ירמיה

ספר ירמיה פרק ה

(א) שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ:

רד"ק שוטטו – חפשו ובקשו והנה אמר דוד בספר תהלים נתנו נבלת עבדך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ הנה כי היו בירושלם חסידים ועבדי האל,

ואיך אמר ירמיה אם יש עשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה?

פירש אדוני אבי ז"ל כי ירמיה אמר בחצות ירושלם ואמר ברחובותיה כי החסידים שהיו בירושלם היו מתחבאים בבתיהם ולא היו יכולים להתראות ברחובות ובחצות מפני הרשעים

ורז"ל פירשו כיון שנהרגו ע"י אויבים אף על פי שהיו רשעים וחייבי מיתה נתכפר להם במיתתן וקרי להו עבדיך וחסידך:

 אם תמצאו איש – ר"ל איש טוב וגדול כמעשיהם וכן הלא איש אתה וכן אם גבר דליה עובדין טבין:

מלבי"ם שוטטו, דברי השם, אומר אל תתמהו כי הבאתי על ירושלים הרעה הזאת, כי הנה שוטטו בחוצות ירושלים – החוץ הוא אצל הבתים והרחוב הוא מקום השוק שבו יתאספו כל העם,

ובזה מוסיף כי לא לבד בחוצות כי גם בקשו ברחובותיה – מקמות האסיפה,

אם תמצאו איש אם יש עשה משפט – ר"ל שהחוצות והרחובות שהם מלאים אנשים תמיד,

בעת שיש שם – מי שעושה משפט או מבקש אמונה – ראו נא אם תמצאו – אז אף אישאחד בחוץ או ברחוב? כי אם יראו שיוצא אחד מן השופטים לעשות משפט או אחד מן הנביאים המבקש אמונה אז יסתתרו כולם בבתיהם, ולא נמצא איש.

ושיעור הכתוב אם תמצאו איש בעת שיש עושה משפט אז אסלח לה: [נ' דהוכרח לפ' כן שאל"כ הול"ל אם תמצאו איש עושה משפט כו']

 מלבי"ם חלק באור המלים בחוצות, ברחובותיה – החוץ הוא אחורי הבתים,

ורחוב הוא מקום השוק רחב ששם הרבים מתאספים, כמ"ש ישעיה (ט"ו ג):

 וראו ודעו – הסדר תמיד ודעו וראו שהראיה מוסיף על הידיעה (ש"א י"ב י"ז, י"ד מ', כ"ד י"א, כ"ה י"ז. ש"ב כ"ד י"ג, מ"א כ' ז' וכ"ב, מ"ב ה' ז'. ירמיה ב' י"ט) ופה הכונה בהפך, ראו ועכ"פ ודעו עפ"י הודעת אחרים.

ומוסיף ובקשו, ובשמואל א' (כ"ג) ודעו וראו את מקומו וכו' וראו ודעו מכל המחבאים,

שתחלה צוה שלא די הודעת אחרים רק יראו בעיניהם, ואז מן הראיה ידעו עפ"י השכל מכל המחבאים וכו':

 משפט, אמונהמשפט בין אדם לחברו. ואמונה בין אדם למקום, בכ"מ, כמ"ש בישעיה (א' כ"א):

 

(ב) וְאִם חַי ה' יֹאמֵרוּ לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ:

רד"ק ואם חי ה' – כי ברוב הם נשבעים באלהים אחרים כמו שאמר וישבעו בלא אלהים ואם יהיה שישבעו בי להראות עצמן שהם יראי שמי ונשבעים בשמי לשקר הם נשבעים בשמי ואני היודע:

מלבי"ם – ואם חי ה' יאמרו – והגם שתשמעו לפעמים שבדברי ריבות שבין אדם לחבירו מטילים עליהם שבועה והם נשבעים אז בה', שאז ידמה לך שיש ביניהם משפט וגם אמונה,

כי מה שנשבעים להכחיש שכנגדם היא כמשפט התורה, "שביעת ה' תהיה בין שניהם", והשבועה עצמה בשם ה' יעיד שמאמינים בה' ונשבעים בשמו הגדול,

מזה אל תקח ראיה, כי זה האות להפך כי לכן לשקר ישבעו – וזה האות שאין משפט כי יעשוק חברו על ידי שבועת שקר,

ואין אמונה אחר שיבטא בשפתים שאמתת הדבר שהוא מקיים הוא אמת כמציאות ה' ובהיות הדבר שקר הוא העד שמכחיש מציאות ה':

 

(ג) ה' עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב:

רש"י ה' עיניך – הלא הם בעלי אמונה להטיב ולמה בגדו אלה בך ואין מבקשין אמונה.

הכיתה אותם – ולא נעשו חולים על המכה לשום על לבם לשוב מרעתם. קחת – כמו לקחת:

רד"ק ה' עיניך הלא לאמונה – (אמר) הנביא תמיה על זה הענין אמר דרך קריאה ה' עיניך הלא לאמונה!

כלומר השגחתך בעולם הלא לאמונה כלומר לדבר קיים לא לדבר בטל

והנה הכית אותם על מעשיהם הרעים ולא חלו כלומר לא כאבו ולא הרגישו בעצמם כי אתה המכה אותם בעונם אם כן מה הועילה השגחתך בהם?

ודומה למה שאמר לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו וכן מה שאמר ישעיה 'על מה תכו עוד תוסיפו סרה':

 כיליתם מאנו קחת מוסר – הבאתם עד קרוב לכליה אף על פי כן מאנו קחת מוסר

ואם נביאיך מזהירים אותם חזקו פניהם מסלע ולא בושו מפניהם מאנו לשוב לאמונה ענין קיום, כמו אמונה אומן, במקום נאמן, וי"ת ה' הלא גלי קדמך וגומר כבעמוד:

מלבי"ם ה' – אלה דברי הנביא, (ומפה עד פסוק ז' הוא מאמר מוסגר) הנביא השיב אל ה',

הלא מה שאתה מעניש אותם ושולח אותי אליהם עיקר תכליתך הוא שישובו בתשובה.

ועיקר הקוטב היא האמונה שאם אין מאמינים שאתה המעניש ואתה השולח העונש והשליחות היא בחנם, וז"ש עיניך הלא הם רק לאמונה – רק היא התכלית שאליה תשקפנה עיניך,

וא"כ ראוי שתבחר באמצעיים להשיג התכלית הזה, כי העונש והתוכחה לא יפעלו מאומה, כי הלא תחלה הכיתה אותם – כאשר ייסר איש בנו ולא חלו – ולא הרגישו,

ואח"ז כליתםבכליון עד שחלו והרגישו, ובכ"ז מאנו קחת מסר – (ודומה כמליצה זו בישעיה (מ"ב כ"ה) ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב), גם דברי הנביאים אין מועילים,

כי חזקו פניהם מסלע – נגדם ומאנו לשוב – אבל בכל זה.

 

(ד) וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם:

רש"י ואני אמרתי – הנביא אומר כך אך דלים הם מחכמה אלו שאני מדבר עמהם.

נואלו – לשון אויל כתרגומו איטפשו:

 רד"ק ואני אמרתי – אמר הנביא נסיתי אותם בעניני התוכחה הקטנים והגדולים אמרתי כלומר חשבתי בעצמי כשהוכחתי העם ולא קבלו אמרתי אך דלים הם

נואלו כי ברוב דלת העם אין להם דעת ובינה כמו הגדולים לפי שהם כורמים ויוגבים וכל עסקיהם עבודת האדמה ולא יתעסקו בדברי מוסר ובתורה ובחכמה

לפיכך לא קבלו תוכחת כי נואלו ואין להם דעת כי לא ידעו דרך ה' משפט אלהיהם:

מלבי"ם – ואני אמרתי – שזה לא בא מצד המרד בזדון רק מצד חסרון ידיעה כי דלים המה ונואלו,

כי לא ידעו דרך ה' – ר"ל כי לשיכירו שהעונש בא בעבור המרי,

וצריך א] שיכירו שחטאו, אבל הם לא ידעו דרך ה' אין יודעים כלל מה היא מצוה ומה היא עבירה,

ב] שיכירו שהעונש אינו מקרי רק השגחיי לעומת החטא

והם אינם יודעים משפט אלהיהם – אין מבינים להבחין שהעונש השגחיי,

(וזה מקביל נגד אך דלים הם נואלו – שמצד שנואלו אינם יודעים דרך ה',

ומצד שדלים הם אין מכירים משפט אלהיהם כי חושבים שדלותם ועניים הסבה להם את כל הרעה),

וא"כ אחר שזה בא מצד חסרון ידיעה לא תפעל אצלם לא בעונש ולא בתוכחה, ולכן אמרתי.

 מלבי"ם חלק באור המלים דרך ה' משפט אלהיהם – כבר כללתי שכל מקום שמזכיר שם הויה ידבר על ההנהגה הכללית, וכ"מ שמזכיר שם אלהים בכינוי אל ישראל מדבר מן ההשגחה הפרטית המיוחדת לישראל.

וע"כ על דרך ה' הכללי אמר דרך ה', ועל משפטיו שהם מצד השגחתו המיוחדת לישראל כמ"ש רק אתכם ידעתי וכו' ע"כ אפקד עליכם וכו' אמר אלהיהם:

 

(ה) אֵלְכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת:

רד"ק אלכה לי אל הגדולים – כי לפי שהם גדולים ועשירים ואינם מתעסקים במלאכה יש להם פנאי ללמוד תורה וחכמה וברוב הם בעלי מוסר ודעת ולמדו תורה ומשפט אלהיהם ואולי תועיל בהם תוכחתי כי יבינו וישכילו למה שאומר להם

והנה כשדברתי עמהם יחדיו שברו עול התורה אע"פ שידעוה נתקו עולה מעליהם ונתקו מוסרותיה

ואמר יחדו ר"ל כולם מצאתים כן וכן ת"י ברם אינון כחדא מרדו וגו' כבעמוד:

מלבי"ם אלכה לי אל הגדולים כי הם יודעים – שני אלה הדברים שהם דרך ה' ומשפט אלהיהם –

ויודעים שהעונש הוא השגחיי לעומת החטא.

אבל פה נודע לי כי מרים הוא במרד ובמעל יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו.

כי אך המה – הגדולים האלה שברו עול – בזדון. וזה מקביל נגד דרך ה' ומשפט אלהיהם – כי התורה והמצוה שהוא דרך ה' מדמה שהוא כעול על צוארם ושברו אותו ופרקו עולו מעליהם.

והיסורים והעונשים שהוא משפט אלהיהם – מדמה כמוסרות שבהם ועל ידם רצה לאסרם במוסרות הברית נתקו אותם ולא שמו על לב למוסר ה' ועונשיו:

 

(ו) עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם מְשׁוּבוֹתֵיהֶם:

רש"י אריה – מלכות בבל. זאב – מלכות מדי. נמר – מלכות אשור. זאב ערבות – לשון ערבה ושוחה זאב המדבר. שקדממהר ומנחם חברו עם לשון שמירה כמו לשקוד על דלתותי (משלי ח) י"ת לשון אריבה:

רד"ק על כן הכם – על ששברו עול התורה מעליהם הכם אריה מיער

המשיל האויב לאריה שיוצא מן היער לטרוף, ולזאב שיוצא לעת ערב ובא סמוך לישוב כדי לטרוף הנמצא יחידי, כי אינו בעל לב חזק כמו הנמר, וכל שכן כאריה, לפיכך ירא לצאת ברוב אלא לעת ערב,

לפיכך אמר זאב ערבות ואמר זאב ערבות ישדדום שלם נקוד על דרך הסתר או הוא מבנין מרובע כמו ישודד מצבותיו ובא כמשפטו והוא הנכון האריה משל למלך כמו שהאריה מלך החיות הזאב משל לחיל, ונמר לשרי החיל,

וכן תירגם יונתן מלך במשירתיה יסק עליהון וגו' כבעמוד ויש מפרשים ערבות כמו במדבר בערבה:

 נמר שקד – כמו שוא שקד שומר ענין השתדלות על הדבר וההתמדה בו:  מהנה – ר"ל מהערים:

מלבי"ם על כן – אחר שחטאם הוא מצד המרד לא מצד הסכלות,

הכם אריה – ואחר כך זאב ערבות – (הוא היענע -) שיוצא על טרפו בערב ודרכו לאכול את הנבלות,

[הזאב] ישודדו – את אשר הכה האריה,

והנמר – שדרכו לשקוד אצל הערים לארוב על האנשים שקד על עריהם

והנמשל על שלש פעמים שבא נבוכדנצר עם מחנהו והחריב אותם, וזה בא על כי רבו פשעיהם – בכמות ועצמו – באיכות כי אינם מצד התאוה רק מצד המרד שעז"א משובותיהם:

מלבי"ם – חלק באור המלים  זאב ערבות – מענין ערבה ומדבר, או מענין עֵרֵב שהזאבים יפולו בעיר בלילה:

 ישדדם – מבנין פועל הכבד הדומה למרובע מן ישודד מצבותם (בן מלך):

 רבו פשעיהם, עצמו משובותיהםהפשעים הם המרדים במעשה אמר רבו בכמות.

השובבות הוא ענין נפשיי, שרוחו שובב (כנ"ל ב' י"ט, ג' ו') אמר עצמוּ – באיכות:

 

(ז) אֵי לָזֹאת אֶסְלַוח אֶסְלַח לָךְ בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ:

רש"י אי לזאת אסלח לך? – בתמיה שמא לזאת אסלח לך? ומנחם פירש אי כמו אין אשר בניך עזבוני ואשביע אותם כל טוב. יתגודדו – יתקבצו גדודים:

רד"ק אי לזאת אסלח לך – מלת אי לשון קריאה והוא הפוך בלשון ערבי

י"א מה טובה יש בך שאומר לזאת אסלח לך?

 כלומר בעבור זה הטובה ואיננו מוצא בך טובה רק רעות רבות בניך עזבוני וגו' והקריאה כנגד ירושלם:

 ואשבע אותם וינאפו – על דרך וישמן ישורון ויבעט:

 יתגודדויתקבצו גדודים ולא ישובו איש מחברו וכן תירגם יונתן מסתייעין:

מלבי"ם אי לזאת – עתה שב אל דברי ה' שאומר שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש אם יש עושה משפט ואסלח לה, מלבי"ם חלק באור המלים אי – כמו אי הבל אחיך, איה הזכות:

אומר אבל אם לא נמצא בכם משפט ואמונה שבעבורם אסלח לכם וא"כ איהדבר אחר אמצא תמורתו אשר עבורו אסלח לך?

הכי בעבור זה שבניך עזבוני – אסלח לך?,

והשבועהשלהם היה בע"א שהמה לא אלהים – ותחת שאני השבעתי אותם – בכל טוב נאפו

ולא לבד יחידים ובהצנע – רק בית זונה יתגודדו – גדודים רבים ובפרהסיא,

ולא לבד שנאפו למלא תאותם, כי גם אחר אשר.

 

(ח) סוּסִים מְוֻזָּנִים מְיֻזָּנִים, מַשְׁכִּים הָיוּ אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ:

רד"ק סוסים מיוזנים – כתיב בוי"ו וקרי ביו"ד ואותיות אה"וי מתחלפות והוא כמו הפוך מזונים מן מזון

אמר הנה הם כמו הסוסים שנתנו להם מזון רב בלילה והם שבעים בתאותם בבקר יצאו ויצהלו וצהלתם היא נתינת קולם ובשמחה אורי"ליר בלע"ז

כן הם ינאפו בלילה עם נשי רעיהם וימלאו תאותם ובבקר יוצאים שמחים מתהללים [-משתבחים בפני האחרים] ברעתם:  אל אשת רעהו – בעבור אשת רעהו:

 משכים – שם וכן כטל משכים הולך כלומר בהשכמה בבקר:

מלבי"ם סוסים מיוזנים משכים היו – שאחר שנאפו בלילה והיו דומים בבקר השכם כסוסים מיוזנים ושבעים מתאותם,

בכ"ז [בבוקר] לא הניחו מעשיהם רק איש אל אשת רעהו יצהלו – וא"כ הכי בעבור זה אסלח לך, הרי.

 מלבי"ם חלק באור המלים מיוזנים משכים – מענין זיון (כי נחי פ"י ונח ע"ו משתתפים), בהשכמה הם מיוזנים [מחומשים, מלשון כלי זין, כלי נשק] בקישוי אבר, י"מ מענין מזון.

וי"מ משכים כמו מאשכים מן מרוח אשך, מיוזנים בביצי ההולדה המרבים התאוה:

 ויצהלו – בא על קול הסוס:

 

(ט) הַעַל אֵלֶּה לוֹא אֶפְקֹד נְאֻם ה' וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי:

רד"ק העל אלה – אם על אלה הרעות לא אפקוד אי אפשר שלא אענישם על הרעות הגדולות האלה וכפל הענין במלות שונות ואמר:

 ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי – ונפשו הוא והוא נפשו וכן נשבע ה' בנפשו כמו בי נשבעתי ויונתן פי' בנפשי כלומר ברצוני תרגם ואם עמא דכדין עבדיהון לא אתפרע מנהון כרעותי:

 ואם בגוי אשר כזה – זה עם וי"ו השמוש ואם והבאים אחר זה בפרשיות האחרות אם בלא וי"ו השמוש בגוי שיהיה כזה העם או פירוש אם בגוי אשר כזה מעשיהם כתרגומו:

מלבי"ם העל אלה – ר"ל הלא ראוי שאפקוד עליך בין מצד המעשים עצמם שעז"א העל אלה לא אפקד

בין מצד תכונת העם והשחתתם שהוא בהשקף על העושה עצמו,

ועז"א אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי – ולכן אני מכריז אל האויבים.

 

(י) עֲלוּ בְשָׁרוֹתֶיהָ וְשַׁחֵתוּ וְכָלָה אַל תַּעֲשׂוּ הָסִירוּ נְטִישׁוֹתֶיהָ כִּי לוֹא לַה' הֵמָּה:

רש"י בשרותיה – לשון מישור ומנחם חברו לשון חומה עם אדלג שור (תהלים יח)

אך לא יתכנו נטישותיה צי"ש בלעז שהם שרשי כרם להיות נחשבים עם החומות ולא עם המישור,

ואני אומר שרותיה לשון שורות הכרם וי"ת בשרותיה בקירוהא ונטישותיה ברניתהא [ארמנותיה]:

 רד"ק עלו – בשרותיה, בחומותיה תרגום חומה שורא והכנוי לירושלם והצווי עלו ושחתו כנגד האויבים ויונתן תירגם בשרותיה בקרוהא:

 הסירו נטישותיה – הם שיני החומה ויונתן תירגם כמו ארמנותיה בירניתהא:

 כי לא לה' המה – [עד] עתה כבר היו לה' שאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה

אבל עתה אין חומותיה לה' שיגן עליהם כי עַם העיר עזבוהו [לה'], והוא עזבה והתירם לאויב

ויש מפרשים הסיר נטישותיה כמו ואת העטישות הסר התז שהם סעיפי האילנות המתפשטים

ובאמרו וכלה לא תעשו אינו אומר על החומה שהרי נתצוה כלה כמו שאמר ואת חומות ירושלם סביב נתצו כל חיל כשדים,

אלא פי' וכלה לא תעשו בעם:

מלבי"ם עלו בשרותיה – שהם שורות הכרם, ובכ"ז כלה אל תעשו – רק הסירו נטישותיה – שהם הענפים המתפשטים מן הכרם לחוץ שהם מכחישים את הגפנים,

כי הם לוא לה' המה – הגם שהכרם בעצמו הוא כרם ה' צבאות, ר"ל שיסירו את הרשעים,

כמ"ש (ישעיה י"ח) ואת הנטיעות הסיר התז, עיין פי' שם:

 מלבי"ם חלק באור המלים בשרותיה – בשורות הכרם, כמו בין שורותם יצהירו (איוב כ"ד י"א).

ונטישות הם ענפי הגפן המתפשטים ברוחב בין שורות הכרם (ישעיה י"ח ה'):

 

(יא) כִּי בָגוֹד בָּגְדוּ בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה נְאֻם ה':

רד"ק כי בגוד – לפיכך תקחו נקמתם מהם ובדין אני מצוה לכם שתשחיתום כי הם בגדו בי:

מלבי"ם כי בגוד – מפרש מדוע לא לה' המה כי בגדו כמה בגידות, והנה יחשוב בגידותיהם שכוללים כל עקרי הדת,

הנכללים (לפי מה שבאר העקרים) בשלשה עקרים שהם מציאות ה', תורה מן השמים, שכר ועונש, ונגד מציאות ה' אומר.

 

(יב) כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה:

רש"י ויאמרו לא הוא – לא מן קדמוהי אתיא עלנא טבתא:

רד"ק  כחשו בה' ויאמרו לא הוא – פירוש לא הוא שישגיח עלינו ויראה במעשינו ואם נעשה כחפצנו לא תבא עלינו רעה בעבור זה

וחרב ורעב לא נראה אע"פ שמפחידין אותנו נביאיו על זה שקר הם אומרים כי לא תבא להם נבואה מאת האל כי הוא אינו רואנו ואינו יודענו ועל הדרך הזה תירגם יונתן כדיבו במימרא דה' ואמרו וגו' כבעמוד:

מלבי"ם כחשו בה' ויאמרו לא הוא – ונגד השכר והעונש אמרו ולא תבא עלינו רעה –

ר"ל אחר שאין המעניש במציאות ממילא לא תבא הרעה שיעדו הנביאים בשמו,

ונגד תורה מן השמים שלא תצוייר רק במציאות הנבואה אמרו.

 

(יג) וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם:

רש"י והנביאים יהיו לרוח – כתרגומו ונביי שקרא יהון ללמא כלומר הנבואה הניבאים לנו נביאי שקר בשמו של הקב"ה, דבריהם יהפכו להבל, והדבור של קדושה שהם אומרים לנו בשם הקב"ה אינן בהם.

כה יעשה להם – הנביא אומר לאומרים זאת כה יעשה להם כאשר אמר ה' לי ומה אמר ה' לי יען דברכם את הדבר הזה וגו':

 רד"ק הנביאים – הנביאים שמטעים אותם ואומרים שלום יהיה להם יהיו לרוח כלומר כמוץ לפני רוח:

 והדיבר אין בהם – כיון שהדבר אין בהם כלו' רוח הקדש איך ידעו הם כך וכך אלא שהם סומכין בחלומותיהם או בקסמיה' ומבטיחים העם לטוב כדי שימצאו חן בעיניהם כשמיפין להם מעשיהם ואומרים לא תבא עליכם רעה ובעונש זה יכלו ויהיו לרוח:

 כה יעשה להם – על דרך כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כלומר כך וכך רעה יעשה להם וי"ת ונבייא שקרא יהון וגו' כבעמוד:

מלבי"ם והנביאים יהיו לרוח – ר"ל אחר שיתברר שהעונש שיעדו בשם ה' לא יבא,

יתברר כי לא ברוח ה' דברו רק ברוח ודבר ה' אין בהם

ואז אחר שיתברר זה כה יעשה להם – כמו שדברו אל העם,

אחר שדברו שקר להפחיד את העם יקבלו עונשם מן העם:

 

(יד) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יַעַן דַּבֶּרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הִנְנִי נֹתֵן דְּבָרַי בְּפִיךָ לְאֵשׁ וְהָעָם הַזֶּה עֵצִים וַאֲכָלָתַם:

מלבי"ם לכן – דברי הנביא שבאו להאיר אל העם ההולכים בחשך יתהפכו לאש, והם יהיו כעצים המוכנים להדלק מן האש,

ר"ל שהעונש יבא תיכף עם דבר הנביא כמו שהאש מדליקה העצים תיכף בנגעה בם,

אחר שכופרים ובלתי מאמינים אין להם תקנה:

(טו) הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם גּוֹי מִמֶּרְחָק בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' גּוֹי אֵיתָן הוּא גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא גּוֹי לֹא תֵדַע לְשֹׁנוֹ וְלֹא תִשְׁמַע מַה יְדַבֵּר:

מלבי"ם הנני מביא עליכם גוי ממרחק – כי [גוי] השכן [קרוב] אל הארץ לא ישחיתנה רק יאחדנה עם גבול מלכותו לא כן אם הצר הוא ממרחק שמחריב הכל, ומגלה לגולה,

ואל תאמרו כי תעמדו נגדו כי הוא גוי איתן – וחזק, ואל תאמרו כי לא יארכו ימיו ותגאלו בקרוב מידו,

כי גוי מעולם הוא – שמתמיד בממשלתו מעולם מימים רבים,

ואל תחשבו כי תמצאו חן בעיניו ע"י חכמתכם ובינתכם כי לא תדע לשונו:

 

(טז) אַשְׁפָּתוֹ כְּקֶבֶר פָּתוּחַ כֻּלָּם גִּבּוֹרִים:

מלבי"ם אשפתו – החץ ממית מרחוק והגבור הורג בחרב מקרוב,

והוא רובה קשת וקולע אל השערה עד שאשפתו – [רש"י אשפתו – מקום נרתק החצים] עת יפתח – הוא כקבר – שלא יחטיא מבלי להביא חללים אל קברו. וגם בקרב אליהם ללחום מקרוב כלם גבורים:

מלבי"ם חלק באור המלים לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר – כמו בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה (ישעיה כ"ח), לא תדע לשונו היא לשון אחרת,

ולא תשמע מה ידבר, הוא לעגי שפה, שהמבטא שלו משונה עד שגם היודע הלשון לא יבין דבריו:

 

(יז) וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ, יֹאכַל צֹאנְךָ וּבְקָרֶךָ, יֹאכַל גַּפְנְךָ וּתְאֵנָתֶךָ, יְרשֵׁשׁ עָרֵי מִבְצָרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בָּהֵנָּה בֶּחָרֶב:

מלבי"ם ואכל – ונגד שאמרתם חרב ורעב לא נראה, יבואו עליכם שני אלה,

כי האויב הזה יאכל – תחלה קצירך ולחמךאשר היה מיועד למאכל בניך ובנותיך –

ואח"כ יאכל גם צאנך ובקרך – שאתה לא היית אוכל אותם,

ואח"כ יאכל גם גפנך ותאנתך – ר"ל לא לבד פרי גפנך בעצמו שישחית הכל, עד שתסבלו חרפת רעב,

וערי מבצריך ירושש בחרב:

מלבי"ם חלק באור המלים יאכלו בניך – נעל אכלו בניך:

 

(יח) וְגַם בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם כָּלָה:

מלבי"ם וגם – הבטחה זו שלא יעשה עמהם כלה הזכיר פה שלש פעמים,

שתחלה בעת הזכיר חורבן הארץ (ד' כ"ו) אמר שממה תהיה כל הארץ וכלה לא אעשה.

ואח"כ בהזכירו ההרג שיעשו בעם ה' (למעלה י') (י) עֲלוּ בְשָׁרוֹתֶיהָ וְשַׁחֵתוּ וְכָלָה אַל תַּעֲשׂוּ,

ופה שהזכיר ביזת ממונם ורכושם, שזה יהיה אחרי הגלות שיחזיקו בם שוביהם לעבדים עם כל קניניהם,

הבטיח כי גם זה מצד שלא יעשה עמם כלה,

כי האויב יחזיק אותם כצאן לגוזזים [שיהנה מממונם] ויתרפס ברצי כסף וכלה לא יעשה בם:

 

(יט) וְהָיָה כִּי תֹאמְרוּ תַּחַת מֶה עָשָׂה ה' אֱלֹהֵינוּ לָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה? וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם, כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם:

מלבי"ם והיה – בעת תהיו בגולה וכבר תפקחו עיניכם ותאמינו בה' ובעונשיו,

תשאלו לדעת איך היה העונש הזה של הגלות והעבדות מדה כנגד מדה, ולאיזה חטא יתיחס העונש הזה, כי ע"ז מורה מלת 'תחת',

ואז תאמרו כי זה במדה מכוונת כמו שבארצכם שהיא נתונה תחת השגחת ה' עזבתם אותו וקבלתם עליכם עבדות של אלהי נכר, וכן בארץ לא לכם תעבדו זרים, כי כן אהבתם לעבוד זרים:

 מלבי"ם חלק באור המלים תחת מה – מלת תחת הנרדף עם מלת יען מורה שהיו התשלומין מדה כנגד מדה,

עין תחת עין, זאת להם תחת גאונם, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה:

 

(כ) הַגִּידוּ זֹאת בְּבֵית יַעֲקֹב וְהַשְׁמִיעוּהָ בִיהוּדָה לֵאמֹר:

רד"ק הגידו – אומר לכל השומעים דברו שיאמרו להם זאת התוכחה דבר חול גבול הים:

מלבי"ם חלק באור המלים הגידו בבית יעקב והשמיעוה ביהודה – ההגדה הוא המגיד דבר חדש,

וההשמעה הוא הפרסום (כנ"ל ד' ה'),

ובית יעקב הם ההמון מעשרת השבטים, שאין יודעים זאת, להם יגידו, ובית יהודה, שהם יודעים זאת, ישמיע ויפרסם ברבים:

 

(כא) שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ:

מלבי"ם שמעו זאת עם סכל – האדם ישיג את ה' בשלשה דרכים,

א] על ידי מופתי התבונה והדעת, ועז"א עם סכל ואין לב

ב] ע"י הבחינה בחוש, עז"א עינים להם ולא יראו

ג] ע"י הקבלה, עז"א אזנים להם – כמ"ש פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין (ישעיה ו') ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע (דברים כ"ט), הלא תדעו הלא תשמעו הלא הבינותם מוסדות הארץ (ישעיה מ') שהם מושכלות מוחשות [-עיניים] מקובלות [-אזניים],

ור"ל כי פה יתוכח עמהם [בפסוק הבא]:, א] מצד המושכל, האותי לא תיראו, ב] מצד המורגש אם מפני לא תחילו:

(כב) הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ:

רד"ק האותי – איך לא תיראו מפני והנה יש לי שני עדים שלא תוכלו להכחיש

כי האחד הוא בכלל העולם והאחר הוא בכם לבדכם

אשר הוא בכלל העולם הוא דבר הים כי בראשית בריאת העולם היו המים מכסים הארץ כולה כי כן היה טבעם, אחר כן אמרתי שיקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה

והנה בהקוות המים שהיו על פני כל הארץ אל מקום אחד היו שופעים על המקום ההוא נצבים כמו נד

והיה להם לפי טבעם לרדת ולהתפשט על פני כל הארץ כבתחלה

אלא שאני אמרתי לו 'עד פה תבא ולא תוסיף' והאמירה היא הרצון ושמתי החול על שפתו גבול לו שלא יעברנהו

והנה החול אין חומה גבוה שתעמוד בפני המים ולא עוד אלא שגלי הים מתגעשים והומין ובאים עד השפה כאילו יעברו עליה כפי טבעם ולא יוכלו לפי שאני מנעתי טבעם בזה

ובזה תוכלו להכיר כי אני משגיח בתחתונים ועושה בהם כרצוני ואיך לא תיראו אותי ולא תחילו מפני ולא תעלו בדעתכם שאני יכול לעשות בכם כרצוני אם תעברו מצותי

אם כן ראוי לקרוא אתכם עם סכל ואין לב שלא תבינו זה

או אם תבינו ויש לכם לב להבין אם כן לבבכם סורר ומורה שאתם מכירים וכופרים

כי הנה שמתי בכם עֵד

כי בעשותכם רצוני אני נותן גשמיכם בעתם יורה במרחשון ומלקוש בניסן ונתנה הארץ את יבולה ועץ השדה יתן פריו ובימי הקציר לא ירד לכם מטר

וזהו שאמר שבועת חקות קציר ישמור לנו ובהיותכם מיוחדים בין שאר האומות בזאת הברכה איך לא תשימו זה על לב כי אני משגיח עליכם ואיך תכחשו בי ותאמרו לא הוא?

ואם תאמר למה לא נתן להם לעדים האותות והמופתים הכתובים כמו קריעת ים סוף והירדן וזולתן משנוי הטבע, שאי אפשר להם מבלתי מכוין ומשגיח הופך הטבע כרצונו?

נאמר כי כל האותות והמופתים יוכלו להכחיש בהם אם ירצו כי לא היו אלא פעם אחת בזמן אחד ואותם שלא היו בזמן ההוא יוכלו להכחיש בהם אם יהיו כופרים בתורה

אבל זה העד היות החול גבול לים הוא חק עולם לא סר ולא יסור כל ימי היות עולם

ובזה לא יוכלו להכחיש שהרי רואים בעיניהם ושומעים באזניהם רואים ביאת גלי הים עד השפה ולא יעבור החול שהוא שפה לים ושומעים התגעשות הגלים והמייתם כאילו בבאם יעברו הכל ויכסו פני הארץ

זה דבר שלא יוכל אדם להכחיש:

 תחיל – מן חיל כיולדה:  יעברנהו – הנו"ן נוספת כמו כל היום יברכנהו:  ויתגעשו – גליו שאומר בסוף, ויעברנהו גם כן בנו"ן נוספת:

מלבי"ם האותי – ר"ל כי יש יראה טבעית ויראה בחירית,

ר"ל כי יראת אלהים שתוּלה בטבע האדם בכח שכלו שייכנע מפני עילת העלות ויירא מפניו מצד עצמו,

וחוץ מזה יוכל להתעורר אל יראה זו מצד יראת נזק שיירא מפני עונשי ה' בהכירו כי הוא המשגיח עליו להטיב או להרע לו לפי מעשיו,

הראשון הוא הערת השכל, והשני הוא הערה התוריית שדבר עליהם בחובת הלבבות שער ג',

וז"ש האותי לא תיראו – היא היראה השכליית שיירא אותו מצד עצמו יראת הרוממות,

ועכ"פ הכי מפני לא תחילו – וכי לא יאחזכם חיל ורעדה מפני, מקצפי בהשגחתי מפחד עונשי,

עתה מבאר שני מיני היראות שהזכיר, ויבאר תחלה מ"ש האותי לא תיראו,

ודע כי האדם מצד שכלו הוא כלליי וסוגיי, ומצד גופו וטבעו הוא פרטיי ואישיי,

רצוני כי החק השכליי הנטוע באדם, לא ימצאו בו מצד שהוא איש פרטי מיוחד, רק מצד שהוא משכיל בכלל, כמו החק הנטוע בשכל האדם לירא את ה' מצד עצמו מצד שהוא עלת הנבראים, הוא כולל כל משכיל יהיה אדם או מלאך, בעל חומר או שכל מופשט מחומר, עד שהחק השכלי אינו אפשרי רק מוכרח, ולא פרטי רק כולל, כי א"א לצייר שכל ימצא בו החק הזה, שא"כ אינו שכל,

לא כן חקי הגוף וטבעיו הם אפשריים משתנים לפי תכונת כל גוף מיוחד,

למשל יש מתאוה יש מקנא מתגאה לפי תכונת גופו, ואפשר לו שלא יקנא ושלא יתגאה וכדומה, והנה החק השכלי הנטוע באדם יתחייב ש(לא)יעשה אך טוב וילך ביראת ה' כל היום לא להשיג עי"ז איזה תועלת רק מצד השכל לבד,

וזה החק כולל כל בעל שכל בכלל, רק האדם מצד טבע גופו שנמצא בו כמה תאוות מדות ותכונות, יסור לפעמים מן החק העליון השכלי ויטה ממנו למלאות חפץ גופו ותכונותיו,

אולם משאלות הגוף הם אפשריים לא מוכרחים כי יוכל שלא יעשם, וכן הם פרטיים לא כלליים, כי לא נמצאו בו מצד סוגו רק מצד אישו, וכן הם רבים מאד וצומחות מתכונות רבות משונות אשר בגופו,

כמו יש רוצה למרות ע"י הקנאה או התאוה החמה האכזריות וכדומה, וצריך שהאדם יכריח כל תאוותו ומשאלות גופו תחת החק העליון המיוחד השכלי שהוא חק כולל ומוכרח, והוא ליראה את ה',

לא מצד יראת העונש שזה ג"כ תכונה גופנית פרטיית אפשריית, רק בצד שהוא עלת העלות.

וע"ז הביא משל מן הים, הנה החק העליון הטבעי עוצר בעד הים בל יעבור גבולו הכללי הטבעיי המוכרח ובלתי משתנה כי הוא חק עולם אשר נטע בו ה' לצורך קיום הבריאה בכלל,

ובכ"ז המים מצד עצמם וטבעם המיוחד יתגעשו לעבור את החק הזה כי יתנשאו דכים אם ע"י הרוח אם ע"י כח המושך אשר לירח אם ע"י סבות אחרות ידועות לחכמי הטבע,

ובכ"ז אחר שהסבות האלה הם פרטיים אפשריים הם נכנעים תחת החק הכולל, שהוא חק עולם.

וז"ש אשר שמתי חול גבול לים חק עולם – הוא החק הכולל הנצחי אשר שם ה' לים,

והחק הזה לא יעברנהו – בשום פעם, הגם שהים מצד פרטיו יתנשא כמה פעמים נגד החק הזה כי לפעמים יתגעשו מימיו – ע"י רעש או שטף ומשיכת הירח ובכ"ז ולא יוכלו – כי החק הכולל יעמוד נגד הפרטיים,

והמו גליו – ע"י רוח וסערה ובכל זאת ולא יעברונהו – שאף גל אחד לא יעבור את השפה,

מבואר כי הטבעיים החלקיים האפשריים יבטלו נגד הטבע הכולל המוכרח,

וא"כ היה ראוי שכן יהיה אצל האדם ג"כ, שהגם שטבעיו החלקיים שהם תכונות גופו יתנשאו למרות ולעבור חק השכלי, ולמרות פי עליון,

ראוי שיכנעו מפני החק העליון השכלי, המחייב שייראו את ה' מצד גדולתו ורוממותו, ולבטל עבור רצונו כל תאוות הגוף, ומשאלותיו המתגעשים כגלי הים נגד רצונו אשר הוא חק התבונה הכללית, אבל לא כן היה כי.

 

(כג) וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ:

רד"ק ולעם סרו וילכו – סרו מהדרך הטובה והלכו להם בשרירות לבם וי"ת על דסטו מבתר פולחני גלו:

מלבי"ם ולעם הזה היה לב סורר ומורה – הלב מציין הכח המתעורר אשר ממנו יצאו כל התכונות והמדות אשר בנפש, והוא שורש לכל תאוות הגוף וחמדותיו בכל ענין שיהיה,

והנה גם להם יש לב סורר הרוצה לסור ולמרות נגד החק התבוניי הכללי, ע"י גלי התאוות והמדות אשר יהמו ויתנשאו לסור מן החק הכללי.

והיה ראוי שיהיה כמו בים שהמיית הים המסובב ע"י חלקיו הפרטים לא יוכלו לעבור נגד החק הכללי,

אבל הם לא כן היו רק כי סרו וילכו – ויעברו את החק הכללי אשר הוא האדם האמתי הסוגיי:

 מלבי"ם חלק באור המלים לב סורר – הלב יציין כח הממשלה אשר בנפש וגם הכח המתעורר אשר ינהיג כל כחות הנפש לטוב או לרע, והתבאר בפרטות בפי' ספר משלי:

 

(כד) וְלֹא אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם ויֹרֶה יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ שְׁבֻעֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ:

רד"ק ולא אמרו – נירא נא, נו"ן נא נקראת רפ"א אע"פ שמלת נירא נקראת מלעיל:

 הנותן גשם – ואחר כך פי' יורה ומלקוש בעתו אבל למה שכתב ויורה בוי"ו השמוש הנותן גשם בשאר עתי השנה לצורך הגנות ולשתות ולשאר צרכי האדם והבהמות ונתן גם כן יורה ומלקוש לצורך התבואה כל אחת בעתו:

 שבועות חקות קציר ישמור לנו – אותם שבועות מחקות קציר ישמור לנו שלא ירד מטר בימי הקציר שלא יפסיד הקציר וזהו חק הקציר ומשפטו וגם שתהיה רוח טובה נושבת בימי הקציר לזרות ולהבר הוא חק הקציר ומשפטו גם כן לפיכך אמר חקות ומה שאמר שבועות ולא אמר ימי הקציר לפי שאנו סופרים שבעה שבועות עד חג השבועות לפיכך תלה ימי הקציר בשבועות וי"ת בזמן קים שביעיא דבזמן חצדא נטר לנא:

מצודות ציון יורה – הוא המטר היורד על הזרעים המרוה הזרעים והאדמה.

ומלקוש – הוא המטר המאוחר היורד על הקשין ועל המלילות וכן ונתתי מטר וכו' יורה ומלקוש (דברים יא).

 מלבי"ם ולא אמרו – אחר שבאר מ"ש האותי לא תיראו, שראוי שייראו מפניו יראת הרוממות מצד הערת השכל והתבונה, אשר ראוי שיבטלו נגדו כל עניני הגוף הפרטיים האפשריים ומשתנים,

יאמר עכ"פ אם מפני לא תחילו, הלא ראוי לכם לירא מפני פחד העונש ומניעת הטוב מכם, אשר יראה זו גם הלב וכחותיו הגופנים נתונים תחתיה,

כי הלב עצמו אשר יעוררנו למלאות תשוקת הגויה ועניניה ראוי שיכיר כי ע"י החטא יפסיד ההצלחה הגופנית וימצא עוני ומחסור,

ועז"א ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלהינו – שגם הלב והכח המתעורר הגופניי ראוי שיסכים על יראה זו מצד שהוא אלהינו המשגיח עלינו וכל צרכינו תלוים ממנו ומושגים מאתו, וזה יהיה בשני פנים,

א] הצרכים אשר נשיג מאתו בבלתי אמצעי, שיתיחסו אליו כאילו הוא נותנם לנו בכל פעם ע"י השגחתו המיוחדת, כמו המטר בעתו שהוא לא טבעי רק השגחיי,

וז"ש הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו – הנותן במתנת ידו בכל פעם ע"י השגחתו,

ב] הצרכים אשר נשיג ע"י הטבע הקבועה מששת ימי בראשית,

כמו שבועות חקות קציר – שיהיה חום ושמש בימי הקציר ולא ירדו גשמים אז, שזה מצד טבע הזמן,

וגם בזה אנו צריכים אליו שלא ישנה את הטבע הכולל ע"י רוע מעשינו רק יניח הטבע כמו שהוא,

וז"ש ששבועות חקות קציר – (הם שבעה שבועות מן הפסח עד העצרת שהם ימי הקציר),

ישמר לנו – שישמור הטבע ולא ישנה, ולפ"ז יש בידו לענוש אותנו אם ע"י פעולה בדברים טבעיים כמו חקות קציר שישנה הטבע למען יעניש, אם ע"י הנחת הפעולה ומניעת הטוב בדברים השגחיים כמו המטר,

וז"ש הלא.

 מלבי"ם חלק באור המלים נירא את ה' אלהינו – מבואר אצלנו בכ"מ ששם אלהים הבא בכינוי מורה על ההשגחה הפרטית להשכיר או להעניש:

 שבועות – מענין מלא שבוע זאת:

 ישמר – שלא ירד הגשם אז. (כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר) שלא ירד מטר בימי הקציר:

רש"י יורה ומלקוש – כתרגום בכיר ולקיש. שבועות חוקות קציר – שבעה שבועות שחקק לנו בהן שתי חוקות קציר חק העומר וחק שתי הלחם. ישמר לנו – שיהא הקציר בזמנו:

 

(כה) עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם:

רש"י הטו אלה – הטו החוקות האלה מעליכם שאינם שומרים לכם ואתם כלים ברעב:

 רד"ק עונותיכם – והיה לכם לאמר בלבבכם כי אלה הרעות הבאות עליכם עונותיכם הטו אתכם שהרי כשהייתם עושים רצון האל היה נותן לכם גשם בעתו וכל דבריכם באים על הנכונה

אם כן מי מנע הטוב מכם ומי הביא עליכם הרע אלא עונותיכם וחטאתיכם:

מלבי"ם עונותיכם הטו אלה – ידוע שהעוון הוא החטא הנעשה ע"י כפירה וזדון,

והחטא הוא הנעשה ע"י התאוה או השגגה,

ומבואר שהעון גדול מן החטא, וכן עונש העון הוא שיעניש ה' בפעולה, מה שישדד הטבע וישנהו לרעתנו, וז"ש עונותיכם הטו אלה – שע"י העונות במזיד גרמנו להטות חקות קציר,

הגם שהם חקים טבעיים שינה ה' הטבע לרעתנו, וזה עונש גדול,

וחטאתיכם מנעו הטוב מכם – החטאים השוגגים הגם שלא הספיקו לשיפעל ה' פעולה וישנה הטבע לרעה, עכ"פ גרמו מניעת הטוב בשוא"ת שהיא עצירת הגשמים שהם השגחיים, כמ"ש הנותן גשם:

 מלבי"ם חלק באור המלים  עונותיכם וחטאתיכם – הבדלם מבואר בכ"מ, שהעון מזיד או בסבת עוות השכל,

והחטא שוגג או בסבת התאוה:

 הטו אלה – הוא בקום ועשה, מנעו הטוב הוא בשוא"ת. כפי חומר החטא כן העונש:

 

(כו) כִּי נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ:

רש"י ישור – יארוב וכן למען שוררי (תהלים ה) לשון אשורנו ולא קרוב (במדבר כד).

כשך יקושים – כאשר ישוך היקוש שעושין ללכוד צביים ביער כשרגלו בא לתוכו והוא נושכו ומחזיקו ברגלו ונלכד וקורין לו פיי"ד בלעז. הציבו משחית – צינבי"ל בלעז כן עושין אורבים על עיר או על דרך. הציבו – כמו מצב פלשתים (סא"א):

 רד"ק כי נמצאו – ישור כשך יקושים, יביט כל אחד בדרכו אם יעבור אדם שיגזלו ממנו מה שעמו ויביט כאדם המניח יקושים ומציב משחית ללכד העופות כן יביטו הם ויראו ויארבו והציבו משחית אנשים ילכדו ולא עופות ומשחית יקרא הפח שלוכד העופות כן הם מציבים ומארבים מזה ומזה ללכוד אנשים ולגזול מהם מה שעמהם:

 ישור – יביט כמו אשורנו ולא קרוב:

 כשך – הוא מקור כמו כהניח או תאר והוא כמו מניח מן וחמת המלך שככה שפירושו נחה ושך הוא פעל יוצא ושככה פעל עומד:

 יקושים – שם כמו מוקשים וי"ת ארי אשתכחו בעמי חייבין וגומר כבעמוד:

מלבי"ם כי – יבאר מה הם החטאים שבעבורם ישנה חקות קציר ועצר את השמים,

שהם עון גזל ורציחה, כמו שבארתי בפ' בראשית, כי העונות שהם נגד חקי הטבע וקיום העולם כמו רציחה, תעניש הטבע בעצמו ותפרע מן החוטאים, כמ"ש קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, עי"ש:

 ישור – מדמה צידתם את האנשים בפח יקוש כציידי עופות, שבעת שפורשים הרשת והעופות נופלים לתוכה, הציד עומד מרחוק עד שהעוף שנוקש ונלכד ישוך וישתוק [מפרפוריו],

שאז יציב המשחית שנית ללכוד אחרים,

כי כל עוד שהיקושים ר"ל העופות הנלכדים ברשת לא שככו, ועודם מתנודדים בהרשת, לא יוכל להציב המשחית [את המלכודת]  שנית, כי העופות הבאים ירגישו תנועת הנלכדים,

וז"ש ישור – ויביט כשך יקושים – בעת ישוכו וישתקו העופות הנוקשים ברשת, אז הציבו המשחית – שנית ללכוד אחרים,

אבל זאת לא יעשו הרשעים בצידת עופות, רק כי באופן זה אנשים ילכדו

שבעת נלכד אחד ברשתם ימתינו עד שימיתוהו וישוכך הדבר ואז ילכדו אנשים אחרים:

 מלבי"ם חלק באור המלים  ישר – מענין הבטה מרחוק. כמו שור שחקים (איוב ל"ה):

 כשך – כמו כשוך חמת המלך. והוא פעל עבר מן הכפולים כמו יען רך לבבך, וחם השמש:

 יקושים – הם הנוקשים ונלכדים ברשת:

 כלוב – סל שמשימין שם ציד העופות:

 

(כז) כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ:

רש"י ככלוב – הוא מקום שמפטמין בו עופות וכן תרגמו יונתן כבית פיטמא ובלעז פרנ"ק:

 רד"ק ככלוב מלא עוף – כלוב כלי עשוי מנסרין מגדלין בהם עופות ומפטמין אותם שם וכן ת"י בבות פיטמא ודומה לו והנה כלוב קיץ סל עשוי מנסרים והמשילה לכלוב מלא עוף כמו שהכלוב ממלאים אותו עופות כפי מה שהוא ונותנים לתוכו מאכלם ומשקה ואוכלין שם תמיד כן בתי אלה הרשעים מלאים מרמה ר"ל ממון מקובץ במרמה ובאין ומתעדנין בו:

 על כן גדלו ויעשירו – על כן שבא להם ממון זה בלי עמל ויגיעם גדלו בנכסים והעשירו:

 מצודות דוד ככלוב – כמו הכלוב הוא מלא מן העופות כן בתיהם המה מלאים מן המרמה. גדלו – בהון רב ולתוספת ביאור אמר ויעשירו:

 מצודות ציון ככלוב – מעשהו כעין סל ועשוי לעופות ודומה לו כלוב קיץ (עמוס ח):

 מלבי"ם ככלוב – וכמו שהציד אחר גמר מעשהו ישים את העופות שצד בכלוב והוא מלא אף – מרוב הציד, כן אחר גמר מעשיהם ימלאו את בתיהם מן המרמה – שהוא הממון שגזלו.

 על כן גדלו – ר"ל מה שגדלו ויעשירו אינו מיגיע כפם רק על כן על כל הרצח הזה, ולא היה כמו במדינה שיש בה משפט שהרוצחים יתחבאו במערות וצחיחים כל היום כי יראים מן השופט, אבל הם.

(כח) שָֽׁמְנ֣וּ עָֽשְׁת֗וּ גַּ֚ם עָבְר֣וּ דִבְרֵי־רָ֔ע דִּ֣ין לֹא־דָ֔נוּ דִּ֥ין יָת֖וֹם וְיַצְלִ֑יחוּ וּמִשְׁפַּ֥ט אֶבְיוֹנִ֖ים לֹ֥א שָׁפָֽטוּ׃

 רד"ק שמנו עשתו – על דרך משל כמו וישמן ישורון ויבעט כלומר הרבו בנכסים

גם יש בו קצת המליצה כי העשירים ברוב הם שמנים ודשנים

עשתו זכו מן עשת שן כי השמן עור בשרו זך וכן תרגם יונתן עתרו אף קנו ניכסין:

 גם עברו דברי רע – לא דים בעשרם אלא הרבו לגזול ולחמוס עד שעברו כל דברי איש רע כלומר יותר הרעו לעשות משאר אנשים רעים עד שעברו עליהם ברעתם

ויונתן תרגם אף עברו על פתגמי אוריתא עבדו דביש

ופי' דין יתום כלומר משפט היתום והאדם החלוש לא שפטו ולא לקחו משפטם מעושקיהם:

 ויצליחו – ואף על פי כן ויצליחו:

 ומשפט אביונים – כפל ענין במלות שונות:

מלבי"ם שמנו עשתו – מכל טוב שגזלו, ולא לבד שאין יראים מעונש,

גם עברו דברי רע – שגם אין מדברים עליהם רע כלל, כי הם עוברים על דברי רע אלה בלתי חוששים להם,

אחר כי דין לא דנו – אחר שלא נמצא דין עליהם לכן אין יראים, כי הוא דין יתום – לכן לא דנו אותו,

כי התובע הדין עליהם הוא או היתום של הנרצח, או האביונים קרוביו,

והנה דין יתום לא דנו ולכן ויצליחו – כי לא מצאו דין כנגדם, וכן משפט אביונים לא שפטו:

מלבי"ם חלק באור המלים  עשתו – מענין עשת שן. ויל"פ מלשון עשתות שאנן (איוב י"ב):

 עשתונות ומחשבות – ר"ל שחשבו דברי רע גם עברו עליו ועשאוהו בפועל:

 ויצליחו – כי דין לא דנו:

 

(כט) הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי:

מלבי"ם העל אלה – בקאפיטל זה חשב ג' עבירות החמורות, ע"א גלוי עריות ושפיכות דמים,

תחלה חשב גילוי עריות איש אל אשת רעהו יצהלו ואמר העל אלה לא אפקוד כמו שפרשתי שם,

ואח"כ חשב עבודה זרה כחשו בה' וכו' וענשם הנני מביא עליהם גוי ממרחק וכו',

ופה חשב שפיכות דמים, וע"כ אמר.

 

(ל) שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ:

רש"י שמה – תמהון. ושערורה – דבר מגונה לכל ומהו דבר התמהון?

רד"ק שמה ושערורה נהיתה – שמה ענין תימה כמו כאשר שממו עליך רבים כלומר דבר תימה הוא מה שנהיה בארץ מרעות שעושין

ודבר טנוף ולכלוך וזהו פירוש שערורה ענין טנוף ולכלוך כמו התאנים השוערים וכת"י

שמה תימה יש נוסחאות תיימא והוא לשון כליון כמו מתם תיימי מיא בדברי רז"ל ותרגום שערורה ושנו:

מלבי"ם שמה ושערורה נהיתה בארץ – שע"י שפיכת דמים וגזל נהיה 'שמה'

וע"י הנאוף וע"א נהיה שערורה וגיעול, ואין תקוה שישובו למוטב על ידי התוכחה של הנביאים, כי.

 

(לא) הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ:

רש"י הנביאים נבאים שקר ואומרים הוו גוזלין ואונסין

והכהנים שהם שופטי העם ונוגשיהם ירדו את העם על ידי הנביאים כלומר לאחריהם כמו (שמואל ב טז) והמלך עובר וכל העם עוברים על ידו (רודף) (ס"א דדוד) אחריו

אף כאן על ידיהם – אחריהם לעשות כדברי הנביאים:

 

רד"ק הנביאים – עתה פי' מה היא השמה והשערורה שנהיתה בארץ

נבאו בשקר לעם ויאמרו שלום יהיה לכם ובזה מטים העם לדרך רע:

 נבאו בשקר והכהנים ירדו על ידיהם – ענין לקיחה מן רדה הדבש כלומר יקחו השחד לעות המשפט יקחו אותם על ידיהם כרודה הדבש בידו שהוא טוב וערב

וי"מ אותו ענין ממשלה מן כי הוא רודה לא תרדה בו

ר"ל הכהנים רדוים בעם על ידי הנביאים ומצותם ומטים המשפט כרצונם:

 ועמי אהבו כן – ר"ל רוצים בכל זה לפי שהם מיפים להם מעשיהם הרעים:

 ומה תעשו לאחריתם – כלומר לאחרית שמה ושערורה שזכר כלומר אם השערורה יפה בעיניכם עתה מה תעשו לאחריתם כי תדעו כי מרה תהיה באחרונה:

מלבי"ם הנביאים נבאו בשקר – וגם לא בחזקה ע"י הכהנים הרודים בחזקה לענוש עוברי עבירה,

כי הכהנים ירדו רק על ידיהם – כפי דבר הנביאים, עד שלא ירדום אל התורה והעבודה רק אל השקר,

וגם אין תקוה שהעם בעצמם יתנו לב לשוב, כי עמי אהבו כן – וא"כ מה תעשו לאחריתה –

עת תהיה האחרית של השמה הזאת שתהיה הארץ שממה לגמרי מפני רוע מעלליכם:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב