענין ממשלה, [רש"י רדנונבדלנו ממך כמו הרודה פת מן התנור כך מדרש רבי תנחומא ומנחם פירש רדנו לשון ירידה ועוד פנים אחרים]:

מאפליה מלה אחת בשוא הלמ"ד ונקודתם מחלוקת בין הספרי' יש ספרים שנקוד' מאפל' המ"ם בפתח והאל"ף בשוא ויש ספרי' שנקוד בהם מאפליה המ"ם בשוא והאל"ף בפתח והפ"א דגושה ופירוש ארץ אפל ולהגדיל האפל סמך אותו למלת י"ה וכן שלהבת י"ה כהררי אל עיר גדולה לאלהים ותהי לחרדת אלהים וי"ת מאפליה חרובה כי היא כמו ארץ אופל שלא ימצא בה דבר ותרגם רדנו אטלטלנא וכן תרגם עניי' מרודים מטלטלין:

מלבי"ם הדור אתם – הנה היה נמצא אז בישראל שלש דעות מתחלפות,

מקצתם היו אומרים שלכן אינם עושים כמעשה אבותיהם להחזיק בתורה ומוסר, יען כי רק הדור הקדום היה רוח ה' מתנוסס בקרבם, והיו יכולים לקבל הקדושה והפרישות והמצות ודברים האלהיים,

אבל הם כבר התרחקו מן האור וירדו פלאים, ואינם יכולים עוד לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו,

וכת אחת היו אומרים בהפך, שדרך אבותיהם לא היה שלם עדיין, והם רוצים להשלים א"ע בדרך יותר טוב ויותר שלם מדרך אבותיהם.

וכת שלישית לא היו אומרים לא זאת ולא זאת, רק שכחו את ה' והתורה והמצוה בהחלט,

ועם שלש הכתות יתוכח,

אל הכת האחת שהיו אומרים שדבר אלהי לא נתגלה רק לדור הראשון שהיו קדושים וגדולים לא לדור אחרון אשר ירדו לעמקי בור.

אומר הדור אתם ראו את דבר ה' – גם אתם הדור האחרון גם אתם ראו דבר ה',

כי עוד דבר ה' מופיע ביניכם כמו בדור קדומים, וכי רק במדבר הייתי לישראל ?

 – וכי לא הייתי לישראל לאלהים ולאב ולמורה רק במדבר?

או רק בארץ מאפליה – הכי רק שם הייתי לאלהים לישראל, ולא ליושבי הארץ?

ומדוע אמרו עמי רדנו – ר"ל שהם אומרים אנחנו כבר ירדנו לעמקי בור,

עד כי לא נוכל לבא עוד אליך – לא נוכל לעלות אל הר ה' אל שמי קדשו יען שירדנו מאד והתרחקנו מן ה' והרוחניות והקדושה, וזה שקר כי דבר ה' עוד מופיע לדור הזה כמו לדור ראשון:

 מלבי"ם חלק באור המלים המדבר – חסר ב' השימוש הבמדבר, וכן אם בארץ מאפליה, כמו חרב תאכלו, ירחצו מים וכדומה:

 ומאפליה – לשון אופל, וחז"ל (מדבר רבה פ"א) פי' מענין כי אפילות הנה, שהצמחים מתאחרים להתבשל שם, ויו"ד מאפליה כיו"ד של תחתיה שלישיה הבניה:

 והייתי לישראל – הוא כמו לולא ה' שהיה לנו, כלולא אלהי אבי אלהי אברהם וכו' היה לי:

 רדנו – כמו ירדנו, ובא ע"מ נחי ע"ן רוד, כי נחי פ"ו ונע"ו יתחלפו לרוב, כמ"ש הרד"ק במכלול בארך,

וכן בפעל רוד עצמו מצאנו אריד בשיחי, וירדתי על ההרים, (עמ"ש בפי' ישעיה ט"ו ג'),

ויש הבדל ביניהם ירד ירידת הגוף, ורוד ירידת הנפש, לכן פה אמר רדנו בבחינת נפשותינו:

 

(לב) הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי יָמִים אֵין מִסְפָּר:

רד"ק התשכח בתולה עדיה – בתולה כלה וכפל הענין במלות שונות

כי אין כלה בעדים וקשורים כ"א בתולה,         וכן אין בתולה בעדים ובקשורין כ"א כלה

וישראל נמשלו לכלה ביום מעמד הר סיני

ואיך שכחו אותי היום והלכו אחרי אלהים אחרים זה כמה ימים ושנים? ובאמרו אין מספר הוא להפלגה:

מלבי"ם התשכח – עתה יתוכח עם הכת שעזבו תורת ה' מצד השכחה וההעלם מבלי שמו לב,

אומר איך שכחו תפארתם וכבודם, התשכח בתולה עדיה?

וגם אם יקרה שהבתולה תשכח עדיה, הכי תשכח הכלה את קשוריה?

 הם הקשורים שנתן לה ארוסה לאות על הקשר שבינו לבינה כמו הטבעת קידושין וכדומה

שזה האות שהיא מקושרת עמו, וכי תשכח זאת?

 ור"ל הלא זאת התורה היא הקשר שביניכם ובין ה', ובעבורה היה לכם לאלהים ואיך שכחתם זאת?

ועז"א ואיך עמי שכחוני – ולא זמן מועט רק ימים אין מספר:

 מלבי"ם חלק באור המלים עדיה קשוריה – עי' ישעיה (מ"ט י"ח):

 

(לג) מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה לָכֵן גַּם אֶת הָרָעוֹת לִמַּדְתְּי לִמַּדְתְּ אֶת דְּרָכָיִךְ:

רש"י תיטיבי – תקשטי עצמך לקראת נואפיך כמו (מלכים ב ט) ותיטב ראשה דאיזבל בפר' יהוא.

גם את הרעות למדת – חזרת על כל רוע דרך ללמוד את המקולקלת שבכולם.

גם – לשון אפילו. לכן – לשון שבועת אמת אך את הדרך הרעה שבכל הדרכים למדת לעצמך. למדת – הנהגת:

רד"ק מה תיטיבי – תתקני דרכך לבקש אהבה כלומר אהבת האומות

כמו שאמר מה לך לדרך מצרים ומה לך לדרך אשור

ונמצא לשון הטבה ברעה כי רוצה לומר תקון הדבר או חזוקו

כמו ההיטב חרה לך כי יטיב את אבי הרעה עליך על הרע כפים להטיב:

 גם את הרעות – כלומר האומות הרעות למדת את דרכיך כלומר שהרעות מהם והם למדו מרעותיך

וכתיב למדתי והוא מאמר האל רוצה לומר למדתי אותך בדרכיך שהן רעות ויבא לך בעבורן רע

כאילו למדתי אותן מדרכיך שיוסרו עליך והקרי למדת כמו שפירשנו:

מלבי"ם מה תיטבי – יתוכח עתה עם הכת שהיו אומרים כי דרך אבותיהם לא היתה שלמה עדיין,

והם ישתלמו יותר במצות אשר הוסיפו ובדו להם,

כאילו רוצים להטיב דרכם ולהשלימו לבקש אהבה מאת ה'.

ועז"א מה תיטיבי דרכך – יותר מדרך אבותיך הקדום, כאילו את רוצה לבקש אהבה –

אבל איך ומה הם האמצעים שתפסת על זה?

הלא באמתלא זאת שאמרת שרוצה את להשלים דרכיך, הנהגת חקות העמים ודרכיהם אשר למדת מאתם, אל דרכיך הקודמים,

כמו אחז שבנה מזבח בבית המקדש כדמות המזבח שראה בדמשק

כאילו רוצה להטיב את המזבח ביתר שאת,

או הבמות שבנו כאילו רוצים להוסיף עבודה, ובאמת היה זה הפך דברי ה',

וז"ש הלא לכן – כדי להטיב דרכך גם את הרעות למדת את דרכיך – אחזת גם בהרעות אשר למדת מן העמים שסביבותיך, כאילו בזה תטיבי דרכך, במה שתחבר לדרך התורה גם דרך הרע של העמים:

 

(לד) גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה:

רד"ק גם בכנפיך – בכנפי בגדך על דרך ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי

ויונתן תרגם אף בסתרא אשתכחת דאשדיתא דם זכאי תרגם בכנפיך סתרא כמו ולא יגלה כנף אביו שמפרשין אותו סתר אביו והיא אשתו

ומה שאמר נמצאו ואמר דם כאילו אמר דמים שהרי אמר נפשות:

 לא במחתרת – שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים

ואת לא מצאת אותם במחתרת למה הרגת אותם והם נקיים?: [וכן פרש"י. ובמצו"ד: לא עשית הדבר בהסתר כי אם בפרסום רב מבלי בוש] מצאתים – מצאת אותם כי כן תחבר הנקבה הנמצאת עם הכנוי בחירק התי"ו: כי על כל אלה – טעמו דבק עם הפסוק הבא אחריו:

מלבי"ם וגם – עי"ז בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים – שעי"כ הרגת את הנביאים שבאו ליסרך ולהשיבך מדרך זה כי חשבת שהם רוצים להטותך מדרך הטוב,

כי הראשונים שחשבו בדעתם שדרכם לא טוב לא הרגו את הנביאים

רק לא שמעו אליהם באמרם כי ירדו מאד ואין בכחם לעבוד את ה',

לא כן הכת הזאת שחשבו כי הדין עמהם וכי דרכם הוא שלם יותר הם הרגו את הנביאים.

 לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה – שיעור הכתוב כי מצאתים על כל דרכיך אלה – מדמה כאילו הנביאים שרצו להשיבם מדרך הזה היו אצלם כגנבים הבאים לגנוב את רכושם,

כן באו לגנוב ולקחת מאתם את דרכם הטוב וישר בעיניהם, וע"כ הרגו אותם,

אמר לא מצאת את הנביאים במחתרת, לא ממון רצו לגנוב מאתך, רק על כל דרכים אלה מצאתים, שרצו להטותך מהם, ולכן הרגתים.

ועי"ז הרעה שלך משולשת,

א] שדרכים הרעים אשר למדת נשארו אצלך והוספת סרה לאמר כי בם ירצה ה',

ב] שעי"כ שלחת יד להרוג הנביאים כאילו רוצים להדיחך מדרך הטוב והישר בעיני אלהים,

ג] כי.

מלבי"ם חלק באור המלים (לג-לד) גם את הרעות, גם בכנפיך – כמו גם את הארי גם את הדוב, ור"ל ע"י שתיטיבי דרכך, עי"ז גם את הרעות למדת וגם דם נפשות אביונים – נמצאו בך,

כ"ז היה ע"י שתיטיבי דרכך – לפי דעתך, למדת פעל יוצא לשלישי, הדרכים הם מקבל הלימוד, שלמדה בה אותם את הרעות,

ולמוד לשון הרגל, כמו מלמד ידי למלחמה, שהרגילה את הדרכים את הרעות, ר"ל מנהגים רעים וזרים,

וע"י לימוד הזה חשבו להיטיב הדרכים לבקש אהבה, ומלת מצאתים – מושך אחר, כי (מצאתים) על כל אלה:

 

(לה) וַתֹּאמְרִי כִּי נִקֵּיתִי אַךְ שָׁב אַפּוֹ מִמֶּנִּי הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי:

מלבי"ם ותאמרי כי נקיתי – עי"כ את חושבת בנפשך שאת נקיה מכל חטא

וכי אך – עתה אך ע"י דרכיך אלה שב אף ה' ממני –

ולכן הנני נשפט אותךביחוד כי את אומרת לא חטאתי – ור"ל עמך צריך אני להשפט ולעמוד בדין

כי את באה בטענה נגדי ואומרת לא חטאתי, כאילו אנכי הנשפט, ויש לך טענות נגדי:

 מלבי"ם חלק באור המלים נשפט אותך – בא על צורת הנפעל לכונה שניה,

שה' הוא הבע"ד ובא במשפט אתם לפני הב"ד, ובא אותך תמורת אתך, שזה מצוי בס' זה לרוב:

 

(לו) מַה תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת דַּרְכֵּךְ גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי כַּאֲשֶׁר בּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר:

רש"י תזלי – לשון זלזול. לשנות את דרכך – לעזוב אותי ולסמוך על מצרים לעזרה בימי יהויקים וצדקיהו (ירמיה ל"ו). לשנות – לשון שינוי.

מלבי"ם מה – אבל מה תלכי – כ"כ בהשתדלות גדולה ללכת מגוי אל גוי ללמד מעשיהם,

ותשני את דרכך – אל דרך הגוים ההם אשר תבאי אליהם לבקש מהם עזר מה יועילוך אלה,

הנה עתה את הולכת למצרים, ואני מבטיחך כי גם ממצרים תבושי כמו מאשור –

כי גם הם לא די שלא יעזרו לך עוד יזיקוך:

רד"ק כאשר בושת מאשור – ששלח לו אחז שחד ואומר בדברי הימים ויצר לו ולא חזקו

וכן בימי חזקיהו תפש כל ערי יהודה הבצורות

ואמר גם כן תבושי ממצרים שנתן יהואחז שחד לפרעה נכה והעריך את הארץ לתת השחד

ויעזור לו ממלך בבל ולא הועיל,

כי יצאו גדודי כשדים ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת כי לקח מלך בבל מנחל מצרים

והנה בושה יהודה מעזרה וכשל עוזר ונפל עזור לפיכך אמר זה הפסוק:

 מלבי"ם חלק באור המלים מה תזלי מבנין הקל, ושישו אזל, והנה שבין התי"ו והזי"ן במקום פ"א הפועל,

ויש הבדל בין הלך ובין אזל, בפעל אזל מציין שהדבר הלך מן המציאות בכלל,

כי הלחם אזל מכלינו (ש"א ט'), כי אזלת יד (דברים ל"ב), אזלו מים מני ים (איוב י"ד),

ר"ל המה נכרתו, ר"ל שלא תלכי בדרך רק תזלי מדרך אלקים תהו לא דרך:

 לשנות את דרכך – יש הבדל בין המשנה דרכו ובין המחליף או ממיר דרכו,

המחליף בוחר דרך אחר, והמשנה ישנה דרך הקודם מבלי יחלפנו (עמ"ש לקמן נ"ב ל"ג),

ר"ל אינך מחליף דרכך דרך החול בדרך הקדש. רק משנהו דרך חיל בעד דרך חיל אחר,

למשל עוזבים דרכם לאשור והולכים למצרים שהוא דרך הקודם רק רק בשינוי,

ומה תרויחי והלא גם ממצרים תבושי:

 

(לז) גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ כִּי מָאַס ה' בְּמִבְטַחַיִךְ וְלֹא תַצְלִיחִי לָהֶם:

רד"ק גם מאת זה תצאי – רוצה לומר מן המקום הזה שלא יועילוך מבטחיך שהיית בוטחת בהם:

 ולא תצליחי להם – רוצה לומר בעבורם ומה שאמר וידיך על ראשך

כי כן דרך האשה הצועקת על אידה הולכת וידיה על ראשה

כמו שאמר בתמר ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה וי"ת ובהתת חוביך על רישיך:

מלבי"ם כי גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך – מתחרטת על שהלכת אליהם,

וזה יען שמאס ה' במבטחיךבהאמצעיים שאת משימה בטחונך בם מאס ה' והם נגד רצונו

ולכן לא תצליחי להם למבטחיך אלה,

לא תוכלי למצוא מהם הצלחה אחר שהם נגד רצון ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים במבטחיך – שם מבטח מורה על הדבר שהוא סבת הבטחון

למשל הבוטח להשיג עזר ע"י שר פלוני, העזר הוא הבטחון והשר הוא המבטח, ועי' לקמן (י"ז ו')

ולא תצליחי להם – פעל צלח בהפעיל הוא יוצא תמיד, ובא אל על דברים הנפעלים, כמו מצליח דרכו, והצליח מרמה בידו (דניאל ח'),

ואז נקשר עם את, כמו כי אז הצליח את דרכך, או חסר הנפעל, עלה והצלח (מ"א כ"ב) ר"ל את דרכך,

או שהנפעל הוא איש שתחול בו ההצלחה, ואז נקשר עם למ"ד, והצליחה נא לעבדך (נחמיה א'), אלהי השמים הוא יצליח לנו (שם ב'),

 כי האיש הוא רק נושא ההצלחה שתחול בו בענין שהוא יצליח דרכו וה' מצליח את אשר לו,

ופה שאמר ולא תצליחי להם ר"ל למבטחיך שהם עוזריך, לא תשפיע עליהם הצלחם אחר שמאס ה' בהם:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב