ספר ירמיה פרק מט

(א) לִבְנֵי עַמֹּון כֹּה אָמַר ה' הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל אִם יוֹרֵשׁ אֵין לֹו מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת גָּד וְעַמֹּו בְּעָרָיו יָשָׁב:

רש"י הבנים אין לישראל – בי"ת רפה וה"א חטף פתח שהוא ל' תמיהה:

מלכם – עבודת כוכבים של בני עמון מלכם שמה שנאמר (מלכים ב כ"ג) ולמלכם תועבת בני עמון:

רד"ק לבני עמון, מדוע ירש מלכם את גד – כמו שפירשנו כי כשגלו בני גד ובני ראובן מארצם באו בני עמון ומואב שהיו שכנים להם וישבו בה ועוד שהיו סבורין שהיה להם בה דין כי מקדם היתה שלהם

ומה שאמר מלכם את גד רוצה לומר את ארץ גד

ואפשר בנה בארץ גד מלך בני עמון עיר המלוכה לפיכך אמר מלכם:

מלבי"ם לבני עמון. נחלת גד היתה בגבול בני עמון (יהושע יג, כה), ולכן נתישבו בערי גד,

ועז"א וכי בנים אין לישראל, אם אין להם בנים, או היורש אין לו שאר יורשים, ומדוע ירש מלכם את גד?:

 

(ב) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְהִשְׁמַעְתִּי אֶל רַבַּת בְּנֵי עַמֹּון תְּרוּעַת מִלְחָמָה וְהָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה וּבְנֹתֶיהָ בָּאֵשׁ תִּצַּתְנָה וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת יֹרְשָׁיו אָמַר ה':

רד"ק לכן – לפי שהוא החזיק בארץ גד יבא לו השודד עד עיר המלוכה והיא רבת בני עמון שהיתה לו בארצו ויחריב אותה היא ובנותיה:

וירש ישראל את יורשיו – זה לא אמר על הזמן ההוא כי פורענות אלה האומו' שזכר ע"י נבוכדנצר תהיה ואז ישראל היו בגלות [ר"ל ולפ"ז איך אמר "וירש ישראל את יורשיו"?]

אלא לפי שאמר כי בני עמון ירשו ארץ בני גד, אמר כי עוד יבא זמן שירשו ישראל את עמון, שהיו יורשיו,

וזה יהיה באחרית הימים כמו שאמ' ובני עמון משמעתם בנבואת ישעיה

ואפשר [שמדבר על ההוה] שהיה ענין וירש ישראל את יורשיו כי בני עמון לקו ג"כ על ידי מדי ופרס כמו שאמר בנבואת יחזקאל הנני נותנך לבני קדם למורשה

וישראל עלו מהגולה ע"י כורש מלך פרס ונתן להם רשות בארץ בני עמון

כי בתחילה נפלו ביד מלך בבל כמו שאר האומות ואח"כ מרדו כמו שמרד צדקיהו:

מלבי"ם לכן וכו' וירש ישראל. שלא ישארו יורשים לבני עמון וירשוה ישראל:

 

(ג) הֵילִילִי חֶשְׁבֹּון כִּי שֻׁדְּדָה עַי צְעַקְנָה בְּנֹות רַבָּה חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרֹות כִּי מַלְכָּם בַּגּוֹלָה יֵלֵךְ כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו:

מלבי"ם הילילי חשבון. האויב בא עליהם דרך עי של מואב:

ויללה חשבון, כי שודדה עי. ומשם בא לרבת בני עמון, ועז"א צעקנה בנות רבה,

היינו הערים שתחת רבה (כמ"ש ובנותיה באש תצתנה):  [ר"ל בנות = ערים קטנות סמוכות, ולא בנות =נקבות]

והתשוטטנה בגדרות, כי לא יהיה להם בתים כי יוחרבו:

רש"י כי שודדה עי – הסמוכה לה ומארץ עמון היא: בנות רבה – רבת בני עמון:  והתשוטטנה בגדרות – תירגמו יונתן ואתהממון בסיען התגודדו בחיילות פתר והתשוטטנה לשון חיילות משוטטים וגדרות לשון גדרות צאן המלאים עדרים

ויש לפתור והתשוטטנה והתעוללנה בזבל גדרות צאן ל' בזיון ויבז עשו (בראשית כה) ושט עשו:

 

(ד) מַה תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים זָב עִמְקֵךְ הַבַּת הַשֹּׁובֵבָה הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ מִי יָבֹוא אֵלָי:

רש"י תתהללי – תתפארי וונטי"ר בלע"ז:

בעמקים – שארצך ארץ עמקים ואין עצירת גשמים קשה לה שאין חמה שולטת בה:

זב עמקך – מכת רוב גשמים באה עד שזבו המים בעמק ושטפו שרשי התבואה כך פי' מנחם:

רד"ק מה תתהללי בעמקים – היתה משתבחת בארץ המישור שהיתה לה והיתה רבת תבואות: זב עמקך – יזוב אותו העמק שאת משתבחת בו בדם חלליך ויונתן תירגם בעמקים במישרך ותרגם זב עמקך חרובו תוקפך:

מלבי"ם מה תתהללי בעמקים. (היא עיר המים שהיתה לפני רבה (ש"ב יב, כז) שהיה עמק מלא מים),

שלא יכלו לכבש אותה מפני כי זב עמקך שהיה זב ממים סביב, ושם היה להם אוצרות רבות של תבואה על עת המצור, ועז"א הבוטחה באצרתיה שאומרת מי יבא אלי לכבוש אותי:

 

(ה) הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ פַּחַד נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאֹות מִכָּל סְבִיבָיִךְ וְנִדַּחְתֶּם אִישׁ לְפָנָיו וְאֵין מְקַבֵּץ לַנֹּדֵד:

רד"ק איש לפניו – כלומר כל אחד יהיה נדח כנגד פניו לאיזה צד שינוס

כלומר שלא יתקבצו הנדחים אחד עם אחד ולא ינחמו איש באחיו:

מלבי"ם הנני מביא עליך פחד. וברחו מן המבצר:

ונדחתם איש לפניו. ולא נתקבצו ללכת יחד רק נתפזרו לכל רוח:

מלבי"ם ביאור המילות ונדחתם, לנודד. הנדח הוא ממקומו, והוא מקובץ לפעמים, עמ"ש (ישעיה י"א),

אבל הנודדים ממקום למקום יתפזרו וקשה שיתקבצו:

 

(ו) וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמֹּון נְאֻם ה':

מצודת דוד ואחרי כן – אחר שיקבלו די הגמול אשיב לארצם את בני השבי של בני עמון:

 

(ז) לֶאֱדֹום כֹּה אָמַר ה' צְבָאֹות הַאֵין עֹוד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם:

רד"ק לאדום – נבואה זו עתידה כמו נבואת ישעיהו שנבא על אדום לעתיד וכן עובדיה וכן יחזקאל וכולם משמעות נבואתם שהיא עתידה וכן אמר בזאת הנבואה אם לא יסחבום צעירי הצאן והם ישראל:

האין עוד חכמה בתימן – וכן נאמר בנבואת עובדיה והאבדתי חכמים מאדום

נראה כי חכמה נמצאת בהם ובעת רעתם לא תועילם חכמתם

ותימן הוא מבני אליפז בן עשו אבל ת"י בדרומא:

מבנים – ענין תבונה בבינוני מן הקל כמו בנתה לרעי שהוא מן הקל וכן אמר בנבואת עובדיה ותבונה מהר עשו

אבל יונתן תרגם מבניא: נסרח' – הרי"ש בקמץ חטף וענינו נפסדה ונסרחה מדברי רבותינו ז"ל טפה סרוח' ויונתן תרגם אתקלקלת:

 

מלבי"ם לאדום. אדום נחרבה כ"פ, וגם עתידה להחרב באחרית הימים כמו שנבא בישעיה (סי' לד),

ופה כלל נבואה על שני החורבנות שבזה"ז ושל לעתיד, וכבר בארתי (ישעיה סי' כא) שבעת נחרב אדום אז פתוהו שכניו שיצא חוץ מגבולו, וכפי הנראה יצאו להלחם עם בני דדן, ובני דדן נתרחקו אז,

ואדום רדף אחריהם, ובעת שהתרחק מגבול ארצו בא האויב והחריב את אדום,

ועז"א האין עוד חכמה בתימן? שעשו סכלות כזה להתרחק מארצם ולא שמרו את ארצם מאויב:

אבדה עצם מבנים. שעד עתה היו ביניהם נבונים ועתה נסרחה חכמתם והסכילו עשו, ומפרש איך היה:

מלבי"ם ביאור המילות אבדה עצה מבנים. בנים פעל הקל מענין בינה, שלפעמים יתיעץ בכח תבונתו, ולפעמים עפ"י החכמה שקבל מאחרים ידע להזהר,

והם אין יכולים להשתמש בכח תבונתם להוציא עצה מדעתם, וגם נסרחה חכמתם שהיה להם מכבר:

 

(ח) נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו עֵת פְּקַדְתִּיו:

רש"י הפנו – התבערו מן המקום הזה לשון ופנו את הבית (ויקרא יד):

העמיקו לשבת – להחבא בעמקי מסתרים:

נוסו הפנו העמיקו – כולם לשון צווי הם:

רד"ק נוסו הפנו העמיקו לשבת יושבי דדן – דדן הוא מאדום כמו שנאמר בנבואת יחזקאל ודדנה בחרב יפלו

ופי' הפסוק כן נוסו יושבי דדן כי אויבים הפנו העמיקו לשבת בארצכם ולגרש אתכם ולהגלות אתכם

ואדוני אבי ז"ל פי' כאשר אמרו נוסו, הם הפנו והעמיקו לברוח, והחזיקו מקום שבתם שלא תשיגם יד האויב, וצריך לפרשו כן לפי שלא נוכל לפרש הפנו כמו נוסו צווי כי לא יבא צווי מבנין שלא נזכר פעלו וכן העמיקו עבר כי הה"א בסגול ואילו היה צווי היה בפתח:

מלבי"ם נסו הפנו. שבני דדן נסו והעמיקו לשבת ועי"כ יצאו בני אדום לרדוף אחריהם במקום שהתרחקו לשם, ועי"ז איד עשו הבאתי עליו, כי בא האויב וכבש את ארץ אדום בשלא היו שם אנשי המלחמה,

ור"ל שע"י שאיד עשו הבאתי עליו נתתי בלב יושבי דדן שינוסו ובני עשו ירדפו אחריהם:

כי איד עשו. המיועד לו מצד הטבע והמערכה:

עת פקדתיו. הוא העת המיועד למפלתו מצד ההשגחה ופקודת עונותיו:

 

(ט) אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עֹולֵלֹות אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם:

רש"י אם בוצרים באו לך – חשפתי את וגו' שמועה שמעתי וגו' כל כעין דוגמא זו נבא עובדיה על אדום

ולפי שסיגנון אחד עולה לכמה נביאי' ואין שני נביאים מתנבאי' בסיגנון א' במקצת הדברים משתנין:

לא ישאירו עוללות – בתמיה והשודדים שבאו עליך לא השאירו לך כלום:

מלבי"ם אם בצרים. האויבים שבאו על אדום בצד אחד באו כגנבים הבאים בהצנע בלא ידיעת בעל הבית כי אדום לא ידע מהם, ובצד אחד באו כבוצרים הבאים ביום ובפרהסיא,

ואמר שהם היו גרועים משניהם כי אם בצרים באו לך וכי לא ישאירו עוללות? והם לא השאירו מאומה,

וכן היו גרועים מן גנבים הגם שהגנבים לא יקפידו על השארת עוללות כי ישחיתו את הגפנים בשלוקחים בלילה,

אבל הם ישחיתו דים, לא ישחיתו רק לפי הצריך להם ואח"ז יאמרו די, ולא ישחיתו מדברים שאין להם בהם צורך, וגם שהגנבים בלילה לא ידעו כל המצפונים,

והם חפשו והשחית את הכל, ובעובדיה (א, ו) אמר כזה איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, ומשיב:

 

(י) כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל שֻׁדַּד זַרְעֹו וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ:

רש"י חשפתי – גליתי כמו מחשוף הלבן (בראשית ל') ואתה הסגרת שרידי למען לא ישאר מהם איש כמה שנאמר אל תסגר שרידיו (עובדיה א):

ונחבה לא יוכל – ויבקש להחבא ולא יוכל:

מלבי"ם אני חשפתי את עשו. אני חשפתיו מן המבצרים שהיה מוקף בהם וגם גליתי את מסתריו:

ונחבה לא יוכל. כי לא היה בביתו כלל, ועז"א כי שודד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו,

ר"ל והוא איננו בביתו ולא ידע מזה כלל:

מלבי"ם ביאור המילות חשפתי, גליתי. פעל חשף הונח על שמסיר דבר הדבוק על דבר כמו קליפה של עץ,

מחשוף הלבן אשר על המקלות,

ומשם הושאל לכל המכוסה בתמידות כמו חשופי שת, חשפי שובל, ופה על שהסיר המבצרים.

והגילוי כולל כל דבר, גולה סוד, גילוי המסתר:

 

(יא) עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ:

רד"ק עזבה – כלומר אחר ששודד זרעו ואחיו ושכניו אין מי שיאמר כנגד החלל עזבה יתומיך אני אחיה

כלומר "אם אתה נופל על חלל [ר"ל אם תהרג במלחמה] אל תחוש על הנשארים אחריך כי אני אחיה אותם" אין מי שיאמר להם זה

כי כולם ימותו לא יהיה להם שריד כמו שאמר בנבואת עובדיה ולא יהיה שריד לבי' עשו:

עזבה – צווי כמו עזוב הנה פירשנו הפסוק דבק למעלה ממנו וי"ת אמון בית ישראל לא תשבקון יתמיכון אנא אקיים וארמלתכון על יתמיכון אתרחצון ואמר תבטחו זו על הנקבות וכן ונקרבו עצמות אחר שיש בו סימן נקיבות אחת די וכן מגוי יעמדנה וישרנה הפרות בסימן נקבות אחד לבד:

מלבי"ם עזבה יתומיך אני אחיה. הכי היתומים שלך אשר אתה עזבת אותם (והלכת מארצך ועזבתם בלא שומרים מאויב) וכי אני אחיה אותם?: ואלמנותיך (אשר עזבת אתה) הכי עלי תבטחו?:

 

(יב) כִּי כֹה אָמַר ה' הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתֹּות הַכּוֹס שָׁתֹו יִשְׁתּוּ וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה:

רד"ק כי כה אמר ה', הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתו –

רוצה לומר אין משפטם כי אין העונש מוטל עליהם כמו שהוא מוטל עליך בעבור כי ישראל אחיך,

כי כל האומות לקו בעונש שהרעו לישראל

ואדום שהיה אח לישראל לא היה לו להרע לו אלא לעזרו באשר יוכל

וכן אמר בנבואת עובדיה מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם

לפיכך משפט אדום לשתות כוס החימה יותר משאר האומות:

מלבי"ם כי כה אמר ה'. אין לכם לבטוח עלי להחיות אותם, כי הנה העמים אשר אין משפטם לשתות הכוס, שלא נתחייבו כליה ע"פ המשפט, בכ"ז שתו ישתו,

שאחר שיצא שבט אפו של ה' להרגיז ממלכות לא יבחין וישחית הכל:

ואתה הוא. ר"ל והלא אתה הוא אשר גרמת כל זה, שבעבור עונך יצא המשחית, וא"כ איך נקה תנקה, הלא זה דבר שאי אפשר,

ומוסיף לאמר לא תנקה כי שתה תשתה אתה, שאתה החייב כפי המשפט לשתות הכוס,

אתה תהיה גרוע מכל העמים, שהם אחר שישתו הכוס ינקו מעונם, ואתה גם כי שתה תשתה, בכ"ז לא תנקה:

 

(יג) כִּי בִי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בָצְרָה וְכָל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבֹות עוֹלָם:

רש"י לחרפה ולקללה תהיה בצרה – בצרה מערי מואב

אלא מפני הענין שנאמר יובב בן זרח מבצרה (בראשית לו) היא לוקה עמו:

מלבי"ם כי בי נשבעתי כי לשמה לחרפה וכו' תהיה בצרה. שהיא עיר מלכות אדום, שעוד יבא יום באחרית הימים שתחרב אדום שנית ואז תהיה שממה וחרבה לעולם

כפי שנבא בישעיה (סי' לד) באופן שלא תנקה לעולם: וכל עריה. היינו כל ערי המדינה:

מלבי"ם ביאור המילות לשמה לחרפה לחורב ולקללה. החורב הוא במקום הבנינים, והשממה יפול על כל הארץ, ומוסיף שכ"מ שהיה מיושב יותר יגדל מפלתו,

עד שבמקום שהיו שם ערים יהיו חרבים, ותחול בהם קללה שהיא יותר מחרפה:

 

(יד) שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה' וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה:

רד"ק שמועה – אומר הנביא שמועה שמעתי מאת ה' וציר בגוים שולח

וכאילו מלאך שולח בגוים שיתקבצו למלחמה על בצרה ועל עריה:

מלבי"ם שמועה. עתה יתחיל הנבואה על לעתיד, הנה שמעתי השמועה מאת ה' בנבואה,

וגם הראני כי ציר בגוים שולח, שלעתיד ישלחו כל הגוים ציר ושליח להתקבץ למלחמה על אדום,

כי באחרית הימים יהיה עם אדום עצום ורב מאד עד שכל הגוים יצטרכו להתאסף להלחם נגד מלכות רומי, שהוא כולל עם אדום:

(טו) כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם:

רד"ק כי הנה – עם מעט היו אדום או גם ארצם אינה רחבת ידים כן פירש החכם רבי אברהם בן עזרא

והנכון כי פירוש קטן שפל ונבזה כמו קטונתי מכל החסדים:

נתתיך – כמו אתנך כי לא יחושו עליך שאר הגוים אם תאבד ויונתן תרגם כן קטן חלש:

מלבי"ם כי הנה. עפ"ז מתפלא למה יצטרכו כל העמים להתקבץ ע"ז, הלא היית קטן מאד בגוים,

וכן איך שמו כלל על לב ללחום עמך הלא היית בזוי באדם,

ומי הרימך בכבוד וברוב עם עד שיצטרכו כולם להתאסף נגדך?:

 

(טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדֹון לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרֹום גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אֹורִידְךָ נְאֻם ה':

רד"ק תפלצתך – יש מפרשים עכו"ם וכן אשר עשתה מפלצת לאשרה

או יהיה ענינו מן פלצות בעתתני שהוא ענין אימה ורעדה

אמר אימתך שהיתה מוטלת על שכניך לפי שהיית מצליח

אותה המורא השיאה אותך וכן זדון לבך השיאך להגדיל פה ולהרע אף לאחיך יעקב

ויונתן תירגם טפשותך אטעיאת יתך:

שוכני בחגוי הסלע – כמו שוכן והיו"ד נוספת וכן תפשי מרום גבעה וכן חוצבי מרום קברו והדומים לו ופירוש בחגוי מן חוג הארץ חגה וחוג בענין אחד כלומר סביב הסלע רוצה לומר ראש הסלע והוא המגדל הבנוי עליו ואמר זה על הר שעיר וי"ת דאת דמי לנשרא דישהי בשנא דכיפ':

כי תגביה כנשר – פי' תגביה מקום שבתך כנשר שהוא עף גבוה מכל העופות:

מלבי"ם תפלצתך. משיב ע"ז, התפלצת שהוא דמות העכו"ם שלך השיא אתך, לחשב א"ע ברום המעלה,

וגם זדון לבך מה שאתה מכחיש בזדון עקרי האמונה, עד שאתה שוכני בחגוי הסלע, מקומך מבוצר

אם מצד חזקו שהוא בחגוי הסלע, ואם מצד רום מקומו שאתה תפשי מרום גבעה, וא"א לנצח אותך מצד רום המקום וחזקו, אולם אני אומר לך כי תגביה כנשר קנך,

מה שבאחרית הימים תגביה קנך כנשר זה יהיה כדי שמשם אורידך נאום ה', שאם אשליך אותך ממקום נמוך אין הנפילה גדולה כ"כ, לכן אגביה אותך על במתי עב כדי שאשליך אותך מאגרא רמא לבירא עמקתא, שתגדל מפלתך יותר, ואז בימי המשיח שאוריד אותך:

מלבי"ם ביאור המילות תפלצתך. כמו אשר עשתה מפלצת לאשרה, דמות בתבנית אדם, שנתנו לו כבוד אלהות:

 

(יז) וְהָיְתָה אֱדֹום לְשַׁמָּה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ: (יח) כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר ה' לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם:

מלבי"ם (יז – יח) והיתה אדום לשמה. כי מאז תהיה שממה לעולם כמהפכת סדם וכו' וכמו שנבא ישעיה (סי' לד):

מצודת דוד ישום – יתמה על גודל חורבנה: וישרוק – דרך בני אדם לשרוק כשרואים דבר חשוב שנחרב:

ולא יגור – לא ידור אפילו דרך עראי:

מלבי"ם ביאור המילות לא ישב איש ולא יגור בה בן אדם. התבאר למעלה (ב' ו'):

(יט) הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאֹון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן כִּי אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמֹונִי וּמִי יֹעִידֶנִּי וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי:

רש"י כאריה העולה מגאון הירדן – שהוא מקום אריות כתרגומו של יונתן כן יעלה האויב אל נוה איתן:

ארגיעה – אקר(י)ב את הרגע:

אריצנו מעליה – פתאום ובהצלחה יחריבנה וישוב לו ברגע קטן אל מקומו

ואני אומר אריצנו מעלי' ממעל לה שיהא מתגבר עליה ועליון לה וכן ממעל לרקיע וכן ממעל לו (ישעיה ו) מעל למדיו (שמואל יז לט):

ומי בחור – אותו שבחרתי לנקום נקמתי עליה אפקד:

ומי יועידני – למלחמה להלחם אתי:

מלבי"ם הנה כאריה. נבא כי לעתיד יעלה כאריה מגאון הירדן אל נוה איתן.

מצייר במליצה את עיר מלכות אדום כנוה צאן ויבא על נוה הצאן אריה טורף מגאון הירדן, ששם האריות האבירים מאד, והנמשל שיבא עליה מלך חזק לכבשה:

כי ארגיעה אריצנו מעליה. והודיע עוד שה' הריץ את האריה על רגע להסתלק מן הנוה,

והיינו שאחר שיעלה עליה ישוב למקומו על זמן מועט,

אבל אח"כ ומי בחור אליה אפקד, ישוב ה' ויפקוד על הנוה הזאת כל בחור,

ר"ל כל הגבורים הנבחרים, שכולם יתקבצו עליה למלחמה, כמ"ש וציר בגוים שולח וכו':

כי מי כמוני. ר"ל אחר שאנכי פוקד עליהם בחורי גוים למלחמה א"א שאיש יצילנה מידי,

שא"א שימצא איש יריב ריבם ויצילם, כי מי כמוני לעמוד נגדי,

וא"א שיתבעו אותי במשפט לפני שופטי ארץ כי מי יועידני ויזמין אותי לדין,

וא"א שהרועה של הצאן בעצמו יציל את צאנו כי מי זה רעה אשר יעמד לפני:

מלבי"ם ביאור המילות ארגיעה. כמו ועד ארגיעה לשון שקר (משלי י"ב):

יועידנו. הקובע מועד ומיעד לבע"ד לבא לפני השופטים:

 

(כ) לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת ה' אֲשֶׁר יָעַץ אֶל אֱדֹום וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל יֹשְׁבֵי תֵימָן אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם:

רד"ק לכן, אל אדום – כמו על אדום וכן אל יושבי תימן כמו על וכמוהו רבים:

אם לא – ענין שבועה וכן נשבע ה' צבאות לאמר אם לא כאשר דמיתי כן היתה:

יסחבום – כמו סחוב והשלך כלומר ירמסום ויגררום:

צעירי הצאן – אלו ישראל שהיו עד עתה צעירים וחלשים כנגד האומות

ואמר ג"כ צעירי כנגד אדום כי עשו הגדול וכן אמר ורב יעבוד צעיר,

ובדרש צעירי הצאן אלו בני בניה של רחל ללמדך שאין עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל ויוסף ובנימן היו צעירי השבטים ויונתן תירגם אם לא יגררון ויקטלון תקיפי עמא:

אם לא ישים עליהם – האל יתברך ישים עליהם נויהם כלומר ישים בתיהם שממה עמהם:

מלבי"ם לכן שמעו עצת ה' אשר יעץ אל אדום. העצה אצל ה' הוא התכלית הנרצה אצלו,

והמחשבות הם האמצעים שחושב להגיע על ידם את התכלית המבוקש,

ועל אדום יעץ גזרתו להשיג התכלית הנרצה,

ועל ארץ תימן שהוא תחת ממשלת אדום על ידם ישיב האמצעיים אל התכלית:

אם לוא יסחבום. האריות אשר הזמין עליהם יסחבו ויגררו אותם,

ומפרש את מי את צעירי הצאן של הנוה איתן, ר"ל את עם אדום,

ואח"כ אם לא ישים עליהם נויהם תהיה הנוה שממה ולא תהיה ראויה למרבץ צאן כלל,

ר"ל יהיו עריהם חרבה:

מלבי"ם ביאור המילות עצת, ומחשבותיו. התבאר (ישעיה י"ד כ"ד): יסחבום. למי לצעירי הצאן. כמו ותראהו את הילד:

רש"י צעירי הצאן – בזויי האומות ורבותינו דרשו פרס שהוא הצעיר בבני יפת:

 

(כא) מִקֹּול נִפְלָם רָעֲשָׁה הָאָרֶץ צְעָקָה בְּיַם סוּף נִשְׁמַע קוֹלָהּ:

מלבי"ם מקול נפלם רעשה הארץ. ויהיה צעקה גדולה אשר בים סוף נשמע קולה,

כבר נשמע צעקה הזאת בים סוף בעת עברו ישראל את הים, שנטבעו המצרים בים

ויצעקו צעקה גדולה ומרה:

 

(כב) הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל בָּצְרָה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם בַּיֹּום הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה:

מלבי"ם הנה. עתה מפרש מי הוא הנוה איתן שהזכיר, שהוא בצרה ראש ממלכות אדום, לשם יעלה האויב וידאה כנשר במהירות גדול ויפרש כנפיו על בצרה להחריבה, ואז יהיה לב גבורי אדום כלב אשה מצרה,

וכן יהיו חלושים ורפויי כח, וכבר באר מהרי"א בספריו בראיות נכחות,

כי רומי היא עיר בצרה הנזכר בנביאים, ובעלי בריתה ואמונתה הם אדום אשר עליהם נבאו החוזים, שהם ילחמו באחרית הימים עם בני ישמעאל, והוא מלחמת גוג ומגוג שנבא יחזקאל, כמו שבארתי שם,

ואחריו תוחרב בצרה ונפלו כל עוזריה והבאים בדתה ובריתה ואמונתה:

 

(כג) לְדַמֶּשֶׂק בֹּושָׁה חֲמָת וְאַרְפָּד כִּי שְׁמֻעָה רָעָה שָׁמְעוּ נָמֹגוּ בַּיָּם דְּאָגָה הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל:

מלבי"ם לדמשק. על מפלת דמשק: בושה חמת וארפד. שהם ממלכות ארם שדמשק היתה ראש מלכותם:

כי שמועה רעה שמעו. ולכן נמגו בים דאגה. מצייר הדאגה כים סוער אשר השקט לא יוכל,

כי הדאגה תסער מאד בלבבם, ולבבם נמוג כמים בים הדאגה: מצודת דוד שמועה רעה – היא ביאת הכשדים: דאגתו ידמה לדאגת ההולך בים אשר ידאג ויתפחד מהרמת הגלים: השקט לא יוכל – לא אפשר לו לשקוט מדאגתו:

מלבי"ם ביאור המילות בים דאגה. יצייר הדאגה כים סוער, ואותם יצייר כדבר רך הנמצא במים:

(כד) רָפְתָה דַמֶּשֶׂק הִפְנְתָה לָנוּס וְרֶטֶט הֶחֱזִיקָה צָרָה וַחֲבָלִים אֲחָזַתָּה כַּיּוֹלֵדָה:

מלבי"ם רפתה. מפרש השמועה רעה ששמעו,

שהוא כי רפתה דמשק הפנתה לנוס, רצתה לנוס מפני האויב, אבל רטט החזיקה עד שלא יכלה לנוס:

ואחזתה צרה וחבלים כיולדה. שנכבש המבצר ונהרגו העם

שזה ימשיל הנביא תמיד כיולדה אשר תוציא העצמים אשר בבטן המלאה:

מלבי"ם ביאור המילות רטט. משתתף עם ירט הדרך לנגדי, העיכוב מלכת מדרך: ורטט. היא חלישת פרקי הרגלים:

 

(כה) אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּה תְּהִלָּת קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי:

רד"ק איך לא עזבה – איך לא עזבה מלהלחם בה כלומר תאמר דמשק ר"ל אנשיה בנוסם כשבאו האויבים להלחם בנו ולקחת ארצנו איך לא עזבו דמשק שהיא עיר תהלה והיא קרית משוש איך לא עזבוה מלהחריבה ותירגם יונתן אכדין לא אשתביקת קרתא משבחתא וכן תירגם בס"א אכדין לא אתנשית

מלבי"ם איך. ועל השמועה רעה הזאת בושו ודאגו, כי שאלו איך לא עזבה ונתחזקה עיר תהלה, שהיה ראוי שתתחזק מצד שהיא מהוללת בגבורתה,

והיא קרית משושי, עיר בצורה ומלאה משוש, ואנשיה בלתי אנשים עצבים וחלושים רק ישמחו לקראת נשק:

מלבי"ם ביאור המילות עזבה. מענין חיזוק החומה כמו ויעזבו ירושלים עד החומה (נחמיה ג' ח') [וכ"פ רש"י ורד"ק בפירושו השני], וכן כעזובת החורש והאמיר (ישעיה י"ז), ומשתתף עם עזב תעזב מענין עזר וחיזוק:

עיר תהלה קרית משושי. עיר כולל גם הפרזי. וקריה ע"ש קירוי החומה (ישעיה כ"ב ב'), ר"ל מהוללת מצד שהיא עיר ובת עם [עיר תהילה], והיא משושי ע"י שהיא בצרון וחומה נשגבה [קרית משושי]:

 

(כו) לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ בַּיֹּום הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאֹות:

רש"י לכן – לשון שבועה:             ידמו – יחריבו ואינו זז מלשון דממה שכל עיר חריבה אין קול נשמע בה:

רד"ק לכן ידמו – יכרתו וכן ואל תדמו בעוונה:

מלבי"ם לכן. ה' משיב בחוריה יפלו ברחבתיה, לא בשדה המערכה:

וכל אנשי המלחמה ידמו. ויכרתו ולא יעשו חיל, ועי"כ:

 

(כז) וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת דַּמָּשֶׂק וְאָכְלָה אַרְמְנֹות בֶּן הֲדָד:

מלבי"ם והצתי אש בחומת דמשק, ואכלה ארמנות בן הדד. שהוא בית המלך ישרף באש:

רד"ק בן הדד – כן היה שם מלך ארם בזמן חרבנה על יד נבוכדנצר, ורצין שם המלך בזמן חרבנה על יד סנחריב:

 

(כח) לְקֵדָר וּלְמַמְלְכֹות חָצֹור אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּור נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל כֹּה אָמַר ה' קוּמוּ עֲלוּ אֶל קֵדָר וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם:

רד"ק לקדר ולממלכות חצור – אמר בזה שהכה נבוכדנצר מה שלא אמר כן באומות אחרות אף על פי שלקו על ידו

לפי שהאחרות לקו ע"י אחרים פעם אחרת שהרי אדום ומואב ובני עמון וארם לקו ע"י דוד מלך ישראל

אבל קדר וממלכות חצור לא ראינו שלקו אלא על ידי נבוכדנצר לפיכך אמר "אשר הכה [נבוכדראצר"].

וכתוב נבוכדראצור בוי"ו וקרי בלא וי"ו שהיה נקרא ג"כ נבוכדראצור בחולם:

ושדדו – צווי מן הקל בא שלם והוא בפלס חרבו מאד משכו אותם:

את בני קדם – גם הוא מבני ישמעאל כמו קדר וכן כתוב בתורה יטור נפיש וקדמה וי"ת בני מדינחאה ואפשר שהיו אלה בני קדר שוכנים במזרח:

מלבי"ם לקדר. הם היו שוכני אהלים והכם נבוכדנצר:

כה אמר ה'. ה' מצוה לנבוכדנצר וחיילותיו שיעלו אל קדר וישדדו את בני קדם:

 

(כט) אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכָל כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגֹור מִסָּבִיב:

מלבי"ם אהליהם. בתוך כך יאמר, הלא הם שוכני אהלים, וכשירגישו שהאויב בא, הלא יסעו עם אהליהם למקום אחר, כדרך שוכני אהלים שא"א שהאויב ישיג אותם באשר כשמרגישים שהאויב בא ישנו את מקומם,

וז"ש הלא בני קדם יקחו אהליהם וצאנם ויריעותם וכל כליהם? והלא גמליהם המה ישאו להם את כל אשר להם ממקום זה אל מקום אחר:

וקראו עליהם. שיקראו ויכריזו כי מגור מסביב, ועי"כ ינוסו כולם:

 

(ל) נֻסוּ נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי חָצֹור נְאֻם ה' כִּי יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עֵצָה וְחָשַׁב עֲלֵיהֶם עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה:

מלבי"ם נוסו. עפ"ז יוסיף הנביא ליעצם בשם ה' שאין די במה שיקחו אהליהם אל מקום אחר,

רק נסו נדו מאד העמיקו לשבת במקום רחוק מכאן ובמקום עמוק שלא ידע אדם את מקומכם:

כי יעץ עליכם נבוכדנאצר עצה. ללחום אתכם, וגם חשב עליכם מחשבה, שהוא התחבולות

איך ימצא אתכם בכ"מ אשר תפנו ללכת שמה:

רש"י כי יעץ עליכם וגו' – ומה היא העצה? [בפסוק הבא:] קומו עלו אל גוי שליו:

 

(לא) קוּמוּ עֲלוּ אֶל גֹּוי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח נְאֻם ה' לֹא דְלָתַיִם וְלֹא בְרִיחַ לֹו בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ:

מלבי"ם קומו. חוזר מדבריו ואומר אל נבוכדנצר קומו עלו אל גוי שליו,

אינכם צריכים לחפש את מקומם כי הוא שלו ויושב לבטח, ואינו חושב לברוח כלל,

וגם אינכם צריכים ללחום על מבצריהם כי לא דלתים ולא בריח לו, ואין לו מבצרים,

וגם לא תיראו ששכניהם יעזרו אותם, כי בדד ישכנו:

מלבי"ם ביאור המילות גוי שליו יושב לבטח. השלוה היא הפנימית שזה גדרו בכ"מ,

ור"ל לא נמצא מרד וחילוק בין העם, ויושב לבטח שאינו מתירא מאויב חיצוני:

(לב) וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז וַהֲמֹון מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל וְזֵרִתִים לְכָל רוּחַ קְצוּצֵי פֵאָה וּמִכָּל עֲבָרָיו אָבִיא אֶת אֵידָם נְאֻם ה':

רש"י קצוצי פאה – מוקצים מקצה אל קצה הרוחות:

רד"ק והיו קצוצי פאה – יהיו קצוצים לכל פאה מענין קץ כי הפאה היא קץ וסוף:

מלבי"ם והיו גמליהם לבז וכו' וזריתים לכל רוח קצוצי פאה. מפני שהם היו מבני ישמעאל שקצצו ערלתם קורא אותם קצוצי פאה,

שכן נקראו לגנאי בכ"מ בואם, ולא קראם מולים כי אינם נמולים כדין במילה ופריעה:

ומכל עבריו. בכל מקום שיהיו אביא את אידם ושברם:

מלבי"ם ביאור המילות גמליהם לבז והמון מקניהם לשלל. השלל הוא הנשאר הפקר אחרי המלחמה

והבז הוא מה שאנשי החיל בוזזים איש לו (ישעיה ח' א'), הגמלים יבוזו האויבים מן הרוכבים עליהם ורוצים לברוח, ויתר המון המקנה ישארו שלל והפקר בכלל: קצוצי פאה. בארתי למעלה (ט' כ"ה):

 

(לג) וְהָיְתָה חָצֹור לִמְעֹון תַּנִּים שְׁמָמָה עַד עוֹלָם לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם:

מצודת ציון למעון – ענין מדור כמו ה' מעון אתה היית (תהלים צ): תנים – מין נחש:

מלבי"ם והיתה. וחצור עצמה תחרב ותהיה שממה:

מלבי"ם ביאור המילות לא ישב איש וכו'. התבאר למעלה (ב' ו'):

 

(לד) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל עֵילָם בְּרֵאשִׁית מַלְכוּת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר:

רד"ק אשר היה – אמרו רבותינו ז"ל כי עילם עזרו את הכשדים ובאו עמהם להרע לישראל לפיכך נאמרה עליהם נבואה זו:

מצודת דוד אל עילם – על עילם והיא ממלכות מדי:

 

(לה) כֹּה אָמַר ה' צְבָאֹות הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם רֵאשִׁית גְּבוּרָתָם:

רד"ק כה אמר ה', קשת עילם – ר"ל חזקם ותקפם כמו שהקשת חוזק הנושא אותו וכן תירגם יונתן תקוף:

מלבי"ם קשת עילם. שהם לחמו בקשת והוא ראשית ומבחר גבורתם:

 

(לו) וְהֵבֵאתִי אֶל עֵילָם אַרְבַּע רוּחֹות מֵאַרְבַּע קְצֹות הַשָּׁמַיִם וְזֵרִתִים לְכֹל הָרֻחֹות הָאֵלֶּה וְלֹא יִהְיֶה הַגֹּוי אֲשֶׁר לֹא יָבֹוא שָׁם נִדְּחֵי עֵולָם עֵילָם:

רד"ק והבאתי, ארבע רוחות – כאילו ארבע רוחות יכום זאת הרוח תזרה אותם לרוח שכנגדה ושכנגדה הלאה כן יהיו מפוזרים בכל מקום וי"ת ד' רוחות ארבע מלכוון:

נדחי עולם – בדגש הדל"ת לחסרון פ"א הפעל נדחי ישראל יכנס רפה הדל"ת: עולם – כתיב בוי"ו עילם קרי ביו"ד ואותיו' אהוי מתחלפות:

מלבי"ם (לו – לז) והבאתי. שיתפזרו לכל רוח, ובכל מקום שיהיו ישברו לפני אויביהם, וחרון אף ה' תרדפם בכ"מ לרעה:

 

(לז) וְהַחְתַּתִּי אֶת עֵילָם לפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וְלִפְנֵי מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם רָעָה אֶת חֲרֹון אַפִּי נְאֻם ה' וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם:

רד"ק והחתתי – בא על דרך השלם ודגש התי"ו האחרונה לחסרון תי"ו למ"ד הפעל שרשו חתת ענין שבר:

את חרון אפי – על שהרעו לישראל:

מצודת דוד והחתתי – אשבור את עילם:

ושלחתי – אל המקומות אשר ינוסו שמה:

 

(לח) וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם ה':

רש"י ושמתי כסאי – מצור שלי:

רד"ק ושמתי כסאי בעילם – כיון שאאביד ממנה מלך ושרים ויבינו כי מאתי הוא כאילו שם כסאי ואמליך עליה מלך

ורז"ל פירשו הפסוק על דבר ושתי ודבר המן ובניו, כי הכל היה סבה מהאל להטיב לישראל בגלותם

ופי' מלך – זה ושתי, ושרים – זה המן ועשרת בניו,

וזהו ושמתי כסאי בעילם כי הכל ידעו כי מיי' היתה התשועה ההיא:

מלבי"ם ושמתי כסאי. שע"י שלא יהיה להם מלך ושרים אני אמשול עליהם:

 

(לט) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אָשִׁוב אָשִׁיב אֶת שְׁביּת שְׁבוּת עֵילָם נְאֻם ה':

מצודת דוד באחרית הימים – ר"ל אחר זמן רב:

אשיב את שבות – אשיב לארצם את השבי של עילם:

מצודת ציון באחרית – בסוף:

שבות – מל' שבי:

ספר ירמיה פרק נ

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בָּבֶל אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא:

מצודת דוד אל בבל אל ארץ כשדים – על בבל ועל ארץ כשדים:

 

(ב) הַגִּידוּ בַגּוֹיִם וְהַשְׁמִיעוּ וּשְׂאוּ נֵס הַשְׂמִיעוּ אַל תְּכַחֵדוּ אִמְרוּ נִלְכְּדָה בָבֶל הֹבִישׁ בֵּל חַת מְרֹדָךְ הֹבִישׁוּ עֲצַבֶּיהָ חַתּוּ גִּלּוּלֶיהָ:

מלבי"ם הגידו בגוים. ויותר מזה השמיעו, הכריזו בפרסום, ויותר מזה שאו נס,

השמיעו את כל הפרטים ואל תכחדו דבר, אמרו נלכדה בבל, הוביש בל שעבדוהו וכן יתר הגלולים:

מלבי"ם ביאור המילות הגידו, והשמיעו. השמיעו היא ההכרזה (כנ"ל ד' ה'):

הוביש בל חת מרודך – אליל בל היה אליל הכבוד ועשו לו עצבים אמר הוביש,

אליל מרודך היה אליל הגבורה ועשו לו גלולים אמר חת שהוא הפך אומץ לב:

 

(ג) כִּי עָלָה עָלֶיהָ גֹּוי מִצָּפֹון הוּא יָשִׁית אֶת אַרְצָהּ לְשַׁמָּה וְלֹא יִהְיֶה יוֹשֵׁב בָּהּ מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה נָדוּ הָלָכוּ:

מצודת דוד גוי מצפון – הם מדי ופרס השוכנים בפאת צפון במקצוע צפונית מזרחית:

נדו הלכו – נדו משם והלכו בגולה:

מלבי"ם כי עלה עליה גוי מצפון. כמו שהם עלו על ישראל מצפון:

 

(ד) בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו הָלֹוךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ וְאֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ:

רד"ק ההמה – כי כשחרבה בבל יצאו ישר' מהגלות על ידי כורש מלך פרס:

יבאו בני ישראל המה ובני יהודה יחדו – פי' המה אותם שהיו בגלות בבל עם יהודה ובנימין

כי כשגלו עשרת השבטים נשארו בארץ מעטים מפוזרים כמו שכתוב בדברי חזקיהו ויאשיהו

ועל אותם בני ישראל אומר שגלו עם יהודה לבבל והם יצאו עמהם כשעלו מבבל על ידי כרש מלך פרס:

הלוך ובכה – משמחתם בשובם לארצם כי יש בכי של שמחה כמו בבכי יבאו כמו וישק לרחל וישא קולו ויבך, ויבך על צואריו עוד:

מלבי"ם בני ישראל. ר"ל שבט לוי ובנימין יתחברו עם שבט יהודה:

הלוך ובכו ילכו – כמי שנאבד לו אביו המוליכו בדרך כן יבקשו למצוא את ה' לשוב אליו:

מלבי"ם ביאור המילות בימים ההמה ובעת ההיא. בעת מציין חלות הדבר בנקודה מיוחדת מן הזמן,

ובימים מציין המשך הדבר, ופה ר"ל שזה יהיה כל ימי משך הימים ויתחיל בעת ההיא, וכן פירושו תמיד:

 

(ה) צִיֹּון יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל ה' בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ:

רש"י דרך הנה – דרך המקום הזה ירושלים יסבו פניהם כשתחרב בבל ויצאו מתוכה ברשיון כורש מלך פרס:

מלבי"ם ציון ישאלו דרך. הם ישאלו את הדרך ההולך לציון, כי עד עתה הנה פניהם, היה פניהם לציון בתפלתם, כמ"ש (דניאל ו, יא) וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלים:

באו. ציון תשיב להם לאמר באו ונלוו אל ה' כי ברית עולם שהיה לו עמכם לא תשכח:

מלבי"ם ביאור המילות ציון ישאלו דרך. כמו ישאלו דרך ציון. ויל"פ שיאמר על צד המליצה את ציון ישאלו שתגיד להם הדרך, כי יכינו פני הליכתם אל ציון, וכאילו שואלים את העיר שתגיד להם את דרכם,

והיא משיבה בואו נלווה אל ה': ונלוו. ציווי ע"ד העבר מבנין נפעל:

 

(ו) צֹאן אֹבְדוֹת הָיֻה הָיוּ עַמִּי, רֹעֵיהֶם הִתְעוּם, הָרִים שֹׁובְביּם שֹׁובְבוּם, מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם:

מלבי"ם צאן. (דברי השם) עמי היו דומים כצאן אבדות במדבר שהם הפקר,

ומה היה הסבה לזה, כי רועיהם התעום ועלו על ההרים, וההרים שובבו אותם.

ור"ל תחילה עבדו ע"א בארצם, ועי"כ הלכו מן ההר אל הגבעה שתחת ההר,

ועי"כ שכחו רבצם הקודם, ור"ל שאחר כך עבדו ע"א בארצות אויביהם:

רש"י רועיהם התעום – גדוליהם התעום מעלי: הרים שובבים – אל ההרים אל עבודת כוכבים שבהרים, שובבום אנווייזאנ"ץ בלע"ז שובבום מלכיהם,

וי"ת הרים שובבום שלטוניא בזונון:

רד"ק צאן אובדות – שאין מבקש אותן כן היו עמי עד אותו הזמן שתחרב בבל כי אז יהיה להם דורש ומבקש:היה עמי – כתוב על דרך כלל היו קרי על דרך פרט: רועיהם התעום – מלכיהם היו סבת אבדתם והם התעום שהלכו בדרך הרעה: הרים שובבים – כתוב ביו"ד וקרי בוי"ו ואותיו' אה"וי מתחלפות וענינו ענין גרוש ושלוח וכן כי שבבים יהיה על דעת רבי יונה פירושו אל ההרים גרשום ושלחום

ויש לפרש שברום וכתתום בלכתם בגלות מהר אל הר ומהר אל גבעה וכן כי שובבים יהיה ענין שבר וכתיתה וכן ושבבתיך וששאתיך:

מלבי"ם ביאור המילות הרים. הרים שובבו אותם, ללכת שובב:

 

(ז) כָּל מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם וְצָרֵיהֶם אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לַה' נְוֵה צֶדֶק וּמִקְוֵה אֲבֹותֵיהֶם ה':

רד"ק כל, וצריהם – שעושים להם צרות:

אמרו לא נאשם – אין עלינו אשם בהרע להם, תחת אשר חטאו,

וזה דבר הנביא אומר להם למה באה להם כל הצרה הזאת:

נוה צדק – שהיה להם נוה צדק ומעון אמת כשהיו עושים רצונו:

ומקוה אבותיהם ה' – וכן היה מקוה אבותיהם שהיו בוטחים בו ומקוים אליו

הוא היה להם מקוה שהיו מוצאים תקותם בו:

מלבי"ם כל. ועי"ז נעשו הפקר עד אשר כל מצאיהם אכלום להנאתן,

וצריהם שהם השחיתו אותם מפני שנאה שלא להנאתם כלל,

אמרו לא נאשם בעבור זאת, כי ראוים לכליה תחת אשר חטאו לה', שבזה חטאו בשתים,

א] שהוא היה נוה צדק, הנוה מיוחד אל הצאן ובנוה ה' שם שכן הצדק.

ב] ושם שכן ה' שהוא מקוה אבותיהם, ר"ל שעזבו הצדק בין אדם לחבירו,

ואת ה' אלהי אבותיהם בענינים שבין אדם למקום:

 

(ח) נֻדוּ מִתֹּוךְ בָּבֶל וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים יצֵאוּ צֵאוּ וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי צֹאן:

מלבי"ם נדו. ה' אומר לצאן עמו, נדו מעיר המלוכה בבל, כי בבל תתהפך, ואח"כ צאו מכלל ארץ כשדים,

והגם שאין לכם רועים שיוליכו אתכם, היו כעתודים ההולכים לפני הצאן והצאן הולכים אחריהם,

והם המנהיגים שהלכו לפניהם שהם עזרא ונחמיה וראשי הגולה:

מלבי"ם ביאור המילות נדו. הנד הוא ממקום למקום, והיוצא הוא לגמרי, ר"ל ואח"כ צאו מכלל הארץ:

 

(ט) כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיר וּמַעֲלֶה עַל בָּבֶל קְהַל גּוֹיִם גְּדֹלִים מֵאֶרֶץ צָפֹון וְעָרְכוּ לָהּ מִשָּׁם תִּלָּכֵד חִצָּיו כְּגִבֹּור מַשְׁכִּיל לֹא יָשׁוּב רֵיקָם:

רד"ק כי הנה, וערכו לה משם תלכד – במקום שיערכו מלחמה משם ילכדו אותם לא יצטרכו ללכת אל מקום אחר:

חציו כגבור משכיל – חצי הקהל הזה שיעלו על בבל יהיו כחיצי גבור משׁכיל שלא ישובו ריקם ביראתו שלא יהרוג כן יהיו חצי כל הנלחמים על בבל משׁכיל פעל יוצא הגבור משכיל בהרגו ואם נהרג שׁכולה:

מלבי"ם כי. עתה יספר בפרטות איך נפלה בבל, א] כי אנכי מעיר בהשגחה,

ב] שיהיה קהל גוים גדולים מארץ צפון, ג] שיערכו לה ומשם תלכד, ר"ל שיכבשו החומה מצד צפון,

ד] חציו כגבור משכיל, חצי האויב יהיו דומים כאילו יש להם שכל ויבואו מעצמם אל המטרה לא ישובו ריקם כגבור שיש לו שכל.  [האין אלה הטילים המונחים בני ימינו?? חץ שיש לו שכל לילך מעצמו למטרה!]

(ולנוסח שכתב משכיל בשי"ן ימנית, פירושו שיהיו דומים כגבור שבעת שלא ימצא את מי להרוג הורג ילדים קטנים ומשכיל את האב לבל ישוב ריקם):

 

(י) וְהָיְתָה כַשְׂדִּים לְשָׁלָל כָּל שֹׁלְלֶיהָ יִשְׂבָּעוּ נְאֻם ה':

מלבי"ם והיתה. הודיע עוד, ה] כי אחר שינצחו את בבל אז הכשדים בני המדינה לא ילחמו עוד רק יהיו כשלל שנשאר אחרי המלחמה.

ו] שלא יהיה ככובש את הארץ אחרי מלחמות רבות שיסתירו את כל אשר להם או יאבדוהו בל יבא לידי האויב, כי כל שולליה ישבעו, כי ימצאו די והותר:

 

(יא) כִּי תִשְׂמְחיּ תִשְׂמְחוּ כִּי תַעֲלְזיּ תַעֲלְזוּ שֹׁסֵי נַחֲלָתִי כִּי תָפוּשׁיּ תָפוּשׁוּ כְּעֶגְלָה דָשָׁה וְתִצְהֲליּ וְתִצְהֲלוּ כָּאֲבִּרִים:

רש"י שוסי נחלתי – בוזזי נחלתי: כי תפושו – ל' שומן: כעגלה דשה – הדשה בתבואה ואוכלת תמיד:

מלבי"ם כי. עתה יודיע הזמן מתי יהיה זה, שזה יהיה בעת שאתם שוסי נחלתי תשמחו בלב ותעלזו בפעל, (בעת שעשה בלטשצאר משתה ושמח בכלי בהמ"ק ששסה מישראל),

בעת כי תפושו כעגלה דשא, כן תשמנו מרוב טוב, אז בעת ההיא:

מלבי"ם ביאור המילות תשמחו, תעלוזו. השמחה היא בלב, והעלז מרקד מרוב השמחה:

שוסי נחלתי. הנחלה אצל ה' קשור בו ציור הקדושה.

תפושו. ריבוי הבשר – כעגלה דשה. שדשה בתבואה כמ"ש אפרים עגלה מלומד אוהבת לדוש כי אז תאכל בתבואות, וי"מ מענין דשא הרועה בנאות דשא, וי"ס כתוב בא' ויש בה':

 

(יב) בֹּושָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יֹולַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה:

רד"ק בושה אמכם מאד – מן השמחה שהייתם שמחים כשהיית' שוסים נחלתי תהיו עתה בושים כשיבאו אחרים וישוסו אתכם

ופירוש אמכם ויולדתם היא כניסתכם וקהילתכם וכן ריבו באמכם ותירגם יונתן אמכם כנשתכון ותירגם יולדתכם מדינתכון:

הנה אחרית גוים – ואחרית גוים מלכות בבל סופם שתהי' ארצם מדבר כי הם יהרגו ותשאר ארצם ציה וערבה כמו מדבר:

מלבי"ם בושה אמכם. היינו הארץ שילדה אתכם, כי האחרית של גוים גדולים שילדה האם הזאת

והיינו הגוים שישבו בארץ, אחריתם יהיה שתשאר שם מדבר ציה וערבה:

מלבי"ם ביאור המילות בושה אמכם, חפרה יולדתכם. חפר הוא יותר מן בושה שחופר פנים בטמון, ואמם כולל גם האומנת, ויולדת היא רק האם שלידה, ובושתה גדולה יותר: מדבר ציה וערבה. עי' הבדלם (ישעיה ל"ה א'):

 

(יג) מִקֶּצֶף ה' לֹא תֵשֵׁב וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻּלָּהּ כֹּל עֹבֵר עַל בָּבֶל יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶיהָ:

רד"ק מקצף ה' – מקצף שקצף עליה ויונתן תירגם על דארגזת בבל קדם ה':

לא תשב – כלומר לא ישבו בה בני אדם ומדבר על העיר כמו על יושביה וכן העיר היוצאת אלף רוצה לומר אנשים שיוצאים ממנה:

והיתה שממה כלה – שלא ישאר בכל העיר שום ישוב ובבל שישוב דריוש וכרש ושהיא עד היום אינה אותה בבל שהיתה מקדם כי אותה היה חרבה ובנו עיר אחרת באותה בקעה ושמה בבל גם כן: [ולמעשה בבל העיר הקדומה עד היום הינה עיי חורבות ומשמרים אותה כאתר ארכיאולוגי]

מלבי"ם מקצף. ותהיה עוד גרוע מן המדבר בג' דברים, א] המדבר שמם בטבע והיא לא תשב מסבת קצף ה'.

ב] במדבר ימצאו מקומות שאינם שוממים והיא והיתה שממה כלה.

ג] על שממות המדבר לא ישתומם איש, אבל היא כל עבר על בבל ישם וישרק:

 

(יד) עִרְכוּ עַל בָּבֶל סָבִיב כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת יְדוּ אֵלֶיהָ אַל תַּחְמְלוּ אֶל חֵץ כִּי לַה' חָטָאָה:

רד"ק ערכו – פירושו ערכו מלחמה:

ידו אליה – השליכו אליה ומן הכבד לידות את קרנות הגוים ר"ל השליכו החצים או האבנים:

אל תחמלו אל חץ – אל כמו על וכמוהו רבים

אמר לא תחוסו על החצים ותאמרו שמא נירה אותו ולא נכה אדם כי לא ישוב ריקם

כמו שאמר למעלה כי כל חץ שתשליכו יהרוג אדם כי לה' חטאה: [מתאים מאד לטילים שמחיר של אחד יכול להגיע למאות אלפי דולרים! טבעי שיחמלו על חץ…]

מלבי"ם ערכו. (עתה יבאר איכות הכיבוש) ערכו על בבל סביב אתם כל דרכי קשת, מוסיף לאמר ידו אליה,

אל תשליכו את החצים ע"י הקשת רק השליכו אותם בידכם, כי גם ביד תקלעו למטרה,

ומוסיף אל תחמלו אל חץ שתיראו פן תשליכו החץ בחנם, כי לה' חטאה, ובודאי תשיגם החץ:

מלבי"ם ביאור המילות ידו. המשליך ביד, וכן לידות את קרנות הגוים:

 

(טו) הָרִיעוּ עָלֶיהָ סָבִיב, נָתְנָה יָדָהּ נָפְלוּ אָשְׁוֹיתֶיהָ אָשְׁיוֹתֶיהָ, נֶהֶרְסוּ חֹומוֹתֶיהָ, כִּי נִקְמַת ה' הִיא, הִנָּקְמוּ בָהּ, כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ:

רש"י ונתנה ידה – כאדם שאין בו כח ומושיט יד לכל מי שרואה לבקש רחמים ועזרה וכן מצרים נתנו יד (שם איכה ה) הושטנו יד למצרים לבקש מהם עזרה:

אשיותיה – חוזק יסודותיה וכן ואשיא יחיטו (עזרא ד) ובלשון משנה כגון אלו החופרים לאושין וכן והתאוששו והתחזקו: כאשר עשתה – לעיר ה':

רד"ק הריעו עליה סביב – פי' כדי להבהילם כמו שעשו ביריחו:

נתנה ידה – כלומר מסרה עצמה אל האויבים כי לא תוכל לעמוד בפניהם וכנגדם:

נפלו אשיותיה – האל"ף נקרא בקמץ חטף ופי' יסודותיה וכן בארמית ואושיא ימיטו

פי' כאשר עשתה שהרסה חומות ירושלים:

מלבי"ם הריעו עליה מסביב. לסימן שנכבשה החומה, כי כבר נתנה ידה וחדלה להלחם,

ומוסיף נפלו אשיותיה שכבר נפלו יסודות החומה כמו שהיה בחומת יריחו, עי"ז נהרסו חומותיה ממילא:

כי נקמת ה' הנקמו. א] תנקמו נקמת ה' מה שהחריבו בהמ"ק וחללו את שמו,

ב] כאשר עשתה עשו לה, כי גם היא החריבה גוים רבים:

מלבי"ם ביאור המילות אשיותיה. יסודות כמו בלשון ארמי ואושיא יחיטו (עזרא ד'):

 

(טז) כִּרְתוּ זוֹרֵעַ מִבָּבֶל, וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה, אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ, וְאִישׁ לְאַרְצֹו יָנֻסוּ:

רד"ק כרתו זורע – אחר שתהיה שממה לא יזרע בה אדם ולא יקצור.

ויונתן תירגם דרך משל שיצו מלכא מבבל ואחידו חרבא בעדן קטול:

מפני חרב היונה – פירשנוהו כי ענינו האונסת מן והאכלתי את מוניך ולא יונו נשיאי עוד את עמי

וי"ת מן קדם חרב סנאה דהיא כחמרא מרויא תרגמו עניין יין:

איש אל עמי יפנו – מאשר היו בבבל גולים מעמים רבים, אומר שיפנו איש אל עמו:

מלבי"ם כרתו זורע מבבל. בל תשאירו בה לכורמים וליוגבים, ומוסיף שלא ימצא אף תופש מגל בעת קציר,

שגם הנזרע כבר לא ימצא מי שיקצרנו, ויען שעד עתה היו בני הנכר שבה אכריהם והקוצרים שדותיהם,

אומר שעתה איש אל עמו יפנו, ויתחברו יחד וינוסו איש לארצו:

 

(יז) שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיֹות הִדִּיחוּ, הָרִאשֹׁון אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמֹו, נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:

מלבי"ם שה פזורה. שיעור הכתוב: אריות הדיחו שה פזורה ישראל שהדיחוהו ממקומו,

האריה הראשון אכלו, אכל הבשר, והוא מלך אשור,

וזה האריה האחרון עצמו שבר וכתת עצמותיו, והוא מלך בבל:

 

(יח) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל אַרְצֹו, כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

מלבי"ם לכן כה אמר ה', הנני פקד. כמו שפקדתי על אשור כן אפקוד על מלך בבל:

 

(יט) וְשֹׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ, וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן, וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשֹׁו:

מצודת דוד ושובבתי – ר"ל עוד יבא זמן בימי המשיח שאשיב אותו אל נוהו וירעה במרעה הכרמל והבשן שהמה מקום מרעה שמן, ולפי שהמשילם לשה אמר לשון הנופל בשה:

תשבע נפשו – מרוב המרעה המצוי שם:

מלבי"ם ושבבתי. אשיב את השה אל נוהו שהוא מרעה הצאן, ושם ירעה הכרמל והבשן ששם מרעה צאן,

וגם בהר אפרים תשבע נפשו בשביעה די והותר:

 

(כ) בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה', יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ, וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה, כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר:

מלבי"ם בימים ההם יבקש את עון ישראל. ישראל הם עשרת השבטים שהם עבדו ע"ז

שזה נקרא עון, שמורה על עוות השכל והכפירה, זה לא יהיה במציאות כלל כי יתבטל יצרא דע"ז:

ואת חטאת יהודה. יהודה לא הכחישו את ה' רק היו להם חטאים מצד התאוה שזה נקרא חטאת,

והגם שזה יהיה בעולם במציאות, בכ"ז לא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר,

לאלה שאשאיר מן הגולה אסלח להם חטאתיהם ולכן לא ימצאו:

מלבי"ם ביאור המילות עון, חטאת. הבדלם מבואר בכ"מ עון גדול מחטאת, שהוא עוות המחשבה:

 

(כא) עַל הָאָרֶץ מְרָתַיִם עֲלֵה עָלֶיהָ וְאֶל יוֹשְׁבֵי פְּקֹוד חֲרֹב וְהַחֲרֵם אַחֲרֵיהֶם נְאֻם ה' וַעֲשֵׂה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ:

מלבי"ם על הארץ מרתים. רק אתה מרתים* ומרי, על ארץ בבל עלה עליה,

אתה מרתים עלה אל יושבי פקוד שהם הכשדים שעליהם אפקוד עונם (כמ"ש הנני פוקד אל מלך בבל):

ועשה. ר"ל אתה מרתים עשה כאשר צויתיך להחריב ולהשמיד הכל:

מלבי"ם ביאור המילות מרתים. מענין מרי, וצייר המרי כעצם מופשט עולה על הארץ:

יושבי פקוד. מענין פקודת עון: חרוב. מענין חרב:

 

(כב) קֹול מִלְחָמָה בָּאָרֶץ וְשֶׁבֶר גָּדֹול:

מלבי"ם קול מלחמה בארץ. בבל. ותיכף נשמע קול שבר גדול שנשברה בבל:

 

(כג) אֵיךְ נִגְדַּע וַיִּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ, אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם:

מלבי"ם איך. עפ"ז יתמה,

א] על קול המלחמה שאיך נגדע וישבר פטיש כל הארץ, הלא בבל היתה כפטיש יפוצץ סלע כי פזרו כל האומות לשברים, ואיך התחברו שנית למלחמה, איה הפטיש המפוצץ חבורם.

ונגד השבר הגדול שואל,      ב] איך היתה בבל לשמה בגוים אחר שהיו תמיד בעזרתה גוים רבים ועצומים:

 

(כד) יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ בָּבֶל, וְאַתְּ לֹא יָדָעַתְּ, נִמְצֵאת וְגַם נִתְפַּשְׂתְּ, כִּי בַה' הִתְגָּרִית:

מלבי"ם יקשתי. נגד השאלה הראשונה משיב אני נתתי לך מוקש ועל ידו נלכדת בהפח,

ונגד השאלה השניה משיב נמצאת וגם נתפשת שאחר שבר היית בהפח נמצאת שם, וגם תפשו אותך, וכ"ז היה יען כי בה' התגרית, ועל ידי זה: מלבי"ם ביאור המילות יקשתי. נתתי לפניך מוקש:

רד"ק יקשתי לך – שמתי לך מוקש שנלכדת בו: נמצאת וגם נתפשת – שאילו ידעת טרם בא עליך שמא היית בורחת אבל עתה שלא ידעת כי פתאום באה עליך הרעה ונמצאת במקומך ונתפשת וי"ת אתבעיאו חובך אשתכחו:

התגרית – ענין התערב הריב כמו ואל תתגר בם מלחמה:

 

(כה) פָּתַח ה' אֶת אֹוצָרֹו וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמֹו, כִּי מְלָאכָה הִיא לַאדֹנָי ה' צְבָאֹות, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים:

מלבי"ם פתח ה' את אוצרו. שהמלחמה שלחמו בך היה בכלי זעם של ה'.

(לעומת שהם פתחו האוצר ולקחו כלי ה' אל המשתה, שזה רמז במ"ש כי בה' התגרית,

פתח גם הוא את אוצרו ויוצא כליו שהם כלי זעמו):

כי מלאכה היא לה'. מלאכה הזאת תתיחס אל ה' שהוא החריבה, ואתם האויבים:

 

(כו) בֹּאוּ לָהּ מִקֵּץ, פִּתְחוּ מַאֲבֻסֶיהָ, סָלּוּהָ כְמוֹ עֲרֵמִים וְהַחֲרִימוּהָ, אַל תְּהִי לָהּ שְׁאֵרִית:

מלבי"ם באו לה מקץ. בסוף וגמר המלאכה שיעשה ה' אז בואו אתם.

(כי ע"י כתיבת המלאך נהרג בלשצאר ואח"כ באו חיל מדי ופרס): פתחו מאבוסיה.

אין לכם לעשות רק לשלול שלל, שתפתחו את אוצרות התבואה שנותנים אל האבוס שיתפטמו שם הפרים (ר"ל תקחו עשרם):

סלוה כמו ערמים. ר"ל אשר הם סללו ורוממו את התבואה באבוסים כמו ערֵמים, ערמות של תבואה,

פתחו אותם, ואח"כ והחרימוה עד שלא תשאר שארית:

מלבי"ם ביאור המילות מקץ. בסוף המעשה: מאבוסיה. האבוס הוא מקום שעומדת הבהמה לאכול ולהתפטם,

ומאבוס הם האוצרות ששם נמצאו התבואות המוכנים לתתם אל האבוס:

סלוה. מענין הרמה כמו וישפכו סוללה: ערמים. גלים של תבואה כמו בטנך ערמת חטים:

 

(כז) חִרְבוּ כָּל פָּרֶיהָ יֵרְדוּ לַטָּבַח הֹוי עֲלֵיהֶם כִּי בָא יוֹמָם עֵת פְּקֻדָּתָם:

מלבי"ם חרבו. אח"כ הכו בחרב את כל הפרים, וקראו הוי עליהם כי בא יומם להשחט, ובא עת פקדתם, הזמן לפקוד את עונם:     מלבי"ם ביאור המילות חרבו. הרגו בחרב:

 

(כח) קֹול נָסִים וּפְלֵטִים מֵאֶרֶץ בָּבֶל לְהַגִּיד בְּצִיֹּון אֶת נִקְמַת ה' אֱלֹהֵינוּ נִקְמַת הֵיכָלֹו:

רד"ק קול נסים – הנסים והפלטים הם ישראל ואף על פי שלא היה להם לנוס כי כורש העביר קול בכל מלכותו מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל –

דריוש מלך קודם כורש והוא כבש בבל והחריבה וכשבא חילו על בבל היו מקצת ישראל נסים מתוכה והולכים לציון כי ידעו כי דבר ה' הוא שנבא להם ירמיהו חרבן בבל:

מלבי"ם קול נסים. שילכו להגיד בציון את נקמת ה', מה שחללו כבודו:

ואת נקמת היכלו. ששרפו המקדש ושחללו כלי המקדש:

מלבי"ם ביאור המילות נסים ופלטים. הפליט כבר היה תחת החרב:

 

(כט) הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב אַל יְהִי לָהּ פְּלֵטָה שַׁלְּמוּ לָהּ כְּפָעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ כִּי אֶל ה' זָדָה אֶל קְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם השמיעו. צייר שאחר שישראל נסו מארץ בבל מצוה שני שיקבצו עמים רבים, וכל דרכי קשת, ויחנו עליה מסביב כדי שאל יהי לה פליטה. שלא יניחו איש לנוס עוד מן העיר:

שלמו לה כפעלה. הפעל הוא העסק, והמעשה הוא גמר הדבר, ושלמו לה תשלומין לפי העסק שהתעסקה, ותעשו לה מדה במדה ככל אשר עשתה.

ומפרש שלמו לה כפעלה, כי אל ה' זדה, העסק שלה היה מצד שזדה אל ה' לכפור ביכלתו, וככל אשר עשתה עשו לה כי זדה אל קדוש ישראל,

המעשה עצמה ששרפו בהמ"ק ועיר הקדש שהוא מעשה נגד קדוש ישראל,

שבשם זה נקרא בו מצד קדושת ישראל וקדושת הקדש והמקדש השוכן בה:

מלבי"ם ביאור המילות רבים. מענין רובה קשת:

כפעלה, כאשר עשתה. הפעל, הוא העסק. והמעשה, הוא העשיה והגמר, עי' מ"ש (ישעיה ה' מ"ב),

ועל העסק שלא עשה עדיין לא יצדק עשו רק שלמו:

ה', קדוש ישראל. כ"מ שאמר ה', ידבר עליו מצד בורא העולם בכלל.

ואלהי ישראל, הוא הקשר שי"ל עם ישראל (כמ"ש ישעיה א' ד' ובכ"מ):

וקדוש ישראל. יציין מצד קדושת ישראל שיתקדשו על כי קדוש ה':

 

(ל) לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל אַנְשֵׁי מִלְחַמְתָּהּ יִדַּמּוּ בַּיֹּום הַהוּא נְאֻם ה':

רש"י לכן – ל' שבועה:

מלבי"ם לכן יפלו בחוריה ברחובתיה. ע"י שיחנו עליה מסביב ולא יוכלו להמלט:

רד"ק ידמו – יכרתו:

 

(לא) הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדֹון נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאֹות כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ:

מלבי"ם הנני אליך זדון. עתה מתחיל לדבר על מפלת המלך:

כי בא יומך. מצד המערכה שערבה שמש הצלחתך, ובא גם עת פקדתיך מצד ההשגחה על עונך:

מלבי"ם ביאור המילות יומך עת פקדתיך. התבאר למעלה (מ"ו כ"א):

 

(לב) וְכָשַׁל זָדוֹן וְנָפַל וְאֵין לֹו מֵקִים וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה כָּל סְבִיבֹתָיו:

רד"ק וכשל זדון ונפל – אמר זה כנגד מלך בבל וכן ת"י הא אנא שלח רוגזי עלך מלכא רשיעא:

מצודת דוד וכשל זדון – בלשצר יהרג:   ואין לו מקום – ר"ל לא ימלוך מי מזרעו בבבל:    סביבותיו – סביבות עריו:

מלבי"ם וכשל זדון. ועי"כ יפול, והצתי אש בעריו ומן הערים תאכל כל סביבותיך הפך מכיבוש מלחמה הרגיל, שיכבשו תחלה את הסביבות ואח"כ ערי הממלכה:

 

(לג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאֹות, עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו, וְכָל שֹׁבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם, מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם:

מלבי"ם כה אמר ה', עשוקים. ר"ל הנה בדרך הטבע א"א כלל שיגאלו ישראל,

כי א"א שקצתם שאינם בגלות יפדו את השבוים, כי עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו,

ולא שמקצת השובים לא יחזיקו בם לעבדים, כי כל שוביהם החזיקו בם,

ולא שישלחו אותם אח"כ לחפשי כי מאנו שלחם, אבל:

 

(לד) גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמֹו רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל:

רש"י הרגיע את הארץ – כשתפול בבל יהי מרגוע והנחה לכל:

מלבי"ם גאלם חזק שמו הוא ה' צבאות. המושל בכל הצבאות, והוא ריב יריב את ריבם, ומן הריב הזה תצא תועלת כללי, א] למען הרגיע את הארץ מאויביהם,

ב] עונש לבבל והרגיז לישבי בבל, ועל ידי הריב הזה:

מלבי"ם ביאור המילות הרגיע, הרגיז. מקור, להרגיע, ובא בצורת העבר, וכן גנון והציל פסוח והמליט. רד"ק:

 

(לה) חֶרֶב עַל כַּשְׂדִּים נְאֻם ה' וְאֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל וְאֶל שָׂרֶיהָ וְאֶל חֲכָמֶיהָ:

מלבי"ם חרב על כשדים נאום ה'. הוא על המדינה: ואל ישבי בבל. עיר המלוכה:

ואל שריה ואל חכמיה. אשר יושבים ג"כ בבבל:

 

(לו) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ חֶרֶב אֶל גִּבּוֹרֶיהָ וָחָתּוּ:

רד"ק חרב אל הבדים ונואלו – הבדים פי' הכוזבים מן בדיך מתים יחרישו והם הקוסמים

ועתה בבא הרעה עליהם נואלו ולא ידעו דבר ולא הועילו להם קסמיהם:

נואלו – עניין סכלות וכן נואלו שרי צוען אשר נואלנו וכן תירגם יונתן על קסמהא וישתבשון:

מלבי"ם חרב אל הבדים. חוזי כוכבים: ונואלו. כי לא יחכמו עוד באצטגנינות שלהם, והגבורים יחתו:

מלבי"ם ביאור המילות הבדים. הקוסמים או חוזי כוכבים:

 

(לז) חֶרֶב אֶל סוּסָיו וְאֶל רִכְבֹּו וְאֶל כָּל הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ וְהָיוּ לְנָשִׁים חֶרֶב אֶל אוֹצְרֹתֶיהָ וּבֻזָּזוּ:

מלבי"ם חרב אל סוסיו. המוכנים למלחמה:           מלבי"ם ביאור המילות הערב. הסוחרים עורבי מערבה:

רד"ק חרב, ואל כל הערב – כמו ערב רב רוצה לומר אנשים נכרים שהיו בבבל מכמה ארצות

או יהיה עניין סחורה כמו ועורבי מערבך ר"ל אל כל אנשי הערב כלו' הסוחרים:

והיו לנשים – חלשים כנשים שלא ילחמו כנגד אויביהם:

חרב אל אוצרותיה – אפשר לפרש חרב זה כמו כי חרבך הנפת עליה שהוא חרב [ל' חורבן] הבנין וההריסה והנתיצה וי"ת דקטלין בחרבא ייתון על בית גנזהא ויתבזזון:

(לח) חֹרֶב אֶל מֵימֶיהָ וְיָבֵשׁוּ כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ:

רד"ק חורב אל מימיה ויבשו – מן חרבו המים,

לפי שבבל רבת מים אמר על דרך משל שיבשו מימיה רוצה לומר שיכלה טובה ועושרה: מצודת דוד חורב – לפי שנהר פרת היה עובר בבבל והיה משקה שדותם כנילוס במצרים לכן אמר שיבוא חורב אל מימיה ויבשו:

כי ארץ פסילים היא – כלומר לפי שהיו בוטחים בפסיליהם:

ובאימים יתהוללו – נקראו העצבים אימים לפי שעובדיהם יפחדו מהם ואמר שיהיו משתגעים בהם ובעבודתם

ומן התימה שתרגם יונתן ובטעותהא משתבחין תרגם יתהוללו ענין תהלה

והוא לפי הנמצא – עניין הוללות וסכלות כמו ויתהולל בידם והתהוללו הרכב:

כי ארץ פסילים היא – הרבה פסילים עשו לעבודת כוכבים:

ובאימים יתהוללו – משתטים ומשתגעים עם העבודת כוכבים שלהם ויקרא העבודת כוכבים אימים כי מביאים אימה על עובדיהם וכאשר יקרא מפלצת כמ"ש אשר עשתה מפלצת לאשרה (מ"א =מלכים א'= ט"ו):

מלבי"ם חרב אל מימיה. שהיה סביב העיר למצור: כי ארץ פסילים היא. ר"ל יען שעושים ליראתם פסילים משונים: ויתהללו. וישתגעו בפסילים: אימים. תמונות מחיות משונות המטילים אימה ופחד:

 

(לט) לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנֹות יַעֲנָה וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּון עַד דֹּור וָדֹור:

תרגום יונתן בְּכֵן יְעַרְעָן תַּמְוָן בַּחֲתוּלִין וְיִשְׁרוּן בָּה בְּנַת נַעֲמִין וְלָא תִתֵּב עוֹד לַעֲלָם וְלָא תִשְׁרֵי עַד דָר וְדָר:

רש"י ציים את איים – יערעון תמון בחתולין מיני חיות המצויין בחורבה:

רד"ק לכן, ציים – חיות השוכנות בציה ותירגם יונתן תמוון

וי"מ שהם נמיות הנזכר בדברי רבותינו זכרונם לברכה כדי שלא תקפוץ הנמיה מרטי"נא בלעז:

איים – תירגם יונתן חתולין:

מלבי"ם לכן ישבו ציים. אשלח לשם חיות נוראות כדמות חיות האימים שהיו להם לפסילים

והם ישבו בארץ לא תשב עוד לנצח: מלבי"ם ביאור המילות לא תשב עוד לנצח, ולא תשכון עד דור ודור. התבאר (ישעיה י"ד):

 

(מ) כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה וְאֶת שְׁכֵנֶיהָ נְאֻם ה' לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם:

מצודת דוד כמהפכת – תהיה כמו ההפכה אשר הפך אלהים את סדום ואת עמורה ואת שכניה: רד"ק שכני סדום ושכני עמורה והם אדמה וצבוים והאחרות:          ולא יגור – אף דרך עראי:

מלבי"ם ביאור המילות לא ישב שם איש בן אדם. התבאר למעלה (ב' ח'):

 

 

(מא) הִנֵּה עַם בָּא מִצָּפֹון וְגֹוי גָּדוֹל וּמְלָכִים רַבִּים יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ:

רד"ק הנה, ומלכים רבים – גדולים וחשובים כמו על כל רב ביתו והם דריוש וכורש

או פירוש רבים במנין כי באו עם דריוש מלכי אומות אחרות כמו שאמר למטה ממלכות אררט מני ואשכנז:

מלבי"ם הנה עם בא מצפון. כשם שנבא פסוק זה על ביאת הכשדים לא"י (למעלה ו, כב)

אמר שכן יבא עליהם עם מצפון, ועל ידיהם יערו גוי גדול ומלכים רבים מירכתי ארץ שיעזרו למדי ופרס:

מלבי"ם ביאור המילות (מא – מג) פסוקים אלה באו והתבארו למעלה (ו', כ"ב כ"ג כ"ד):

 

(מב) קֶשֶׁת וְכִידֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת בָּבֶל:

רד"ק קשת וכידון – כתרגומו קשתן ותריסין פי' כידון כלי מגן

ואפשר שיהיה כמין רומח כמו וישחק לרעש כידון להב חנית וכידון:

ערוך כאיש למלחמה – כל אחד מהם ערוך בכל כלי זיין כמו אדם אחד שרוצה להלחם עם חברו עורך עצמו בכל כלי זיין:

מלבי"ם קשת וכידן יחזיקו. במלחמתם: ועל סוסים ירכבו. אשר הסוסים ערוכים למלחמה כאנשים:

 

(מג) שָׁמַע מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת שִׁמְעָם וְרָפוּ יָדָיו צָרָה הֶחֱזִיקַתְהוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה:

רד"ק שמע מלך בבל – הוא בלשצר:

מצודת דוד את שמעם – את שמע גבורתם:

ורפו ידיו – ידיו נעשו רפויים מלהלחם למולם:

החזיקתהו – הצרה אחזה אותו והיה לו חיל כיולדה:

 

 (מד) הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאֹון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן כִּי אַרְגִּעָה אֲרִוצֵם אֲרִיצֵם מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמֹונִי וּמִי יוֹעִדֶנִּי וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי:

רד"ק הנה כאריה יעלה – פירשנו הפסוק למעלה בנבואת אדום ועוד אנו מפרשים אותו

הנה אמר כי משחית בבל יעלה כמו אריה בלי פחד ויעלה מגאון הירדן

כלומר יעלה ויתגבר כמו שמתגברים המים כשהירדן בגאונו מלא על כל גדותיו

וזכר הירדן לפי שהוא בארץ ישראל ומגאון ישראל יבא עליהם הרע כלומר מעונש ישראל יבא הרע לבבל ויעלו ישראל לגאון על ידי המלך הכובש בבל:

אל נוה איתן – אל נוה מקום איתן והיא בבל:

כי ארגיעם אריצם מעליה – ר"ל כאשר ארגיע ואשקוט לישראל אריץ אותם מעל ארץ בבל שהם שם בגלות ומי בחור אליה אפקוד

וכל מי שהוא בחור למלחמה אפקוד ואמנה אותו על בבל להלחם בה ושאר הפסוק מבואר הוא:יועידני – הנו"ן דגושה כמו אשר למעלה:

מצודת דוד כי מי כמוני – שיוכל למחות בידי:       ומי יועידני – מי יקבע עמדי זמן מיועד להלחם בי:

ומי זה רועה – מי הוא הרועה אשר יעמוד לפני להציל צאנו מידי ר"ל מי הוא הרועה שיציל עמו מידי וכפל הדבר במ"ש:

מלבי"ם הנה כאריה יעלה. מלך פרס ורגע הריץ אותו מבבל ואח"כ חזר עליה עם כל בחורי הגבורים,

וכלשון הזה נבא על אדום למעלה מ"ט י"ט כ' ע"ש פירושו,  שנבא על בבל ועל אדום ששניהם החריבו מקדשי ה' בסגנון א':

מלבי"ם ביאור המילות (מד – מו) פסוקים אלה באו והתבארו למעלה (מ"ט, י"ט כ' כ"א):

 

(מה) לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת ה' אֲשֶׁר יָעַץ אֶל בָּבֶל וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נָוֶה:

רד"ק לכן אל בבל – כמו על בבל וכן אל ארץ כשדים כמו על:

אם לא יסחבום צעירי הצאן – הם ישראל כמו שפי' למעלה ואף על פי שהסוחבים [את] בני בבל לא היו ישראל כי אם מדי ופרס, ישראל היו סבת סחיבתם והרי הם כאילו הם סחבום

כי בעונש ישראל בא עליהם האויב כמו שנאמר נקמת ה' אלהינו נקמת היכלו:

אם לא ישים [-שממה] עליהם נוה – ולמעלה נוהו ושם מבואר העניין:

 

(מו) מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע:

רד"ק מקול נתפשה בבל נרעשה הארץ – מקול שנתפשה בבל וכן תירגם יונתן מקל דאיתאחדת בבל זעת ארעא:

וזעקה בגוים נשמע – פירוש וקול זעקה וקול שזכר עמד במקום שנים

והוצרכנו לזה לפי שזעקה לשון נקבה ונשמע לשון זכר

וכן אשר כמוהו לא נהיתה זכר ונקבה ואף על פי שלא זכר קול כי הזעקה היא הקול: