ירמיה

ספר ירמיה פרק ט

(א) מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים:

רד"ק מי יתנני מלון אורחים במדבר – ישבתי מלון לעוברי אורח שילינו שם בלילה

ואמר הנביא שיתאו' להיות שוכן באותו המלון שלא יראה עוד את ישראל כי לא יוכל לראות רעתם:

 עצרת בוגדים – שהם נעצרים יחד לדבר בגד ושקר וכן ת"י סיעת שקרין

ואדוני אבי ז"ל פירש מלות [עצרת] בוגדים מן יורש עצר זה יעצר בעמי:

מלבי"ם מי יתנני – מי יתן אותי שאני בעצמי אהיה מלון אורחים במדבר – עד שבבואי במדבר אלין במלוני בעצמי,

והיא מליצה נשגבה שאמצא שם צרכי בעצמי מבלי צירוף איש אחר,

ואעזבה את עמי ללכת – להתבודד במדבר,

כי כלם מנאפים – ובכ"ז הם עצרת בגדים – הם מתעצרים לפני ה' לעבוד ולהתפלל,

אבל הוא בבגידה, כי לבם מלא און, כמ"ש לא אוכל און ועצרה (ישעיה א') ע"ש:

 מלבי"ם חלק באור המלים יתנני. יתן אותי, (ולדעת מפ' היל"ל מי יתן לי)?:

 עצרת – בא תמיד על הנעצר להתפלל ולעבוד. עצרת לה'. קראו עצרה לבעל:

 

(ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה':

רש"י וידרכו – לשון זה נופל בהזמנת הקשת לירות חץ וקשת הי' ארבלישט"א בלעז וברגלים דורכין אותה לכך קורא אותה דריכה מצודות ציון וידרכו – הדרך לדרוך ברגל על הקשת למתחו היטב לירות למרחוק:

והנביא המשיל לשונם לקשת שקר שדרכו לשונם קשת בשקר. מרעה אל רעה – מעבירה אל עבירה:

רד"ק וידרכו – מבנין הפעיל משפטו וידריכו וכמוהו בא וידבקו גם המה:  לשונם – היא קשת דרוכה, וחציהם דבר שקר ודבר מר:

 ולא לאמונה גברו בארץ – מה שהם מתגברים ומתחזקים על החלשים לא לאמונה שישפטו משפט אמת ושימנעו העושקים:

 כי מרעה אל רעה יצאו – יש לפרשו על המעשים יוצאים ממעשה רע למעשה רע ר"ל כי כל ימיהם במעשה רע עוסקים עתה בזה ועתה בזה ובכל זה לא נתנו אל לבם שעה אחת לדעת את ה'

ויש לפרשו על העונש מרעת אויב זה יוצאים לרעת אויב אחר או לוקים שנה זו בשדפון ושנה זו בירקון או בארבה ועם כל זה לא נתנו לבם לשוב ממעשיהם הרעים ולדעת את ה':

מלבי"ם וידרכו – ר"ל כי בנים זרים ילדו, בשני מיני התולדות המיוחדים לאדם,

א] התולדות אשר יוליד מצד שהוא בעל חי, שהוא הולדת בנים להשאיר מינם, כולם מנאפים ובנים זרים ילדו,

ב] התולדות שיוליד מצד שהוא מדבר, שהם דבוריו ומשפטיו והיקשיו שהם תולדות הנפש המדברת, שגם בזה ילדו בנים כחשים (ר"ל שפגמו ברית הלשון וברית המעור),

וידרכו את לשונם – חושב בחטא הלשון שני ענינים,

א] מה שנוגע בין אדם למקום,

ב] מה שנוגע בין אדם לחבירו, נגד מה שבין אדם למקום דרכו לשונם קשתם שקר –

הלשון יצייר תמיד הדבור התבוניי, ויצייר את הלשון כקשת,

כי כמו שבקשת ינצחו את אויבים בשער, כן יערכו בלשון ווכוחים וינצחו את אויבי האמת בדעות ואמונות, והראיות והמופתים שבם יתוכח הם חצי הקשת הזה, שבם יורה אל לבם לבטל דעותיהם,

אבל הם דרכו קשתם שקר, ר"ל שיעמידו מופתים שקרים וראיות כזבים,

ולא לאמונה – ר"ל שלפעמים ינצחו במופתים מזויפים כדי להעמיד את האמונה,

כמו שעשו המדברים שהביא המורה שהעמידו מופתים מבודים להעמיד אמונות נחלו מאבותיהם,

אבל הם גברו בארץ – עם חצי שקר אלה לא להעמיד אמונה – אמתית,

כי מרעה אל רעה יצאו – הם דומים כמי שמעמיד מופתים נגד אמונת הפרסיים שהאמינו בשניות כדי להעמיד אמונת ההודיים שהאמינו בארבע אלהות,

שהגם שיצאו מרעה א' שהוא אמונת השניות נפלו באחרת,

כי בין כך וכך אתי לא ידעו – ואין מכירים אמונת האחדות והאמתיית:

 מלבי"ם חלק באור המלים לשונם – מבואר אצלי ההבדל בין שפה ולשון,

שהלשון מצייר הדבור התבוניי בראיות ומופתים כמ"ש בכ"מ:

 

(ג) אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ:

רש"י עקוב יעקב – ארוב יארוב:

רד"ק איש מרעהו עקוב יעקב – ענין התרמית והערמה כמו ויעקבני זה פעמים

ויעקב העי"ן בשוא לבדו וכל שאר יעקב שום בר נש העי"ן בשוא ופתח:

מלבי"ם איש – (בדברים שבין אדם לאדם) הבגידה רבה ביניהם כ"כ עד שאני מצוה לכל איש שישמר מרעו

בל יגלה לו סודו ולא תבטחו גם על אח – וגם על כל אח – אף אח מאב ואם,

והטעם שלא יבטח על אח כי כל אח עקב יעקב – וירמה,

ושישמר מן הרע כי הרע רכיל יהלך – ויגלה סודותיו,

(ור"ל הגם שא"צ להשמר מן האח שלא יעשה לו רעה בפועל, עכ"פ אין לבטוח עליו להשיג מאתו טובה,

ומן הריע לא לבד שלא יבטיח עליו כי גם צריך להשמר מרעתו):

 מלבי"ם חלק באור המלים עקוב יעקב – מענין מרמה, וענינו שמסבב אותו במעגלים סבוכים לרמאות

(ולקח מליצתו מן האח שאמר עליו הכי קרא שמו יעקב ויעקבני):

(ד) וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ:

רד"ק ואיש – יהתלו– דגש הלמ"ד לתפארת הקריאה מפני ההפסק:

 למדו לשונם – הרגילו כמו פרא למוד מדבר:

 העוה נלאו – להתעווה ולעשות מעשה עול ובא על דרך תאונים הלאת: רש"י העוה נלאו – יגעו וטרחו לעוות את דרכם. העוה – כמו הכבד את לבו (שמות ח) להעוות:

מלבי"ם ואיש – ר"ל והגם שאיש מרעהו ישמרו – בכל זאת איש ברעהו יהתלו – להוציא עליו רכיל ודבה שלא שמע ממנו כלל,

כי כ"ז שדרכם שלא לשקר לא יוכל להוציא דבה רק אם שמע ממנו איזה דבר שאז יעוה ויעקש את דבריו להוסיף או לגרוע דבר לספר אותו באופן שיגיע נזק לחבירו,

וכשישמר ממנו לא יוכל לילך עליו רכיל כיון שאין בדבורו שום דבר אמת,

אבל הם יהתלו להוציא דבה הגם שלא דבר עמו כלל, כי אמת לא ידברו – כלל,

כי למדו לשונם דבר שקרלגמרי שאין בו אף קצת אמת,

כי כבר נלאו להעוהולעקם הדברים, שזה טורח רב אצלם, רק בודים מלבם שקרים גמורים:

 

(ה) שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה':

רש"י שבתך בתוך מרמה – כשהן יושבים חושבין מחשבות מרמה ובמרמה החליפו יראתי ומאנו דעת אותי. במרמה – בשביל המרמה:

 רד"ק שבתך – אמר האל יתברך מה יועיל שבתך בתוך מרמה? כלומר בתוך עם מרמה שלא תוכל להשיבם אליך:

 במרמה – כל כך גדלו במרמה עד שמאנו לדעת אותי לא יוכלו להניח דרכם הרעה

וי"ת "יתבין בבית כנשתהון ומשתען על עויתהון בנכילו [מספרים על דברי רמאותם] מסרבין למידע דחלתי אמר יי":

מלבי"ם שבתך בתוך מרמה – שעור הכתוב, אתה מרמה, שבתך הוא בתוך

מצייר את המרמה כעצם מופשט, אשר שׂם שבתו תוך לב האנשים האלה,

ר"ל כי שכונת המרמה היא תמיד בפה הרמאי ובלשונו לא בלבו,

כי האדם לא ירמה את עצמו, רק את חברו, כי בלבו יודע האמת,

אבל עתה תשב אתה מרמה בתוך הלב לא בשפה ולשון,

(כי בשפה ולשון לא ירמאו כלל כי בם ידברו שקרים גלוים) רק בלב ירמאו, כי ירמאו את עצמם,

ומבאר כי בערמה מאנו דעת אותי – שמראים א"ע בענין ידיעת דרכי ה' ואמתתו,

שהגם שיוכלו להגיע אל ידיעת האמת הם אינם רוצים לדעת את ה',

וזה מרמה צפונה בקרב איש ולב עמוק לרמאות א"ע בעניני האמונה:

מלבי"ם חלק באור המלים שבתך בתוך מרמה – מרמה ותוך הם שמות נרדפים כמ"ש אלה פיהו מלא ומרמות ותוך. והבדלם שהתוך הוא ענין רימוי בדבר שי"ל שתי פנים, דבורים בעלי שני פרושים,

שבזה ירמה את השומע, והתוך שוכן תמיד תוך המרמה, כי המרמה הוא הדבור החיצוני שבו יתלבש התוך שהוא הפנים הצפונים בדבורו,

וממליץ שאצלם המרמה יושב תוך התוך, וירמה א"ע במצפוני לב:

 

(ו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי:

רש"י הנני צורפם – ביסורין. מפני בת עמי – מן קדם חובי כנישתא דישראל:

 רד"ק לכן, הנני צורפםבצרות שאביא עליהם אראה אם ישארו סיגים או אם ישובו כסף נבחר מפני הצרות:

 כי איך אעשה מפני בת עמי – כי איך אעשה שלא אצרפם, מפני שהיא בת עמי, לא אוכל שלא אצרפם,

כי איך אניחם ברעתם והם נקראים עמי? ויו"ת איכדין אעביד מן קדם חובי כנישתא דעמי:

מלבי"ם לכן הנני צורפם ובחנתים – אחר שאצרוף אותם באש להסיר הסיגים

אבחן אותם שנית אם נצרפו כהוגן,

כי איך אעשה מפני בת עמי – מפני שאיני יודע איך לעשות שיהיו נקיים מכל סיג,

כי גם אחרי הצירוף ר"ל אחרי האש והיסורים הם עדיין מלאים סיג וחלאה,

לכן צריך לחזור ולבחנם ולצרפם פעם אחר פעם:

 מלבי"ם חלק באור המלים צורפם ובחנתים – הצירוף היא ההתכה באש להסיר הסיגים.

והבחינה הוא שמנסה אותו אם יש בו סיג, והבחינה קודם הצירוף,

שאחר שבחן וראה שיש בו סיג אז מצרפו, כמ"ש כי בחנתנו אלהים צרפתנו כצרף כסף (תהלות ס"ו י'),

וכן בחנני ה' ונסני צרפה כליותי (שם כ"ו ב').

 והבחינה הבא אחר הצירוף הוא אם א"י אם נצרף כראוי בוחן שנית, ואם מוצא סיג צורף שנית:

 

(ז) חֵץ שָׁוחֻט שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ:

רד"ק חץ שוחט – כן כתיב וקרינן שחוט

והכתוב ר"ל כמו שוחט שהוא הורג כן הורגים הם בני אדם בלשונם הרע שהם הולכי רכיל

והקרי שחוט ר"ל נמשך אפיל"ט בלע"ז רוצה לומר שהוא נמשך על המשחזת לחדדו

וי"ת כגיר די מחריף כמו סכינא חריפא בדברי רבותינו ז"ל שפירשו מחודד ודק החתיכה

ומה שפי' בו גם כן לשון משיכה הוא ג"כ מדברי רבותינו ז"ל שאמרו התיז את הראש בבת אחת פסולה

ואמרו מנא הני מילי אמר קרא חץ שחוט לשונם

ואמר תנא דבי ר' ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונ'

ואדוני אבי ז"ל פירש שחוט שם תאר כמו שוחט וכן במשקלו אדם עשוק בדם נפש כמו עושק:

 מרמה דבר – כל אחד מהם ידבר מרמה לחברו ומפרש מה היא המרמה בפיו שלום את רעהו:

ספר קול אליהו חץ שחוט – הנה מה שדימה לשונם אל החץ, היינו כמו שמושכין בתחילה היתר עם החץ אל עצמו ואחר כך מניחין אותו מן ההמשכה ועל ידי כן יורה למרחוק,

וכל אשר ימשוך יותר מקודם אל עצמו יותר יגדל כחו לירות הלאה, נמצא שתגבורת מרוצתו בא לו מהפכו,

כן בעלי הלשון הרע מתחילים תחלה בשבח ולבסוף מגנה,

וכל אשר ירבה לספר בשבחו תחילה יותר יאומן גנותו בסוף. (קול יעקב מדובנא על קהלת):

מלבי"ם חץ שחוט לשונם מרמה דבר – ר"ל כי הלשון מדברת תמיד ברצונה ובבחירתה, ובכחה לדבר או לחדול, ועל פי זה תדמה הלשון כקשת הרובה את החצים שהם הדיבורים, והדיבורים הם כחצים,

אבל הם כבר שב ההרגל אצלם לדבר רמיה תמיד עד שאין הלשון ברשותם רק הוא כחץ ביד מרמה,

המרמה הוא המדבר והוא המניע את לשונם עד שהמרמה ימליץ אצלם כקשת הרובה בחצים,

והלשון – נמשלת כחץ שחוט – ומשוך, שא"א עוד לעכב אותו,

ומפרש כי מרמה דבר – מצייר את המרמה כעצם מופשט ומיחס אליו את הדבור,

המרמה הוא העצם המדבר וכבר דבר ושחט ומשך את החץ שהוא לשונם, ואין בידם לעכב את הלשון עוד, ר"ל שכבר שב אצלם דבור המרמה כטבע שני עד שאין בכחם להרגיל א"ע לדבר אמת,

כי הגם שבפיו שלום את רעהו ידבר בקרבו ישים ארבו –

בקרב הדבור האורב יושב בחדר לארוב על רעהו ולהרע לו:

 מלבי"ם חלק באור המלים חץ שחוט – משוך, כמו זהב שחוט:

 מרמה דבר – למפ' היל"ל דברה כי הלשון נקבה תמיד או מרמה דברו ויסב על העם,

ולדעתי המרמה הוא העצם המדבר:

 

(ח) הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי:

מלבי"ם העל אלה – וא"כ ראוי שאפקוד בין מצד המעשים עצמם, שעז"א העל אלה לא אפקד,

בין מצד הנקמה על תכונת רוע נפש הפועל כזאת ורוע טבעו, ועז"א אם בגוי אשר כזה – וכנ"ל:

 

(ט) עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ:

רש"י על ההרים – על חורבן ההרים. ועל נאות מדבר – נוה רועים שבמדברות נאות לשון נוה וכן נאות אלהים (תהלים פג) וכן לביתך נאוה קודש (תהילים צג).

נצתו – לשון ציה וכן נצתה. נדדו הלכו – סופן לילך, חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה מגלות צדקיהו עד פקודת כורש מלך פרס חמשים ושתים שנה היו ורמז לדבר ועד בהמה חשבונה בגימטריא נ"ב והחשבון מכוון במס' מגיל':

 רד"ק על ההרים – נאות מדבר– ההרים מקום מרעה הצאן והעזים ברוב

או זכר 'הרים' להשמיע קולו למרחוק וכן 'נאות מדבר' רוצה לומר אהלי המדבר

כי נאות מדבר פירושו אהלים ומשכנים כמו נדמו נאות השלום וכן בוי"ו נוה משלח ונעזב נות כרות רועים ואמר 'מדבר' כי יש מדבר שיש בו מקום מרעה כמו 'וינהג את הצאן אחר המדבר' ותרגם אונקלוס בתר שפר רעיא דמדברא וכן על פני דרך המדבר

ואמר הנביא בראותו חרבן הארץ שישא בכי ונהי לקינה במקומות המרעה כי נתרבו מבלי איש עובר

אין צריך לומר שאין אהלים תקועים לרועים אלא אפילו איש אין עובר שם לרעות מקנה ולא נשמע קול מקנה כי כלם נדדו הלכו בשבי

ובאמרו מעוף השמים הוא דרך גוזמא להפליג הדבר או נאמר זה לענין חרבן הארץ כמשמעו

כי רוב העופות לא ישכנו במדבר כי אם במקומות שימצאו זרע ופירות ופרחי האילנות:

 נצתו – ענין חרבן וכן נצתו כמדבר ושרשו יצת

ובדברי רז"ל ר' יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר על ההרים וגו' מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו בהמה בגימטריא נ"ב הוו

רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיי' בה גפרית שנאמר גפרית ומלח שרפה כל ארצה:

מלבי"ם על ההרים – ר"ל על הפורענות שבאה עליהם לא אבכה כי בהפך בם תתנקם נפשי, וכגמול ידם יעשה להם,

רק על ההריםשהם לא חטאו, עליהם אשא בכי ונהי –

והמאמר מקביל על ההרים אשא בכי כי נצתו מבלי איש עובר – שדרך הוא שיעברו אנשים על ההרים לטייל שם,

ועל נאות מדבר – [אשא] קינה כי לא שמעו קול מקנה –

כי בנאות מדבר שם מרעה עדרים תמיד, ועתה מעוף השמים – וכו', נדדו הלכו:

מלבי"ם חלק באור המלים  נאות מדבר – הנוה הוא מקום מרעה צאן לקחתיך מן הנוה מאחרי הצאן:

 נצתו – שרשו יצת. ורובו בא על הכליון שנעשה ע"י האש, ומזה הושאל על כליון של חורבן ושממה:

 

(י) וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב:

מלבי"ם ונתתי – ר"ל רק על ההרים ועל נאות מדבר אשא קינה,

לא על ירושלים וערי יהודה שאתן אותם בעצמי שממה, כמ"ש אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי:

רד"ק ונתתי, לגלים – גלי אבנים מהבתים והחומות שנהרסו:

 מעון תנים – משכן התנים ומגורם ות"י תנין ירודין: מצודות ציון תנים – מין נחש:

 

(יא) מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר:

מלבי"ם מי האיש החכם – שיודע חקי החכמה ויבן את זאת – בתבונתו,

או אשר דבר פי ה' – אליו בנבואה, ויגידה – כי הנביא הוא שליח להגיד דברי ה' אל העם,

על מה אבדה הארץ – השאלה הוא על אבדת הארץ ושממותה עד שדומה שאבדה מן הישוב לגמרי,

כי הגם שענש ה' את ישראל בעבור עונותיהם, לא היה ראוי שתאבד הארץ לגמרי עד שלא תהיה ראויה לישוב כלל,

שזה מורה שקצף עליהם קצף עולם ואין להם תקוה עוד לשוב אל ארצם כשייטיבו מעשיהם,

וכמ"ש וראו את מכות הארץ וכו' גפרית ומלח שריפה כל ארצה וכו' ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וז"ש ע"מ נצתה כמדבר עד שאינה ראויה לישוב כלל?

תוספת – אומרים בשם האדמו"ר מסאטמר שאמר "על מה אבדה הארץ"? הרי עד עתה תמיד היה שמה "ארץ ישראל" על מה אבדה ה"ארץ" ובמקומה הכניסו שם חדש "מדינת" ישראל?

התשובה היא – על עוזבם את תורתי…

 

(יב) וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ:

רד"ק ויאמר ה', לפניהםלא בשמים היא ולא מעבר לים היא:

מלבי"ם ויאמר ה' – ובאה התשובה ע"ז מאת ה', שהסבה לזה כי עזבו את תורתי –

ר"ל כי בשמירת התורה יש ג' מדרגות זו למטה מזו,

א] אשר דבק בתורת ה' באהבה וחשק נפלא,

ונגד זה אמר שעזבו תורתי אשר נתתי לפניהם – שתהיה לפניהם לשעשועים ואהבת נפש,

ב] למטה מזה אשר ישמור המצות מצד שה' צוה עליהם ויירא מפחד ענשו מצד מורא המצוה,

ונגד זה אמר לא שמעו בקולי – כשומע לקול פקודת האדון המצוה,

ג] למטה מזה, מי שעושה עכ"פ מצד המנהג וההרגל מצות אנשים מלומדה,

לנגד זה אמר ולא הלכו בה – מצד ההילוך וההרגל ונגד זה בחרו באלהים אחרים בכל ענינים אלה,

נגד האהבה והחשק אל הדבר, אמר.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה/א

אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה:

וכתב הר"ן נדרים דף פא/א

שאין מברכים בתורה תחלה – תחילת עסקם בכל יום דהיינו לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר:

דבר זה נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו – מדכתי' ויאמר ה' על עזבם את תורתי מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד? ומצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש?!

אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם:

(יג) וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם:

רד"ק  למדום אבותם – הרגילו בהם האבות וראו אבותם עובדים אותם ועבדום הם גם כן אחריהם והאבות הם הדורות הרשעים שעברו:

מצודות ציון שרירות – ענין ראיה כמו אשר שוררו אנשים (ירמיה ב):

 מלבי"ם וילכו אחרי שרירות לבם הרע – שעבדו הע"א מצד שרירות לבם וחפץ הלב,

ונגד המנהג וההרגל – אמר וילכו אחרי הבעלים אשר למדום אבותם

ולפ"ז בין שכלם בין הרגל מעשיהם הטה אותם מתורת ה' אל עבודת נכר ואין להם עוד תקנה:

 

 

(יד) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ:

רש"י לענה – עשב מר. מי ראש – ארס נחש:

רד"ק לכן, מאכילם – בא הכנוי קודם הידיעה שהוא את העם הזה כמו ותראהו את הילד אשר לא יעבדו אותו את נבוכד נצר והדומים להם שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו והמשיל הצרות ללענה ורוש והם סמי המות ובאמרו מי רוש לפי שהוא מי סחיטת העשב שקורין רוש גם יש שהוא מראש הפתן ואמרו כי לפיכך נקרא ראש כי ברוב עושין אותו מראש הפתן:

מלבי"ם לכן, הנני מאכילם לענה – כמו שזנו את נפשם במאכלים מרים ואמונות ארסיות המשחיתים אותה:

 מלבי"ם חלק באור המלים  מאכילם את העם הזה – בא הכינוי עם הפעול, כמו ותראהו את הילד,

וי"ל שר"ל שיאכיל אותם בעצמם לא את בניהם כי בהרבה פעמים תמשך יעוד הנביאים לדורות הבאים, כמ"ש כי לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא:

 

(טו) וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם:

רד"ק והפיצותים, עד כלותי אותם – רובם:

מלבי"ם והפצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם – כמו שעבדו אלהים לא ידעום ולא שערום אבותם:

 

 (טז) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה:

רד"ק כה אמר, התבוננו – בפורענות הקרוב לבא ומעתה קראו לַמקוננות, בפתח הלמ"ד ר"ל המקוננות הידועות:

 ואל החכמות – שהן חכמות בדברי הספד וקינה:

 ותבואינה – הראשון בתנועת האל"ף בסגול והשני ותבואנה בהעלם האל"ף בתנועה ושני המשקלים נמצאים בנחי העין במסרה:

מלבי"ם כה אמר ה' התבוננו – ר"ל ההרג והאבדון אשר השיגם עתה, אינו דומה כמו בעתים אחרות שהנשארים נשארו בארצם ולא היה להם רק לשאת קינה ולבכות על אלה שנהרגו לבד,

כי עתה עקר הקינה והבכי הוא על הנשארים שהם עתידים לרַעות רבות וצרות,

לכן התבוננו – היטב על מעשיכם, לחשוב מחשבות לרפא את המחלה אשר חלו בה אלה אשר הם חיים עודנה, לא לבכות על המתים שכבר מתו,

ובעת אשר תקראו למקוננות ותבאנה – לקונן על המתים, שלחו ג"כ אל החכמות ותבאנה –

אשר הם יתיעצו בחכמתן מה לעשות להחיות את החיים בל ימותו ובל יאבדו ברעה המוצאת אותם:

מלבי"ם חלק באור המלים וקראו למקוננות, ואל החכמות שלחו – המקוננות נמצאות בכל עיר ועיר וא"צ רק קריאה,

והחכמות הן מועטות במדינה שלחו, לקרותן מרחוק,

וע"ז כפל מלת ותבואנה כי המקוננות תבואנה תחלה בהיותן קרוב:

 

 (יז) וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם:

מלבי"ם ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי – ועת יתיעצו המקוננות עם החכמות

אז לא ישאו נהי על המתים, רק עלינו – על החיים,

וגם לא יאחרו הדבר רק ימהרו – לעשות זאת, כמו שממהרים לעסוק ברפואות החולה אשר עוד רוח חיים בו ואשר הוא מסוכן מאד,

ותרדנה – וכו' (העפעפים יציינו העינים הסגורות ע"י העפעף),

עת נפקח עינינו להביט על החללים השוכבים לפנינו תרדנה עינינו דמעה

אבל עת נשמש בעפעפינו – שהוא שנעצים את עינינו ולא נביט על אשר לפנינו רק לעיין במחשבותינו על אחריתנו,

אז יזלו מים – בשפע רב, לא דמעות לבד, כי אז נראה בעין השכל כי נבחר מות מחיי הבוז והקלון האלה:

 מלבי"ם חלק באור המלים עינינו, ועפעפינו – העפעף בו סוגרים את העין מראות, כמו התעיף עיניך בו (משלי כ"ג), ועמ"ש (תהלות י"א ד', משלי ד' כ"ה):

 

(יח) כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ:

רד"ק כי קול נהי נשמע מציון – וכן נשמע משאר המקומות, אלא קודם שנכבשה ציון היו חושבים להשגב בציון וירושלם, שאם תשאר להם ירושלם עוד היו נבנות שאר הערים שנכבשו, וחוזרין לישובן,

כמו שעשו בימי סנחריב שכבש הכל זולתי ירושלם, וכיון שנשארה ירושלם נשאר הכל ולא גלו ולא עזבו ארץ ישראל,

אבל כיון שנכבשה ירושלם אין עוד תקנה ואז היה קול הנהי נשמע,

ואומרים איך שדדנו בושנו מאד כי עזבנו ארץ, ארץ בקמץ בזקף והוא אחד מי"ד ארץ שהם זקפין קמצין:

 כי השליכו משכנותינו – כאילו משכנותינו השליכו אותנו חוצה או בא על דרך ולא תקיא הארץ אתכם ואין בשת גדול מזה שיצא אדם מוכרח מביתו לפיכך בושנו מאד: רש"י ויש עוד לומר כי השליכו האויבים את משכנותינו לארץ:

מלבי"ם כי קול נהי – מבאר מדוע ישלחו אחרי החכמות, מפני שקול הנהי אשר נשמע מציון – היה מה שאמרו איך שודדנו – שנשאו נהי על השוד והשבר שקרה להם בעבר,

וזה אינו עקר הנהי שצריכים לקונן כי עקר הנהי צריך להיות על החיים עודנה,

כי בושנו מאד כי עזבנו ארץ – לצאת בגולה, ולא למקום קרוב,

כי השליכו משכנותינו – לשכון במקום רחוק כמ"ש וישליכם אל ארץ אחרת,

והבושה והרע שישיג את החיים עליו צריך לספוד ולבכות:

 מלבי"ם חלק באור המלים השליכו – מוסב על האויבים. וכבר בארתי (התו"ה ויקרא סימן פ"ו) שפעל שלך הוא מרחוק:

 

(יט) כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר ה' וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר פִּיו וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה:

רד"ק כי שמענו – כי המספד והנהי בנשים ברוב כי הן רכות הלב יותר מן האנשים:

מלבי"ם כי שמענה – חוץ מזה שמענה – אתן נשיםהמקוננות דבר ה' – שהוא ילמד אתכם איך לקונן ולשאת נהי,

וע"פ מה שתשמעו דבר ה' למדנה בנותיכם נהי – למדו אתהן אופן הנהי והקינה,

כי אתן תולים את הדבר במקרה וכשתשמעו דבר ה' תדעו לקונן על שהיה הדבר בהשגחה:

 מלבי"ם חלק באור המלים שמענה דבר ה', ותקח אזנכם דבר פיו – כבר בארתי באילת השחר (כלל י"ג) כי בפעלים המיוחדים לאבר מיוחד כשיזכיר את האבר שבו יעשה הפעל הוא לכונה מיוחדת.

והוסיף דבר פיו, שלא לבד שתשמעו דבר ה' ע"י נביא רק תשמעו מפי ה' בעצמו,

ולא ע"י אחרים רק תקח אזנכם בעצמו בבלי אמצעי:

 בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה – הנשים הנשואות מדברות הקינה, והבנות הקטנות עונות נהי,

שנהי הוא מה שאומרות הוי הוי, כמ"ש בכל רחובות מספד ובכל חוצות יאמרו הוי הוי (עמוס ה') כמש"פ שם:

 

(כ) כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת:

רד"ק כי עלה – הארמון הוא הבית הגבוה ובהסגר שערי הארמון אין דרך להכנס בו אלא שיעלה הנכנס בו דרך החלונים, וזה דבר רחוק, כי הם גבוהים, לפיכך לא יסגרו חלוני הארמון, אלא יהיו פתוחי' תמיד

ואמר דרך משל כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו

כלומר כי באה לנו הצרה פתאום שלא היינו נשמרים ממנה

ואע"פ שהיו נביאי האמת אומרים זה אלינו תמיד לא היינו שומעים אליהם

ולא עלה על לבנו שתהיה, ואם תהיה שתהיה גדולה כזאת:

 עולל מחוץ – כי דרך העוללים לשחוק בשוק והבחורים ברחובות והנה הם נכרתים משם:

מלבי"ם כי – ר"ל המורגל בפיכן בקינתכם הוא לאמר שעלה המות בחלונינו – ר"ל אתם מציירים כאילו המות עלה מעצמו, וכאילו בא כגנב הבא בהצנע דרך החלון,

ואתם מקוננות שעלה אל החלונות ומשם בא אל הארמונות להכרית עולל ובחורים:

מלבי"ם חלק באור המלים  עולל מחוץ בחורים מרחובות – הרחוב הוא מקום השוק שם נמצאו הבחורים

והחוץ הוא אחורי הבתים (כנ"ל ה' א'), ושם נמצאו עוללים ויונקי שדים:

 

(כא) דַּבֵּר כֹּה נְאֻם ה' וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף:

מלבי"ם דבר כה נאום ה' – ר"ל ואני מצוכם בשם ה' לא כן תדברו בקינתכם, אל תאמרו שהמות עשה זאת, ושבא דרך חלון כגנב,

רק דבר – ואמור בקינה, שכה נאום ה' – ה' דבר כה, והוא שלח את המשחית ולא בא מעצמו,

ולא בא דרך חלונות רק ה' דבר שתפול נבלת האדם על פני השדה,                 כדומן וכעמיר –

ר"ל העמיר נופל ע"י הקוצר ולעומת זה מאספים אותו הביתה, והדומן נופל מעצמו ואין מאסף אותו,

ונבלתם תפול כעמיר שיהיה ע"י הקוצר שהוא האויב, ועכ"ז ואין מאסף כי יהיה כדומן על פני השדה:

 

(כב) כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ:

תרגום יונתן כדנן אמר יי לא ישתבח שלמה בר דוד חכימא בחוכמיתה ולא ישתבח שמשון בר מנוח גברא בגבורתיה ולא ישתבח אחאב בר עמרי עתירא בעותריה:

 רש"י אל יתהלל חכם – אל תתהללו לומר חכמים אנחנו

הנה בדברי מאסתם וחכמת מה לכם אם השכלתם וידעתם אותי אז תתהללו בחכמתכם:

רד"ק כה אמר ה' – אם יש בכם חכמים אל יתהללו בחכמתם כי לא תועילם

כיון שלא ידעו את ה' ולא הלכו בדרכיו חכמת מה להם וכמו שאמר חכמים המה להרע

וכן אם יש בכם גבורים אל יתהללו בגבורתם כי לא תועילם להצילם מן המות או מן השבי

וכן אם יש בכם עשיר אל יתהלל בעושרו כי לא יפדהו מן החרב כי הוא ועושרו יאבדו

וזכר אלו התכונות השלש,

כי החכם ינצל פעמים רבות בתחבולותיו ובערמתו

וכן הגבור ינצל בגבורתו ובכחו וכן העשיר יפדה נפשו מיד האויב בעשרו כן מנהג העולם ברוב ואמר להם הנביא כי לא ינצלו באלה השלש שדרך העולם להנצל בהם אלא במה ינצלו אותם שינצלו:

מלבי"ם כה אמר ה' – מוסב למעלה שא"ל שידברו כה נאום ה' שהדבר נעשה ע"י פקודת ה', באר הטעם שכה אמר ה' שאל יתהלל חכם בחכמתו – שידעו שאין חכמה ואין עצה ואין גבורה לנגד ה',

ומה שהאדם חושב להנצל ע"י חכמתו ותחבולותיו או ע"י עשרו שיפדה א"ע בממון או ע"י גבורתו

כ"ז לא יועיל אם ה' יעץ עליהם רעה,

כי אם בזאת יתהלל המתהלל – אולם יש מציאות שיוכל האדם להתהלל בחכמה וגבורה ועושר,

אם ישתמש בהם לתכלית מועיל, ואם יהיו אצלו ככלים ואמצעיים להשיג על ידם שלמותו,

שהוא אם ישתמש בחכמתו להשכיל וידוע אותי כי אני ה' – שע"י שיודע חקי החכמה ישיג לדעת את ה',

ובגבורתו ועשרו הוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ – שע"י גבורתו יעשה משפט לעשוקים,

וע"י עשרו יעשה חסד וצדקה,

כי באלה חפצתי – והוא התכלית המבוקש אצלי,

(ויש להוסיף בדרך הדרוש, כי המתהלל בחכמה גבורה ועושר הוא מתהלל בדבר שלא קנָאו ע"י בחירתו, כי זה ישיג מאת ה', שהכין טבע מוחו מוכן אל החכמה, וטבע גופו מוכן אל הגבורה, ומזלו מוכן אל העושר,

והוא דומה כמי שי"ל פקדון מאת אחרים ומתהלל בו שההילול אינו של המתהלל,

רק עקר ההילול ראוי לבעל הפקדון לא להנפקד,

אבל אם משתמש בג' מתנות אלה לדעת את ה' ולעשות חסד משפט וצדקה,

שזה תלוי בבחירתו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ההילול הוא שלו,

וז"ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל – שאז ראוי ההילול להמתהלל בעצמו,

ועז"א כי באלה חפצתי – כי אצל ה' לא יצדק לאמר שחפץ בדבר, כי חפצו יוציא תיכף הדבר אל הפועל ומי יעכב בידו, ע"ד ונפשו אותה ויעש,

אולם יצוייר אצלו חפץ שהאדם יהיה ירא ה' שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובזה שייך לאמר כי חפצתי):

 

(כג) כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה':

רד"ק בהשכל וידוע אותי – פירוש בהשכל אותי וידוע אותי

והשכל האל הוא שישכיל כי הוא אחד קדמון ואינו גוף והוא בורא הכל ומשגיח על הכל

ומנהיג כל העולם בחכמתו עליונים ותחתונים

וידיעת האל היא ללכת בדרכיו לעשות חסד משפט וצדקה כי כן עושה אותם הוא:

 בארץ – כלומר עם בני העולם וההולך בדרכיו הוא יודע אותו כמו שאמר אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו כי דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא הוא הדעת אותי נאם ה'

הנה כי מעשה המשפט והצדקה הוא ידיעת האל ובזה נצולו דניאל וחבריו שגלו בחרבן הארץ עם גלות יהודה ונצלו מן הקלון והבזיון שהיה מגיע לשאר השבוים והיו נכבדים וגדולים בארץ גלותם

לפי שהיו צדיקים וחסידים ולא היה להם דרך להנצל מן הגלות כי איך ישארו בארץ ג' או ד' או אפילו י':

מלבי"ם חלק באור המלים השכל וידוע אותי – ההשכלה הוא מן הקודם אל המאוחר,

והדעת הוא ע"י החוש או במופתים מן המאוחר אל הקודם כמ"ש (ישעיה מ"א כ') ובכ"מ:

 עושה – מוסב על המתהלל, אם הוא עושה:

 

(כד) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה:

תרגום יונתן הא יומיא אתן אמר יי ואסער על כל עממיא פלחי כוכביא ועל בית ישראל דדמן עובדיהון לפלחי כוכביא:

 רש"י על כל מול בערלה – על כל מול שיש לו ערלה אפילו ערלת לב:

 רד"ק הנה ימים באים – קרובים לבא וזכר [בפסוק הבא] אלה האומות בעבור ישראל כי אלו הם אשר הרעו לישראל

ועוד כי אלו האומות החריב נבוכדנצר וגם הוא וזרעו לקו באחרונה לפי שהרעו לישראל יותר מדאי:

 על כל מול בערלה – על כל מול אלו ישראל שהם מולים ועל אשר בערלה אלו האומות שזוכר

ועל שזכר עומד במקום שנים:

מלבי"ם הנה – וכו' ופקדתי על כל מול בערלה – ר"ל שיפקוד על המולים ועל הערלים יחדיו, ומפרש.

 מלבי"ם חלק באור המלים על כל מול בערלה – על כל מול, ועל כל אשר בערלה ועל כל נמשך לשנים:

 

(כה) עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב:

רש"י על מצרים וגו' – שכיני א"י היו ולקו אחריה בסמוך לה כמו שכתוב (ביחזקאל כט) ומפרש בסדר עולם. קצוצי פאה – לשון קצה המוקצין בפאת מדבר:

 רד"ק על מצרים ועל יהודה – כי ישראל מלכות אפרים החריב מלך אשור כבר

ויהודה החריב נבוכדנצר וכל שאר הגוים שזכר:

 ועל כל קצוצי פאה היושבים במדבר – זה קדר וממלכות חצור אשר הכה נבוכדנצר כמו שהתנבא ירמיהו ונבואתו כתובה בסוף הספר

ופירוש קצוצי פאה שוכנים בקצה הפאה כלומר רחוקים במדבר והדבר הרחוק יקרא קצה ויקרא פאה כי קצה ופאה רחוקי הגבול בכל דבר וקצה וקצץ בענין אחד:

 כי כל הגוים – עתה פי' מול ופי' בערלה כי בערלה אמר על העכו"ם שהם ערלים

 ומול אמר על ישראל כי אף על פי שהם מולי בשר הם ערלי לב, וראוין ליענש,

ולא אמר על העכו"ם שיהיו ענושים בעבור הערלה, כי לא נצטוו עליה אלא בעבור ישראל, אמר כלומר הרי שבו ככל הגוים שהם ערלים שלא נבדלו מן האומות במילתם, אלא שיבדלו מהם גם כן במעשיהם, וכיון שמעשיהם כמעשה העכו"ם והם ערלי לב לא תועלים מילת הבשר, והרי הם כאילו לא מלו,

כי מילת הבשר נתנה לברית ולאות להיות סגולה מכל העמים לעבוד את ה' כמו שאמר לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, ונחתם אות בבשרם למען יזכרו תמיד כי הם נבדלים מן האומות,

והואיל והתערבו בגוים ולמדו ממעשיהם, הרי הם כהם כאילו הפרו הברית והאות ואינו להם לאלהים,

כי בחרו תחתיו אלהים אחרים, לפיכך אמר אחר זה אל דרך הגוים אל תלמדו וגומר:

מלבי"ם על מצרים – שהם ערלים, ועל יהודה שהם מולים,

ועל אדום עמון ומואב – שהם ערלים, ועל כל קצוצי פאה – היינו בני קטורה בני ישמעאל,

כי כל הגוים ערלים – (שאף מילת בני ישמעאל וקטורה – לערלה תחשב, כמ"ש חז"ל נדרים (דף ל"א)

וכל ישראל – אף שהם מולים בבשר ערלתם, הם ערלים ערלת הלב

ומן סמיכות הענין שהזהירם בל יחתו מאותות השמים נראה שהאצטגנינים היו אומרים שנבוכדנצר ימשול על הערלים לא על המולים,

לעומת זה א"ל בשם ה' כי הוא יפקוד על שניהם מולים וערלים, כי גם ישראל ערלי לב,

ולכן יזהיר אותם בל יאמינו בדרכי האצטגנינים. כי ישראל הם תחת השגחת ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים קצוצי פאה – כינוי בני ישמעאל ובני קטורה שכן לקמן (כ"ה כ"ג) את דדן ואת תימא ואת בוז ואת כל קצוצי פאה, ודדן מבני קטורה ותימא מבני ישמעאל,

והוסיף את כל קצוצי פאה ר"ל בני ישמעאל וב"ק הקוצצים ערלותיהם.

וכן לקמן (מ"ט ל"ב) אמר על בני קדר קצוצי פאה, והם מבני ישמעאל:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב