ירמיה

ספר ירמיה פרק ג

(א) לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה':

רש"י לאמר הן ישלח וגו' – יש לי לומר שאין עוד את ראוי לי כי כן דרך המשלח את אשתו והלכה לה וגו'. ואת זנית רעים רבים – עם אוהבים רבים ואעפ"כ שובי אלי. ושוב אלי – כמו עשות ולשוב אלי אני עוסק בך:

מלבי"ם לאמר – שיעור הכתוב, הלא חנוף תחנף הארץ ההיא לאמר הן ישלח איש את אשתו – וכו',

והוא בדרך טענה ותשובה, הארץ ההיא היא חונפת לאמר ולטעון שא"א שהשם יקבל את ישראל בתשובה אחר שעזבו אותו ועבדו אלהי נכר,

והביאו משל ממצות התורה שמי שמגרש את אשתו והיא הולכה מאתו והיתה לאיש אחר הכי ישוב אליה עוד?

וכן אחר שה' גרש את ישראל ע"י עונם והם גם הם נפרדו מאתו ובחרו איש אחר שהוא אלהי נכר הארץ איך אפשר שישוב אליה עוד.

כן היא הטענה אשר חנוף תחנף הארץ ההיא לאמר – ולטעון כזאת,

אבל נאם ה' – ותשובתו היא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי – ה' משיב אל הארץ הטוענת כזאת וינאם נאם – לא כדבריך, כי זה הוא רק אם אחר שיצאה מאתו היתה לאיש אחר שאז אסור להחזיר גרושתו,

לא אם זנתה, ואת לא היית לאיש אחר ע"י חופה וקדושין, רק ואת זנית – וגם לא זנית עם איש מיוחד רק זנית עם רעים רבים – ולכן ושוב אלי – כי אוכל להחזירך, והכונה שאם היו מומרים לע"א מיוחדת ככל גויי הארץ ודבקים בה לא היה אפשר להשיבם, אבל את לא דבקת בע"א דיבוק עצמי רק בזנות לפי שעה, ולא בע"א אחת רק התהלכת מגוי אל גוי ונסית להתדמות אל גויי הארצות, לא מדבקך באליל רק כדי להתדמות לגוים ולכן אפשר לך בתשובה:

 מלבי"ם חלק באור המלים לאמר. מלה זו פירושה תמיד וכה אמר, כמו וידבר לאמר, ויצו לאמר, ולא יבא בתחלת המאמר, ומוכרח כמש"כ, ששעורו:

 הלא חנוף תחנף הארץ ההיא – לאמר יפעל חנוף בא ג"כ על הרוצה להצדיק א"ע בגלוי, הפך האמת ווי"ו של ואת זנית – הוא וי"ו אבל, ומוסב על נאם ה' – ר"ל נאום ה', אבל לא כדברך, רק ואת זנית, כמו לא אדוני ועבדך באו לשבר אוכל:

 

(ב) שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שֻׁגַּלְתְּ שֻׁכַּבְתְּ עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ:

מלבי"ם שאי – מביא ראיה לזה שלא היית לבעל מיוחד רק זנית רעים רבים

כי הלא שאי עיניך על שפים וראי איפה לא שגלת – ר"ל איני רוצה להראותך המקומות ששם זנית כי עצמו מספר…

אבל הראיני את – את המקום אשר שם לא זנית,

וגם לא זנית בצנעה רק על דרכים ישבת להם – (לרעים רבים הנז' בכתוב הקודם) על דרכים המפורסמים ישבת להיות מוכן אל הרעים כערבי – היושב במדבר – ששם אין איש רואהו כן ישבת את במקום רואים ובכ"ז לא היה זה עזיבה גמורה כאשה גרושה מבעלה ודבקה באחר

רק ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך – היית רק חנפה כחונף שפיו ולבו בלתי שוים,

כי היית דומה בעיניך כזונה היושבת תחת בעלה, שכל שחסר לה איזה דבר תשיב לבקש אותו מבעלה ותעיז מצחה לאמר לו הלא אלוף נעורי אתה, כי כן.

 מלבי"ם חלק באור המלים שפים – מקומות הגבוהים (עי' ישעיה י"ג א'):

 כערבי – יל"פ מענין ערב ולילה, היושב בערב במדבר שאין איש רואהו, וכן פירשתי ולא יהל שם ערבי (ישעיה י"ג). ודרכים הפך המדבר, ולהם להריעים הפך ערבי שא"ל ריע באופל, ועז"א ותחניפי – שגדר החנף שמסתיר מעשיו הרעים:

 

(ג) וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקוֹשׁ לוֹא הָיָה וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם:

רד"ק וימנעו רביבים – הוא המטר והוא היורד במרחשון והוא הנקרא יורה ומורה וכן בדברי רז"ל יורה במרחשון ומלקוש בניסן כי אלה שני הזמנים הם זמני המטר לצורך התבואה וברוב הזמנים רוב המטר יורד במרחשון לפיכך נקרא ירח בול מענין מבול ונקרא המטר ההוא רביבים במקום שקראו במקום אחר יורה וענין הפסוק אומר כי נמנעו הגשמים מפני מעשיהם הרעים כמו שאמר בתורה וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו' וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר ועם כל זה שמנעתי הרביבים בעונך ומלקוש לא היה לא נכלמת ממעשיך והיה לך מצח כאשה זונה שאינה בושה מנאפופיה ומרימה מצח ומעיזה פניה אף על פי שהנביאים מוכיחים אותך ואומרים לך בושי ממעשיך ראי העונש שמשיגך בעבור' עם כל זה מאנת הכלם זהו שאמר מאנת כלומר שהיית ממאנת בתוכחת הנביאים ולא בושה מפניהם ורז"ל דרשו הפסוק ואמרו אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים שנאמר וימנעו רביבים וגומר ות"י וחוצפא כאתתא נפקת ברא הוה לך ועז פנים יקרא חצוף בלשון רז"ל:

מלבי"ם וימנעו – אם רק נמנעו הרביבים – מלרדת

או אם מלקוש לא היה – ואת צריכה למטר   אז ומצח אשה זונה היה לך ולא נכלמת – לבא אלי:

 מלבי"ם חלק באור המלים רביבים – מטר רב היורד בתחילה:

 ומלקוש – הוא היורד בסוף וכן יורה ומלקוש:

 

(ד) הֲלוֹא מֵעַתָּה קָרָאתי קָרָאת לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה:

רש"י הלוא מעתה – הלואי שבת מרעתך וקראת לי אבי ואם תעשי כך הינטור לך אדוניך לעולם את אשר חטאת לו אם ישמור לנצח? לא ישמור:

רד"ק הלא מעתה קראתי – כתיב ביו"ד כאילו הוא מדבר בעדו וקרי בלא יו"ד כמו לנמצא ופי' הכתוב אמר

הלא מעתה כלומר היה לך מעתה לקרוא לי אבי כיון שקראתי לך ע"י נביאי בני היה לך לענות ולומר לי אבי אלוף נעורי אתה

ולא עשית כן ופי' הקרי אמר הלא מעתה כיון שראית שעצרתי הגשמים

היה לך לשוב אלי ולקרוא לי אבי אלוף נעורי אלופי וגדולי מימי הנעורים והוא זמן יציאת מצרים

כי אז נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה ונתחנכו במצותיו ובידיעת אלהותו

כמו הנער הנכנס ללמוד ומחנכין אותו בידיעת תורה וחכמה

ותרגם יונתן אלוף נעורי פרקי דמן עלמא:

מלבי"ם והלא מעתה – שאתה צריך למטר קראת לי אבי – ותאמר אלי הלא אלוף נעורי אתה:

(ה) הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח הִנֵּה דִבַּרְתְּי דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל:

מלבי"ם הינטור לעולם – כ"ז את אומר בעת שמנעו רביבים, אז אתה טוען שאני אלוף נעוריך ושא"א שאטור עליך שנאה לעולם,

הנה דברת – ר"ל כן דברת בפיך שה' אינו מעניש, ובכ"ז לא הנחת מעשיך הרעים

כי ותעשי הרעות – ולא תרף מהם, ותוכל – כן תוכל לעשות מעשה אשה זונה שלטת מאנה הכלם:

 מלבי"ם חלק באור המלים הינטור לעולם, אם ישמר לנצח – יש הבדל בין לעולם ובין לנצח,

לעולם מציין הזמן המתנענע שהוא הזמן הידוע לנו, אם המשך הזמני הכולל עד סוף ימי עולם, אם המשך הזמני המקיף את אחד מן הנמצאים כל ימי חייו, כמו ועבדו לעולם.

אבל לנצח מציין הזמן הנצחי הבלתי מתנענע, הזמן הבלתי ידוע לנו, זמן הרוחנים אשר לא יצדק בהם מושג הזמן רק לפי השגתנו, כמו האלהי והמלאכים והנשמה, שהם למעלה מן הזמן, כמ"ש בישעיה (סי' נ"ז ט"ז), ויש הבדל בין ינטור ובין ישמר, הנטירה בא רק על דברים הגיונים, נוטר שנאה, נוטר חמה,

והשמירה בא על דברים מוחשים,

וכבר בארתי (ישעיה שם) מ"ש כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצף, שר"ל שלפעמים השם מעניש את האדם ורב עמו בעה"ז, ואמר שזה לא יהיה לעולם כל ימי חיי הגוף, כי אח"ז ישוב ירחמהו,

ולפעמים קוצף עליו ואינו מעניש בעוה"ז רק ינטור להענישו בעולם הנצח,

וגם זה לא יהיה לנצח שמרמז על חיי הנפש, ואמר (תהלות ק"ג) לא לנצח יריב ולא לעולם יטור,

ושם מדבר בשבים כי ברוב חסדיו ימחול לשבים ולא יטור בלב לעולם להשאיר להם ריב בעולם הנצחי,

אבל כאן מדבר בשאינם שבים (ועי' בפסוק י"ב י"ג)

ואם היה אומר פה הישמור לעולם אם ינטור לנצח, היה מאמר צודק, כי השמירה מציין דבר מוחשי, שהוא העונש שמעניש בעוה"ז שאינו שומרו לעולם, ואינו נוטר השנאה לנצח.

אבל הם אמרו דעה כוזבת שהשם אינו מעניש כלל שום עונש לא בעוה"ז ולא לעוה"ב,

ואמרו שגם אינו נוטר לעולם אף בלב, כי מוחל העון תיכף, וגם אינו שומר להעניש לעוה"ב, כי לא יעניש ולא יקצוף ולא יטור כלל,

כי כל עושה רע טוב בעיניו או מוותר על העון, וכל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו:

 ותוכל – ר"ל זאת יכלה לעשות מה שהוא נגד הטבע, והיה ראוי ותוכלי ?,

אך המליץ מסב פניו, מדבר אל בני העולם בלשון נסתר, הנה ננחה ותוכל, (כמו כי שרית עם אלהים ותוכל), ר"ל נצחת, כן נצחה להחזיק ברעתה:

 

(ו) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם:

רד"ק ויאמר, בימי יאשיהו המלך, למה אמר זה והלא ידוע כי בימי יאשיהו נתנבא אלא לפי שנתנב' אף בימי יהיוקי' ובימי צדקיהו אמר כי נבואתו היתה בימי יאשיהו קודם שעשה תשובה יאשיהו ויהודה

שהרי יאשיהו ביער עכו"ם מן הארץ וכאן הוא אומר ותנאף את האבן ואת העץ

אם כן הנבואה נאמרה קודם התשובה

ומה שאמר בכל זאת לא שבה אלי כי אם בשקר – שדומה שעשו תשובה אלא שעשו אותה בשקר

אפשר כי בתוכחות הנביא ירמיה שהתנבא עליהם אפשר ששבו מקצתם בנראה ובגלוי [ר"ל כלפי חוץ] לא בסתר זהו שאמר בשקר

וגם יש לפרש שנבואה זו נאמרה אחר התשובה ואף על פי שאומר ביאשיהו אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו יאשיהו הוא ששב בכל לבבו אבל אנשי דורו שבו מוכרחים מאימת המלך

וזהו שאמר לא שבה אלי כי אם בשקר.

הראית אשר עשתה – זה לא היה בימי יאשיהו שכבר גלו ישראל בשנת שש לחזקיהו, ואיך ראה ירמיהו מה שעשו ישראל קודם גלותם,

והלא בתחלת נבואת ירמיהו היה לגלות ישראל כ"ג שנה, והוא אמר לא ידעתי דבר כי נער אנכי?

ואם כן נפרש הראית שמעת או הידעת כמו 'וירא יעקב כי יש שבר במצרים' והדומים לו, או נפרש אשר עשתה על השארית הנמצא מישראל מפוזרין בארץ מצרים וממנשה ומשמעון ומנפתלי שהיו שם בימי יאשיהו שאמר בדברי הימים ובערי מנשה ואפרים ושמעון ועד נפתלי ואמר אשר אספו הלוים שומרי הסף מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל:

 משובה – שם תאר וענינו מורדת מן שובו בנים שובבים:

 הולכה היא – לפירוש הראשון פירש שהיתה הולכת היא ולפי' השני כי עתה הלכה היא ולא לקחה מוסר כאשר גלו:

מלבי"ם ויאמר – אחרי ההוצעה הזאת מספר ההבדל בזה בין עשרת השבטים ובין שבט יהודה,

כי שבט יהודה בימי יאשיה המלך היו עובדים ע"א בסתר, וחונפים בגלוי שהם יראי ה', וזה הורע בעיני ה', ומברר כי עשרת השבטים שחטאו בגלוי יצדיקו א"ע יותר משבט יהודה,

מצד זה הראית אשר עשתה משובה ישראל – קרא לישראל שהם עשרת השבטים בשם משובה,

שהיו דומים כאשה שובבה שיצאה מתחת רשות בעלה לזנות בפרהסיא,

ואת שבט יהודה קרא בשם בוגדה שדומה כזונה הבוגדת בבעלה בצנעה בלי ידיעתו

אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און,

ומספר ג' הבדלים ביניהם,

א] הולכה היא על כל הר גבוה וכו' ותזני שם – שזנו בפרהסיא על כל הר גבוה לעיני כל:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ו-ז) משבה, בגודה – ושובבות היא תכונה נפשיית,

שרוחו בלתי עומד על מצב א' ותכונה אחת, לכן אמר ארפא משובתיכם, (לקמן ג' כ"ב, הושע י"ד ה'),

וסבת השובבות יהיה או כחות הנפש, המתעורר והמתאוה, או כח השכל והבינה שנשחתו, כמ"ש חכמתך ודעתך היא שובבתך (ישעיה מ"ז), ובכ"ז א"ל התיחסות אל זולתו,

אבל הבגד והמרד והפשיעה יצורף אל זולתו, שבוגד באוהבו, באדונו, אשה בבעלה, וכדומה,

ובכ"ז יכיר חטאו ואין בו השתובבות, ולכן קרא לאפרים שובבים כי תכונת רוחם הניעם לע"א, ולא בגדו כלל כי לדעתם דרכם טובה,

ונתן ע"ז ג' סימנים, א] שעשו בפרהסיא, ב] שלא נחמו על מעשיהם, ג] שלא הועיל להם העונש,

שכ"ז סימן השובב לא הבוגד, בגודה אחותה יהודה, וכן בפסוק י', והוא שם התואר ע"ש אחותה הסמוך לה, כמו בגודה בשוא ע"מ רחוקה,

ובפסוק א' אחר בוגדה יהודה אחותה, הוא פעל בינוני ולכן נכתב אחריו שם יהודה, שהוא שם העצם:

 

(ז) וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂתָהּ אֶת כָּל אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא שָׁבָה וַתֵּרֶאה וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה:

מלבי"ם ב] שאמרתי שאחרי עשתה כל אלה אלי תשוב – שאחרי שתשביע תאותה תפקח עיניה,

אבל לא שבה – כלל כי התמידה ברעתה, ג] כי היא לא היה לה ממי ללמוד, לא כן יהודה שראתה כבר מעשה אחותה, ועז"א ותרא בגודה אחותה יהודה – היא ראתה עונה וגם ראתה עונשה, כי.

 

(ח) וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא:

מלבי"ם וארא כי על כל אודות אשר נאפה שלחתיה – ר"ל מה ששלחתיה – היה מסבת שנאפה,

וזאת ראיתי והכרתי והראיתי לכל עד שידעו כולם כי סבת השלוחין היה בעבר שנאפה,

ועפ"ז נבדלה יהודה בשלשה דברים לגריעותא,

א] כי היא כבר ראתה עונש אחותה ובכ"ז לא יראה בוגדה יהודה אחותה ותלך ותזן גם היא -:

 מלבי"ם חלק באור המלים ותזני, נאפה – מבואר אצלי (אילת השחר כלל תקכ"ח) שיש הבדל בין פעל זנה ובין פעל נאף,

שמצד מעשה הבעילה עצמה, יבא פעל נאף,

ומצד ההתיחדות שמזמנת עצמה לפסול לה אשר אינו דרך קדושין, יבא פעל זנה,

כי בזה זונה היא מאחרי אישה אם היא א"א, או מאחרי כלל האישות, שדרך האשה להנשא לא להתיחד למשכב הפקר,

וע"כ אצל הזכר בא פעל נאף תמיד (אם לא במקום שנקשר עמו עבודת אלילים שבזה יבא ציור העם כאשה, מצד שמשועבד תחת רשות אלהיו כאשה לבעלה),

והנה האשה הבוגדה שהיא תחת רשות בעלה עקר עונשה על הזנות וההפקר,

אבל השובבה שהיא שיצאה בפרהסיא מרשות בעלה,

עקר עונשה אינו על הזנות אחר שכבר היא מופקרת, רק על הניאוף והתעתועים,

וז"ש וארא כי על אדות אשר נאפה שלחתיה – שלא היה מקום לענשה בעבור הזנות,

ואצל יהודה אמר "ותלך ותזן":

 

(ט) וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ:

רד"ק והיה מקול זנותה – ענין קלות ואמר המסר' עליו לית חסר בקלילותא ופירושו כתרגומו והוה מדקלילא בעינהא טעוותהא וחייבת ית ארעא וטעת עם פלחי אבניא ואעיא וכבר פירשנו כי לשון זנות ונאוף הנזכר בזה הענין הוא ענין הדבקות בעכו"ם:

 מצודות דוד והיה מקול זנותה – בעבור הקלות שיש עמה בדבר הזנות לעכו"ם חבתה את הארץ להיות חרבה ושממה. ותנאף וכו' – עשתה עכו"ם מעץ ומאבן:

מלבי"ם ב] והיה מקול זנותה – ר"ל מסבת קול זנותה יען שחשבה להסתיר זנותה ויראה מפני הקול שלא יצא עליה קלא דלא פסיק,

מסבת זה ותחנף את הארץ – חנפה להראות בגלוי שהיא אשה כשרה ויראת ה',

ותנאף את האבןבצנעה לא על כל הר גבוה כמשובה ישראל, רק בהסתר וחונף,

וחטא זה גרוע יותר שזה אונאה וכפירה בהשגחה:

 מלבי"ם חלק באור המלים ותחנף – כבר בארתי גדר פעל חונף שמסתיר מעשהו עד שידומה שהוא צדיק, וזה עשתה להשקיט קול זנותה:

 

(י) וְגַם בְּכָל זֹאת לֹא שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל לִבָּהּ כִּי אִם בְּשֶׁקֶר נְאֻם ה':

רש"י וגם בכל זאת – שראו בקלקלת פורענות חבריהם.

כי אם בשקר – דורו של יאשיה מראין עצמם שהם צדיקים והם רשעים היו צרים צורות של עכו"ם על דלתותיהם מבפנים חציה על זו וחציה על זו

וכשהיו מבערי עכו"ם בודקים היה הדלת פתוח ולא היו מכירין בה:

 רד"ק וגם בכל זאת – בכל זאת שראתה ששלחתי אחותה לא שבה אלי בכל לבה וזה קודם תשובת יאשיהו או אחר תשובתו כמו שפי' למעלה בפסוק ויאמר ה' אלי:

 בגודה – שם תאר היה משפטו בשוא פ"א הפעל כמו קרובה רחוקה ונשאר עם הקמץ כמו שהיא לזכר:

מלבי"ם ג] כי – תחת שמשובה ישראל לא שבה אל ה' בשום פעם כלל כמ"ש,

 ואומר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה,

לא כן שבט יהודה שבכל פעם אחרי העבירה והזנות שבה לבית בעלה כאשה כשרה,

אבל בכל זאת לא שבה – לבית בעלה בכל לב – באמת כי אם בשקר – כי לבבה נוטה לע"א, ולכן.

 

(יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה:

רש"י צדקה נפשי משובה ישראל – נקתה ופטרה עצמה מן הדין שלא היה לה ממי ללמוד:

מלבי"ם ויאמר ה' אלי צדקה נפשה משובה ישראל – ע"י בגודה יהודה – שבהעריך מעשה ישראל נגד מעשה יהודה נמצא שישראל צדיקים נגד יהודה, ולכן.

 רד"ק ויאמר ה' אלי צדקה נפשי – אף על פי שחטאה משובה ישראל תחלה

הנה אחותה יהודה הוסיפה לחטא עד שנחשבת אחותה ישראל צדקת כנגדה

ותוספת החטא ביהודה הוא לבזותם בית האל להכניס שם פסיליהם ואליליהם ולבטל שם עבודת האל ולעבוד עכו"ם בבית עצמו

כמו שנאמ' באחז שצוה לעשות מזבח בב"ה דמות המזבח אשר בדמשק ובטל עבודת מזבח ה' וגו' ויסגר את דלתות בית ה' ונאמר ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ונאמר עליו וגם את בניו העביר באש כתועבות הגוים

וכן במנשה נאמר וישתחו לכל צבא השמים ונאמר והעביר את בנו באש ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני הרבה לעשות הרע בעיני ה'

ונאמר עליו הרע מכל אשר עשו האמרי אשר לפניו והחטיא גם את יהודה בגלוליו ונאמר וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא ירושלם פה לפה חללים:

 

(יב) הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם:

רש"י הלוך וקראת וגו' – הלוך כתרגומו אזיל לשון צווי כאן ציווהו לילך ולחזור עשרת השבטים בימי יאשיהו כמו שאמר למעלה שבימי יאשיהו נאמרה לו נבואה זו וחזרו מקצת מהן בשמונה עשרה ליאשיהו.

צפונה – אל המקומות שגלו שם לאשור. פני – רוגזי כן ת"י:

רד"ק הלוך וקראת – אינו אומר לנביא שילך צפונה במקום שגלו עשרת השבטים כי הגלה אותם מלך אשור בחלח וחבור וערי מדי והם צפון העולם כלפי מזרח

אלא פירושו הלוך ענין זרוז כמו לכה נא אנסכה בשמחה לכו ונפילה גורלות והדומים להם

ומה שאמר וקראת ר"ל שיקרא הדברים האלה בירושלם לפני זקני יהודה ויקרא הדברים כנגד ישראל שגלו כאילו מדבר עמהם פנים בפנים

ואמר להם שובה משובה ישראל רמז להם שעתידים לשוב באחרית הימי' וזהו שאמר לא אטור לעולם כלומר שלא ישמור עונם לעולם אלא ישיבם אליו אחר זמן ארוך ויקבצם עם גלות יהודה

ומה שאמר לא אפיל פני בכם ר"ל לעולם, וטעם לעולם לשנים ללא אפיל פני וללא אטור, כי כבר הפיל פניו בהם בגלותו אותם

ופני פירש כעסי כמו ונתתי אני את פני באיש ההוא פני ה' חלקם והדומים להם ומה שאמר כי חסיד אני ר"ל כי אע"פ שחטאתם והייתם חייבים כליה אני חסיד

כמו שאמר במדות האל ורב חסד והחסד הוא יתרון הטובה יותר על הראוי:

מלבי"ם הלוך וקראת את הדברים האלה – הנאמרים למעלה, צפונה – במקום שגלו ישראל,

ואמרת – ועפ"י הדברים האלה תאמר אליהם שובה משובה ישראל – ולא תירא שאפיל בכם פניורוגזי להענישכם,

וגם לא תירא שאנטור עליך שנאה בלב כי – יען שחסיד אני לא אטור לעולם – אנכי אשכח עונך מכל וכל:

 מלבי"ם באור המלים לוא אפיל פני – יש פנים של רצון, שהוא ההשגחה לטובה, והפוכה היא הסתרת פנים,

ויש פנים של זעם, שהוא השגחה להעניש, שעז"א ונתתי פני באיש ההוא,

ואמר בספרא פונה אני מכל עסקי ועוסק בו, ועז"א לא אפיל פני להשגיח לרעה,

ואף לא אטור בלב שהיא הסתרת פנים כי ישוב להשגיח עליהם לטוב:

 

(יג) אַךְ דְּעִי עֲוֹנֵךְ כִּי בַּה' אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ וַתְּפַזְּרִי אֶת דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וּבְקוֹלִי לֹא שְׁמַעְתֶּם נְאֻם ה':

תרגום יונתן ברם דעי חוביך ארי במימרא דיי אלהך מרידת וקלקילת ית אורחתך אתחברת לעממיא פלחי כוכביא תחות כל אילן עבוף ולמימרי לא קבילתון אמר יי:

 רש"י פשעת – מרדת. ותפזרי את דרכיך – לשון זנות פיסוק רגלים למשכבי אשה:

 רד"ק אך דעי – אך קודם שאשיבך אלי צריך שתדעי עונך ותכירי בעצמך על מה הגליתיך כי בה' אלהיך פשעת וכיון שתכירי זה תשובי אלי ואשובה אליך:

 ותפזרי – כי לא עבדת עכו"ם אחת לבדה אלא פזרת את דרך לזרים לזה ולזה כמו שאמר כי מספר עריך היו אלהיך יהודה:

 ובקולי לא שמעתם – כי הייתי מתרה בכם תמיד על ידי הנביאים ולא שמעתם:

מלבי"ם אך – בתנאי שאת תדעי עונך – ותזכור כי חטאת, כי חטאך היה משולש,

א] בה' אלהיך פשעת – המרידה בבעלך,

ב] במה שאליו כי פזרת דרכיך – והיית מופקרת לכל, וגם היה ההפקר גדול מאד כי היה הזנות לכל אדם לזריםובכל מקום – תחת עץ רענן –

ג] כי הגם שקראתי אותך שתשוב אלי, והתריתי בך מ"מ בקולי לא שמעתם -:

 

(יד) שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן:

תרגום יונתן תובו בניא דמתחסנין למיתב אמר יי אנא אתרעיתי בכון ואקריב יתכון כאלו אתון משתארון חד מקרתא ותרין מזרעיתא ואעיל יתכון לצידון:

 רש"י שובבים – אנווישיי"ר בלעז ששובבתם דרככם מרוב כל שהייתם בשלוה ועונג כמו שהוא אומר הפורטים על פי הנבל (עמוס ז) השותים במזרקי יין (עמוס ז').

כי אנכי בעלתי בכם – ונקראתם בשמי שאני אדון לכם ואין כבודי להניח אתכם ביד אויבי:

 קול אליהו שובו בנים שובבים וגו' ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון (ירמי' ג. יד).

הנה רבים ישוטטו לדעת את בן העיר ולהתבונן בהמשפחה, ויש לבאר דהנה אליהו הנביא מכונה על שם עירו, הגלעדי התשבי, כדכתיב ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד (מלכים א' יז. א),

ותרי משיחיו נקראים על שם משפחתם, משיח בן יוסף, משיח בן דוד, וזהו שאמר הנביא ולקחתי אתכם (על ידי) אחד מעיר היינו אליהו התשבי,

ושנים ממשפחה היינו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ועל ידם והבאתי אתכם ציון. (כנפי נשרים פ' מצורע באבק סופרים סי' ד'):

 רד"ק שובו בנים שובבים – מורדים כמו משובה שפירשנו:

 כי אנכי בעלתי בכם – כלומר אבעל בכם אחר שגרשתי אתכם ות"י אתרעיתי בכון

ואאז"ל פירש בעלתי קצתי לפי שהוא קשור בבי"תב'כם וכן אנכי בעלתי בם נאם ה' ודמה אותו כן בזה הענין בלשון ערבי:

 אחד מעיר – אפילו יהודי אחד יהיה לבדו בעיר מערי הגוים משם אקחנו וכן אם יהיו אפילו שנים לבדם באומה אחת משם אקחם,

ואומה נקראת משפחה כמו ואם משפחת מצרים לא תעלה וכן לכל משפחות ממלכות צפונה,

רז"ל פירשו אחד מעיר מזכה את כל העיר שנים ממשפחה מזכים את כל המשפחה ובזכותן יצאו כלם מהגלות:

מלבי"ם שובו בנים – והגם שהאבות החוטאים לא שבו הנני קורא שבניהם – עכ"פ ישובו,

כי אנכי בעלתי בכם – ר"ל הגם שאת אמכם גרשתי ואתן ספר כריתותיה אליה,

בכם בעלתי ר"ל אחזיק אתכם כאשתי ואנכי אהיה לכם לבעל,

ולקחתי אתכם – גם אם לא תהיה רק אחד מעיר – שתשארו שארית מעט מ"מ אקח אתכם בעתיד ואביא אתכם ציון – ויען שסבת חטא אבותיכם היו המלכים שמלכי ישראל הטו אתכם מני דרך, לכן.

 מלבי"ם באור המלים בעלתי בכם – פעל בעל על הבעילה מקושר תמיד על מלת את,

ופה שנקשר עם ב' יכוין על הקנין [לשון בעלות], וכן לקמן (ל"א ל"ב):

 

(טו) וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל:

רד"ק ונתתי – כלבי, שירעו אותם כלבי וחפצי לא כרועים הראשונים והם מלכי ישראל ויהודה שהיו מדריכים אותם בדרך רעה ולעבוד עכו"ם

אבל אותם הרועים שאתן להם בזמן הישועה ירעו אותם דעה והשכל

והרועים הם פרנסי ישראל שיהיו עם מלך המשיח כמו שנאמר בנבואת מיכה והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם:

מלבי"ם ונתתי לכם רועים כלבי – רועים טובים אשר ירעו אתכם דעה והשכיל -:

 

(טז) וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד:

תרגום יונתן ויהי ארי תסגון ותפשון בארעא ביומיא האינון אמר יי לא יימרון עוד ארון קימא דיי ולא יסק על לב ולא ידכרון עוד ביה ולא יזועון ולא יגיחון ביה עוד קרב:

 רש"י לא יאמרו עוד ארון – כי כל כניסתכם[?] תהא קדושה ואשכון בה כאלו הוא ארון.

יפקדו – כמו יזכרו.

ולא יעשה עוד – מה שנעשה בו כבר בשילה שהביאוהו במלחמה עם פלשתים בימי עלי (שמואל א' ד):

 רד"ק והיה כי תרבו – לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב

כלו' אע"פ שתרבו ופריתם בארץ לא יקנאו בכם הגוים שיבאו להלחם בכם ותצטרכו לצאת למלחמה וארון האלהים עמכם כמו שהיה מנהגם שהיו מוציאים הארון במלחמה [צ"ב שרק פ"א מצינו בכתוב שעשו כן?, ויתכן דמשם מוכיח שכן היה דרכם בימי קדם, ויתכן שבשל מפלתו אז, פסקו מלעשות כן].

ובימים ההם לא יצטרכו לזה כי לא יהיה להם מלחמה עוד

ולזה אמר לא יאמרו ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד כלומר לזה הדבר להוציאו למלחמה, וכת"י ולא יעשה עוד ולא יגיחון ביה עוד קרב:

 מצודות דוד לא יאמרו עוד ארון ברית ה' – ר"ל לא יאמרו עוד זה לזה נלך לפני הארון להתפלל שמה כי לפי מרבית העם לא יוכלו כולם לבוא שמה כי המקום לא יכילם.

ולא יעלה על לב – לא יעלה מי בלבו ללכת שמה אף יחידי כי מאוד יקשה לבוא שמה מדוחק המון העם.

ולא יזכרו בו – לא יזכור מי בארון ללכת שמה וכפל הדבר במ"ש וכן לא יפקדו.

ולא יעשה עוד – לא יהיה נעשה עוד ארונות אחרות למען יוכלו כולם לבוא לפני אחד מהם וכאשר יאמר למטה שהשראת השכינה יהיה בכל ירושלים ושמה יקובל תפלת המתפללים:

מלבי"ם והיה כי תרבו – שאחר שהייתם מעט בעת הקיבוץ אחד מעיר ושנים ממשפחה עת שתרבו ופריתם אח"כ, אז יהיו צדיקים כולמו, כמ"ש והיה הנשאר בציון קדוש יאמר לו,

לא יאמרו עוד ארון ברית ה' – ר"ל כי עתה הדבור בלתי מסכים עם המחשבה

וכן המחשבה בלתי מסכמת עם המעשה,

ר"ל שהגם שמדברים בפיהם ומזכירים קדושת ארון הברית ודברי ספר התורה הנתונה בו, מ"מ לבם רחוק מן הדבור ואין מעלים אותו על לבם,

וכן בעת שמעלים את הארון על לבם, בכל זאת אין עושים מעשה כפי דברי הברית הזאת,

אבל לעתיד לא יהיה כן, ושיעור הכתוב כי אז לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב – שלא יהיה כמו עתה שאומרים ארון ברית ה' ולא יעלה על לב, ר"ל שאומרים בפיהם ואינם מעלים אותו על לבבם, בפיו ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחוק ממנו,

אז לא יהיה כן, וכן לא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה זאת – ר"ל שלא יהיה כמו עתה שעת יזכרו ויפקדו במחשבתם את דברי ארון הברית

בכל זאת לא יעשה עוד – לא יעשה מעשה כדברי הברית, ואין מוציאין מחשבתם מכח אל הפועל

אז לא יהיה כן רק אם יזכרו בו יעשו אותו תיכף, עד שיהיה המעשה מצורף עם המחשבה והמחשבה מצורף עם הדבור:

 מלבי"ם באור המלים ולא יעלה על לב ולא יזכרו ולא יפקדו – לפי כללי הלשון היה צ"ל בהפך לא יפקדו ולא יזכרו ולא יעלה על לב, כי הזכירה קטנה מן הפקידה,

שהפקידה היא כדי לעשות איזה דבר, כמ"ש בחבורי התו"ה (אחרי סי' קמ"ח), והסדר תמיד זכרני ופקדני (לקמן ט"ו ט"ו) וא"כ בשלילה צ"ל בהפך לא יפקדו ואף לא יזכרו?

והעלאה על לב קטנה מן הזכירה, כמ"ש ולא תזכרנה הראשונות וללא תעלינה על לב (ישעיה ס"ה י"ז),

על ולמה שפירשתי בא נכון, שר"ל שלא יהיה עוד שיאמרו בפה בלא העלאה על לב,

ולא שיזכרו בלי פקידה שהוא מחשבה לעשות, ולא שיפקדו בלי שיעשה בפועל:

 

(יז) בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע:

רש"י ונקוו – ונקבצו לשון מקוה מים. שרירות – לשון ראיה כמו מגבעות אשורנו (במדבר כד):

 רד"ק בעת ההיא – אין צריך לומר שלא יבאו הגוים על ירושלם להלחם, אלא יקראו אותה כסא השם,

ונקוו אליה הגוים לשם ה' ולעבדו לא להלחם,

ומה שאמר 'לירושלם' אחר שאמר 'אליה' רוצה לומר שיאמר אחד לחברו נלך לירושלם.

ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע, לא ישראל ולא הגוים:

 שרירות לבםחזוק לבם מדברי רז"ל שריר וקים:  

מלבי"ם בעת ההיא, כסא ה' – שתחת שעתה ה' בשמים הכין כסאו,

שמלכותו והנהגתו נראית בשמים שמנהיג הכל ע"פ חקות הטבע

אז תתראה מלכות ה' והנהגתו בירושלים בהנהגה נסיית למעלה מן הטבע,

 שיודמה ששם יושב ה' ומנהיג ומשגיח ומולך,

ולכן יקוו אליה כל הגוים – ולא למלחמה עליה או לאכול מפריה רק לשם ה'

וגם לירושלים – בעבור חשיבות העיר,

ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם – כי יכירו כולם מלכות ה' ואחדותו דרכיו ותורתו:

 מלבי"ם באור המלים אליה – לירושלם בא הכינוי עם עצם הפעול, כמו ותראהו את הילד ובפי' תקנתי:

 שרירות לבם – מענין שור, שמורה הבטה מרחוק, ועקרו על המינות וטענות והיקשים להכחיש ולאמר שדרכו טוב ואין בו חטא:

 

(יח) בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם:

רש"י ילכו בית יהודה על בית ישראל – עמם יתחברו ויתוספו עליהם להיות ממלכה אחת:

 רד"ק בימים ההמה – בקבוץ גליות:

 על בית ישראל – עם בית ישראל וכן ויבאו האנשים על הנשים:

 מארץ צפון – כמו שכתבנו כי השבטים בארץ צפון כלפי מזרח מהלאה לבבל:

מלבי"ם בימים ההמה – אז יהיה קיבוץ גליות, בית יהודה [מצו"ד– בית יהודה – אלו שגלו מערי יהודה ע"י סנחריב מלך אשור ולא חזרו בבית השני]

ילכו על בית ישראלשהם עשרת השבטים, כמ"ש (ישעיה י"א) בפסוק ואסף נדחי ישראל,

שניהם יתחברו כאחד ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ, לארץ אבותיהם:

 מלבי"ם באור המלים על הארץ – במקום אל, ויל"פ שהוא כמו בשביל, שלא ילכו בסבת בריחתם ממה שממנו [ר"ל מפני שנאלצו לעזוב מקומם הראשון ולברוח אלא] רק בשביל הארץ:

 

(יט) וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִו תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִו תָשׁוּבִי:

רש"י ואנכי אמרתי – בלבי ולכן הנחלתים לאבותיכם.

איך אשיתך בבני' – את עדתי ואומתי בתוך שאר בנים לפיכך ביררתי מנה יפה ואתן לך ארץ חמדה.

צבי צבאות גוים – צביון כל צבאות גוים:

רד"ק ואנכי אמרתי – זה שנאמר עד הנה אני עתיד לקיים כלם באחרית הימים,

אע"פ שתהיו בגלות ימים רבים

אבל אם תרצו לא תגלו – כי אנכי אמרתי איך אשיתך בבנים כלומר במאמר שתקראו לי 'בנים' כמו שאמר 'בנים אתם לה' אלהיכם':

 ואתן לך – כלומר אשאירך בהם, כמו שנתתיה לך הארץ שנקראת ארץ חמדה שחומדין אותה כל הגוים, נחלת צבי, כפל הענין במ"ש כי צבי פי' חפץ, והוא כמו חמדה שזכר, שחפצים בה צבאות הגוים

וי"ת 'צבי''צבאות גוים' חדות תושבחת עממיא ואיך יהיה זה ובאי זה ענין שאתננה לך?

ואמר בזה הענין יהיה- שאשיתך בבנים, ואתן לך ארץ חמדה שתקראי לי אבי, ומאחרי לא תשובי,

'תקראו' כתיב וקרי 'תקראי' כנגד הכנסה [אולי כנס"י], והכתוב כנגד העם, ואחד הוא,

אם תקראו לי אב אקרא לכם בנים, כמו שאמר אשיתך בבנים,

'תשובו' כתיב ל' רבים וקרי 'תשובי' לשון נקבה כמו שפי' במלת 'תקראו':

 מצודות דוד ואנכי אמרתימתחילה כשלקחתיך לי לעם אמרתי בלבי באיזה ענין אשימך בין הבנים ודומה להם ר"ל להיות דומים למלאכי מעלה הנקראים בני אלהים כמ"ש ויבואו בני האלהים (איוב א).

ואתן לך – ולזה נתתי לך ארץ חמדה נחלה מפוארה לכל צבאות הגוים כי כולם משתוקקים ומתאוים לה ומפארים אותה על כי הוא מקום השראת השכינה והוא מבוא גדול לירוא את ה' להיות כמלאכי מעלה. ואומר – אמרתי בענין זה תקראי לי אבי ולא תשובי מאחרי עד עולם:

מלבי"ם ואנכי – נגד מה שאומר שאז יקוו כל הגוים לירושלים וכל העולם יכירו אמונת ה', אמר כי תחלה חשב ה' מחשבות להבדילם מכל הגוים, ולהפרידם בארץ מיוחדת,

ודמה אותם במשלו כמי שיש לו בת אחת אהובה בין בנים רבים,

שחושש מלהשית דירתה בין הבנים פן יריעו לה או יוציאו אותה לתרבות רעה

ולכן נותן לה נחלת שדה וכרם מיוחד, וז"ש ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים – שחששתי בל תתערבי בגוים,

ולכן נתתי לך ארץ חמדה – היו בו ב' ענינים, א] שמצד עצמה היא ארץ חמדה,

ב] שהיא נחלת צבי – שיהיה בה קיום לנצח.

 ואומר בלבי – ע"י שהיא ארץ חמדה – 'אבי תקראי לי' – ותכיר הטובה וע"י שהיא נחלת צבי וקיום,

מאחרי לא תשובי – כי תתקיימי ביראתי כמו שתתקיים תמיד הנחלה בידכם:

 מלבי"ם באור המלים ארץ חמדה, נחלת צבי – הצבי מובדל מן החמדה, שצבי הוא היופי מפני חוזק הדבר וקיומו, ומשתתף עם מצב ויצב,

וכן עם נחלה מקושר מושג הקיום לדור דורים, וצבאות גוים מוסב לשניהם, חמדת וצבי של צבאות גוים:

 

(כ) אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה':

רש"י אכן – אבל אתם לא עשיתם מחשבתי כ"א כמו אשה שבוגדה מריעה, על שאינו יכול להספיק מזונותיה, כן בגדתם בי המספיק לכם כל טוב כך מדרש אגדה:

מלבי"ם אכן – לא התנהגתם כבת נגד אביה אשר הטיב לה,

רק כאשה הבוגדה מרעה כן בגדתם בי בית ישראל -:

 מלבי"ם באור המלים בגדה אשה מרעה – הבגידה מתקשר תמיד עם ב',

ומוכרח לפרש שבוגדת מסיבת ריע שבגד בה, כן בגדתים בי כאילו לא נתתי לכם צרכיכם:

 

(כא) קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱוּוּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם:

רד"ק קול על שפיים נשמע – נפעל בינוני כי הוא קמץ ופי' שפים המקומו' הגבוהים ואמר על שפים כדי שישמע קולה למרחוק בהתודותם ופי' הפסוק אמר –

היה ראוי להם שישמע קולם למרחוק על שפים ויבכו ויתחננו לאל בני ישראל ויתודו לו כי הם העוו את דרכם ושכחו את ה' אלהיהם

כי אם היו עושים זה אני הייתי מקבל אותם בתשובה ואומר להם שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם

והם יאמרו הננו אתנו לך כי אתה ה' אלהינו:

מלבי"ם קול – מצייר במליצתו ששומע שני קולות מובדלים,

א] קול על שפיים נשמע – ששומע קול המתפוצץ על ההרים הגבוהים, [מצודות ציון שפיים – מקומות גבוהות]

ב] שומע מן העמק קול שני של תחנוני בני ישראל –

מצייר נשגבות, כאילו ישראל דומים כשה תועה נדחה,

וה' דומה כרועה העומד על הרים הגבוהים וקורא אל השה אשר בעמק שתכיר את קולו ותשוב אליו,

והיא בוכה בעמק כי שכחה קול הרועה, ותועה מני דרך,

כי העוו – הוא מאמר מוסגר אמר מדוע שומע שני קולות האלה,

כי – ישראל העוו את דרכם – ובוכים בעמק שאין יודעים הדרך,

וגם אין מכירים קול הרועה הקורא על שפיים כי שכחו את ה' אלהיהם -:

 

(כב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ [שני הנוני"ן אינן דגושים. רד"ק ומנ"ש] אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ:

רש"י הננו אתנו לך – הנביא מלמדם להתוודות ולומר כן "הננו אתנו לך אכן לשקר וגו' והבשת אכלה וגו' נשכבה בבשתנו" כל זה לשון תפלה שהנביא מלמדם לומר. אתנו – באנו:

רד"ק שובו, ארפה – כתיב בה"א והוא כמו באל"ף ענין רפואה ואמר ענין רפואה על הסליחה דרך השאלה

וכן רפאה נפשי כי חטאתי לך כי כמו שמכת הגוף נרפאת ברפואה שעושין לה

כן מכת הנפש והוא העון רפואתה הסליחה עם התשובה:

מלבי"ם (כב-כג) שובו – מבאר (קול על שפיים נשמע) שובו בנים שובבים – ה' קורא בקולו שישובו אליו כי ארפא משובתיכם

(ובכי תחנוני בני ישראל-) הננו אתאנו לך כי אתה ה' אלהינו, אכן לשקר מגבעות המון הרים –

– ר"ל וישראל בוכים נגדו בעמק ומשיבים נגד הקול הקורא על שפיים, לאמר, אנחנו מוכנים לשוב אליך וכבר אתאנו לך יען כי אתה ה' אלהינו

אבל אין אנו מכירים קולך, ואין אנו יודעים המקום להיכן נשוב?

כי לשקר מגבעות המון [נ' שמפרשו מל' קול והמיה] הרים –

מציין כי נגד הקול היוצא מבין ההרים – ישיבו הגבעות כנגדו קול הד,

עד שהעומד בעמק אינו מכיר את הקול האמת מן הבת קול שהוא קול ההד,

וכן הגם שמן ההרים יוצא קול להראות לנו דרך האמת – אכן מן הגבעות – נשמע ההמון של הרים – שהוא הבת קול המשיב כנגדו,

לשקר – ר"ל שלא נשוב אליך רק לשקר, ר"ל נביאי האמת מורים לנו שנשוב אליך,

ונביאי השקר אומרים שנלך לשקר דהיינו לעבוד ע"ז

ואין מכירים [להבדיל את] הקול האמת קול ה', מן הקול המדומה,

ואומרים טענה שניה – הננו אתאנו לך כי אתה ה' אלהינו אכן בה' אלהינו תשועת ישראל –

-ר"ל אבל א"א לנו לשוב כי דלונו מאד, עד שרק בה' אלהינו תצויר תשועת ישראל,

אבל בלי עזר ממרום א"א שנשוב ונושע, כי.

 מלבי"ם באור המלים אתנו – מובדל מן באנו, שזה מורה הביאה המוחלטת, ולעומת זה אמר מלת אכן,

שמורה סתירת דבר הקודם (כמ"ש ישעיה מ') שסותר מ"ש אתאנו לך. כי אתאנו לשקר…:

 

(כג) אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּה' אֱלֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל:

רד"ק אכן לשקר – יתודו ויאמרו לשקר עבדנו עבודת כו"ם כי לא הועילה לנו כי העכו"ם היו עובדים על ההרים ועל הגבעות

לפיכך אמר מגבעות המון הרים ופי' מגבעותהתשועה שהיינו מקוים מעבודת הגבעות – לשקר היא,

כי אין תשועת ישראל כי אם בה' אלהינו

והמון קמץ הה"א ואיננו סמוך להרים שאם היה סמוך היה אומר המון בשוא ובפתח הה"א כמו אב המון גוים

ופירושו התשועה שהיינו מקוים מהגבעות בעבודה שהיינו עובדים עליהם– לשקר הוא

וכן ההמון שהיינו מתקבצים בהרים לעבוד שם עכו"ם לשקר הוא

ו[ב]הרים חסר בי"ת השמוש כמו הנמצא [ב]בית ה', לזנות [ב]בית אביה, וזולתו והדומים להם שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו ועל הדרך הזה פירש יונתן הפסוק בכן לשקרא פולחנא על רמתא ולא להנאה אתרגישנא על טוריא

ויש לפר' הפסוק בענין אחר:

 אכן לשקר מגבעות – אנחנו שהיינו מצפין מהגבעות – עזר מהאומות וכן מההרים היינו מצפין שיבא המון מן הגוים לעזרתנו – לשקר היה, כמו שאומר בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע וכן פי' אאז"ל

ובאמרו 'תשועת ישראל' לפי שעינו עליהם לטובה כשילכו בדרכיו ושמרם תמיד ולא כן שאר האומות:

 מצודות דוד אכן לשקר מגבעות – באמת לשקר קוינו עזר מהעכו"ם העומדים על הגבעות ומהמון הפסילים שעל ההרים. בה' – בעזר ה' בא תשועת ישראל:

מלבי"ם באור המלים  מגבעות המון הרים – הגבעות קטנים מן ההרים, והם סביב ההרים (ישעיה ב', ב'):

 המון הרים – הוא קול ההד החוזר בגבעות מקול הקורא בהר:

 

(כד) וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם:

רד"ק והבשת – ויתודו ג"כ ויאמרו כי הבשת והיא העכו"ם אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו

הבעל שהיו עובדים נקרא בשת – כמו וינזרו לבשת-  שהוא כמו לבעל, וכן נקרא ירובשת ירובעל

כי הבעל בשת וכלמה למי שיתעסק בו,

והיגיע היא תבואת השדה כי בעונש זה העון היה בתבואתן השדפון או ירקון או ארבה או אויב

וכן אכלה את צאנם ואת בקרם ואת בניהם ואת בנותיהם שהיו מתים בדבר בעונש עון עכו"ם

הנה שאנחנו יודעים כי הבשת והיא עכו"ם אכלה הכל

וי"ת ובהתת חובין אספת ית לאות אבהתנא ובאמרו אבותינו

ואמר מנעורינו ר"ל כי אנחנו ראינו מנעורינו כי יגיע אבותינו נאכל בעונינו:

מלבי"ם הבושת – כבר אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו – שכל מה שהיה לנו אכלה הע"א וכלתה אותו,

עד שלכן אנו בתכלית היאוש מבלי לעשות דבר, רק.

 

 

(כה) נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה' אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ:

רד"ק נשכבה בבשתינו – אנחנו גם כן כמו אבותינו שהיו כלים בבשתם כן אנחנו אחריהם אחזנו דרכיהם ונשכב' בבשתינו

ובאמרו נשכבה לפי שהאדם שהוא בצרה גדולה ולא ידע מה לעשות יפיל עצמו בשינה ושוכב

וכן על הדרך הזה אם תשכבון בין שפתיים והיית כשוכב בלב ים וכשוכב בראש חבל

וכן אמר ותכסנו כלימתינו על דרך ובשת פני כסתני מנעורינו פירוש מנעורינו עשינו הרע כמו שראינו לאבותינו:

מצודות דוד נשכבה – ר"ל הנה הבושת מסבבת אותנו מסביב כאלו נשכב על מצעות הבושת וכאלו הכלימה מכסה אותנו ממעל והוא ענין מליצה.

כי לה' וכו' – ואין בושת גדול מזה. מנעורינו – ר"ל מעת שלקח אותנו לעם.

 מלבי"ם נשכבה בבשתנו – כי לא נוכל להרים ראש ולעשות דבר,

ויש הבדל בין בושת וכלימה, הבושת הוא מעצמו והכלימה הוא מאחרים,

ולכן אמר נשכבה בבשתינו והכלימה היא תהיה המכסה למעלה כי היא הבאה מן החוץ.

 כי לה' אלהינו חטאנו מנעורינו – וא"א עוד שנשוב אליו:

 מלבי"ם באור המלים נשכבה בבשתנו, ותכסנו כלמתנו – יש הבדל בין בושה וכלימה (כמ"ש ישעיה ל' ג'),

שהבושה הוא מעצמו והכלימה הוא מאחרים,

(ויתבאר עוד לקמן ו' ט"ו, ח' י"ב, י"ד ג', כ' י"א, כ"ב כ"ב, ל"א י"ח, נ"א נ"א),

ע"כ מצייר השכיבה עם הבושה כשוכב עם אשת חיקו שהיא כגופו,

והכיסוי מן הכלימה הבאה מן החוץ:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב