ירמיה

ספר ירמיה פרק יד

(א) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת:

רש"י דברי הבצרות – שיביא עליהם רעב.

ומנחם חברו לשון מבצר כמו ומבצר משגב חומותיך (ישעיה כה):

 רד"ק אשר היה, הבצרות – האחד [-ר"ל פועל יחיד של מילה זו היא] בצרה

וי"מ זה לעתות בצרה הבי"ת שרש [כן הביא שם הראב"ע בשם דונש, הגם שלא הסכים עמו].

ופירושו יוקר המאכל והוא הרעב ובמשקל אחר ובשנת בצורת

והוא מלשון לא יבצר מהם ענין מניעה כי הרעב מפני מניעת הגשמים

ובאמרו בלשון רבים בצרות ר"ל יוקר מעות ויוקר פירות

והיה דבר ה' אליו קודם היות הבצרות כי יהיה ואמר לו בנבואה כך:

מלבי"ם על דברי הבצרות – שירמיה התפלל אז על עצירת גשמים:

 

(ב) אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלַם עָלָתָה:

רד"ק אבלה יהודה – ענין השחתה כמו אבל תירוש אמלל יצהר וי"ת אתאבלו דבית יהודה:

 ושעריה אמללו – על דרך כל שעריה שוממים ר"ל אין יוצא ואין בא בהם או ששבתו הזקנים משֶבת בשערים כמו שאמר זקנים משער שבתו וי"ת וקרויהון חריבא:

 קדרו לארץ – השערים על דרך משל או פירש יושבי השערים על דרך ישבו לארץ ידמו

וי"ת אתחפיאו אפיהון אכרום אוכמין כקדרא ואתרטישו לארעא:

 וצוחת ירושלם עלתה – על דרך ותעל שועת העיר השמימה ר"ל יושבי העיר ירושלם:

מצודות ציון אומללו – ענין כריתה כמו כי אומלל אני (תהלים ו). קדרו – ענין שחרות וחושך כמו שמש וירח קדרו (יואל ב). וצוחת – מלשון צווחה וצעקה:

 מלבי"ם אבלה יהודה – כלל המדינה, וגם שעריה אומללו – הם הערים הבצורות,

וגם צוחת ירושלים עלתה – שהיא עיר הממלכה שכבר נחרבו ע"י נבוכדנצר,

וחוץ מזה נוספה צרת עצירת גשמים:

 מלבי"ם  חלק באור המלים אבלה, אומללו – עי' (ישעי' כ"ד):

 שעריה – יציין לפעמים ערי מבצר, או לחם שערים (שופטים ה'), משיבי מלחמה שערה:

 קדרו – בא לפעמים נרדף עם השפלה קודר שחותי (תהלות ל"ה)

ועקרו על סור המראה היפה והזוהר ואור פנים:

 צוחת – היא הזעקה הגדולה המשונה עד שגרונו צחה צמא ונחר מרוב זעקתו:

 

(ג) וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִורֵיהֶם צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם בָּאוּ עַל גֵּבִים לֹא מָצְאוּ מַיִם שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ רֹאשָׁם:

 

רש"י על גבים – בורות שהמים מתכנסים בהם. שבו כליהם ריקם – שלא ירד מטר. וחפו – ל' כסוי:

רד"ק ואדיריהם – הגדולים ששלחו צעיריהם חוץ לעיר לראות אם ימצאו מים, באו על החפירות שדרך למצא בהם מים המתכנסים שם, מי גשמים או שיהיה שם מקום מים לעומק המקום והנה לא מצאו מים

לפיכך היה להם בשת ששבו כליהם רקים כלומר שבו ריקם כמו שנאמר באיוב בשו כי בטח

ופירש שבו כליהם שבו עם כליהם.    או פי' שבו על הכלים כלומר ע"י משיב וכן אפוד ירד בידו לבלתי באו הכלים,  עוריהם כתיב והקרי ביו"ד ושניהם נכונים במשקל השמות אלא שהקרי יותר מבואר כי נמצא צעיר ביו"ד ולא נמצא צעור בוי"ו:

מלבי"ם ואדיריהם – העשירים שלחו את – נעריהם הצעירים – לבקש מים – כי לא הביאו מים למכור בכסף, וגם באו על גבים – החפירות ששם רגיל למצוא מים,

אבל שבו כליהם – הצעירים לא שבו כי מתו בצמא,

רק כליהם שבו ריקם – בלא מים, עי"ז בושו – מן הצרה, וחפו ראשם – לאבלות על בניהם:

 מלבי"םחלק באור המלים גבים – נקעים מלאים מים עשה הנחל הזה גבים גבים (מ"ב ג' י"ז), ולחשוף מים מגבא (ישעיה ל' י"ד):

 בושו והכלמו – הבדלם, בושה מעצמו וכלימה מאחרים (כנ"ל ג' כ"ה):

 וחפו ראשם – סימן אבלות (ש"ב ט"ו ל', אסתר ו' י"ב):

 

(ד) בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ בּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ רֹאשָׁם:

רד"ק בעבור האדמה חתה – בעבור טעם לסוף הפסוק שעליו למה חפו ראשם בעבור שהאדמה חתה ונשברה

כי לא היה גשם בארץ או טעם בעבור לסוף הפסוק הזה שאמר בשו אכרים חפו ראשם:

 היה – מלרע:  בארץ – ר"ל בארץ ישראל:  אכרים – הם עובדי השדות:

מלבי"ם בעבור – וגם האכרים – עובדי האדמה בושו וחפו ראשם בעבור שהאדמה חתה – ולא נתנה יבולה, ע"י כי לא היה גשם בארץ – ועי"כ עתידים לסבול גם חרפת רעב:

 

(ה) כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא הָיָה דֶּשֶׁא:

מלבי"ם כי גם אילת בשדה – הגם שילדה – והיא אוהבת ולדה בכ"ז עזבה – את הולד כי לא היה דשא:

מלבי"םחלק באור המלים (ה-ו) דשא, עשב – לבישת הארץ בעשבים נקרא דשא, ועשב מיוחד נקרא עשב, מצייר האילה מבקשת דשא למרעה, כמ"ש היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, והפרא אחר עשב ירוק ידרוש:

 

(ו) וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב:

רד"ק ופראים, שפים – חסר יו"ד הרבי' מהמכתב וכבר פירשנו שפירושו המקומות הגבוהים

ועמידתם שם לראות משם אם יראו עשבים בשום מקום וילכו שם

ושאיפת הרוח פירש בפסוק פרא למוד מדבר שם אמר על הפרא שאיפת רוח בלא סמיכה אל אחר

והנה סמך אותם אל התנים נראה כי עקר השאיפה היא בתנים וכן הוסיף המתרגם שם ואמר כירודא

ובאמרו שאפו רוח ר"ל כי לא היה להם הנאה בעמדם על השפים אלא שאיפת הרוח:

 כלו עיניהם – בראותם כי אין עשב כאילו כלו עיניהם מרוב הביטה למרחוק ולא ראו עשב

וזה היה בעונש עונותיהם בישוב ובמדבר ושאר הגוים היה להם שובע

וזה היה להם בעמים לאות לקבל עונש עונותיהם מאת האל כמו שאמר והיו בך לאות ולמופת:

מלבי"ם ופראים – הגם שיתור הרים מרעיהם ואחר כל ירק ידרשו, בכ"ז שאפו רוח כי אין – גם עשב – אחד:

 

(ז) אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ:

רש"י ענו בנו – העידו בנו. עשה למען שמך – עשה מה שתעשה עמנו למען שם גדול שיצא לך שאתה מושל בכל ואנחנו עמך וצאן מרעיתך ולא נאה שתתן שם נצחונך לאלילים ומדרש אגדה יש למען שמך וכו':

רד"ק אם עונינו ענו בנו – אמר הנביא בראותו בנבואה הרעה שיהיה, אומר לאל וכולל עצמו בכלל ישראל, ואף על פי שהוא לא היה בו עון, אמר אם עונינו ענו בנו, ה' עשה למען שמך,

וכן אמר משה רבינו וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו,

אמר אם עונינו ענו בנו העידו בנו כי בהיות מניעת הגשם בארצנו ולא בארצות הגוים

הם העידו בנו כי עליהם אנו לוקים ואף על פי כן עשה למען שמך הנקרא עלינו:

 כי רבו משובותינו לך חטאנו – אמת כי הדין עליך להענישנו כי רבו משובותינו שמרדנו בך בכמה דברים בעבור אלהים אחרים ובהרבות החמס ובשמוע לנביאי השקר ולא לנביאי האמת

לפיכך אמר כי רבו ואף על פי כן עשה למען שמך הנקרא עלינו שאנו נקראים עם ה', עוננו חסר יו"ד הרבים:

מלבי"ם אם – אחרי שהציע ספור הצרה, מתחיל להתפלל אל ה',

אומר אם עונינו ענו בנו – הגם שאנחנו מצדנו ראוים לעונש כי עונינו מעידים בנו,

בכ"ז עשה למען שמך – מפרש דבריו (אם עונינו ענו בנו) כי רבו משובותינו –

א] שמשובותינו הם רבים,

ב] מצד ההשקף נגד מי היה החטא לך חטאנו – נגד מלך גדול רם ונשא, ומצד זה אנו ראוים לעונש,

בכ"ז (עשה למען שמך) כי שמך הוא:

 מלבי"םחלק באור המלים עונינו, משובתינו – העון הוא מצד עוות השכל, והשובבות היא השתובבת הנפש והרוח ע"י ההרגל בדעות ומדות זרות ורעות, ובא עמו לשון רפואה ארפא משובתם:

 

(ח) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן:

תרגום יונתן – סבור ישראל פרקיה בעדן עקא למה ייחול רוגזך עלנא ואנחנא כתותבין בארעא וכעדי אורחא דסטא למבתא:

רש"י מקוה – תוחלת:

 רד"ק מקוה ישראל – כי אף על פי שסרו מדרכיך לך הם מקוים ובכל דור ודור אתה מקוה ישראל ואתה מושיעו בעת צרה אף על פי שהצרה תבא להם בעונם אתה תושיעם ותרחם עליהם

גם כן עתה בזמן הזה הושיעם ורחם עליהם ולא יכלו ברעב:

 למה תהיה כגר בארץ – במקומות רבים דברה תורה בענין הבורא כלשון בני אדם

ויחסה אותו בראות ובשמע ובריח וביד וברגל כדברי בני אדם והכל דרך משל להבין בני אדם

ובכל מקום רחקו אונקלוס מתרגם התורה ויונתן בן עוזיאל מתרגם ספרי הנביאים רחוק מעל הבורא יחסי התארים וענין הפסוק גם כן ואשר אחריו הסב יונתן הדבר הנאמר על האל על ישראל ראה לרחק מעליו יתברך אפילו דרך דמיון ותרגם כן סבור ישראל וגומר כבעמוד:

מלבי"ם מקוה ישראל ה' – שישראל מקוים תמיד אליך ואתה מושיע – תמיד בעת צרה – זה הוא שמך,

וא"כ הושיעני גם עתה.

 למה תהיה כגר – ר"ל כי המניעה מהושיע עתה יצוייר או בחסרון הרצון, או בחסרון הידיעה,

או חסרון היכולת.

נגד הרצון אמר – למה תהיה כגר בארץ – שהגר לא יקפיד על הנעשה בארץ מצד שאינו מתושבי הארץ וכאורח נטה ללון – שהאורח הגם שהוא מאזרחי הארץ לא ישגיח על הנעשה בארץ מצד שאינו שוכן שם בקביעות,

ור"ל שכן נדמה כאילו אין רצונך להשגיח על הארץ, או מצד שמסרת הנהגתה אל מערכת הכוכבים שהם שולטים פה בארץ ואתה כגר, או מצד שלא תעיין בהנהגתה רק לפרקים ולפי שעה:

 מלבי"םחלק באור המלים מקוה – יש הבדל בינו ובין תקוה, שמקוה היא שע"י יקוו לאיזה דבר שכן הוראת השמות שמ"ם בראשם, ותקוה הוא שם המופשט של התקוה בעצמה:

 

(ט) לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ:

מלבי"ם למה – ונגד חסרון הידיעה, אומר שאתה נדמה כאיש נדהם – שבטלו חושיו והרגשתויו ואינו מרגיש מאומה, ונגד חסרון היכולת, אומר למה תהיה כגבור לא יוכל להושיע – מן מי שהוא תקיף ממנו,

ואתה בקרבנו ה' – הוא הפך האורח נטה ללון,

ושמך עלינו נקרא – הוא הפך מן הגר, כי לא מסרת אותנו תחת המערכת רק אנו תחת השגחתך (ונגד חסרון הידיעה והיכולת א"צ להשיב) וא"כ אל תניחנו:

מלבי"םחלק באור המלים נדהם – אין לו ריע, וענינו אדם שנתבטלו חושיו והרגשותיו. וקרוב עם דום, דמם, וקרוב אליו תרדמה, רדם דמה, ודמה עם דהם מתחלף כמו כבש כשב:

 אל תנחנו – שרשו ינח, ומורה לרוב על הנחת דבר במקום מיוחד שישאר שם,

ובמקום שבא על עזיבת הדבר, מובדל הוא מן עזב, נטש, שר"ל בל תניחני שאשאר ואהיה מונח במקום הסכנה שאני בו רק תקחני ממקור הזה, וכן אל תניחני לעושקי,

ופה שמצייר שהוא בקרבנו רק אינו מושיע לא יכול לאמר אל תעזבנו,

כי לא עזב אותנו והוא בתוכנו, רק הבקשה בל יניח אותנו בצרה:

 

(י) כֹּה אָמַר ה' לָעָם הַזֶּה כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לֹא חָשָׂכוּ וַה' לֹא רָצָם עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֹנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם:

רד"ק כה אמר ה', כן אהבו לנוע – כמו שאהבו הם לנוע כן אעשה עמהם כי הם הולכים למצרים ולאשור לבקש מהם עזר מאויביהם ולא בטחו בי ורגליהם לא חשכו מלכת אעפ"י שהיו מוכיחים אותם הנביאים כמו שאמר להם ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר

ואף על פי כן לא מנעו רגליכם מלכת וכיון שאהבו לנוע אני אניעם ואגלם בין העמים

ואם תאמר מה תשובה היתה זאת לדברי ירמיהו כי הוא היה מתפלל על הרעב?

נאמר כי אף על פי שהיה מניעת גשמים אם היו יכולין לצאת לארצות הגוים להביא תבואה לא היה הרעב כל כך גדול

אבל האויבים היו באים עליהם בכל יום ולא היו יכולים לצאת לפיכך היה רעב חזק

לפיכך השיב לו האל על שלוט האויבים בהם ויגלו אותם ובין כך הרעב והחרב עליהם

לפיכך אמר עתה יזכור עונם כלומר עתה קודם הגלות יזכור עונם ברעה ויפקוד חטאתם בחרב:

מלבי"ם כה אמר ה' (תשובת ה') – מה שאתם אומרים כי רבו משובותינו הנה כן אהבו לנוע – עודם שובבים ינועו מדרך אל דרך אחר, ולא יצוייר שתשתנה הגזרה רק או אם ישנו מעשיהם,

אבל הם רגליהם לא חשכו – ועדן הולכים תהו לא דרך,

או יצוייר ע"י שישתנה רצון ה' עליהם לטוב – אבל וה' לא רצם

ולכן יזכר עונם – ועי"כ יפקד חטאתם – להענישם:

 מלבי"םחלק באור המלים יזכר עונם יפקד חטאתם – וכן הוא בהושע (ח' י"ג) ושם (ט' ט'), ותלת זמנא הוה חזקה שהלשון בא בדיוק, כי יש הבדל בין זכירה לפקידה.

הזכירה הוא הפך השכחה, והפקידה הוא לעשות לו איזה דבר, גמול או עונש, כמ"ש למעלה (ג' ט"ז),

ולכן בעון שהוא עוות השכל והוא ענין מחשביי שיפול בו השכחה יאמר רבותא שיזכרהו,

וכ"ש שיזכור החטא שהוא המעשה בפעל,

ובחטא שהוא השוגג אומר רבותא שיפקדהו להעניש עליו וכ"ש שיעניש על העון המזיד:

 

(יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה לְטוֹבָה:

רד"ק ויאמר ה', לטובה – לפי שהתפלל על מקצתם לרעה והם רצו להמיתו ואמר אראה נקמתך מהם

ואמר התיקם כצאן לטבחה והקדישם ליום הריגה לפיכך אמר לו לטובה אל תתפלל עליהם:

מלבי"ם ויאמר ה' – יען שירמיה רוצה להתפלל שנית, אמר לו ה' אל תתפלל בעד העם הזה לטובה – ר"ל כי לפעמים יעניש ה' ע"י הסתרת פנים ואז העונש בא מעצמו וכשמתפלל ע"ז יתפללו לטובה,

ר"ל שלא יסתיר פני השגחתו רק שיטיב עמהם,

ולפעמים יהיה העונש השגחיי שיעניש ה' בעצמו, ואז מתפללים שלא ירע להם,

ואז אין מועיל צום וקרבן כי נחתמה הגזרה וצריך תשובה גדולה,

וירמיה חשב שהעונש בא ע"י הסתרת פנים כמ"ש ושמך עלינו נקרא אל תניחנו, ר"ל שלא יניח אותם תחת יד המקרה,

א"ל ה' אל יתפלל לטובה, כי העונש יהיה ע"י ה' בעצמו, ולכן.

(יב) כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם:

רד"ק כי יצומו – כשיקראו צום ויתענו ויתפללו אינני שומע אל רנתם פי' אל צעקתם כמו קומי רני בלילה

ואמר אל רנתם והוא לא הזכיר תפלה וצעקה אלא הצום לפי שאין צום בלא תפלה וצעקה:

 רצה – ירצה אותם כלומר עולותם ומנחתם לא יהיו לרצון לפני:

מלבי"ם כי יצומו אינני שומע אל רנתם – לא יועיל לא צום ולא קרבן,

כי בחרב וברעב אנכי – בעצמי מכלה אותם – לא ע"י הסתרת פנים:

 מלבי"םחלק באור המלים רנתם – הרנה קודמת אל התפלה שיקדימו תחלה שירות ותשבחות,

כמ"ש אל תשא בעדם רנה ותפלה, ור"ל שלא ישמע אף התחלת התפלה:

 

(יג) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

רד"ק ואמר – מה יוכל ישראל לעשות אם הנביאים מטעים אותם ואומר להם 'לא תראו חרב ורעב':

 שלום אמת – שלום של קיימא:

מלבי"ם ואומר – ע"ז השיב ירמיה הלא עונש כזה לא יצדק רק אם הם מורדים בזדון ולהכעיס, והם מותעים ע"י נביאי השקר, שהם אומרים להם בשם ה' שלא יהיה חרב ורעב,

ואם לא היו מותעים היו שומעים תוכחת נביאי האמת:

 

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִול וֶאֱלִיל וְתַרְמִות וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם:

רש"י ואליל – לשון אל דבר שאינו:

רד"ק ויאמר ה', חזון שקר – כי לא ראו זו בנבואה והם אומרים כי בנבואה ראו אותם:

 וקסם ואליל ותרמית לבם – קסם כתב החכם הגדול רמב"ם ז"ל כי יש אנשים שישפע אליהם הכח השכלי בכח המדמה עד שידברו.

הכת היו נביאי הבעל ומפני זה היו מאמינים בהם ויקרא זה הענין קסם ויקרא בעליו קוסם

וי"מ כי חוזה בכוכבים יקרא קוסם:

 ואלול ותרמות – כתוב בוי"ו וקרי ביו"ד והענין אחד ואליל הוא דבר שאינו, וזה שהם אומרים חרב ורעב לא יהי'

זהו דבר שאינו, כי באמת יהיה הרעב והחרב,

ותרמית לבם – מרמה חושבים בלבם,

כיון שחושבים אותנו שאנו צודקים בדברינו כמו שנסו אותנו בקצת העתידות,

נאמר להם שלא יפחדו מדברי ירמיהו כי אנחנו ראינו בנבואה

כי לא ראינו חרב ורעב וניפה להם מעשיהם כדי שנהיה נכבדים בעיניהם ונאהבים להם,

וזהו תרמית לבם שהם חושבים לרמות העם בדבריהם:

 מתנבאים לכם – אמר לכם וכָּלַל הנביאים עמהם

כמו שהוא היה כולל עצמו בכלל ישראל כאומר כי רבו משובותינו וגומר:

מלבי"ם ויאמר (תשובת ה'), לא שלחתים – בשליחות אל העם, ואף לא צויתים – שיעשו איזה דבר,

ויותר מזה כי לא דברתי אליהם – כלל אף דבור בעלמא,

רק חזון שקר – נבואה כוזבת ע"י כח המדמה, וקסם – ע"י חזיון הכוכבים או גורלות,

ויותר מזה אליל – דבר שאין בם ממש כמו פסילים ותרפים,

ויותר מזה תרמית לבם המה מתנבאים להם – שבודים דברי מרמה מלבם:

 מלבי"םחלק באור המלים לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם – הסדר הוא, דבור, ציוי, שליחות,

כמ"ש את כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך (יהושע א'),

והדבור הוא פחות מן הציוי (כנ"ל ז' כ"ב), ולכן בשלילה אמר בהפך,

וכן לקמן (כ"ג ל"א) לא שלחתים ולא צויתים, (ושם י"ט ה') לא צויתי ולא דברתי:

 חזון, קסם – קסם פחות מחזון כמ"ש (ישעי' ג' ב'):  ואליל – דבר שאין בו ממש:

 

(טו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי, וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּים, וְהֵמָּה אֹמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת, בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה:

רד"ק לכן יתמו הנביאים ההמה – ר"ל ראשונה ילקו הם בחרב וברעב בעבור שהם החטיאו את ישראל:

מלבי"ם לכן כה אמר ה' – ר"ל שמגיע להם עונש כפול,

א] על שהם נבאים בשמי ואני לא שלחתים – שאף אם היה נבואתם לקיים דברי התורה המתנבא בשקר חייב מיתה,

ב] מצד שהם אומרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת – ומתעים את העם בל ישמעו לדברי נביאי האמת שאומרים בהפך ובל ישובו

 

(טז) וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת רָעָתָם:

רד"ק והעם – אף על פי שהיו מטעים אותם נביאי השקר, היה להם לבחון בין נביאי האמת לנביאי השקר,

כי נביא האמת מעמיד אותם על תורת משה ונביאי השקר מיפים להם ע"ג שהוא בטול התורה

ואף על פי שהם צודקים בקצת דבריהם, בעתידות היה לכם להחזיק זה בקסם לא בנבואה,

כיון שדבריהם לבטול תורה והיא עכו"ם שאפילו יעשו אותות ומופתים אמרה תורה יומת כי דבר סרה וקיום האותות והמופתים אמר הכתוב הטעם כי מנסה ה' אלהיכם אתכם:

 ואין מקבר להמה – זה היה עונש עונם מוסף על היסורים והמיתה:

 נשיהם – כי היו נשמעות לדברי שקר יותר מן האנשים:

 ובניהם ובנותיהם – הקטנים בעונש אבותיהם כי כן הוא המשפט מאת האל יתברך שהוא אל אמונה ואין עול:

מלבי"ם והעם – הם ג"כ יקבלו עונש על שהאמינו לדברי נביאי השקר, והיו מושלכים מפני הרעב והחרב – לענין מה שיתמו הקדים חרב לרעב,

כי מיתת הרעב קשה ממיתת החרב כמ"ש טובים היו חללי חרב מחללי רעב),

ולענין מה שיושלכו בלא קבורה הקדים רעב לחרב,

שר"ל שע"י שעם הרעב יהיה חרב אויב לא יניח אותם לקבור מתיהם,

ושפכתי עליהם את רעתם – ר"ל שכבר נתמלאה המדה ואשפוך אותה על העם, שרעתם עצמם תעניש אותם:

 

(יז) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאֹד:

רד"ק ואמרת – אתה תאמר להם זה הדבר, שאתה בוכה ומצטער על שברם, שאתה רואה שיבא עליהם בנבואה ותאמר להם, שאתה רואה גם כן חללי חרב מבחוץ, ותחלואי הרעב מבפנים,

וזה להפחידם אולי ישבר לבם ויכנעו בשמעם את הדברים האלה:

 בתולת בת עמי – עד שתגלה היא כמו בתולה שלא ידעה איש ולא שלט עליה

וכן היא דומה לבתולה כלומר שלא שלטו עליה הגוים להגלותם מארצם עד עתה

ותהיה נכנעת להם בגלותה כמו הבתולה כשנבעלה:

 מכה נחלה – מכה קשה בחולי גדול:

מלבי"ם ואמרת אליהם – בכ"ז צוהו שיאמר אליהם שה' משתתף בצערן, וכאילו כביכול תרדנה עיניו דמעה,

כי שבר גדול נשברה – הוא השבר החיצון, ונלוה אליו מכה נחלה מאדבפנימותה, ומפרש השבר, כי.

 מלבי"םחלק באור המלים שבר, מכה – המכה פנימית נגד השבר, השבר צריך חיבוש, ומכה צריכה רפואה (ישעיה ל'):

 

(יח) אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חֶרֶב, וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב, כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל אֶרֶץ וְלֹא יָדָעוּ:

רש"י סחרו – סבבו לבקש הצלה. אל ארץ ולא ידעו – אל ארץ אחרת ולא היו יודעין בה עד הנה:

רד"ק אם, תחלואי רעב – שם תאר על משקל ותעלולים ימשלו בם

וזכר החולים מפני הרעב ולא זכר המתים ברעב כי החולים היו רבים מהמתים:

 כי גם נביא גם כהן – נביא מנביאי השקר, כהן מכהני הלוים שהיו בהם רעים,

כמו שאמר כי גם אחיך ובית אביך גם המה בגדו בך:

 סחרו אל ארץ ולא ידעו – סבבו ללכת לגלות אל ארץ אחרת ולא ידעו לא הרגישו בעצמם, עד שגלו

כי אף על פי שהיה מתנבא על הנביאים שיתמו בחרב וברעב,

מהם גלו עם יהויכין כמו שכתוב שהיו מתנבאים שם בגולה

ואמר 'גם' ר"ל גם הם שהם גדולי העם – כי גלו עם יהויכין החרש והמסגר,

באמרו סחרו לפי שההולך דרך רחוקה אי אפשר שלא יסוב הדרכים כי אין כל הדרך דרך ישרה

וי"ת ארי אף ספר וגומר כבעמוד: תרגום יונתן אם נפקית לחקלא והא קטילי חרבא ואם עלית לקרתא והא ממרעי כפנא ארי אף ספר אף כהן אתפניאו לסחורתהון על די מה בארעא ולא בקרו:

מלבי"ם אם יצאתי השדה – להנצל מן הרעב כמ"ש רעב בעיר פזר רגליך, והנה חללי חרב ואם באתי העיר – להנצל מן החרב והנה חללי רעב

ונוסף לזה מכה נחלה מאד בפנימית, כי גם נביא גם כהן – שהם היו צריכים ללמד את העם תורה ונבואה הם סחרו אל ארץ – עשו סחורה אל הארץ, כסוחר שמוכר סחורתו בעד בצע כסף,

כן מכרו תורה ונבואה בעד כסף,

ולא ידעו – מה יהיה אחריתם, וזה מכה נחלה שעי"כ לא ירפאו השבר כי אין מי שילמדם ושישיבם בתשובה:

 מלבי"םחלק באור המלים סחרו – מענין מסחר, שבו וסחרוה (בראשית ל"ד):

 

(יט) הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה:

רש"י אם בציון געלה נפשך – על מנת שלא לשוב עליה כי אם דעתך לשוב מדוע הכיתה באין מרפא:

רד"ק המאוס מאסת – חזר הנביא להתפלל עוד

ואף על פי שאמר לו האל אל תתפלל בעד העם הזה על מקצת העם שב להתפלל:

 אם בציון – אם ביושבי ציון כתרגומו כי לא דבר עד עתה על החרבן אלא על צרת היושבים בה:

 הכיתנו – מכת רעב:

 ואין לנו מרפא – כי אין מטר:

 קוה לשלום – מקור אם נקוה שלום מהאומות שכנינו ונלך ונשבור בר בארצם:

 ואין טוב – שום טובה לא יבא לנו משום צד:

 ולעת מרפא – מרפא מצרת הרעב ומצרת האויב:

 והנה בעתה – והנה אנחנו נבעתים מצרת שניהם

ויונתן תרגם ולעדן סליחת חובין והוא פורענות חטאין ומקצת זה הפסוק הוא כתוב למעלה בפרשה אסף אסיפם ויש ביניהם שנוי מעט הראשון לעת וזה ולעת הראשון מרפה בה"א וזה מרפא באל"ף:

מלבי"ם המאס, (תפלה שלישית) – אחרי ששמע שה' משתתף בצערן ולא מאס בהם,

יטעון וכי מאסת את יהודה – הלא עוד אהבתך אליהם,

וגם אם מאסת את יהודה האם בציון געלה נפשך –

הלא עוד שכינתך בציון, וא"כ מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא?

 ר"ל כי השם יקדים תמיד רפואה למכה, כדרך המקיז דם שיכין תחלה התרופות לעצור את הדם אחרי ההקזה ולהשיב נפש החולה, וזה סימן שאין כוונתו לחבל בו בההקזה רק לרפאותו,

וכן המכה שבאה על ישראל אם היא השגחיית, עיקר המכה למען ישובו בתשובה וירפאו,

לכן יקדים ויכין את הרפואה,

ע"ז שואל אם המכה היא השגחיית מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא? למה לא הקדמת לה רפואה?

ואם היא ע"י הטבע וע"י הסתרת פנים, הלא זה לא יצוייר רק אם הטבע יחייב זאת,

ואיך היה בהפך, כי קוה לשלום – שמצד הטבע ראוי שיהיה שלום, ולמה ואין טוב?

וגם אחר המכה מצד הטבע היינו מקוים לעת מרפא – ואיך והנה בעתה?

וא"כ אין המכה טבעיית ומדוע לא הקדמת לה רפואה:

 מלבי"םחלק באור המלים מאסת, געלה נפשך – המאיסה היא הפך הבחירה, בחרתיך ולא מאסתיך (ישעיה מ"א). והגיעול נפש, הוא הפך הדיבוק והאהבה, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם,

ואמר לא מאסתים לכלותם ולא געלתים להפר בריתי אתם.

ויש גועל ולא ממאס, ר"ל לא ידבק בו לאהבה, ובכ"ז לא ימאס,

וע"כ אמר לא מאסתים [ואף] לא געלתים לכלותם, וע"כ על ציון ששם מקום השכינה תפס לשון געילת נפש:

 

(כ) יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ:

רד"ק ידענו – ידענו רשענו וידענו גם כן עון אבתינו:

 כי חטאנו לך – אנחנו והם והדין עליך לפקוד עלינו עונם ועונינו כי אחזנו מעשיהם הרעים בידינו

וזכר בפסוק המרדים והוא שאמר רשענו וזכר הזדונות והוא שאמר עון

וזכר גם כן השגגות והוא שאמר כי חטאנו לך:

מלבי"ם ידענו ה' – אומר ידענו תשובה על זאת, שהוא מצד רשענו – שנתמלאה הסאה,

ומצד עון אבותינו – שאנו אוחזים מעשה האבות בידנו כי חטאנו לך – וכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים, וע"ז משיב.

 מלבי"ם חלק באור המלים רשענו – הרשע לרוב נגד בני אדם ובא על המזיד. והעוות יורה על עוות השכל והכפרה. והחטא הוא השוגג שע"י עון אבותינו נעשה לנו כהיתר וכחטאים שוגגים:

 

(כא) אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ זְכֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ:

רש"י למען שמך – שנקראת רחום. כסא כבודך – בה"מק, ומדרש אגדה ישראל החקוקים בכסא כבודך:

 רד"ק תנאץ – אף על פי כן למען שמך עשה ואל תנאץ:

 אל תנבל כסא כבודך – אל תפילהו לארץ כי כסא כבודך היא ירושלם אל תפילהו ותנבלהו בהיות יושביה נעזבים אין פונה אליהם:

 זכור – כלומר זכור ברית אבות ואותו הברית אל תפירהו אתנו

וכן תרגם יונתן יעול דוכרן קיים אבהתנא קדמך לא תשני קימך עמנא:

מלבי"ם אל תנאץ – כי אתה צריך לעשות זאת,

א] למען שמך – בל יתחלל כמ"ש ומה תעשה לשמך הגדול המשותף בשמנו,

ב] אל תנבל כסא כבודך – כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, (וזה נגד מ"ש אם בציון געלה נפשך),

ג] אל תפר בריתך אתנו – (וזה נגד המאס מאסת את יהודה) הלא כרת אתנו ברית:

 מלבי"םחלק באור המלים תנאץ – המנאץ מיקל בחשיבות הדבר:        תנבל – כמו בן מנבל אב:

 

(כב) הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים הֲלֹא אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה:

רש"י ואם השמי' יתנו רביביםמאיליהם אם לא על פיך בתמיה

כל תמיהה הכפולה הראשונה בה"א והשנייה באם כגון הבמחנים אם במבצרים (במדבר יג)

הטובה היא אם רעה (במדבר יג) המאוס מאסת אם בציון געלה נפשך (כאן)

אף כאן היש בהבלי הגוים ואם השמים:

רד"ק היש – למי נצעק על המטר אלא לך:                  בהבלי הגוים מגשימים – פירוש נותנין גשם:

 ואם השמים יתנו רביבים – אפי' השמים והוא הרקיע שנותנים המטר כי השמים הם נותנים המטר זולתך זה אינו שהרי אתה עוצרם כשתרצה שלא יתנו מטר

א"כ אין נתינת המטר ברשותם וברצונם וכן אתה פותחן כשתרצה הלא אתה הוא ה' אלהינו הנותן מטר לפיכך עלינו שנקוה לך שתתן מטר:

 כי אתה עשית את כל אלהמניעת הגשמים אתה עשית אותם שעצרת השמים שלא יתנו מטר

והארץ שלא תתן את יבולה וזהו שאמר את כל אלה

וכן אמר בנבואת זכריה כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה

הנה אמר את כל אלה על מניעת השמים שלא יתנו מטר והארץ שלא תתן את יבולה:

מלבי"ם היש בהבלי הגוים מגשימים – ר"ל הלא ידענו זאת כי הגשמים לא ירדו לא ע"י דברים מלאכותים ע"י הורדת כחות הרוחניות ע"י עבודת הכסילים כאשר יחשבו העכו"ם בהבליהם,

ולא ע"י הטבע עצמו על ידי השמים, רק כי אתה ה' אלהינו – שהמטר הוא השגחיי מאתך,

ורק לך נקוה כי אתה עשית את כל אלה – ואתה עצרת את השמים עתה שלא ירד המטר,

והמטר נעצר בעת יעבדו ישראל ע"ז –

כמ"ש פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים,

אבל אנחנו מאמינים בך ולך נקוה שתתן מטר על הארץ:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב