ירמיה

ספר ירמיה פרק כ

(א) וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה' אֶת יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

רד"ק פקיד נגיד – הפקיד הגדול שהוא נגיד על כלם ותרגם יונתן ממנא סגן כהניא:

 

(ב) וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית ה':

רש"י המהפכת – שם מקום האסורים וי"ת לכיפתא ארוולו"ר בלעז:

 רד"ק על המהפכת – יש מפרשים שהוא בית הסוהר

ואדוני אבי ז"ל פירש כלי שהוא עשוי שני עצים ועושין בנתים בית צואר ומכניסין שם צוארי האסורין וי"ת לכיפתא:

בשער בנימן העליון – השער הזה היה בחלק בנימן כי בית המקדש היה מקצתו בחלק יהודה ומקצתו בחלק בנימן:

 

(ג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת יִרְמְיָהוּ מִן הַמַּהְפָּכֶת וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ לֹא פַשְׁחוּר קָרָא ה' שְׁמֶךָ כִּי אִם מָגוֹר מִסָּבִיב:

רש"י מגור – יראה.

לא פשחור קרא ה' שמך וגו' – לא נקרא שמך פשחור אלא בשביל דבר זה כלומר פשח שחור כמו אילן שנפשח וכן ויפשחני (איכה ג)

וכן אמר לו לא פשחור קרא שמך שלשון פשחור משמע אדם גדול ובן חורין פש חור [פש- גדול, הרבה, נפיש] אלא לכך נקרא שמך פשחור פשח שחור, [ענין ה'שחור' לא הוברר לי די הצורך. יתכן מל' 'חשך משחור [-פחם] תארם' [איכה ד-ח], וא"כ יהיה פירושו אילן שנפשח והושחר כפחם.

ד"א פש סחור'רבים סביבותיך' להרוג וללשון זה מגור הוא לשון אסיפה כמו מגורי אל חרב (יחזקאל כא) מצודות ציון אסיפה וקבוץ כמו אוגר בקיץ (משלי י):

מלבי"ם לא פשחור – ששם זה מורה על התפשטות והחירות,

כי אם מגור מסביב – שהוא ההפך שמתאסף אל עצמו מפני הפחד והמצור:

 מלבי"םחלק באור המלים לא פשחור – שם פש-חור, פש מענין ריבוי והתפשטות, כמו ופשו פרשיו, כי תפושו כעגלה דשה, וחור מענין חירות. ומגור הוא ההפך שמורה הצמצום (כנ"ל ו' כ"ה):

מלבי"ם חלק באור המלים לעיל פ"ו פכ"ה מגור. גור – מנע"ו בא על הפחד ועל האסיפה. וגרה מנל"ה בא על התגרות מלחמה,

והבא על הפחד אינו מציין היראה רק מה שמתכנס אל עצמו בסבת היראה להסתתר,

ואמרו חז"ל לא תגורו מפני איש, אל תכניסו דבריכם מפני איש, וכן גור הבא על האסיפה גדרו שמתאסף סביב אויבו עד שהוא מקיף אותו סביב, וזה מגור מסביב:

 

 (ד) כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל אֹהֲבֶיךָ וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְאֶת כָּל יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב:

מצודות דוד למגור – לאסיפת הגייסות. לך – אותך אתן ולכל אוהביך. ועיניך רואות – כשיפלו בחרב. והכם – מהם יכה בחרב:

 מלבי"ם נותנך למגור – שישמעו מה שנעשה לך ויגורו ויפחדו, ונפלו בחרב – בעת המלחמה,

ואת כל יהודה אתן – בעת שכבשום, והגלם – ושם בבבל יכם בחרב – או ר"ל הגלה מקצתם, והכה מקצתם:

 

(ה) וְנָתַתִּי אֶת כָּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת כָּל יְגִיעָהּ וְאֶת כָּל יְקָרָהּ וְאֵת כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה:

רש"י חוסן – ממון:

מלבי"ם ונתתי את כל חוסן – הם הדברים החזקים שבעיר כמו המבצרים,

ויגיעה – כספם וזהבם ותבואותיהם, ויקרה – דברים היקרים כמו אבנים טובות ומרגליות,

ואת כל אוצרותשאצרו המלכים, אתן

מפרש – נגד כל חוסן אמר – אתן ביד אויביהם – שיכבשו המבצרים,

ונגד יגיעה ויקרה אמר – ובזזום – שיבוזו אנשי החיל איש לו,

ונגד האוצרות אמר – ולקחום – כי יוקחו לאוצר מלך בבל:

 מלבי"םחלק באור המלים חוסן – עקרו של דבר חזק ומתקיים, וחסון הוא כאלונים (עמוס ב'),

ובא על העושר בהשאלה כי הון עשיר קרית עזו,

ופה ר"ל דברים החזקים שבעיר כמו בית צדיק חוסן רב, ומשתתף עם מחסה.

ועל כיבוש מבצרים שייך לשון נתינה:

 ובזה בא על דברים הנבזזים מן החיל, ולקיחה שייך אל האוצרות, שרובם נלקחים לאוצר המלך ואינם נבזזים, ואם גם האוצרות ניתנו לאנשי החיל לבוז אז יפול עליהם לשון בזה (למעלה ט"ו י"ג):

 

(ו) וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכָל אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר:

רד"ק ואתה- אתה וכל אהביך– ולמעלה אמר על אהביו שיפלו בחרב אויביהם, והנה אומר שיקברו בבבל? רוצה לומר אותם שימלטו מחרב ירו' ילכו בשבי בבל, ושם ימותו, ויקברו והקללה הוא שיקברו בארץ טמאה, לפיכך אמר ושם תקבר

כי אחר שאמר ושם תמות ידוע הוא ששם יקבר? אלא דרך קללה זכר לו הקבורה, שיקבר בארץ טמאה

ומה שאמר בכל פסוק מהם 'כל' אהביך, רוצה

 לומר רבים מאהביך, כי יבא כל בענין הזה, כמו וכל הארץ באו מצרימה, רוצה לומר רבים מהארץ וכמוהו רבים:

מלבי"ם ושם תקבר – ר"ל לא תשוב לא בחיים ולא אחרי המות:

 

(ז) פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי:

רד"ק פתיתני – לפי שהכה אותו פשחור ונתן אותו במהפכת צעק חמס מתוך צערו

ואמר פתיתני ה' כאדם המפתה חברו כי אני הייתי מונע עצמי מן שליחותך

ואמרתי אהה ה' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי ואתה פתיתני ואמרת לי אל תאמר נער אנכי:

 ואפת – ואני הייתי נפתה לדבריך:

 חזקתני ותוכל – היית חזק ממני בטענה ויכולת לי ועשיתי שליחותך

 והנה הייתי לשחוק כל היום כי הם שוחקים ולועגים לי:  כולוה – אומר על ישראל דרך כלל, ואפת מבנין נפעל ויהיה בתשלומו אפתה על משקל אבנה ובחסרון למ"ד הפעל אפת כמו תגל ערותך ויקר אלהים

והדבר הזה אשר דבר ירמיה לא היה דבר שלא כהוגן כנגד האל אלא דברי צער על עצמו,

לפיכך לא חשב לו אלה הדברים באלה הפסוקים לעון כמו שחשב לו לעון מה שאמר למעלה "היו תהיה לי כמו אכזב" כי אותו הדבר היה דבר חטא כנגד האל, לפיכך אמר לו "אם תשוב ואשיבך" כמו שפירשנו:

מלבי"ם פתיתני ה' – ר"ל הנה לא רציתי להיות נביא,

א] מפני שיראתי שאהיה לצחוק וללעג מצד כי נער אנכי, וע"ז פתיתני – כמ"ש אל תאמר נער אנכי ואפת

ב] מפני שיראתי שאם לא אהיה לצחוק יחרה אפם עלי ויהרגוני,

וע"ז חזקתני – כמ"ש אל תירא מפניהם ותוכל

ועתה כל אשר יגורתי בא לי – אם מה שיראתי שאהיה לשחוק – הייתי לשחוק כל היום

ולא אצל קצת מן העם – רק כולה לועג לי – ואם מה שיראתי שיעשו לי רעה.

 מלבי"םחלק באור המלים שחוק, לועג לי – הלעג הוא יותר מן השחוק, שישחק על חברו לפעמים ולא יבזהו,

כמו אם יוחלק ויפול בשגגה, אבל הלועג יבז לו (עי' תהלות ב' ד', שם נ"ט ט', משלי א' כ"ז):

 

(ח) כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם:

מלבי"ם מדי אדבר אזעק – איני אצלם כאיש משוגע ופתי שיצחקו עליו ולא ישימו לב לדבריו,

כי בכל עת שאדבר דבר נבואה י"ל לזעוק בין על חמס – בממון, בין על שוד – בגוף,

כי היה דבר ה' לי לחרפה – מה שאני מדבר בשם ה', הם חושבים שאני עצמי מדבר זאת

וע"כ יחרפוני על דברי שאני אומר להם:

 מלבי"םחלק באור המלים לחרפה ולקלס – הקלס הוא המאמר שעושים לצחוק על אדם ושם גנאי שנותנים לו,

כמו ויתקלסו בו, עלה קרח, הקרובות והרחוקות יתקלסו בך טמאת השם רבת המהומה (יחזקאל כ"ב ה'):

 

(ט) וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל:

רד"ק ואמרתי- ואם אחשב בלבי שלא אזכרנו עוד ושלא אדבר בשמו עוד לא אזכרנו להם

ולא אדבר עוד בשמו להם כי אני נבזה עליו:

 והיה בלבי כאש בוערת – היה דבר ה' בלבי כאש בוערת שאשתדל בכל כחי להוציאם

וכן כמו אם היה אש עצור בעצמותי שאשתדל להוציאו בכל כחי כן דבר ה':

 נלאתי כלכל – נלאתי לכלכלו ולא אוכל לסבול בקרבי, כמו אם היה אש ואני על כרחי מוציאו בשפתי ואומרו להם,

ואמר בוערת ואמר עצור כי האש ימצא זכר ונקבה כי אש יצאה מחשבון ובפסוק אחר זכר ונקבה "תאכלהו [-נקבה] אש לא נפח [-זכר]".

כלכל ענין סבל וכן ומי מכלכל את יום באו:

מלבי"ם ואמרתי – ועי"ז גמרתי בלבי שלא אנבא עוד, לא אזכרנו – ר"ל שאשכח מזכרוני מה שאמר לי עד עתה, ולא אדבר עוד בשמו – לעתיד לא אלך בשליחות מאתו,

אבל (נגד לא אזכרנו) והיה בלבי כאש בוערת

(ונגד לא אדבר עוד בשמו) ונלאיתי כלכל ולא אוכל – שלא אלך בשליחותו ולא אנבא:

 מלבי"םחלק באור המלים ונלאיתי כלכל ולא אוכלהלאות הוא פסיקת הכח ע"י רוב הזמן שסבל,

ומוסיף ולא אוכל כלכל כלל אף זמן מועט:

 

(י) כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ:

רש"י כי שמעתי – אני אמרתי שלא אזכרנו לפי ששמעתי דבת רבים אלו שמתלחשים עלי.

מגור – לשון אסיפה וכן ת"י. הגידו – עליו עדות שקר.

ונגידנו – ונעידנו

ומנחם פי' הגידו ונגידנו כמו (דברים יד) לא תתגודדו וכן חבר לחלק יגיד רעים (איוב יז) לשון השחתה כמו גודו אילנא (דניאל ג)

ודונש פתר אותו לשון הגדה ממש וכה פתרונו הגידו עליו דברי שקר ונגידנו למלך

ויש לנו כמו נגידנו דברים רבים במקרא אשר לא יכין פתרונו כי אם עד אשר יחלקון לשתי תיבות או לשלש  כמו ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לו) בני יצאוני (ירמיה י). שומרי צלעי – מצפים שברי. אולי יפותה – לשמוע לנו ולטעות אחרינו:

 רד"ק כי שמעתי דיבת רבים – לשון הרע שאומרים עלי:  מגור מסביב – מפחידים אותי מסביב זה מכאן וזה מכאן ויונתן תרגם מגור לשון אסיפה דמתכנשין מסחור סחור כמו יגורו עלי עזים יגורהו בחרמו ומה הם אומרים עלי זה לזה:

 הגידו ונגידנו – פירוש הגידו דבר שקר עליו ונגידנו למלך כמו שאמר לכו ונכהו בלשון:  כל אנוש שלומי שומרי צלעי – אותם שהייתי חושב שהם אנשי שלומי הם שומרים ומצפים מתי אהיה צולע ונכשל בשום דבר:

 אולי יפתה ונוכלה לו – אולי יפתה לדברינו שיאכל וישתה עמנו ונקחה נקמתינו לפי שנשקהו סם המות וי"ת מאיס יטעי:

מלבי"ם כי שמעתי – וחוץ ממה שחרפוני ורדפוני ע"י דברי נבואתי רצו להוציא עלי דבה בעלילות שקר,

ולא איש יחידי רק דבת רבים, וגם (דבת) מגור מסביב – הוא פשחור שקראו בשם מגור מסביב,

ב] שהעמידו נגדי עדי שקר להעיד שקר בפני

וכ"א אומר לחברו הגידו אתם את הדבה ואנחנו נגידנו – ר"ל נהיה עדים להגיד זאת בפניו לפני השופטים,

ג] שגם כל אנוש שלומי – הם שומרי צלעי – מצפים שאהיה צולע מעט ועי"כ אפול,

אומרים זל"ז, נדבר עמו שלום להתעותו שיאמין לנו,

 אולי יפותה – לקבל עצתנו, ועי"כ נוכלה לו ונקח את נקמתנו ממנו – אבל.

 מלבי"םחלק באור המלים מגור מסביב – דבת מגור מסביב הוא פשחור:

 ונגידנוהעצם שאליו יגיד דבר בא בשמוש הלמ"ד, ונגד לו את דברי אדוני.

והדבר אשר יגיד נקשר במלת את, ויגד לו מרדכי את אשר קרהו.

ופה ר"ל נגיד אותו היינו שנגיד מעשיו ותכונתו:  צלעי – לשון והוא צולע על יריכו:

 

(יא) וַה' אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ:

רד"ק וה' אותי – הם חושבים להמיתני ומזה לא אפחד כי ה' הבטיחני ואמר אלי ונלחמו אליך ולא יוכלו לך

והוא עמי כגבור עריץ שיהיה עמי שלא אפחד או פי' ונתן אותי כמו גבור עריץ לעמוד כנגדם ותרג' יונתן וה' מימריה בסעדי כגבר תקיף:

 בשו מאד כי לא השכילו – ענין הצלחה כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והוא עבר במקום עתיד בשו מאד כי לא השכילו כלומר יהיה להם בשת שלא יצליחו במעשיהם ובמחשבותם עלי

ואותה הבושת תהיה כלימה שלא תשכח כי יהיו לקללה בפי האנשים לעולם: ולא יכלו – חסר וי"ו שהוא במקום יו"ד פ"א הפעל מהמכתב: לעולם. ולא יכלו – חסר וי"ו שהוא במקום יו"ד פ"א הפעל מהמכתב:

מלבי"ם וה' אותי – ה' הוא האות והנס שלי, והוא מצוייר על דגלי כגבור עריץ – הלוחם בעדי להצילני,

ע"כ רודפי יכשלו ולא יוכלו – לעשות לי רעה,

אבל בושו – הם צריכים לבוש מאד כי כלימת עולם – הלא לא תשכח –

שעשו נבלה כזאת להוציא דבה ולהעיד שקר:

 מלבי"םחלק באור המלים וה' אותי – מענין והיו לאות על ידך:

בשו, כלמת – הבושה מעצמו, והכלימה ע"י אחרים (כנ"ל ג' כ"ה):

 

(יב) וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי:

רד"ק וה' צבאות בוחן צדיק – אותו שהוא צדיק לעיני בני אדם לא ידעו בו אם תוכו כברו

וה' צבאות בוחן אותו אם לבו בסתר כמו מעשיו בגלוי יגמלהו כצדקו

ואם לאו יגלהו ויפרסמהו לעיני האנשים שידעו מי הוא כלומר שיכשילוהו במעשיו:

מלבי"ם וה' צבאות – אחר שאתה בוחן מי הצדיק בדינו, ואתה רואה גם מחשבת הלב,

וידעת צדקתי ושכל הדבה שהוציאו עלי שקר שלא הרהרתי אף במחשבה במה שהם חושדים אותי,

א"כ אבקש אראה נקמתך מהם – כי אינה נקמתי לכבודי רק לכבודך

כי אליך גליתי את ריבי – שריבי גליתי אליך אחר שהוא בעבור כבודך:

 

(יג) שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת ה' כִּי הִצִּיל אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים:

מלבי"ם שירו – ועכ"פ שירו על ההצלה שהצילני מידם ולא יכלו להפיק זממם עלי:

 

(יד) אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ:

רש"י ארור היום אשר יולדתי בופוא"י אינייניר"ט בלעז היא שעת הריון

ועל ידי אונס שמש חלקיהו אביו מטתו ביום שהיה בורח מפני מנשה שהיה הורג את הנביאים ושמש מטתו וברח:

 רד"ק ארור היום – ממרירות נפשם יקללו הצדיקים יום הולדם בו ואף על פי שלא תשיגהו קללה כי כבר עבר, וכן אמר איוב יאבד יום אולד בו וגומר, והוסיף הענין במלות שונות ואמר יום אשר ילדתני אמי:

מלבי"ם ארור – ביום שנתעברה אמו של ירמיה בירמיהו הרג מנשה את כל נביאי ה' והיה יום ארור,

וז"ש ארור היום אשר ילדתי בו – ר"ל שהוא ארור מכבר,

ויום שנולד ירמיה היה תשעה באב שהיה עתיד הבית להחרב בו,

ועז"א שיום הלידה אל יהי ברוך – בעתיד:

 מלבי"םחלק באור המלים ילדתי, ילדתני אמי – הלדה מצד האב בא על העבור,

ובמלת יולדתי בפועל מציין עת העבור שהולידו אביו, ואל עת הלידה אמר ילדתני אמי,

ומלת ארור אינו קללה רק הודעה, היום הוא ארור מכבר:

 

(טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ:

ספר קול אליהו וקשה מה פשעו של האיש המבשר שמקללו כל כך, וגם הכפל שמח שמחהו אינו מובן,

אמנם יש לבאר דהכי פירושו כי הדרך הוא שהמתבשר מברך להמבשר שגם לו יזמין הקב"ה שמחה כזו,

וזהו שאמר ירמיה שאצלו הוא בהיפוך, כי אם יהיה כמוני יסבול צרות ולא ברכה הוא. (לקט אמרים):

[ולפי זה ביאורו מי שבא לשמח את אבי בבשורת הולדתי, שימחהו אבי בחזרה ואמר לו – בקרוב אצלך גם כן! וממילא יוצא שאבי אמר לו "ארור תהיה" כי זה מצבי!]

 רד"ק ארור האיש אשר בישר את אבי – ואעפ"י שהיה מקלל ממרירות נפשו יש לתמוה איך היה מקלל המבשר, כי אם הוא היה בחיים תשיגהו קללה?

ואולי היה איש טוב המבשר והיה לירמיהו עון על קללו אותו.

ואמר כי נודע לו כי פשחור בן אימר היה המבשר:

שמח שמחהו – באמת שמחהו כשאמר לו כי בן זכר נולד לו כי בני אדם שמחים לבן זכר ודואגים על הנקבה ואם היה יודע אבי סופי שיהיו ימי בעמל ויגון לא היה שמח בי:

מצודות דוד ארור האיש וכו' – הואיל ולמפרע לא היתה הבשורה טובה בודאי לא היה המבשר איש טוב כי דרך איש טוב לבשר טובה כמ"ש איש טוב זה ועל בשורה טובה יבוא (שמואל א' יח).

שמח שמחהו – אמר בתמיה וכי למפרע היתה שמחה:

 מלבי"ם ארור האיש – וכן האיש אשר בשר את אבי היה ג"כ ארור,

כי מנשה הרג אותו על שבשר את אבי ושמח שמחהו – ולכן הרגו:

 

(טז) וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם:

רש"י כערים אשר הפך – סדום ועמורה. ולא נחםמשגזר עליהם חורבן לא חשב מחשבה אחרת לבטל גזרתו.

 רד"ק והיה, ושמע זעקה בבקר– זעקה מקרוביו ומאוהביו בבקר כלומר בתחלת היום,

וכן ישמע תמיד עד עת צהרים, וכן מכאן ואילך כל היום אלא זכר צהרים לפי שהאור הולך ומוסיף מהבקר עד עת הצהרים ותהיה קללתו מוספת והולכת כי התרועה יותר מהזעקה

והתרועה תהיה לשמחה כמו לא ירונן ולא ירועע יתרועעו אף ישירו

ותהיה לאבל ולצער כמו למה תריע רע וכן ותרועה בעת צהרים:

מלבי"ם והיה – האיש הזה היה דומה כערים אשר הפך ה' – וכן נאבד הוא וכל אשר לו ע"י מנשה,

ושמע קול זעקה בבקר – אז לקחו לבית האסורים ודן אותו,

ותרועה בעת צהרים – הריעו בשופר שיצא כרוז להמיתו, והטעם שהרג אותו מנשה היה.

 

(יז) אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם:

רד"ק אשר לא מותתני מרחם – מותתני מבנין מרובע אומר על איש [ולרש"י מלאך המות] למה לא המיתו קודם צאתו מרחם

או אמר על האל כמו שאמר איוב כי לא סגר דלתי בטני:

 ותהי לי אמי קברי – שאם מותתני קודם צאתי מרחם היתה לי אמי קברי:

 ורחמה הרת עולם – רחם אמי למה לא היתה לי להריון עולם ממני [הריון שאינו פוסק לעולם, קרי שלא אוולד כלל]

הרה בסמוך הרת כמו מן שנה שנת שלומים שפה שפת היאור ובאמרו הרת ל' נקבה ורחם מן הדומה לשון זכר טעם הנקבות על האם שתהיה הרת עולם ממני שאהיה לעולם ברחמה:

מלבי"ם על אשר לא מותתני מרחם – על שידע עברוני ולא הודיע למלך למען ימיתני מרחם,

ע"י כוס שהיה נותן לאמי שתפיל הולד, כי מנשה לא רצה שישאר זרע לנביאי ה':

 מלבי"םחלק באור המלים ורחמה הרת עולם – כי העובר המת ברחם ויצא משם תוכל אמו להתעבר שנית,

אבל אם ישאר שם לא תקבל עוד הריון:

 

(יח) לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי:

רש"י עמל ויגון – חורבן בית המקדש:

מלבי"ם למה זה – זה מסיים ירמיה, א"כ אם כבר נחתו בי חצי רוע המערכה מעת נוצרתי בבטן,

למה יצאתי מרחם – להיות מעותד אל המון התלאות:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “ירמיה פרק נב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב