ספר ירמיה פרק ח

(א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' ויֹצִיאוּ יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם:

רד"ק בעת ההיא – ויוציאו כתיב וקרי יוציאו והענין קרוב כי פירוש ויוציאו שיוציאו לא שיצאו מעצמם וזה הענין לא סיפר הכתוב בחרבן ירושלם, בספר מלכים שהוציאו הכשדים עצמות המלכים והשרים והכהנים והנביאים מיושבי ירושלם מקבריהם,

אלא הנביא שניבא עליהם שיהיה כך והיה כך ואע"פ שלא ספר הכתוב וזה יהיה העונש להם אחר מיתתם כמו שנאמר:

מלבי"ם  בעת ההיא לא לבד שלא יקברו המתים אז כי גם  יוציאו העצמות מקבריהם:

 

(ב) וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ:

רד"ק אשר אהבום ואת אשר עבדום וכן אמר על יהויקים כשהתנבא עליו עונשו לא יהיה לו יושב על כסא דוד ונבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה

וכן אמר בפושעי ישראל יהיו מושלכים בחוצות ירושלם

ורז"ל אמרו בעון חיים מתים נחטטים וסמכו זה בפסוק והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם זה חטוטי שכבי והביאו גם זה הפסוק לא יאספו ולא יקברו והקשו אליו הפסוק הבא אחריו ונבחר מות מחיים,

[והקושיה היא – ] כלומר למה היה נבחר מות מחיים אם המתים נחטטים? ואם היה עונש המתים היה להם כפרה, וזה 'ונבחר מות' אלא אם הוא עונש החיים ובעון החיים מתים נחטטים, למה אמר ונבחר מות מחיים? [ר"ל לא די שהמת נחטט וצער לו, עוד אין זה מכפר לו אלא רק על החיים…]

ופירש נבחר מות לרשעים שלא יחיו בעולם הזה ויחטאו ויפלו בגיהנם.

לדומן – לזבל יהיו כלומר כי לעולם יהיו על פני האדמה כי לא יקברו ולרוב עמידתם על פני האדמה ירקבו וישובו עפר וזבל:

 ונבחר – המתים יהיה ענשם מה שאמר שיהיו נחטטים מקבריהם,

והחיים – והם השארים הנשארים שלא יהרגו ויגלו, יבחרו בגלותם מות מחיים, כי יהיו ביד גוי נבל עבדים לעם אכזרים שלא ירחמו עליהם, וטוב מותם מחייהם:

מלבי"ם ושטחום לשמש – וכו' אשר אהבום – כי היה להם עבודות חלוקות,

היו אצלם אלהות שאהבו אותם ויחסו להם השפע והטוב והיופי וכל הצלחות.

ויש שיראו מפניהם, כי יחסו להם כל רע חולי ודבר וחרב, והיו עובדים אותם בקרבנות וזבחי אדם לשכך חמתם ולהסיר הרעה,

עז"א אשר אהבום ואשר עבדום – שהוא מאהבה או מיראה.

ויש שהיו דורשים מהם – לדעת עתידות ונסתרות.

ויש שהלכו אחריהם – להתדמות למדותיהם ודרכיהם שהיו מיחסים להם,

ויש שהשתחוו להם – לבד, לרוממם ולכבדם.

 לא יאספו – דרך לאסוף עצמות השרים לארונות נכבדים, והם לא יאספו – ויותר מזה שגם לא יקברו כלל: מלבי"ם – חלק באור המלים עבדום, השתחוו להם – מצאנו במקומות רבות סדר, עבודה ואח"כ השתחויה,

ובכמה מקומות מקדים השתחויה לעבודה, ואחרי הדיוק, בעבודת השמש וצבא מעלה מקדים השתחויה ואח"כ עבודה, כי בקל יותר להשתחוות להם ממעלתם, ועבודה הוא רבותא יותר.

ובעובד דברים השפלים ההשתחויה הוא רבותא יותר ויקדים עבודה להשתחויה,

ובשלילה יתפוס בהפך בכ"א, ופה שמדבר מצבא השמים, בהכרח ילך מן החמור אל הקל אשר אהבום,

ואף אשר עבדום מיראה שהיא קלה מאהבה, ואף אשר דרשום כדרוש אוב וידעוני, או כמו לדרוש בבעל זבוב, אף אשר רק הלכו אחריהם, ואף אשר רק השתחוו לחלק להם כבוד:

 

(ג) וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם ה' צְבָאוֹת:

מלבי"ם ונבחר – והגם שיראו בזיון המתים יבחרו יותר במות מבחיים [וכן פרש"י].

וזה יהיה לכל השארית מן המשפחה – שעבדו ע"א, ולא לבד בא"י כי גם בכל המקומות – אף בחו"ל, וזה יהיה לכל הנשארים – באין הבדל:

 

(ד) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב:

רש"י היפלו ולא יקומו – הטוב להם שיפילו את עצמם לנפילה שאין להם תקומה. אם ישוב ולא ישוב – לכשירצו לשוב מרעתם לא ישוב הקב"ה מגזירתו, ד"א אף אם ישובו בתשובה לא תתקיים בידם כי ימהרו לשוב לרשעתם וכן ת"י אם למיתב גלי קדמי דלא יתובון:

 רד"ק ואמרת – היפלו ולא יקימון טעמו דבק עם הפסוק הבא אחריו מדוע שובבה כלומר למה זה החזיקו כל כך במעשיהם הרעים ומאנו לשוב וכי נפלו בעונש מעשיהם שלא קמו אחר כן?

כלומר כמה פעמים נפלו בעונש מעשיהם ואחר כן בשובם קמו, וכי סבורים הם שאם ישובו הם למוטב לא ישוב האל מחרון אפו עליהם?

היה שום פעם עד עתה שנפלו ולא קמו אחר כן? או אם ישוב ישראל ממעשיו הרעים ולא ישוב האל מחרון אפו? זה לא היה, אם כן מדוע שובבה? וי"ת היפלון ולא יקומון וגומר כבעמוד:

מלבי"ם [וכן פרש"י בפי' ב'] היפלו, (ה' אומר) וכי היו נופלים בלי תקומה אם ישוב ולא ישוב – שנית,

ר"ל כי השב מדרך הרע לדרך הטוב נקרא שב מדרכו, ואם חוזר ושב אל דרך הרע הנהו שב שנית,

וישראל שבים וחוזרים ושבים, שבים מדרך הרע וחוזרים ושבים אליו, ועי"ז אין תקומה למפלתם. ה' שואל.

 

(ה) מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב:

מלבי"ם מדוע שובבה – שהם שבים תשובה נצחת – ר"ל שהם שבים לנצח מדרכם,

שבים מדרך הרע אל הטוב ושוב שבים מדרך הטוב אל דרך הרע, מה הסבה לזה?

משיב, שזה הוא מפני שהחזיקו בתרמית ומאנו לשוב – רק ששבים תשובה של רמאות,

אומרים ששבים והוא רמאות וזיוף כי לבם על דרכם הרע, כי הנה.

 מלבי"ם – חלק באור המלים שובבה – (מרובע מנחי העי"ן) מענין תשובה, כמו לשובב יעקב אליו,

וכן משובה – מענין שובה, כמו ועמי תלואים למשובתי, ור"ל ששבים לנצח.

וי"ל שובבה פעל יוצא ומוסב על ירושלים, ירושלים היא תשובב את העם תשובה נצחת, ר"ל שמן ירושלים תצא חנופה אל כל העם שישובו תשובה של רמאות,

לכן בא לשון נקבה על ירושלים והעם הוא המקבל הפעולה:

רש"י משובה נצחת – משובת עולם כמו נצח. החזיקו – אחזו. בתרמית – במרמה:

 

(ו) הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב בִּמְרֻצָותָם בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה:

מלבי"ם הקשבתי – השם אומר, אני הקשבתי – דברי תשובתם ואשמע – ואבין כי לא כן ידברו –

הוידוי שמתודים בעת התשובה אינה כראוי ונכון, אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי –

ר"ל כי בבוא עליהם פורעניות אז הם שבים מדרכם, אבל אין מתחרטים על רוע מעשיהם מצד עצמם, עד שיתודה על מעשיו הרעים מצד עצמם,

רק מתחרטים ומתאוננים על הנזק שהגיע להם ע"י מעשיהם,

כגנב שנתפס במחתרת ואינו מתחרט על מה שגנב רק ע"מ שנמצא,

ולכן כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה – הם דומים לסוס שבעת יפגע את האויב במלחמה וירוץ לאחור עקר תכלית מרוצתו לאחור הוא כדי שיוכל לחזור וליפול על האויב בכח יותר נמרץ,

כן מה ששבים מן עונותיהם אינו על מנת שלא לשוב (ושלא) לעשותם עוד,

רק על מנת שישובו לעשותם שנית ביתר שאת עת ינוח להם מצרותיהם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים הקשבתי ואשמע – השמיעה הוא אחר ההקשבה ובא ג"כ על ההבנה:

 לא כן – לא נכון כמו כן בנות צלפחד דוברות:

 

(ז) גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ, וְתֹר וְסִוס וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה, וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה':

מלבי"ם גם – הם גרועים אפי' מבע"ח, שהעופות (הנוסעים) הנודדים מרגישים בטבע עת החורף והשלג,

עת שלא ימצאו מחסה ומזון, ומתרחקים אז אל ארצות החמות ולא ישובו עד בוא האביב,

ועמי לא ידעו את משפט ה' – להבין את הרעה אשר יביא ה' עליהם המשפט לפני בואה,

ולדעת זמן העונש ולעזוב דרכם הרע לפני בוא יום המשפט:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ידעה מועדיה, שמרו את עת באנה – מבואר אצלי שיש הבדל בין עת ובין מועד.

עת, מציין עת הטבעית,             ומועד מציין הזמן ההסכמי או הדתיי המיועד ונזמן לאיזה דבר,

והתור וסיס ועגור שהם עופות נוסעים ישובו תמיד בזמן הטבעי בר"ח ניסן. הגם שעדיין מיועד להיות עת קרה, ועז"א ששמרו עת בואנה ולא ישנוה.

אבל החסידה תאחר או תקדים העת, כי תדע המועד שאם האביב מתאחר ועתיד להיות קור תתאחר מלשוב ואם יקדים האביב תקדים לשוב כנודע, ולזה צריך ידיעה כמ"ש ידעה מועדיה.

וכן במשפטי ה' יש עת קבועה, וגם יש מועד, שלפעמים יקדים המשפט קודם הזמן אם תתמלא הסאה,

והם לא לבד שלא ידעו המועד, לא ישמרו גם העת לשוב לפני בוא יום המוגבל לרעה:

 

(ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים:

רד"ק איכה תאמרו חכמים אנחנו – בחכמות החיצונות ועוד תורת ה' אתנו כלומר אצלנו היא כתובה:

 אכן לשקר עשה עט – אם תורת ה' אתכם מה תועיל אם לא תקיימו אותה מי שעשה הקולמוס לכתוב אותה לחנם עשה אותו וכן שקר סופרים הסופרים כתבו אותה לחנם

כי אחרי שאין אתם מקיימין אותה הרי היא כאילו אינה כתובה לשקר לחנם כמו אך לשקר שמרתי:

מלבי"ם איכה תאמרו – הדור ההוא היו אומרים כי התורה והמצוה הוא דבר הנתון בשכל האדם,

ר"ל שאמרו שא"א שיקבל אדם תורה ומצות בקבלה או בנבואה ושיקבל עליו דברים שאינו משיג בשכלו, והתורה והמצוה אינו דבר הבא אל האדם מחוצה לו ע"י תורה כתובה בספר ובדיו רק היא נמצאת בתבונתו ובהרגש לבו,

וז"ש איכה תאמרו חכמים אנחנו – שהחכמה נמצאת אתכם בטבע ובשכל,

ותורת ה' אתנו – התורה נמצאת אתנו בטבע הנפש והשכל,

אכן אך לשקר עשה עט – אבל העט שעשה כותב התורה לכתוב בה תורה מקובלת מה', עשה לשקר,

כי לא יקבל אדם תורה ע"י נבואה וקבלה,

וכן שקר סופרים – כל הנביאים שכתבו ספרים ע"פ ה' בנבואה – הוא שקר,

כן אתם אומרים ומכחישים העקר של נבואה ותורה מן השמים, משיב להם.

 מלבי"ם – חלק באור המלים סופרים – יש הבדל בין כותב ובין סופר, הכותב יהיה על כל דבר, וכתבתם על מזוזת, כתבם על לוח, וכתבת על האבנים. והסופר כותב בספרים, ולא תמצא שם תואר כותב בשום מקום:

 

(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:

רד"ק הובישו – כי שקר עשו כשיראו שלא תועיל להם חכמתה אז בכח יהיה להם בשת פנים ויראו כי אם התעסקו בתורה וקיימו אותה היתה מועילה להם להצילם מהרעות הבאות עליהם

ואחר שבדבר ה' מאסו ולא רצו ללמוד התורה ולעשותה מה חכמה להם לא תועיל החכמה מבלי התורה וחכמת סמוך למלת מה כלומר מה מועיל ממה שיש להם חכמה אם אין להם התורה:

מלבי"ם הובישו חכמים – כבר התבאר שהחכמה שעקרה היא ידיעת ההנהגה בין טוב ורע,

ולדעת מה טוב ומה רע בכל פרטי המדות וההנהגה, א"א שישיג האדם ארחותיה מעצמו, כי אין על חקי החכמה מופתי הדעת,

וא"א שידע האדם בארחות הנהגת הנפש מה חכמה ומה סכלות, ואיך וכמה ומתי ישתמש בכחות נפשו לעשות או שלא לעשות, (כמו שהתבאר בארך בספר משלי)

וחקי החכמה כולם נתנו מה' ע"י נביא ונכתבו בספר התורה,

וא"כ אלה שמאסו בדבר ה' אין להם היסודות שעליהם תשען החכמה,

שיסוד החכמה אינה בשכל האדם רק בתורת ה',

וז"ש הובישו חכמים – שאחר שמאסו בדבר ה' – א"כ חכמת מה להם – מהיכן ישיגו חקי החכמה ומי יודיעוה להם, אחר שאינם נודעים מעצמם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים הובישו – ההפעיל מורה הבושה היתרה וחתת הוא השפלת הנפש, ובא כ"פ אחר בושה:

 

(י) לָכֵן אֶתֵּן אֶת נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר: (יא) וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם: (יב) הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר ה':

מלבי"ם (י-יב) לכן אתן את נשיהם לאחרים – ר"ל כי מי שלא נפל ברשת הכפירה, הגם שיחטא מצד התאוה יוכל להרפא ע"י מוסרי הנביאים ותוכחת התורה,

אבל אחרי שמאסו בדבר התורה וכופרים בנבואה אין להם תקנה, שאם ירצו להתרפאות ע"י שיפקח עיני שכלו לראות כי חולה הוא בחולי הנפש,

הלא הוא נדמה לו שהוא בריא אולם כמ"ש וירפאו את שבר עמי על נקלה,

ואם ירצה להתרפאות ע"י מוסרי הנביאים שיבוש מדרכו, הלא יכחיש את הנבואה,

ועל זה אמר הובישו וכו' גם בוש לא יבושו, וכבר התבארו פסוקים אלה למעלה (ו' י"ג-ט"ז):

 

[הפטרת תשעה באב:]

(יג) אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם ה' אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם:

רד"ק אסוף אסיפם נאם ה' – שניהם לשון כליון אסף מקור מן ואספת נפשך ונפש ביתך אסיפם מן יחדו יסופו אלא שמלת אסיפם מבנין הפעיל והוא יוצא ויסופו מבנין הקל והוא עומד

הכל יכלה עד שלא ימצאו ענבים בגפן ולא תאנים בתאנה

וזכר אלו שני המינים כי הם עקר הפירות ואותם שירבה אדם מהם יותר משאר הפירות כמו שאמר בברכה איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואמר בקללה יאכל גפנך ותאנתך:

 והעלה נבל – אפילו העלה יבול טרם זמנו כדי להרבות רעתה:

 ואתן להם יעברום – מה שנתתי להם רוב הפירות וברכתי פרי אדמתם יעברו מהם שיאכלום האויבים

מ"ם יעברום במקום מהם וכן חזקתני ותוכל חזקת ממני תמלאמו נפשי תמלא מהם בני יצאוני יצאו ממני  והמפרשים פירשו בעבור שנתתי להם תורה ומצות ועברו עליהם בעונש זה אסיפם וכן דעת יונתן ותרגם הפסוק כן שיצאה אשצינון אמר ה' וגומר כבעמוד:

מלבי"ם אסף אסיפם – החוזה שם דבריו בפי מדברים שונים, הנביא והעם מדברים ומתוכחים,

וה' מדבר ג"כ עמהם,

(ה' אומר) – אני [אסוף] אאסוף אותם, שיתאספו להתיעץ מה לעשות,  

באר שהאסיפה תהיה מפני שרצוני לעשות עמהם [אסיפם] סוף וכלה.

 (דברי העם) – הלא אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה – ואין אוׂכֶל להשיב נפש,

(תשובת השם) ואתן להם יעברום – איך אתן להם ענבים ותאנים,

הלא יעברו את מה שנתתי להם, שהוא התורה והמצוה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים אסף אסיפם – הראשון שרשו אסף מענין אסיפה וקיבוץ והשני מנע"ו סוף וקץ ובא לשון נופל על הלשון:

 יעברום – יעברו אותם, כמו כי עברתי את פי ה',

ויל"פ שר"ל שאתן ענבים ותאנים להאומות שיעברום מארצם לגולה,

או ר"ל אחר שאין להם מה לאכול אתן להם אומות שיעברום מארצם לארץ אחרת:

 

(יד) עַל מָה אֲנַחְנוּ ישְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה שָּׁם כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַה':

מלבי"ם (דברי העם) – הנאספים אומרים על מה אנחנו יושבים – ואין אנו מכינים עצה וגבורה למלחמה?

 האספו ונבא אל ערי המבצר – להלחם משם עם האויב,

(תשובת הנביא) ונדמה שם – אבל שם בערי המבצר נשתוק ולא נעשה מאומה,

כי ה' אלהינו הדמנו – מדמה אותם שם לאבלים היושבים ודוממים, ותחת שדרך להשקות את האבלים כוס

תנחומים השקנו מי ראש – וזה יען שחטאנו לה': רד"ק וישקנו מי רוש – סם המות מסחיטת עשב לפיכך אמר "מי", וענינו כתרגומו ואשקנא כס דלוט ביש כרישי חיון:

מלבי"ם – חלק באור המלים ונדמה – מענין שתיקה, וכן הדימני, ושורש דום, דמם, משתתפים במובנם כנודע,

ומלת ונדמה י"מ נפעל משורש דמם, וי"מ שהוא מן הקל, ממשקל ישום וישרוק:

 

 (טו) קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה:

מלבי"ם (דברי העם) – הלא ראוי לקוות לשלום, ומדוע אין טוב?

(תשובת הנביא) – מפני שהיה ראוי לקוות לעת מרפא – שהחולים בחולי הנפש יעסקו ברפואה ובתשובה,

והנה בעתה – כי עודם מחזיקים ברעתם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים קוה – מקור, ראוי לקוות [ר"ל ולא ציווי]:      ומרפה – כמו מרפא:

 

(טז) מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְישְׁבֵי בָהּ:

רד"ק מדן נשמע – לפי שהיה קצה ארץ ישראל זכרו

וי"ת על דפלחו לעגלא די בדן מלך במשריתיה יסק עליהון ויגלה יתהון:

 נחרת סוסיו – עטישת סוסיו ונקראת העטישה כן על שם הנחירים שהם נקבי האף:

 מקול מצהלות אביריו – על הסוסים אמר אביריו, וי"ת מקל פסיעות גבורוהי [וקאי ארוכבים]:

ומצהלות ענין השמעת קול הסוסים בצהלה ושמחה כמו שנאמר על הסוס וישיש בכח

מלבי"ם (דברי העם): מדן – ר"ל כי בברכת יעקב לבניו אמר, יהי דן נחש עלי דרך הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, שבני דן היו מלומדים ללחום עם רוכבי סוסים

(ולכן היה דן המאסף לכל המחנות כי דרך הרוכבים ליפול על אחורי המחנה ברדפם אחריהם),

עפ"ז ישאלו איך היה עתה להפך שנחרת סוסי האויב נשמע מדן – ובכ"ז לא נשך הנחש עקבי סוס ורוכבו,

כי מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ – וגם באו לתוך הארץ ויאכלו ארץ ומלואה?

מלבי"ם – חלק באור המלים מצהלות – נופל על קול האבירים סוסים החזקים המזוינים לתשמיש. וכן ותצהלי כאבירים (לקמן נ'):

 

(יז) כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם ה':

רש"י נחשים צפעונים – לסוף שבעים שנה נעשה צפע, ואוטם אזנו שלא ישמע לקול חבר המלחשו,

שנאמר כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נח) הוא שנאמר אשר אין [מועיל] להם לחש:

מלבי"ם (תשובת ה'), כי הנני משלח בכם – מה שאתם חושבים שדן דומה כנחש – נהיה בהפך,

כי אני השולח בכם נחשים צפענים – שהם קשים מנחש והם נשכו אתכם – עצמכם, לא את סוסיכם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים צפעונים – בא פה תואר לנחשים:

 

(יח) מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי:

רש"י מבליגיתי עלי יגון – כמו הבלגתי ושם דבר הוא מישאיטינמנ"ץ בלעז כלומר אם אמרתי אבליגה ואתאפק עלי יגוני.

עלי לבי דוי – מקול נבואות הנגלות אלי בפורעניות הבאות:

מלבי"ם (דברי העם) – עתה אני רואה שמה שהתחזקתי עלי היגון – והייתי חושב שיש תקוה,

זה בא מצד כי עלי לבי דוי – שאני דומה כחולה שהמדוה נוגע עד לבו, שאז אינו מרגיש בחליו כלל,

וזה עצמו שאינו מרגיש בחליו הוא סימן שאבדו הרגשותיו ונגע החולי עד הנפש:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מבליגיתי – שם, משקלו מבליגית, בפלס מרבית, שראוי מרביית, ולמדבר בעדו מבליגיתי. (ר"מ קמחי):

 מבליג – מענין חיזוק, והבדלו מן מתחזק מתאמץ, שעקרו בא על התחזקות כחות החיים,

אעזבה פני ואבליגה (איוב ט' כ"ז), השע ממני ואבליגה (תהלות ל"ג י"ג),

ומ"ש המבליג שוד על עז (עמוס ה' ט') בא בדרך מליצה כאילו העיר הוא גוף פרטי שיתגברו בו כחות המתפעלים על הפועלים בעת החולי והמות:

 

(יט) הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר:

רש"י [לביאורו זה יהיה דבר ישראל בעתיד]

הנה קול שועת בת עמי – אני שומע שסופן לצעוק בארץ מרחקים,

ולמה כל זאת? הלא ה' בציון ואם ישובו אליו ימצא להם:

 מנחת שי מרחקים – המ"ם בפתח וכן תראינה ארץ מרחקים (ישעיה ל"ג):  הה' – האל"ף נחה וכן במסורת כל לשון אדנות עם מש"ה מפיח בר מן חד הה' אין בציון מכלול דף נ':

 רד"ק [לביאורו זה דבר ישראל כעת כשהם עדיין על אדמתם]

הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים – צועקים מפחד האויב הבא מארץ מרחקים ואומרים השם אין בציון אם מלכם אין בה, אם כן איך יבא עלינו?

[הרי] האל ה' שכינתו בציון, ומלך יש בציון, ואיך ישלוט בה האויב?

והאל משיבם: מדוע הכעיסוני? איך יחשבו להנצל בהיותי בציון והם הכעיסוני בפסיליהם בהבלי נכר?

רוצה לומר בהבלי אל נכר, מרחקים המ"ם בפתח:  היי' – האל"ף נחה וי"ת השם אין בציון נבייא אוכח יתהון וגומר כבעמוד:

מלבי"ם [לביאורו זה דבר עשרת השבטים כעת כשהם גולים בארצותם]

הנה קול שועת בת עמי (דברי השם) – יספר הויכוח שהיה לו עם עשרת השבטים שהם עתה בארץ מרחקים, מעבר לנהרי כוש, והם היו מצפים להגאל ולשוב אל ארץ אבותם,

ונשמע להם הבשורה הרעה מגלות יהודה וחורבן בהמ"ק, שעי"ז אבד מהם תקוה,

(עשרת השבטים אומרים): הה' אין בציון – הלא בציון מקום שכינת ה' וראוי שיושעו בדרך הנס וההשגחה ע"י ה' מעוזם,

וגם אם עזב ה' אותם והסתיר פנים, האם מלכה אין בה – וראוי שינצלו בדרך הטבע ע"י מלחמה?

 (תשובת השם) מדוע הכעיסוני בפסיליהם – שבא להם עונש השגחיי, א] על שהמירו אותו באלהים אחרים,

ב] שהמירוהו בהבלי נכר – כמ"ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, כמש"פ שם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים שועת – גדרו שצועק לישועה:

 

(כ) עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ:

רש"י עבר קציר כלה קיץ – צפינו לעזרת מצרים ולא באה, אמרנו יעבור הקציר ויהיו פנויין ויבאו, והנה עבר זמן הקציר באייר, וזמן הקיץ בתמוז, ולא באו:

רד"ק עבר קציר – קציר הוא זמן שיושע אדם בו מפני הבצורות ואדם שמח בבא הקציר כמו שכתוב כשמחה בקציר

וכן זמן הקיץ אדם שמח בפירות הקיץ

ואומר זה דרך משל כלומר עברו הזמנים שחשבנו להושע בהם ולא נושענו:

מלבי"ם (דברי עשרת השבטים), עבר – הלא כבר עבר קציר – וגם הקיץ – ובכ"ז אנחנו לא נושענו – עדיין,

ועתה אחרי צפינו לישועה ימים רבים, הנה.

 מלבי"ם – חלק באור המלים קציר, קיץ – ה'קיץ' הוא אחר ה'קציר', ו'כלה' הוא יותר מן 'עבר', שכלה לגמרי, ובזה מוסיף והולך במליצתו:

 השברתי – השבר יצוייר גם בחלק מן הדבר שבר יד או רגל והקדירה תופס בכל העצם, שנשחר ונכהה מראיתו, ומוסיף שמה החזיקתני – שהוא השממה לגמרי:

 

(כא) עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי:

רד"ק על שבר – הוא מאמר הנביא על עצמו שהושבר לשבר ישראל

ויונתן פי' שהוא מאמר ירושלם שתרגם אמרת ירושלם ועל תבר כנשתא וגו' כבעמוד ואכרום פי' מן נתכרכמו פניו:

מלבי"ם [הוא מאמר י' השבטים]: על שבר בת עמי – שהם שבט יהודה,

השברתי – לגמרי כי מעתה אין עוד תקוה?

ושילש לשונו נגד ג' פעמים [הושברתי, קדרתי, שמה] שבא נ"נ על ירושלים והגלה אותם:

רש"י קדרתי – לשון שחרות ואופל. שמה – תמהון. החזיקתני – אחזתני:

 

(כב) הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי:

תרגום יונתן אמר ירמיה נביא דלמא לא אית בי עובדין טבין למבעי על בית ישראל?

הלא מחמיד הויתי לאולפניה דאליה נביא דמגלעד דפתגמוהי אינון אסותא

ארי על דלא תבו, בכן לא סליקת אסו למחת כנשתא דעמי:

מלבי"ם (תשובת ה'), הצרי – וכי היו שבט יהודה צריכים לרפואתם סמים ותרופות מארץ מרחקים?

הלא הצרי – שבו ירפאו נמצא בגלעד – ששם מקום הצרי, מצודות ציון הצרי – הוא נטף המוזכר בסממני הקטורת והוא שרף אילן והוא מיוחד לרפואה וכן קחו צרי למכאובה (ירמיה נא). ארוכת – ענין רפואה כמו הנני מעלה לה ארוכה: וכן הרופא – המסדר איך יקחו את הצרי ואיך ירפאו בו – ג"כ נמצא שם

וא"כ מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? – ר"ל הלא רפואת העם תלוי בשייטיבו מעשיהם וישובו ללכת בתורת ה' ובקרבם נמצא בין התורה והמצוה שנתתי לפניהם שהוא הצרי,

בין הנביאים והחכמים המישרים ומלמדים אותם דרכי ה' שהוא הרופא, ומדוע לא נרפאו?

וא"כ הם עצמם אשמים בדבר, שלא אבו להרפא מחליים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ארוכת – מענין רפואה (ע"ל ל' י"ז):

 

(כג) מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי:

 (כג) חללי בת עמי – במקצת ספרים הגיהו חללי וג"כ רד"ק בשרשים והנה חללי חרב הלמ"ד בשוא לבדו. את חללי בת עמי הלמ"ד בשוא ופתח והחי"ת מעמדת בגעיא עג"ל ולפ"ד זהו תלוי במנהג הספרים כמ"ש בריש פרשת לך לך וטעם המלה מירכא:

 רד"ק מי יתן ראשי מים – מי יתן שיהיה ראשי כלו מים ויזוב דרך עיני בבכי וכן תהיה עיני מקור דמעה שלא יפסק:

 את חללי בת עמי – מי שבוכים עליו נעשה כפעול לבכי ואם לא ישיגנו כן דרך לשון העברי וכן אמר ויבך אותו אביו וכן ולבכות וכן נעשה זה השמוש בלשון אחר וזולתי העברי לפי שבעבורו נעשה הבכי הרי הוא כאילו מקבל הפעולה:

מלבי"ם (דברי הנביא), מי יתן – וכו', מי יתנני – וכו',

יאמר בצד אחד כי מרוב אהבתו את עמו

מתאוה לבכות יומם ולילה על חלליהם,

ובצד השני יאמר כי משנאתו את מעשיהם הרעים –

מתאוה להתרחק מהם אל המדבר [בתחילת הפרק הבא],

מי יתן שראשי – יהיה מים – שיהיה מלא מי דמעה, ושעיני – יהיו מקור – דמעה,

שמן המקור ההוא יזלו לחוץ כדי שאוכל לבכות יומם ולילה

והטבעיים כתבו כי התמדת הבכי מיבש את המוח עד שיכלו הדמעות,

ע"כ מבקש שהגם שיבכה יומם ולילה יהיה ראשו מיסוד המים,

שיביע תמיד דמעות אל המקור שהם העינים: