ירמיה

ספר ירמיה פרק יב

(א) צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד:

רד"ק צדיק אתה ה' כי אריב אליך – שאריב אליך כלומר שאם אומר שאריב אליך לא יתכן שאתה צדיק ואין לי לחלוק בזה:

 אך משפטים אדבר אותך – אך אדבר עמך כאדם הנשפט על חברו ונושא ונותן בטענות הנדונין כי אני נבוך בזה:

 מדוע דרך רשעים צלחה – כי היו בישראל רשעים מצליחים וכת"י זכאי את ה' מלמדן וגו' כבעמוד:

וברש"י מסביר – מדוע דרך רשעים צלחה – שנתת גדולה לנבוכדנצר הרשע ותצליחהו להחריב ביתך,

ד"א על אנשי ענתות היה צועק וקורא תגר. שלו – לשון שלוה:

מלבי"ם צדיק – (אחר ששמע שאמר ה' שיביא עליהם רעה שנת פקודתם, דהיינו שיביא עליהם רעה בזמן החורבן שהוא שנת הפקודה, התפלל שיקדים ה' את עונשם,

אחר שה' הראהו מעלליהם שבעבורם (בעבור מה שרוצים להמיתו) יוחרב הבית),

צדיק אתה ה' כי אריב אליך – ר"ל אם אריב אליך ואטעון עבורי מדוע דרכי אינה צלחה, בזה תצדק אתה, שעל השאלה של צדיק ורע לו יש תשובה מי יודע שהוא צדיק באמת, ומי יודע אם עשה כל המוטל עליו

(כי העבודה לה' אין לה שיעור אם נחשוב כפי ערך מעלת הנעבד וכפי החוב המוטל עלינו לעומת טובותיו הכוללות והמיוחדות),

אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה – שעל שאלת רשע וטוב לו אין לך שום תשובה שהלא הרשע רשעתו גלויה,

וא"ת כדעת המשיבים ע"ז, ששלות הרשע אינה שלוה פנימית כי לבו מלא פחד וקול פחדים באזניו, וכמו שכן היה שטת אליפז בזה,

ע"ז משיב הלא שלו כל בוגדי בגד – שי"ל גם שלוה פנימית בלב, שגדר השלוה הוא בלב,

וא"ת כי סוף הרשע לאבדון ולא יאריך ימים בהצלחתו ע"ז משיב הלא.

 מלבי"ם חלק באור המלים אריב, משפטים – ההבדל בין ריב ובין משפט,

שריב הוא טענת הבעלי דינים, ובדבר שאינו מבורר, והמשפט הוא בדבר מבורר,

והשאלה מצדיק ורע לו הוא ריב, כי אין הטענה מבוררת ובזה תצדק [אתה הרבש"ע, שאינו מבורר באמת שההוא צדיק],

אבל השאלה מן רשע וטוב לו הוא דבר מבורר [שהלה רשע, ומדוע ישלוו?] וקרוי משפט:

 שלו – ההבדל בין שלום ושלוה ששלוה הוא השלוה הפנימית בלב.

ויש הבדל בין רשעים ובין בוגדים,

רשעים כולל גם הרשע בין אדם למקום, וראוי שיענשו בדיני ה' שלא יצלחו, ע"כ שואל מדוע דרכם צלחה,

והבוגד הוא שבוגד בחברו, וכפי הטבע יבגדו בו וראוי בטבע שלא ישליו בלב, ובכ"ז שלו:

 

(ב) נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם:

רד"ק נטעתם – משל על הצלחתם שהיא קיימת והולכת וגדלה

ובאמרו 'נטעתם' הראה כי טובת הרשעים תבא להם מאת האל לא שהיא להם דרך מקרה

וכן אמר בתורה ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו כתרגומו:

קרוב אתה בפיהם – אם יקראוך בתפלה או יזכריך בשבועה לשקר הוא,

כי אתה רחוק מכליותיהם ואינם חושבים כי בידך טובתם ושאתה המטיב והמריע

וי"ת קריבין פתגמי אוריתך בפומהון ורחיקא דחלתך מכוליתהון::

מלבי"ם נטעתם גם שורשו – וא"ת שבניו יכרתו (כמו שהיה דעת בלדד וצופר)

ע"ז משיב הלא ילכו גם יעשו פרי – שזרעם מתקיים,

וא"ת שהשם ממתין מלהענישם אולי ישובו בתשובה,

עז"א הלא קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם – שהרשע שמאמין בעונשי ה' ובשרשי האמונה

וחוטא מפני תאותו – יש תקוה שיתחרט אח"כ על מעשיו,

אבל אחר שאתה רחוק מכליותיהם ואין מאמינים בך כלל אין תקוה שישובו:

 

(ג) וְאַתָּה ה' יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה:

רש"י ואתה ה' ידעתני – גם על אנשי ענתות העומדים עלי עזרני כי אתה ידעתני.

רד"ק ואתה ה' ידעתני תראני – ואתה ראה אותי במה שאני:

 ובחנת לבי אתך – בחנת לבי שהוא אתך לא כלבם שאתה רחוק ממנו אם כן למה הם בטוב ואני ברע:

 התיקם כצאן לטבחה – כמו עד התיקנו אותם מן העיר

אמר אלו השלוים הרשעים התיקם ממקום רבצם לרעתם כצאן לטבחה [רש"י נתקם מן החיים למות]:

 והקדישם – והזמינם:  ליום הריגה – ליום שיהיה בו הרג רב והוא יום החרבן הזמינם לחרב ולא יהיה להם מקום להנצל מן ההרג ואז יודע לעולם כי רשעתם גרמה להם אבל עתה יש מבוכה בהצלחתם:

מלבי"ם ואתה ה' ידעתני – ר"ל וא"כ ראוי שתקדים ענשם על מה שרוצים להרגני,

כי אתה ידעתני תראני ובחנת לבי אתך – כפל דבריו לאמר שה' יודע את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי הבנת האדם סותרות זא"ז ובכ"ז שתיהן יצדקו בחק הבורא יתברך, והוא,

א] מצד הידיעה הקדומה שיודע מראשית את כל העתיד ידיעה בלתי נתלית בזמן ובמקום ובצדדי האפשר, ועז"א ידעתני בלשון עבר, ידעתני מכבר,

ב] ועם כ"ז האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשית הזאת תראני עתה ובחנת לבי אתך,

הוקדם הראיה לראות את מעשיו עתה לפי מה שהם מקושרים בבחירה ובזמן ותראה שלבי הבוחר במעשי שלם אתך,

וא"כ התיקם כצאן לטבחה – אל תמתין עד שתתמלא סאתם רק הענישם תיכף,

וקבע שני מיני עונשים,                 א] כצאן לטבחה -שבוחרים הצאן השמנים ביותר לצורך המשתה, כן תבחר גדוליהם איש איש ביחוד לטובחו,

ב] ואח"כ הקדישםכולם ליום הרגה – מבלי יותר מהם איש,

(דרך הכובש תחלה יבחר השרים וראשי המורדים להרגם במיתות קשות ואח"כ יהרוג את כולם ביום הרגה):

 מלבי"ם חלק באור המלים התקם – כמו התיקנו אותם מן העיר, התיקם מיתר רעיהם:

 לטבחה, ליום הרגה – יש הבדל בין צאן טבחה (תהלות מ"ד כ"ג) ובין צאן ההרגה (זכריה י"ב).

הטבחה הוא לאכילה וההרגה להרוג ולאבד:

 

(ד) עַד מָתַי תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְעֵשֶׂב כָּל הַשָּׂדֶה יִיבָשׁ מֵרָעַת ישְׁבֵי בָהּ סָפְתָה בְהֵמוֹת וָעוֹף כִּי אָמְרוּ לֹא יִרְאֶה אֶת אַחֲרִיתֵנוּ:

רש"י עד מתי תאבל הארץ ועשב כל השדה ייבש – עד כאן דברי הנביא

ורוח הקודש משיבתו – מרעת יושבי בה ספתה בהמות ועוף. תאבל – תחרב. ספתה – פוניד"א בלעז.

כי אמרו – יושבי הארץ הזאת. לא יראה את אחריתנו – אין גלוי לפניו מה יהיה בסופינו:

רד"ק עד מתי תאבל הארץ – עד מתי יהיה זה שהוקדשו אלה ליום הריגה כשתאבל הארץ והוא יום החרבן:

 ועשב כל השדה ייבש – זה על דרך הפלגה וכן ספתה בהמות ועוף

ומפני מה תאבל ותשחת הארץ? מרעת יושבי בה, כי אמרו הדין נותן שלא ינצלו אלה הרשעים השלוים מיום הריגה כי הם אומרים בשלותם לא יראה אחריתנו –

אם יאמרו להם נביאי האמת; 'האל יביא אחריתכם לרע אף על פי שאתם שלוים עתה'

והם אומרים 'לא יראה האל אחריתנו כי אינו משגיח בנו ובמעשינו ואינו יודע מה אחריתנו':

 ספתה – ענין כליון כמו האף תספה צדיק עם רשע אלא שהוא פעל יוצא וזה פעל עומד

והנה שאל ירמיהו על הצלחת הרשעים ולא השיבו האל:

מלבי"ם עד מתי תאבל הארץ – הלא בעד עונותיהם תאבל הארץ הוא חורבן הדומם ועשב כל השדה ייבש – שהוא הצומח, וגם ספתה בהמות ועוף – שהוא בע"ח, וכ"ז מרעת יושבי בה,

כי אמרו – ר"ל ואל תאמר שבסבת חורבן הארץ ישובו בתשובה,

הלא יאמרו לא יראה את אחריתנו – ר"ל שמכחישים ידיעת ה' בשפלים

וכ"ש ידיעת העתיד ואומרים שאינו רואה אחריתם להכרית כלל ואין השגחה ושכר ועונש:

 מלבי"ם חלק באור המלים אחריתנו – בא לרוב על עת הגמול והעונש:

 

(ה) כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ, וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים, וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ, וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן:

תרגום יונתן דנא תיובתא לירמיה נביא על בעותיה; נביא, את דמי לגברא דרהט עם רגלאה ולאי ואיכדין את מדמי למרהט כל קביל סוסיתא בבקעתא, ובארעא שלמא את מתבטח ונפיל?

ואיכדין את מדמי למעבד כל קביל חיות ברא די ברום ירדנא?

ואם על טבון דאנא מוטב לנבוכדנאצר מלכא דבבל רגלאה נביא את חזי ומתמיה ומן פון דאחזינך מה דאנא עתיד למעבד לאבהתך צדיקיא דמן עלמא דרהטו כסוסותא למעבד עובדין טבין קדמי ואף אמרית להון דאיתי על בניהון ברכן ונחמן הא כמיא דנחתין שטוף לירדנא:

 רש"י כי את רגלים רצתה וילאוך – קרוביך הכהנים כמותך ואנשי עירך באים להורגך.

את רגליםעם רגלים פיאוניד"ש בלעז. ואיך תתחרה את הסוסים – לרוץ את הסוסים

כלומר ומה קרוביך הכהנים באים להרגך כל שכן שיקומו להרגך שרי יהודה

וזהו קצפי עליהם וזו היא הצלחת האויב וכן ת"י דנא תיובתא וגו',

ומדרש רבותינו אם על שכר שלש פסיעות שרץ נבוכדנצר לכבודי בימי מרודך בלאדן אתה תמה שהרביתי גדולתו כל כך, מה תתמה עוד כשתראה שילום שכר שאשלם לצדיקים שרצו לפני כסוסים.

תתחרהאאטיר"ש בלעז. ובארץ שלום אשר אתה בוטח – שם הלאוך.

ואיך תעשה בגאוןשרי יהודה, וגאון הירדן משל הוא לפי שהוא מקום אריות ונמרים

וכן למדנו יונתן בהרבה מקומות וכאן תירגם ואכדין את מדמי לקבל חיות ברא די ברום ירדנא והנה כאריה יעלה מגאון הירדן (ירמיה ט) ת"י בשתי מקומות כאריה דסליק מרום ירדנא:

 רד"ק כי את רגלים – פי' אדוני אבי ז"ל כלו זה הפסוק תשובת שאלתו שלא יהרהר אחר מדות הקב"ה

אמר ועל מה ששאלתני אני משיבך זה המשל

כי אני רואה אותך שרצת עם רגלים כמותך והלאוך,

כי רצו יותר ממך ולא היה בך יכולת להשיגם והלאוך במרוצתם להשיגם,

 ואיך תתחרה את הסוסים – ואיך תתערב עם הסוסים לרוץ עמהם?

וזה פי' המשל הנה אתם בין בני אדם כמותך ואינך יודע דעתם וסודתם

שהרי אמרו להאכילך סם המות ולא ידעת ולא הרגשת בהם אם לא הודעתיך

ואתה איך תרצה לדעת דעתי וסודותי בהנהגת העולם בהצלחת הרשעים ורעת הצדיקים בעולם הזה?

לפיכך שתוק ואל תהרהר אחר מדותי

והוסיף לו עוד על המשל לדבר לו על הענין עצמו וכלל בו מראש הפסוק ענין עצמו ואמר לו

אני רואה אותך חלוש ונלאה בשליחותי, וצריך שתחזק עצמך ולבך,

כי אני רואה כי רצת את רגלים כמותך – והם אנשי ענתות שהם בני משפחתך ובמדרגה אחת עמך לענין גדולה, והם הלאוך והפחידוך להמיתך,

ואיך תתחרה את הסוסים כשתלך לירושלם שהם שרים גדולים, וגם המלך שם, איך תתנהג עמם?

צריך אתה שתתחזק שלא תפחד מהם ותדבר להם שליחותי בלא מורא

והוסיף לו עוד ואמר – 'ובארץ שלום אתה בוטח' – פירוש אתה בוטח באנשי ענתות שהיה ראוי שתהיה לך ארץ שלום והיה לך לבטוח בהם שיצילוך מיד המבקשים להרע לך,

כי הם קרוביך ובני עירך, ומדרך העולם שהקרובים ובני עיר אחת שנתגדלו ביחד להגן זה על זה,

ושיתאהבו האחד על חברו עד שיתמסרו למות על אהוביהם או קרוביהם,

ואתה לא תוכל לעשות זה כי הם מערימים אליך להמיתך:

 ואיך תעשה בגאון הירדן – כלומר במקום שמתגאין גלי הירדן?

והוא משל על שרי יהודה וירושלם והמשילם לגאון הירדן לפי שהוא הנהר שבתוך ארץ ישראל, כי פרת בגבול ארץ ישראל הוא

ויתכן לפרשו על נבוכדנצר שעתיד להעמיד חיילותיו בארץ ישראל מעבר לירדן

ואמר לו לירמיהו אם אתה מפחד מהם שהם מעטים, איך תעשה במי שהוא דומה לגאון הירדן?

ויונתן גם כן פירש הפסוק לפי תשובת השאלה מיושב על הענין וכן תרגמו דנא תיובתא לירמיה וגומר כבעמוד:

מלבי"ם כי – (משיב לו ה') מה שאתה חושב שרק אנשי ענתות הם הרוצים להמית אותך, ושבעבורם לבד חרבה הארץ, ושאם יסופו ישמעו ישראל אליך, הוא טעות,

נהפך הוא, שאם רצתה את רגלים וילאוך – ולא תוכל לעמוד כנגדם,

ואיך תתחרה את רוכבי הסוסים – הקלים יותר במרוצתם, ר"ל את אנשי ירושלים,

ובארץ שלום – (אשר שם), אתה בוטח – (רצת וילאוך),

ואיך תעשה בגאון הירדן – ששם ארץ מסוכנת, ר"ל בירושלים ששם העזות גובר יותר, ורבו עונותיה:

 מלבי"ם חלק באור המלים תתחרה – תדמה ותתערב:

 

(ו) כִּי גַם אַחֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ גַּם הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ גַּם הֵמָּה קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא אַל תַּאֲמֵן בָּם כִּי יְדַבְּרוּ אֵלֶיךָ טוֹבוֹת:

רד"ק כי גם, בגדו בך – כי היית בוטח בהם ואמרו להאכילך סם המות:

 קראו אחריך מלא – קבוץ כלומר התקבצו אחריך ליראך ולבהלך אם תתנבא להם

וכן מלא רעים קבוץ רעים שיתקבצו אחרי האריה:

 אל תאמן בם – אם יקרבוך וידברו אליך טובות אל תאמן בם כי שקר הם דוברים

כי דעתם כדי שתקרב אצלם ותהיה בבתיהם לאכול ולשתות עמהם ודעתם להאכילך או להשקותך סם המות

וי"ת ודאת ירמיהו בעי עליהון רחמין וגומר כבעמוד

ורבי' האי פירש מלא מן המלות שמפרשין אותן בהפכן כלומר חסר בכל דבר כמו שאומרים לסמיא סגי נהור

ואדוני אבי ז"ל פי' מלא מן אשר מלאו לבו אומרים עליך שלא בפניך שאין לך שום יראה בעולם

שהם אומרים לך לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידינו, ואתה מוסיף עוד להנבא ולא תפחד מן המיתה:

מלבי"ם כי גם אחיך ובית אביך – שהם הכהנים בני אהרן שהם נמצאים בירושלים גם המה בגדו בך

ולא בסתר כי גם הם קראו אחריך מלא – לקבץ את העם עליך להרגך,

וגם אם ידברו אליך טובותבפיהם, אל תאמן בם – וא"כ לא תפעל בתוכחותיך גם בירושלים, ולכן.

 מלבי"ם חלק באור המלים קראו אחריך מלא – כמו אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיה ל"א):

 

(ז) עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ:

רד"ק עזבתי את ביתי – אמר האל כאדם הנוהם על אבדתו את ביתי זה בית המקדש

נחלתי זה ישראל כמו שאמר יעקב חבל נחלתו:

 ידידות נפשי – אהבתיה אהבה עזה ועתה בעונותיה נתתיה בכף אויביה: רש"י ידידות נפשי – עם סגולתי:

מלבי"ם עזבתי את ביתי – ואהיה מוכרח להחריב את בהמ"ק,

ואת ידידות נפשי – לא לבד שעזבתיה, כי מסרתיה – בעצמי בכף אויביה – משינאתי אותה,

ומבאר הטעם ששנאה תחת אשר אהבה, כי.

 מלבי"ם חלק באור המלים עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי – העזיבה מציין שעוזבו והולך לו,

והנטישה הוא שמוציא הדבר מרשותו בפועל, והוא יותר מן עזיבה,           ונחלה הוא יותר מן בית,

שיצויר ביתו ודירתו שאינו נחלתו, ומצד שהוא נחלתו וקדושתו קדושת עולם

הוצרכתי לנטשו בפועל לסלק קדושתי, ומפרש נתתיה בכף אויביה שהוא הנטוש:

 

(ח) הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ:

רש"י נתנה עלי בקולה – עלתה לפני צעקת חמסיה:

 רד"ק היתה – כאריה ביער– כששואג האריה ביער ונותן קולו וישמעו העוברים ושבים הקול יעזבו דרך היער או הסמוך לו

כן עזבתי אני את נחלתי כי היתה לי כמו האריה ביער השואג בלילה

ונתינת קולה ושאגתה היא צעקת העשוקים מפני החמס

או נתינת קול עובדי עכו"ם בבתי האלילים כמו שנאמר במעשה אליהו עם אחאב

ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרי' לאמר הבעל עננו ואומר ויקראו בקול גדול:

 על כן שנאתיהונתשתיה כי נלאתי נשוא עוד מעשיה הרעים:

מלבי"ם היתה לי נחלתי כאריה ביער – מדמה אותה במשלו

כמי שגדל חיות מדבריות לעשות אותם בני תרבות והיה לו ארי בן תרבות שהיה משעשע עמו,

אבל כאשר עבר עמו דרך היער נזכר את מעמדו הקודם הפראיי ונתן בקולו על אדונו,

(כמ"ש בב"ק ט"ז וסנהדרין ב'. שהארי אינו בן תרבות),

ור"ל שבמצרים היו במעמד הפראיי רחוקים מדת ומצות, ואני עשיתים בני תרבות ובעלי דת,

ובבואם ביער היינו בין האומות שבו אל טבעם הקודם ונתנו קולם על ה' ועל נביאיו להרגם,

על כן שנאתיה – ולכן נתתי ידידות נפשי בכף אויביה:

 

 

(ט) הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ לְכוּ אִסְפוּ כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה הֵתָיוּ לְאָכְלָה:

רש"י העיט צבוע – הה"א תמוה לכך הוא נקוד פתח, הכי הם עוף צבוע מגואל בדם ששאר העופות נאספים עליו?              

ד"א העיט צבוע עוף אחד שהוא צבוע וכל העופות נאספים עליו לאוכלו – ששונאים אותו.

העיט סביב עליה – שמא עוף שמים הם אלו החיילות הגדודים הקלים אשר סביביה. התיו – בואו:

 רד"ק העיט – שניהם הה"א בפתח כי היא לשאלה

ופירש אדוני אבי ז"ל הפסוק כן העיט צבוע בדם חללים יהיה סביב על נחלתי שבחרתי לי, ואחר שישבע העיט יבאו כל חיות השדה לאכול, כמו שנאמר לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה,

אמר לעופות – אחר שתשבעו אתם – לכו אספו כל חית השדה,

בעבור כי כן מנהג העופות יבאו על החללים תחלה, כי הם יראו בעופפם, כמו שאמר באשר חללים שם הוא,

והחיות רואות העופות צבועים מדם החללים ויתורו ממקומם:

 התיו – הה"א תמורת אל"ף אתיו אקחם יין שובו אתיו וענינו כמו באו

והחיות הן משל על האומות שבאו עם נבוכדנצר להחריב לירושלם

כאילו עשו להם אות והרימו להם נס שיבאו, והוא משל העיט הצבוע לחיות והוא דבר הנבואה:

מלבי"ם העיט צבוע נחלתי לי – וכי הם דומים כהעיט הצבוע שעשיתי בן תרבות, שהוא י"ל שתי מעלות,

א] שהוא צבוע ויפה מאד בנוצותיו,

ב] העיט סביב עליה – שהוא מלומד עם אנשים עד שכולם עומדים עליה סביב להשתעשע בו ואינו מזיק,

הלא הוא דומה כאריה שאין בו שעשועים והוא מזיק,

לכן לכו אספו כל חית השדהלהלחם עם הארי הטורף הזה,

ואל תחשבו כי חזק הוא רק התיו לאכלה – אותו, כי הוא חלש כשה לאכול:

 

(י) רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בֹּסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי נָתְנוּ אֶת חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה:

רש"י רועים רבים – ראשי גייסות של חיל נבוכדנצר כמו שנאמר למעלה אליה יבאו רועים ועדריהם (ירמיה ו). בססו – לשון מרמס וכן והיו כגבורים בוסים בטיט חצות (זכריה י). חלקת – קנפני"א בלעז:

 רד"ק רעים רבים – מלכי גוים שבאו עם נבוכדנצר והמלך כמו הרועה לצאן, וכת"י מלכין סגיאין קטלו עמי: כרמיישראל כמו שאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל:

 בססו – רמסו:

מלבי"ם רועים רבים – שהם מלכי האומות, שחתו כרמי – את הגפנים שלו,

ואח"כ שנעשה חלקת השדה בלא גפנים בוססו את חלקתיוהשחיתו האדמה,

ואח"כ נתנוהו למדבר – כמ"ש גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח

(ושילש דבריו נגד ג"פ שבא נבוכדנצר על יהודה):

 מלבי"םחלק באור המלים כרמי, חלקתי – החלקה הוא חלקת השדה:

 

(יא) שָׂמָהּ לִשְׁמָמָה אָבְלָה עָלַי שְׁמֵמָה נָשַׁמָּה כָּל הָאָרֶץ כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב:

רש"י אבלה עלילפני:

 רד"ק שמה – נבוכדנצר, ואע"פ שלא זכרו, הרי זכר רועים רבים, והוא היה בראש, והוא שם החלקה לשממה:

 אבלה עלי שממה – שם תאר כנסת ישראל, שהיא שממה התאבלה עלי על שממותיה, לאמר שאני השימותיה:

 כי אין איש שם על לב – למה החרבה, כי אין איש מהם שם על לב דברי ותוכחותי שהייתי מוכיח אותם ע"י הנביאים ולא שמו על לבם ולא שמעו אליהם, וי"ת הרי לית אנש דמשוי דחלתי על לבא:

מלבי"ם שמה לשממה – מוסיף שהמדבר שם אותה לשממה

ר"ל שהיא שממה כ"כ עד שהמדבר ייחד את החלק הזה שתהיה החלק היותר שמם שבו, כמ"ש (יחזקאל ל') ונשמו בתוך ארצות נשמות,

אבלה עלי שממה – הנה היא מתאבלת עלי כאילו אני עשיתי לה כל זאת,

אבל באמת מה שנשמה כל הארץ – לא אני גרמתי זאת רק הסבה לזה מפני שאין איש שם על לב –

לשוב בתשובה:

 מלבי"םחלק באור המלים שמה – מוסב על המדבר:

 

(יב) עַל כָּל שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שֹׁדְדִים כִּי חֶרֶב לַה' אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ אֵין שָׁלוֹם לְכָל בָּשָׂר:

רד"ק על כל שפים במדבר – מקום מרעה הבהמות יקרא מדבר כמו שפירש

ושפיים הם המקומות הגבוהים כמו הרים וגבעות גם לשם שהוא מן הישוב באו שדדים:

 חרב לה' אוכלה – כמו אוכלת אמר בזה ובזה כמו אש אכלה,

אבל ברוב יאמר על משקל פעלת וההרג היא אכילת החרב כמו וחרבי תאכל בשר כזה וכזה תאכל חרב:

 מקצה ארץ ועד קצה הארץ – כי גם בשאר המקומות תהיה כי בכולם פשטה יד נבוכדנצר וחרבו הוא לה' כי הוא העיר את חרבו עליהם

והנביא התנבא על אחת מהן טרם בא לה הפורענות כמו שכתוב בזה הספר וזהו שאמר אין שלום לכל בשר:

מלבי"ם על כל – גם על הרים הגבוהים אשר במדבר – שאין שם איש באו שודדים – לחפש אם נסתרו הבורחים שם,

כי חרב – וכו' ולא ימצא מקום להסתתר שם, ועי"כ אין שלום לכל בשר – כי לא ימלט להם שריד:

 

(יג) זָרְעוּ חִטִּים וְקֹצִים קָצָרוּ נֶחְלוּ לֹא יוֹעִלוּ וּבֹשׁוּ מִתְּבוּאֹתֵיכֶם מֵחֲרוֹן אַף ה':

רש"י זרעו חטים וקוצים קצרו – התפללו ולא נתקבלה תפלתם למה לפי שלא נרו להם ניר – תשובה ומעשים טובים לכך זרעו אל קוצים, ספר שנקוד בו זרעו בחירי"ק הזיי"ן שיבוש הוא.

נחלו – לשון חולי נחלו במכאובם וצעקתם לפני ולא יועילו. מתבואותיכם – ממעשיכ':

רד"ק זרעו חטים וקוצים קצרו – אמר הנביאים זורעים חטים בכם ישראל שאתם נקראים חלקתי כמו שאמר למעלה והנה הנביאים זרעו בחלקם חטים הם דברי הנבואה:

 וקוצים קצרו – כי לא צמחו להם בחלקה כי אם קוצים אלו הם מעשים רעים שדומין לקוצים:

 נחלו לא יועילו – ונחלו הנביאים על זה כי לא הועילו מעשיהם:

 ובשו מתבואותיכם – היה להם לנביאים בשת מתבואותיכם, שהיו מיחלים שיהיו חטי' והיו קוצים,

ונחלו הנביאים על זה מחרון אף ה' – מפחדם מחרון אף ה' העתיד לבא עליכם מפני מעשיכם הרעים,

ואמר ירמיהו משל זה על החלקה כמו שאמר ישעיהו משל דומה לו על הכרם,

שאמר ויטעהו שורק ויקו לעשות ענבים ויעש באושים וישראל הם שנקראו כרם ה' וחלקת ה'

ואדוני אבי ז"ל פירש זרעו ישראל חטים והוא משל על ההמון הרב שהיו שולחים למלכי מצרים שיהיו להם לעזרה ושיבאו לעזרתם מפני מלך בבל ובטחונם על משענת קנה רצוץ

זהו וקוצים קצרו נחלו ולא יועילו – נחלו מרוב ממון שנתנו ולא היה להם בו שום תועלת,

ופי' בשו מתבואותיכם צווי כלומר יש לכם ליבוש מתבואותיכם שהם קוצים

וי"ת לא תהון דמין לדזרעו חטין וגומר כבעמוד:

 מצודות דוד זרעו חטים – ר"ל עוד אשלח בהכשדים חצי רעב וכאשר יזרעו חטים יקצרו קוצים כי תצמיח קוצים. נחלומעקת רעבון נחלו ולא ימצאו רפואה מועלת. ובושו – אמר הנביא כנגדם ראוי היה לכם שתבושו מתבואתיכם שהדבר נגלה שהם במארה מחרון אף ה' ולא במקרה:

מלבי"ם זרעו חטים – הנביאים זרעו חטים ר"ל דברו מוסר ותוכחה שיצמח פרי תבואה,

אבל הם לא השרשו הקוצים והתאות מלבם וצמחו הקוצים (ע"ד מ"ש למעלה ד', נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים).

 נחלו – אח"כ בא עליהם חולי ויסורין להשיבם לה' ע"י יסורין, וגם בזה לא יועילו

ולכן בשו מתבואתיכם – שנהפכו לקוצים (זה נגד קוצים קצרו),

ובושו מחרון אף ה' – להכפיל יסוריהם (וזה נגד נחלו לא יועילו):

 

(יד) כֹּה אָמַר ה' עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם:

רד"ק כה אמר ה' על כל שכני הרעים – הם פלשתים ועמון ומואב וצר וצדון שהיו שכנים לארץ ישראל והיו מריעים להם ואמר שכני כי ישראל הם חלקתו וכרמו והנה הם שכניו:

 הנוגעים – פירוש להרע וכן כל הנוגע בהם הנוגע באיש הזה כתרגומו דינזק וכן הנגעים דמנזקין:

 הנני נתשםגם הם יגלו כמו עמי לפיכך אל ישמחו לגלותם:

 אתוש מתוכם – אותם שגלו מביניהם אתוש מתוכם בשובי שבות עמי:

מלבי"ם כה אמר ה' על שכני הרעים – האומות שהיו שכנים לא"י הנוגעים בנחלה – שעזרו לעשות רע לישראל,

 הנני נתשם – כי אח"כ בא נבוכדנצר עליהם והגלם ואת בית יהודה –

שאחרי שגלו התיישבו במקומות שסביב א"י אתוש מתוכם – כי הגלו שנית עם האומות שישבו שם:

 (טו) וְהָיָה אַחֲרֵי נָתְשִׁי אוֹתָם אָשׁוּב וְרִחַמְתִּים וַהֲשִׁבֹתִים אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ:

רש"י אשוב ורחמתים – כולן לקו סמוך לחורבן הבית ובכולם נאמר ושבתי את שבות בספר זה:

 רד"ק והיה אשוב ורחמתיה – כמו שנבא עליהם ירמיהו כשנבא על גלותם נבא גם כן על שובם

כמו שנאמר והשבתי את שבות מואב ואמר ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון

ואמר כי כששבו יהודה ובנימן מגלות בבל שבו גם הם:

מלבי"ם והיה – ואח"כ תשוב כל אומה למקומה, כמו שנבא ירמיהו בסוף ספרו:

 

(טז) וְהָיָה אִם לָמֹד יִלְמְדוּ אֶת דַּרְכֵי עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בִּשְׁמִי חַי ה' כַּאֲשֶׁר לִמְּדוּ אֶת עַמִּי לְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל וְנִבְנוּ בְּתוֹךְ עַמִּי:

רש"י אם למוד ילמדו – אם יאמינו בה'. ונבנו – לשון בנין:

רד"ק והיה, את דרכי עמי – הדל"ת מעמדת בגעיא והמסרה ל' געיא:   בשמי חי ה' – כי מעת ששבו ישראל מגלותם לא עבדו עכו"ם ולא נשבע בבעל ואם הם ילמדו דרכיו בזה ובזה הוא בטול עכו"ם:

 כאשר לימדו – כי באמת ישראל לא למדו לעבוד עכו"ם כי אם משכניהם:

 ונבנו בתוך עמי – כי הרבה נתגיירו מהם בשובם מגלותם ושכנו בתוך בני ישראל,

ונבנו – יהיה להם בנין ביניהם כלומר עמידה וקיום וכן תרגם יונתן ויתקימון:

מלבי"ם והיה אם למד ילמדו – ר"ל עקר מה שיגלה את האומות ואת ישראל בתוכם הוא כדי שילמדו מישראל אמונת האמת בהיותם גולים ונכנעים כמוהם,

ואם ילמדו להשבע בשמי – ויכירו דת האמת אז ונבנו – כמ"ש אשוב ורחמתים:

 

(יז) וְאִם לֹא יִשְׁמָעוּ וְנָתַשְׁתִּי אֶת הַגּוֹי הַהוּא נָתוֹשׁ וְאַבֵּד נְאֻם ה':

 רד"ק ואם, ואבד – שלא ישובו עוד לארצם ומה שאומר בנבואת בני עמון ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון אותם שלמדו דרכי ישראל או עדין לא שבו כדברי רבי יהושע במחלקתו של רבן גמליאל בברכות:

 מצודות דוד ואם לא ישמעו – ללמוד מעמי אמונת ה'. ונתשתי – אז אעקור שוב אותם. נתוש ואבד – יהיה נעקר ואבוד עד עולם:

 מלבי"ם ואם לא ישמעו – אז ונתשתי את הגוי הזה נתוש ואבד – ר"ל לא תהיה הנתישה ע"מ לטעת שנית רק ע"מ לאבד:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב