ירמיה

ספר ירמיה פרק י

(א) שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:     (ב) כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה:

רד"ק כה אמר ה' אל דרך הגוים – כמו את דרך הגוים וכמוהו אספרה אל חק ה' וירדפו אל מדין אמר אל תלמדו דרך העכו"ם כיון שאתם מוּלים לאות ולברית ביני וביניכם שמרו את דרכי ולא דרכי העכו"ם:

 ומאותות השמים אל תחתו – ואם תאמר נעבוד הכוכבים כדרך העכו"ם כי הם שולטים בארץ ואותותם נראים להטיב ולהרע

כמו השמש שיש לו ממשל בארץ בתבואות ובפירות כמו שכתוב וממגד תבואות שמש ואם נעבוד אותו ירבו תבואותינו ואם לא נעבדנו ירע לנו ויחסרו תבואותינו ונירא גם כן מקדרותו שהוא סימן רע לעולם

אל תחתו ממנו ומזולתו מן הכוכבים, כי הם עבדי עושי דברִי,

ואם תעבדו האדון לא תצטרכו אל העבד, ואם תעבדו העבד –

יכעס האדון וישלח מארה בתבואותיכם הפך מחשבתכם:

 כי יחתו הגוים מהמה – אע"פ שיחתו העכו"ם מהמה אתם אל תחתו כי אם תעבדוני

אין להם רשות להרע לכם ולא תזיק לכם קדרותם

ואם הם דרך הנהגתם בעולם יהיה קיום העולם ולפעמים יבא הפסד בפרטים בדרך מהלכם,

זהו לשאר העמים כמו שאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים אם להטיב אם להרע

ואתכם לקח אם תעבדוהו בלב שלם יצילכם מכל נזק משפטי הכוכבים

וגם העכו"ם לא תועילם עבודתם להם כי האדון ראוי ליעבד לא העבד

לפיכך לא תצילם עבודתם אותם מנזקם:

מלבי"ם אל דרך, אם לא תלמדו אל דרך הגוים – ללכת בדרכיהם,

אז מאותות השמים לא תחתו ע"י שיחתו הגוים מהמה – כי אתם נתונים תחת השגחת ה' לא תחת המערכה

רק בעת שתלמדו דרך הגוים אז תצאו מן הנהגת ההשגחה, [ותהיו תחת הנהגת המערכה]

וכן אל תחשבו כי הפסילים מועילים להפיק רצון מן הכוכבים:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ב-ג) אל דרך הגוים – חקות העמים עם חשוב מן גוי (ישעיה א' ד'), ומוסיף שגם חקות העמים הבל:

 

(ג) כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד:

רד"ק כי חקות העמים – ראו אל מה הביאם עבודה זו, כי מעבודת הככבים באו אל עבודת הצלמים,

כי יאמרו להם כהניהם צלם הזה נעשה במקום השמש ולכבודו נעשה, והעובדו כאילו עובד השמש,

כמו צלם הזהב שעשה נבוכדנצר לשמש, וכן יעשו הצלמים לשאר הכוכבים,

ואלו הם חוקות ששמו להם לחק כהני הצלמים והרגילו אותם בזה הדעת עד שארכו השנים בזה הדעת עד שיחשבו ההמון כי זה הצלם מטיב ומריע, וזה הוא הבל ודבר שאין בו ממש,

כי הצלם הזה עץ הוא ומיער כרתו העושה אותו, והוא מעשה ידי חרש שתקנו במעצד, והוא שקורין אותו דולדוייר"א בלע"ז

וזה הצלם אין לו פעולה בעצמו ואיך ייטיב ואיך ירע כאשר יחשבו אלה הסכלים וזה הבל שאין כמוהו:

מלבי"ם כי חקות העמים – לעשות פסילים וכונים למלכת השמים,

הבל הוא – כי עץ הוא ובלתי פועל על העליונים,

כי עץ – יספר גנאי הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית,

נגד החומר, אומר כי עץ – שהוא חומר של עץ, ואינו איזה עץ מיוחד, רק עץ מיער – ככל העצים,

ונגד הפועל [האדם שיצרו]- אומר מעשה ידי חרש – ולא ע"י כלי מיוחד רק במעצד:

 

(ד) בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק:

רד"ק בכסף ובזהב ייפהו – לפי שהוא עץ חופה אותו בכסף ובזהב כדי שיהיה יפה ונאה בעיני הרואים ויכנס בלבם לעבדו:

 יחזקוםטסי הכסף וזהב יחזקו אותם על העץ במסמרות והמקבות שיכו בהם עליהם עד שלא יפיק כלומר שלא יצא מתכונתו ולא יכשל מענין ופיק ברכי' ויש לפרשו מענין ותפק לרעב ויהיה זה פעל עומד רוצה לומר שלא יצא ממקומו:

רש"י מסמרות – קלוי"ש בלע"ז. ומקבותקורנס. יפיק – יכרע ברכיו לשון פוקה (שמואל א כה) ופיק ברכים (נחום ב):

מלבי"ם בכסף – נגד הצורה החיצונית, אומר בכסף ובזהב – רק ייפהומלמעלה לנוי ואין הכסף מגופו רק במסמרות יחזקום שלא יפיק – מן העץ:

 מלבי"ם חלק באור המלים ולא יפיקשלא יצא העץ המחופה ממסגרו (עי' ש"א כ"ה ל"א):

 

(ה) כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם:

רש"י כתומר מקשה – מקיש אותם בקורנס עד שזוקף לו קומה כדקל. אל תיראו מהם – אם תפרשו מהם כי לא ירעו לכם. וגם היטיב אין אותם – אם תעבדום, היטיב כמו להיטיב:

רד"ק כתמר מקשה – כמו התמר שהוא שוה אין בגופו עוות כי ענפיו הם למעלה וכל גופו שוה

וכן מעשה מקשה שוה כן הצלם עומד זקוף שוה בדמות אדם

ולא ידברו כי אין בקרבם רוח מניע[ה] כל שכן מדברות

וזהו שאמר נשוא ינשוא אם יסיעום ממקום למקום ינשאו כי הם לא יצעדו ברגליהם ואחר שהם כך אל תבטחו בהם ואל תיראו מהם כי לא ירעו:

 וגם היטב אין אותם – אין עמם כח להטיב, תומר כמו תמר וכן בא בחולם והיא יושבת תחת תומר, ינשוא הפוך כי הראוי ינשאו וכן נשוא לשוא עריך כמו נשאו:

מלבי"ם כתומר – ונגד הצורה הפנימית, אומר שאין בו צורת הנפש המדברת

כי הם כתומר מקשה ולא ידברו

ולא צורת הנפש החיונית שהיא התנועה, כי נשוא ינשוא ולא יצעדומעצמם.

ונגד התכלית שתחשוב שיש בידה להרע או להיטיב, אמר אל תחשוב שירעו בבחירתם ולכן תירא מהם,

אל תיראו כי לא ירעו,

וגם לא תחשוב שיושג על ידם איזה טוב והצלחה מצד הסגולה ככל דברים הסגוליים,

כי גם היטיב אין אותם:

 

(ו) מֵאֵין כָּמוֹךָ ה' גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה:

רד"ק מאין כמוך – ממה שאנו רואים ויודעים שאין כמוך לא בעליונים ולא בתחתונים ידענו כי גדול אתה וגדול שמך בגבורה

ואמר אתה ואמר שמך להודיע כי הוא שמו ושמו הוא:

מלבי"ם מאין כמוך ה' – ר"ל אבל אתה ה' כולל כל השלמיות עד שלא נמצא שלם כמוך,

כי גדול אתה – הגדול הוא מאמר המצטרף [ר"ל יחסי], שהוא גדול נגד הקטן ממנו ויצוייר ג"כ גדול ממנו,

אבל אתה גדול אתה – בעצמך לא בערך מצטרף,

וכן רק אתה גדול – מצד שאתה ראשית הסבות ואחרית המסוּבבים,

וגדול שמך בגבורה – ר"ל יש מי שהוא גדול בעצמו אבל אין פעולות יוצאות ממנו לחוץ,

כמו חכם גדול המשיג כל הדברים אבל אין לו יכולת להמציאם,

ויש שגדול שמו ואינו גדול בעצמו, כמו גבור גדול ששמו גדול ע"י גבורתו ויכלתו עם היותו בלתי גדול בעצמו כי אינו משכיל על הדברים כמו שהם,

אבל אתה גדול מצד עצמך וחכמתך שאתה מקור החכמה,

וגדול שמך ע"י הגבורה והיכולת, (ור"ל כי יש שהיו מציירים את ה' כחכם אשר סידר את כל הדברים בחכמתו, אבל לא יחסו לו היכולת להוציא הדברים אל הפועל,

ולכן יחסו לו עוזרים רבים בהנהגה, ובחרו אלהות הרבה שהם לדעתם הפועלים והמנהיגים לפי החכמה שיסד הוא, עד שה' הוא כחכם המסדר ופוקד הכל והם הגבורים המביאים הכל אל הפועל,

ויש שאמרו בהפך שלו הגבורה ולא החכמה ר"ל שלו היכולת להוציא הכל אבל הוא צריך ליועצים,

ושאותות השמים הם מורים על העצות והגזרות שיוצאות מאת יועציו,

ומצד שני הפנים האלה היו מתיראים מאותות השמים ועובדים אלהים אחרים,

אם בחשבם שלהם הכח לגמר ההנהגה, אם בחשבם שלהם עצת ההנהגה בעצמה,

נגד זה אמר כי גדול אתה – בחכמת סידור כל הדברים וגם גדול שמך בגבורה

להוציא את הכל ולהנהיג את הכל לבדך ואין עוזר לך לא בעצה ולא בגבורה), וא"כ.

 

(ז) מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ:

רד"ק  כי לך יאתה – המלוכה לא לאחר כלומר ראויה היא לך וליחס אותה אליך לא לאחר,

כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם אומרים מאין כמוך, ואינם עובדים הכוכבים אלא להיותם אמצעיים בינך ובינם,

ואמר חכמי הגוים כי הם יודעים כי הפסל אינו כלום ואם יעבדו הכוכבים לא יעבדום אלא מפני שהם משרתיך להיותם אמצעיים

אף על פי כן הם חוטאים כי אין צריך אמצעי בין האל ובין האדם כי רם ה' ושפל יראה

אבל ההמון חושבים כי הפסילים מטיבים ומריעים מפני שהורגלו בעבודתם

ואמר ובכל מלכותם כי המלכים ברוב הם חכמים גם יש עמהם חכמים ויודעים ומכירים כי מלכות בן אדם היא מלכות נפסקת ואין מלכות קיימת כי אם לה':

מלבי"ם מי לא יראך מלך הגוים – אחר שהכל יוצא מאתך א"כ היראה רק לך יאתה

כי בין לענין החכמה ובין לענין הגבורה והיכולת יודעים זאת בכל חכמי הגוים

ובכל מלכותם שאין כמוך – החכמים משיגים חכמתך, והמלכים יכלתך:

 מלבי"ם חלק באור המלים לך יאתה – גדר פעל יאות שא' מתרצה לחברו ע"פ תנאים שביניהם,

בזאת יאותו לנו האנשים, (איבער איין קאמען) וישתתף עם פעל אתא שמתקרב אל חברו,

ור"ל כל יראה מכל עצם תגיע היראה לך, כי כח כל דבר הוא מאתך,

כמו המתירא מחרב שביד גבור לא מן החרב מתירא רק מן הגבור האוחז החרב:

 

(ח) וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא:

רש"י ובאחת יבערו – עכו"ם, ומה היא האחת? מוסר הבלים של עץ שלהם ויתייסרו עליו,

יבערו לשון שטות וכן ויכסלו:

 רד"ק ובאחת – חכמי העכו"ם כאחת יבערו ויכסלו שהם מיסרים העם לעבוד הפסילים שהם הבלים ועץ

כי הוא מרוקע בכסף וזהב ואין לו פעולה בעצמו

כי הוא עשוי מן השפל שבנמצאות והוא הדומם כי הנמצאות שלשה חי צומח דומם:

מלבי"ם ובאחת יבערו ויכסלו – מה שהם עובדים פסל העץ, אינו מצד שמכחישים חכמתך ויכלתך,

שכולם יודעים זאת, כמ"ש כי בכ"מ מוקטר מוגש לשמי ושמי נורא בגוים,

רק עושים זה מצד סכלות אחת מה שהם אומרים, כי מוסר הבלים עץ הוא –

ר"ל שהגם שהנהגה המוסריית הכללית יוצאת מאת המנהיג העליון וחכמתו הבלתי בעל תכלית,

בכ"ז ההנהגה המוסריית של העולם השפל הזה שהוא עולם ההבלים, עולם השינוי והתמורה והבליה וההפסד,

והנהגה המוסריית שבה אי אפשר שתהיה שלמה אחר שהעולם הזה בלתי מוכן לקבל שלימות, א"א לומר שהמוסר שלה ר"ל הנהגה המוסריית יוצאת מאת השלם בתכלית,

ולכן יחסו אותה למנהיגים גרועים ופחותים, כמו שההנהגה שבה מתנהגים צאצאי עולם השפל הם הבלים ואין בם ממש,

ולכן אמרו שמוסר של דברים ההבלים הוא פסל העץ ואליו יתיחס, כי אין העה"ז ראוי למוסר יותר שלם:

 מלבי"ם חלק באור המלים יבערו, ויכסלו – הבערות הוא מחסרון מדע, והכסיל הוא לפעמים חכם ויודע רק נרדף מן התאוה, כמו שבארתי בפי' משלי, ור"ל שילכו אחרי ע"ז או מצד חסרון ידיעה, או למלא תאות לבם:

 

(ט) כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא וְזָהָב מֵאוּפָז מַעֲשֵׂה חָרָשׁ וִידֵי צוֹרֵף תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם מַעֲשֵׂה חֲכָמִים כֻּלָּם:

רד"ק כסף מרוקע – מן וירקעו את פחי הזהב והם מרקעין הטסים לחפות בו פסל העץ ליפותו

ועוד מטריחים עצמם להביא כסף טוב מתרשיש וזהב מאופז [תרגום יונתן מאפריקא ומאופיר] אעפ"י שהם רחוקים מאלה המקומות

ועוד לובשים [-מלבישים] אותם בתכלת וארגמן מרוקם במלאכת החכמים במלאכה,

וכל זה להראות בעיני ההמון יפיים ושיכנס בלבם יראתם ושיאמינו בהם ויעבדום:

מלבי"ם משיב להם, איך תאמרו שהפסל מעץ הוא יהיה למוסר והנהגה,

הלא גם מה שהם רוקעים על העץ בכסף אין בו חשיבות כי יובא מתרשיש,

והזהב המאופז – על הכסף הוא מעשה חרש – ואין לו מעלה לא מצד מקומו ולא מצד הפועל,

וגם תכלת וארגמן של לבושם הם מעשה חכמים – מעשה בני אדם, ואין להם שום מעלת אלהות, אבל.

 מלבי"ם חלק באור המלים מעשה חרש, וידי צורףהצורף מתיך המתכת ומסיר ממנו הסיגים,

והחרש עושה כלי למעשהו, (כמ"ש ישעיה מ' י"ט), ונגד כסף מרוקע אמר מעשה חרש,

ונגד זהב מאופז אמר וידי צורף, כי יצרף ויזקק את הזהב עד שישוב להיות כפז:

 

(י) וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ:

רש"י וה' אלהים אמת – למה? כי הוא אלהים חיים ומלך עולם, לכך יכול לאמת דבריו, אבל בשר ודם אומר לעשות ומת, או תשש כחו או יורד מנכסיו ואין בידו לקיים:

רד"ק וה' אלהים אמת – אלה האלהים שעושין לעבדם הם שקר והם מתים כי אינם אלהים ואין יכולת בהם אבל ה' אלהים אמת שהוא אדון על כל האלהים והם הכוכבים הוא לבדו אמת אלהים ויכול על הכל ושופט הכל

ואשר זולתו אינם אמת אע"פ שהם אלהים כי אין כחם אלא ממנו והוא לבדו

 – היכול האמיתי והשופט האמיתי שאין כחו והנהגתו תלוים ביד אחר:

 הוא אלהים חיים – הוא החי האמתי שאין חייו תלויין באחר כי חייו ממנו וכל החיים זולתו חייהם ממנו ואמר חיים בלשון רבים כמו אלהים קדושים הוא דרך כבוד

והוא מלך עולם ותכירו זה כי מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו

ואין יכולת בהם שינצלו ממנו כשיקצוף עליהם ולא יוכלו להכיל ולסבול זעמו

ורעש הארץ הוא משל לחרבן יושבי הארץ איזה גוי שיהיה

ויוכלו להכיר כי מאתו הוא – שמודיע אותם תחילה קודם בא הפורענות ביד עבדיו הנביאים:

 ותרעש הארץ – נוכל לפרש גם כן כמשמעו שתשקע עיר ויושביה פעמים ברעש הארץ:

  מלבי"ם וה' אלהים אמת – גדר האמת הוא הסכמת הנאמר על הדבר, אל מציאות הדבר עצמו בפועל,

ור"ל האלילים הם שקר, כי התוארים שיחסו להם אינם מסכימים אל המציאות,

אבל התהלות הנאמרים על ה' הם מסכימים אל מציאותו,

ומפרש הוא אלהים חיים ומלך עולם – ר"ל מצד עצמו אינו כאלהי הגוים שהם פגרים מתים

כי הוא מקור החיים,

ומצד ההנהגה היוצאת ממנו הוא מלך עולם, כי הוא מנהיג ושולט על הכל.

 מקצפו – כפי הנראה פתרו הוברי שמים את האותות שנראו בעת ההיא (כמ"ש מאותות השמים אל תחתו) על רעש הארץ שהיתה אז בכמה ארצות, ועז"א הנביא דעו כי לא בכח האותות העליונות

תרעש הארץ רק מקצפו תרעש הארץ:

מלבי"ם מקצפו, זעמו – קצף משתתף אם השמות המורים על הכעס והחרון,

וזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש שבא בסבת הקצף (ישעיה י' ה'),

מצייר את הרעש בקצף ה', ואת האש והגפרית שתפלוט הארץ בעת הרעש מציין בזעם ה' וקללתו,

וזאת לא יכילו גוים כי חרב יחרבו:

 

(יא) כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה:

תרגום יונתן דנא פתשגן אגרתא דשלח ירמיה נביא לות שאר סבי גלותא די בבבל ואם ימרון לכון כשדאי דאתון ביניהון פלחו לטעותא בית ישראל, כדין תתיבו וכדין תימרון להון טעון דאתון פלחין להון טעות דלית בהון צרוך אינון מן שמיא לא יכלין לאחתא מטרא ומן ארעא לא יכלין לצמחא פרין אינון ופלחיהון ייבדו מארעא וישתיצון מן תחות שמיא אלין:

 רש"י כדנה תאמרון – אגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה אם אומרין להם לעבו' לעכו"ם:

 מנחת שי אלהיא די – היו"ד דגושה:

רד"ק כדנה תאמרון להום – זה מאמר האל שלח ירמיהו לבל בני הגולה יענו זה לכשדים כשיאמרו להם שיעבדו אלהיהם יענו אותם:

אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה

וכתב להם המאמר הזה בלשון ארמי שיאמרו אותו לכשדים בלשונם,

ומה שאמר כדנה תאמרון להום שהוא אזהרה להם לישראל גם כן בלשון ארמי כדי שלא לחלוק בפסוק שיהא חציו עברי וחציו ארמי,

 ואמר להום במ"ם כי פעמים בא כן במ"ם כמו שנמצא בעזרא וכן אמרין להום אף על פי שברוב יבוא בנו"ן:

 אלה – לשון עברי ולשון ארמי גם כן מצאנוהו בעזרא אלה מאניא בכתוב הוא אלה וקרי אל ואל ואלה אחד כמו הארצות האל ואמר אלה לפי שהם נראין לבני האדם אף על פי שהם גבוהים:

 וארקא – פי' ארץ ובדברי רז"ל ארבע שמות נקראו לה כנגד ארבע תקופותיה ארץ תבל אדמה ארקא

וי"ת הפסוק כן כבעמוד ולא האריך בלשון הארמי כי עדין לא הפסיק הענין עד ה' צבאות שמו,

הכל הוא מענה שיאמרו להם בני ישראל כי אנחנו לא נעבוד אלה האלהות שלא עשו שמים וארץ אלא אלהים שעשה ארץ בכחו והם יבינו העברי ויאמרו להם בלשון ארמי

אבל פתח הדברים שלח להם ירמיה בלשון ארמי וכן פי' יונתן בזה הענין עשה ארץ בכחו כדין תימרון להום אנחנא פלחין לדעביד ארעא בחיליה

ואמת הוא שלא עבדו ישראל ע"א משגלו ומה שהשתחוו לצלם שהעמיד נבוכדנצר אנוסים היו

ואעפ"כ היו ענושים בזה בימי המן לולי שרחם עליהם האל

כמו שאמרו מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה מפני שהשתחוו לצלם:

מלבי"ם כדנה תאמרון להום – אחר שהם מודים שה' הוא ברא את השמים ואת הארץ א"כ איך תכנו את האלילים בשם אלהים, אחר שלא בראו דבר?

ואף אם תאמרו שבראו עולמות אחרים, מ"מ אחר ששמיא וארקא לא עבדו – ר"ל השמים והארץ שאנו בם, א"כ יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה – ר"ל מה להם בשמים וארץ אלה שלא בראו,

ישכנו בשמים וארץ האחרים שבראו אותם, לא במקום שאינו שלהם?:

מלבי"ם – חלק באור המלים ארקא, ארעא – תרגום של ארץ הוא ארעא, שהוא מענין תחתית, כמו ומלכותא אחרא ארע מנך (דניאל ב' ל"ט), והעתק של ארץ מענין מרוצה הוא ארקא, כמו ערק ואזל לאגמא,

וכן בלה"ק העורקים ציה (איוב ל"ו), שהוא לפירושי מרוצה סבובית:

 

(יב) עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם:

רד"ק עושה ארץ בכחו – למי שעשה הארץ בכחו אנחנו עובדים

וזכר בכחו על הארץ לפי שהגלגלים רצים עליהן סביב תמיד בכח שאין לו הפסק הבא מאתו יתברך ובאותו הכח עומדת הארץ תלויה בינתים [=באמצע] לא תזוז אילך ואילך אפילו כחוט השערה, כמו שכתוב תולה ארץ על בלימה, לא ידע אדם במה

אלא שהחכם מתבונן כי מכח הסבוב היא עומדת בנתים בלא שום סמיכה אף על פי שיש טעם אחר כי בטבעה הוא שתעמוד באמצע לפי שהיא כבדה אף על פי כן האל שם בה זה הטבע ומכחו הוא הכל:

 מכין תבל בחכמתו – תבל הוא מקומות הישוב מן הארץ והכין אותם האל בחכמתו בנהרות נמשכים ובמעינות נוזלים שלא יתכן הישוב מבלעדיהם ויצמחו בהם כל עשב וכל עץ פרי הצריכים לישוב אדם ולבהמה וכל התועלות הנמצאות בה הכל עשה בחכמה:

 ובתבונתו נטה שמים – שנטה אותם כאהל לשבת תחתיו כמו שאמר וימתחם כאהל לשבת וכאהל הוא כחצי כדור ואין אנו משיגים מן השמים אלא חצי כדור אשר על הארץ אלא שאנחנו מתבוננים שיש חצי כדור אחר כי עגולים הם ונטיתם ומהלכם ומרוצתם ממזרח למערב וממערב למזרח הכל נעשה בתבונתו שלא תושג:

מלבי"ם עושה – אבל ה' הוא עשה ארץ ושמים אלה, הארץ – בכלל עשה בכחו – וגבורתו,

והתבל – שהוא חלק הארץ המיושב הכין בחכמתו – שיהיה ראוי לישוב בני אדם,

ושכולם ימצאו בם כל צרכיהם,

ואת השמים נטהעליהם כאהל בתבונתו – (ואמר עושה ארץ בלשון הווה כי הוא עושה ומכין תמיד ומחדש בכל יום מעשי בראשית על ידי השגחתו התמידית:

 מלבי"ם חלק באור המלים עושה ארץ, מכין תבלארץ הוא כלל הארץ, ותבל הוא חלק הארץ המיושב

וההכנה הוא אחר העשיה שהכין אותו אל הישוב, כמ"ש יוצר הארץ בחכמה יסד ארץ כונן שמים ועושה הוא כוננה (ישעיה מ"ה י"ח):

 בחכמתו ובתבונתו – וכן אמר (משלי ג' י"ט) ה' בתבונה,

ושם התבאר מדוע יחס החכמה אל עשיית ארץ והתבונה אל השמים ע"ש:

 

(יג) לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה ָאָרֶץ הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו:

רד"ק לקול תתו – וכן אנחנו עובדים אותו לקול תתו המון מים בשמים והוא האויר הנקרא רקיע

כי ידענו כי הוא הנותן מטר כמו שאמר הנותן מטר על פני ארץ ולא האלילים,

כמו שאמר היש בהבלי הגוים מגשימים אם השמים יתנו רביבים [-מעצמם?] הלא אתה הוא אלהינו והנה אנחנו ישראל שאנו חלק ה' יתברך ועמו מודים בו כי בידו לעשות כל מה שזכר,

לא יתנו השמים המטר כי אין בהם מים, אלא הוא נותן אותם בהם, אחר שיעלה נשיאים מקצה הארץ, כמו שאמר ואיד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה,

והמים לא יעלו מן הארץ אלא איד הוא שיעלה מן הארץ שמעלה אותו האל בטבע ששם בו והאל יתנהו מים באויר בכח שנתן בו וזהו שאמר לקול תתו המון מים בשמים:

 ויעלה נשיאים – וי"ו ויעלה כוי"ו וירד מעשות החטאת והעולה שפי' אחר שירד מעשות העולה נשא ידיו על העם ויברכם וכן הן אתה קצפת ונחטא אחר שחטאנו קצפת וכן ויעלה נשיאים אחר שמעלה נשיאים נותן המים כי בעבור במקום מיוחד שבו ישוב האיד מים ובאמרו מקצה הארץ זה מאמר הפלוסופים שאומרים שהאידים עולים מפאתי צפון ודרום זהו מקצה הארץ הפאות הרחוקות מן הישוב, ארץ כתיב הארץ קרי והענין אחד:

 ברקים למטר עשה – ועוד פלא גדול עושה בירידת המטר שיורדים ברקים עם המטר

והברק אש ואין המים מכבין אותו

ומה שאמר לקול תתו הוא נהימת התחלת המטר שמשמעת קול וכן אמר כי קול המון הגשם:

 ויוצא רוח מאוצרותיו – זכר המטר וזכר הרוח, כי בסבת הנשיאים שמעלה מן הארץ יהיה המטר, ויהיה הרוח, כי שני אידים הם שעולים מן הארץ שקורא אותם נשיאים לנשיאתם מעל הארץ

האחד לח והוא הנקרא איד, וממנו יהיה המטר, והאחד יבש, וממנו יהיה הרוח, והוא הנקרא קיטור,

ומה שאמר באוצרותיו לפי שהיא מרחפת ואינה נראת כדבר הנתון באוצר:

מלבי"ם לקול – וביחוד התבאר חכמתו והשגחתו הפרטיית מן ירידת הגשם והתהוות העננים, (כמו שבאר באורך באיוב סי' ל"ו ל"ז)

מן הקול – הקורא ומפרסם השגחתו, מה שיתן המון מים בשמים – שהוא באויר הנשימה, שהוא מקום עליית האדים (שנקרא רקיע ושמים במעשה בראשית כמש"ש),

ויעלה נשיאים מקצה הארץ – שהם האדים המתנשאים מן הארץ ומתקבצים במקום סגריר העננים,

ואשר האדים האלה וטפות מים העולים מלאים רוח ואויר שעל ידם הם מסוגרים ומתעלמים

והאויר זך וצלול ע"י העלעקטרי ויסוד האש אשר יפוצץ האדים על כנפי רוח,

והיה מחכמת ה' כי ברקים למטר עשה – בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הברק,

ועי"ז מוצא רוח מאוצרותיו – יוציא יסוד הרוח האצור באדים, ועי"כ יתהוה המטר כנודע בחכמת הטבע:

 מלבי"ם חלק באור המלים המון מים – כמו כי קול המון הגשם (מ"א י"ח):

 ויעלה נשיאים – וכבר העלה קודם לכן?, ויל"פ שמתמיד להעלות נשיאים גם אחרי ירד הגשם,

כי הגשם חוזר לעלות באדים למעלה ונשיאים נקראו ע"ש האדים המתנשאים מן הארץ לעיגול הנשימה 'מאוצרותיו' הכינוי שב על הרוח, ממקום שהוא אצור ועצור שם:

 

(יד) נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם:

רש"י נבער – לשון איש בער (תהלים צב) וכן נבערו הרועים (כאן). נסכו – לשון מסכה:

 רד"ק נבער כל אדם מדעת – מדעת חכמתו שעושה הדברים בחכמה:

 הוביש כל צורף מפסל – וכל צורף יבוש לפסלו שלא יוכל לעשות זה וקורא אותו אלוה יש לו להוביש כי שקר נסכו לשקר חפה אותו בזהב כי לא יועיל כלום אלא להטעות העם והוא שקר:

 כי לא רוח בם – באלילים והוא נסך וחפה אותם בזהב ובכסף ללא צורך:

 נסכו – ענין כסוי וחפוי כמו המסכה הנסוכה ואת קשות הנסך:

 מצודות דוד נבער – כל אדם העובד הפסל הוא נבער מהיות בו דעת

וכל צורף העושה צורת כוכבים – יקבל בושה מן צורת כוכבים

בראותו כי שקר המסכה שנסך ואין במי מהם רוח החיוני:

 מלבי"ם נבער – וכל חוקרי הטבע הם נבערים מלדעת – איך ערך את החקים האלה שיהיו מתמידים וערוכים בערך משוער שעי"כ ירד תמיד הגשם בעתו לפי צורך הארץ במדה במשקל,

והנה כשהיו מעיינים על תהלוכות הטבע, אז החוקרים השתדלו לתת על כל דבר חק טבעיי,

ואלה שלא השיגו לתת חקים טבעיים תלו הדברים בדברים נעלמים וכחות עליונים,

והגיעו מזה אל עבודת הפסילים,

אבל כשיראו חכמת ה' ויכלתו בענינים הכוללים ומתמידים כמו התהוות המטר והרעמים והברקים שם נבער כל אדם מלדעת – זאת ע"פ החקירה,

וגם המהבילים לא יוכלו לתלות זאת בפסיליהם, כי הגשם ירד תמיד בעתו,

אבל הוביש כל צורף מפסל – שאם יתפלל אליו על הגשמים אז ידע כי שקר נסכו –

ר"ל שיראה בו ג' חסרונות,

א] שאין לו לצפות שימלא תפלתו כי מה שיבטיחו נביאי הבעל בשמו הוא שקר,

ב] שאין בו אף איזה רוח חכמה או חיים שישפט עי"ז שיש בו כח אלהות, כי אין רוח בם

ג] שלא ימצא בו אף איזה כח טבעיי סגוליי כמו שנמצא בכמה דברים כחות סגוליים,

כמו באבן המאגנעט וכדומה, כי.

 

(טו) הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ:

רד"ק הבל – בעת פקדתם יאבדו, כמו שאמר למעלה יאבדו מארעא ופקדתם היא פקודת בבל שפקד האל עליה עוונה והחריבוה מדי ופרס

ואז באה פקודת האלילים גם כן שאבדו מאלהותם ומעבודתם כמו שאמר כרע בל קורס נבו היו עצביהם לחיה ולבהמה וגו' כלומר ששברו אותם ונשאו על הבהמות רוצה לומר הכסף והזהב שבהם:

מלבי"ם הבל המה מעשה תעתועים – וחוץ מזה בעת פקודתם יאבדו – ואז יתברר שאינם כלום,

(וזה מקביל, נגד מ"ש וה' אלהים אמת, אמר כי שקר נסכו. נגד אלהים חיים, אמר ולא רוח בם.

נגד מלך עולם, אמר הבל המה. נגד מקצפו תרעש הארץ, אמר בעת פקודתם יאבדו):

 

(טז) לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ:

רד"ק לא כאלה חלק יעקב – לא כמו אלה האלילים שהם חלקם אין חלק יעקב כאלה כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ואנחנו לא נעבוד בלתו כי הוא יוצר הכל ואין זולתו נוצר ונברא

ובחר ישראל לנחלה שיעבדוהו ויהיה הוא חלקם והם נחלתו וחלקו ואף על פי שגלינו לא עזבנוהו

ובעבור שעזבנוהו בארצינוגלינו ממנה,

וזה אנחנו מכירים ומודים ה' צבאות שמו שהוא אדון צבאות מעלה ומטה

והאדון ראוי לעבוד לא הכוכבים שהם צבאותיו

כל אלה הדברים שלח ירמיהו הנביא לזקני ישראל אשר בגלות בבל שגלו ראשונה עם יהויכין

שיענו הדברים האלה לכשדים אם ירצו לפתותם בעבודת האלילים

והחכם הכוזרי פירש בעת פקודתם יאבדו אם תפקדם ותחפש עליהם יהיו לאפס כדבר המזויף שאם יחפשו עליו יהיו מוצאים התחבולה אבל הענין האלהי כל אשר תחפש עליו תמצאו כזהב:

מלבי"ם לא כאלה – שב למ"ש בתחלת הענין אל דרך הגוים אל תלמדו, כי חלק יעקב אינו דומה לאלה, הם גם לדעת עובדיהם אינם יוצר,

וה' הוא היוצר – הם גם לדעת עובדיהם אין ממונים רק על דבר אחד פרטי, וה' יוצר הכל

וכן אין לירא מפניהם מפני שנחשב שה' מסר אותנו תחת רשותם והשגחתם,

כי ישראל שבט נחלתו – שאין נתונים תחת המערכה

ושמו ה' צבאות – שהוא מושל על כל הצבאות לעשות בהם כחפצו, ולכן.

 מלבי"ם חלק באור המלים חלק יעקב וישראל – ישראל מדרגה גדולה מן יעקב (ישעיה ט' ז') ומורה על הגדולים שבהם, או על שבט יהודה נגד עשרת השבטים המכונים יעקב, השבט הזה הוא נחלתו ביחוד,

שהנחלה מורה על הקדושה וההשגחה הפרטיית יותר כנ"ל (ב' ז'):

 

(יז) אִסְפִּי מֵאֶרֶץ כִּנְעָתֵךְ יוֹשֶׁבֶתי יוֹשֶׁבֶת בַּמָּצוֹר:

רש"י אספי מארץ כנעתך – החביאו כנושי מארעא סחורתיך כמו כנען בידו מאזני מרמה (הושע יא)

ומנחם פירש כנעתך לשון הכנעה ושפלות

ואספי – לשון שחייה שחי והשפילי יותר משפלות ארץ את הכנעתך את ירושלים היושבת עתה במצור:

רד"ק אספי מארץ כנעתך – יאמר כנגד בבל אל תתגאו עתה על ישראל בשביל שגלו ביניכם כי לא בצדקתכם ולא תאמרו להם שיעבדו אלילים בעבור שאתם עתה מושלים באומות

כי הנה קול ה' אומר לך בבל אספי מן הארץ כנעתך, ההכנעה שהיית מכנעת העמים, אספי אותה ההכנעה, כי לא תכניעי עוד,

וענין אספי כענין אסוף ידך וי"ת כנושי מארעא סחורתך פירש כנעתך מן כנענים נכבדי ארץ:

 ישבת במצור – את שאת יושבת במקום חזק ואת חשבת שלא תשלוט בך אומה

מצור ענין חוזק כמו ותכן צור מצור לה וכת"י דיתבא בתוקפא בקירוון כריכן

וי"מ מן ובנית מצור ופי' את שאת עתידה לשבת במצור,

ושבתי כתיב בתוספת יו"ד כמו אוהבתי לדוש וקרי יושבת והענין אחד:

מלבי"ם אספי מארץ כנעתך – ר"ל למה תכנע לעמים אחרים, ואל צבא השמים, אספי ההכנעה שלך מן הארץ את בת יהודה היושבת במצור:

מלבי"ם חלק באור המלים כנעתך – מענין הכנעה. ויל"פ ג"כ יושבת במצור על ההכנעה, מצייר ההכנעה כעצם מופשט יושב במצור:

 

(יח) כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי קוֹלֵעַ אֶת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בַּפַּעַם הַזֹּאת וַהֲצֵרֹתִי לָהֶם לְמַעַן יִמְצָאוּ:

מנחת שי והצרתי להם – מלעיל הטעם ברי"ש ועיין פ"ש בצפניה סימן א':

רש"י קולע – כזה שהוא זורק אבן בקלע. למען אשר ימצאו – שכר פעולתם:

 רד"ק כי כה אמר ה', קולע – כמו שמשליכין אבן בקלע יושלכו כל גוי וגוי ממקומו ויגלו כולם לא ישראל בלבד לפיכך אל תרחיבו פה עליהם

וכן נבא עליהם ירמיהו לאדום ולמואב וכן השאר כמה שכתוב בפעם הזאת כי כלם לקו על ידי נבוכדנצר ואחר כך לקה הוא ונלכדה בבל בתחלת מלכות בן בנו:

 הצרתי להם למען ימצאו – אשר דברתי עליהם על ידי עבדי הנביאים למען ידעון כי מאתי הכל,

והצרתי ענין צרה וצוקה

והחכם ראב"ע פירש כן כי ה' יביא עליהם קולעים ויצר להם מקומם

 הטעם להיותם נחברים במקום אחד למען ימצאו אותם הקולעים

ואדוני אבי ז"ל פירש סמוך לפסוק הבא אחריו למען ימצאו צרות עד שיאמר כל אחד מהם אוי לי על שברי

כי ישראל לוקין והצרתי מלעיל הטעם ברי"ש וי"ת ואעיק להון בדיל דיקבלון חוביהון:

מלבי"ם כי כה אמר ה' – מה שבא עליך רעה אינו מן המערכה רק מה',

הוא אמר הנני קולעאזרוק אותם בכף הקלע חוץ מגבולם, ושם אציר להם,

למען ימצאו – את ה' בבקשתם אותו, כמ"ש והפיץ ה' אתכם בעמים וכו' ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת:

 מלבי"ם חלק באור המלים קולע – מענין יקלענה בתוך כף הקלע (ש"א כ"ה כ"ט):

 

(יט) אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי נַחְלָה מַכָּתִי וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ:

רש"י נחלה – לשון חולי. ואשאנו – ת"י ואסוברניה אשופריר"לוי בלעז:

רד"ק אוי לי על שברי – אמר הנביא לפי שדבר בפורענות יושבי הארץ

ר"ל שאר האומות העתידה לבוא אמר בין כך ובין כך אוי לי על שברי כי ישראל לוקים תחלה:

 נחלה מכתיהחי"ת בשו"א לבדו נחלה פירוש נכאבת כלומר מכה קשה היא וחשבתי שזה חלי שאוכל לסבול אותו ולא אוכל כי אהלי שדד, אהלי המשיל ירושלם לאהל וערי יהודה כמיתרים לאהל:

מלבי"ם אוי לי – עפ"ז יצעק הנביא על שבר עמו, אחר שהוא השגחיי ע"י ה' וע"י שסרו מאתו, אוי לי על שברי – ר"ל שיש להשבר שלי שני חסרונות, א] השבר החיצון,

ב] מה שנחלה מכתי – שנלוה אליה מכה פנימית והיא נחלה מאד.

 ואני אמרתי אך זה חלי – ר"ל אני חשבתי שאין לי רק חלי זה לבד, ר"ל חולי אחת פרטיית, ואוכל לישאולסבול אותו – אבל ראיתי כי יש לי חליים רבים ונאמנים כי.

 מלבי"ם חלק באור המלים שברי. מכתי – המכה פנימית נגד השבר, ואם נתוסף מכה על השבר קשה לרפאות (ועי' לקמן ל' י"ב):

 אך זה חלי – כמו אך חלי זה לבדו:  יצאוני – יצאו ממני, ותפס לשון זה כי גם הוא יצא עמהם:

 

(כ) אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם אֵין נֹטֶה עוֹד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעוֹתָי:

רש"י יצאוני – יצאו ממני. ירושלים אומרת כן:

רד"ק בני יצאוני – כי העם כבנים לנביא שמיסר אותם כאב המיסר את בנו אם ישמעו אליו:

 יצאונייצאו ממנו כלומר שגלו עם יהויכין וכן חזקתני ותוכל חזקת ממני:

 אין נוטה עוד אהלי – אם אומר עוד יהיה מלך שיטה האהל ששדד ראיתי כי איננו ואין מקום יריעות האהל שנפלו כי האהל עשוי מיריעות:

מלבי"ם אהלי שודד – וגם אם ארצה לטעת אהל אחר כל מיתרי נתקו – המיתרים הקושרים את האהל, ואם אמצא גם מיתרים, הלא בני יצאו ממני ואינם – עוד במציאות עד שאין נוטה עוד אהלי – כ"ז מפרש השבר החיצון, עתה מפרש מ"ש נחלה מכתי, שהסבה לזה היא מכה פנימית:

 

(כא) כִּי נִבְעֲרוּ הָרֹעִים וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ עַל כֵּן לֹא הִשְׂכִּילוּ וְכָל מַרְעִיתָם נָפוֹצָה:

רש"י לא השכילו – לא הצליחו במלכותם כמו בכל אשר יפנה ישכיל (משלי יז). מרעיתם – צאן מרעיתם:

 רד"ק כי נבערו הרועים – לפיכך אין נוטה עוד האהל והרועים הם יהויכין וצדקיהו שהיו מלכים

והמלך יקרא רועה וכן תרגם יונתן ארי אטפשו מלכיא:

 

 

 לא השכילו – לא הצליחו כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והדומין לו ויהויכין וצדקיהו בעבור שלא דרשו את ה' כמו יאשיהו על כן לא הצליחו במלכות כמו שהצליח הוא

 כמו שכתוב עליהם וכל מרעיתם נפוצה הצאן שהיו רועים והם ישראל נפוצו בגלות:

מלבי"ם כי נבערו הרועים ולא דרשו את ה' – וזה הסבה שלא השכילו – את מעשיהם לשמור האהל והצאן

וע"כ מרעיתם נפוצה – (ויען דמה אותם לצאן ורועים תפס לשון אהל שנופל על אהל רועי):

 

(כב) קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה וְרַעַשׁ גָּדוֹל מֵאֶרֶץ צָפוֹן לָשׂוּם אֶת עָרֵי יְהוּדָה שְׁמָמָה מְעוֹן תַּנִּים:

רד"ק קול שמועה – הקול שאנחנו שומעים ורעש גדול בשמועות מבהילות כמו הרעש בא מארץ צפון

כלומר ששמענו שנסע נבוכדנצר ממקומו זה היה הקול,  אבל לא היו אומרים לאיזה מקום יבא

ואמר הנביא שראה בנבואה כי יבא לשום את ערי יהודה שממה:

מלבי"ם קול שמועה – מבואר ביחזקאל (כ"א כ"ד) כי נבוכדנצר יצא מארצו ועמד על אם הדרך לקסום קסם ולהפיל גורל אם ילך על בני עמון או ירושלים, ונפל הקסם על ירושלים,

זאת רואה הנביא בחזיונו ומתפלל אל ה' שישים פניו אל בני עמון לא אל ירושלים,

וז"ש הנה באה קול שמועה – שנ"נ יצא ממקומו, ואח"כ בא רעש גדול

שמגמת מהלכתו הוא לשום את ערי יהודה שממה – והלא.

 

(כג) יָדַעְתִּי ה' כִּי לֹא לָאָדָם דַּרְכּוֹ לֹא לְאִישׁ הֹלֵךְ וְהָכִין אֶת צַעֲדוֹ:

רש"י לא לאדם דרכו – כי יצר הרע שבראת בו מטהו מן הדרך ד"א ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו

אין ביד כל אדם כח להצליח דרכו ואם לא על פיך אין כח ביד אויב להחריב ביתך:

 רד"ק ידעתי ה' – פירושו כמו שפי' אדוני אבי ז"ל כי על נבוכדנצר נאמר שהיה דעתו על בני עמון כמו שאמר כי עמד מלך בבל על אם הדרך כי הוא היה דעתו על בני עמון בנסעו ממקומו

וכאשר היה על אם הדרך והיה לשני דרכים האחת לבני עמון והאחת לירושלם עמד בדעתו כאילו חוזר בו מדעתו שהיה בתחילה

והאל החליף רוחו ושנה את קסמיו לבא אל ירושלם בעבור צדקיהו שעבר על שבועתו וחלל את השם

ואמר הנביא ידעתי ה' לא לאדם בקמץ הלמ"ד לידיעה לאדם הידוע והוא נבוכדנצר:

 לא לאדם דרכו – כלומר אינו ברשותו כי אתה תשנה רצונו:

 לא לאיש הולך – וכן לא לאיש הולך בעולם שהולך בדרך אין לו דרכו להכין צעדו כי לא ידע מה יבואנו

ואין ההכנה בידו כמו שאמר דוד מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ:

 מצודות דוד ידעתי ה' – זהו מאמר בני יהודה שיאמרו אתה ה' הן ידעתי כי לא היה לאדם מכל בני יהודה את הדרך הראוי לו להלוך בו.

לא לאיש – לא ימצא בינינו איש שהיה הולך ומכין את צעדו ללכת בדרך הישר

אבל הלכו כפי ההזדמן והקרי:

מלבי"ם ידעתי ה', כי לא לאדם דרכו – ר"ל בין בחירת הדרך לאיזה דרך ילך אינו לאדם רק לה',

וגם אם יבחר בדרך, לא איש הולך והכין את צעדו – גם ההליכה והצעד הוא מה',

וא"כ תוכל לעכבהו שלא יבחר דרכו לירושלים רק לרבת בני עמון,

ואף שבחר כבר בדרך זה תוכל לעכב צעדיו שלא יוכל ללכת, וא"כ אבקש.

 מלבי"ם  חלק באור המלים לא לאדם, לא לאיש – מבואר אצלנו (התורה והמצוה ויקרא סי' י') שיש הבדל בין איש ובין אדם,

ששם אדם מציין מין אדם לבדו מצד שהוא אדם בוחר ומשכיל ומצד בחירתו יבחר הדרך,

אמר לא לאדם דרכו,

ואיש מציין יש ונמצא וכולל כל נמצא אשר הוא חי, ומצד ישותו ינוע רגליו וצעדיו וילך בדרך אשר בחר,

עז"א לא לאיש הולך והכין את צעדו ועי' תהלות (ל"ז כ"ג, משלי ט"ז ט'):

 

(כד) יַסְּרֵנִי ה' אַךְ בְּמִשְׁפָּט אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִטֵנִי:

רש"י אך במשפטביסורין. במשפט – יושטיצ"א בלעז. אך במשפט – ת"י ברם בדין חשוך. אל באפך – פן תהא כלייה:

 רד"ק יסרני ה' אך במשפט – פירושו כמו שפירש רבי יונה כי הנביא מדבר בלשון ישראל בלשון יחיד דרך כלל ואמר בראותו נבוכדנצר בא לארץ יהודה לשום הכל שממה

אמר ידעתי כי זה מוסר שאתה מיסר אותנו, טוב שתיסרנו אך במשפט כפי שנוכל לסבול

אל באפך פן תמעיטני כי אם תיסרני באפך תמעיטני מהיות גוי

וכן ת"י איתי עליהון ייסורין וגו' כבעמוד וכן ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך:

מלבי"ם אך במשפט – אחר שאתה רוצה ליסר אותנו על עוננו יהיה היסור רק כפי המשפט וכמדת החטא,

ולא באפך – כי האף אינו מבחין בין טוב לרע, ותחת שילך לירושלים ילך לרבת בני עמון, ושם.

 

(כה) שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ:

רד"ק שפוך חמתך – אם יש לך אף וחמה שפוך אותה על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות הממלכות אשר בשמך לא קראו

כי ישראל אף על פי שחטאו לפניך לא יצאו מתחת רשותך מכל וכל, ולא נתערבו עם עם אחר,

אלא הם נבדלים מכל העכו"ם, ומחזיקים ברוב המצות, וקוראים בשמך ומתפללין לפניך

ואף על פי שאין לבם נכון ישובו עוד בתשובה כי לא אבדה תקוה מהם ועוד היום יש בהם חסידים:

 משפחות – כמו גוים כי האומה תקרא משפחה כמו ואם משפחת מצרים לא תעלה:

 כי אכלו – ואע"פ שהם שבט אפך על ישראל

אתה קצפת מעט והם עזרו לרעה וראוין הם ליענש ועליהם שפוך חמתך:

 ואת נוהו השמו – כתרגומו וית מדוריהן אצדיאו ויתכן לפרש כי על בית המקדש אמר ודבר על העתיד:

מלבי"ם שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך – שהם רבת בני עמון,

וגם על משפחותהפרטיים שנמצאו בהם שידעו שיש אלהים,

מ"מ בשמך לא קראו – כי יקראו בשם הבעל.

 כי אכל את יעקב – פעם אחר פעם, אכל – ושוב אכלוהו – שנית,

ואחר שאכלו להנאתו כלה אותו – לגמרי והֵשַם את נוהו – ויל"פ זה על רבת בני עמון שהיו ג"כ מצוררי יהודה, או על נ"נ שבא ג"פ על ירושלים כמ"ש גלו בשבעה גלו בשמונה גלו בשמונה עשר, ולכן שילש דבריו ג"פ:

מלבי"ם חלק באור המלים (כד-כה) אל באפך, שפוך חמתךאף הוא הקצף החיצוני,

וחמה היא פנימית שמורה בלב והיא קשה מאף.

הוסיף שעל הגוים אשר לא ידעוך תשפוך גם החמה עם האף החיצוני:

 גוים – משפחות – בגוי אחד ימצאו כמה משפחות:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב