ירמיה

ספר ירמיה פרק ד

(א) אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד:

רש"י אם תשוב ישראל – בתשובה זו אלי תשוב לכבודך וגדולתך הראשונה.

ואם תסיר שקוציך מפני – אז לא תנוד לצאת בגולה:

 רד"ק אם תשוב – אם תתודו בדברים הנאמרים ותשובו אלי אני אקבל אתכם בתשובה ותנוחו ולא תגלו מארצכם

תשוב השני ענין מנוחה כמו בשובה ונחת תושעון וכפל הענין במלות שונות

ואמר אם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד כלומר לא תנודו מארצכם וי"ו ולא כוי"ו וישא אברהם את עיניו ובאמרו מִפָּנַי רוצה לומר בכל מקום שהם בארצכם השקוצים והגלולים, כי בכ"מ שהם הם לפני

ויותר בארצכם שהוא מקום קבול רוח עליוני ויותר בית המקדש ששמו שם השקוצים

וי"ת תשוב השני קבול התשובה אמר אם תתוב ישראל לפולחני אמר ה' תתקבל תיובתך עד דלא תתחתם גזרתך:

מלבי"ם אם תשוב – רוח הקדש משיב לעומת שתי טענת הנ"ל, לעומת הטענה כי רוצים לשוב רק שהמון הרים והד גבעות מתעה אותם אל שקר עד שאין יודעים לאן ישובו.

משיב: אם – רק תשוב – אתה ישראל – אז ממילא אלי תשוב – איישר דרכך עד שיתכוון אלי.

 ואם – רק תסיר שקוציך מפני, ולא תנוד – הנה והנה, כאילו אתה שב וחוזר אל דרכך הקודם,

כי אז אם תשליך דרכך הרעים תגיע אל ה' ואל טובו:

 

(ב) וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ:

רש"י ונשבעת חי ה' באמת – כשתשבע בשמי תשבע באמת

ולא כאשר עתה שכתוב בכם (ירמיה ה) אם חי ה' יאמרו אכן לשקר ישבעו.

והתברכו בו גוים – אם תעשו כן אז יתברכו בישראל הגוים כל גוי יאמר לבנו תהא כפלוני ישראל.

 יתהללו – יגידו שבחכם                   ד"א יתהללו מי שיוכל להדבק בישראל יתפאר בדבר פורוונטי"ר בלעז:

 רד"ק ונשבעת – לא כמו שאתם נשבעים עתה שאתם נשבעים בשם ה' לשקר כמו שאמר ואם חי ה' יאמרו אכן לשקר ישבעו

ומה שאמר באמת במשפט ובצדקה פי' אאז"ל באמת כשתדע שהוא באמת, במשפט כשתתחייב מן הדין בשבועה,             ובצדקה שאם תכיר שהמשפט אינו בצדקה לא תקבל השבועה

וי"ת ונשבעת ואם נשבעת ואם תקיים בשמי קים הוא ה' בקושטא ובדינא ובזכותא רוצה לומר אם תצטרך להשבע תשבע באמת

ויתכן פי' ונשבעת כמו ובשמו תשבע כי השבועה בשם ה' הוא כבוד והדר למי שיראנו ויעבדנו בלב שלם השבועה בדבר שיזדמן לו להשבע היא מצוה הרי הוא כמי שמהללו ומגדלו כשנשבע בשמו כמו שדרך העולם להשבע במה שיאהב יותר כמו נפשו וראשו

וכן הנביאים היו נשבעים תמיד בדבריהם

ולא כל אדם ראוי להשבע אפילו באמת אלא יריאי השם ואוהביו לפיכך אמר באמת במשפט ובצדקה

וכן אמר בתורה את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע ופירשו רבותינו זכרם לברכה כשיהו בו כל המדות האלה ראוי לך להשבע בשמו ואם לאו אי אתה רשאי להשבע בשמו:

 והתברכו בו גוים ובו יתהלל – כי עוד יבא זמן שאפילו שאר הגוים יתברכו בו ויתהללו בו ולא באלילים

ויתכן לפרש כנוי בו שב לישראל כלומר אם תעשה כל זה יתברכו הגוים בך כמו שכתוב והתברכו בזרעך כל גויי הארץ

ומה שאמר ונשבעת לנכח ואמר בו שלא לנכח כן דרך המקרא במקומות רבים:

 מצודות דוד ונשבעת וכו' – ואם תשבע חי ה' באמת לא כמו שאתם נשבעים עתה לשקר כמ"ש ואם חי ה' יאמרו לכן לשקר ישבעו (ירמיהו ה). במשפט ובצדקה – הענין כפול במ"ש.

והתברכו – אז יתגדל מאד עד שהעמים יתברכו בו לאמר בברכתם ישימך אלהים כישראל.

ובו יתהללו – המהלל עצמו יאמר הנה אני מוצלח כישראל:

מלבי"ם ונשבעת – ונגד הטענה הב' כי הבושת אכלה יגיע אבותיכם, שהיא היאוש והרפיון שאתה מיאש א"ע, איעצך כי תשבע חי ה',

תחזק הדבר בשבועה כי תבחר מעתה באמת במשפט ובצדקה – שהם שלשה דברים שהעולם עומד עליהם,

האמת – היא האמונה בדברים העיונים, כמו ידיעת האחדות וההשגחה והגמול ויתר פנות האמתיות,

ומשפט וצדקה – כוללים המעשים, משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום,

אם תחזק א"ע בשבועה לבחור שלשה אלה שהם תורה ועבודה וג"ח שדברו חז"ל באבות,

ואז לא תאמר עוד נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו שהיא הבושה מעצמך והכלימה מאחרים שיש לך מן האליל שעבדת,

לא כן מעבודת ה' יתברכו בו גוים גם יתהללו – הברכה הוא השפע שיקבל המתברך המאמין בו, והוא הפך מן בושה,

וההילול הוא מה שיתפאר בשפע זאת לעיני כל, וזה הפך מן כלימה:

 מלבי"ם באור המלים באמת במשפט ובצדקה – שם אמת בא גם על דברים העיונים, כמ"ש ראש דברך אמת, תורת אמת.

ומשפט וצדקה מובדלים, משפט בין אדם לחברו,            וצדקה בין אדם למקום, והתבאר (ישעיה א' כ"ז):

 

(ג) כִּי כֹה אָמַר ה' לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלַם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים:

רש"י כי כה אמר ה' וגו' נירו לכם ניר – הוו למידין מעובדי אדמה שנרים אותה בימי הקיץ להמית שרשי העשבים שלא תהא מעלה קוצים בעת הזרע בחורף

אף אתם הטיבו מעשיכם בטרם תבא עליכם הרעה שלא תהא תפלתכם נמאסת כשתצעקו.

ואל תזרעו אל קוצים – ואל תהי צעקתכם לפָנַי מתוך הרשע כי אם מתוך תשובה שלא תהיו דומים לזורע בלא ניר והיא נהפכת לקוצים קרדונ"ש בלעז:

מלבי"ם כי – נגד שתי טענות אלה הנזכרים שהם צומחים משני תכונות רעות,

כי הטענה הראשונה שאמרו שהם נעים ונדים פוסחים על שתי הסעיפים, ששומעים קול ה' וקול הד הרים ואין יודעים איזה דרך יבחרו,

וזה בא ע"י שלא שרשו מלבם הקוצים והדרדרים שהם התכונות הרעות וציורים הרעים שצמחו על תלמי לבבם, עד שגם עת יזרעו לצדקה ויתנו לב לשוב, יעלו מדין ועמלק וישחיתו את יבול הארץ

והציורים האלה ישובו להצמיח את הקוצים בין התבואה ויחנקו אותה.

ועז"א נירו לכם ניר – הניר הוא מה שחורש בעומק עד ישרישו הזרעים בחוזק בהסיר הקוצים בל יחנקו את התבואה:

 מלבי"ם באור המלים ניר – הוא החורש בעומק להסיר הקוצים ועי"ז תגדל תבואה הרבה, כמ"ש רב אוכל ניר ראשים (משלי י"ג):

 

(ד) הִמֹּלוּ לַה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם:

רש"י המולו לה' – בטרם תצא חמתי כאש זהו כניר לפני הזרע:

 רד"ק המלו לה' – זאת היא מילת הלב ופירושו לפניו והסירו ערלת לבבכם:

 מצודות דוד המלו לה' – ולתוספות ביאור אמר הסירו אוטם לבבכם לשם ה' להתבונן בדרכיו ולדבקה בו.

איש יהודה – אתם אנשי יהודה ויושבי ירושלים. פן תצא וכו' – פן תצא חמתי כאש הדולק ובערה בכם ואין מי יכבה אותה ר"ל לא ימצא מי מעביר החמה מפני רוע מעלליכם אשר גברו ואין במי זכות להעביר החמה:

 מלבי"ם המלו – ונגד הטענה הב' של היאוש שזה בא מסבת הסכלות והענן והערפל אשר כסה אור נפשם, עד שיתיאשו מהביט אל האור,

וזה ידמה במליצה אל ערלת הלב המכסה והמעטיף את הלב מהרגיש ומהתעורר עוד אל הטוב,

אומר שיסירו ערלת לבבם – עד שיתרגש לבבם ויתעורר לקראת דבר ה' ופקודיו, פן

 

(ה) הַגִּידוּ בִיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַם הַשְׁמִיעוּ וְאִמְרוּ ותִּקְעוּ תִּקְעוּ שׁוֹפָר בָּאָרֶץ קִרְאוּ מַלְאוּ וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ וְנָבוֹאָה אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר:

מלבי"ם הגידו – מצייר ביאת האויב אל ציון פתאום, עד שלא היה להם עת להכין א"ע למלחמה מצייר כי באה ההגדה ביהודה – ותיכף השמיעו – זאת בירושלים – עיר הממלכה, עד שהתפשט השמועה מן יהודה אל עיר הממלכה,

(לא מן עיר הממלכה אל המדינה כדרך המלחמה הרגילה, שיודעים בעיר המלוכה תחילה, כי האויב נפל פתאום)

והיתה ההכרזה הראשונה לאמר תקעו שופר בארץ – שיצאו לקראת האויב אל שדה המערכה,

אבל עודם משמיעים זה קראו מלאודבריכם ואמרו – לאמר אל תצאו לקראת האויב כי חזק הוא,

רק האספו אל ערי המבצר – להשגב שם, אבל עודם מדברים זה, תבא פקודה אחרת:

 מלבי"ם באור המלים הגידו, השמיעוהמגיד הוא בצינעה, והמשמיע הוא בפרהסיא (ישעיה מ"א כ"ו, מ"ה כ"א, מ"ח ג') וע' עוד לקמן (ה' כ', מ"ו י"ד, נ' ב'):

 מלאו – כמו ומלאתי את דבריך (מ"א א' י"ד):

רד"ק הגידו – אומר לשומעים נבואתו שיגידו איש לחברו שמלך בבל עתיד לבא עליהם מפני רוע מעלליהם השמיעו ע"י כרוז ולהשמיע יותר יתקעו בשופר: קראו מלאו – צווי מהדגוש והוא קל הלמ"ד והיה ראוי להדגש ופירושו אספו כמו מלא רעים קראו אחריך מלא שפירושו ענין אסיפה וכל זה כדי שיאספו אל ערי המבצר ועוד ישאו נס במגדל ציון כדי שיראוהו מרחוק וינוסו ויאספו אל ערי המבצר או לירושלם

ואע"פ שכלם עתידים להכבש ערי במבצר וירושלם אמר להם זה להצלת זמן מועט

או אמר להם זה לפי מחשבתם שינצלו:

 

(ו) שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל:

רש"י שאו נס – לברוח לציון. העיזו – האספו כמו שלח העז (שמות ט):

 רד"ק שאו נס ציונה – אל ציון כלומר במגדל ציון כי הוא מקום גבוה ויראוה למרחוק:

 העיזו – כמו שלח העז את מקנך ענין המנוסה והאסיפה אל העיר:

 מצפוןמבבל שהוא צפון לארץ ישראל:

 מצודות דוד שאו נס – הרימו נס לרמז להתאסף לציון להשגב בה. מביא – על הארץ ההיא.

מצפון – זה בבל העומדת מצפון לא"י. ושבר גדול – הרעה ההיא תהיה שבר גדול:

 מצודות ציון נס – כלונס ארוך ובראשו וילון לרמז להתאסף. העיזו – ענין אסיפה כמו שלח העז (שמות ט):

 מלבי"ם שאו נס – לאמר אל תלכו אל ערי המבצר שהם חלשים נגד האויב רק ציונה העיזו ואל תעמדו – בדרך בערי מבצר הקטנים רק מהרו לציון שהוא מבצר נשגב ובית המקדש מלך,

מבאר תכיפות הכרוזים האלה כי רעה אנכי מביא מצפון ושבר גדול – אשר לא יוכל להלחם נגדו, כי.

 מלבי"ם באור המלים העיזוהבדלו מן אסף כנס ודומיהן, שנאסף למקום עוז וחזק:

 

(ז) עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב:

רש"י עלה אריה – נבוכדנצר. מסובכו – דרך אריה לישב במארב סבכי היער אשפיישי"ש בלעז.

תצינה – לשון ציה:

רד"ק עלה אריה מסבכו – זהו מלך בבל והמשילוהו לאריה שאין עומד לפניו כן נבוכדנצר כבש כל הארצות לא עמד איש בפניו

ופי' המשל לפניו ומשחית גוים, מסבכו היא סכתו שהוא שוכב בה תמיד ולפי שנעשת מסבכי עצים נקראת כן:

 תצינה – תחרבנה כמו גלים נצים וכן ת"י קרוין צדין

ואאז"ל פי' תצמחנה מענין הנצו הרמונים

ויהיו לפי זה הפתרון שנים שרשים וענין אחד והערים החרבות יצמיחו דשאים ועשבים:

מלבי"ם (ז-ח) עלה – אמנם יאמר הגם שכבר עלה האריה מסבכו לשום ארצך לשמה –

והגם שודאי עריך תצינה מאין יושב – בכ"ז לא ע"ז תספדו ותילילו,

רק על זאת ספדו והילילו – יען כי לא שב חרון אף ה' ממנו – (מציין כי האריה עלה מסבכו – כי בערים החרבות המלאים פגרי אדם ימצא שם האריה ויתר הטורפים לאכול את הפגרים

ומצייר כי בעת נסע המשחית ממקומו – עלה ג"כ האריה מסבכו,

כאילו בכל מקום שידעו האריות וחיתו טרף כי נבוכדנצר הולך לשם הם נוסעים אחריו לאכול את החללים בערים החרבות כי יודעים שלא ישאיר תקומה לארץ אשר הוא הולך שמה,

ואמר לשום ארצך לשמה – ומוסיף עריךהפרטים ג"כ תצינה – בדרך לא זו אף זו,

כמ"ש בישעיה על פסוק ארצכם שממה ומוסיף עריכם שרופות אש:

 מלבי"ם באור המלים נסע יצא – הנסיעה קודמת אל היציאה וההליכה. שהיא עקירת המחנה ממקומה:

 

(ח) עַל זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים סִפְדוּ וְהֵילִילוּ כִּי לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף ה' מִמֶּנּוּ:

רש"י על זאת – מה הוא זאת כי לא שב וגו' ואע"פ שדבר למעלה בנבוכדנאצר על החורבן כאן חזר לדבר במיתת יאשיהו.

כי לא שב חרון אף וגו' – ואע"פ ששב יאשיהו בכל לב נאמר בו (מלכים ב כב) לא שב ה' מחרון אפו על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה:

 רד"ק על זאת – כי לא שב חרון אף השם ממנו כי לא שבנו אליו וחרון אפו לא שב ממנו אלא עתיד לבא עלינו:

 

(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים וְנָשַׁמּוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים יִתְמָהוּ:

רש"י והיה ביום ההוא – ביומו של יאשיהו יתמהו למה עלתה בו כל כך והם אין יודעין שאין דורו חוזר יפה כשבא לבער את עכו"ם מה היו ליצני הדור עושין חוקקין צורת עכו"ם על דלתותיהן חציה בדלת זה וחציה בדלת זה כשהיה פותחו לא היתה נכרת וכשהלך משם סוגרה והיא מתחברת:

רד"ק והיה ביום ההוא – יאבד לב המלך ולב השרים, כי דרך המלך והשרים לחזק לב העם בבא עליהם אויב והם יאבד לבם ויהיו נבהלים בבא עליהם השבר הגדול והמלך הוא צדקיהו:

 הכהנים – הם כהני הבמות ואז יהיו נשמים כי בטלה עבודתה

והנביאים נביאי השקר יתמהו כי שקר נבאו לעם שהיו אומרים להם שלום יהיה לכם

וכ"תי יתמהו ישתעממון כמו שתרגם אונקלוס ובתמהון לבב ובשעמימות לבא והוא אבדת הלב והבהלה:

 מצודות דוד יאבד לב המלך – ר"ל יבוא בו מורך לב. ונשמו – ר"ל לא ידעו מה לעשות:

מלבי"ם והיה ביום ההוא – הנה במלחמה המלך והשרים יכינו עצה וגבורה למלחמה,

ובעת צר להם יעמדו הכהנים [כהני ה'] בבית המקדש להתפלל, ואת הנביאים ישאלו בדבר ה',

אולם ביום ההוא לב המלך והשרים יאבד – שלא ימצאו עצה וגבורה, וגם הכהנים ישמו,

והנביאים [נביאי השקר]- אשר ישאלו דבר ה' מאתם יתמהו

כי הם הבטיחו אותם תחלה על שקר לאמר כי שלום יהיה להם ולא ידעו עתה מה להשיב:

(י) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַם לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ:

רש"י השא השאת – אטינטא"ר בלעז לשון הנחש השיאני (בראשית ג) שנביאי השקר נבאים לכם שלום יהיה לכם:

 רד"ק ואמר, אכן השא השאת – כיון שאתה מאריך אף לנביאי השקר המטעים אותם ומשיאין אותם שלום שלום, הרי הוא כאילו אתה משיא אותם ויחשבו רוב העם כי ה' דבר אתם

והם [אומר הנביא] על שני הסעיפים אם ישמעו לי ואם ישמעו להם ורובם נוטים אחריהם לפי שהם רבים

או פי' כמו אני ה' פתיתי את הנביא ההוא שענינו הערת חפץ כדי לגלות שקריהם ורעתם שעושין בסתר

ועוד נפרש זה הענין בספר יחזקאל בפסוק והנביא כי יפותה

וי"ת בכן הא נביאי שקרא מטען לעמא הדין וליתבי ירושלם ובאמרו לעם הזה ולירושלם פירוש ולעם הזה לעם שזכר וזכר בפרט ירושלם לפי שהיא העקר

ורבינו סעדיה פירש השאת רוצה לומר גלות נביאי השקר המשיאים אותם וכן אני ה' פתיתי את הנביא בארתי עליו שהוא מפותה ומליצה זו כמו והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע:

 ונגעה חרב עד הנפש – והנה חרב האויב נגעה עד הנפש כלומר שהחלו להרוג בעם

לא שבי ולא ביזה לבד, אלא אף הורגים, ואיך יאמרו שלום יהיה לכם וי"ת הא חרבא מקטלא בעמא:

מלבי"ם ואמר – על פי הדבור הזה שנביאיהם יתמהו, ממליץ כי ירמיה שהוא היה מגיד להם האמת בדבר ה' אמר אל ה', אהה – אתה ה' – ומה יתמהו אלה,

וכי אתה השא השאת לעם הזה – שהם נביאי השקר[אמרו] "ולירושלם לאמר שלום יהיה לכם"

הלא כן יאמרו נביאיהם עתה, שרוחך היה רוח שקר בפיהם, כאילו לכן השאת להם בל ייראו מפני מלך בבל, כדי שעי"כ נגעה חרב עד הנפש

כי אם לא היו נפתים לדברי נביאיהם לא היתה החרב נוגע רק אל הממון והקנינים שהיו צריכים לתת לו מנחה ושוחד ומס,

לא כן על ידי הבטחת נביאיהם נגעה החרב עד נפשם להרגם, ע"ז השיב לו ה' לאמר.

 

(יא) בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַם רוּחַ צַח שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בַּת עַמִּי לוֹא לִזְרוֹת וְלוֹא לְהָבַר:

רד"ק בעת ההיא – בעת יבא האויב אמר להם הנה האויב בא עליהם כמו רוח צח העובר על שפיים שהם מקומות הגבוהים, כמו ההרים והגבעות,

או כמו רוח העובר במדבר שבאלה המקומות, יעבור הרוח מאין מונע,

כי בישוב כשתעבור הרוח תמצא מונעים הרבה שלא תעבור הבתים והכותלים והגדרות

אבל בשפיים ובמדבר לא תמצא מונע כן האויב בא ואין מונע אותו ואיזה דרך בא? דרך בת עמי

וזה הרוח לא ימצאו בו שום נחת רוח – כמו רוח שזורים בו התבואה ומבררים אותה מן המוץ על ידי הרוח

הנה הרוח כשלא תהיה חזקה יותר מדאי, אע"פ שתזיק לדברים, תועיל לדברים,

אבל הרוח הזה שנמשל בו האויב לא יבא לישראל אלא להרע להם ולא ימצאו בו שום דבר טוב

וזהו שאומר אחר כן רוח מלא מאלה – זהו הרוח יותר חזק מאלה כלומר מרוח שהוא לזרות ושהוא להבר ופירושו רוח זך ובהיר כמו דודי צח ואדום צחו מחלב

רוצה לומר שהאויב הוא ככל רצונו בעם רב בסוסים ופרשים לבושי מכלול כולם

או פי' רוח צח רוח יבש מן והשביע בצחצחות נפשך כלומר שיבש הארץ ויחריבנה

וי"ת ברוח טיהרין על רישי וגו' כבעמוד:

מלבי"ם בעת ההיא – ר"ל אז יוודע כי הרוח שבו התפארו נביאיהם היה רוח צח שפיים במדבר

המליץ השתמש פה בשיתוף שם רוח שמורה על האויר הנושב ועל הנבואה,

הנה הרוח יפזר העננים ויטהר את השמים, לא כן הרוח הצח

ובעת שאין האויר מלא אדים רק הוא צח [יבש, כמו צחה צמא] ובהיר לא ימצאו בו התועלת לפזר העננים,

ב] יועיל הרוח לזרות בו התבואה להסיר המוץ, לא כן הרוח הבא על שפיים במדבר ששם לא נמצא תבואה. ור"ל הרוח בעיר הגם שיפזר העננים יועיל אף לזרות התבואה,

ובמדבר הגם שא"צ לו יועיל לטהר האויר, להסיר הגשם,

אבל רוח הצח במדבר הוא מזיק משני הפנים,

כי הוא לוא לזרותמוץ מגורן כי לא נמצא שם תבואה,

ולוא להבר – לטהר השחקים ולהוציא אור בהיר אחר שהוא רוח צח.

 ובנמשל כי רוח הנבואה עת יוכיח וייסר ויודיע האמת מועיל,

א] אם הוא בעיר והוא עת ששומעים בקולו יסיר המוץ מן הדגן ויבדיל הרשעים והרשע מן הצדיקים,

וגם בעת שאין שומעים לו והוא במדבר באין איש שומע, יועיל לטהר הרקיע שיראו מכתב אלהי' הכתוב עליהם למעלה וידעו הגזרה החרוצה עליהם מן הרקיע,

אבל הרוח שקר שבו נבאו להם נביאים חוזי שוא וקוסמי כזב היה רוח צח ובמדבר,

שלא מצאו בו תועלת לא לדעת העתיד ולא לשוב בתשובה:

 מלבי"ם חלק באור המלים צח – מורה על היובש, ועל הזכות ובהירות, שבעת יבשות האויר בהיר הוא בשחקים. ושם רוח משותף על הרוח הנושב ועל הנבואה:

 ולזרות – בא על התבואה, הנה זורה את גורן השעורים:

 והבר – מענין בהיר הוא בשחקים, בר, וברה, ובהיר, כמו הברו נושאי כלי ה':

 

(יב) רוּחַ מָלֵא מֵאֵלֶּה יָבוֹא לִי עַתָּה גַּם אֲנִי אֲדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אוֹתָם:

רד"ק רוח מלא – חזק כלומר יבא הרוח מלא בכל כחו וכן על הדרך הזה מלא ידו בקשת:

 יבא לי – מאמר הנביא במקום ישראל עתה קודם בואו:

 גם אני אדבר משפטים אתם – פי' על ישראל ובאמרו גם אני לרבות על משפט הנבואה ותוכחותיה

אדבר גם אני מעצמי משפט תוכחה עמם ואולי ישובו בהרבותי תוכחתי עליהם

וי"ת על דטעו בתר נביאי שיקרא נביאי וגו' כבעמוד:

מלבי"ם – רוח מלא – אלה דברי הנביא ירמיהו, ושיעור הכתוב,

עתה גם אני אדבר משפטים אותם, רוח מלא מאלה יבוא לי הנה כעננים יעלה – וכו'.

(מאמר עתה גם אני אדבר משפטים הוא מאמר מוסגר)

אומר לעומת הרוח צח של נביאי השקר שהוא רוח ריק מנבואה ולבלי תועלת,

קורא נביא האמת עתה גם אני אדבר משפטים – ווכוחים אתם – אל נביאי שקר אלה והשומעים בקולם.

הלא רוח מלא מאלה יבוא לי – לי יבא רוח נבואה מלא מאלה

(מן המשחית גוים והאריה שהזכיר תחלה שמוכנים להחריב את הארץ) הרוח שלי

 

(יג) הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ:

מלבי"ם הנה כעננים יעלה – המשחית הזה (ותפס מליצה זאת נגד ציור הרוח שהזכיר) ר"ל הרוח הזה לא יפזר את העננים רק יבא בקלות כענן, ומרכבותיו – יהיו דומים כסופה – שהוא גדול מרוח.

 וסוסיו יקלו – לדאות על כנפי רוח יותר מנשרים – כל זה באתנו ברוח הנבואה,

וא"כ אוי לנו כי שדדנו – מה ששודדנו אוי לנו על זה, כי אנחנו בעצמנו גרמנו לנו זאת

במה שלא שמענו לקול נביא ה' רק לקול מורה שקר:

רד"ק הנה כעננים – כמו שהעננים עולים מן הארץ כמו שנא' ואד יעלה מן הארץ ועולים קל מהרה כן יעלה האויב על ארץ ישראל ואומר יעלה כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות:

 וכסופה – היא הרוח החזקה שהולכת במרוצה ובחזקה כן ילכו מרכבותיו:

 קלו מנשרים – כי הנשר קל לעוף משאר עופות ועף בגובה האויר יותר מכלם וכן אמר כאשר ידאה הנשר:

 כי שודדנו – כי לשדוד אותנו יבא:

 

(יד) כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלַם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי עַד מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ:

מלבי"ם כבסי – את ירשלים – אם תרצי להושע, לא די במה שתכבס את גופך ובגדיך החיצונים, שהוא במה שתצדיק א"ע לפני בני אדם,

רק את לבך כבסי מרעה – כי בזה תלוי תנאי התשובה, [רד"ק כמו שאמר למעלה ולא שבה אלי בכל לבה כי אם בשקר]

אבל עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך רד"ק ואונך – מענין עמל ואון רש"י אונך – חמסך:

כי גם בעת תכבסי למראה עינים הלא בקרבך ובפנימותיך תלין בהסתר מחשבות של און:

רד"ק  וענין תלין אינו לינת הלילה אלא השקידה על הדבר תמיד כי כן נמצא בלשון הקדש לשון לינה בזה הענין כמו ובהמרותם תלן עיני בצוארו ילין עז והדומים להם [אולי בצל שקי יתלונן?] וי"ת עד אימתי יורכון ויתקיימון עבדי אונס דבגויך:

 מלבי"ם חלק באור המלים אונך – און בחולם בא על הכח המתגלה, ונגזר ממנו און על הכח שלא במשפט, ובכינוי אונך,

לפעמים נגזר מן און, כחי וראשית אוני ולפעמים מן און, וישב עליהם את אונם (תהלות צ"ד). אלוה יצפן לבניו אונו (איוב כ"א י"ט) ומזה בא פה, כמ"ש אח"ז משמיע און מהר אפרים:

(טו) כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן מֵהַר אֶפְרָיִם:

רש"י כי קול מגיד מדן – ארי קל נבייא מתנבן עליהון דיגלון על דפלחו לעגלה דבדן,

ומבשרן בשורן בישן ייתון עליהון על דאשתעבדו לצלמא דאקים מיכה בטורא דבית אפרים,

ואע"פ שכבר גלו העגלים מימות סנחרב עדיין עוונם קיים, גדולה היא עבירה ששוברת לפניה ולאחריה לפניה מימות אברהם שנאמר וירדוף עד דן (בראשית יד) כיון שהגיע לדן תשש כחו שעתידין בניו לעבוד שם עכו"ם ולאחריה בחורבן הבית שנאמר כי קול מגיד מדן. ומשמיע און – און שבר:

 רד"ק כי קול מגיד מדן – אומר כי מדן יבא מי שיגיד ביאת האויב

וזכר דן כי הוא גבול ארץ ישראל כמו שנא' מדן ועד באר שבע וכן הר אפרים

ואון פי' עמל ורעה כמו עמל ואון והפסוק כפול בענין במלות שונות כי משמיע כמו מגיד וי"ת הפסוק כן ארי קל נבייא דמתנבן עליהון וגו' כבעמוד:

מלבי"ם כי קול מגיד מדן – שאתה שומע לקול מגיד הבא מדן שהוא הנביא שקר הבא מדן, ששם עמד עגלו של ירבעם והוא ינבא לך שלום,

וקול משמיע און בא מהר אפרים – ששם היה עגל השני בבית אל שהיה בהר אפרים (שופטים ד'),

ואתה מאמין בלבך לקול און שלהם ואינך רוצה לשוב בתשובה:

 מלבי"ם חלק באור המלים מגיד, משמיע און – ההשמעה היא ההכרזה כנ"ל (פסוק ה') כי בבית אל פרסמו יותר עבודת העגלים מבדן, שעקר העבודה להעגל היה בבית אל כמ"ש מ"א (י"ב ל"ב):

 

(טז) הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלַם נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם:

רש"י נוצרים – נותני מצור עליהם:

 רד"ק הזכירו לגוים – ומה הוא הקול המגיד שאומר בעבור הגוים? הנה השמיעו על ירושלם כי נוצרים באים וגו' וה-ל' ל'גוים כמו בעבור, כלמ"ד אמרי לי אחי הוא והדומי' להם

ופירוש נוצרים חיל נבוכדנצר ונקראו על שמו [כמו נבוכדנצרים...]

וי"ת נוצרים כמו בוצרים בבי"ת שתרגם משרית עממיא חטופין כקטופין אתן מארע רחיקא ותרגם לא תבצור לא תקטף:

 ויתנו על ערי יהודה קולם – כלומר השמיעו על ירושלם כי כבר נתנו על ערי יהודה קולם ובמהרה יגיעו לירושלם ופירוש נתינת הקול תקיעת השופרות והחצוצרות בחיל:

מלבי"ם חלק באור הענין  הזכירו – אומר, א] שתזכירו את הגוים – מה שאומר להם,

ב] השמיעו לירושלם – ומפרש תחלה הזכירו לגוים נצרים –

 יש הבדל בין נוצר לשומר כי הנוצר הוא יותר מן השומר, ושם נוצרים ביחוד נופל על עיר נצורה במצור,

ושם שומר על שדי תבואה בא

להזכיר את הגוים איך נבדל מחשבת ביאתם מן גמר מעשיהם.

כי הם בבואם חשבו כי יצטרכו לצור על הערים הבצורות ימים רבים, ועז"א נצרים באים

ב] חשבו כי לא יוכלו לצור תיכף על ירושלים כי יצטרכו לצור תחלה על שאר ערי יהודה הבצורות,

וע"ז אמר ויתנו על הרי יהודה קולם:

מלבי"ם חלק באור המלים השמיעו על – כמו השמיעו על ארמנות באשדוד (עמוס ג' ט'), להכריז על גפן מרומי קרת:

 

(יז) כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב כִּי אֹתִי מָרָתָה נְאֻם ה':

רש"י שדי – כמו שדה. אותי מרתההקניטה כמו ממרים הייתם (דברים ט) מרגזין:

 רד"ק כשמרי שדי – כמו שַׂדים או שדות ובא בחסרון מ"ם כמו וקרע לו חלוני שהוא כמו חלונים וחשופי שת כמו וחשופים והדומים להם או היו"ד תמורת הה"א והוא כמו שדה

אבל י"ת לשון רבים כנטרי חקלן ופירוש כשומרי שדי כמו שומרי השדות מהבהמות שלא יכנסו בו לרעות, שצריך שיעמדו סביב השדה שלא תכנס בו הבהמה משום צד, כן באו האויבים סביב ירושלם,

כי בכל ערי יהודה שהם סביבה חנו כי פירוש עליה על ירושלם ועליה ר"ל סביב לה בסמוך כמו ועליו מטה מנשה והדומים להם:

 כי אותי מרתה – אותי פירוש [מרו את] דברי [שנמסרו] על יד הנביאים. כי דברו כמו עצמו. וכן ממרים הייתם עם ה' פיר' את פי ה', כי לשון מרי יקשר במלת את עם דבר כמו מריתם את פי ולא מרו את דברו

כי ענין מרי הוא שנות והחלוף הדבר והמצוה

או יהיה פירש אותי כמו בי כי יבא בקשר הבי"ת כמו כי מרו בך ימרו בי וי"ת ארי על ממרי סריבת:

מלבי"ם אבל – איך היה הכיבוש פתאום שלא בדרך הטבע?

כי לא היו עתה כנוצרֵי עיר בצורה, רק כשומרי שדי – שאין בה איש, כי כולם ברחו מן העיר ויבקעו דרך חומת יריחו, כנזכר לקמן (סי' נ"ב) עד שלא על העיר נצרו רק את השדה הצטרכו לשמור,

ולא ביתר ערי יהודה, רק עליה – על ירושלים,

ולא בשער העיר רק מסביבלעיר כי תפשו אותם אצל יריחו, וכ"ז היה תיכף בבואם כי לא ארכו ימי המצור, ועז"א נצרים באים – הגם שזה מקרוב באו,

והגם שהם מארץ המרחקשהתלבטו [והתעייפו] בדרך ובכ"ז כבשום בלא מצור רב ובלא מלחמה,

ומדוע היה זה, הלא סבת זה לא היה חולשת העם וגבורת הנוצרים רק יען כי אתי מרתה – כמ"ש לו חכמו ישכילו זאת איכה ירדוף אחד אלף אם לא כי צורם מכרם,

ועז"א הזכירו לגוים – שיזכרו וישימו על לב שזה סימן כי אותי מרתה.

עתה מתחיל לבאר מ"ש השמיעו על ירושלים – שמן ראיה זאת בעצמו ישמיעו – דברי תוכחה אל ירושלים, וזה נוסחה:

 מלבי"ם חלק באור המלים  נוצרים: כשומרי שדי – הנוצר הוא יותר מן השומר, וגם משתתף עם המצור, נצור מצורה (נחום ב' א') כעיר נצורה (ישעיה א'):

 אתי מרתה – פעל מרה נקשר לרוב עם ב', וכשנקשר עם את מורה שממרה דברו ופקודיו, שזה נקשר עם את, ולא מרו את דברו (תהלות ק"ח) כאשר מריתם פי:

 

(יח) דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ עָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְ זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ:

רש"י עשו אלה – לעשות אלה לך:

רד"ק דרכך ומעלליך – הדרך שהלכת בה והמעשים שעשית הם גרמו לך כל זה הרע שבא האויב להחריב ארצך:

 עשו – מקור והוא במקום עבר כאילו אמר עשה או עשו:

 זאת רעתך – רעתך גרמה כי מר וקשה הדבר הרע הבא עליך עד כי נגע עד לבך

וי"ת דא בשתא ומרדא אייתי וגו' כבעמוד:

מלבי"ם דרכך – ר"ל לא הרעה והצרה שבאה עליך היא הרעה אשר מצאתך

כי מי שבאה עליו רעה שלא ע"י מעשיו הרעים,

יתנחם לבו כי יש לו תקוה בה' המושיע נדכאים כי אלהי משפט הוא,

אבל עיקר הרעה והצרה – היא מה שהצרה באה עליך על ידי מעשיך הרעים.

וז"ש מה שדרכך ומעלליך עשו אלה לך זאת – היא רעתך – וצרתך האמתית אשר היא רע ומר – באמת,

כי – עי"ז נגע – הצרה עד לבך – שהצרה הבאה שלא ע"י מעללי האדם ומעשיו – תבא רק על גופו

לא על לבו המלא תקוה ויחול, אבל עתה נגע הצרה עד לבך היודעת שאת גרמת זאת לך:

 מלבי"ם חלק באור המלים דרכך, ומעללך – הדרכים הם המנהגים,

והעלילות הם הפעולות ששרשם בתכונות המוסריות ומדות האדם לטוב או לרע:

 

(יט) מֵעַ֣י׀ מֵעַ֨י׀אחולה אֹחִ֜ילָה קִיר֥וֹת לִבִּ֛י הֹמֶה־לִּ֥י לִבִּ֖י לֹ֣א אַחֲרִ֑שׁ כִּ֣י ק֤וֹל שׁוֹפָר֙  שמעתי  שָׁמַ֣עַתְּ נַפְשִׁ֔י תְּרוּעַ֖ת מִלְחָמָֽה׃ 

רש"י אוחילה – לשון חיל ורתת.

שמעת נפשי- מאחורי הפרגוד באתני בשורת קול מתרועת מלחמה:

רד"ק מעי מעי אוחילה – הכפל כדרך הנוהים שכופלים דבריהם וכן ראשי ראשי,

אוחילה מענין חיל כיולדה אמר הנביא אצעק מכאב מעי כלומר שאחזני חיל וכאב במעי על הרעה הבאה לנו וכן קירות לבי אוחילה. ואם תאמרו אצעק פעם ואחריש פעם-

 לא אחריש – לא אוכל להחריש כי לבי הומה לי תמיד:

 שמעת נפשי – אמר למה לא אוכל להחריש, כי את נפשי שמעת קול שופר,

ואמר נפשי ולא אמר אזני כי עדיין לא שמעו אזניו כי עדיין לא בא האויב, אבל נפשו שמעה בנבואה,

ידבר כנגד נפשו – כלומר את נפשי גרמת לי שלא אוכל להחריש, כי את שמעת קול שופר תרועת מלחמה,

וכתיב שמעתי ביו"ד ואחד הוא עם הקרי כי שמיעתו היא שמיעת הנפש ומה שאמר קירות לבי הוא דרך השאלה לפי שבלב דפנות בחללים שיש בו וי"ת אמר נבייא וגו' כבעמוד:

מלבי"ם מעי – יש הבדל בין התחלחלות המעיים להמיית הלב,

כי המעיים לא יתפעלו (רק מן הטבע) [נדצ"ל מן הטבע רק] מן הפחד והיגון אשר אין בחירת האדם יכול עליו,

והלב יתפעל מן הרצון ויהמה על דבר שאדם יכול עליו לשנותו לקרבו או לרחקו.

אומר פה מעי יחילו – וגם קירות לבי יהמו – והוא בענין אשר לבי לא אחריש – שלא אוכל להחריש את לבי ולהשתיק המייתו כי אנכי סבותי ועודני מסבב הרעה עלי [שהלב הומה על דברים שביד האדם לשנותם],

כי אחר שראו שנחרבו הערים ונבוכדנצר הגלה את יהויכין בבלה מרד בו צדקיהו שנית ותקע בשופר להלחם עם בבל הגם שהיה לו לדעת שלא יצליח,

וז"ש הנה נפשי שומעת קול שופר – והקול הזה היה תרועת מלחמה – (כי לפעמים יתקעו בשופר לסימנים אחרים לשמחה לאסיפה אבל פה היה תרועה המיוחדת לצאת לקראת נשק להלחם נגד בבל),

וע"ז יהמה לבבי לאמר מדוע ילחמו, הלא כבר.

 מלבי"ם חלק באור המלים מעי אוחילה – שרשו יחל, ומשתתף עם חיל [נ' מל' חיל ורעדה], כדרך נחי פ"י ונחי עי"ן שמשתתפים (כנ"ל ב' ל"א).

ויל"פ מענין יחול ותקוה, שהגם שאני רוצה ליחל את מעי ולהשקיטם בתקוה טובה,       

אבל לבי – הצופה ומרגיש העתיד הומה – ואותו לא אחריש – (פעל יוצא) לא אוכל להשקיט אותו:

 

(כ) שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי:

מלבי"ם – שבר על שבר נקרא – הלא כבר נשברו די והותר ע"י גליות הראשונות אשר ראו כי לא יוכלו נגד האויב שמצליח שלא כדרך הטבע,

כי פתאום שדדו אהלי – שהיה פתאום מבלי שהכין את עצמו לכך ובכ"ז היה כרגע – ובקל מאד,

וא"כ אחר שכבר נשברת עד השברים אשאל.

רש"י שבר על שבר – חרבות ירושלים על גלות יכניה. רגע יריעותי – רגע שודדו יריעותי:

רד"ק שבר על שבר – שבר השבטים בא בתחלה ועתה בא שבר יהודה:

 נקרא – ענין מקרה אע"פ שהוא באל"ף:

 שדדו אהלי – כנה הבתים החשובים והארמונים הגבוהים באהלים כאילו היו אהלים ויריעות נטויות שנקל לכבשם כמו האהלים כן הם שדדו פתאם ורגע:

 

(כא) עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר:

רש"י עד מתי אראה – האסיפות האלה הנושאים נס להקבץ לבוא להלחם:

 רד"ק עד מתי – השומרים מנהגם לעמוד במגדלים הגבוהים ובהרים הרמים,

וכשרואין האויבים באים – מרימים הנס כדי שיראוהו העם ויתקעו בשופר כדי שישמעו העם ויהיו נזהרים ואמר הנביא עד מתי יהיה זה – הלא תשוב מחרון אפך על עמך ישראל וענהו האל:

מלבי"ם עד מתי אראה נס – למה ירים המלך נס מלחמה ויריע בשופר הלא לא יצליחו:

 מלבי"ם חלק באור המלים  נס קול שופר – הנס הוא לקבץ הרחוקים, ואחר הקיבוץ יתקעו בשופר לעוררם אל הנשק, כמ"ש כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו (ישעיה י"ח) וכן לקמן (נ"א כ"ז):

 

(כב) כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ:

רד"ק כי אויל עמי – כי אילו היו חכמים ומכירין הדרך הטובה וידעו אותי כי אני המטיב להם והמריע לפי מעשיהם לא היו רואין נס ושומעים קול שופר:

 בנים סכלים – לפי שנקראו בני האל כמו שאמר בנים אתם לה' אלהיכם ואמר אלה הבנים סכלים המה ולא נבונים המה

כלומר תבונתם וחכמתם אינה נחשבת תבונה וחכמה אלא סכלות כיון שלא ידעו את ה'

כמו שאמר במקום אחר הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם וכן אמר ישעיהו הנביא ובילדי נכרים ישפיקו והחכמה השלמה אינה כי אם עם תורת ה' כמו שאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים

ואחר שאינם יודעים את ה' ולא עושים מצותיו חכמתם היא ערמה ותחבולה להרע לא להטיב

אבל התורה מלמדת את האדם לעשות הטוב והישר:

 מלבי"ם כי אויל עמי – כי חסר להם הדעת שהוא שישיגו את השם ומשפטיו בידיעה ברורה

כי עמי אויל שהאויל הוא המסתפק על כל דבר שזה הפך הדעת,

וע"כ אותי לא ידעו – וכן חסר להם הבינה שהוא שישיגו את השם ע"י מופתי התבונה והחקירה,

כי הם בנים סכלים המה ולא נבונים

וכן חסר להם החכמה שידעו ע"י קבלה

ועיקר דרכי החכמה הוא בהנהגת הנפש לדעת את הטוב ואת הרע והם חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו:

 מלבי"ם חלק באור המלים אויל, סכל, לא ידעו, לא נבונים, חכמים – ההבדל שביניהם,

כי גדר האויל הוא המסתפק בכל דבר,

וגדר הדעת שידע ידיעה ברורה כדבר הנודע בחוש או במושכל ראשון,

וזה הפך האולת שהוא הספק. והסכל הוא הפך הנבון, שאינו יכול להבין דבר מתוך דבר,

וגדר החכם הוא בדברים שיש בהם שני דרכים במציאות טוב ורע, והם אינם יודעים להיטיב,

וכ"ז התבאר באורך בפירוש ס' משלי:

 

(כג) רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם:

רד"ק ראיתי – אמר הנביא ראיתי בנבואה את הארץ:

 והנה תהו ובהו – כתרגומו צדיא וחרובא כיון שהיא שממה ואין יושבין עליה הרי היא כתהו ובהו כמו בתחילת בריאתה שנאמר והארץ היתה תהו ובהו:

 ואל השמים – כמו ואת השמים וכן אספרם אל חק כמו אספרם את חק

וירדפו אל מדין כמו את מדין והדומים להם

ויונתן הוסיף הבטתי אסתכלית לשמיא וכל זה דרך משל מרוב הצרה כאילו קדרו השמים ורעשו ההרים והגבעות וכן ועוף השמים נדדו אמר דרך הפלגה מרוב חרבן הארץ כלו העופות משם ולא יעופו באותה הארץ:

מלבי"ם ראיתי את הארץ – החוזה מצייר חורבן המציאות כולו וכל הבריאה אשר יצאה לפועל בששת ימי המעשה,

ומצייר תחלה חורבן השמים והארץ בכלל   כפי שנסדרה בריאתם בשני ימי הבריאה הראשונים,

ביום הראשון החל רוח אלהים לרחף על הארץ שהיתה תהו ובהו ומכוסה במים,

ועתה ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו – כבראשונה,

ואח"כ ויאמר אלהים יהי אור, ועתה ראיתי את השמים ואין אורם –

ואח"כ ביום השני והשלישי החל בהויית היבשה ע"י שנפרדו המים וע"י שנתהוו אז הרים וגבעות

על פני המים, כמ"ש יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם כמו שבארתי בפי' מ"ב, ועתה.

 מלבי"ם חלק באור המלים ואל השמים – פעל ראה נקשר תמיד עם מלת את,

ופה ר"ל שלא ראה השמים עצמם מפני החשך רק ראה אליהם אל הרום:

 

(כד) רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ:

רש"י התקלקלו – נתקו ונזרקו ממקומן ועם קלקל בחצים (יחזקאל כא) חברו מנחם:

 רד"ק ראיתי, התקלקלו – ענין קלקול ידוע בדברי רז"ל

ואדוני אבי ז"ל פי' ענין קלות כלומר רעשו מרוב קלותם כי כבדותם יעמידם:

מלבי"ם ראיתי ההרים והנה רועשים – כאילו ישובו המים לכסות הארץ שתשוב כמישור ובקעה כבראשונה, עתה החל לסדר החורבן שהתהווה על פני הארץ מהנמצאים אשר עליה שנבראו מיום ג' ואילך,

דומם וצומח וחי ומדבר, אולם בזה תפס הסדר כפי התכלית,

אחר שהאדם הוא תכלית הנמצאים האלה, וכל אשר על פני האדמה צומח וחי וכל הדומם המלאכתי כמו בנין הבתים וכדומה הכל למענו ובעבורו, לכן החל החורבן מן האדם שהוא התכלית

וישוב לאחור מן מעשה יום הששי עד מעשה יום ג', וע"ז סדר.

 מלבי"ם חלק באור המלים  התקלקלו – מענין קלקל בחצים (יחזקאל כ"א), שמשליך החצים הנה והנה מבלי יריה למטרה, ומבואר (ישעיה ב' ב') שהגבעות קטנות מן ההרים, והם הושלכו הנה והנה:

 

(כה) רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ:

רד"ק ראיתי, אין האדם – האדם שהיו בארץ אינם והם ישראל:

מלבי"ם ראיתי והנה אין אדם – הוא כליון מין המדַבר,

וכל עוף השמים נדדו – כליון מין החי אשר ביבשה שהמין הראשון השפל ממנו במדרגה והרחוק יותר מן האדם הוא עוף השמים שנברא בחמישי,

(כמו שבארתי בפי' בראשית ובתהלות קאפיטל ח') עתה מבאר כליון הצומח:

 

(כו) רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר וְכָל עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי ה' מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ:

רש"י והנה הכרמל – ארץ הנטוע כל טוב ככרמל נהיה מדבר

מדרש אגדה ראיתי ההרים אלו האבות וכל הגבעות אלו אמהות כלומר זכותן תמה,

אין האדם, זכות משה שנאמר בו עניו מכל האדם (במדבר יב) והנה הכרמל [מרמז ל]אליהו:

 רד"ק ראיתי – הכרמל שהוא מקום תבואה ועץ פרי ראיתי אותו כמו המדבר:

 עריו – סמך הערים לכרמל שאמר עריו לפי שהערים, סבת הישיבה בהם, שדות וכרמים ועץ פרי,

והם נקראים בכלל כרמל:

 נתצו – ענין נתיצה והריסה ויונתן תרגם כמו הפוך צדיא כמו שתרגם נצתו אולי היה לומר כן אבל אנחנו מצאנו נתצו התי"ו קודם לצדי:

מלבי"ם ראיתי והנה הכרמל שב כמדבר – כי נעדר כל צומח וכל ירק עשב.

עתה מבאר כליון הדומם אשר נשתנה במלאכה ע"י האדם.

 וכל עריו נתצו – שהערים בנוים ע"י מלאכה מן הדומם. וכל חורבן הכללי הזה היה מפני ה' –

לא טבעי רק השגחיי בפקודת ה' והסבה לזה הוא מפני חרון

 

(כז) כִּי כֹה אָמַר ה' שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה:

רש"י וכלה לא אעשה – ביושביה כי אותיר פליטים שילכו בגולה:

 רד"ק כי כה אמר, וכלה לא אעשה – כמו שהבטחתים בתורה לא מאסתים ולא געלתים לכלותם:

מלבי"ם כי – ובכל זאת אמר ה' כי רק שממה תהיה הארץ וכלה לא אעשה – כי יכלה חמתו על העצים והאבנים ועל שוממות הארץ, וליושביה ישאיר פליטה,

שהגם שראיתי במראה כי נחרב הכל, בכל זה אמר ה' שישאיר שארית:

 

(כח) עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל עַל כִּי דִבַּרְתִּי זַמֹּתִי וְלֹא נִחַמְתִּי וְלֹא אָשׁוּב מִמֶּנָּה:

רש"י תאכל – תחרב. זמותי – לשון מחשבה. על כי דברתיהפורענות הזה ואקיימנה.

ולא אשוב – ולא אנחם לחשוב מחשבות טובות עליהם:

 רד"ק על זאת תאבל – תשחת וכן אבל תירוש נשחת:

 על כי דברתי זמותי – כי מה שדברתי אל הנביאים כאשר חשבתי לא נחמתי עד הנה ולא אשוב ממנה עוד כי כאשר חשבתי ודברתי כן יהיה על זאת ראוי שתאבל הארץ:

 וקדרו השמים – זה דרך משל לרוב הצרה כמו שפירשנו:

מלבי"ם – על – אך על זאת תאבל הארץ, על כי דברתי זמותי ולא נחמתי

ר"ל כי יש הבדל בין יעידת הטוב ובין יעידת הרע,

כי הטוב המיועד מאת ה', הוא נרצה אצלו מצד עצמו מצד שרוצה להטיב,

אבל הרע הנגזר מאתו לא ירצה אצלו מצד עצמו כי אינו חפץ במות המת, רק כדי להשיג על ידו דבר אחר נרצה אצלו שהוא שע"י העונש ישובו העם בתשובה,

ולכן עת ידבר ה' ויודיע את הטוב שיביא אז פיו ומחשבתו שוים,

אבל עת ידבר את הרע שיביא אז אמירתו בלתי שוה עם מחשבתו, כי בפיו יאמר שיביא הרע, ובמחשבתו חושב שלא יביאנו. ר"ל שחושב שרוצה שעל ידי זה ישובו העם מדרכם ולא יביא את הרע,

וע"כ תמצא (לקמן י"ח) שאמר רגע אדבר לנתוש ולנתוץ ושב הגוי ההוא וגו' ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני וגו' ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו.

שתפס בהרע מחשבה ובהטוב אמירה, כי מן הטוב יתנחם רק ממה שאמר, לא ממה שחשב, כי במחשבתו עדיין רוצה להביא הטוב אם לא יהיה סיבה מעכבת אותו שהיא רעת העם,

אבל מן הרע יתנחם רק מן המחשבה, לא מן האמירה, כי האמירה היתה בהחלט, ולא יצדק שיתנחם, כי לא אדם הוא להנחם רק יתנחם מן המחשבה, כי המחשבה היתה תיכף בתנאי הזה שלא ירצה להרע להם רק רוצה שייטיבו מעשיהם,

לפ"ז כל מחשבה שיחשוב ה' להביא הרע קשור עמה החרטה וההתנחמות שהוא שחושב תיכף שיתחרט על הרע אם ייטיבו מעשיהם,

כי הרע הנחשב הוא תנאי לא החלטי, כי אם היה החלטי לא היה מועיל תשובה לשנות את הגזירה.

עפ"ז אומר כי יעידת הרע שיעד עתה, שהוא חורבן הארץ, נבדל מיתר הגזירות, כי בו גזר הדין בהחלט בלי התנחמות, באופן שלא ישוב מן הגזרה הזאת אף אם ייטיבו מעשיהם, כי בעת דבר את מחשבתו והודיעה אל הנביא לא נחמתי לא היה קשור חרטה עם המחשבה,

וז"ש על כן דברתי זמתי ולא נחמתי – ולכן ולא אשוב ממנה – א"א עוד שאשוב מן הגזירה (וזה יומתק בדברי חז"ל שחורבן הארץ גרם שלא יכלה חמתו בישראל עצמו כי שפך חמתו על העצים והאבנים, כמ"ש שממה תהיה כל הארץ ועי"כ וכלה לא אעשה,

וא"כ גזירה זו מצד עיקרה ותכליתה לא רעה היא רק טובה לכלות חמתו בארץ בעצים ובאבנים לא בעמו), וע"כ דברה וחשבה בלי התנחמות וע"כ לא ישוב ממנה:

 מלבי"ם חלק באור המלים תאבל הארץ – נגד מ"ש ראיתי הארץ והנה תהו ובהו:

 וקדרו השמים – נגד מ"ש ואל השמים ואין אורם:

 זמתי – שרשו זמם, ועקרו על המעמיק מחשבות, ואם הוא על חברו, הוא תמיד להרע לו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו:

 

(כט) מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת בֹּרַחַת כָּל הָעִיר בָּאוּ בֶּעָבִים וּבַכֵּפִים עָלוּ כָּל הָעִיר עֲזוּבָה וְאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן אִישׁ:

רש"י ורומה – כמו רמה בים (שמות ט). באו בעביםביערות עבים מקום סיבוך קוצים להטמן.

ובכפים עלו – סלע מתורגם בכיפיא:

 רד"ק מקול פרש ורמה קשת – לשון יחיד על רבים דרך כלל כמו ויהי לי שור וחמור ורומה קשת יורה החצים בקשת

אמר כשישמעו קול הפרשים והקשתות שיהיו מחנה רב וישמעו קולם מרחוק יברחו ויצאו מהערים להשגב במקומות הגבוהים:

 בורחת כל העיר – בורחים כל אנשי העיר וכן אמר וכל הארץ באו מצרימה והדומים לו ואינו אומר על עיר מיוחדת באמרו כל העיר אלא רוצה לומר כל אנשי עיר ועיר:

 באו בעבים – במקומות הגבוהים כעבים ע"ד הפלגה או פירוש בעבים ענין עובי רוצה לומר ביערים העבים והמסובכים באילנות להסתר שם וכן תירגם יונתן עלו למערק בחורשיא ותרגום יער חורשא:

 ובכפים עלו – בסלעים תרגום סלע כיפא:

 כל העיר עזובה – רוצה לומר כל עיר ועיר כמו שפירשנו לפיכך אמר ואין יושב בהן איש:

מלבי"ם – מקול – אחר שחרבו כל הערים סביבות ירושלים וגם ירושלים ובנותיה נסו מפני האויב

עוד שגבו את עצמם במצודת ציון, בוטחים בלתי בורחים,

עפ"ז מצייר את ציון בתוך הערים החרבות, כעיר שאנשיה רכי לבב ובשמעם קול פרש ורומה קשת אחד ברחו כולם,

רק זונה אחת מבטחונה על יפיה נשארה בעיר במחשבה כי האויב הבא יחמוד יפיה ויחמול עליה.

אומר הלא מקול פרש ורומה קשת – הגם שהוא פרש אחד, והגם שלא ראוהו רק שמעו קולו, זה לבדו מספיק שברחה כל העיר,

ולא שברחו על פני השדה רק באו בעביםביערות העבים המכוסים באילנות, ומשם עלו בכפים – שהם סלעים הגבוהים, ולא שישבו שם לפי שעה כי כל העיר עזובהלגמרי באין איש – וא"כ אשאלך.

 מלבי"ם חלק באור המלים פרש – לדעת המפ' הוא שם המין ר"ל פרשים. וכן כל העיר – כל הערים, ולפירושי הוא כפשוטו פרש אחד, וכן כל העיר ירושלים:

 בעבים יערות – עבים כמו צלעות הבית והעובים:

 כפיםסלעים גבוהים וכפופים. וחברו חורי עפר וכיפים (איוב ל') ומשתתף עם כפף:

 

(ל) וְאַתְּי וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ:

רש"י כי תלבשי שני – להתנאות ולמצוא רחמים לפני השודד.

תקרעי בפוך – לשון קריעה שהפוך נראה כמרחיב קרע העין כך שמעתי וגם מנחם לא חלק במחברת קרע.

פוך – לשון כחול.

עוגביםהמשחקים עם הנשים בצדי מיני ניאוף כמו ותעגבה על פלגשיהם (יחזקאל כג).

נפשך יבקשו – מבקשים להרגך:

רד"ק ואת שדוד – י"א שהוא חסר כ"ף הדמיון ענינו ואת כשדוד

ואין צורך לכל זה כי לכנסת ישראל ידבר פעם לשון נקבה פעם לשון זכר וכל אחד מהן נכון כמו שפירשנו בפסוק ותעשי הרעות:

 מה תעשי – כשיבא לך השוד והשבר מה תעשי כלומר במה תנצלי כי תלבשי עתה שני ותתיאשי מן הפורענות ולא תחושי לרעה העתידה לבא עליך ולא תכנעי והיה לך להכנע מפני האל וללבוש שקים כדרך הנכנע ושב מחטאתו

לא תלבש שני ולעדות עדי זהב כמו שאמר עליהם ישעיהו הנביא והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחוט צאן וגומר והיו אומרים עוד כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה שוט שוטף כי יעבור לא יבאנו וגומר

והנה אתה רואה שהיו מתיאשים מן הפורענות

והמשילה גם כן לזונה כמו שפירשנו וכמו שדרך הזונה ללבוש בגדים נאים ולהתיפות ולקרוע בפוך עינים כדי שיחשקו בה החושקים

כן כנסת ישראל היתה מתדמה במעשה האומות לעבוד את אלהיהם וללבוש בלבושיהם להתגדל ולהתפאר בפניהם בבגדים נאים ובמרכבות נאות כדי שיאהבו אותה ויאמרו הרי היא כמוני ויאהבוה

והנביא אומר לה מאסו בך עוגבים נפשך יבקשו אמר להפך בא מה שחשבתם

כי אתם סלקתם בטחונכם מעלי ובטחתם באומות והתדמיתם להם במעשיכם כדי למצא חן בעיניהם ויהיו חשקים בכם והנה מאסו בכם עד שיבקשו נפשותיכם להרג ולאבד:

 תקרעי – כתרגומו תכחלין ואמר בלשון קריעה כי היא קורעת עיניה מרוב התמדתה לכחול אותם:

 עוגביםחושקים וכן ת"י קצו בך רחמך וכן ותעגב על מאהביה והדומים לו בזה הלשון ענין חשק:

מלבי"ם את שדוד – את האשה השדודה שכבר שדדו כל אשר היה לך ולא נשאר לך רק מלבוש שני תכשיט ועדי זהב, מה תעשי כי תלבשי שני ותעדי עדי זהב – אשר ודאי יקחוהו השודדים

ומה שתקרעי בפוך עיניך – בחשבך שתמצאי חן בעיניהם, אני אומר לשוא תתיפי – כי בך מאסו העוגבים

מה שיבקשו אותך לא את יפיך יבקשו, לא לאהבה, רק את נפשך יבקשו – להרגך:

 

(לא) כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים:

רד"ק כי קול כחולה – חולה שם תואר בפלס טובה מענין חיל כיולדה ומשרשו

ואמר דרך משל כי בת ציון תרים קול כמו האשה היושבת על משבר תחיל תזעק בחבלים

ועוד הגדיל הענין והמשילה למבכירה והיא האשה היולדת ראשונה כי חבליה קשים מחבלי אשה אחרת ופירוש צרה שהיא צועקת צרה כמבכירה:

 תתיפח – מענין ויפח לקץ שהוא ענין הגיון תהגה ותהמה ותקונן על הרוגיה

ואומרת אוי נא לי כי עיפה נפשי אמרה נפשי כנגד בת ציון

אוי נא לי כי עיפה מסבול הצער הגדול לרוב הורגים שמצאוני

וי"ת דמשתטחא ופרסא ידהא אמרה ווי כען לי

וענין תפרש כפיה תשבר ידיה כמו פרשה ציון בידיה כי כן דרך המצטער לפרש כפיו אחת באחת לרוב הצער:

מלבי"ם כי – עתה יגיד הנמשל כי בת ציון שהיא נשארה אחר שברחו כל הערים

בחשבה כי האויב יחמול על תפארת ציון והדרה ולא ישחיתנה,

שגו בזה, כי בעת נבקעה חומת העיר (לקמן נ"א) שזה דומה לאשה היולדת המוציאה מבטנה העצמים אשר בבטן המלאה,

אז שמענו קול כחולה – והיה עת צרה כאשה המבכירה – ללדת,

כי ציון לא נכבשה עד עתה, והיתה דומה בזה כמקשה לילד שיצאו מתוכה דמים רבים,

כן שמענו קול בת ציון תתיפח – ותאמר אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים – כי אז בא לשם נבוזראדן רב טבחים לטבוח טבח רב:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב