ירמיה

ספר ירמיה פרק ז

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר:

רד"ק הדבר – אמר בזה הענין הדבר אשר היה אל ירמיהו מה שלא אמר כן בפרשיות הקודמות אלא כה אמר ה'

לפי שאמר לו זאת הנבואה בשער בית ה' לפיכך אמר הדבר אשר היה להודיע כי מה שעמד בשער בית ה' מאת ה' נאמר לו דבר זה שיעשה כן:

 

(ב) עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה':

רד"ק עמוד בשער בית ה' – הוא שער מזרחי כי הוא המיוחד שבשערים:

 הבאים בשערים האלה, שבעה שערים היו בעזרה שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח:

 מלבי"ם עמד בשער בית ה' – כי היתה הנבואה מיוחדת אל הבאים בשער להקריב קרבנות,

ועז"א שמעו דבר ה' הבאים בשערים האלה להשתחות לה' – וחושבים כי הקרבנות וההשתחויה הוא עיקר המעשה הנרצה:

 

(ג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

רד"ק כה אמר, ואשכנה אתכם – אעמידכם בשכונכם במקום זה ולא תגלו ממנו [וכמוהו החייתם כל נקבה העמדתם אותן בחיים]:

מלבי"ם כה אמר ה' – לא הביאה להעזרה הוא המעשה הטוב והנרצה, רק המעשים הטובים הם תנאי אל הביאה לעזרה,

וז"ש היטיבו דרכיכםתחלה ואז ואשכנה אתכם במקום הזה –

(ואמר ואשכנה אתכם ר"ל אתכם עצמכם אשכן פה, שעל ידכם אשכון בבית לא על הבית רק עליכם, כענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם), אבל.

 מלבי"ם חלק באור המלים דרכיכם ומעלליכם – הבדלם בארתי למעלה (ד' י"ח):

 

(ד) אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה:

תרגום יונתן לא תתרחצון לכון על פתגמי נביי שקרא דאמרין קדם היכלא דיי אתון פלחין קדם היכלא דיי אתון דבחין קדם היכלא דיי אתון סגדין תלת זמנין בשתא אתון מתחזן קדמוהי:

 רש"י היכל ה' היכל ה' היכל ה' – תלת זימנין בשתא אתון מתחזין קדמוהי:

רד"ק אל תבטחו לכם אל דברי השקר – לשון בטחון נקשר עם מלת אל ועם מלת על בזה הפסוק הוא אל דברי ובפסוק הנה אתם בוטחים הוא על:

 היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה – אלו דברי השקר שאומרים להם נביאי השקר המתעים אותם

או [פירוש נוסף]: – הם היו אומרים לנביא והוא ירמיהו

והיו אומרים לו לא יחריב היכלו בעבור העון ולא תחרב העיר הזאת

ואמר שלשה פעמים היכל ה' לפי שהיו שלשהאולם והיכל ודביר, כן פירוש אדוני אבי ז"ל

ופי' כי פסוק ארץ ארץ ארץ תשובת דבריהם,

אמר הרי ההיכלות שאתם אומרים לפני חשובים כמו הארץ, כיון שאתם חוטאים לפני ומבזים ההיכלות, וי"ת לא תתרחצון לכון וגומר כבעמוד

ויתכן כי הכפל לחזק כי כן מנהג הלשון לכפול המלות לחזק הענין פעם בשתי מלות פעם בשלש: עשו תעשו – מקור בוי"ו כמו בה"א:

מלבי"ם אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר – אל תאמרו, כי היכל ה' – הוא היכל ה' –

ר"ל אל תחשבו שמצד שהוא היכל ה' ונבנה לשם ה' עי"כ הוא היכלו, ר"ל שעי"כ ישכן בו,

לא כן, כי היכל ה' המה – ר"ל דרכיכם ומעלליכם הטובים (הנז' בכתוב הקודם) הם היכל ה',

ועל ידם ישכן שם בקדש, ומפרש.

 מלבי"ם חלק באור המלים המה – מוסב על הדרכים, הדרכים והמעללים הטובים הם היכל ה':

 

(ה) כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: (ו) גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: (ז) וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם, לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

מלבי"ם (ה-ו-ז) כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם – ע"י שתעשו משפט בין איש ובין רעהו וכו' –

אז ושִכנתי אתכם במקום הזה – כי מעשיכם הטובים הם המעון לשכינת ה', היכל ה' המה,

וע"י כן תשכנו גם אתם בארץ עד עולם – ולא תגלו ממנה,

(ומ"ש גר יתום ואלמנה לא תעשקו – הוא מאמר מוסגר – כאומר אם תעשו משפט כ"ש שלא תעשקו גר יתום ואלמנה, וכ"ש שלא תשפכו דם נקי וכו',

 כי בהפך – אם לא תעשו משפט סוף שתעשקו,

ויותר מזה – שתשפכו דם נקי,               ויותר מזה  שתעבדו אלהים אחרים,

ור"ל כי העושה הטוב בעבור שהוא טוב בעצמו, שלא מיראת עונש, כ"ש שימנע א"ע מהרע שיודע שיגיע לו ממנו נזק,

וז"ש שאם תעשו משפט כ"ש שלא תעשקו ותשפכו דם נקי לרע לכם – ר"ל שעי"ז בודאי יגיע לכם רע):

מלבי"ם חלק באור המלים לא תעשקו ודם נקי – וכו'. דרך המליצה לדבר בדרך לא זו אף זו ולא בהפך,

ואיך אחר שצוה שיעשו משפט וצדקה, צוה על [המנעות מ]עשק ורציחה?

אולם כבר בארתי באילת השחר (כלל ר"א), שלפעמים הפך הסדר לפי הסבות ומסובביהן,

כמו לא תגנבו (ועי"כ) לא תכחשו. וכן ביהושע (כ"ג) לבלתי בא בגוים (ועי"כ) בשם אלהיהם לא תזכירו (ועי"כ) ולא תשבעו וכו', ועל כונה זו בא פה, וכן לקמן (כ"ב ג'):

רד"ק גר יתום – כמו שמש ירח בחסרון וי"ו החבור וזכר אלה והוא הדין לאחרים אלא זכר אלה לפי שהם עשוקים ברוב לחולשתם:

 במקום הזה – בכל מקום הוא רע ובמקום הזה הוא יותר רע שהוא מקום השכינה:

רד"ק ושכנתי, למן עולם ועד עולם – למזמן רב שנתתיה לכם מימי אברהם נתתיה לכם עד עולם

 ר"ל כל ימי עולם אם ילכו בניכם בדרכי:

 

(ח) הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל:

רד"ק הנה, לבלתי הועיל – כי אתם רואים כי אין תועלת באותם הדברי':

מלבי"ם הנה – אבל אתם בטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל –

כי לפעמים יבטח על שקר בעבור תועלת, שיעשה עבירה שירויח על ידה ממון, וא"כ בטח על התועלת שהגיע לו מזה הגם שהדבר שקר,

אבל אתם בוטחים על דבר שהוא שקר וגם אין בו תועלת:

 

(ט) הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:

(י) וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה:

מלבי"ם (ט-י) הגנב רצח וכו' ובאתם ועמדתם – וכי אפשר שאתם תתמידו לעשות כל העבירות

וע"י שתעמדו בבית הזה – יען אשר שמי נקרא עליו תאמרו נצלנו – ולא ישיגנו עונש, שתחשבו,

א] שאחפה על הבא אל ביתי,

ב] שלא אחריב הבית יען ששמי עליו, ויותר מזה כי לא תבואו שם ע"מ לשוב רק ע"מ לחזור לעשות הרע ותסמכו על זכות הבית לעשות כל התועבות,

עד שתאמרו שלא לבד שע"י הבית תשיגו סליחה על העבר,

כי גם על העתיד למען עשות את כל התועבות האלה – בעתיד,

עד שע"י המקדש תתירו לעצמכם לעשות כל תועבה:

 

(יא) הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה':

מלבי"ם המערת – אתם מחשיבים ביתי כמערה שהפריציםמתחבאים שם בל ימצאום, כי כן ע"י הבית תרצו להסתיר מעשיכם, [רד"ק …כן דרך הפריצים בעשותם הרעות להאסף יחד חוץ לעיר באחת המערות להסתר שם מבני אדם].

כי הנה כן היה הבית הזה בעיניכם – שאם תראו איש משתחוה לאלהיו שם, תחשבו אותו לצדיק גמור, ותועבותיו יסתרו מעיניכם,

אבל גם אם יסתר מעיניכם שאינכם יודעים נסתרות, הלא גם אנכי הנה ראיתי

ואני רואה תעלומות, ומי יסתר מפני?, ואם תחשבו שבכל זה לא אחריב ביתי, זה טעות:

 

(יב) כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו – אשר שם שכנתי שמי בראשונה – והחרבתיו מפני רעת עמי ישראל – [רד"ק וגלה הארון ממנו והיה עם פלשתים ולא חששתי לכבודי אחר שהיו הם מבזים אותו]

וכ"ש זה שהוא השני שאין הקביעות כ"כ כמו הראשון,

(ועז"א אצל שילה שכנתי שמי – ואצל בהמ"ק אמר אשר נקרא שמי עליו – ר"ל שאין שמי שוכן רק נקרא עליו לבד, כי כבר נסתלקה שכינה ע"י עונותיכם):

 

(יג) וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם:

מלבי"ם ועתה – שהחטא יותר גדול,

א] שהיה לכם ללמוד משילה,

ב] יען עשותכם את כל המעשים האלה – גנוב רצוח שלא היה בשילה,

ג] ואדבר השכם ודבר – שג"כ לא היה בשילה:

 מלבי"ם חלק באור המלים ואדבר, ואקרא – תחלה דברתי מקרוב ואחר שלא שמעתם ונתרחקתי מכם,

 עדן קראתי מרחוק. וכן לקמן (ל"ה י"ז) ובישעיה (ס"ה י"ב, ס"ו ד') אמר בהפך

קראתי דברתי, כי אז לא התרחקה שכינה מצייר שקרא תחלה מרחוק ואח"כ התקרב ודבר מקרוב:

 

(יד) וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ:

מלבי"ם ועשיתי – לכן אעשה לבית – יען אשר אתם בטחים בווחוטאים ע"י הבטחון הזה,

וגם למקום – שהוא לכל א"י שאחריב אותה:

 

(טו) וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם:

 

  מלבי"ם והשלכתי אתכם – לגולה כמו שהגליתי עשרת השבטים: [רד"ק וכנה אותם לאפרים לפי שהמלכות היתה לאפרים ביום שנחלקה המלכות ומשם ואילך נקראו עשרת השבטים בשם אפרים]:

 

(טז) וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ:

מלבי"ם ואתה – ר"ל לך צויתי רק שתעמוד בשער בית ה' שהם באים להשתחוות ותוכיחם,

אבל לא שאתה תתפלל בעדם

וגם אם ירצו המה להתפלל ואתה תהיה הש"ץ לשאת בעדם רנה ותפלה –

כדרך שהש"ץ מרנן והקהל עונים אחריו, לא תעשה זאת,

וגם אל תפגע בי – שאעשה בזכותך כי אינני שמע אותך – כלל, כי איך תוכל לבקש ולהתפלל בעדם:

מלבי"ם חלק באור המלים ואל תפגע בי – גדר הפגיעה אם יתפלל בעד עצמו מורה שמרבה תפלה עד שלא יוכל להשיב פניו ריקם מפני ריבוי בקשתו,

ואם מתפלל בעד חברו, היינו שיעשה לו כזכות [אצ"ל "בזכות"] המבקש אף שאין חברו ראוי לכך:

 אינני שומע אותך – שמע שאחריו את מורה שמיעת הקול לבד,

ר"ל שאאטום אזני בל אשמע קולך כלל וכ"ש שלא אעשה בקשתך:

רד"ק ואתה תשא – ענין הגבהת הקול כמו וישא עשו את קולו:

 רנהצעקה כמו ויעבר הרנה, קומי רני:

 

(יז) הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָם:

מלבי"ם האינך רואה – א] מה המה עושים – גוף המעשה,

ב] איכות המעשה שאין עושים בצנעה, רק בפרהסיא בערי יהודה ובערי ירושלים, ולא שיעשו זה יחידים, כי.

 

(יח) הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי:

רש"י לעשות כוונים – דפוס הכוכב.

למלכת השמים – כוכב הגדול היו קורין מלכת השמים לשון מלוכה וכן ת"י לכוכבת שמיא:

רד"ק  לעשות כונים – מיני מאכלים שהיו מכינים ומגישים למלאכת השמים וכן עשינו לה כונים וכן ואת כיון צלמיכם ואולי קראם כונים לפי שמכונין לבן ודעתן אליהם לעשותן ולתקנן היטב וי"ת כונים כרדוטין:

 למלכת השמים – חסר אל"ף ופי' כמו מעשה השמים כלומר לכוכבים

וי"מ למלכת השמים לשון מלוכה ר"ל לכוכב גדול שבשמים וי"ת לכוכבת שמיא:

מלבי"ם הבנים מלקטים עצים – שכולם עוסקים בדבר,

וגם מלאכה שאחד יכול לעשותה כמו עשיית הכונים הם מחלקים אותה ביניהם האבות והבנים והנשים כדי שיהיה לכולם חלק במעשה, ואין עושים זאת לתיאבון רק למען הכעיסני

מלבי"ם חלק באור המלים כונים – צורה מכוונת למלכת השמים שהוא השמש, שקראוהו מלך בשמים,

שמולך על כל הכוכבים ומנהיג אותם, ואליו היה עבודת המולך,

והיה אצלם מולך זכר ומלכת נקבה, ועז"א (בעמוס ה') את סוכות מלככם ואת כיון צלמיכם, ולקמן (מ"ד י"ח) עשינו לה כונים להעציבה.

וי"מ מענין מלאכה או מלאך ושליחות ע"ש עבודתה ושליחותה בהנהגת השפלים,

ואל"ף עי"ן הפעל נפל מן היסוד, כמו אם לא שריתך לטוב (לקמן ט"ו י"א), יתן ה' את שלתך (ש"א א'):

 

(יט) הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם ה' הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם:

מלבי"ם האותי הם מכעיסים – הלא ה' לא יתפעל, והכעס הנאמר אצל ה' הוא מה שהמקבל מקבל עונש,

ובו יתראה רושם הכעס לא בה',

וז"ש הלוא אותם – הם מקבלים הכעס ומתפעלים ממנו לא אנכי,

כי מה שהם עושים למען הכעיסני הוא למען בשת פניהם – כי עי"ז.

רד"ק …כי לא יזיקו לי מעשיהם הרעים ולא יטיבו לי מעשיהם הטובים

כמו שאמר אליהוא לאיוב אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו או מה מידך יקח לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך ומה שאמר בתורה כעסוני בהבליהם הכעיסוני בפסיליה' דברה תורה כלשון בני אדם אבל הוא יתברך אין בו מדת כעס ולא מפחיתות המדות המצויות בבני האדם כמו הכעס וזולתו:

 

(כ) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה:

מלבי"ם הנה אפי וחמתי נתכת – למטה על המכעיסים, [מצודות דוד נתכת – נשפכת, ענין התכה והרקה כמו ותתך חמתי באפי (ירמיה מד)]

ועי"כ יוחרב המקום הזה – וכל אשר בו אדם ובהמה וצומח פרי העץ ופרי האדמה,

והאש יהיה תמיד כי לא תכבה – (והנה בעת החולי יקבלו תרופה מהמאכלים והעשבים, אבל בשיהיה החימה גם על הצומח ויתעפשו יכלה האדם והבהמה באין תרופה):

 

(כא) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:

רש"י עולותיכם – שאתם מקריבים כליל טוב לכם שתוסיפו אותם על שלמיכם ותקריבו אותם שלמים ותאכלו הבשר, שהרי אינם מקובלות לפני ולמה תפסידום:

 רד"ק כה אמר ה' צבאות – זכר העולות שהן כליל, וזכר הזבחים שהם השלמים שמהם יאכלו הבעלים בשר, ולא זכר חטאת ואשם, כי לא היו מתודים מחטאתם ולא שבים,

ועוד כי במזיד היו חוטאים ואין על המזיד קרבן,

אלא היו מביאים עולות להראות עצמם שהם עובדים את ה' בנראה [ר"ל כלפי חוץ],

והשלמים היו מביאין לאכול בשר עם הראות במעשיהם עבודת האל,

ואמר מה לכם להביא זבחיכם ולהוסיף עוד עליהם עולות ותחשבו כי יהיו לרצון לי כמו שכתוב בהם "ונרצה לו לכפר עליו" וזה לא יהיה כי אם אין מעשיכם רצוין לפני – עולות וזבחים ג"כ לא יהיו רצוין:

 ספו – ענין תוספת, שני שרשים בענין אחד, יסף וספה, וכן ספות חטאת על חטאת, לספות עוד,

ואפשר גם כן ספו משרש יסף ב[מ]שקל שבו רדו, והציווי הזה אינו למצוה רצונית,

אלא כאומר לחברו עשה מה שתעשה כי לא יועילך:

מלבי"ם כה אמר ה' – שב לענין הראשון מ"ש אל תבטחו לכם על דברי השקר לאמר היכל ה',

אין ה' רוצה בקרבנותיכם,

רק ספו – וכַלו והשביתו את עלותיכם עם זבחיכם – בל תביאו עולות וזבחים לה' ואכלו – אתם את הבשר:

מלבי"ם חלק באור המלים ספו – למפרשים שרשו יסף, כמו ספו שנה על שנה (ישעיה כ"ט).

ולפ"ז י"ל זבחיכם זבחי חול,

וי"ל ששרשו ספה, כמו וספו בתים רבים (עמוס ג'), ר"ל כלו והכריתו את העולות עם הזבחים,

ומלת על כטעם עם, כמו ויבואו האנשים על הנשים:

 

(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: (כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:

הקושי – הרי המקרא מלא מציוויי הקורבנות?

רש"י ביום הוציאי אותםתחלת תנאי לא היתה אלא אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגול' (שמות יט):

רד"ק כי לא דברתי, ביום הוציאי אותם מארץ מצרים – י"מ כי היא המצוה הראשונה והוא מה שצוה אותם במרה שנאמר בו שם שם לו חק ומשפט והוא מה שאמרו רז"ל שבת ודינין במרה איפקוד, ולא צוה על דבר עולה או זבח,

ויש לפרש גם כן כי עקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח אלא שמעו בקולי והייתם לי לעם ובזה התנאי נתן להם התורה ואין בכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כלה זכר עולה וזבח, ואף כשידבר על הקרבנות לא צוה להם שיקריבו קרבן אלא אדם כי יקריב מכם קרבן, אם יעשה מדעתו יהיה כך וכך,

והתמידים שצוה בהם הוא לכבוד הבית והיו באין לציבור, אבל ליחידים לא צוה להקריב קרבן,

כמו שצוה ליחידים לעשות משפט ושאר המצות, ולא צוה ליחיד לעשות קרבן אלא אם כן יחטא בשוגג,

וצוה בשרפת האמורין להשיב החוטא אל לבו לכוף התאוות הבהמיות לפי שתולדתם מחלב ודם, ויהיה נזהר שלא יהיה שוגג במצוה כל שכן מזיד,

והתמידים גם בנין הבית לעבודה אפשר שהוא כמו שכתב מורה צדק רבינו משה ז"ל להעתיק הדעות הזרות ובנין ההיכלות שהיו לשם עכו"ם רצה להעתיקם לעבודת האל ושיימחה שם עכו"ם מהם:

מלבי"ם (כב-כג) כי לא דברתי ולא צויתי את אבותיכם – וכו' כי אם את הדבר הזה – ר"ל בעת שדברתי וצויתי את אבותיכם בעת שהוצאתי אותם מארץ מצרים שיביאו עולה וזבח –

כי כל ספר תו"כ מלא הלכות מהבאת הקרבנות, לא היה כוונתי על הקרבנות עצמם שיהיו תכליות לעצמם, רק בציוי של הקרבנות, רק את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי –

שעקר ציוי הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עקר המבוקש של הקרבן,

שמעו בקולי – ר"ל בתכליות של הקרבנות כונתי ג' דברים,

א] שישמעו בקולי – כמ"ש נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני,

ב] והייתי לכם לאלהים – שהקרבנות הם כעין אות ביני וביניכם שאתם עמי ואנכי אלהיכם, כאילו אקבל מכם עבודה ומנחה כאשר יקבל המלך מן עמו,

ג] והלכתם בכל הדרך – שהיה ענינם להזכיר אתכם ללכת בדרכי ה',

כמו קרבנות נדבה ועליה לרגל למען תלמד ליראה את ה',

ובקרבנות חובה חטאות ואשמות שיזכור החוטא את חטאו ולא ישוב עוד לכסלה,

ובכ"ז לא צויתי עניני הקרבנות לתועלתי רק לתועלתכם למען ייטב לכם:

מלבי"ם חלק באור המלים כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים כי אם את הדבר הזה צויתי אותם – לפי' המפ' יקשה מאד איך אמר שלא דבר ולא צוה על דברי עולה, והלא כל ספר ויקרא מלא מהלכות הקרבנות ומדיניהם?

וע"כ מוכרח לפרש כמש"פ שר"ל לא דברתי כי אם את הדבר הזה, רק דבר זה היה עקר הדבור שישמעו בקולי.

אולם מלת צויתי אותם נראה כמיותר לפ"ז, כי כבר כללתי באילת השחר (כלל רכ"ט) שכ"מ שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת (שיציינו במלת כי אם) אין דרך להזכיר את הפעל שנית, אם לא לצורך דרוש.

אולם הדבר נכון מאד, בשתדע ההבדל בין דבור ובין ציוי, שהדבור יבא גם על דבר הרשות,

והציוי בא על דבר חובה, שהמצוה מכריח לעשות פקודתו,

ובקרבנות יש דבורים וציויים, כי קרבנות נדבה דיבר ולא צוה כמ"ש אדם כי יקריב כשרוצה להקריב, וקרבנות חובה צוה, כמ"ש צו את ב"י זאת תורת העולה, צו וכו' את קרבני לחמי,

אמנם הגם שבדבור הבאת הקרבנות יש דבור וציוי בתכליות של הקרבנות שהוא שישמעו בקול ה'

לא יצדק דבור של רשות רק ציוי של חובה וז"ש הגם שדברתי וגם צויתי על דברי עולה וזבח,

דברתי על קרבנות נדבה, וצויתי על קרבנות חובה,

בכ"ז בשתיהם היה רק ציוי שישמעו בקולי ועז"א צויתי אותם כי השמיעה בקול ה' הוא ציוי וחובה:

 

(כד) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים:

רד"ק ולא שמעו, במועצות – פירוש בעצה שלהם לא בעצתי, כמו שפירש בשרירות לבם הרע,

ושרירות פירוש הבטת לבם, מענין ישור על אנשים למה שלבם פונה אליו וכן פרש"י בשרירות לבם – במראה לבם לשון אשורנו:

וי"מ תוקף לבם מענין שריר וקים בדברי רז"ל וי"ת הרהור לבהון:

 ויהיו לאחור – ומה היה ענשם שהיו לאחור ולא לפנים – כלומר שהיה מארה במעשה ידיהם ולא ברכה

וי"ת ואחזרו לפולחני קדל וגו' כבעמוד:

מלבי"ם ולא שמעו – ר"ל ותכליות אלה שכונתי בציוי הקרבנות לא השגתי, שהגם שהרבו להביא קרבנות לא הביאום לתכלית הנרצה, לא עמ"ש שמעו בקולי כי לא שמעו – וגם לא הטו את אזנם – כלל,

ולא שילכו בדרך אשר צויתי אותם כי הלכו במועצות – שלא היה החטא בשגגה רק אחרי העצה והסכמת השכל ועם שרירות הלב – והמינות,

ולא שאהיה להם לאלהים כי היו לאחור ולא לפנים – ר"ל שהכונה האלהית היתה שילכו העם בשלמותם ממדרגה למדרגה לפנים עד שישרה שכינתו עליהם בתמידות ויהיה להם לאלהים,

אבל הם היו לאחור ששבו לאחוריהם ממדרגה שהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש עד המדרגה השפלה שירדו ממדרגת המין האנושי ונמשלו כבהמות, כמ"ש בפי' ישעיה (א' ד') על מ"ש נזורו אחור,

ולא הלכו כלל לפנים, שלא תאמר שהיו כמי שהולך אל השלמות וחוזר לאחוריו ושוב חוזר לפניו כי הם היו לאחור, כי כן היה-

 

(כה) לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ:

רד"ק למן היום – כי בכל דור ודור היו בהם פושעים ורוב הדורות היו רובם פושעים,

ואף על פי שהייתי מזהירם תמיד על ידי הנביאים:

 יום – כלומר יום ויום:

 השכם ושלוח – בכל בקר ובקר כי רוב ההזהרה תהיה בבקר קודם שילך אדם למלאכתו

ושליח הייתי שולח בהשכמה הנביאים להזהירם:

מלבי"ם למן היום אשר יצאו אבותיכם מא"מ עד היום הזה – לא הלכו אף פעם אחת לפנים,

ולא תאמר שלא הוכחתים ע"י הנביאים, כי ואשלח אליהם – ולא נביא אחד רק את כל עבדי הנביאים –

ולא פעם א' לפרקים רק יום יום השכם ושלח – ובכ"ז.

 

(כו) וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם:

רד"ק ולא הטו את אזנם הרעו מאבותם – בכל דור ודור רובם הרעו מאבותם כמו מנשה ואמון שהיו אחרונים הרבו אשמה מן הראשונים:

 מצודות דוד ויקשו את ערפם – הוא ענין מליצי כאלו נתקשה ערפם עד שא"א להם להחזיר הפנים מול המקום ואחז במשל מבן אדם לחבירו שאינו רוצה להחזיר הפנים מול חבירו לשמוע דבריו.

הרעו – עשו רעות עוד יותר מאבותם:

מלבי"ם ולא שמעו – וגם לא הטו את אזנם – שאם היו עכ"פ מטים אזן ולא שומעים הייתי אומר שלא הוטבו הדברים בעיניהם, אבל הם לא רצו כלל לבחון דברי הנביאים,

וגם אם הראו להם עונשי ה' ומופתיו הקשו את ערפם – ולא הסבו אותו לאחוריהם לראות,

ובזה הרעו מאבותם – כי אבותיהם הלכו במועצות בשרירות לבם הרע, רצה לומר שחקרו והתיעצו על דרכם ונטו לשרירות לבם אחרי החקירה, והם לא רצו לדרוש ולהאזין ואף לא לראות בעיניהם:

 

(כז) וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה:

רד"ק ודברת, ולא ישמעו – ידעתי כי לא ישמעו אליך ואפי' לא יענוכה כשתקרא להם אע"פ כן הזהירם,

יענוכה נכתב בו ה"א המבטא אחר כ"ף הנמצא וכן וחסידיך יברכוכה והדומין לו:

מלבי"ם ודברת – אחר שתדבר אליהם ולא ישמעו – ויתרחקו ממך, ואז תקראשיתקרבו אליך ולא יענוך – אז, מלבי"ם חלק באור המלים ודברת, וקראת – (כנ"ל פסוק י"ג):

 

(כח) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם:

מלבי"ם ואמרת אליהם זה הגוי אשר לא שמעו בקול ה' אלהיו – שדבר עליהם מצד הערת השכל,

וגם לא לקחו מוסר – אחר שייסרם בעונשין,

א"כ אבדה האמונהמלבם וגם נכרתה מפיהם – שאין אף מעשה אבותיהם בידיהם, לכן.

רד"ק מפיהם – אפילו מפיהם אבדה ונכרתה שלא יאמרו אמת בפיהם כל שכן בלבבם,

כי רוב בני אדם מדברים בפיהם מה שאין כן בלבבם, להראות עצמן טובים – ואינם,

הפך מי שנאמר עליו ודובר אמת בלבבו, אבל אלה אפילו בפיהם אין אמת:

 

(כט) גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס ה' וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ:

רש"י גזי נזרך – תלשי שערך כמו ויגז שלוים (במדבר ט) ויגז את ראשו (איוב א)

ל"א נזרך כתרך לשון גדולה וכן תרגם יונתן רברביך וכן חיברו מנחם. ויטוש – ויעזוב:

רד"ק גזי נזרך – גידול השער נקרא נזר לפי שהנזיר היה מגדל שערו וענין גזי נזרך כענין קרחי

וגזי על בני תענוגיך והשליכי הנזר שהיה לך לפאר – גזי אותו והשליכי בעפר לאבל

[ושאי על שפיים קינה – שפיים פרש הרד"ק והמלבי"ם לעיל – מקומות הגבוהים. רש"י הסביר – יבלי מים]

ואמר לשון נקבה על הכנסיה וי"ת תלישי על רברבך דיגלון:

ויטוש את דור עברתו – הדור הזה ששפך עליהם עברתו וחמתו וי"ת ית דרא די עברו על מימריה:

מלבי"ם גזיתלשי שער ראשך לסימן היאוש ואבילות, ושאי קינה – בפרהסיא על שפים – כי אין לך תקוה,

ועקר הקינה יהיה על שמאס ה' ויטוש – שלא היתה הנטישה לפי שעה לבד

כי היתה מחמת מאוס ואם מאיסה לית סבר, וזה היה בסבת ע"א:

 מלבי"ם חלק באור המלים גזי נזרך – פי' המפ' שער הראש, ובא המליצה מן הנזיר שגוזז שערו עת טמא ראש נזרו, והנמשל כי האמונה הוא נזר הקדש על ראש ישראל ואם אבדה האמונה הורד עדיך מעליך:

 

(ל) כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻום ה' שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ:

רד"ק כי עשו, שמו שקוציהםאחז ומנשה עשו זה כמו שכתוב ובני יהודה עמהם:

 מלבי"ם כי עשו בני יהודה – וכו'. ויותר מזה ששמו שקוציהם בבית – כמושיב צרתה בצדה,

ויותר מזה שקבלו ע"ע עבודות חמורות לע"א.

 

(לא) וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי:

רש"י במות התופת – הוא המולך שהיה של נחשת, ומסיקין אותו מתחתיו וידיו פשוטות וניסקות, ונותנין את הילד על ידיו והוא נכוה ונוהם, והכומרים היו מקישין בתופים שלא ישמע האב קול הבן ויכמרו רחמיו,

תופת על שם התוף.             הנם – על שם נהמת הבן.

לא צויתיבמצות שיקריבו בניהם לקרבן.

ולא דברתי – לאחד מן הנביאי' וכשדברתי לאברהם לשחוט את בנו לא עלתה על לבי שישחוט אלא להודיע צדקו:

 רד"ק ובנו, אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי – לא היה רצוני בזה, ולא צויתי להם שישרפו לי בניהם ובנותיהם, ואם צויתי על בשר בהמה לשרוף לפני, לא צויתי להם שישרפו בניהם ובנותיהם, והם שורפים אותם לאל אחר, ואינם מרחמים עליהם לרוב אהבתם העכו"ם,

ויונתן תרג' דלא פקידית באוריתי ולא רעוא קדמי

ורז"ל פירשו אשר לא צויתי זה יפתח, ולא עלתה על לבי זה מישע מלך מואב, שנאמר ויקח את בנו הבכור ויעלהו לעולה ודעתם שהעלהו לשמים:

מלבי"ם שבנו במות התופת – לשרוף את בניהם.

 אשר – אנכי לא צויתי – שיעשו לי עבודות כאלה,

ולא תאמר שלא צויתי מפני שחשבתי שלא ישמעו לי לעשות זאת,

אבל הדבר עלה על לבי – לצוות בעד שאדע שישמעון, כי לא עלתה על לבי – כי היא עבודה משוקצת אצלי:

 

(לב) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם:

רד"ק לכן וקברו בתופת מאין מקום – כי לא היה לפני זה מקום לקבורה:

 מצודות דוד ולא יאמר עוד – אז לא יקרא עוד בית הבמות בשם תופת והגיא בן הנום כי אם יקרא גיא ההרגה כי שמה יפלו הרוגים רבים. וקברו – ההרוגים יקברו בתופת הרבה מאד עד שלא ימצא שם מקום לקבור עוד:

 מלבי"ם מאין מקום – עד שלא ישאר מקום לקבר עוד, ואז.

 

(לג) וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד:

רש"י ואין מחריד – את העופות מעל הפגרים:

מלבי"ם והיתה נבלת העם למאכל – כי לא ימצאו מקום קבר:

 

(לד) וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ:

מלבי"ם והשבתי – כי הדרך הוא שאחרי המלחמות הגדולות והרג רב, יתהוו זווגים רבים מהאלמנות שנהרגו בעליהם, ואנשים שמתו נשיהם,

וישתדלו לקחת נשים ולהוליד בנים לישב את הארץ החרבה, כמ"ש (לקמן ל"ג) עוד ישמע במקום הזה קול ששון וקול שמחה וכו' כי אשיב שבות הארץ כבראשונה, עתה לא יהיה כן כי אשיב שבות הארץ כבראשונה, עתה לא יהיה כן כי "לחרבה תהיה הארץ":


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב