ירמיה

ספר ירמיה פרק טו

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ:

רש"י משה ושמואל – שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל ומתחלה החזירום למוטב ואח"כ התפללו עליהם ולא עלה בלבם להשיב אפי עד שהחזירום למוטב,

משה – שימו איש חרבו וגו' (שמות לב) ויזר על פני המים וגו' (שמות לב) ואח"כ אעלה אל ה' אולי אכפרה, שמואל – במצפה ויסירו בני ישראל את הבעלים (שמואל א ז) ואח"כ קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל עליכם (שמואל א' ז')

אתה אינך יכול להשיבם אלי לכך אל תתפלל עליהם. נפשי – רצוני:

 רד"ק ויאמר ה' אלי – למה תרבה בתפלה לפני כי אם יעמוד משה ושמואל לפני בתפלה שהיו גדולים ממך אם יעמדו הם לפני אין נפשי אל העם הזה, נפשי ר"ל רצוני כמו אל תתנני בנפש צרי

וזכר משה ושמואל שהיו לוים ונביאים והגדול שבנביאים אחר משה רבינו היה שמואל

וכן אמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו

ונאמר כי נאמן שמואל לנביא לה' ונאמר ולא הפיל מכל דבריו ארצה:

 שלח מעל פני ויצאו – שלחם מעל פני ויצאו ואמר הצווי כנגד ירמיהו

כאילו אמר אם בידך לשלחם טוב שתשלחם משתתפלל עליהם:

מלבי"ם ויאמר ה' – ה' השיב לו, שכבר נתחתם גזר דינם ולא יועיל עוד שום תפלה,

אף שיעמוד משה ושמואל לפני – שהם היו קוראים תמיד בעד ישראל והשיבו את הגזרה,

זה היה בעוד שהיה נפשי ורצוני אליהם, שהגם שפני היו פנים של זעם, נפשי היה לרצון,

אבל עתה נקעה נפשי מהם, לכן שלח מעל פני ויצאו – לגולה, כבן סורר שאביו דחפו מביתו:

 

(ב) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶּׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי:

רש"י אשר למות וגו' – כל המאוחר בפ' קשה מחבירו, חרב קשה ממות, מיתת חרב מנוולת ומיתה על מטתו אינה מנוולת, וכן הוא אומר (תהלים קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו,

רעב קשה מחרב שזה מצטער וזה אינו מצטער וכן הוא אומר טובים היו חללי חרב מחללי רעב

שבי – כולהו איתנהו בגוה:

מלבי"ם והיה – וכו' אנה נצא – תשיב להם שיצאו אל המון העונשים המעותדים עליהם,

וחושב רעות טבעיות – מות ורעב,              רעות בחירייות הבאים ע"י בעלי בחירה – חרב ושבי

רעות רצוניות – הבאים ע"י בעלי רצון כלבים וחיות – כמ"ש חצי אכלה בם, מזי רעב, רשף, זוחלי עפר ובהמות, חרב, כמש"ש.

ומצייר כאילו בצאתם מאת פני ה' נכונו ללצים שפטים ארבעה,

והיותר אחרון גרוע מן הראשון, כמ"ש והיה הנס מקול הפחד וכו' כאשר ינוס איש מפני הארי וכו':

 

(ג) וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת נְאֻם ה', אֶת הַחֶרֶב לַהֲרֹג, וְאֶת הַכְּלָבִים לִסְחֹב, וְאֶת עוֹף הַשָּׁמַיִם וְאֶת בֶּהֱמַת הָאָרֶץ, לֶאֱכֹל וּלְהַשְׁחִית:

רש"י ופקדתי – לשון מינוי ופקידות. לסחוב – לגרר וכן אם לא יסחבום (ירמיה מט):

מצודות דוד ופקדתי – אמנה עליהם ארבעה משפחות ר"ל ארבעה מיני עונשין. לסחוב – דרך הכלבים לגרר הנבלות ממקום למקום. לאכול ולהשחית – העוף לאכול הנבלות והבהמות להשחית ברמיסת הרגל:

 מלבי"ם י – וכו' הכלבים גוררים הנבלה לחוץ,             ועוף השמים אוכלים בשר הנבלה,

ובהמה הבייתית לא תאכל בשר רק רומסת ומשחתת, וכאמרו עוף לאכול, ובהמה להשחית: –

 

(ד) וּנְתַתִּים לְזַוֲעָה לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלָם:

רש"י לזעוה – מגזרת לא קם ולא זע (אסתר ה) וכמוהו גאוה מגזרת גא מאד (ישעיה טו).

לכל ממלכות הארץ – כל השומע רעה שבאה עליהם יזוע:

רד"ק ונתתם לזועה – כתיב וקרי לזעוה והענין אחד אלא שהם שני שרשים והם ענין התנועה:

 בגלל מנשה – כי הוא הנהיג את יהודה במעשים רעים ודם נקי שפך עד שמלא ירושלם חללים

כמו שכתוב וי"ת על דלא תבו כמנשה בר חזקיהו:

מלבי"ם ונתתים לזעוה בגלל מנשה – מאז התחילה הגזירה, ועמ"ש במלכים בזה:

 

(ה) כִּי מִי יַחְמֹל עָלַיִךְ יְרוּשָׁלַם וּמִי יָנוּד לָךְ וּמִי יָסוּר לִשְׁאֹל לְשָׁלֹם לָךְ:

רש"י ינוד – יקונן. ומי יסור – אליך לנטות מדרכו אליך לשאול לך לשלום:

 רד"ק כי מי ינוד לך – כמו לנוד לו ולנחמו ענין נחמת האבל וספור הצרות עמו

ובא בזה הלשון לפי שהמנחמים נדין ממקומן זה מפה וזה מפה לנחם האבל

אמר מי יחמול ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך כי את גרמת חרבנך שנטשת אותי לפיכך תלכי אחור ולא לפנים:

 מצודות דוד כי מי יחמול – ר"ל אין מי יחמול עליך ואין מי ינודד בראש עליך

מלבי"ם כי מי יחמול – שלא יניח להשחית אותך, ומי ינוד לך לנחמך – קרובים הבאים לנחם האבל,

וגם אח"כ מי יסור – עכ"פ לשאול לשלום לך – שזה יעשו גם הרחוקים וגם אחרי עבור ימי האבל:

 

(ו) אַתְּ נָטַשְׁתְּ אֹתִי נְאֻם ה' אָחוֹר תֵּלֵכִי וָאַט אֶת יָדִי עָלַיִךְ וָאַשְׁחִיתֵךְ נִלְאֵיתִי הִנָּחֵם:

רד"ק את, נלאתי הנחם – כמה פעמים נחמתי על הרעה אשר דברתי לעשות להם ולא עשיתי,

נלאתי על זה לא אוכל עוד להנחם אלא אפרע מהם:

מלבי"ם את – באשר אתה בעצמך הסבות עליך את הרעה במה שנטשת אותי

 ואחר כך הוספת תמיד להתרחק ממני כי אחור תלכי – תמיד,

ולכן ואט ידי ואשחיתך – פעם אחר פעם והגם שנחמתי תמיד על הרעה לבסוף נלאיתי הנחם – עד כי.

 

(ז) וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא שָׁבוּ:

רש"י במזרה – נפה שקורין וו"ן בלעז כזה שהוא זורה שעורין שלא יהו כולן גולין למקום אחד:

 רד"ק ואזרם – כמו שזורים התבואה במזרה כן אזרם בשערי הארץ כלומר בגלותם אפיצם בכל ערי הארץ, ואמר 'בשערי' במקום בערי כי דרך השער נכנסין ויוצאין בעיר וכן אמר לכל באי שער עירו

וכת"י בקרוי ארעא וכן תרגם במקומות רבים בשעריה בקרוהא

ואמר ואזרם על עשרת השבטים שגלו וכן שכלתי אבדתי אומר עליהם

ואף על פי כן שבט יהודה שראו כל זה, מדרכיהם הרעים לא שבו. ואמר שכלתי כי בניו היו:

מלבי"ם ואזרם במזרה – שיצאו לגולה, וגם שיכלתי – את בניהם הקטנים,

ואח"כ אבדתי – גם את הגדולים, ובכ"ז מדרכיהם לא שבו:

מלבי"םחלק באור המלים ואזרם במזרה – פיזור מוץ ע"י כלי הזורה, כמו אשר זורה ברחת ובמזרה (ישעיה ל'),

 כן הלכו הפסולת לגולה. והשכול הוא בבנים הקטנים והאבוד בגדולים:

 

(ח) עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָו אַלְמְנוֹתָיו מֵחוֹל יַמִּים הֵבֵאתִי לָהֶם עַל אֵם בָּחוּר שֹׁדֵד בַּצָּהֳרָיִם הִפַּלְתִּי עָלֶיהָ פִּתְאֹם עִיר וּבֶהָלוֹת:

רש"י עצמו לי – רבו לפני אלמנותיו. על אם – על ירושלים שהיתה עיר ואם בישראל.

ובצהרים – הכל יהא גלוי לפניו כל גנזי מטמונם.

 הפלתי עליה פתאום עיר – השכנתי עליהם פתאום גייסות של עיר ובהלות רבות,

ויש פותרים עיר לשון שונא כמו ויהי עריך (שמואל א כח) ופשרי' לערך (דניאל ג):

רד"ק עצמו לי – יבא זה הלשון בענין הכמות והאיכות ואמר לי ר"ל כי אני מצר עליהם

ורבו אלמנותיו בעיני, אלמנותו כתוב בלא יו"ד וקרי ביו"ד וימצאו רבים כמוהו   וזה היה בימי אחז שהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד ונשארו הנשים אלמנות: [מצודות דוד עצמו לי – האלמנות שבהם המה מרובות בעיני יותר מחול ימים

ר"ל אין אני עושה בהם כמתנקם להיות הכל נחשב לפני למעט כי אדרבה נחשב לפני להרבה ואין בזה שמחה לפני]

 הבאתי להם על אם בחור שודד בצהרים – על קהלת בחורים הבאתי שודד בצהרים,

כלומר כי לא באו בלילה כגנבים אלא בצהרים ולא הועילה לבחורים גבורתם,

'אם' ר"ל קהלה או משפחה כמו שנקראת אום ואומה,

'בחור' על דרך כלל כמו בחורים וכן שש מאות רכב בחור וכן ת"י איתיתי עליהון וגומר כבעמוד:

 הפלתי עליה פתאום עיר ובהלות – עליה על האם שזכר, הפלתי עיר, ר"ל חרבן הערים,

'ובהלות'  – כמו פתאום כמו ויבהילו את המן מהרוהו ללכת פתאום וכאילו אמר הפלתי עליה פתאום ובהלות עיר והכפל לחזק הענין כמו פתע פתאום

ואדוני אבי ז"ל פירש 'עיר' 'שונא' מן ויהי 'עריך' וי"ת איתיתי עליהון משירין וגומר כבעמוד:

מלבי"ם עצמו לי – מצייר במליצתו שהאלמנות – שנשארו היו עצומים – ורבים מחול ימים

לכן הביא להם על כל אם – האלמנה הביא בחור – שישכב עמה,

והבחור הזה היה ג"כ שודד – שזנה עמה ושדד אותה,

וזה היה בצהרים – לעיני כל, הפלתי עליה – על האלמנה, הפלתי פתאום.

 עיר – מענין גילוי ערוה, ובהלות – שבא עליה בהלות השודד וגלה גם ערותה, וע"י הבחור השודד הזה.

 מלבי"םחלק באור המלים על אם – האלמנה שנשכלו בניה ונאבד בעלה:

 בחור – בא לרוב על מי שלא נשא אשה, בחורים ובתולות:

 עיר – י"מ מענין שונא כמו ויהי ערך, ולדעתי מענין גילוי ערוה, שנחי עי"ן ונחי למ"ד משתתפים, כמו הים המה מיץ מצה:

 

(ט) אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ, בָּאה בָּא שִׁמְשָׁהּ בְּעֹד יוֹמָם, בּוֹשָׁה וְחָפֵרָה, וּשְׁאֵרִיתָם לַחֶרֶב אֶתֵּן לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, נְאֻם ה':

רש"י אמללה יולדת השבעה – שומרון וכנסייה של עשרת שבטים שעמדו מהם ז' משפחות כבר אומללה וגלתה. ושאריתם – אלו יהודה וקצת בנימן שנשתיירו בישראל לחרב אתן,

אלו הן שבע משפחות ירבעם בן נבט וביתו בעשא וביתו עמרי וביתו יהוא וביתו מנחם וביתו פקח וביתו הושע וביתו.

נפחה נפשה – לשון דאבה נפשה מתרגמינן ודאבון נפש (דברים כח) ומפחן נפש.

בעוד יומם – בלא זמנם מהרו ליפול כך נדרש במס' גיטין,

ובמדרש רבי תנחומא דרשו כלפי ירושלים ומונה שבעה [מלכים] רשעים: יהורם יהואש אחז מנשה אמון יהויקים צדקיהו אך יש למנות עוד רחבעם אביה אמציה אחזיה. וחפרה – לשון בושת:

רד"ק אמללה יולדת השבעה – יולדת בנים רבים והיא כנסת ישראל ושבעה ענין רבוי, במקומות לא חשבון מכוון, וכן עד עקרה ילדה שבעה, שבע יפול צדיק וקם שבע כחטאתיכם:

 נפחה נפשה – ענין דאבון כמו מפח נפש:

 באה שמשה בעוד יומם – על דרך משל מרוב הצרות כמו שאמר גם כן על הצרות חשך השמש בצאתו,

באה כתוב בא קרי והשמש ימצא לשון זכר ולשון נקבה:  בושה וחפרה – כפל ענין במלות שונות:

 ושאריתם – השארית שלא ילכו בגלות אתן לחרב ויש לפרש ושאריתם בניהם כמו שם ושאר:

מלבי"ם

 אומללה ילדת השבעה – האלמנה שילדה שבעה בנים, נפחה נפשה – הפיחה את נפשה ומתה,

עד שבאה שִמְשָה בעוד יומם – ר"ל ביום ההוא קודם הערב, כי הבחור בא עליה בצהרים ובאותו היום מתה, וגם בושה וחרפה – על ידי שגלה ערותה, ושאריתם – שהם היתומים בני האלמנה ימית האויב בחרב,

והנמשל שירושלים היתה כאלמנה, אחרי שרוב בני יהודה נהרגו בחרב אויב,

ובא עליה בחור שודד שהוא נבוכדנצר וחילותיו, וגלה ערותה ושדד אותה, שהחריב בהמ"ק ויגל את מסך יהודה והחריב העיר,

ועי"ז אומללה יולדת השבעה שהיא ירושלים שהעמידה ז' מלכים מן גלות מלך אשור עד גלות נ"נ

והנשארים נתנו לחרב בארצות שוביהם:

 מלבי"ם  חלק באור המלים נפחה נפשה – יציאת הנפש, וכן ותקותם מפח נפש:

 בושה וחפרה – חפר גדול מן בושה. שחופר פנים בטמון (ישעיה א' כ"ט):

 

(י) אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי:

רש"י אוי לי אמי – ירמיה היה מתאונן על עצמו שהיו שונאין אותו בני עירו על דברי תוכחותיו.

ואיש מדון – איש מריבה כמו לא ידון רוחי (בראשית ו). לא נשיתי – כמו לא תהיה לו כנושה (שמות כב). כלה מקללוניאיני רב עמהם על עסקי ממון שיש לי עליהם ולא להם עלי והרי כל העם מקללני:

רד"ק אוי לי אמי, איש ריב ואיש מדון – כי כלם מריבים עמי ומדון כמו ריב:

 לא נשיתי ולא נשו בי – לא נשיתי בהם שאהיה תובע הלואתי מהם ויקללוני בעבור זה

וגם הם לא נשו בי שיהיו תובעים הלואתם ממני ולא ארצה לתת להם ובעבור זה יקללוני

אין שום דבר מכל זה ששונאים אותי מפני שאני מוכיח אותם לטובתם:

 כלה מקללוני – הורכבה המלה משני שרשים מן קלל ומן קלה

כי הם שני ענינים הקללה היא הפך הברכה והקלון הוא הפך הכבוד וכן אמר הנביא כלה מקללני

ומקלני והורכבו שניהם כאחד ואמר במלה אחת שני ענינים לקצר הלשון ולצחותו והומרה ה"א קלה בוי"ו כמנהג ההחלפה במקומו ולולי שהחליפוה וקראו למ"ד הפעל בקריאה לא היה נכר במלה ענין קלה:

מלבי"ם אוי לי אמי – לפי המליצה שאמר הבאתי על אם בחור שודד, שכולל לפי המשל כל אם ואם,

ולפי הנמשל עיר ואם בישראל, נזכר כי מנבא זאת על אמו היולדת אותו, ועל העיר שהיא אמו המליצית, ומקונן על שילדה אותו להיות המנבא על זה,

וכן אמר במדרש משל לכהן שהשקה את האשה מים המאררים והביט בה וראה שהיא אמו,

ובאשר א"ל ה' ששאריתם לחרב יתן והוא בכללם עם אמו, יקונן על שנולד לראות עמל ויגון, איש ריב – וכו', כי עד עתה היה לו תקוה שישיבם בתשובה ושישיב חמה,

אבל עתה שלא קבל תפלתו, ושנחתם גזר דין ענינו עם העם רק לריב עמהם ולא להועיל להם,

איש ריב ואי מדון – הריב הוא בלא ענין, והמדון הוא כשיש לו דין ודברים וטענות,

ונגד איש ריב אמר לא נשיתי – מעות לאחרים שאז הלוה יש לו ריב עם המלוה על שתובע אותו את ממונו,

ונגד איש מדון אמר ולא נשו בי – שאז היה להם מדון עמי ר"ל דין ודברים שאשלם להם את מעותם

וזה מדון ודין ומשפט, ובכ"ז כלה מקללוני:

מלבי"ם חלק באור המלים איש ריב ואיש מדון – הריב הוא בלא סבה, והמדון הוא דין ודברים מענין דין ומשפט, ונגד ריב לא נשיתי (בם), ונגד מדון לא נשו בי:

 ומקללוני – מורכב מן קללה ומן קלון כמ"ש במכלול. הריב מקושר בקללה, ומדון מקושר בקלון:

(יא) אָמַר ה' אִם לֹא שֵׁרִותִךָ שֵׁרִיתִיךָ לְטוֹב אִם לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ בְּעֵת רָעָה וּבְעֵת צָרָה אֶת הָאֹיֵב:

מלבי"ם אמר ה' – השיב לו ה', [רש"י אם לא – לשון שבועה]. אם לא שריתך לטוב – הגם שאמרתי ושאריתם לחרב אתן,

אינו כולל אותך בגזרה זו, כי שאריתך יהיה לטוב, שאתה תנצל, והגם שעתה מקללים אותך,

בעת רעה ובעת צרה אפגיע בך את האויב –  שכולל מה שבעת החורבן הפגיע בו נבוזראדן שילך לשלום, שהוא האויב הכללי,

ואחר כך אחרי הריגת גדליהו – הפגיעו בו אויביו מישראל שיתפלל בעדם ושייעצם מה יעשו,

וע"ז כפל בעת רעה – שהוא עת החורבן ובעת צרה – שהוא עת היה צר להם כשנהרג גדליה:

 מלבי"ם חלק באור המלים שריתך – כמו שאריתך כמו שרית ישראל (דה"א י"ב ל"ח) [וכן פרשו מנחם]: וברד"ק ויש מפרשים שאריתך התרתיך מן משרה קטרין כמו שאמר לי נבוזראדן הנה פתחתיך היום מן הזיקים אשר על ידיך [וכן פרשו דונש]:

 

(יב) הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחשֶׁת:

רש"י הירוע ברזל ברזל מצפון – אומר אני ברזל הבא מצפון קשה משאר ברזל

וכן פתרונו הם נמשלו לברזל הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיה ו) ובירמיה נאמר נתתיך לעמוד ברזל ולחומת נחשת (ירמיה א) ושלו חזק משלהם כי נבוכדנצר מצפון יבא כדבריו עליהם.

הירוע – הירוצץ ברזל שלהם את שלך, ד"א הירוצץ פרעה הבא בעזרתכם שהוא קשה כברזל את נבוכדנצר שהוא ברזל הבא מצפון ונחשת ותרגום יונתן נוטה לצד זה:

 רד"ק הירוע – מן תרועם בשבט ברזל ענין שבר אמר הישבר ברזל ברזל? אם ברזל אחד יחתוך ברזל אחר?

אם הברזל ההוא מעורב עם הנחשת והוא הברזל החזק שקורין בלע"ז אציי"ר ר"ל יחשבו שהם יוכלו לעמוד בפני נבוכדנצר כי אם הם ברזל נבוכדנצר הוא ברזל ונחשת:

 מצפון – כי בבל צפונית לארץ ישראל כמו שנאמר מצפון תפתח הרעה:

מלבי"ם הירוע ברזל – שני פסוקים הקודמים הם כמאמר מוסגר,

לספר מה שאמר ירמיה באמצע נבואה זאת ומה שהשיב לו ה', ועתה שב אל הענין,

מ"ש ושאריתם לחרב אתן, כי הם היו בוטחים על מצרים,

בין קודם החורבן שחשבו שפרעה יעזור אותם ולא עזרם,

ובין אחר החורבן שהלכו למצרים ושם השיגם חרב נ"נ,

עז"א וכי ברזל פשוט שהוא פרעה ירוצץ את נ"נ שהוא ברזל הבא מצפון?

(הוא המגנעט שהוא נקרא ברזל מצפון, כי נוטה תמיד נגד ציר הצפוני והוא יש לו כח וממשלה על הברזל ומושך אותו בכחו),

ועם הברזל הזה יש נחשת, שהוא העזר מהעמים העצומים ממשלת ידו שהיו תקיפים כנחשת:

 מלבי"ם חלק באור המלים הירוע – רוצץ כמו ירוע כבירים (איוב ל"ד):

 ברזל מצפון – הוא המאגנעט, ולא תפלא אם בעלי הרוח ידעו מסגולתו שנוטה לצפון אשר נעלם אז מעין כל:

 

(יג) חֵילְךָ וְאוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן לֹא בִמְחִיר וּבְכָל חַטֹּאותֶיךָ וּבְכָל גְּבוּלֶיךָ:

רש"י חילך – לשון ממון. ואוצרותיך – לישראל הוא אומר.

ובכל חטאתיך – ולמען כל חטאתיך תהי זאת לך. ובכל גבוליך – אשר העמדת אלילים בכולן:

רד"ק חילך, לא במחיר – כל כך יהיו בוזזים רבים כי לא ימכר ולא יותן במחיר השלל אלא כל אחד ואחד יבוז לעצמו:

 ובכל חטאתיך – ובעבור מה יהיה זה? בעבור כל חטאתיך:

 ובכל גבולך – הם חטאתיך כי לא במקום אחד לבד אלא בכל גבוליך הם במותיך שהם חטאתיך

וזה ענין עליכם תוקד ונאמר אחר זה בפרשת חטאת יהודה במלות שונות במקצת:

מלבי"ם חילך – ונבוכדנצר יגרר עליך ויבוז חילך ואוצרותיך,

לא במחיר – לא לקחת מחיר בעבור שמסרתי בידו חילך,

רק עשיתי זה בעבור כל חטאתך – שהם בכל גבולי ארצך:

מלבי"ם חלק באור המלים חילך ואוצרותיך – עי' הבדלם (ישעיה ל' ו'):

 לא במחיר – כמ"ש ולא רבית במחיריהם, ווא"ו ובכל יתירה:

 

(יד) וְהַעֲבַרְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד:

רד"ק והעברתי – ברי"ש פירוש אעביר אותך אל אויביך בארץ אשר לא ידעת:

 את אויביך – כמו אל אויביך וכן והראה את הכהן כמו אל הכהן

ונראה כי יונתן היה קורא והעבדתי בדל"ת כי כן תרגם ותשתעבדון לבעלי דבביכון

אבל אנחנו קראנו והעברתי ברי"ש וכן נמצא בספרים המדויקים הראוין לסמוך עליהם ובפרשת חטאת יהודה והעבדתיך בדל"ת:           קדחה – פעל עומד פירוש בערה:

מלבי"ם והעברתי – וגם אח"כ שתלכו למצרים גם שם לא תנצלו, כי העברתי את אויביך – שהם הכשדים הם יעברו למצרים ושם תשיגכם חרב נ"נ שנית, כי אש האף והחמה לעולם תוקד – גם אחר החורבן:

 

(טו) אַתָּה יָדַעְתָּ ה' זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי מֵרֹדְפַי אַל לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה:

מלבי"ם אתה ידעת ה' – אחר ששמע מאת ה' ששאריתו יהיה לטוב בעת החורבן, בקש שיקדים ה' להעניש את הקמים עליו להרגו קודם זמן החורבן, כמו שכן התפלל (למעלה סי' י"ב) מטעם שבארתי שם,

ובקש זכרני והנקם לי – תיכף ואל תקחני לארך אפך – הגם שאתה מאריך אף על מה שחטאו נגדך, לא תאריך אף על מה שעושים נגדי

(וגם ר"ל שלא תקח היסורים שאני סובל שיהיה לכפר על עון הדור שעי"כ תאריך אפך),

כי דע שאתי עליך חרפה – באופן שבזה הם מחרפים אותך במה שמכחישים נבואתך [-שאומרים שאינה ממך],

ועי"כ חטאם מתרבה בכל עת, וגם שעי"כ אתה צריך להראות להם את ידך בל יחולל שמך:

 מלבי"ם חלק באור המלים זכרני ופקדני – הפקידה מוסיף על הזכירה לעשות מעשה:

 

(טז) נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְיךָ דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת:

מלבי"ם נמצאו דבריך – הנבואה היתה שורה על הנביא ע"י הכנתו, ובעת רצה להכין א"ע על הנבואה

היה לוקח לו מנגן לשמוח בשמחה ועי"כ נחה עליו הרוח, כמ"ש ולפניהם תוף וחליל, ועתה קחו לי מנגן,

אבל ירמיה שהתנבא פורענות היה תמיד מלא עוצב ויגון, ולא היה יכול להכין א"ע אל הנבואה מעצמו,

ולא באה אליו הנבואה רק בעת שהוצרך ה' לשלחו אז בא אליו דבר ה' אשר עז וחדוה במקומו ועל ידי הדבור חל עליו ששון ושמחה, כשותה יין ישן המשמח, והוכן לקבל דבר ה',

אבל אחר הדבור חזר להיות משתומם ונעצב על הדבור בעצמו שהיה מלא מחזות של חורבן ופורעניות,

וז"ש נמצאו דבריךהדבור בא אלי כמוצא מציאה בהסח הדעת לא ע"י הכנתי.

 ואוכלם – שאז הייתי דומה כרעב ללחם המוצא לחם ואוכלו באוות נפשו,

ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי – הדבור העיר אצלי שמחה וששון שהוא תנאי אל הנבואה,

כי נקרא שמך עלי – ע"י אתערותא דלעילא, ולא קדם לי הששון קודם הנבואה, כי בהפך.

 מלבי"ם חלק באור המלים לששון ולשמחה: – ע"ל (ט"ז ט'):

 

(יז) לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי:

רד"ק לא ישבתי בסוד משחקים – כי דברך הוא שמחת לבבי ובאמרו לבבי ר"ל שמחת השכל

אבל שמחה אחרת לא היתה, שמחה שהיא שמחת הגוף, שאשב בסודם ובקהלם כשהם משחקים ואשמח עמהם, זה לא היה לי,

אפילו לחברה לא היה לי עמהם, אלא בדד ישבתי, כי אני מתבודד בביתי:

מפני ידך – רוצה לומר מפני יד הנבואה כמו היתה עלי יד ה' וכן תרגם יונתן מן קדם מימרך פריש יתיבית

וכן תרגם כי זעם מלאתני ארי נבואה דלוט מליתני

ויש לפרש מפני ידך מכתך כמו הנה יד ה' הויה והמכה והזעם והכאב הוא בזותם אותו וקללם אותו עד שהיו מכים אותו כמו שכתוב:

 מלבי"ם לא ישבתי בסוד – וחברת משחקים שאעלז – ואשמח למען תחול עלי הנבואה על ידי השמחה,

כי מפני ידך – ונבואתך בדד ישבתי – תמיד, כי מלאת אותי – בנבואה של זעם ופורעניות, וע"ז מבקש.

 

 

(יח) לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ:

רש"י אנושה – חולה כמו ויאנש ויחלה בבנה של בת שבע. היו תהיה לי – אתה הוי לי.

כמו אכזב – כאדם שמבטחו נפסק ממנו שאתה מניחני להצטער בידם, אכזב מקור פוסק פייליינ"ץ בלעז.

מים לא נאמנו – לסמוך עליהם:

רד"ק למה היה – למה בדגש ומלעיל על הה"א והיא אחד מן החמשה:

 נצח – עולמי ותמידי שלא יפסק לי בכל יום ויום אני במריבה וכאילו מכתי מאנה הרפא  ולשון מאנה נאמר על דרך מליצת השיר כי אין למכה רצון למה היה זה מה עון יש בי:  היו תהיה לי כמו אכזב – והנה אתה תהיה לי כמו אכזב רוצה לומר כמו מקור אכזב וכמו מים לא נאמנו שיבטח אדם שימצא מים ויכזבו כלומר יפסקו והנה לא נאמנו והענין אחד כפול במלות שונות ובאמרו אכזב וזכר התאר ולא זכר המתאר כן דרך הכתוב במקומות כמו כעדר הקצובות ומאכלו בריאה

ואמר המשל כנגד האל, בעבור שאמר לו בתחילת נבואתו ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחשת וגומר, והנה הם מחרפים ומכים אותי,

ואף על פי שאמר לו ונלחמו אליך היה דעתו שהמלחמה ההיא לא תהיה תמידית אלא שיהיה לה הפסק,

ובראותו כי לא היה לה הפסק, נתרעם על האל ואמר למה היה כאבי נצח היו תהיה לי כמו אכזב:

 אנושה – כמו אנושה מכותיה, וכאב אנוש רוצה לומר חזקה וכבדה, ואכזב האל"ף נוספת והוא תאר כמו כזב והוא בשקל ארבע, ויונתן הוסיף לא יהא מימרך לי כדבין כמבוע דמיין דפסקין מוהי:

מלבי"ם למה היה כאבי נצח – מצייר את הזעם שמלא את נפשו כמכה וכאב פנימי בנפשו,

כי מרגיש ומתחלחל תמיד בצרת עמו,

וכבר באר הרי"א שהחלאים יש מהם חולאים נושנים כקדחת הרביעית ואלה אין בם כאבים ולא סכנה,

ויש חולאים בעלי כאבים בלא סכנה ואינם נושנים ולא מתמידים כחולי השנים והאזנים,

ויש חולאים שהם חדשים לא נושנים ואין בם כאבים אבל סכנתם רבה כמו הקדחת התמידית,

ואומר שהחולי שהוא סובל יש בו כל הרעות, א] שהוא מכאיב, עז"א כאביב] שהוא מתמיד, עז"א נצח

ג] שהוא מסוכן עז"א מכתי אנושה  ד] שאין לה רפואה עז"א מאנה הרפא

וחוץ מזה איני כשאר נביאים שנבואתם מתמדת בכל עת שמכינים את עצמם,

שאני איני מתנבא רק לפרקים, ואחר החורבן נפסקה נבואתו לגמרי,

וז"ש שתדמה לפעמים כמו אכזב – כמעין הנפסק לגמרי,

ולפעמים תדמה כמים לא נאמנו – שאינם נמצאים בכל עת:

 

(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם:

רש"י לכן – בעבור שאני סובל הצרות האלה.

כה אמר ה' – לי. אם תשוב – אתה ישראל ע"י, ואשיבך אני אליו, אמר לי לפני תעמוד.

ואם תוציא יקר מזולל – אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירנו למוטב.

כפי תהיה – שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה.

ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם – יתובון אינון לפתגמך ואת לא תתוב למטעי בתריהון:

 רד"ק לכן כה אמר ה' אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד – אמר לו האל דברת כנגדי דברים אשר לא כן,

באמרך היו תהיה לי כמו אכזב, והנה חטאת לי

ועתה אם תשוב בתשובה לפני ותתחרט על מה שאמרת אני אשיבך בתשובה ואסלח לך ותעמוד לפני כבתחילה

והעמידה לפני ה' היא התפלה וההודאה לפניו וקבול הנבואה כמו שאמר אם יעמוד משה ושמואל לפני ואברהם עודנו עומד לפני ה' ולא יאמר זה הלשון אלא בנביא:

 ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה – ואם תטריח עצמך עליהם להחזירם למוטב ותוציא יקר מזולל שתוכל להשיב הרשעים שהם זוללים, להשיבם טובים ויקרים,

כפי תהיה – מה שתגזר ותאמר יתקיים כאילו אני אומר אותו,

כמו שאמר בשמואל הנביא ולא הפיל מכל דבריו ארצה וי"ת רעות מימרי תקיים

ויש מפרשים כפי תהיה כמאמרי תהיה כמו שאמרתי לך לעיר מבצר ולחומת נחשת:

 ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם – אבל זה השמר לך שלא תשוב לרעתם בהשתדלותיך עמהם

שמא יטעוך ברוב טענותם זה השמר לך

השתדל עמהם שישובו המה אליך, והשמר שלא תשוב אתה אליהם:

מלבי"ם לכן – השיב לו ה', אם תשוב – את העם בתשובה ואשיבך – אל הנבואה המתמדת, ותעמוד לפני – תמיד, ואם – עכ"פ תוציא יקר מזולל – שישובו עכ"פ הנפשות היקרות ויבדלו מן הרשעים,

תהיה כפי – שכל מה שתגזר אומר יקם לך,

וזה תשובה ע"מ שמבקש על הנבואה, ועל מה שאין תפלתו נשמעת על עצירת גשמים.

ונגד מה שהתרעם על הרשעים הרודפים אותו – אמר שאין לך להתירא מהם,

לא שתדאג פן יכריחו אותך להסכים על מעשיהם ושלא תנבא להם,

כי הם ישובו אליך ואתה לא תשוב אליהם – ולא שתירא פן יהרגוך, כי.

 מלבי"ם חלק באור המלים מזולל – משתתף עם כל מכבדיה הזילוה, שזה הפך יקר, ועם זולל וסובא:

 

(כ) וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחשֶׁת בְּצוּרָה וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם ה':

רד"ק ונתתיך – אמר לא אהיה לא כמו אדם אכזב אלא כמו שאמרתי לך בתחילה

כן אעשה שאתנך לעם הזה לחומת נחשת בצורה:

 ונלחמו אליך ולא יוכלו לך – כי אני לא אמרתי שמלחמתם אליך תהיה לזמן,

ואתה לא הבינות היטב דברי אלא כמו שהבטחתיך כן אקיים,

כי לא יוכלו לך להמיתך, אבל הם ילחמו אליך, בין בדברים בין במכות ובין בבזיון כל זמן שתוכיחם

וכל זה הטורח תסבול להשיבם אלי כי אם לא תשיב כלם אי אפשר שלא תשיב מקצתם

כמו שראינו שאמרו מקצתם כשרצו להמיתו אמרו השרים

"אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו"

ואם תטרח בזה ולא תחוש לחרפתם וגדופם תקבל שכר מאתי:

מלבי"ם ונתתיך – וכו'.  ולא יוכלו לך, כי אתך אני להושיעך – ע"י השגחתי,

וגם כשיתאספו עליך לעשות לך רעה, אז.

 מלבי"ם חלק באור המלים להושיעך ולהצילך – ההצלה מוסיף על הישועה,

שגם כשהוא בסכנה יציל מן הסכנה הושיעני והצילני (תהלות ז' ב'):

 

(כא) וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים:

רד"ק והצלתיך מיד רעים, מכף עריצים – שרוצים להמיתך:

מלבי"ם והצלתיך – מידם, וגם אם כבר תהיה בידם ויתנוך לבית המהפכת להרגך,

ופדיתיך – כמו שניצול ע"י עבד מלך הכושי:

 מלבי"ם חלק באור המלים והצלתיך מיד רעים ופדיתיך מכף עריצים – כף מוסיף על יד שמורה שכבר אוחז בכפו: ומזה אי אפשר בהצלה, כי בא בכף רעהו וצריך פדיון.

וע"כ הוסיף עריצים שהם הגבורים החזקים שא"א להציל מידם, יפדה אותו בממון

ר"ל שגם בעת יהיה ביד אויב החזק יפדהו לחפשי:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב