ירמיה

ספר ירמיה פרק טז

(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

רד"ק לא תקח לך אשה – יש הנה מבוכה למה צוהו האל שלא יקח אשה ולא יוליד בנים ובנות לפי שנגזרה גזרה על הבנים ועל הבנות הילודים במקום הזה שימותו ברעב

וכי לא היה כדאי ירמיהו שיחיו בניו בזכותו?

והנה הקטנים אינם מתים אלא בעון אבותיהם וירמיהו לא היה לו עון שימותו בניו בעונו

ועוד אף על פי שנגזרה גזרה שימותו בחרב וברעב הגזרה על קצתם, ולא על כלם, כי גם גלות נגזר עליהם, והנה נאמר בנבואת יחזקאל על ירושלם והנה נותרה בה פלטה המוצאים בנים ובנות

ועוד שגם על האבות ועל האמות גזר שימותו ולא מתו כלם שהרי גלו מהם

וכענין הזה נאמר בנבואת יחזקאל אם בנים ואם בנות יצילו המה לבדם ינצלו ולמה לא הצילו האבות הצדיקים את בניהם שהרי הם כמותם כי אין לבנים הקטנים חטא שימותו בעבורו אלא כשהם מתים בעון אבותיהם מתים ואם האבות הם צדיקים למה ימותו הבנים?

ומה שאני רואה בזה הוא כי במקום הזה רוצה לומר בענתות ובענתות נאמרה לו נבואה זו והזהירו שלא יקח אשה ולא יוליד בנים ובנות שם, כי נגזרה גזרה על הבנים והבנות הנולדים בענתות

וכן אמר למעלה על אנשי ענתות ושארית לא תהיה להם כי אביא רעה על אנשי ענתות שנת פקדתם

הנה אמר כי לא תהיה שארית לאנשי ענתות

אבל בירושלם תהיה שארית ופלטה כמו שנאמר בנבואת יחזקאל והנה נותרה בה פלטה המוצאים בנים ובנות

וכיון שנגזרה גזרה זו על אנשי ענתות כולם אם יהיו לירמיהו שם בנים ובנות יסופו בכלל האחרים

כמו שנאמר כי עד צדק ישוב משפט כמו שפירשנו במקומו כי יסוף צדיק אחד בתוך אלפים אנשים חייבים כמו שאמרו ללוט פן תספה בעון העיר

וכל שכן מי שאין לו זכות מעצמו כמו הבנים והבנות

ואילו היו לירמיהו בנים ובנות בענתות והיה מוציאם מענתות טרם בא הגזרה לא היו נספים עם האחרים אלא שלא היו מניחין אותם קרוביהם בני ענתות כי לא היו מאמינים בנבואה

לפיכך אמר לו האל שלא יהיו לו שם בנים ובנות כי יסופו בעון העיר

ואפילו היה ירמיהו עצמו בענתות שמא לא ינצל בין כולם

ומה שאמר המה לבדם ינצלו זהו כשיהיו שלשה צדיקים בעיר אחת כמו שאמר ונח דניאל ואיוב בתוכה

לא אמר צדיק אחד לבד אלא כשהם שלשה או יותר ינצלו כי יצטרפו זכיות שלשתן להצילם

ואם יהיו עשרה הם בצדקתם יצילו כל העיר כמו שאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם

ואם ינצלום ממיתה אפשר שלא יצילום מגלות או מעונש אחר

ומה שנאמר בשיר של פגעים יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש לא יקרה זה לכל צדיק אלא למי שההשגחה בו תמיד לא תסור ממנו כמו שנאמר בו כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי,

ואף על פי שנגזרה גזרה על אנשי ענתות שלא תהיה בהם שארית היתה להם שארית שעשו תשובה בעת כבוש הארץ מלבי"ם בפסוק הבא יש טעם אחר לכך שנותרה להם שארית].

כי מצאנו בשוב גלות בבל אמר אנשי ענתות מאה ועשרים ושמנה

אף על פי כן האל צוה ירמיהו על מה שהיתה גזרתם תחלה

ולא גלה תשובתם לירמיהו לפי שאמר לו ה' כי גזרתם קשה עד שצוהו האל שלא יקח אשה במקום ההוא:

מלבי"ם במקום הזה – בענתות, כי עליהם נגזר שלא יהיה להם שארית (למעלה י"א כ"א):

 

(ג) כִּי כֹה אָמַר ה' עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת:

מלבי"ם על הבנים הילודים במקום הזה – בעיר ענתות, ועל אמותם – וכו' בארץ הזאת – אף בכל הארץ,

שעל האבות נגזר כליה בכל מקום שיהיו,

ועל הבנים הקטנים לא נגזר רק על אלה שנולדו בעיר ענתות לא על הנולדים בעיר אחרת,

ולכן נזכר בעזרא שעלו מאנשי ענתות בחזירתם בימי עזרא שהם היו מאלה שנולדו מאנשי ענתות בערים אחרות:

 

(ד) מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ:

רד"ק ממותישם בפלס כמבואי עיר מבוקעה ובלא מ"ם נוספת מותי חלאים תמות והוא קבוץ מן מות ר"ל מיתת תחלואים ימותו ותחלואים רוצה לומר בחלי רעב ימותו כמו שאמר למעלה ואם באתי לעיר הנה תחלואי רעב וכן תרגם יונתן ממרעי כפן ימותון ואם לא יהיה זה פירושו מה ירצה לומר מיתת תחלואים ימותו כל בני אדם מתים בחולי אם לא ימותו בחרב אלא כך פירש כמו שתרגם יונתן:

 לא יספדו ולא יקברו – כי כל אחד יהיה טרוד בעצמו לא יהיה פנאי לספוד ולקבור:

מלבי"ם ממותי – תחלה ימותו בתחלואים – עד שלא יספדו וגם לא יקברו – כי ייראו לגעת בם אחרי מותם,

ויהיו לדומן על פני האדמה – שלא ימצאו עדיין החיות לאכול פגריהם,

ואח"כ בחרב וברעב יכלו הנשארים מן המגפה ואז ימצאו עוף וחיות לאכול בשרם:

 

(ה) כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים:

רש"י בית מרזחמשתה בספרי בפרשת בית פעור ראיתי חזרו לעשות להם מרזיחין

אבל רבותינו פירשו מרזח אבל. תנוד – תקונן.

כי אספתי את שלומי וגו' – כשהיה אברהם אביהם עושה צדקה ומשפט נתתי לזרעו חסד ורחמים ושמר ה' אלהיך לך וגו' (דברים ז) ונתן לך רחמים (דברים יג)

הם הפכו ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו (עמוס ה) אף אני חזרתי ואספתי אלי את חסדי ואת רחמי.  

אספתי – אטואי"ש בלעז כמו אסף אלהים את חרפתי (בראשית ל):

רד"ק כי כה – בית מזרח- בית אבל כן פירשו רז"ל וכן וסר מרזח סרוחים

ואדוני אבי ז"ל פי' כי מרזח הוא לשון הרמת קול בין לבכי בין לשמחה וכן הוא בלשון ערבי מרזח:

 ואל תנוד להם – בחולם וענינו פירשנו למעלה:

 כי אספתי את שלומי מאת העם הזה – השלום והחסד והרחמים שהייתי נותן לעם הזה לקחתי אותם מאתם ואספתי אותם אלי

וכיון שאספתי אני שלומי מהם לא תדרוש אתה בשלומם לא באבלם ולא בשמחתם:

מלבי"ם אל תבא בית מרזח – שהוא האונן בעת שנקבר המת שבאים לדרוש שלום החיים,

ואל תלך לספד – על המתים, ואל תנוד – אל האבלים לנחמם,

ומפרש נגד אל תבא בית מרזח, כי אספתי את שלומי – עד שאין לדרוש שלום החיים,

ונגד אל תלך לספד – שהוא חסד עם המתים אמר את החסד

ונגד אל תנוד להם שהוא מצד הרחמים אמר את הרחמים:

 מלבי"ם חלק באור המלים מרזח. משתה – שהיו עושין בבית האונן, וסר מרזח סרוחים (עמוס ו' ז'), משתה שעושים במקום הסרחון:

 

(ו) וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם:

רש"י ומתו גדולים וקטנים – ואחר שהכל מתים מה לך לספוד.

ולא יתגודד ולא יקרח להם – דרך האבלים להתגודד ולשרוט בשרם ולקרוח קרחה בראשם

ומכל מקום לישראל אסור ולא הזכירו כאן אלא לדוגמת אבל:

 רד"ק ומתו – ולא יתגודד ולא יקרח להם, ואע"פ שהוא אסור לישראל לעשותו כמו שכתוב לא תתגודדו לא תשימו קרחה בין עיניכם למת

אולי הם היו עושין כמנהגי הגוים כמו שהיו עושים עברות אחרות כמנהג הגוים

ואמר כי לא יהיה להם פנאי לעשות הדברים שעושים על מת לא דברי אבל ולא דברי נחמה:

מלבי"ם ומתו – וגם בארץ הזאת – שהיא בכלל ארץ יהודה ימותו גדולים וקטנים,

לא יקברו – לא יעשה שום דבר מה שעושים אל המתים, שתחלה האבלים מתגודדים וקורחים שערם, ואח"כ סופדים ואח"כ קוברים,

אומרים לא יקברו – וגם לא יספדו – וכו' ר"ל לא יתחילו לפנות אליהם בשום דבר:

 

 

 

 

 

(ז) וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ:

רד"ק ולא יפרסו – בסמ"ך כתוב וענינו כמו פרשה ציון בידיה פרישת הידים באבל והכות כף אל כף ופירוש לא יפרסו ולא יתגודדו על המתים, ולא יתנחמו מן החיים

ואדוני אבי ז"ל פירש 'ולא יפרסו' כמו שפורסין ובוצעין הלחם לאבל כשמברין אותו וזהו שאמר 'לנחמו על מת'

ואמר על אביו ועל אמו לשון יחיד והפסוקים לשון רבים רוצה לומר כל אחד על אביו ועל אמו וכן תרגם יונתן גבר על אבוהי ועל אמיה: וכן פרש"י ולא יפרסו – לשון שבירה כמו (דניאל ה) מנא מנא תקל ופרסין שמברין את האבלים ברחבה ופורסין להם ברכת המוציא כי הוא יברך הזבח (שמואל א ט) תירגם יונתן ארי הוא פריס על מזונא. ולא ישקו אותם וגו' – הרי טעם למה שאמרתי אל תלך לספוד:

מלבי"ם ולא – וגם לא יתעסקו בצרכי האבלים שדרך להאכילם סעודת הבראה משל אחרים, ופורסים את הלחם לשנים – לא יפרסו.

ואף לא ישקו אותם כוס תנחומים – לשכך צערו אף שיהיה המת אביו ואמו:

 מלבי"ם חלק באור המלים ולא יפרסו – היו פורסים הלחם ושוברים אותו בעת סעודת הבראה,

ועז"א פרשה ציון בידיה אין מנחם לה, כי בעת שהיו מנחמים היו הם פורסים לחם ההבראה בידיהם:

 

(ח) וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת:

רש"י ובית משתה – אשר אמרתי לך למעלה לא תבא זה הטעם הנני משבית מן המקום הזה… קול ששון וגו':

מלבי"ם ובית – וכן לא תבא אל בית משתה – אף שלא לשמוח רק לשבת אתםבצוותא לכבודם, ואף לא לצרכך לאכול ולשתות:

 

(ט) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה:

מלבי"ם כי הנני משבית מן המקום הזה לעיניכם – וההשבתה תמשך ימים רבים.

 בימיכם – ר"ל כל ימי הדור ההוא עד שבעים שנה ששבו מן הגולה, קול ששון – ואף קול חתן וכלה – בלא ששון ושמחה לא ישמע:

 מלבי"ם חלק באור המלים ששון, ושמחה – השמחה הוא בלב, והששון הם הוראות החיצונים שיעשו אל השמחה, כמו לבישת בגדי יו"ט ודומיה (ישעיה ל"ה א'):

 

(י) וְהָיָה כִּי תַגִּיד לָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מֶה דִבֶּר ה' עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וּמֶה עֲוֹנֵנוּ וּמֶה חַטָּאתֵנוּ אֲשֶׁר חָטָאנוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ:

מלבי"ם ואמרו אליך – א] על מה דבר ה' עלינודוקא, הלא גם דורות הקודמים חטאו כדורו של מנשה ולא הביא עליהם הרעה,                       

ב] ומה עוננו – שאנחנו לא חטאנו כלל, לא במזיד ולא בשוגג:

 מלבי"ם חלק באור המלים עוננו, חטאתנו – חטא קל מעון (ישעיה א' ד') ומוסיף מה חטאתנו:

 

(יא) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֲבוֹתֵיכֶם אוֹתִי נְאֻם ה' וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ:

מלבי"ם ואמרת – להם, שיש הבדל בינם לבין אבותיהם,

שאבותיהם שכחו את התורה לגמרי ולא ידעו ממנה כלל, עד שכל מה שעשו היה מצד שלא ידעו את התורה כלל,

והיו דומים כתינוק שנשבה לבין הנכרים שאינו יודע מתורת אבותיו מאומה שכל מה שעושה היא שגגה אחת,

וז"ש על אשר עזבו אבותיכם אותי – וכו' וילכו – וכו'

כ"ז היה מצד שאותי עזבו ואת תורתי לא שמרו – שלא שמרו התורה כלל,

ועי"כ שלא ידעו את התורה עזבו את ה' ועבדו אלהים אחרים, אבל.

 

(יב) וְאַתֶּם הֲרֵעֹתֶם לַעֲשׂוֹת מֵאֲבוֹתֵיכֶם וְהִנְּכֶם הֹלְכִים אִישׁ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֵלָי:

רד"ק ואתם הרעותם – והוא מן הדין פוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:

מלבי"ם ואתם הרעותם לעשות מאבותיכם – שאתם יודעים את התורה,

רק שהנכם הולכים איש אחר שרירות לבו הרע לבלתי שמוע אלי

אינכם רוצים לשמוע לדברי התורה הגם שידעתם אותה, מצד שרירות לבכם,

שעל כל מצוה אתם מחפשים טענות ועלילות של מינות לבל תצטרכו לשמוע אלי,

לפ"ז אבותיכם מצד שלא שמעו אלי הלכו בשרירות לבם, ואתם בהפך מצד שאתם הולכים בשרירות לב עי"כ אינכם שומעים אלי,

עד שרשע אבותיכם היה מצד הסכלות והטעות, ורשעכם הוא בעצת השכל והזדון, אבותיכם לא ידעו את התורה ואתם יודעים אותה ומתכונים למרוד בה:

 

(יג) וְהֵטַלְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֶת אֱלֹהִים אֲחֵרִים יוֹמָם וָלַיְלָה אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה:

רד"ק והטלתי – ענינו והשלכתי: ועבדתם שם אלהים אחרים יומם ולילה – כתרגומו ותפלחון תמן וגומר כבעמוד:

 חנינה – רחמים כלומר לא ירחמו עליכם האויבים אלא יעבדו בכם בפרך:

מלבי"ם והטלתי – לכן אשליך אתכם וכו' ועבדתם שם – כמו שעבדתם במרד בא"י להכעיס את ה'

כן תעבדו שם בהכרח, מצד שלא אתן לכם חנינה – ויכריחו אתכם לעבודת נכר:

 

(יד) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

רש"י לכן – לשון שבועה אע"פ שבגדתם בי שבועה היא בידי שאגאול אתכם.

ולא יאמר עוד וגו' – רבותינו דרשו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא גאולה אחרונה עיקר ויציאת מצרים טפל לה:

 רד"ק לכן הנה ימים באים – זו היא עתידה והיה הנביא אומר להם נחמה זו אחר פורענות והיה האל שולח להם בזה הענין על ידי נביאיו פורענות ונחמה כדי שלא יאמרו אבדה תקותינו

כי אף על פי שיפרע מהם על מעשיהם הרעים, עוד באחרית הימים תהיה להם תקוה:

 ולא יאמרו עוד חי ה' כשישבע אדם ויאמר חי ה' ודרך העולם לסמוך על הזכרת ה' דבר ממעשיו או מנפלאותיו כמו שאמר צדקיהו חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת

וכן היו אומרים חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים

ואמר הנה ימים באים שלא יאמר כי אם חי ה' אשר העלה וגו' וזה יהיה בימות המשיח בקבוץ גליות:

מלבי"ם לכן הנה ימים באים – ר"ל מצד זה יהיה נס של גאולה אחרונה גדול מנס של יצ"מ, עד "שלא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה מא"מ". 

 

(טו) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם:

רד"ק אשר הדיחוםהמדיחים והם מלכי האומות המגלים אותם

ותירגם יונתן לא יהון משתען עוד בגבורתא דה' דאסיק ית בני ישראל וגומר כבעמוד

והענין הזה מחלוקת בדברי רבותינו ז"ל יש אומרי' שלא יזכרו יציאת מצרים כל עיקר

ויש אומרים שיזכרו אלא שיהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה.

מלבי"ם כי אם חי ה' – וכו' וזה מג' טעמים א] ששם הייתם בארץ אחת ואז יהיה מארץ צפון ומכל הארצות.

 ב] שהחטאים שבעבורם גליתם לשעבוד מלכיות היו חטאים גדולים עד אשר הדיחם שם – כמי שמדיח את בנו המורד ומגרשו מביתו שקשה שישיב אותו אליו,

ג] שהגאולה אז תהיה חשובה בעיניהם יותר מן הגאולה הראשונה שאז עדיין לא היה א"י שלהם, ועתה כבר זכו בארץ וכבר ירשו אותה שתגדל השמחה אם ישובו לארצם,

וז"ש והשבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם:

 

(טז) הִנְנִי שֹׁלֵחַ לְדַוָּגִים לְדַיָּגִים רַבִּים נְאֻם ה' וְדִיגוּם וְאַחֲרֵי כֵן אֶשְׁלַח לְרַבִּים צַיָּדִים וְצָדוּם מֵעַל כָּל הַר וּמֵעַל כָּל גִּבְעָה וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים:

רש"י ודיגום – מה הדייג שולהו מתוך מקום גדולו אף אלו ילכדו אותם שבתוך העיר

ומה עסקו של דג משנלכד הוא מת כך אביא עליהם הורגים

ואח"כ אשלח צידים לנשארים ולבורחים מן החרב על ההרים והגבעות וצדום להגלותם בשבי:

מלבי"ם הנני – עתה יבאר איך יגלם מן הארץ, תחלה אשלח לדיגים – שהם צדים דגים רבים בפעם א' במכמורת,

ואחר שלא ישארו רק מתי מספר, נחבאים במערות ועל ההרים, אשלח ציידים רביםשיחפשו אחריהם ויצודם מעל כל הר וכו':

 

(יז) כִּי עֵינַי עַל כָּל דַּרְכֵיהֶם לֹא נִסְתְּרוּ מִלְּפָנָי וְלֹא נִצְפַּן עֲוֹנָם מִנֶּגֶד עֵינָי:

רד"ק כי עיני – לא כמו שהם אומרים אין ה' רואה אותנו:

מלבי"ם כי עיני על כל דרכיהם – ר"ל אני מביט בין על הדרכים שהם דרכי הנפש והמדות שמהם צומחות העונות,

בין על העונות עצמם שהם המעשים הרעים,

והנה דרכי הנפש כמו דרך האכזריות הגאוה הנקמה תלוים בידיעה,

ועז"א לא נסתרו מלפני – היינו מפני ידיעתי.

והעונותעצמם שהם המעשים הרעים תלוים בראיית החוש, ועז"א לא נצפן מנגד עיני.

ר"ל כי יש הבדל בין משפטי ה' ובין משפט בשר ודם, בשר ודם אינו משקיף רק על המעשה,

וה' ישקיף גם על דרכי הנפש והמדות שמהם יצמחו המעשים

כמ"ש כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו (איוב ל"ד):

 מלבי"ם חלק באור המלים לא נסתרו מלפני ולא נצפן עונם מנגד עיני – יש הבדל בין סתר ובין צפן.

הסתר נסתר לגמרי. והצפון אינו נסתר רק שעומד מן הצד שאין העין רואהו (הפך מן צפה).

ויש הבדל בין הנסתר מלפני שהוא נסתר לגמרי,

והצפון מנגד עיני הוא עומד לפניו רק העין אינו רואהו, ועמ"ש בפנים:

 

(יח) וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם עַל חַלְּלָם אֶת אַרְצִי בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם מָלְאוּ אֶת נַחֲלָתִי:

רש"י משנה עונם – את ששנו על עונם לעשות עונות אבותיהם

ויונתן תירגם כן ואשלם לתניינין כקדמאין על חד תרין:

רד"ק ושלמתי ראשונה – בתחלה אפרע מהם על חלול הארץ שהיא ארץ טהורה והם טמאוה

כי לא תסבול הארץ תועבות ומעשים רעים כמו שאמר אלהי נכר הארץ ואמר ויורם את משפט אלהי הארץ ואמר ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם

כי אפילו לא צויתים ולא הזהרתים על התועבות כמו שלא צויתי ולא הזהרתי הגוים שהיו בה מקדם אף על פי כן הארץ לא סבלה אותם התועבות והקיאה אותם

כי אף על פי שהגוים לא נצטוו הרי נתן בהם האל שכל ובינה ומדרך השכל יש להשמר מכל התועבות ומלעבוד אלהים אחרים עץ ואבן

כל שכן ישראל שנצטוו שהוא מן הדין שתקיאם הארץ לפיכך בתחלה יפרע מהם על חלול הארץ

ומה שאמר משנה עונם רוצה לומר עונותיהם ועונות אבותיהם

כמו שאמר פוקד עון אבות על בנים והוא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם

כמו שאמר לשונאי ויונתן תירגם ואשלם לתניינין כקדמאין על חד תרין חוביהון וחטאיהון על דאחילו ית ארע בית שכנתי

ומה שאמר בנבלת שקוציהם וגלוליהם רצה לומר שיעור שקוציהם וגלוליהם

ועל הדרך הזה נאמר והשלכתי עליך שקוצים ונבלתיך כי עבודת השקוץ דבר כעור ומגונה הוא

מה שאמר ארצי ונחלתי הארץ הראויה לי להשרות בה שכינתי וכן אמר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה כי היא מקודשת מכל הארצות לטעם ידוע אצל מביני מדע:

מלבי"ם ושלמתי – ובכ"ז אשלם ראשונה עונם וחטאתם שעשו בפועל,

לא על הדרכים והמדות הצפונים בעומק הנפש, יען כי עונם הם משנה

א] מה שחללו את ארצי – שלא שמרו שמטה ומצוות התליות בארץ, גם מה שטמאו את הארץ במעשיהם כמ"ש כי הדם הוא יחניף את הארץ ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה,

ב] מה שעשו נגד הבהמ"ק כי בנבלת שקוציהם מלאו את נחלתי – כמנשה שהעמיד צלם בהיכל, וזה אשלם ראשונה, כי הדרכים והמחשבות הם דברים נסתרים שבינם ובין המקום:

 מלבי"ם חלק באור המלים ארצי, נחלתי – כבר בארתי למעלה (ב' ז') ששם נחלה הוא ביחוד על מקומות המקודשות שה' שוכן שם:

 

(יט) ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל:

רש"י ה' עוזי ומעוזי ומנוסיאנטיפויימאנ"ט בלעז ומנחם חברו לשון פלא כמו נתת ליראיך נס להתנוסס (תהלים ס) וכן ה' נסי (שמות ז) ודונש פתר אותו לשון מנוס ממש.

אליך גוים יבאו – סוף האומות לשוב אליך ולעבדך שכם אחד, ועמך – איך עשו להם אלהים והמה לא אלהים? מאפסי – כמו מקצה. נחלו – לשון נחלה. מועיל – לשון תועלת:

 רד"ק ה' עזי ומעזי ומנוסי – אמר הנביא דרך קריאה "אתה ה' שאתה עזי מאלו הנלחמים עמי, ואנוס אליך ביום צרתי,

אלה שאני מוכיחם על העבודה זרה – אינם רוצים לשוב מדרכם הרעה

וידעתי כי יבא זמן שאפילו הגוים הרחוקים ישובו ויבאו אליך מאפסי ארץ יבאו אליך במקום הזה ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו והבל" וזה יהיה בימות המשיח

ובאמרו "נחלו" שעבדו עכו"ם דור אחר דור נחלה לבנים מאבות:

 ואין בם מועיל – פירש באלהים אחרים לי אין בהם שיהיה מועיל שום תועלת:

מלבי"ם ה' עזי – הנביא שם פניו להתפלל על מה שאמר לו ה' שיענישם בעון ע"ז שעבדו,

[וע"ז שואל הנביא:] למה יענישם, הלא הוא דבר שאין בו ממש, והוא כשחוק תינוקות בעלמא,

וכמו שטען משה רבינו ע"ה מי מתקנא במי כמ"ש במדרש,

ואם מפני שעי"כ כחשו בה' – הלא אתה עזי ומעזי – וכולם יודעים אלהותך,

והלא לעתיד אליך גוים יבואו מאפסי ארץ – ויכירו ששקר נחלו אבותיהם, וא"כ מה תתקנא בע"א:

 מלבי"ם חלק באור המלים עזי ומעזי – עוזי הוא העוז בעצמו.

ומעוז הוא המקום שבו ימצא מעוז ומחסה שזה הוראת מ"ם האמנתי"ו הנוסף על השם:

 שקר, הבל, ואין בם מועיל – יש שקר שאינו הבל, ויש הבל שישיג עכ"פ ממנו תועלת הגם שאינו טוב בעצמו, לכן הוסיף שהוא שקר והבל ובלא תועלות:

 

(כ) הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים:

רד"ק היעשה לו, אלהים – לא יעשו משפט [=הנהגת] אלהים שיענום בקראם אליהם ויעזרום מצרתם,

זה יאמרו הגוים כשיבאו אליך ויתודו על עונם, ויתמהו איך היתה עולה על דעתם זאת האמונה?:

מלבי"ם היעשה לו אדם אלהים – והלא המה לא אלהים – ומדוע תקנא על דברי הבל כאלה?

 

(כא) לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת יָדִי וְאֶת גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי שְׁמִי ה':

רש"י כי שמי ה' – כמשמעו מושל ושליט לקיים גזרתי:

 רד"ק לכן – אמר לו האל לכן הנני מודיעם לאלה שאינם רוצים לשוב כי בפעם הזאת אודיעם את ידי:

 וידעו כי שמי ה' – כמו כי אני ה' כי הוא שמו ושמו הוא:

מלבי"ם לכן – ה' השיב לו, איני מקנא בע"א שאין בה ממש,

רק מפני זה בעצמו שבוחרים דבר שאין בו ממש וכופרים בי אני רוצה להענישם,

כדי שידעו את ידי ואת גבורתי – למען יכירו שאני המנהיג והמשגיח ושאני אוכל לשנות המערכה כחפצי, ושידעו כי שמי ה' – וכן מפני שלעתיד כל גוים יכירו כבוד ה' אני רוצה להודיעם בפעם הזאת

שישראל ידעו תיכף ויכירו כח ה' ומלכותו,

(וכן יל"פ שמ"ש לכן הנני מודיעם היינו לכל האומות,

שע"י שיביא את נבוכדנצר על כולם יכירו כולם כח ה',

ומה שאעניש את יהודה מפני שחטאת יהודה כתובה בעט ברזל כו'):

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב