ירמיה

ספר ירמיה פרק ו

(א) הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַם וּבִתְקוֹעַ תִּקְעוּ שׁוֹפָר וְעַל בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל:

רד"ק העיזו – הניסו כמו שלח העז מקנך אמר לבני בנימן שהם בירושלם אתם בנימן נוסו והניסו את אשר לכם מקרב ירושלם כל שכן משאר עריכם כי אפילו ירושלם תלכד

ומה שאמר העיזו הוא דרך גוזמא כי אין להם מקום אנה ינוסו שם אלא כאומר אם יש לכם מקום שתנוסו נוסו והניסו מקרב ירושלם כי גם היא תלכד וירושלם היתה ליהודה ובנימן

ומה שאמר לבנימן ולא אמר ליהודה כאדם שנוהם על קרוביו תחלה כי הוא כואב עליהם יותר ממה שהוא כואב על אחרים והוא היה מענתות בארץ בנימן והם היו קרוביו בני משפחתו כמו שאמר לו עליהם כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך וי"ת העיזו גלו:

 ובתקוע תקעו שופר – תקוע שם מקום הוא שנאמר וישלח יואב תקוע ואמר דרך צחות ובתקוע תקעו לשון נופל על לשון כמו ועקרון תעקר ואמר תקעו שופר להניס העם על העיר:

 ועל בית הכרם שאו משאת – מגדל שבונים בכרם אחד גבוה לשמור כל הכרמי' אשר סביבותיו ואותו נקרא בית הכרם וכן הוא אומר ויבן מגדל בתוכו ואמר שישאו בו משאת שיראו הרחוקים הלהבה וינוסו ומשאת כמה משיאין משואות במשנה:

 נשקפה – נראתה ונגלתה עתה תבא:

 מצפון – היא בבל שהיא לצפון:

מלבי"ם העיזו – אתם בני בנימין התאספו מקרב ירושלים,

כי בני בנימין לא היו מבני העיר ורצו לחסות שם בירושלים. אומר כי יתרחקו משם,

וגם בתקוע – שהוא בחלק אשר, תקעו שופר,

ועל בית הכרם – שם מקום שאו משאת – נס ודגל לסימן שיברחו,

כי הרעה – כבר נשקפה מצפון[רד"ק בבל] שהכל רואים אותה כי באה ומתקרבת:

 מלבי"ם חלק באור המלים  העיזו. למקום עז ובטוח:

 בית הכרם – שם מקום בגבול יהודה (נחמיה ג' י"ד) וכן נדה (דף י"ט) מבקעת בית כרם:

 

(ב) הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן:

רש"י הנוה והמעונגה דמיתי – החרבתי תירגמו יונתן לשון ונדמו נאות השלום (ירמיה כה) נדמתה אשקלון (ירמיה מז):

 רד"ק הנוה והמענגה דמיתי – פעל יוצא כמו אם היה מן הדגוש דמיתיך רעיתי כלומר דמיתי בת ציון לאשה הנוה והמעונגה והנה אני רואה שיבאו עליה רועים ועדריהם להחרידה ופירוש הנוה האשה השוכנת בנוה שלה שוקטת ומעונגה ונוה תאר לנקבה בפלס דוה ורבי יהודה חיו"ג פירש הנוה כמו נאוה באל"ף מן נאוו לחייך בתורים ענין יופי וכן ת"י ומפנקא ואדוני אבי ז"ל פירש דמיתי כרתי כמו נדמו עמי:

מלבי"ם הנוה – אני דמיתי – והמשלתי את בת ציון – כאילו היתה נוה – מצד מקומה, נות רועים וצאן,

ומצד יושביה דמיתיה כאשה מעונגה – ומבאר ב' הדמיונות האלה.

 מלבי"ם חלק באור המלים הנוה – בא תמיד על נאות צאן, מן הנוה מאחרי הצאן (ש"ב ז' ח') נות רועים מרביצים צאן (לקמן ל"ג י"ב) ובא פה ע"מ נקבה.

וי"ל שהוא תואר השוכנת בנוה, והנה ירושלים היתה נחלקת לשתים, חלק א' הרים שפלים ועמק וזה קורא נוה,

וחלק ב' הר המוריה ומצודת ציון שם ישבו השרים והעשירים וזה קורא מעונגה,

וכל זה לכדו האויבים אח"כ כמ"ש (לקמן כ"א י"ג) יושבת העמק צור המישור:

 דמיתי – מענין דמיון, ובא עומד במקום יוצא. ויל"פ שכן תאמר בת ציון אני דמיתי כנוה, ר"ל חשבתי כן, והוא עומד [ר"ל חשבתי כן, ואכן כן הוא, ולא חשבתי והתברר שטעיתי]:

 

(ג) אֵלֶיהָ יָבֹאוּ רֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם תָּקְעוּ עָלֶיהָ אֹהָלִים סָבִיב רָעוּ אִישׁ אֶת יָדוֹ:

מלבי"ם אליה – נגד הדמיון שדמה אותה כנוות רועים, כי כן אליה יבואו גוים ועדריהם,

ותקעו אהליהם סביבה – וכל אחד רועה את אשר אצלו –

כי כן רעו תחלה והחריבו סביבות ירושלים, ואחרי כילו לרעות ורצו לבא אל ירושלים עצמה,

אז דמה את יושביה למעונגה כי המעונגה תתחבא בביתה בצהרים מפני החמה (כמ"ש איכה תרביץ בצהרים) ותישן אז שינת הצהרים,

וכן בלילה תשכב על מטתה, ועתות האלה שמרו האויבים לכבשה, תחלה אמרו זה לזה.

 מלבי"ם חלק באור המלים את ידו – את מקומו, כמו ויד תהיה לך (דברים כ"ג), על יד היאור (שמות ב' ה'):

 

(ד) קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב:

רש"י קדשו – זמנו. אוי לנו – לעת פנות היום. כי פנה היום – כאשר פנה לעת ערב הציתו האור בבה"מ:

רד"ק קדשו עליה מלחמה – אומר איש לחברו מהרועים זמנו מלחמה על ציון כלומר אף על פי שרעו איש את ידו כולם זמנו עצמם למלחמה על ציון:

מלבי"ם קדשו עליה מלחמה – על ירושלים עצמה, קומו ונעלה בצהרים – כי המעונגה הזאת ישנה עתה שינת הצהרים ולא תצא מביתה מפני החמה ונוח לעלות שם באין מוחה,

אבל בתוך כך עבר זמן הצהרים, אמרו זה לזה אוי לנו כי פנה יום – ועתה תצא המעונגה לחוץ,

יען כי ינטו צללי ערב – ויש לה צל לחסות תחתיו, ולא נוכל לעלות עתה, לכן.

 מלבי"ם חלק באור המלים קדשו – הזמנת המלחמה, כמו קדשו עליה גוים (לקמן נ"א):

 

 (ה) קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַלָּיְלָה וְנַשְׁחִיתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ:

מלבי"ם קומו ונעלה בלילה כי – אז תישן המעונגה על מטתה.

והנמלץ שאנשי ירושלים לא עמדו נגד האויב והתחבאו בבתיהם בעתים האלה שבא האויב

כאילו היו מעונגים ורכים מצאת מבתיהם:

 

(ו) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת כִּרְתוּ עֵצָה וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלַם סֹלְלָה הִיא הָעִיר הָפְקַד כֻּלָּהּ עשֶׁק בְּקִרְבָּהּ:

רש"י כרתו עצהלא מפיק ה"א והוא לשון עץ שאין לשון כריתה נופל על העצה ועצה האמור כאן לשון הרבה עצים כמו דגה לשון דגים הרבה. העיר הפקד – שבאה פקודתה:

מלבי"ם כי כה אמר ה' כרתו עצה – ר"ל הגם כי באה מצות התורה שבעת ילחמו על עיר לא ישחיתו כל עץ מאכל לשפוך בו סוללה, למען לא ישחיתו את הישוב, כמ"ש כי ממנו תאכל,

לא כן פה, אמר ה' בהפך, שיכרתו כל עץ הנמצא בה ולשפוך בו סוללה על ירושלים

כי הפקידה הזאת אינה על אנשיה לבד כי אם על העיר בכללה,

כי היא העיר הפקד כולההפקידה היא על כל העיר שתוחרב לגמרי,

יען כי עושק בקרבה – כמ"ש כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים:

 מלבי"ם חלק באור המלים עצה – שם המין והקיבוץ, כמו והדגה אשר ביאור ר"ל כלל העצים:

 סוללה – ת"י מלייתא, שופכים תל עפר סביב לחומה להלחם משם, כמו ויצבר עפר וילכדה (חבקוק א'):

 הפקד – זכירת העון ר"ל העיר עצמה מזכרת העונות שנעשו בה:

רד"ק כי כה אמר ה' – כלומר מאת ה' היתה זאת כי הוא רוצה להשחיתה והעיר את רוחם לבא אליה וכאילו אמר להם כרתו עצה, עצה כמו עץ והה"א איננה לכינוי כי היא רפה

אמר כרתו עצים לעשות מהם דיק ולשפוך סוללה על ירושלם והם האבנים שמשליכין בדיק וכדומה לו על העיר לנתוץ חומותיה ומגדליה

ולדעת יונתן סוללה הוא תל גבוה שתרגום סוללה מליתא והוא ששופתין עפר ועצים תוך החפירות אשר סביב העיר עד שממלאים אותם מעפר ועצים תלים סביב לעיר על מלוי החפירות כדי לעלות מהם לחומה והוא הנקרא סוללה:

 

(ז) כְּהָקִיר בַּוִר בַּיִר מֵימֶיהָ כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד חֳלִי וּמַכָּה:

מנחת שי כהקיר – חצי המקרא בפסוקים כן מצאתי בשתי מקראות כ"י:

 בור – ביר קרי והמלה מלעיל בשני פשטי"ן:

מלבי"ם כהקיר – הרעה הבאה על ירושלים אינה חיצוניית רק היא הרעה שעשתה לה בעצמה ע"י מעשיה הרעים,

וממשיל כמו שהבאר – של מים חיים תקיר מקור מימיה – לא מים הנשפכים בה ממק"א רק הבאים ממקורה,

כן הקרה רעתה – הרעה והצרה שבא עליה הקרה ממקורה, כי ממנה נולדה הרעה ושם נהייתה,

כי – על ידי שחמס ושוד ישמע בה על פני תמיד – שאנכי בה שוכן בשכינתי ובכל זאת יישמע בה תמיד חמס ושוד,

עי"כ (הקרה) חלי ומכההחמס והשוד הקרו את החלי והמכה,

כענין שאמרו לא הערוד ממית אלא החטא ממית, (ומלת הקרה נמשך לשתים), לכן אני אומר לך:

 מלבי"ם חלק באור המלים כהקיר – מענין מקור מים, ומלת הקרה נמשך לשנים:

 ביר – מן באר לא מן בור, כי בור זכר        ובאר וביר נקבה, והבאר לו מקור מים לא כן הבור (כנ"ל ב' י"ג):

 

(ח) הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלַם פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ פֶּן אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה אֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה:

מלבי"ם הוסרי ירושלם – קבלי מוסר, פן תקע נפשי – ותתרחק שכינתי ממך – אחר שחמס ושוד ישמע בה על פני, ועי"כ אשימך שממה – ותהיה השממה גדולה כ"כ עד שתדמה כארץ לא נושבה – מעולם:

 מלבי"ם חלק באור המלים תקע נפשי ממך – שרשו יקע, ובא על הסרת הדבר ממקום דבוקו, ותקע כף ירך יעקב, והומלץ פה על הסרת דבקת הנפש לאהבה אל השנאה, כמו ותקע נפשי מעליה (יחזקאל כ"ג):

 

(ט) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת:

מלבי"ם כה – תחלה יעוללו את שארית ישראל – כמו שמעוללים את הגפן – שהגפן אחר שבצרו אותו מחפשים אחר העוללות ולוקטים אותו,

כן אחר שלא ישאר בה רק שארית מעט, ישוב נבוכדנצר להגלות גם העוללות הנשארים

ואח"כ השב ידך כבוצר על סלסלות – תשב ידך על הענבים הנתונים בסלים שכבר נבצרו, ותדמה עליהם כבוצר אותם שנית,

ור"ל אחר שיהיו כולם בגולה ישיב ידו על הגולים להגלותם שנית,

כי כן היו בצאתם למצרים אחר החורבן שהשיגה יד האויב אותם שנית להרגם ולהגלותם:

[רש"י וכן היתה משהגלה את יהויקים והרגו והמליך את יכניה חזר לסוף שלשה חדשים והגלהו חזר לסוף עשתי עשרה שנה והגלה את צדקיהו].

 מלבי"ם  חלק באור המלים עולל יעוללו, כבוצר – הבוצר הוא בתחלה, והמעולל הוא אחר הבצירה שלוקט העוללות:

 וסלסלות – מענין סל ור"ל סלים הרבה קטנים (לכן בא בכפל פ' ולמ"ד הפעל) ובמשקל נקבה,

ר"ל אחר שיהיו העוללות בסלים ישיב ידו עליהם כבוצר בתחלה:

 

(י) עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ:

רש"י ואעידה – לשון התרא'. ערלה – אטומה וכן כל לשון ערלה. לחרפה – מחרפין אותו:

מלבי"ם על מי, אבל על מי אדברה – או על מי אעידה – אשר ישמעו – בין אם אדבר כדרך מוכיח ומורה דעת,

או אם אעידה כדרך המתרה ומעיד בעונשים באזהרות הכי ישמעו? הלא,

א] אזנם ערלהוסתומה עד שלא יוכלו להקשיבשטַחו אזניהם משמוע,

ב] הנה דבר ה' היה להם לחרפה – עת ידבר להם הנביא ההתראה בדבר ה', יחשבו שהוא מחרף אותם,

כי בהתרות בהם על העונות והם יודעים שחטאו באלה, יחשבו שבא לחרף אותם,

הגם שהוא רק דובר בשם ה', ושע"כ לא יחפצו בו:

מלבי"ם חלק באור המלים אדברה ואעידה – הדבור יהיה מצד הערת השכל,

וההעדאה הוא לשון התראה (כמו רד העד בעם) יתרה בפחד העונשים וכן ואדברה באזניהם ואעידה בם את השמים (דברים ל"א) ועי' תהלות (נ' ז'):

 

(יא) וְאֵת חֲמַת ה' מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל, שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ, וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו, כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ, זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים:

רד"ק ואת חמת – חמת ה' היוצאת על ישראל מלאתי ממנה עד שנלאתי להכילה:

 שפוך על עולל – לשפוך החמה על עולל:

 בחוץ – כלומר שיהרגו האויבים העוללים בחוצות בלי חמלה וכן נשפכה החמה:

 ועל סוד בחורים יחדיו – ולא תועיל להם כוחם

סוד – ר"ל סיעה שמתחברים יחד בסוד אחד ובעצה אחת ולא יועילם כל זה:

 איש עם אשה – כלומר עם אשתו:

 זקן עם מלא ימים – כי לא יחמלו על זקן

 ומלא ימים הוא יותר מהזקן ת"י ואת חמת ה' וית נבואת ה' בתקוף מן קדם ה' אתמלאתי:

מלבי"ם ואת – הנה הם חושבים דבר ה' לחרפה, ואנכי נלאיתי הכיל את חמת ה' אשר מלאתי – אנכי מוכרח לדבר כי מלאתי חמת ה' התוכחה והעונשים אשר יעד עליהם, ומה אעשה, על מי אדברה?

משיב לו ה', שפוך – את החמה הזאת על עולל בחוץ – גם על הבחורים – הגדולים,

וגם איש עם אשהאבי העולל והבחורים ואמותם ילכדו

וגם זקן עם מלא ימים – שהוא אבי אביהם ואבי אבי אביהם, ר"ל שיהרגו המשפחה כולה:

 מלבי"ם חלק באור המלים שפוךציוי, ה' משיב לו, שפוך את החמה על עולל יחיד,

וגם על סוד וקבוץ בחורים רבים:

 מלא ימים – הוא יותר מן זקן, שנמלאו ימיו למות כמ"ש וזקן אשר לא ימלא את ימיו (ישעיה ס"ה):

 

(יב) וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו כִּי אַטֶּה אֶת יָדִי עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם ה':

מלבי"ם ונסבו – לא יהיה כמו בעת אחר, שאם א' מן המשפחה נשבה בשבי, ב"ד מעמידים גבאי על שכר הבתים, ואת השדות יתנו לקרובים לאכול פירותיהם (ח"מ סי' רפ"ה),

כי בתיהם יסבו לאחרים – וגם השדות – ואף הנשים – ג"כ לא תעגנה על בעליהם,

כי אטה את ידי על יושבי הארץ – וכולם יפלו בפעם אחת עד שלא ימצא להם יורש עצר:

(יג) כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר:

רד"ק כי מקטנם – כמו שחטאו כולם כן ילקו כולם:

 מנביא – נביא השקר וי"ת ומספר ר"ל סופר מזהיר העם וכן כהן כהן הבעל או מכהני הלוים כי גם הם היו רעים:

מלבי"ם כי – אין להם זכות ע"י גדוליהם, כי מקטנם ועד גדולם בוצעים בצע – ואין תקוה שיקבלו מוסר מנביאיהם או תורה מכהניהם כי מנביא ועד כהן וכו':

מלבי"ם חלק באור המלים מנביא ועד כהן – כמ"ש הנביאים וכו' והכהנים וכו' (למעלה ה' ל"א):

 

(יד) וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם:

רש"י על נקלה – קל הוא לנביאי השקר להוציא מפיהם ולומר שלום יהיה לכם

ובדבר הזה מרפאין בדבורם את השבר העתיד לבא עליהן:

מלבי"ם וירפאו – ותחת שהם היו צריכים לרפאות המחלה האנושה הזאת,

ותחת שרפואת המחלה הזאת קשה ולא בדברים בעלמא תרפא, הם רוצים לרפאות בדבר קל,

במה שאומרים להם שהכל שלום ושהגוף בריא אולם, הגם שאין שלום בעצמות הגויה הזאת הנשברת,

ואם היה עכ"פ תקוה, כי.

 מלבי"ם חלק באור המלים על נקלה – ברפואה קלה, ויל"פ מלת על מענין רפואה כמו רפואת תעלה:

 

(טו) הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר ה':

רש"י הובישו – עליהון למיבהת. הכלים – כמו להכלים. גם בוש לא יבושו – אינם מתביישין ממעשיהם הרעים:

 רד"ק הובישו – פי' בתמיה כשעשו תועבה לא הובישו:

 גם הכלים לא ידעו – פי' לא הרגישו בכלימה שיכלימם אדם על רוע מעשיהם:

 לכן יפלו בנופלים – נביאי השקר וכהני הבעל יפלו בעת שיפלו שאר הנופלים מישראל

וזה יהי' בעת פקודתם שאפקוד עליהם חטאתם והוא יום חרבן הבית והעיר:

מלבי"ם הובישו – שהם עצמם יבושו על כי תועבה עשו – ויתנו מעצמם לב לשוב,

אבל גם בוש לא יבושו – מעצמם,         וגם הכלים – אם מכלימים אותם אחרים לא ידעו – שהיא כלימה.

 לכן יפלו בנופלים – ר"ל כי שני אנשים ההולכים ואחד החליק ונפל

הלא יזהר השני על ידו בל ילך שם שלא יפול גם הוא,

אבל אם השני עוור – אז יפול על ידו הנופל,

שגם אם תוסר הסבה שעל ידה החליק הראשון, יפול על ידי [שיתקל ב]גוף הנופל, שיכשל בו בלכתו,

כן אחרי שאין שומעים מוסר ולא יזהרו ע"י [שיראו את] הנופלים, לשוב מדרך החלק הזה

הנה יפלו ע"י הנופלים – כי בעת פקודתם יכשלו – בם בגויות הנופלים,

ר"ל שהנביאים יענשו על ידי שהעם נפלו על ידם:

 מלבי"ם חלק באור המלים הובישו – הפעיל עומד ובא על רוב הבושה,

ר"ל היה ראוי שירבה בשתם והם גם בושה קטנה לא יבושו.

וכבר בארנו (למעלה ג' כ"ה) ההבדל בין בושה וכלימה הבושה בא מעצמו, והכלימה היא מאחרים,

עז"א גם הכלים, אם מכלימים אותם, לא ידעו:

הפתיחה להפטרת תשעה באב:

(טז) כֹּה אָמַר ה' עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ:

רד"ק כה אמר ה' עמדו על הדרכים – פירוש עמדו בדעתיכם על הדרך הטוב ועל הדרך הרע וראו בבינתכם

ואמר זה כמו שאמר אליהו לעובדי הבעל עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה' הוא האלהים לכו אחריו

וכן אמר להם הנה נביאי האמת אומרים לכם הוסרו ושובו מדרכיכם הרעים ואל תנתנו ביד אויב

ונביאי השקר אומרים לכם טוב הוא הדרך שאתם אוחזין לא תסורו ממנו

ומה שהנביאים מפחידים אתכם כי תנתנו ביד אויב – אל תיראו כי שלום יהיה לכם

ועתה בחנו בשכלכם איזה הוא הדרך הטוב גם שאלו בעבור נתיבות עולם

כמו שאמר משה רבינו עליו השלום שאל אביך ויגדך

כן אמר להם שאלו נתיבות עולם – כלומר שאלו בעבור הדרכים אשר מעולם, כלומר הדורות שעברו,

ותמצאו כי מי שאחז דרך האמת בא לו הטוב, ומי שאחז דרך שמורים אתכם נביאי השקר בא לו הרע, לפי שאחז בדרך השקר

ומשני פנים אלה תוכלו להכיר איזה הדרך הטוב ולכו בה או מדרך השכל או מדרך הקבלה:

 ומצאו מרגוע לנפשכם – ובזה תמצאו מרגוע נפש ונחת רוח בשתי הסעיפים וכשאמרתי לכם זה אמרתם לא נלך ולא נחקור על הדרכים כי מה שאנו אוחזין הוא טוב בעינינו:

מלבי"ם כה אמר ה' – מצייר אותם כמי שתעה מני דרך והולך בצדי הדרך ומחפש את הדרך, ואומרים לו מה תחפש הלא עת תעמוד על הדרך תראהו? למה נטית אל הצד?

ואם לא תוכל להכירו בעצמך שאל לעוברי דרך ויגידו לך?

כן ישראל בתעותם מדרך ה' הם מבקשים דרך האושר, בודים לעצמם מצות חדשות לא צוה ה',

כמ"ש ויעש החג בחדש השמיני בחדש אשר בדה מלבו, כמבקשים דרך ה',

אומר להם מה תבקשו הדרך? הלא זה בא יען שנטיתם מדרך אבותיכם דרך הסלולה,

אבל עמדו על דרכים – ואז תראו – את הדרך ותכירו אותו, ר"ל קחו את ספר התורה שם תראו דרך ה' אשר דרכו בו אבותיכם, ואם לא תשכילו להכיר את הדרך, ותורת ה' לא ידעתם,

שאלו לנתיבות עולם – שאלו נביאיכם שאלו פי חכמיכם איזה דרך הטוב ולכו בה –

כי הוא הדרך אשר בו תמצאו מרגוע לנפשכםהרוחנית,

אבל ויאמרו לא נלך – מה שהם מבקשים דרך חדש,

לא בא מסבת הטעות וחסרון ידיעה רק מסבה שאין רוצים ללכת בדרך ה' בדרך התורה והיראה:

 מלבי"ם חלק באור המלים דרכים, נתיבות – דרך הוא דרך הרבים, ונתיבות הם של יחידים, דרך הרבים כבושה לכל, עז"א וראו, והנתיבות אין ידועים לכל אמר ישאלו ר"ל עקרי התורה ושרשיה יודעים הכל ופרטיה ענפיה ישאלו למורים. ואמר עמדו וראו על ידיעת השכל, ועכ"פ ושאלו עפ"י הקבלה:

 

(יז) וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ לֹא נַקְשִׁיב:

מלבי"ם והקימותי – הנה אחר שראה ה' כי אינכם רוצים לשוב ע"י הערת השכל,

רוצה להשיב אתכם בחזקה ע"י פחד העונשים,

והקים עליכם צפים – (כענין צופה נתתיך לבית ישראל) המביטים על החומות אם האויב בא לעיר,

והם השמיעו קולם לאמר: "הקשיבו לקול שופר" –

כי האויב מריע למלחמה, וגורו לכם מפני חרב מפני פחד העונש, וגם זאת לא הועיל כי אמרו לא נקשיב: – מלבי"ם חלק באור המלים והקימתי צופים – הוא הנבואה:

 צופים – בעת המלחמה לראות אם בא האויב ולתקוע בשופר (כמ"ש ביחזקאל ל"ג):

 

(יח) לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם וּדְעִי עֵדָה אֶת אֲשֶׁר בָּם:

מלבי"ם לכן שמעו הגוים – אשר מינה ה' אתכם ליסר את ישראל, ודעי עדה – דעו את ההתראה שהתריתי בם, את אשר בם – את אשר העידותי בם, ודעו כי לא [ה]לקיתי אותם בחנם רק התריתי בם תחלה וגם.

 מלבי"ם חלק באור המלים ודעי עדה – ההתראה, כמו והיתה לכם לעדה, מלת עדה נמשך לשתים את אשר (העידותי) בם, והעדים הם הצופים הנז',

או מוסב עמ"ש שמעי הארץ. כי העיד בם את השמים ואת הארץ. והארץ היא עדה בם, ויהיה עדה כדמות פעל לנקבה, את אשר (עדה) בם, ומפרש מי תעיד שמעי הארץ:

 

(יט) שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ:

רד"ק שמעי הארץ – כי אתה עד ביני וביניהם

ואמר הארץ ולא אמר השמים כי גם הם עדים? לפי שהארץ תהיה חרבה בעונם:

 פרי מחשבותם – אינו אומר שיענישם על המחשבה לבד אלא על מעשיהם שהם פרי מחשבותם

שהם חושבים שאין אני רואה מעשיהם לפיכך הולכים אחר לבם למלאות תאותם:

 על דברי – אל דברי כמו וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו,

ואאז"ל פי' פרי מחשבותם המחשבות שאדם חושב ולא באו לידו, על כן נמנע מעשותם,

עליהם אמר פרי מחשבותם

אבל המחשבות שיבאו לידו ונמנע מעשותם מיראת שמים – לא יצטרפו למעשים

וי"ת פרי מחשבותם תושלמת עובדיהון:

 ותורתי וימאסו בה – כמו ואל תורתי לא הקשיבו

כי על דברי ר"ל דברי הנביאים שמזהירים אותם

ותורתי ר"ל תורת משה לא די שלא הקשיבו לה כשקוראים אותה אליהם

אלא גם מאסו בה שלא ירצו לקרותה ולשמעה

כי בימי יאשיהו כשמצא חלקיהו ספר התורה ויקראו בה היה חדוש אצלם כי כבר שכחו אותה:

מלבי"ם שמעי הארץ – את דברי אלה, כי הרעה אשר הנה אנכי מביא אל העם הזה הוא פרי מחשבתם – היא בסבת התפקרותם שחשבו מחשבת מינות,

כי על דברי לא הקשיבו ותורתי – אחר שלא הקשיבו לדברי שהם דברי הנביאים

וגם לא הקשיבו לתורתי שהם דברי התורה,

ומלבד שלא הקשיבו עוד וימאסו בה – בלב, ששנאו דברי התורה:

 מלבי"ם חלק באור המלים על דברי – מלת על ישמש כטעם בעבור שדברי לא הקשיבו,

כמו על אשר עזבו את ברית ה' (דברים כ"ט), או בא במקום אל, ור"ל אל דברי ואל תורתי:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ/א

 מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו מאי ולחושבי שמו אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה

מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'

ואלא מה אני מקים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם? מחשבה שעושה פרי הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה

ואלא הא דכתיב למען תפוש את [בית] ישראל בלבם?

אמר רב אחא בר יעקב ההוא בעבודת כוכבים הוא דכתיב דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה

 

(כ) לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי:

רד"ק למה זה לי לבונה, וקנה הטוב – שהיו מביאין אותם מארץ רחוק לקטרת

כי לא היתה נמצאת בארץ ישראל ושאר סמני הקטרת היו נמצאים בה או זכר השנים והוא הדין אחרים

והקטרת היתה באה להכשיר הקרבן,

ואם הקרבן אין נרצה לפני ולמה תטרחו להביא הכשרון שהוא הקטרת?:

מלבי"ם למה – וא"כ אחר כי מאסתם את דברי התורה והמצוה למה תביאו לבונה משבא – להקריב לפני לבונה בענין שמקטירים שם בשבא, והבאתם קנה הטוב מארץ מרחק – להקריב דברים שמקריבים שם לע"א,

למה לי מצות חדשים לא בקשתי אותם מידכם, אחר אשר גם עלותיכם – הם לא לרצון –

וזה הנמשל של עמדו על דרכים שנדמו כאילו אבדו דרך ובקשו דרכים חדשים ומצות חדשות אשר בדו מלבם, וזה מפני האפקורסים שרצו לפרוק עול ולהמציא להם מצות חדשות כחקות הגוים:

 מלבי"ם חלק באור המלים לא לרצון, לא ערבוהעולה בא לרצות על מחשבה רעה, ועל עשה ועל לאו הניתק לעשה, אמר עולותיכם לא לרצון, והזבחים אינם לרצות, אמר לא ערבו לי:

 

(כא) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶל הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו שָׁכֵן וְרֵעוֹ יְאָבָדוּ וְאָבָדוּ:

מלבי"ם לכן – תחת שלא קבלו מצותיו שנתתי להם

אתן להם מכשולים אשר יכשלו איש ע"י אחיו האב ע"י הבן השכן ע"י רעו ויאבדו כולם:

רד"ק לכן, אבות ובנים, שכן ורעו – זכר כן להודיע כי האב לא יזהיר הבן אם ידע

וכן אם הבן ידע לא יזהיר לאב

וכן האיש עם שכנו ר"ל שהוא שוכן אצל ביתו, וכן עם רעו שיש לו משא ומתן או שותפות עמו,

אין אחד מהם מתירא ומזהיר את חברו לפיכך יאבדו כולם כי כל אחד ירצה ברעת חברו:

 יאבדו – כתיב ואבדו קרי והענין אחד:

 

(כב) כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ:

מלבי"ם עם בא – הם הכשדים, וגוי גדול – ר"ל וע"י העם הזה יעור גוי גדול מירכתי ארץ –

הם שאר עמים שבאו עמו בין בני מלחמתו, והם באו מירכתי ארץ לא מצפון:

 מלבי"ם חלק באור המלים עם, גוי – מבואר אצלי (ישעיה א' ד') כי עם חשוב יותר מן גוי,

וע"כ קורא כשדים בשם עם לחשיבותם, והבאים לעזרתם בשם גוי:

 ויעור – נפעל שע"י העם יתעורר גוי גדול,

ויהיו מירכתי ארץ לא מצפון לבד, כי העוזרים היו מכל רוחות העולם:

 

(כג) קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ, אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ, קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה, וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ, עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה, עָלַיִךְ בַּת צִיּוֹן:

מלבי"ם קשת וכידון יחזיקו – שני מיני כלי זיין ומטִבעו יהיה אכזרי וגם מפיל פחד בקול

כי קולם כים יהמה – ויהיו רוכבי סוסים – שהם מסוכנים יותר,

ערוך – שיעורו ירכבו על סוס אשר ערוך כאיש למלחמה – שהסוסים יהיו מלומדי מלחמה כמו אנשים, ולא יבא במקרה רק עליך בת ציון – עקר ביאתו יהיה בשבילך: אך הרד"ק קשת וכידון יחזיקו – כל אחד יחזיק בידו שני כלי זיין:  כים יהמה – כגלי הים:  ועל סוסים ירכבו – כי לא יבאו רגלים לבד אלא אף רוכבי סוסים יהיו בהם רבים ומלחמתם יותר חזקה:

 ערוך כאיש למלחמה – כל אחד מהם יהיה ערוך בכלי זיין כמו איש אחד הנועד להלחם עם חברו מלחמה ערוכה שמכין עצמו בכלי זיין וברוב לא יהיו הרבים כל כך מזויינין

וזה החיל יהיה כל אחד מהם ערוך למלחמה כאיש אחד ועל מי יבאו עליך בת ציון:

 מלבי"ם חלק באור המלים ערוך כאיש – מוסב על הסוסים, כאילו הסוסים יבינו תכסיסי מלחמה כאנשים:

 

(כד) שָׁמַעְנוּ אֶת שָׁמְעוֹ רָפוּ יָדֵינוּ צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה:

מלבי"ם שמענו – תיכף בעת שמענו שמעו רפו ידינו – ולא עשינו שום דבר מחמת יאוש,

ואח"כ צרה החזקתנו – בעת המצור, ואח"כ חיל כיולדה – בעת נבקעה העיר,

שזה ידמה כיולדה שנבקעה רחמה להוציא העצמים אשר בתוכה,

כי אז ברחו המלך וכל אנשי המלחמה לילה, אבל איעצכם.

 

(כה) אַל תֵּצְאיּ תֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וּבַדֶּרֶךְ אַל תֵּלֵכיּ תֵּלֵכוּ כִּי חֶרֶב לְאֹיֵב מָגוֹר מִסָּבִיב:

מלבי"ם אל תצאו השדה – וגם בעיר בדרך אל תלכו – רק תתחבאו שם בנקיקים וחורים,

ומבאר אל תצאו השדה, כי חרב לאויב – וישיגכם שם,

ובדרך אל תלכו – גם בעיר כי מגור מסביב – כי הפחד והמגור כבר הוא מסביב לדירתכם,

כי מוכן לבקוע העיר רק.

 מלבי"ם חלק באור המלים מגור. גור – מנע"ו בא על הפחד ועל האסיפה. וגרה מנל"ה בא על התגרות מלחמה, והבא על הפחד אינו מציין היראה רק מה שמתכנס אל עצמו בסבת היראה להסתתר,

ואמרו חז"ל לא תגורו מפני איש, אל תכניסו דבריכם מפני איש, וכן גור הבא על האסיפה גדרו שמתאסף סביב אויבו עד שהוא מקיף אותו סביב, וזה מגור מסביב:

 

(כו) בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ:

רש"י והתפלשי – התגלגלי. אבל יחיד – אבל של בן יחיד מי שאין לו אלא בן יחיד ומת.

מספד תמרורים – לפי שהוא דבוק נקוד מספד בפתח ואינו נקוד מספד בצירי:

מלבי"ם בת עמי חגרי שק – כל אחד יחגור שק להתאבל, ולא שיתאבלו כולם בכנופיא רק,

אבל יחיד עשי לך – כ"א יתאבל ביחידות בביתו, ויעשה מספד תמרורים – כי פתאום – ברגע זו יבא השודד:

 

(כז) בָּחוֹן נְתַתִּיךָ בְעַמִּי מִבְצָר וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת דַּרְכָּם:

רד"ק ורש"י בחון – אמר לנביא אף על פי שאתה אומר להם דברים קשים ומתנבא עליהם רעות אל תירא מהם כי בחון ומבצר נתתיך להם

בחון פירושו מבצר כמו הקימו בחוניו וכן אמר לו בתחלת נבואתו הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל לפיכך אל תירא מהם וחפש אחר דרכיהם

זהו שאמר ותדע ובחנת את דרכם ואמר ובחנת לשון נופל על לשון לפי שקראו בחון אמר ובחנת את דרכם ויונתן תרגם בחון בחיר:

מלבי"ם בחון – יצייר במליצתו את הדור ההוא ככסף סיגים, כמליצת יחזקאל (סי' כ"ב) היו לי בית ישראל לסיג כולם נחושת ובדיל וברזל ועופרת בתוך כור סיגים כסף היו,

כאילו היו בהם כמה מיני רשעים וכתות הרבה כ"א נבדל מחברו ובלתי משתתף ברשע של חברו

רק ירשיע בפנים אחרים, זה נואף וזה רוצח וזה עובד ע"א וכדומה,

וכ"א מן הכתות יוציא דבה על רשעת חברו ונחשב בעיניו שהוא כסף טהור, ובאמת גם הוא סיג רק מין אחר, ואת הנביא יצייר כבוחן את הכסף סיגים הזה להסיר ממנו הסיגים ע"י תוכחותיו,

וז"ש נתתיך – שתהיה בחון מבצר בעמי, ותדע לבחון – את דרכם, ואז תראו כי.

 מלבי"ם חלק באור המלים בחון, מבצר – שם בחון בא על בחינה ונסיון, ועל מבצר או חוזק, כמו עופל ובחן (ישעיה ל"ב), מבצר מנוסה ונבחן שלא יוכל לכבשו

ובא פה במליצה תאומית, נתתיך בחון מבצר, ר"ל מבצר בחון ומנוסה בתקפו,

וגם מאתך יצא בחינה אל העם ובחנת את דרכם:

 

(כח) כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה:

רש"י  סרי סוררים – סרים מן הדרך. הולכי רכיל – בין הנחשת והברזל מטילי איבה בין שני שרים שיש בהן כח להתגרות יחד כך שמעתי,

ואני אומר הולכי רכיל הם וחזקים כנחשת וברזל להחזיק כזביהם,

וי"ת רכיל זה לשון נוכל מהלכין בנכילו כמא דמערב נחש עם פרזלא, ונוכל הוא לשון מחשבה כמו ויתנכלו אותו להמיתו (בראשית לז):

רד"ק כלם סרי סוררים – סרי בסמ"ך כמו בשי"ן השרים הם שרי[ם על] סוררים כלומר שעבדיהם סוררים והשרים כמו כן שוררים והעבדים הולכי רכיל לאדוניהם לחבל עניים באמרי שקר

והנה השרים עם העבדים נמשלים לנחשת וברזל שיעשו המלאכה כאחד כשהן מעורבין זה בזה והנחשת בזה המקום פירוש הברזל שקורין בלע"ז אציי"ר שמבערין אותו עם הברזל לעשות בו כלי אומנות כי לא יחתוך הברזל לבדו אלא עם זה הנחשת וכן פי' אדוני אבי כל נחושת ונחושת שבמקרא שמדבר לענין חוזק

וי"ת כל רברביהון מרדין וגו' כבעמוד:

 מצודות דוד סרי סוררים – ר"ל הסרים המיוחדים שבכל הסוררים ודוגמתו שיר השירים (שיר השירים א) שר"ל השיר המיוחד שבכל השירים.

הולכי רכיל – מדברי לה"ר. נחושת וברזל – ר"ל נכונים לאבד אנשים ככלי זיין העשוי מנחושת וברזל מעורב זה בזה שהוא חזק מאד וכן נאמר ברזל מצפון ונחושת (ירמיה טו). משחיתים המה – הורגים זה את זה:

מלבי"ם כולם סרי סוררים – כולם מתדמים כי הם סרים מדרך הסוררים ומתרחקים מהם,

והם הולכי רכיל – אחד על חברו כ"א מלשין על רשעת חברו,

אבל באמת הם נחשת וברזל – ר"ל ששתי הכתות אינם כסף, רק שני מיני סיגים כמו נחושת וברזל שכ"א מין סיג מיוחד,

ובכ"ז שניהם משתתפים במה שכולם משחיתים המה – שהנחשת משחית כמו הברזל,

כן כל כת הגם שנבדלת מרשעת חברתה מ"מ היא רעה כמוה,

וזאת תדע אם תתנם בכור ומצרף, כי אז תראה כי.

 מלבי"ם חלק באור המלים סרי סוררים – ר"ל סוררים היותר גדולים כפי' המפ'.

ולפירושי ר"ל שעושים א"ע כאילו הם סרים מדרכי הסוררים כי הם הולכי רכיל זע"ז, אבל באמת כולם משחיתים המה, כמ"ש בפי':

 

(כט) נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁתַּם מֵאֵשׁ תַּם עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ:

רד"ק נחר מפוח – לפי שהמשילם לנחשת וברזל שעושה אותם הנפח כלי על ידי האש המשילם עוד למלאכת הצורף כשיתיך הכסף ישים העופרת עם הכסף כדי שלא יכלה [את] הכסף האש

והנופח נופח במפוח באש לצרף הכסף והמפוח הוא משל על הנביא הנופח הוא הנביא

והמפיח הוא פיו וגרונו – אמר כי המפוח נשרף מרוב התמדת הנופח בו

ודבור הנביא הוא הנפיחה והעופרת תם, ועדיין הכסף הרע לא נתך

והם ישראל הרעים שמדבר אליה' הנביא השכם והערב תמיד עד שנחר גרונו ועדיין רעים לא נתכו ועודם בקשיים

והעופרת משל למעשה ההשתדלות וההתמדה בדברי משל ומליצה להחזירם למוטב והנה לשוא צרף צרוף, צרוף שם תאר ב[מ]שקל גדול, נחר מבנין נפעל ענין שרפה וכן וחרה נחשתה:

 מאשתם – כתיב מלה אחת וקרי תרין מלין:

מלבי"ם נחר מפוח מאש – שמרוב תבערת האש נחר המפוח ונחרך, וגם כבר תם העופרת

שהוא סיג הרגיל להמצא בהכסף, ואם כן היה ראוי שיצא לצורף כסף נקי,

ובכ"ז לשוא צרף צרוף – כי רעים לא נתקו – א"א לנתק ולהסיר הסיגים הרעים כי כולו סיג, ולכן.

 מלבי"ם חלק באור המלים צרף – מה שמתיכין הכסף להסיר ממנו הסיגים, כמו ואצרף כבר סיגיך:

 

(ל) כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס ה' בָּהֶם:

רש"י כסף נמאס – שאינו נצרף בשום יגיעה: מלבי"ם כסף נמאס קראו להם – כי כסף סיגים הוא,

והגם שכל אחד פושט טלפיו להצדיק את עצמו, לא לה' הוא, כי מאס ה' בהם:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב