ירמיה

ספר ירמיה פרק יג

(א) כֹּה אָמַר ה' אֵלַי הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל מָתְנֶיךָ וּבַמַּיִם לֹא תְבִאֵהוּ:

רש"י אזור – פורצינ"ט בלעז. ובמים לא תביאהו – לכבסו כשיהא מלא זיעה כדי שימהר לירקב:

 רד"ק כה אמר ה' – ענין האזור אפשר שהיה ממש ועשה כן ירמיהו מה שצוהו האל.

והחכם הגדול מורה צדק רמב"ם כתב כי בחלום של נבואה היה כל המעשה הזה.

ומה שאמר לו ובמים אל תביאהו לא אדע בו טעם עדיין,

ואם ר"ל שלא יכבסהו אחר שחגרו ימים אלא יחגרהו עם הזיעה למה לא אמר לא תכבסהו

ושאר הענין מפורש ופירש בנקיקי הסלע בחור הסלע ויונתן תרגם בשעיעות כיף גלי

ומה שאמר שילך לנהר פרת לטמנו שם לפי שהוא גבול א"י ר"ל כי כשיצאו מארץ ישראל לבבל ישחת גאונם:

מלבי"ם הלוך וקנית – ה' צוהו שבעה דברים,

א] שילך בתמידות לקנות אזור פשתים למען יעשה הליכתו רושם,

ב] שיקנהו בדמים, ג] שיקנהו לו מכוון למדתו, ד] שיהיה אזור – לא חגור, שהאזור אות הגבורה והחיל,

ה] שיהיה של פשתים – שהפשתים אות הכהונה והנשיאות,

ו] שישים אותו על מתניו – שיהיה על מתניו בקביעות, ולכן לא אמר ואזרתו שא"א לחגור בחוזק תמיד,

ז] שלא יביאהו במים – כי האזור של פשתים שהוא לבן צריך לרחצו ולכבסו תמיד כי נעשה שחור,

וצוהו שלא לבד שלא יכבסנו כי גם לא יביאהו במים כלל שהוא הכנה אל הרחיצה.

והנמשל באר בפסוק י"א –

שדביקות האזור אל מתני ירמיה הוא משל אל מה שהדביק ה' את ישראל אליו,

ובאו בנמשל זה כל פרטי המשל.

א] שתחלה הלך כמה הליכות לקנותם והוא השליחות ששלח כ"פ לגאלם ממצרים והרבה אותות ומופתים,

ב] שקנאם במחיר, ר"ל שעשה בעבורם אותות ומופתים ושינוי סדר בראשית,

כאילו הוציא עבורם כספו וקנינים אחרים שי"ל שהוא הנהגת הטבע וחקיה,

שהם קנין ה' בעולמו כמ"ש קונה שמים וארץ, ושינה סדריהם בעבור עמו,

ג] שקנאם לו מכוון למדתו, כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני, והלכת בדרכיו,

כאילו יהיו הם לבוש מכוון אליו, שעל ידם יראה הנהגתו ודרכיו וחכמתו שהם נקראים בשם לבושים,

ד] שנדמו בזה כאזור, וזה היה אחר הקנין שלבשם להיות לבוש אליו, ר"ל שיתגלו מעשיו על ידם.

ונדמו כאזור, שכמו שהאזור דבוק על מתנים כן נדבקו בו להשגיח עליהם בהשגחה פרטית בלא אמצעי,

וכמו שהאזור מצד שהוא אזור מורה על גבורה ומצד שהוא פשתים מורה על כבוד ותפארת

כן הדביק אותם לתהלה ולשם ולתפארת שעל ידם יראה גבורתו בשה' המערכה

ותפארתו במעשיו ההשגחיים,

וכמו שצוהו שיהיה בתמידות על מתניו כן היה הדבוק האלהי הזה בתמידות,

שגם בעת שנהג בדרך הטבע ולא נאזר בגבורה בכ"ז היה על מתניו והיה מוכן על הנהגה זו תמיד,

ובכ"ז אחר שהאזור של פשתים דרכו להשחיר מצד הטבע צריך לכבס במים,

כן ישראל צריכים להתכבס מרעה ע"י המים, שהם שמיעת דברי התורה והנבואה, כמ"ש כבסי מרעה לבך (למעלה ה'),

והם לא לבד שלא רצו להתכבס שהוא לעשות כמצות ה',

כי גם לא רצו לשומו במים, דהיינו לשמוע דברי מוסר:

 מלבי"םחלק באור המלים הלוך וקנית – המקור הבא לפני הפעולה מורה על התמדת הפעולה (כנ"ל ב' ב'),

וקנית לך מלת לך מורה לצורך עצמך, כמו שפירש"י לך לך להנאתך ולטובתך. שלח לך לדעתך, ופה ר"ל מכוון למדת גופך:

 אזור – יש הבדל בין אזור, חגור, אבנט, חשב, מזח.

אבנט, מיוחד רק לכהנים ומ"ש (ישעיה כ"ג) אבנטך אחזקנו שהיה כהן.

חשב, מיוחד לחשב האפוד, חצי חגורה עשוי מהאפוד עצמו יוצא משני צדדיו והיה מעשה חשב בעשייתו.

מזחחגר מיוחד להגביה בגדיו הארוכים כמ"ש ישעיה כ"ג.

חגור – כולל כל מה שיחגור האדם סביב גופו או על לבו או למטה ממנו עד רגליו, כמו חגרו שקים,

חגור כלי מלחמה, חגורה על חלצים.

אבל אזור – הוא חגור מיוחד לחזק בו את מתניו והיה אוסרו בחוזק, והוא ציור הגבורה.

התאזרו וחתו (ישעיה ח'), אאזרך ולא ידעתני (שם מ"ה). ואות הזריזות, ואתה תאזור מתניך (למעלה א').

אם חגרו על בגדיו למעלה – נקרא אזור מתנים, ואם חגרו על בשרו נקרא אזור חלצים (ישעיה י"א).

ולא לבשו אותו רק אנשים ורק גבורים, אבל החגורה נמצא גם בנשים ותחת חגורה נקפה (ישעיה ג'),

ובקטן שהגיע לכלל איש מכל חוגר חגורה ולמעלה (מלכים ב' ג' כ"א):

 אזור פשתים – הפשתים היה מורה על מעלת הלובשו שלכן היה מיוחד לבגדי הכהנים והנשיאים,

וצייר המלאך בשם איש לבוש הבדים, וביוסף וילבש אותו בגדי שש:

 ושמתו – חגירת האזור בא בלשון אוזר או חוגר, ולשון שימה מורה שעקר הכוונה אינו שיהיה חגור בו לצרכו רק שיהיה על מתניו לצורך הסימן שציין על ידו:

 ובמים לא תביאהו – ההבאה במים מורה שטובל אותו לבד לא הרחיצה שע"ז ישמש בפעל רחץ, כבס, שטף:

 

(ב) וָאֶקְנֶה אֶת הָאֵזוֹר כִּדְבַר ה' וָאָשִׂם עַל מָתְנָי:

מלבי"ם ואקנה את האזור כדבר ה' – ר"ל כפי הפרטים שצוה ה', שילך לקנות כ"פ ושיהיה כמדתו,

ושיהיה של פשתים, ואשים – ר"ל שהיה בקביעות על מתניו:

 

(ג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר:

מצודות דוד שנית – בדבר האזור:

(ד) קַח אֶת הָאֵזוֹר אֲשֶׁר קָנִיתָ אֲשֶׁר עַל מָתְנֶיךָ וְקוּם לֵךְ פְּרָתָה וְטָמְנֵהוּ שָׁם בִּנְקִיק הַסָּלַע:

מלבי"ם ויהי דבר ה', קח את האזור – אחר שנתלכלך ע"י שלא בא במים ולא היה עוד לכבוד אל הנושאו,

צוהו ה' לטמנו בפרת בנקיק הסלע –

והנמשל שאחר שלא שמעו דברי ה' ותוכחותיו ומצואתם לא רחצו, ולא היה האזור ראוי שיאפד ה' בו,

הלכו לפרת שדרך שם הולכים למצרים ושם טמנו א"ע בנקיק הסלע,

והוא מליצה על שחפרו פניהם בטמון, כמ"ש [ישעיה פרק ל ה] כֹּל הֹבִאישׁ עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וגו' והיה כאזור הנשחת,

וא"ל את האזור אשר קנית אשר על מתניך – ר"ל שני הקשורים שי"ל עם האזור,

א] מצד הקנין,          ב] מצד הדבוק שהוא על מתניך, תקח ותסיר ממך,

כי נגד הקנין שהיו לי לעם – עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים –

הם הלכו 'פרתה' ושבו להיות עבדי פרעה.

ונגד אשר על מתניך שלבשתים לתהלה לשם ולתפארת טמנו א"ע בנקיק הסלע:

מלבי"םחלק באור המלים וטמנהו – מבואר אצלי שפעל טמן נבדל מן נסתר, נחבא, נצפן,

שמורה שמכסהו בעפר או בדבר אחר בל יתראה:

 בנקיק – יש הבדל בין נקיק הסלע ובין נקרת הסלע, נקרת הם החלולים הגדולים שבסלע שיוכל אדם לשבת שם, כמ"ש ושמתיך בנקרת הצור,

ונקיק הוא הבקעים שישכנו שם זבובים או שרצים כמ"ש ונחו בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים (ישעיה ז'), וצדום מעל נקיקי הסלעים (לקמן י"ז), ולשון צידה בא על ב"ח:

 

(ה) וָאֵלֵךְ וָאֶטְמְנֵהוּ בִּפְרָת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אוֹתִי:

מצודות דוד בפרת – אצל נהר פרת:

 

(ו) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם לֵךְ פְּרָתָה וְקַח מִשָּׁם אֶת הָאֵזוֹר אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְטָמְנוֹ שָׁם:

תרגום יונתן והוה מסוף יומין סגיאין ואמר יי לי קום אזיל לפרת וסב מתמן ית זרזא די פקדתך למטמריה תמן:

מלבי"ם ויהי מקץ ימים רבים – זה מליצה ונמשל אל מה שספר לקמן (מ"ב, מ"ה) איך הלכו ישראל למצרים, וירמיה רצה להחזירם משם, אבל כבר נשחתו ולא רצו לשמוע לדבריו,

ונ"נ בא דרך נהר פרת והכה את פרעה וישראל נאבדו עמו, ועל זה אמר שה' צוהו לקחת את האזור.

 

(ז) וָאֵלֵךְ פְּרָתָה וָאֶחְפֹּר וָאֶקַּח אֶת הָאֵזוֹר מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר טְמַנְתִּיו שָׁמָּה וְהִנֵּה נִשְׁחַת הָאֵזוֹר לֹא יִצְלַח לַכֹּל:

רש"י לא יצלח לכל – אינו ראוי לכלום:

רד"ק לא יצלח לכללשום דבר כמו כל מלאכה לא תעשו שום מלאכה כל חלב וכל דם שום חלב ושום דם:

מלבי"ם ואלך ואחפור, והנה נשחת – ר"ל שלא היה להם עוד תקנה:

 

(ח) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ט) כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אַשְׁחִית אֶת גְּאוֹן יְהוּדָה וְאֶת גְּאוֹן יְרוּשָׁלַם הָרָב:

מצודות דוד ככה – כמו השחתת האזור כן אשחית את גאון וכו'. רב – המרובה מאד:

מלבי"ם כה אמר ה' – עתה מתחיל לבאר הנמשל, ותחלה באר הנמשל של השחתת האזור,

ואח"כ (פסוק י"א) באר הנמשל של קנית האזור ולבישתו,

ככה אשחית – ר"ל כמו שהאזור מורה על הגאון והתפארת ונשחת עתה בנהר פרת –

כן גאון ירושלם ויהודה הגם שהיה רב – וגדול ישחת:

 

(י) הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי הַהֹלְכִים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא יִצְלַח לַכֹּל:

רש"י ויהי כאזור הזה – גאונם יהיה כאזור הזה הנרקב:

מלבי"ם העם הזה הרע – באר עתה בפרטות שכמו שהאזור לא הובא במים ולכן נתלכלך עד שאין ראוי ללבישה, כן הם ממאנים לשמוע את דברי

וכמו שהלכת לטמון את האזור בנהר פרת שההליכה למקום מיוחד בדרך רחוק

מורה שעושה זה בדעת ובכוונה,

כן הם הולכים בשרירות לבם – בלתי חוטאים מצד התאוה, רק בזדון לב,

ג] כמו שטמנתיו בנקיק הסלע כן חפרו פניהם בבושת וילכו אחרי אלהים אחרים,

וכמו שהאזור נשחת לגמרי כן ויהי כאזור הזה – וכו':

 

(יא) כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה' לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ:

מלבי"ם כי כאשר – עתה באר ראשית המשל, איך נדמו תחלה לכל פרטי הדברים שנצטוה בעת קנית האזור,

כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתים אלי – לענין ארבעה דברים,

א] להיות לי לעם – שזה משל הקנין, שקנאם לו לצרכו לעם,

וכמו שהאזור בלבשו יקנה שם ופרסום שהוא לבושו כן היו לשם

וכמו שהאזור סימן הגבורה כן היו לתהלה

וכמו שהפשתים סימן התפארת כן היו לתפארת

אבל כמו שלא הבאת את האזור במים כן לא שמעו:

(יב) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הֲיָדֹעַ לֹא נֵדַע כִּי כָל נֵבֶל יִמָּלֵא יָיִן:

רש"י נבל – כלי חרס הוא ועשוי להכניס בו יין:

מלבי"ם כל נבל ימלא יין – ר"ל כל נבל אין עשוי רק ליין לא לדבר זולתו,

ב] שכל הנבל ימלא מן היין, שגם הכלי עצמו וחרסיו בולעים את היין,

שגם הכלי עצמו וחרסיו בולעים את היין ומלאים ממנו,

ואמרו אליך הידוע לא נדע – ר"ל למה תאמר זאת בשם ה' הלא נדע זאת מעצמנו:

 מלבי"םחלק באור המלים כל נבל – שם נבל נבדל מן נאד, חמת, אוב, הנרדפים עמו,

שהוא מיוחד רק ליין,

וחמת ונאד, נמצא חמת מים, ונאד החלב, והוא מחרס אשר החרס בולע היין אל תוכו ועת יריקו היין ישברו הנבל וישורו חרסיו במים להוציא היין הטוב הבלוע בחרסים

והוא הנקרא חרס הדרייני (ע"ז דף ל"ב), כמ"ש ושברה כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול (ישעיה ל'),

וכליו יריקו ונבליהם ינפצו (לקמן מ"ח),

ובא עליו פעל נפץ, שבא על פיזור חלקים של דבר מתדבק מקשה אחת, והושאל על נפוץ העם ופרוד חבורם:

 

(יג) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶת הַמְּלָכִים הַיּשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַכֹּהֲנִים וְאֶת הַנְּבִיאִים וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָם שִׁכָּרוֹן:

מלבי"ם ואמרת אליהם – שכוונת ה' שמצייר לעצמו כלל האומה ואנשיה הפרטיים

ככלי חרס הבלתי ראוי להתמלאות מדבר אחר רק מיין, (שהוא משל על יין תרעלה ושכרון)

כי אין ראוים שיתמלאו מחכמה ודעת או מרוח ה' ושכינתו שישכן בתוכם,

ועצמותם חלול עד שיבלע היין והשכרון בעצמותם, עד שלכן יצטרכו נפוץ לשבר הכלי:

רד"ק והנבל היה להם משל לשני דברים האחד כי כמו שהנבל ימלא יין וכו'

כלומר ימלא בתוכו ושהוא נבלע בדפניו כן יהיו מלאים שכרון מכל צד

והשכרון הוא משל לרוב הצרות כי כמו שהשכור שאין בו דעת לא ידע מה יעשה

כן מי שתכפוהו הצרות הוא נבהל ונדהם ולא ידע מה יעשה.

 

(יד) וְנִפַּצְתִּים אִישׁ אֶל אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו נְאֻם ה' לֹא אֶחְמוֹל וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְׁחִיתָם:

רש"י ונפצתים איש אל אחיו – אכה זה על זה עד שישברו חתיכות דקות כמו ככלי יוצר תנפצם (תהלים ב) ונפץ את עולליך (תהילים קלז) וכן כל ניפוץ שבמקרא. והאבות והבנים – אנפץ זה אצל זה:

רד"ק והנבל היה להם משל לשני דברים…

והדבר השני שנמשלו בנבל כי כשיכה אדם נבל בנבל ינפצו שבריו

 וכן כתוב לשון נפוץ בנבלים כמו שכתוב ונבליהם ינפצו

כן יהיה מריבה ביניהם על רוב צרותיה אפילו האבות עם הבנים ינופצו איש באחיו

והנה ישחתו ע"י האויבים וע"י עצמם:

מלבי"ם ונפצתים – כמנפץ הנבל לשברים קטנים,

כן ינפצו – ויתפרדו איש מאחיו – וגם האבות מן הבנים, ולא אחמול – עי' באה"מ:

 מלבי"םחלק באור המלים לא אחמול ולא אחוס ולא ארחם – הבדלם, הרחמים לא יהיה רק על האדם,

וחמלה וחוס יהיה גם על שאר דברים כמ"ש (ישעיה י"ג)

וההבדל בין חוס ובין חמל, חוסה תהיה מצד צרכו אל הדבר, כמו ועיניכם אל תחוס על כליכם,

והחמלה תהיה מצד הדבר עצמו שרואה שהוא שלם וטוב וחומל מהשחיתו מצד עצמו,

ועז"א שלא אחמול מצד שאחשוב שהם בעצמם ראוים שלא אשחיתם – כי אינם כלום,

ולא אחוס מצד התועלת שיושג מהם – כי אין בם מועיל,            ולא ארחם – מצד הרחמים על האדם:

 

(טו) שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי ה' דִּבֵּר:

רד"ק שמעו אל תגבהו – לא תתגאו ותחשבו עצמכם כי המוסר והחכמה עמכם

ואינכם צריכים לשמוע מוסר האל על ידי נביאיו לא תעשו זה:

מלבי"ם שמעו – שימסרו אל נ"נ, ואל תגבהולמרוד בו, כי ה' דבר:

מלבי"םחלק באור המלים שמעו והאזינו – הסדר תמיד האזנה ואח"כ שמיעה,

ופה ר"ל שמעו וקבלו הדברים ועכ"פ האזינו להקשיב למען תדעו באחרית:

 

(טז) תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת יְשִׁית וְשִׁית לַעֲרָפֶל:

רש"י יתנגפו – יכשלו אצופי"ר בלעז. הרי נשף – הרי חשך בלכתם בגולה.

ושית לערפל – כמו ולשית את האור לערפל:

רד"ק תנו לה' אלהיכם כבוד – ואל תבזוהו שלא לשמוע דבריו אלא תנו לו כבוד:

 בטרם יחשיך – יחשיך עליכם השמש כלומר שידמה לכם היום כלילה מרוב הצרות:

 ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף – על הרי חשך, נשף פירוש לילה

ואמר הרי כשתחשבו להשגב כאדם הנשגב בהרים כן תחשבו להשגב בעזר מצרים או על ההרים עצמם

יתנגפו רגליכם כמי שהולך בחשך שתגוף רגלו באבן כמו שנבא עליהם ישעיהו משא בהמות נגב כמו שפירשנו:

 וקויתם לאור – ע"י מצרים:

 ושמה לצלמות – האל ישים אותה התקוה לצלמות:

 ושית לערפל – כפל ענין במילות שונות ישית כתוב פירש כמו ישים וקרי ושית והוא מקור והענין אחד:

מלבי"ם תנו לה' כבוד – בל יעבור על מה שנבוכדנצר השביעו באלהים,

בטרם יחשיך – א] שה' יחשיך בהשגחה,             ב] שתעלו על הרי חשך – ושם יתנגפו רגליכם

ר"ל במה שילכו לבקש עזר מפרעה, כי מה שתקוו לאור יהיה חשך – כי לא יעזור אתכם,

וה' ישים תקוה זאת לצלמות ולערפל:

מלבי"םחלק באור המלים הרי נשףהרים שאין השמש זורח שם הרי חושך:

 ושמה – הכינוי מוסב על התקוה:

 ישיתהשיתה היא יותר מן השימה, שמורה על הקביעות,

ומפני שהערפל לא יאריך אומר שערפל זה יהיה קבוע:

 

(יז) וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה':

רש"י מפני גוה – מפני גדולה שלכם שתתבטל

ד"א מפני גאותה של מלכות שמים שתנתן לאלילים של כשדים:

רד"ק ואם לא תשמעוה – אמר הנביא אם לא תשמעו זאת הנבואה שאני אומר לכם מפי האל ית' במסתרים תבכה נפשי כי אני רואה אחריתכם ובכיית הנפש במסתרים היא הדאגה:

 מפני גוה – מפני גאותכם שאין אתם רוצים להשפיל עצמכם לשמוע דבר ה' כמו שנאמר להם ואל תגבהו:

 גוה – כמו גאה וי"ת מן קדם דיעדי מנכון יקרכון:

 ודמוע תדמע – נפשי תבכה במסתרים ועיני תדמע בגלוי כי אני רואה שנשבה עדר ה' שהיה האל להם רועה ועתה נטשם כי לא שמעו לו והניחם ביד שובים:

 ותרד – כל כך תדמע עיני עד שתרד בדמע:

מלבי"ם ואם לא תשמעוה – אז נפשיהרוחניית תבכה במסתרים מפני גוה – היינו מפני ענינים צפונים ונסתרים, ר"ל על גלות השכינה וחילול כבוד ה' שזה תרגיש הנפש,

וחוץ מזה דמוע תדמע – הנפש תדמע בפנים,

ועיני תרד דמעה – הדמעות יצאו מן העין וירדו, על שנשבה עדר ה':

מלבי"םחלק באור המלים נפשי מפני גוה – יל"פ גוה מענין גו וגויה

ובכ"מ שבאו ביחד נפש וגויה יכוין בנפש על הנשמה הרוחנית, כמ"ש לבזה נפש למתעב גוי (ישעיה מ"ט ז') אשר אמרו לנפשך וגו' ותשימי כארץ גוך (שם נ"א כ"ג),

ור"ל נפשי תבכה על הגויה, כמו ונפשו עליו תאבל, ועיני תדמע על העדר הכללי,

ולמ"ש בפנים יהיה גוה מענין שלף ויצא מגוה (איוב כ'), וגוה מגבר יכסה (שם ל"ג):

 

 

(יח) אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ כִּי יָרַד מַרְאֲשׁוֹתֵיכֶם עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם:

רד"ק אמר למלך ולגבירה – זה הצווי אינו לאדם מיוחד אלא לכל מי שיהיה וכן ראה ריח בני קול אומר קרא אמרו לנמהרי לב והדומים להם והמלך והגבירה הם יהויכין ואמו שהם גלו ראשונים עם הגבורים והחרש והמסגר:

 השפילו שבו – כאילו אמר שבו בשפל, כי השפילו פעל עומד כמו כי השפילו ותאמר גוה

או יהיה פעל יוצא ופירושו השפילו כסאכם ושבו על הקרקע:

 כי ירד מראשותיכם, בפלס ממלכותיכם האחד מראשם בפלס ממלכה והוא שם לרשות ולממלכה

ואמר ירד ואמר מראשותיכם לשון רבים ר"ל שום רשות לא נשאר לכם אלא הכל יורד

כי אף בגלותם לא נהגו בהם מנהג מלכים שהרי נתנו יהויכין בבית הכלא כאחד העם.

עטרת תפארתכם – כפל הענין במלות שונות ואמר ירד לשון זכר ומראשותיכם ועטרת לשון נקבה רוצה לומר דבר מראשותיכם וכן כי יהיה נערה יעשה מלאכה אשר כמוהו לא נהיתה והדומי' לו ובזה נוכל לתקן גם לשון רבוי אבל ענין טוב הוא מה שכתבנו בו:

מלבי"ם אמור – עתה יפרש מה שצוה ה' שיאמר להם,

הוא שיאמר למלך ולגבירה שישפילומעלתם ויכנעו לנ"נ,

ושישבו – ולא ילחמו, כי – כבר ירד מראשתיכם – הדבר שעליו תניחו ראשיכם,

ר"ל חלק המדינה שהיה עיקר הסמיכה שלכם עליה כבר ירדה ונחרבה,

ועטרת תפארתכם – שהם השרים והחרש והמסגר:

 מלבי"םחלק באור המלים מראשתיכם – מה שמונח סביב ראשו:

 

(יט) עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פֹּתֵחַ הָגְלָת [הוגים – הוגלת] יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת [הוגים – הוגלת]  שְׁלוֹמִים:

רש"י ערי הנגב סגרו – לפני הבאין עליהם מן הצפון ערי א"י סגורות מאימת נבוכדנצר.

הגלת שלומים – לא ילחם יהויכין כי לשלום יצא ויגלהו,

ל"א שלומים גרדונאמינ"ץ בלעז כלומר תשלום עוונם וכן ת"י איתקבלו תושלמת חוביהון:

רד"ק ערי הנגב – ת"י קרוי דרומא ועל ערי יהודה אומר כי חלק יהודה היה בדרום א"י כמו שכתוב

וזכרו בזה הלשון מפני הפסוק הבא אחריו שזכר צפון הבאים מצפון כי המחריבי' והמגלים יבאו מצפון:

 סגרו ואין פותח – ר"ל חרבו כי העיר החרבה אין יוצא ואין בא אין סוגר ואין פותח

ובאמרו סוגר ר"ל שלא יכנס אדם שם וכן אמר בזה הלשון בחרבן הארץ בנבואת ישעיהו סגר כל בית מבא:

 הוגלת יהודה כלה – ואף על פי שלא הגלת כלה עד צדקיהו כיון שגלה מלכם והוא יהויכין

הרי היא כאילו גלתה כלה כי סופה לגלות בקרוב והגדולים שבהם גלו עם יהויכין:

 הגלת שלומים – כפל ענין במלות שונות כי שלומים כמו כלם ר"ל שלמים וכן מוסר שלומנו עליו כמו מוסר כלנו וי"ת רבוי מלת שלומים וכלל בו שני ענינים גלו שלמא אתקבלו תושלמת עובדיכון:

 הגלת – משפטה הגלתה כמו והרצת את שבתותיה והרצתה:

מלבי"ם ערי הנגב – ירושלים היתה בצפון של ארץ יהודה ומשם בא נ"נ מצפון,

אולם באמצע המצור יצא חיל פרעה ממצרים לעזור ליהודה, והכשדים עלו מעל ירושלים, (כמ"ש לקמן סי' ל"ז) היינו שיצאו לקראת חיל פרעה, שפרעה בא ממצרים שהוא בדרום א"י ואז באו חיל כשדים בדרום,

וכל ערי הנגב סוגרו – אז ע"י האויב שכבשום,

וכבר הגלת יהודה כולה – שכבר כבש כל ערי מבצר, וגם הגלת שלומים – הברית שלום שהיה לכם עם נ"נ גלה מאתכם,

והנה אז כשיצא נ"נ לקראת פרעה חשב צדקיהו שלא ישוב עוד אל ירושלים, לעומת זה אמר.

 מלבי"םחלק באור המלים הגלת – כמו הגלתה:  ושלומים – שם הרבים מן שלום, כמו ולשלומים למוקש:

 

(כ) שְׂאיּ שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאיּ וּרְאו הַבָּאִים מִצָּפוֹן אַיֵּה הָעֵדֶר נִתַּן לָךְ צֹאן תִּפְאַרְתֵּךְ:

מלבי"ם שאו עיניכם וראו הבאים מצפון – הנה באו שנית הבאים מצפון – היינו חיל נ"נ שהם מצפון לא"י,

הם באו אליכם, לא חיל פרעה, הבאים מדרום.

 איה העדר נתן לך – הלא נ"נ יקח מאתך דין וחשבון, איה העדר? – שהוא השארית שהשאיר אחרי הגלה את יהויקים ונתנם לך למלוך עליהם:

רד"ק שאו עיניכם – כתוב שאי וראי כנגד הכנסה [ר"ל כנס"י] – כמו תכלית הפסוק ושני הפסוקים הבאים אחריו וקרי שאו וראו כנגד הרבים הפרטים

ולפי דעתי כי שאו וראו אמר למלך ולגבירה שזכר כי להם היה העדר, כי הם הרועים,

ומה שזכר בלשון נקבה הוא כנגד כניסת השרים הגדולים שגלו עם יהויכין החרש והמסגר שגם להם הוא העדר והם בכלל הרועים אמר שאו עיניכם וראו הבאים מצפון ראו הכשדים הבאים מצפון להגלותכם:

 איה העדר נתן לך – ראי העדר שנתן לך להיות רועה עליהם והיו צאן תפארתך איה הם עתה כי לא תרעם עוד:

 

(כא) מַה תֹּאמְרִי כִּי יִפְקֹד עָלַיִךְ וְאַתְּ לִמַּדְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה:

רש"י מה תאמרי כי יפקוד – הקב"ה עליך.

 למדת אותם עליך אלופים לראש שלחתם אליהם מלאכים לכשדיים להביא משם אלילים שלהם לעבדם – כמו שנא' (ביחזקאל כג) ותעגבה עליהם למראה עיניה ותשלח מלאכים אליהם כשדימה,

ד"א למדת אותם עליך אלופים – חזקיהו שהראה לשלוחי מרודך בלאדן את כל בית נכאתה (ישעי' לט):

רד"ק מה תאמרי כי יפקוד עליך – יפקוד האויב עליך כלומר שיבא עליך להגלותך ולהחריבך מה תאמרי אז? וי"ת ארי יסער עלך חובך ר"ל יפקוד האל

אבל לענין הפסוק נראה מה שפירשנו שהרי אומר ואת למדת אותם עליך אלופים לראש ואמר מה תאמרי כי יפקוד עליך האויב? כי את למדת אותם להיות עליך אלופים ולהיות לך לראש

כי אחז שלח למלך אשור "עבדך ובנך אני עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקמים עלי"

אמר [הנביא לאחז] את גרמת לך שיגלוך אלה ויחריבוך כי את הגלת אותם עליך כי רחוקים היו מארצך

מה תאמרי כשיבאו להחריבך כי כבר באו להושיעך:

 הלא חבלים יאחזוך – כשתראי זה יאחזו אותך חבלים כמו אשת לידה האשה העומדת ללדת וזה הענין יתהפך כי נאמר כי צירים וחבלים יאחזוך:  יאחזוך – החי"ת בחטף סגול:

 לדה – יתכן שיהיה שם כמו מלידה ומבטן ויהיה אשת סמוך גם אפשר שיהיה לדה תואר כמו וכח אין ללידה ויהיה אשת מוכרת כמו אשה יפת תואר:

מלבי"ם מה תאמרי כי יפקד עליך – אם יפקד אליך וישאלך "איה העדר נתן לך" – למה האבדת את כולם ע"י המרידה?

מה תאמרי, (כמ"ש וידבר אתו משפטים), והלא את למדת אותם – שיהיו אלופים עליך – כי נשבע לו שלא ימרוד בו, וקבל מלכותו עליו. ומה תאמרו בפקדו משפט, הלא חבלים יאחזוך:

מלבי"םחלק באור המלים אשת לדה – אשה של לדה, ולדה שם כמו מלדה ומבטן:

 

(כב) וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה בְּרֹב עֲוֹנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ:

רש"י שוליך – שיפולי הבגדים טי"ש אורלא"ש בלעז כשמפשיטין את האשה דרך בזיון מהפכין חלוקה מלמטה למעלה.

נחמסו עקביך – נגזרו דרכיך, נחמסו כמו ויחמס כגן שוכו (איכה ב). עקביך – טרצי"ש בלעז פסקו עוברי דרכים:

 רד"ק וכי תאמרי – נגלו שוליך שולי הבגד הם התחתונים וכשיהפכו למעלה הנה הם נגלים והלובש נגלה וכן אמר וגלותי שוליך על פניך והנה אחר שיהפכו השולים העקבים נגלים:

 נחמסו – כמו נגלו וכן ויחמוס כגן סוכה ויגלם

וזה הוא משל על כנסת ישראל שהיתה נסתרת תחת כנפי האל ונכבדת בארצה

ועתה היא גולה והוסר סתרה מעליה והנה היא גלויה ונגלה קלונה לעין כל בארצות נכרים:

מלבי"ם וכי תאמרי בלבבך מדוע קראני אלה – את תחשב שהדבר הזה מקרה והרעה באה לך ע"י מקרי העולם, ותשאל מדוע קראך מקרים אלה ומדוע לא הצילך ה'?

משיב לה תחלה מדוע היה זה ומה הסבה: ברוב עונך נגלו שוליך – מצייר העון שבלבה כטומאת הנדה שדם הטמא שבקרבה יוצא לחוץ וטומאתה בשולי בגדיה,

וכשנגלו שולי הבגדים – נראה דם טומאתה, וז"ש נגלו שוליך,

וגם שבלכת האשה דוה והדם זב מבשרה נתגלו עקביה – כי במקום שהלכה נמצאו טפי דמים, וזה ציור שע"י עונה שלא האמינה באלהים הלכו לבקש עזר ממצרים ונגלו עקבותיה ע"י זוב טומאתה:

 מלבי"םחלק באור המלים נחמסו – נתגלו כמו ויחמוס כגן סוכו:

 

(כג) הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ:

רש"י כושי – שם אדם שחור וקורין מא"ר בלעז. ונמר – ליאפר"ט בלעז.

חברבורותיו – הנמר מנומר הוא והם החברבורות טק"ש בלעז ואי אפשר שיהפכו. הרע – כמו להרע:

 רד"ק היהפוך – כי דבר טבעי הוא השחרות בכושי ואינו דבר מקרה ולא יסור ממנו לעולם וכן החברבורות בנמר כן הרֶשע לא יוכל לסור מכם כאילו הוא טבעי בכם

 כ"כ למדתם והרגלתם עצמכם במעשה הרע עד ששב אצלכם דבר טבעי:

 למדי – כמו למוד מדבר מורגל:

 הרע – מקור כמו ואם הרע תריע וי"ת כושי הנדואה:

 חברבורותיוכתמיו וי"ת שלטי רקמתיה:

מלבי"ם היהפוך – וגם ראיתי שא"א שתשוב מדרכך הרע שנעשה לך כטבע,

וכמו שא"א שהכושי יהפך עורו – השחור ללבן, ואף למה שאומרים ששחרות הכוש סבתו הוא השמש הבוער שם בארץ אפריקא ושיצוייר שבני הכושים אם יהיו בארצות הקרות יהפך עורם,

הלא א"א שהנמר יהפך חברברותיו – שצבע עורו הוא טבע כולל בכל המין וכל הנמרים.

 כן אי אפשר שתוכלו להיטיב – אתם למודי הרע – שכבר נעשה הרע טבעי לך ולכן.

 מלבי"םחלק באור המלים  חברברותיו – העור צבוע כמו כתמים וחבורות:

 

(כד) וַאֲפִיצֵם כְּקַשׁ עוֹבֵר לְרוּחַ מִדְבָּר:

רד"ק ואפיצם. לפיכך אפיץ אותם מהרה בקלות כקש עובר לרוח מדבר פירוש כקש שהוא עובר מהרה בעבור הרוח שנושבת בו כן אפיצם במדבר

כלומר אוציאם מעריהם למקום רחוק כמו המדבר גם יש מדבר בין ירושלם ובבל:

מלבי"ם ואפיצם כקש עובר – אינו מקרי כמ"ש מדוע קראני אלה, כי אני אפיץ אותם.  וז"ש.

 

(כה) זֶה גוֹרָלֵךְ מְנָת מִדַּיִךְ מֵאִתִּי נְאֻם ה' אֲשֶׁר שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתִּבְטְחִי בַּשָּׁקֶר:

רד"ק זה גורלך מנת מדיך – כמו מדותיך או יהיה מדה מחובר בלשון זכרים ובלשון נקבות כמו ארבע פנותיו ויקובץ בלשון זכרים כמו שער הפנים כן יאמר מן מדה מדות ויאמר מדים וממנו מדיך

ופי' במדה שמדדת מדדתי לך את שכחת אותי ואני שכחתי אותך       פנית אלי עורף ולא פנים ואני הסתרתי פני ממך והיית לאכול ומצאוך צרות רבות ורעות וזה גורלך ומנתך מאפי:

 מלבי"ם זה גורלך מנת מדיך מאתי – שזה בא לך מאתי לא מן המקרה, ובא לך מדה כנגד מדה כפי עונך,

יען אשר שכחת אותי ותבטחי על שקר – כמ"ש הוי היורדים מצרים לעזרה ויבטחו על רכב וכו' ולא שעו על ה':

 מלבי"םחלק באור המלים גורלך כמנת מדיך – מנת מדיך הוא לפי המדה,

והגורל הוא לפעמים יותר מן המגיע כמ"ש (ישעיה י"ז י"ד) ההבדל בין חלק לגורל,

ושניהם הם מאתי לא במקרה. ומדיך מגזרת מדד והנפרד מהמדה:

 

(כו) וְגַם אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל פָּנָיִךְ וְנִרְאָה קְלוֹנֵךְ:

רש"י חשפתי שוליך – גיליתי שיפולי בגדיך להפכם על פניך:

מצודות דוד וגם אני חשפתי שוליך – ר"ל על כי זנית אחרי עכו"ם לכן אביא עליך בזיון רב כדרך שמבזין את הזונה ולפי שהמשיל אותה לזונה אמר לשון בזיון הזונה שמפשיטין חלוקה ומהפכין מלמטה למעלה ומגלים שולי החלוק בהגבהתה כלפי מעלה על פניה. ונראה קלונךבזיונך יהיה נראה לכל:

מלבי"ם וגם אני חשפתי שוליך על פניך – הטומאה שהיתה בך בסתר בשולי הבגדים חשפתי אותם על פניך,

עד שנראה קלונך – לכל, עד שנראה לכל.

 

(כז) נִאֻפַיִךְ וּמִצְהֲלוֹתַיִךְ זִמַּת זְנוּתֵךְ עַל גְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה רָאִיתִי שִׁקּוּצָיִךְ אוֹי לָךְ יְרוּשָׁלַם לֹא תִטְהֲרִי אַחֲרֵי מָתַי עֹד:

רש"י מצהלותיך – כצהלת סוסים נואפים. אחרי מתי – תטהרי עוד:

 רד"ק נאופיך – כבר פירשנו כי כל ענין הנאוף הוא משל לע"א:

 ומצהלותיך – שהיית שמחה על מעשיך הרעים:

 לא תטהרי אחרי מתי עוד – לא תטהרי אחרי שנטמאת ואם תאמרי שתטהרי מתי עוד כיון שלא תטהרי קודם שתגלי וי"ת לא תדכן עוד כען ליך ארכא יומין סגיאין:

מלבי"ם נאופיך – הנאוף עצמו, ומצהלותיך – אל הנאוף שהוא הפרסום של הניאוף,

וגם זמת זנותך – שהם המחשבות העמוקות שיש לך אל הזנות, המעשה והמחשבה והפרסום,

אולם גם על גבעות בשדה ראיתי שקוציך – גם אחרי שיצאת מן העיר לגולה ושכנת בשדה, לא הנחת שקוציך,

ושגם שם ראיתי שקוציך על הגבעות אשר בשדה בפרהסיא, כמו שהיו מקטירים למולך במצרים,

א"כ אוי לך ירושלם לא תטהרי אחרי מתי עוד – הלא גם אחרי החורבן לא תטהרי, ומתי תטהרי:

 מלבי"ם  חלק באור המלים נאופיך, זמת זנותך – הנאוף הוא פעולת הנאוף עצמו. והזנות היא היציאה להפקר (כנ"ל ג' ח'). וזמת הזנות היא ההשתקעות המחשבה בזנות שזה גדר זימה (אילת השחר כלל תקל"א):

 ומצהלותיך – הושאל מצהלת הסוס בעת הזנות, וכן איש אל אשת רעהו יצהלו:

 על גבעות בשדה – ממליץ אחרי היציאה מן העיר, כמ"ש כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב