ישעיה

 

פרק א'

(א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה:

רש"י חזון ישעיהו בן אמוץ וגו' – א"ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה מלך יהודה אחים היו.

[יצוין שהראב"ע מסביר בזה את מה שמצינו שישעיה לא נרדף כירמיה, היות והיה ממשפחת המלוכה].

אשר חזה על יהודה וירושלים – והלא על כמה אומות נתנבא משא בבל משא מואב הא למדת שאין זה תחלת הספר ולא נקרא הספר על שם החזון הזה וכן שנינו בברייתא דמכילתא, בשנת מות המלך עוזיהו תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים שהרי ביום הרעש יום שנצטרע עוזיהו נאמר ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו) ואמר הנני שלחני למדנו שהוא תחלת שליחותו ונבואה זו נאמרה אח"כ ועל זו לבדה נאמר אשר חזה על יהודה וירושלים כשם שאמר על משא כל אומה ואומה משא אומה פלוני אף כאן כתב חזון זה חזה על יהודה וירושלים.

ולפי שהם תוכחות קושי קראם חזון שהוא קשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה כמש"א בב"ר וראיה לדבר חזות קשה הוגד לי (ישעיהו כא).

בימי עוזיהו וגו' מלכי יהודה – ד' מלכים הללו קפח בימיו ביום שנצטרע עוזיהו שרתה שכינה עליו ונתנבא כל ימי המלכים הללו עד שעמד מנשה והרגו (ונבואה זו נאמרה בימי חזקיהו אחר שגלו עשרת השבטים כת"י):

מצודת ציון חזון – ענין ראיה והבטה כמו ותחז בציון עינינו (מיכה ד) ועש"ז נקרא הנביא בשם חוזה כי רואה במראה הנבואה וכאשר יקרא רואה וצופה:

מלבי"ם הקדמה

 אל תעופי על במתי עב, אל תשאי אבר, אל תנבאי, אל תטיפי, אל תחודי חידה, אל תמשלי משל, אל תדברי נשגבות", פקדתי, צויתי, השבעתי, כל חרט, כל עט, כל כנף, כל שבט סופר, אחזה ימיני לכתוב בה הבאורים האלה אשר אנכי נותן לפניכם היום, בחרט אנוש על ספר וגליון, "לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון את שלוחה" – כה דברתי אליה – "לא אל חכמים אל יושבי שער, לא אל נבונים אנשי לשון ומליצה" – כה דברתי אל עט וקסת – "לא אל חכמי חרשים והמה מועטים, כי אל המונים רבים, כעם ככהן כחכם כסכל, כי אל המונים רבים את שלוחה, אל הגוי כולו, אל בית ישראל; ועת תחוללי גויות, בם רוח מלפני יעטוף, עת תבראי גולמים, בם ישכנו נשמות אני עשיתי" – כה דברתי אל אברה חסידה ונוצה – "אל תלבישים רקמה, אל יעדו עדי, אל יתעטפו מחלצות, אל ימשחו פניהם בששר, פן יתנכרו בעיני עם הארץ, פן יהיו כעם נכרי או כבני אלים בעיניהם, הוציאים נא בכתנתם, פארי פשתים יהיו על ראשם, כתנות אור ישאו, כי כן תלבשנה בנות ההמון מעילים, למען יצטיירו, למען יתהלכו באשר יתהלכו, המונים סביבם יתאספו, פה אל פה ידברו בם, במראה אליהם יתועדו, במראה ולא בחידות":

 כאשר בעת הסתיו כל בנות השיר ישחו, בימי שלג כל בני הזמיר ידמו, בעוד תבשל האם ההרה ללדת, האדמה המלאה לה זרע והריון, את חמוקי בטנה, תחת מכסה שלג ומעטפות קרח, בעוד כל משוררי הטבע בחורי עפר וכיפים יתחבאו; כן נאלמה דומיה כנף רננים בת הזמיר הזאת, כל עוד הרעיון אשר תחתיה הרה ללדת, כל עוד לא באו עד משבר, לא שלחו חבליהן העצמים אשר בבטן המחשבה המלאה, כל עוד ספרו ירחים תמלאנה עד תכרענה ילדיהן תפלחנה, כל עוד דבקה לארץ בטנה אל ביציה על עפר תחמם. – אך כמעט קט מלטה בקעה דגרה בצלה, כמעט קט ואפרוחיה לבשו נוצה עמו כנפים התכסו רקמה, כמעט קט נולדה המחברת.

 הוקם הבית; ואנכי פניתי כה וכה לבקש חתולים או מעיל קטן לנער היולד, ולבי הלך הנה והנה למדוד את תכנית הבית מוצאיו ומבואיו ואולמיו, והנה חמקה עברה הבת השובבה, רוח האביב צרר אותה בכנפיה ותנשא בין הארץ ובין השמים, עת הזמיר הגיע אל הדרור מנעים זמירות, בהביטו הארץ תחתיו והנה התעטפה לרגליו במעטה פרחים ושדי תרומות.

 – כמעט התרגש צור לבבי בקול כנפי הכרוב המשיקות אשה אל אחותה, כי רוח החיה בָהֵמה, ונפשי רגע שטה עפה דאתה על כנפי רוח על גפי בת שמים הזאת המדברת גדולות, כמעט החל רוח השיר לפעמה, רוח המליצה לפרוט על פי נבלים, כמעט רפו ידי מלעצור בעד המעופפת הזאת מעופפת שחקים, ובפני תועפות מליצותיה לא עצרתי כח;

והנה קול המונים רבים – אליהם יחדתי דברתי בכל המחברת הזאת – קורא באזני, לאמר "נא אל תדבר אלינו נשגבות, אל תבוא לנסותנו בחידות, דבר אלינו יהודית באזני כל העם אשר על החומה". וכרגע התעוררתי מחלומותי אלה, הכנורות דמו, שָׂרים ושרות נאלמו, וכחלום מהקיץ נפוצו חזיונות המליצה מעל פני, וארא והנה פני הכרוב פני אדם, עט וקסת ידי אדם תחת כנפיהם, וכל בעלי כנף להם כאחד האדם – פה ולשון ושפתים.

 מעתה אל תשתאה, אל תשומם, אל תסוג אחור, ידידי הקורא! כי מעתה כאחד האדם אדבר עמך, כאחד האדם אשר כגילך, מעתה אדבר עמך בכל לשון שאתה שומע, מעתה שפת לא ידעת לא עוד תשמע:

מלבי"ם חזון ישעיהו. נבואה זאת נבא בימי עוזיהו ושנה אותה בימי כל מלך ומלך:

על יהודה וירושלם. נבואה זאת מחולקת לשתים, מן פסוק ב' עד פסוק כ"א נבא על שבט יהודה, ומן פסוק כ"א עד פסוק כ"ז נבא על עיר ירושלים, ומשם עד סוף הפרק נבא על שניהם יחד א):

 

(ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי:

רש"י שמעו שמים והאזיני ארץ – משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ (דברים לב) למה שינה ישעיה את הלשון שנו רבותינו בדבר זה ומדרשות רבים בפ' האזינו בספרי ונחלקו חכמים עליהם ואמרו אין הדבר כן אלא בזמן שהעדים באים ומעידים ונמצאו דבריהם מכוונין עדותן קיימת ואם לאו אין עדותן קיימת,

אילו לא בא ישעיה ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים כשנקראו לעדות זו בימי משה שאמר העידותי בכם היום בהאזנה שמענו והארץ מעידה אני נקראתי בלשון שמיעה ואין עדותן מכוונת בא ישעיה וחלף את הדבר נמצאו שניהם מעידים בלשון האזנה ובלשון שמיעה.

כי ה' דבר – (שתהיו עדים בדבר כשהתרתי בם בימי משה לכן באו ושמעו שאני מתווכח עמם שעברו על ההתראה אני לא סרחתי בהם אלא גידלתים ורוממתים והם פשעו בי, ס"א) שתהיו עדים לדבר והיכן דבר האזינו השמים ואדברה (דברים ל"ב) במכילתא:

 

רד"ק שמעו שמים – החל ספרו בדברי תוכחה כי בני דורו היו רעים,

ואע"פ שכתוב בעזיהו ויעש הישר בעיני ה' וכן יותם הרי נאמר בעזיהו ובחזקתו גבה לבו עד להשחית, ובימי שניהם היו העם מזבחים ומקטרים בבמות, וכתוב בדברי הימים במלכות יותם עוד העם משחיתים כל שכן בימי אחז שהיה רע ועשה רעות גדולות כמו שכתוב וכל העם היו רעים בימיו כמש"כ בעזבם את ה' אלהי אבותם ואף בימי חזקיהו לא היה לבבם שלם את ה' כמש"כ בד"ה,

ואמר בפתחו דברי תוכחה שמעו שמים, וכן אמר מרע"ה כשבא להוכיח את ישראל אמר האזינו השמים

א. כי הם עדים בין ה' ובין ישראל כמו שכתוב ואעידה בם את השמים ואת הארץ לפי שהם קיימין לעולם והדורות הולכין,

ב. או לפי שאם יעברו על הברית השמים לא יתנו טלם והארץ לא תתן את יבולה.

ויש דרשות למה אמר שמעו לשמים והאזיני לארץ בהפך מה שאמר משה רבינו ע"ה

ואחד מהם לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ לפיכך אמר ותשמע הארץ, בא ישעיהו ואמר שמעו שמים לפי שהיה רחוק מן השמים ואמר והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ:

 כי ה' דבר – מה שאני אומר הם דברי ה' אשר שלחני שהוא צועק על בניו, ואמר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי, כי גדלתי אותם ורוממתים מעל כל עם והכפל לחזק הענין במלים שונים והענין אחד, וכן מנהג המקרא במקומות רבים, ואדוני אבי ז"ל פירש גדלתים בתורתי ורוממתים בשכינתי:

 והם פשעו בי – מרדו בי במרד ובמעל עברו על תורתי להכעיסני כי יש מכירים וכופרים, ויש שאין מכירים ועליהם אמר:

 מצודת דוד שמעו שמים – מה שאני קובל ומתרעם על ישראל. והאזיני ארץ – אמר בלשון יחיד כי סדנא דארעא חד היא משא"כ השמים כי שבעה רקיעים הם לפי תכונת הקדמונים. כי ה' דבר – לא מאלי אני אומר כי דבר ה' בפי ולזה שמעו אמרי. בנים גדלתי – ר"ל וזהו דברי ראו נא הטובה שעשיתי לבני בכורי ישראל אשר גדלתים ורוממתים על כל האומות הקדמונים והם לא השיבו כגמולי כי מרדו בי:

 

מלבי"ם שמעו – קורא לשמים ולארץ הנמצאים היותר מפורסמים והקיימים לעד, ישמעו ריב ה' עם עמו.

 כי ה' דיבר – ומי לא ישמע? (מאמר זה ימשך עד פסוק ד'), ואלו הם דברי ה':

 בנים – הן מחק המוסר כי בן יכבד אב אף אם לא עשה עמו שום טובה רק שגדלו כאומן את היונק,

וכ"ש אם הגבהו במעלה על יתר בניו שאז חייב בהודאה כפלים,

ואנכי בנים גדלתיואומנתי אותם [כאומן המגדל היונק],

ויותר מזה כי רוממתי אותם על כל עם ולשון, והם תחת שנתחייבו עבודה והודאה כפלים עוד פשעו ומרדו בי:

 מלבי"ם חלק באור המלים – ההבדל בין שמיעה להאזנה, ר' לקמן בביאור המילות בפס' י':

 

(ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן:

רש"י קונהו – מתקנו בחרישה ביום ומאחר שהרגילו בכך יודע בו אבל חמור אטום אינו מבין בעליו עד שיאכילנו וישראל לא נתפקח לידע כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתיו קצת חוקותי והם עזבוני כדמפורש (ביחזקאל כ ל"ט) ואומר איש את גלולי וגו' ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם עמי בני ישראל לא התבוננו כחמור (סא"א) ד"א ידע שור קונהו מכיר השור קונהו להיות מוראו עליו לא שינה מה שגזרתי עליו, לומר, איני חורש היום וחמור לא אמר לבעליו איני טוען היום ומה אלו שנבראו לשמשכם ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו, ולא לשילום פורענות אם חוטאים, לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם, וישראל שאם זוכים מקבלים שכר ואם חוטאים מקבלים פורענות – לא ידע – לא אבו לידע וידעו ודשו בעקב ועמי לא נתן לב להתבונן:

מלבי"ם ידע – הלא ראינו שני מיני ההכרות האלה נתונים נתונים הם גם בטבע הבע"ח הבלתי מדברים,

כי השור יכיר את בעליו רק ע"י שקנה אותו בלבד,

והחמור שאין לו הכרה כ"כ עכ"פ יכירהו ע"י שנותן לו באבוס לאכול,

אבל ישראל לא ידע – ר"ל בעת שקראתי אותם בשם 'ישראל' לאות שהם חלקי וקניני ועבדי הם (וזה עד בנים גדלתי), והיה להם להכיר בעליהם כשור מ"מ לא רצה לידע,

וגם עמי – בעת שרוממתי אותם מכל העמים במה שקראתים עמי ונחלתי (וזה נגד בנים רוממתי), והיה להם להכיר עכ"פ הטובה הפרטית כחמור,

מ"מ לא התבונן – לא רצה להבין. ב) (ע"כ דברי ה' אל השמים והארץ, מעתה יתחיל הנביא את דבריו וימשוך הענין עד פסוק י'):

הערת המלבי"ם [ב] במראה הלטושה הזאת נביט בה כמה דברים.

א) בטבע האדם ומדותיו, כי הגם שכל מוהר ומתן שיתן האב לבנו, כאין נחשב לעומת הטובה העקרית שסבב לו שהביאו אל המציאות ואִמְנוֹ וגדלו,

מ"מ ראינו טבע האדם, כי יגדל אצלו אהבת הוריו עת יוסיפו להעניקו רכוש ועושר ורוממוהו מכל אחיו, משאם לא יטיבו לו באלה, כמאמר רחל ולאה (בראשית ל"א ט"ו) הלוא נכריות נחשבנו לו,

ב) הציור הזה ימצא קן לו בקרב איש ולב עמוק גם בהכרת הטובה וההודאה אשר חייב לבוראו יוצרו אביו קונהו

כי כל אשר הוסיף להיטיב עמו בהטבה פרטית נתחייב לעמתו עבודה פרטית,

כי בעבור זה נצטוו ישראל מצות יתרות על ב"נ, ובני אהרן על אחיהם בני ישראל, והכהן הגדול על אחיו הכהנים, כמ"ש בחה"ז שער העבודה, ועל זה קלע למטרה במ"ש בנים גדלתי ורוממתי,

ג) יען שנפש האדם כוללת כל מעשי בראשית, ובכנפיה צרורות כל הכוחות המפוזרות בכל החי מכל בשר למיניהם, כחותיהם והפוכי כחותיהם בארח נשגב ובדרך כללי,

לכן כל כח אשר נמצאהו בנפש אחד הבעלי חיים, בהכרח כי נמצא הכח הזה ביתר שאת ויתר עז בנפש האדם,

ואם נראה האדם מתעלם מדלות הכח הזה ממקורות נפשו, להזיל מים ממעינותיה, הנה חטא ואשם על נפשו, לכן חפש הנביא וימצא שני מיני הכרות האלה שכלל במ"ש בנים גדלתי ורוממתי בנפש השור והחמור, ויוכיח את עמו איך ישראל לא ידע ?

ובזה מלבד אשר חלפו חק הנמוסי והשכלי להשיב הודאה ליולדיו וטובה למטיביו, פרעו גם משפט הטבעי, אחרי מצאנוהו שתול בטבע החיים וכח נפשותיהם:

 

 (ד) הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר:

רש"י הוי – כל הוי שבמקרא לשון קובל וקונה [נדצ"ל וקונן] כאדם הגונח מלבו וצועק אהה המלבי"ם בביאור המילות מחלק שבה' הוא ענין הכרזה, ואוי בא' מיוחד אל הודעת הצער] אלא שיש מהם מועטין שהם לשון צעקת קריאת קול כמו הוי הוי ונוסו מארץ צפון (זכריה ב) ותרגומו אכלו לשון הכרזה, הוי יש לזעוק על גוי קדוש הנהפך להיות גוי חוטא ועם שנאמר בו כי עם קדוש אתה נהפך להיות עם כבד עון. עם כבד עון – כבדות עון, כבד אדם שהוא כבד פישנ"ט בלעז כבד שם דבר של כבדות פישנטומ"א בלעז ודבוק עם תיבת עון. זרע מרעים – והם היו זרע ברך ה', בנים היו להקב"ה נהפכו למשחיתים. נאצו – הרגיזו.

נזורו אחור – אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות וכה"א וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקר' כב) נזיר אחיו (בראשית מט) אף כאן נזורו נסוגו לאחוריהם מאצל המקום:

מלבי"ם הוי – היא מלת הקריאה, וכל הפסוק הזה נושא לפסוק שאחריו על מה תוכו, אומר הה, אתם גוי חוטא אתם עם כבד' עון (אשר) עזבו את ה' וגו', אשאלכם על תועלת מה תוכו?

– עם כבד עון – החוזה עולה במעלות ומגדיל איכות חטאתיהם מדרֵגה אחר מדרגה, אומר, לא לבד שאתם גוי חוטא, שהחטא הוא בשוגג, אבל אתם עם כבד עון – שהעון הוא מזיד,

ולא לבד שעשיתם עון לפרקים, אבל אתם זרע מרעים – מרעים הוא שם התואר ומורה על שהתמידו ברעתם, [כמו שנבדיל בין אדם שעשה מעשה רע ל'אדם רע' שהוא כבר שם התואר. בש]

ולא זאת שחטאתם למלא תאותכם או להשיג איזה תועלת, אבל אתם גם בנים משחיתים – שם השחתה מורה שעושה רע שאינו משיג ממנו הנאה ותועלת כלל רק משחית נפשו הוא יעשנה,

(ראה נא כי כמו שהעלה המליץ איכות חטאתיהם ממדרגה למדרגה מצד החטא עצמו, כן הפליא עצה להעלות גם מדרגות החוטאים בדרך זה, גוי, עם, זרע, בנים – וכל המאוחר בסדר הזה חשוב מן המוקדם אליו, עם מעולה מן גוי, זרע מן עם, בנים מן זרע, כמ"ש בבאור המלות, כי זה מבואר שכמו שיגדל איכות החטא מצד עצמו כן יגדל מצד עושהו, שגם חטא קטן יגדל למעלה ראש אם עושהו הוא אדם גדול,

וסדר הכתובים לפ"ז אמר, הוי גוי חוטא, ואף כי, כי אתם עם, ויגדל החטא מצד עושהו, וגם החטא מצד עצמו גדול יותר מצד שהוא עון מזיד. וכ"ש כי אתם זרע, ויגדל יותר מצד עושהו, ומצד החטא מרעים. וכן בנים משחיתים כנ"ל.

 עזבו את ה' – מוסיף לאמר אם עכ"פ בכל גודל חטאתם לא היו עוזבים את ה' מכל וכל, והיה ענינם כפי שנאמר בהשמרונים את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מ"ב י"ז ל"ג), אבל הם עזבוהו בהחלט.

 נאצו – מוסיף לאמר שאם עכ"פ לא היו מבזים את ה' ומכעיסים אותו ולא היה כונתם רק לפרוק עול, אבל הם היו בכונה להכעיס.

 נזרו אחור – מוסיף שאם היה עכ"פ סבת רעתם בעבור שחפצים להיות חפשי מכל עבודת עבודה, ולא היו עובדים לא את ה' וגם לא לאל אחר, היה עוד למוד זכות עליהם כי אהבת הבטלה ונטייה חפצם אל החפשיות הניאה לבבם מאת ה',

אבל הם הלא נזורו אחור, שנסוגו מאלהי קדם אל האחור לצד אלהים אחרים לעבדים, בחשבם כי עבודת האליל היא יותר טובה מעבודת ה', וגדול עונם מנשוא, עבודת האליל הכבדה יותר כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם לא היה עליהם למשא, ובעבודת ה' יגעו ונלאו:

 הערה

 ג) פלס ומאזני משקל ביד המוכיח האלהי, בו ישקול חטא יהודה וירידתם משמי הקדושה אל שאול הכפירה על כל מדרגותיו. והנה שני סולמות מוכנים לפני השלמים לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו, בתחלה יעלה בשליבה התחתונה לעבדו מאהבת הגמול ויראת העונש ע"י שיודע כי טובותיו גם רעותיו מיד ה' המה. ואחריו יעלה אל אהבת ה' ויראת הרוממות, לעבדו לא בעבור תקות גמול ויראת עונש, רק מצד שהוא צור היצורים. ואחר שהתנצלו בני ישראל את עדים נפלו תחלה מן המדרגה הראשונה אל שתחתיה, ולא היו עובדים מאהבת ה' ויראתו הרוממת, ועל זה הוכיחם, בנים גדלתי, ידע שור קונהו, ישראל לא ידע, ואחריו נפלו גם מן המדרגה התחתונה ולא עבדו אף העבודה מיראת עונש ותקות גמול, וע"ז הוכיחם, בנים רוממתי, ידע חמור אבוס בעליו, עמי לא התבונן, [ועז"א בספרי (פרשת האזינו) ישראל לא ידע לשעבר, עמי לא התבונן להבא.

 להבא היינו מה שיכול להרע להם או למנוע הטוב]. אחריו יצאו מדחי אל דחי למרות פי עליון בפועל, וחשב בזה שמונה ענינים, א) חטא שוגג, ב) עון מזיד, ג) התמדתם בחטא, ד) עשותם בשאט נפש להכעיס, ה) הגדלת החטא לפי ערך הגדלת מעלתם, ו) הכביד חטאתם בהשקף על הענין שבין החוטא ובין ה' המצוה עליו שעזבוהו לגמרי, ז) שנאצוהו ובזוהו, ח) שהחליפו את עבודתו בעבודת אלילים שעז"א נזורו אחור.

עוד השקיף במ"ש נזורו אחור ענין נכבד, והוא, כי האדם מתחלת יצירתו בראשית הבריאה עד סוף כל הדורות, הוכן שיצעד במהלך השלמות ממדרגה למדרגה, תחלה אחר חטא אדה"ר היה ככל החי ההולך על ארבע, [ר"ל שהיה אוכל מפרי הארץ בלבד. בש]

ואחריו בימי נח התעלה למדרגת מדבר ואז הותר לו בשר לאכול,

ואחריו בימי האבות התחילו לעלות בהר הקודש להשיג מעלת הישראלי.

וכן הגביהו עוף עד עת שעמדו בהר סיני בשעת מתן תורה שאז עלו למעלה ראש, ו

משם נסעו ממעלה למעלה בהכנסם לארץ וא ח"כ בבנין בית הבחירה,

וכן היה ראוי שיתקרבו אל האלהים עד שיתוקן העולם בכללו,

אבל הם נזורו אחור, ר"ל לא די שלא הלכו לפנים עוד הלכו לאחור ושבו לאחוריהם, ממדרגת ישראל למדרגת מדבר ומשם למדרגת הבהמה, ומשם למדרגת גרוע ממנה, ידע שור וחמור ישראל לא ידע.

 

עוד כוון להעלות את מרים ולהשפיל כבודם במ"ש עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל,

שהזכיר תחלה שם ה' ואח"כ שם קדוש ישראל, והוא ע"פ מה שבארתי בחבורי זה בכ"מ, כי בכ"מ שמזכיר שם ה' או שם אלהים סתם, ידבר על העצם הנשגב מצד שהוא בורא העולם או מנהיגו בכללו, אבל כשיזכירנו בכינוי אל ישראל, ידבר עליו מצד האהבה היתירה שהראה לעם סגולתו, ומצד הקשר בינו לבינה שבעבורו עשה כל מה שעשה מהאותות והמופתים ושינוי סדרי בראשית,

והנה יותר יהיה לבוז ולקלון לעם הזה אם ינאצו שם קדוש ישראל, שמואסים בקדושה אשר אָצַל עליהם, ובזותם את הדיבוק והחיבור אשר יש לו עמהם, מאשר ימרו שם ה' שהוא ההנהגה הכוללת לכל העמים,

וז"ש לא לבד שעזבו, אף גם נאצו, ולא לבד שם ה', אף גם שם קדוש ישראל, אשר בו יִחדם והִפלם מכל העמים,

ואחר שהעביר על פניהם שנים עשר מדרגות בחטאם אשר בם ירדו פלאים עד שנזורו אחור לקצה השפלות, שם פניו להחליט עליהם היאוש והאבדון משני פנים, א) מצד המפורסמות והשכל. החולה אשר עומד על פתחי שאול ושתה קובעת כוס המות היעלה ארוכה לו? וכן הבא עד שאול המינות הישוב לראות באור החיים? וזה גלה ביחוס פסוק הקודם אשר שמהו נושא לפסוק זה, גוי חוטא! על תועלת מה תוכו?, ב) מצד הנסיון. החולה אשר אינו רוצה לבקש מרפא איך ירפא ? וזאת הודיע ביחוס הכתוב שאחריו שהושם נושא לפסוק זה. על מה תוכו ? הלא כל ראש לחלי ומ"מ לא זורו ולא חובשו.

 

(ה) עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי:

מלבי"ם על מה תכו – מסיים את דבריו שקרא בפסוק הקודם, אומר, א"כ אחר שהרבתם לפשוע עד תכלית המרי והמרד, אשאלכם נא על תועלת מה תכו?

– ר"ל כי המוכה ביסורים ומתעורר עי"כ לשוב עד המכהו בתשובה שלמה, אז ההכאה הוא לו לתועלת, כי תרפא חולי נפשו, כאשר ירפאו הסמים המרים חולי הגוף,

אבל אתם מה תועיל לכם ההכאה, והראיה לזה כי הלא כל ראש לחלי וכו' ואעפ"כ לא זורו ולא חובשו, ולא התחלתם עוד לעסוק ברפואה כלל, כי אינכם שמים אל לב, וא"כ על תועלת מה תוכו.

 

כל ראש לחלי – תפס משל האומה הישראלית לאיש פרטי המוכה במכאובים מכף רגלו ועד קדקדו,

והחולי הכללית היא חולי הראש, כי כל ההרגשות יוצאות מן המוח, וכל האיברים מרגישים בצערו.

והחולי אשר הוא במדרגה למטה ממנו הוא הוא מדוה הלב שהוא הוא הנותן חיות לכל האיברים ע"י מרוצת הדם השוטף דרך ורידי הדם מן הלב אל כל הגויה ואליו ישובו כולם,

ובהיות הלב דוי הגם שהוא במדרגה אחר הראש, מ"מ ירגישו צערו בפרטות יותר מאשר ירגישו בצער כאב הראש, והחולי הפרטיי יותר הוא אם נתפשט החולי בכל איברי הגוף מקטן עד גדול עד שאין בו מתום,

וכ"ז הוא משל ציורי אל כלל האומה, והנמשל יבואר בפסוק ז':

 מלבי"ם סרה – שם תואר, וענינו דברי סרה: לחלי – הלמ"ד מוסבת על כל ראש, והטעם לכל ראש חלי, וכמהו יש לאל ידי (בראשית ל"א כ"ט), יש אל לידי, וכן וכל לבב, הטעם ולכל לבב, הלמ"ד נמשך אל שתיהם:

 

(ו) מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן:

מלבי"ם מכף רגל – כולל כל איברי הגוף.

 אין בו מתם – אין בשום אחד מן האיברים אבר תמים שיהיה לו צורה אנושיית רק כולם מלאים פצע וכו'.

 פצע – הוא מכת חרב שנפתח הבשר.

 וחבורה – הוא מכה שהדם נצרר בתוך הבשר, ורפואת הפצע הוא להניח תחבושת שיסגר המקום הנפתח וירפא, ורפואת החבורה היא להניח סמים מרכבים שיפתח מקום שנצרר הדם והמוגלא שיצא המותרות לחוץ, וכשיש פצע וחבורה במקום אחד אין לו רפואה, כי רפואת הפצע מזיק אל החבורה וכן להפך, ור"ל פצע וגם חבורה במקום הפצע, ומכה טריה – מכה שמוציאה תמיד השיקוי מעצמותיו, ורפואת המכה טריה היא לקחת סמים המיבשים ועוצרים בעד נזילת הליחות ורפואה זו מזקת גם להפצע גם להחבורה, ששניהם לא ירפאו אלא בעוד שהבשר רוטפש ורענן ורטוב, ור"ל שהמכות נעשו צרות זו לזו עד שרפואתם נמנע.

 לא זרו – לא נתפזר עליהם אבק סמים המרפאים.

 ולא חבשו – לא נכרך עליהם מטלית כדרך שכורכים סביב המכה שלא תצא ממקומה למקום אחר מהגוף.

 ולא רככה – לא נתרככה מכתם בשמן (דרך רפואת המכה, תחלה מרככים אותה בשמן עד שתתרכך, ואח"כ חובשים סביבותיה במטלית שלא תתפשט ממקומה, ואח"כ זורים אבקת סמים לרפואה, ע"כ כאומר לא לבד שלא זורו, שהוא סוף עסק הרפואה אף גם לא חובשו, שזה נעשה קודם, וגם לא רוככה בשמן שהיא התחלת עסק ברפואה כלל):

 מלבי"ם

(ו) מתם – שם זה בא בחירק בכ"מ, לבד מעיר מתום עד בהמה (שופטים כ' מ"ח) בחולם, ולדעתי מתים הוא אנשים, מתום בחולם מציין שם המופשט של האנושיות המתאר את העיר, ולכן מגבילו עם בהמה מן האנושיות עד הבהמה, ועפ"ז מ"ש פה וכן (תהלות ל"ח ד' ח') אין מתום בבשרי, ר"ל שאין אבר בגוף אשר נשאר בו צורה אנושיית:

 פצע וחבורה – פצע מכת חרב הבוקע הבשר ופותחו ופוצהו ופוצחו, ומתחלף עם פצה פצח,

וחבורה נצרר הדם ע"י הכאת אבן או אגרוף ולא נפתח. ושורש חבר יפרד לשלשה ראשים,

א] חבורה ואסיפה, ב] חובר חבר ומכשף, ג] חבורת פצע,

עקרו מורה התחברות, החובר חבר מאסף נחשים או חיות בלהטיו (סנהדרין דף פ"ח), חבורת פצע נתחבר הדם ונצרר, ולפי זה חבורה קל מפצע, וכן סדרם (שמות כ"א) פצע תחת פצע (ואף) חבורה תחת חבורה צריך לשלם לו.

וא"כ מ"ש פה פצע וחבורה לא יכון לפי כללי המליצה, אשר דרכה להעלות מושגיה מן הקל אל החמור, לא בהפך. ולכן מוכרח כמ"ש בפי', שר"ל חבורה הבאה במקום הפצע:

 ומכה טריה – לחה ורטובה נובעת תמיד ומוציאה שיקוי עצמותיו, וחברו לחי חמור טריה (שופטים ט"ו):

 זרוי"מ עבר מהקל מנע"ו, כמו ויזר את הגז' (שופטים ו' ל"ח), וי"מ מטעם מזור ורפואה. והעקר שהוא מנל"ה שרשו זרה ענין פיזור, כמו יזורה על נוהו גפרית (איוב י"ח ט"ו). ויוכל להיות מבנין פעל – ונשתנה הקובוץ לחולם מסבת הרי"ש אשר לא תדגש: חבשו – חבש הוא מענין קשירה ואסירה בכ"מ, ובא על חבישת הבהמה במתג ורסן לבלום, וצמד חמורים חבושים (ש"ב ט"ז), על חבישת המגבעות על הראש, וחבשת להם מגבעות (שמות כ"ט). על המושל העוצר בעם וחובשם בבית הסוהר, לא אהיה חובש (לקמן ג'), על קשירת השבר או המכה בל תתפשט, ולנשברת לא חבשתם (יחזקאל י"ד), יך ויחבשנו (הושע ו'):

 

(ז) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים:

מלבי"ם ארצכם – עתה התחיל לבאר הנמשל,

מ"ש במשל כל ראש לחלי, היינו שארצכם שממה

שכמו שהראש הוא כלל הגוף כן המדינה היא כלל האומה, וכל איש ואיש מכללות האומה ירגיש בשממון אשר יקרה בכלל המדינה וראש הממלכה,

ונגד מ"ש במשל כל לבב דוי, אומר עריכם שרופות אש – שבכל עיר ועיר נגע בה שרפת אש,

כי כמו שהלב עם היותו במדרגה למטה מן הראש, מ"מ האיברים מרגישים צערו ביותר פרטות מאשר ירגישו כאב הראש, כי במדוה הלב יקרה עילוף וחלישות לכל האיברים,

כן שרפת הערים הפרטיים הגדיל השממון וההתעלפות לאישי המדינה,

ונגד מ"ש במשל מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אומר אדמתכם – היינו אדמת כל אחד ואחד זרים אוכלים פריה לנגד עיניכם – עד שמגיע החורבן והאבדון אל כל איש בפ"ע.

ולעומת מ"ש במשל לא זורו ולא חובשו, אומר ושממה כמהפכת זרים, כמהפכה הנעשית ע"י זרם מים כבירים שוטפים, שמשחיתים כ"כ עד שלא נשאר אחריהם שום תקוה ותוחלת, כן אין שארית ותרופה למכתם,

 

(ומה נכונה מליצתו זאת, שתפס שני דברים מתנגדים להגדיל הכאב מאד,

כי מאד יצר אל האדם עת יראה יגיע כפו ביד אויביו,

משא"כ אם נשחת עד לכלה וגם לו גם להם לא יהיה לא יצטער כ"כ. לעומת זה אמר זרים אוכלים אותה.

אולם מצד אחר יתנחם העם המנוצח מני צר עת יראה כי עוד נשאר שארית בארץ ועוד יש תקוה לבעליו בעתיד, לעומת זה אמר. כי יהיה שממה כמהפכת זרםשוטף שלא נשאר תקוה לבעליו, ויפה מליצתו במלת זרים הסובל שני הבאורים).

 והנה צייר בזה סדר החורבן והשממון שקרה לארץ יהודה מיום בוא מלך אשור לכבשה,

כי בפעם הראשון שבא שם בימי אחז (מ"ב י"ז) ואז הגלה עשרת השבטים, לא נגע השממון רק לכלל המדינה, ועדיין היו ערים שישבו בשלוה, ועל עת הזאת אמר. ארצכם שממה.

ובפעם הב' שבח בימי חזקיהו ותפס את ערי יהודה הבצורות (שם י"ח) כבר נגע החורבן לכל עיר ועיר, ועז"א עריכם שרופות אש, ועדין היו נמצאים יחידים שישבו בטח,

אבל בפעם הג' כשהחל לצור על ירושלים, כבר נגע האבדון לכל איש ואיש בפ"ע, ועל זה אמר אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו':

 מלבי"ם באור המלים זרים – כמו זרם מים, מהפכה של גשם זורם ושוטף, וזרם וזרים הם שני משקלים כמו קדם וקדים, או יהיה תואר כמו שכיר, כן פי' ר"ם גאון הביאו ראב"ע בס' שפת יתר, והצילו מטרף ר' אדונים, וכ"פ בן מלך. ואף שלדעתם מלה זאת בודדת, מצאתי לה אחים ורעים, שאון זרים תכניע (לקמן כ"ה ה'), מים זרים (מ"ב כ"ד. ירמיה י"ח). ועיין דוגמא לזה מש"ל (ה' ט"ז):

 

(ח) וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה:

מלבי"ם ונותרה – מצייר ירידת ציון מדרגה אחר מדרגה בשלשה זמנים הללו,

כי בפעם הראשונה נותרה ירושלים בדודה גלמודה מרבת עם אשר היו מתקבצים אליה תמיד ונדמית כמו הסוכה בכרם – שאין נמצא בתוכה רק שומר הכרם לבד, כן לא נמצא בה איש ממקום אחר רק אנשי ירושלים לבד

אחר שבא לשם בפעם הב' נדמית כמלונה במקשה – סוכה העשויה בשדה קשואים, שגם השומר עצמו אינו ישוב שם רק בלילה וביום היא שממה לגמרי (כי את הקשואים שהם קשים א"צ לשמור ביום מן העופות רק בלילה מפני הגנבים),

כן אף אנשי ירושלים היו מתחבאים כל היום במערות וצחיחים מפני פחד אויב ולא נמצאו בעיר רק בלילה,

ואחר הפעם הג' שצר על ירושלים עצמה עם מחנהו היתה דומה כעיר נצורה – במצור:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ח) מלונה – סוכה העשויה ללינת הלילה לבד, וע"ל (כ"ד ב'):

 נצורה – נפעל משורש צור, והשורק מקום חולם, ענין מצור. וי"מ ענין חורבה. וכן בנצורים ילינו (לקמן ס"ה ד'), והנכון עיר העומדת ליחרב ע"י מצור:

 

(ט) לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ :

מלבי"ם – לולי ה' צבאות – אם לא היה משאיר לנו שארית מעט בחסדו, אז.

 כסדום היינו – ר"ל אחר שהיינו דומים במעשינו כסדום, שגברה רעתם יותר מרעת אנשי עמורה.

 לעמורה דמינו – היינו דומים בענין החורבן והאבדון לעמורה שלא נמלט מהם איש,

ולא כסדום שנצולו שם לוט ושתי בנותיו.

(בזה השלים הענין, ומתחיל ענין חדש, תוכחת מגולה אודות הקרבנות והמעשים הנרצים אצל ה', איכות התשובה ועזיבת החטא, וימשך עד פסוק כ"א):

 מלבי"ם – הותיר לנו שריד – אצל שריד בא תמיד פעל שאר, השאיר שריד, ופה לבד אמר הותיר שריד,

ויובן עפמ"ש (לקמן ה' ו') בהבדל בין פעל שאר ופעל הותיר כי שאר הוא הנשאר בכוונה, ונותר הוא שלא בכונה ולכן משמש אצל שריד תמיד בפעל שאר, ר"ל שלא נשאר שריד בכונה, שהגם שנותר אחד היה שלא בכונה רק שהיתה לו נפשו לשלל מבלי דעת האויב המנצח.

ופה בא להקטין השריד שלא השאירוהו האויב בכונה רק נותר מעצמו ומלט מחרב וגם זה היה רק מעט על ידי השגחת ה':

 כמעט – מוסב על שריד, והאתנח עד, והכ"ף כ"ף האמתיית, ככ"ף השבעה לי כיום:

 כסדם היינו לעמרה דמינו – העברי ידבר בערך הדמיון לפעמים בפעל דמה ונקשר עם למ"ד. לעמורה דמינו, ולפעמים בפעל היה ונקשר לרוב עם כ"ף כסדום היינו. ויש הבדל גדול ביניהם, כי פעל היה הנקשר עם כ"ף מורה שהיה כן ממש, אבל דמה עם למ"ד, מורה שנדמה לו רק במקצת או בדבר אחד, היה ה' כאויב (איכה ב' ה') היה כן ממש, אבל דומה דודי לצבי (שיר ב' ט') היא רק במהירות מרוצתו, כדברי המורה (בראשון מראשון) ואחר שהמליצה זאת תפארתה, שמושגים יתעלו מן הקטן אל הגדול, מן הקל אל החמור, הנה מחק המליצה וכלליה, שלא תרד רק תעלה במושגיה, ולפ"ז אחר שאמר כסדום היינו, שהוא השיווי המוחלטת, איך יאמר לעמורה דמינו שהוא הדימוי במקצת, והיה ראוי לאמר בהפך לעמורה דמינו שהוא הדימוי במקצת, והיה ראוי לאמר בהפך לעמורה דמינו (ויותר מזה) כי כסדום היינו, וכן אמר המתפלל (תהלות ק"ב ח') דמיתי לקאת מדבר (ויותר מזה, כי) הייתי ככוס חרבות, שזה בהחלט. ומזה תראה כי מ"ש בפירושי לא דבר ריק הוא:

 

(י) שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:

רש"י קציני סדום – שרים שמעשיהם כסדום מכאן אמרו אל יפתח אדם פיו לשטן:

מלבי"ם שמעו דבר ה' – הוא דבר הנבואה, קציני סדם – שרים הדומים לשרי סדום ברשעתם, כי רעת השופטים גבר בסדום יותר מבעמורה.

 תורת אלהינו – זאת התורה אשר שם משה, כי התוכחה שהוכיחם פה על ריבוי הקרבנו הוא מבואר בתורה שאין הקרבן מכפר בלא וידוי ותשובה וחרטה:

 מלבי"ם – שמעו, האזינו – יש הבדל בין שמיעה להאזנה,

ששמיעה מורה יותר ההבנה מאשר הפעל האזין,

ובארתי בפי' התורה (דברים ל"ב א') כי כשירדפו שני פעלים אלה אל שני נושאים מתחלפים ידבר אל נושא החשוב בפעל שמע, ואל נושא הפחות בפעל האזנה,

ולכן אל הקצינים אומר שמעו ואל העם האזינו,

גם יש הבדל בין דבר ה' ובין תורת אלהינו. דבר ה' הוא הנבואה, ותורה היא תורת משה, ותמצא כפל זה (לקמן ב' ג', ה כ"ד).

וכבר בארתי בפי' התורה (שם) כי כשיבואו שני הפעלים שמיעה האזנה על שני נשואים מתחלפים יוחס אל הנשוא המעולה שצריך להטות לב להבינו לשון שמיעה, ואל הנשוא המובן בקל לשון האזנה,

ולכן על דבר ה', שהנבואה דבריה חתומים וסתומים, ורק הקצינים והגדולים יבינוהו, אחרי שישימו לבם להבין ולהשכיל, אמר לשון שמיעה, ואל תורת ה' המובנת לכל לפי פשוטה, אמר לשון האזנה:

 

(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:

מלבי"ם למה לי – העם היו רגילים בעת ההיא להביא קרבנות רבות ושמנות, וחשבו כי בזה ישיגו התכלית הנרצה. ואמר לאיזה תועלת תביאו רוב זבחיכם אלה, אחר שהמעשה הריק מן הכוונה – הוא כגוויה בלא רוח ונשמה, ומה בצע במעשה הקרבנות,

והנה חלק את הקרבנות לארבעה מינים.

(המין הא') קרבנות נדבה,

והם משני מינים, א] עולה, וכולה כליל, ב] שלמים ותודה, שאין מקטירים מהם רק החלב,

על הא' אמר שבעתי עולות אילים

על הב' אמר שבעתי חלב מריאים

ר"ל אחר שתכלית המבוקש מקרבנות אלה, הוא להראות הכרת חסד ה' וטובתו והכנעתו לפניו, אתם שאינכם מכוונים זאת בהביאכם הקרבן, כמדומים אתם כי ארעב לשבוע חלב ובשר לשובע, משיב אני לכם, שבעתי בם, ואיני רוצה בהם עוד.

(המין הב') קרבנות חובה הבאים לכפרת חטא, והם חטאות ואשמות, ועקרם הוא הדם הנזרק שבו תלוי הכפרה, אומר אחר שתכלית המבוקש בקרבנות אלה הוא, שיתחרט החוטא ויתודה ויכנע וישוב, אתם שאינכם שבים בתשובה, כמדומים אתם כי אל דם הקרבן אני צריך, דעו כי דם פרים וכבשים לא חפצתי – בו.

(המין הג') הם קרבנות נדבה שעשאם ה' עליהם חובה והם עולות ראיה ושלמי חגיגה שהיו מביאים בעת עלייתם לרגל,

שהגם שהם נדבה, ואם לא עלו לרגל אין חייבים בהם, מ"מ אם ראו פנים בעזרה ולא הביאו קרבן, לא לבד שלא קיים מ"ע של 'יראה כל זכורך', עבר ג"כ על ל"ת של 'ולא יראו פנים ריקם', (רמב"ם פ"א מה' חגיגה),

והנרצה בקרבנות אלה, שאחר שצוה להם לעלות לעיר הקודש ג"פ בשנה, ללמוד שם יראת ה' ודרכיו מפי הכהנים והנביאים, כמ"ש למען תלמד ליראה את ה' אלהיך,

לעומת זה צוה להם להביא דורון לפניו, אות הרצון והאהבה, כי חפץ בביאתם וכי לקח מידם עולה ומנחה, ועז"א.

 מלבי"ם מריאים – ת"י פטימין, וי"מ מין המיני הבקר הגדולים. וי"ל לשון מרי, שרשו מרה והא' נוספת, ע"ש מרים ומרדם בפרה סוררה, והכתוב עד, כעת במרוה תמריא תשחק לסוס ורוכבו (איוב ל"ט): עתודים – הזכרים מן העזים:

 

(יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:

מלבי"ם כי תבאו לראות פני – בשלש רגלים, שאז הלא צויתכם לעלות ולראות

וא"כ הלא תאמרו הלא אז אתם מוכרחים ומצווים על הבאת הקרבן?

אני משיב לכם מי בקש זאת מידכם – גם זאת בעצמו שתרמסו חצרי להתראות פנים מי בקש מידכם?

ואחר שחיוב הקרבן הוא רק אם מתראה פנים בעזרה הלא טוב שלא תלכו לעזרה ולא תביאו קרבן.

 רמס חצרי – ר"ל אחר שאינכם מכונים בעליה זאת ללמוד שם יראת ה' א"כ אינכם עושים בזה שום מצוה רק מה שאתם רומסים חצרי בחנם, וא"כ.

 

(יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:

מלבי"ם לא תוסיפו – אחר שגם זאת שתרמסו חצרי איני רוצה בו, והוא נגד רצוני,

כ"ש שאין לכם להוסיף עוד על מה שאתם באים שם נגד רצוני להביא – עוד מנחת שוא – והבל, קרבן החגיגה והראיה שאיני רוצה בו כלל,

כי קטרת – הקטור של המנחה היא תועבה לי – כמי שבא אל היכל המלך נגד רצונו ומוסיף חטא על פשע וממלא ביתו קיטור ועשן.

(המין הד') הם קרבנות מוספים שהביאו הצבור בשבתות וחדשים ומועדות,

והיה להם תכלית אחר מיוחד מתיחס עם ענין היום, כי כמו שהימים הקדושים האלה נבחרו, למען יפנו בהם מהבלי העולם ויתקדשו לעבודת ה', כן נתנו בהם קרבנות מיוחדים שהיו הצבור מתאספים לבהמ"ק לעמוד על הקרבנות ולהעצר לפני ה' בתפלה ועזיבת עסקי ההבל.

 והנה בימים האלה היו בהם שני ענינים, למדום חז"ל משינוי הכתובים,

במק"א אומר עצרת לה' אלהיך ובמקא"א עצרת תהיה לכם, כי היו מחלקים את היום לשני ענינים חציו הראשון להעצר לפני ה', וחציו השני למשתה ושמחה,

אולם גם מצות העונג והשמחה היה צריך שיהיה בקדושה לשם ה' בלבד,

עז"א חדש ושבת קרא מקרא – הם המועדות שאתם קוראים אותם מקרא קדש.

לא אוכל און ועצרה – ר"ל גם בחצי היום הראשון שבו אתם מתעצרים לפני בבהמ"ק, מ"מ לא אוכל – לסבול העצרה הזאת אחר שלבכם מלא און עם העצרה אשר בפועל, ואין מעשה העצרה מסכים עם המחשבה שבלב:

 מלבי"ם שוא – דבר שאין בו ממש, וזה גדרו בכ"מ, והמבאר שוא, שקר, שקר בימִינוֹ:

 

(יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא:

מלבי"ם חדשיכם – ר"ל וכ"ש חצי היום השני שאתם מיחדים לצרכיכם, זה שנאה נפשי לגמרי, כי אין בו לא מעשה טובה ולא מחשבה, אחר שאינכם מתענגים לשם ה'.

 היו עלי לטרח – הדבר מצד עצמו היא טרחא בעיני, מצד שהוא נגד רצוני.

 וגם נלאיתי נשא – מצד אורך הזמן שאתם מתמידים ושׁונים בחטא, (כי משא כבד יהיה למעמסה אף זמן מועט, וגם משא קלה ילאה הנושאה זמן ארוך, וכ"ש הנושא משא כבד זמן ארוך):

 מלבי"ם לטרח נלאיתי – מושג הטרחא היא בהנשוא, ומתאחד עם סבל ומשא ודומיהם, רק שנבדל מהם במה שכולל כל דבר שיקוץ בו האדם יהיה משא או הליכה או דבור. ומושג הלאות הוא בהנושא ומתאחד עם פעל יגע, עיף, עמל, רק שנבדל מהם במה שהוראתו המיוחד על פסיקת הכח בהחלט:

 

(טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

מלבי"ם ובפרשכם – אחר שהוכיחם עד הנה לאמר, כי הפועל הטוב מהבאת הקרבנות והעצרה בבהמ"ק לא יועיל אם לא תסכים עמו טוב המצפון והמחשבה הזכה,

יאמר כי גם [-להיפך-] טוב המחשבה לא יועיל אם האדם מלוכלך בחטאים בפועל.

כי גם עת תפרשו כפיכם להתפלל, והוסיף לאמר גם כי תרבו תפלה – שגדר מלת תפלה היא שפיכת הנפש במחשבה זכה וראויה, שאז הלא הכינותם לבבכם אלי,

מ"מ אעלים עיני מכם ולא אוכל לשמוע תפלתכם מצד שידיכם דמים מלאו – במה שאתם שופכים דם נקיים, ובזה רוע המעשים ישחיתו זַכּוּת הכונה,

כי מתנאי העבודה השלמה ששניהם הפעל והמחשב יתקדשו לפי ה'.

ואם תשאלו ובמה נכף לה' ונרצה לפניו? הגיד לך אדם מה טוב, ואיך תשובו לה' ומה המה תנאי התשובה וגדריה, תחלה.

 

(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:

רש"י רחצו הזכו – (פתח הוא) לשון צווי לפי שהוא מגזרת רחץ, אבל רחצו קמץ לשון עבר שהוא מגזרת רחץ.

רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו — י' אזהרות של לשון תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות. חדלו הרע – חדלו ממעשים הרעים. הרע – כמו להרע א"צ לכתוב מלהרע שכן לשון המקרא נופל על לשון חדלה וחדל לעשות הפסח (מדבר ט) עד כי חדל לספור (ברא' מא מט) כלומר חדלה הספירה חדלה העשיה אף כאן תחדלו הרעה:

מלבי"ם רחצו – כתמי העונות הקודמים, ע"י חרטה ועזיבת החטא,

ולא די ברחיצה ושטיפה בעלמא, רק הזכובזכ(ז)וך היטב שיסור הכתם מכל וכל, ר"ל שובו מאהבה עד שיתהוו מן העונות זכיות.

ומתי די בחרטה לבד?

רק בעבירות שבין אדם למקום שאין העון קיים עודנה [שאחר שעבר העבירה אינה קיימת במציאות],

אבל בעבירות שהם קיימים עודנה – שהם עבירות שבין אדם לחברו,

בזה הסירו רע מעלליכם מנגד עיני – ר"ל מעללים שעדין עומדים לנגד עיני, והחטא ישנו עוד במציאות, צריך שהסירו אותו, גזל ישיב, אונאה יחזיר, חבול ישלם, מוציא ש"ר יפייס.

כ"ז לתקן חטא העבר. עתה יורה איך יתנהג השב בעתיד,

חדלו מלהרע – הוא סור מרע מעתה והלאה, ולא די בזה לבד רק —

 

 (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה :

מלבי"ם לימדו – עצמכם להיטב – שהוא עשה טוב,

ובחובתך נגד בן אדם רעך זאת עשה – דרשו משפט – בין הנגשים לריב לברר הדין עם מי,

וכשתדעו מי הנגזל, אז אשרו את החמוץ בנתיב משפטו, [=הדריכו את החָמוּס]

 ולא לבד שתדרשהו משפט עת יבואו שני הבע"ד להתיצב לפניכם, רק גם שפטו – (משפט) יתום – הגם שהוא קטן ואינו יודע לתבוע את בעלי דיניו לדין,

ולא זאת שתשפטו משפט יתום שמשפטו קצוב ומבואר שהוא קם תחת אביו לנחלה,

רק גם ריבו – (ריב) אלמנה – האלמנה שגם היא אין לה יכולת לתבוע בעלי ריבה לדין וגם משפטה אינו ברור כמשפט יתום, כי יש במשפטי כתובתה טענות והכחשות ע"פ הרוב, אימר צררי אתפסה וכדומה, (כי זה ההבדל בין ריב ומשפט) מכל מקום ריבו אתם את ריבה טענו בעדה עד יצא לאור משפטה:

 מלבי"ם אשרו – כמו מאשריך מתעים (לקמן ג' י"ב) לשון הדרכה: חמוץ – כמו חמוס בחילוף מוצא השינים, עמו מכף מעול וחומץ (תהלות ע"א):

 שפטו, ריבו – חסר הפעול שפטו (משפט) יתום, ריבו (ריב) אלמנה. ויש הבדל בין ריב ומשפט, הריב הוא סדור הטענות בדבר שעדן אין ענינו מבואר, והמשפט הוא עיון על הפסק בדבר המבואר, וכן היתום משפט נחלתו מבואר בתורה, אבל האלמנה התובעת כתובה או מזונות אין משפטה מבואר, וצריכה להשבע השבעת כתובה, לכן אמר ריבו (וע"ל ג' י"ג):

 

(יח) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ:

מלבי"ם לכו – בואו נא ונווכחה [- הוא 'וכוח בראיות ומופתים שכליים'] יחד, מדוע אינכם עושים כן?

מדוע אינכם שבים אל ה' כאשר הוריתיכם?

מה תדאגו ותיראו לשוב, הלא גם אם יהיו חטאיכם – צבועים ואדומים כחוט השני – מה בכך, הלא כשלג ילבינו? – אם תרחצו ותזכו, כמ"ש רחצו והזכו, יתכבסו הכתמים וטהרתם מכל חטאתיכם,

ולא זאת לבד אלא גם אם יאדימו כתולע – הוא התולעת אשר בדמו צובעים את צבע השני,

(וכוון בזה לשני ההבדלים אשר בין התולע ובין השני הנצבע ממנו,

א] שהתולע הצבע האדום עצמי לו לא כן ה'שָני' שקבל הצבע במקרה ע"י התולע,

ור"ל גם אם תשתרשו בחטא עד שישוב עצמי לכם, וזה החוטא מסבת הכפירה והמרד שעז"א אם יאדימו בחוזק בתולע.

ב] שהתולע צובע אחרים לא כן השני,

ור"ל גם אם חטאתם והחטאתם את הרבים, הגם שאז התשובה קשה מאד (שעז"א יאדימו בהפעיל) מ"מ עת תשובו (גם אם לא ישוב להיות לבן כשלג עכ"פ) כצמר יהיו?

וא"כ מדוע אינכם שבים בתשובה, הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה?,

זאת שנית הלא בהכרח ראוי לכם לשוב, כי ראוי לכם לשום על לב את גודל התועלת אשר ימשך לכם מן התשובה הטיב המעשים כי,

תורת ההפטרה זכאי- אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו-

אם אדם צעיר חוטא הרי דמיו רותחים בו אבל "זקן מנאף" זהו דבר שאין הדעת סובלתו וכן עשיר מכחש ודל גאה [ראה פסחים קיג]

"אם יהיו חטאיכם כשנים" כל זמן שיהיו בהתאם לגיל אזי "כשלג ילבינו" יש עוד תקוה

אבל אם יהיו לא לפי הגיל אז אין תקוה [מאורה של תורה בשם תפארת עוזיאל]

 

(יט) אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ:

מלבי"ם אם תאבו – ותתרצו ושמעתם את דברי, הלא אז טוב הארץ תאכלו – וכן ראוי לכן לשום על לב הנזק אשר ימשך לכם מרוע המעשים ומניעת התשובה, כי הלא

מלבי"ם חלק באור המלים אם תאבו, ואם תמאנו – יש הבדל בין מאן ובין לא אבה,

הממאן הוא בפה, והבלתי אובה הוא בלב, ויצוייר האובה וממאן. והבלתי אובה ובלתי ממאן, כשאין פיו ולבו שוים. והיה לו לאמר פה אם תאבו אם לא תאבו?

אבל כוון, כי לא די אם תשמעו בפועל כשאין הלב מסכים, וצריך שתאבו בלב.

אבל אם תחטאו בפועל הגם שבלבכם אתם אובים לשמוע תענשו, כי רוב החוטאים הבלתי מורדים לבם תאב לשמוע, רק יצרם מנצחם.

לכן אמר ומריתם כי יש הבדל בין ממרה ומורד, המורד פורק עול, והממרה רק מחליף מצות אדניו, כמו לא יחליפנו ולא ימיר (ויקרא כ"ז י') אבל אינו מורד בהחלט: חרב – בחרב, כמו כי ששת ימים, ורחצו מים:

 תְּאֻכְּלוּ – המליצה תצייר את החרב כגוף טורף אוכל בשר וחלב ורוה דם ושבע ודשן (דברים ל"ב מ"ב. לקמן ל"ד ה' ו'):

תורת ההפטרה זכאי- אם תאבו ושמעתם… הפסוק יובן על פי מה שהקשו המפרשים על פי מה שמבואר בתלמוד [קידושין לט] שלא משלמים שכר מצוות בעולם הזה והרי השם יתברך עובר חלילה בבל תלין?

ותירצו על פי דברי רבותינו בתלמוד בבא מציעא קי שאם שכר על ידי שליח אין בעל הבית עובר בבל תלין וכן התורה ניתנה על ידי שליח.

והנה "אנכי ה' אלהיך" וכן "לא יהיה לך אלהים אחרים" מפי הגבורה שמענו ולא מפי שליח.

וכאן ישעיה הוכיחם על שעבדו עבודה זרה, וזהו שאומר הכתוב "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" כאן בעוה"ז. ואם תשאל והרי לא משלמים שכר מצוות בעולם הזה?

על זה משיב הכתוב "כי פי ה' דיבר" היינו "אנכי" ו"לא יהיה לך" נאמרו מפי הגבורה ולא על ידי שליח ולכן השכר הוא בעולם הזה… [פנינים יקרים]

 

(כ) וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר :

מלבי"ם אם תמאנו – לשמוע ומריתם את פי הלא אז בחרב תאכלו,

כי פי ה' דבר – ולא יפול מדבריו ארצה, וא"כ מדוע לא תיראו שיש דין? מדוע לא תשובו אל ה'?

(והנה האדם יניח מעשות דבר מה, אם מפני שהשגת הדבר ההוא ועשייתו כבד וקשה עליו,

אם מפני שאינו מכיר תועלת בעשייתו והפסד בהנחתו,

לעומת זה ערך ה' המתוכח את טענותיו, להראות.

א] שהשגת התשובה והדרך הטוב קלה על האדם, כמ"ש (דברים ל') כי המצוה הזאת וכו' לא נפלאת היא ממך וכו',

ב] שעזיבתה תסבב חרב, ומציאותה תסבב אושר וטוב לבעליה).

(עד כאן נבא על יהודה, מעתה יתחיל נבואה על ירושלים וימשך עד פסוק כ"ז):

 

(כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים:

רש"י לזונה – תועה מעל אלהיה. קריה – שהיתה נאמנה ומליאה משפט וצדק היה לן בה ועתה מרצחים. מלאתי משפט – כגון רבתי עם (איכה א).

צדק ילין בה – תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על של היום,

ד"א שהיו מלינים בה דיני נפשות כשלא היו מוצאין לו זכות ביום הא' לא היו גומרין את דינו עד למחרת אולי ימצאו לו זכות ועתה נעשו רוצחין

ומצינו בפסיקתא ר' מנחם בר אושעיה אמר תפ"א בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאתי בגי' ועתה מרצחים הרגו את אוריה הרגו את זכריה:

מלבי"ם איכה – מצייר במליצתו, כאילו איש פלוני אלמוני, ראה את ירושלים זה מקרוב, והיתה בתכלית הצדק והאמונה,

ועתה בא שנית לתוכה וראה כי נהפכו כולם לרוע לה' ולאנשים, והוא מתפלא ושואל איך נהיתה השינוי הזאת פתאום,

כי אם יקרה שהצדיק הגמור ישחית דרכו ויתהוה רשע גמור, בהכרח יהיה זה בהדרגה שתחלה יתחיל לעבור על חטאים קלים וכן יתמוטט מצדקתו לאט לאט עד שישוב להיות רשע גמור,

אבל זה נמנע במציאות שברגע זו שהוא צדיק גמור יתהפך לאיש משחית, וא"כ ישתומם איך נהיה כשינוי הפתאומית הזאת בירושלים?

 היתה לזונה – יען ששלמות האדם תלוי בשני ענינים,

א] במעשים שבינו לבין קונו,

ב] במעשה הצדק בינו לבין חברו,

לזה כפל דבריו ר"ל אם בשלמות שבין אדם למקום, הלא זה כרגע היתה קריה נאמנהלאלהיה בתכלית האמונה, ואיך בעוד שהיא נקראת בפי כל בשם קריה נאמנה נהפכה לבגוד בה' כיונה הבוגדת באלוף נעוריה?

ואם בשלמות שבין אדם לחברו, הלא היתה מלאה משפט – בכל רחובותיה,

ולא תחשוב שהיה זה בזמן קדום רק צדק ילין בה – שעוד בלילה הזו העברה, לן בה הצדק והיה בתוכה עד אור הבקר, וא"כ איך ועתה – בלילה הבאה (ילינו בה) מרצחים – לרצוח נפשות?:

 מלבי"ם – מרצחים – יש הבדל בין רוצח בקל, ובין מרצח – בכבד, המרצחים הם חבורה וקשר רוצחים נמצא ביניהם מצוים ומקבלים צווי. ולא תמצא שם זה בודד, רק על הראש שלהם, (מ"ב ז' ל"ב). וביתר מקומות בא בלשון רבים בכ"מ:

תורת ההפטרה זכאי- מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים – יש לפרש בדרך צחות שאם יקרה להם לעשות דבר מצוה וצדקה לחבירו אומרים חכו מעט ונתיישב בדבר עד מחר ולכן אמר "ילין בה"

אבל אם יקרה להם מעשה רצח אזי ימהרו לשפוך דם בלי ישוב הדעת וזהו שאמר "ועתה מרצחים" כלומר תיכף ומיד [מסגרת השער]

(כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם:

מלבי"ם כספך – הנביא משיב אל השואל המתפלא, ואומר – אל תדמה בנפשך שהיה יציאה זו מן הצדק אל הרצח פתאום,

לא כן הוא, כי כבר קדמו לנטות מני דרך הישרה מעט מעט עד שמרעה אל רעה יצאו,

כי כבר מימים רבים לפנים היו מערבים סגים בכסף לרמאות בהם, ועוד קודם לכן היו מוכרי המשקים המשכרים מערבים מים ביין לרמאות, כי היה זה עון קל בעיניהם,

ומזה יצאו מדחי אל דחי עד שהגיעו לבסוף אל תכלית הרשע לרצוח נפשות:

 מלבי"ם כספך – מה יקשה סדר זה לפי' המפרשים, שאחר עון רציחה יחשוב החטאים הקלים בערכו, ולמש"פ הנהו נכון: לסיגים – פסולת הכסף, סיגים כסף היו (יחזקאל כ"ב י"ח):

 סבאך – פעל סבא נגד פעל שתה, הוא כיחוס פעל זלל נגד אכל. האוכל והשותה, כתפארת אדם, והזולל והסובא מגונה, הסובא הוא לשכרון, וסבאך הוא המשקה שעקר הנאתה לשכרון. ואין דרך לערב בה מים, ופי' מהול מזוג ומעורבב ובערבי אל מהל, ויש מזוגים לו לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב' ב'):

(כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם :

רש"י יש סוררים – סרים מן הדרך הישרה. ורודף שלמונים – תשלומין ת"י אמרין גבר לחבריה עביד לי טב בדיני ואשלם לך בדינך שופט שהיה גזלן והנגזל צועק עליו בפני שופט אחר, זה אומר לו צדקני היום ואני אשלם גמולך כשיצעקו עליך בפני הוי רודף תשלום גמולות. וריב אלמנה לא יבא אליהם – האלמנה באה לצעוק והיתום יוצא וזו פוגעת בו ושאלתו מה הועלת בצעקתך לפני השופט והוא אומר כל היום הזה יגעתי לו במלאכה וסופו לא הועלתי וזו חוזרת לאחוריה ואומרת ומה זה שהוא איש לא הועיל אני לא כ"ש הוי יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם כלל:

מלבי"ם שריך – ר"ל והסבה היותר ראשונה לפרצות העם, היו השרים והסגנים, שהם סרו מני דרך והתחברו אל הגנבים שנתנו להם חלק מן הגנבות למען יעלימו עין והגם כי זה לא היה כולל לכל השרים,

כי לא כלם היו חברי גנבים, אבל כלו אהב שחד – באהבת השחד הושוו כל השרים, לא היה אחד נקי מחטא זה,

וע"י שאהבו שוחד היו רודפי שלמונים – היו עוסקים תמיד בבוא משפט לפניהם לעשות פשרה בין הצדדים, כי תחלה לקחו שוחד משני הצדדים, ולא יכלו לזכות ולחייב שום אחד מהם, ולכן היו מוכרחים לעשות ביניהם שלום ופשרה, באופן שנדמה לכ"א שהוא הרויח ע"י השוחד שנתן,

אבל את היתום – שלא נתן שוחד לא שפטו משפטו כלל ולא עסקו אף בפשר כי לא קבלו שוחד רק מצד שכנגדו.

 וריב – ר"ל הנה משפט היתום הוא ביד הב"ד שהם אבי יתומים ומשפטו מבואר (כנ"ל י"ז) ובכ"ז לא שפטוהו, וממילא ריב האלמנה – שמשפטה אינו מבואר לא בא אליהם כלל.

והנה המוכיח האלהי העוסק פה לרפאות שבר בת עמו, סדר את דברי כרופא מומחה, המבקש מזור למחלה אנושה, כי אחרי ידרוש לדעת מהות החולי וענינו, יתור אחרי הסבה הקרובה אשר סבבה את המחלה,

ואחריו יתור אחר הסבה הראשיית,

כן אחרי הניח מהות החולי האנושה הוחלה הגויה הכללית המון בית ישראל, היתה לזונה ועתה מרצחים,

ברר הסבה הקרובה במ"ש כספך היו לסיגים,

ואחריו את הסבה הראשיית לכל, שהוא שריך סוררים,

אמנם כמו שהרופא הנאמן ברפואתו מחלה ישתדל להסיר את המחלה עצמה, ואח"ז ישתדל להסיר את הסבה הקרובה, ואחריו את הסבה הראשיית, לבל ישובו ויפריחו את הנגע,

כן סדר את דבריו פה, תחלה מבאר איך ירפא ה' את החולי עצמו, אומר.

 מלבי"ם – שלמנים – לדעתי הוא מענין שלום ופשרה, והנו"ן כנו"ן זרענים (דניאל א' ט"ז). וכן יעיד שם רדיפה הנסמך לו, כמו בקש שלום ורדפהו (תהלות ל"ד ט"ז):

 

(כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי:

מלבי"ם לכן נאם האדון – שכולם עבדיו והמורד בו ראוי לעונש.

 ה' צבאות – שכל צבאות מעלה ומטה שלו ובידו לענוש.

 הוי – הוא שם הקריאה.

 אנחם מצרי – הצרים הם המצירים בפועל, והאויבים הם השונאים אותו,

ויתיחס פה שם צרים על העוברים עברות בין אדם לחברו, שהם אינם אויבי ה' כי אינם עושים זאת להכעיסו רק להנאתם, אבל הם צורריו, אומר כי ימצא מנוחה מהם ויתנחם מן האבל שהיה לו מהם [מצריו לא יתאוה נקמה כי לא פגעו בו ולא רבו עליו. פי' המילות],

ושֵם אויבים יתיחס פה על הכופרים בו ומכחישים יכלתו והשגחתו, ומהם יתנקם [כי מאויביו לא יצטרך נחמה כי הם לא הרעו בפועל. פי' המילות],

ובזה באר איך יסיר המחלה, במה שהיתה קרית ירושלים לזונה מאלהיה, תרפא ע"י שיסיר הזונים מעליו ויתנקם מאויביו,

ובמה שהיו בה מרצחים, תרפא ע"י שינחם מצריו. –

 עת הבאר איך אחר שיסיר המחלה יסיר הסבה הקרובה שגרמה את החולי, שהוא מ"ש כספך היה לסיגים, אומר אח"כ.

 מלבי"ם חלק באור המלים (כד) אנחם – פעל נחם גדרו המבארים התהפכות מחשבת האדם או תכונתו, אל מחשבה ותכונה הפכיית אליה, מן האבל אל השמחה, ומזה בא נחם מן האבל, ממחשבה אל מחשבה. ומזה בא על החרטה, פן ינחם העם (שמות י"ג י"ד). על התחבולות והמחשבות, מתנחם לך להרגך (בראשית כ"ז מ"ב). ופה בא על כונת ניחום האבל והצער, אמצא נחמה ומנוחה מן הצער שהיה לי מצרי, כמ"ש ויקרא שמו נח לאמר זה ינחמנו (שם ה' כ"ט). וידוע כי יש הבדל בין צר ואויב. הצר, מציר בפועל. והאויב, דורש רעה ואינו מציר בפועל, עד שיצוייר צר שאינו אויב, אם אינו מציר מפני איבה רק להנאת עצמו, ואויב שאינו צר, אם לא תשיג ידו להצר לאויבו. ואצל ה', אחר שציירו הכתובים ענינו עם בני אדם, כאילו נמצא לו ביניהם אויבים וצוררים ומעיקים שהם המעותים ארחותיו, והחולקים על מלכותו, הנה צוררי ה', הם החוטאים ומריעים להנאת עצמם אף שאינם אויבי ה' לעשות למען הכעיסו, ופשעיהם יהיה לרוב בין אדם לחברו גזל ורצח וחמס, להנאת עצמם, ואויבי ה' הם הכופרים בו ומכחישים אלהותו, הגם שלא יהיו צוררים ולא יחטאו בחטאים גדולים. לכן מצייר כי ה' ינחם מצריו כי הם המסבבים לו אבל וצער מרוע מעשיהם, ועתה ימצא מנוחה מהם, ומאויביו ינקם, כי מאויביו לא יצטרך נחמה כי הם לא הרעו בפועל. וכן מצריו לא יתאוה נקמה כי לא פגעו בו ולא רבו עליו, כי לא חטאו רק להנאת עצמה. ותפס הציור כדרך בני אדם אם צורריהם ואויביהם (ועיין לקמן נ"ט י"ח):

 

(כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ:

רש"י ואשיבה ידי עליך – מכה אחר מכה עד כלות הפושעים. לשון בורית סבו"ן בלע"ז ולשונו לשון נקיון כמו ובר לבב (תהלים כ"ד) ע"ש שהוא מנקה הבגד מכתמיו סיגיך האמור למעלה כמו כספך היה לסיגים תערובת נחשת בכסף קרוי סיג אף כאן תערוב' רשעים עם הכשרים אני אכלה הפושעי' שהם הסיג. כל בדיליך – בדיל המעורב בכסף כלומר הרשעים שבך בדיל אשטיי"ס בלע"ז:

 

מלבי"ם ואשיבה ידי עליך – פעם אחר פעם,

ואצרף – תחלה אצרוף את הכסף בכור לברר ולהבדיל הסיגים מן הכסף שלא יהיה מעורב עמו,

ואחר שיוכר הסיג לבדו – אז ואסירה כל בדיליך – לבל ימצאו בעולם כלל,

וממילא לא ימצאו המזייפים מתכות את הבדיל שהיא מתכת גרועה שבה יזייפו את הכסף,

(ומאמר זה יש לו צורה ג"כ שהמשיל הרשעים בין הצדיקים כסיגים בין הכסף,

ואמר שיבדיל המעורבים מישראל ואחר שיוכרו לבדנה יכרית אותם ויחליפם מן העולם),

עתה באר איך יסיר גם הסבה הראשיית לכל חטאת, שהיו השופטים הרעים, אמר.

 מלבי"ם חלק באור המלים (כה) כבר – כמו חרבי לך בורית (ירמיה ב' כ"ב) (זייפע): בדיליך – מין מתכות (במדבר ל"ה) והרבום על המינים השונים:

 

(כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה:

מלבי"ם ואשיבה שופטיך – הם השופטים בין אדם לחבירו.

 כבראשנה – שהיתה מלאתי משפט, ויעציך – היועצים בדברים שבין אדם למקום.

 כבתחלה – שהיתה קריה נאמנה, ע"י יועצים טובים אחרי כן – הוא מאמר מקביל ע"י שאשיב שפטיך כבראשנה, יקרא לך עיר הצדק – בין אדם אדם לחבירו,

וע"י שאשיב יועציך כבתחלה, יקרא לך קריה נאמנה – בדברים שבין אדם למקום:

 

מלבי"ם חלק באור המלים

(כו) שפטיך, יעציך – תואר יועץ המוזכר סתם הוא רק היועץ לטוב.

והנה היועץ יהיה בין במדיניות בין באלהות, אבל השופט הוא רק במדיניות,

ופה שמגביל יועץ נגד שופט, מדבר ביועץ על דברים שבין אדם למקום. ועד סוף הכתוב הנגבל אל תחלתו ביחוס המסובב אל הסבה, שמגביל צדק נגד שופטיך, וקריה נאמנה נגד יועציך:

 כבראשנה, כבתחלה – ראשון הוא מלת המספר וסופר שני אחריו, אבל תחלה אינו סופר שני אחריו,

ותשב ידו ותהי כבראשנה (מ"א י"ג ו') כי היד היתה בריאה תחלה,

אבל ומראיהן רע כאשר בתחלה (בראשית מ"א כ"א) כי בפרות לא היה שום השתנות.

וכן אל מקום אשר הים שם אהלו בתחלה (שם י"ג ג'). אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשנה (שם ד'). המזבח עשאו שני פעמים. אבל לא קבע אהל אחר חדש שיצוייר בו ראשון ושני.

והנה בשם 'שופט' יקרא גם השופט בעול, והיה להם לישראל שופטי צדק, ואחריהם שופטי רשע, ולכן אמר שישובו להיות שופטי צדק כבראשונה,

אבל היועץ לרעה לא יקרא בשם 'יועץ' כי הרע אינו עצה.

ובתחלה היה להם יועצים, ואח"כ שהדיחום מני דרך לא היה להם אחריהם 'יועצים', כי המדיחים אינם יועצים, לכן אמר 'כבתחלה' [שהוא ראשון שאין שני אחריו – שהשני- 'יועצים רעים' אינם נקראים בשם 'יועצים'. בש]:

עיר הצדק, קריה נאמנה, מדוע חיבר שם 'עיר' ל'צדק', ושם 'קריה' ל'נאמנה'? האם ניתן גם לומר קרית הצדק כו'?

 הצדק, נאמנה – צדק בין אדם לחברו, אמונה בין אדם למקום (כנ"ל כ"א):

 עיר, קריההקריה מוקפת חומה, ונקראת קריה על שם הקירוי, והקריתם לכם ערים (במדבר ל"ה י"א) (ברכות ט') מאי קיר שקרוהו. אבל העיר כולל גם הפרזות.

והנה הצדק נגד חברו צריך שתתראה בגלוי, אבל האמונה בה' הוא ענין שבין האדם ובין קונו וצריך לשמרה במצפון, כמ"ש והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו (לקמן י"א ה' עמש"ש),

לכן דמה הצדק עם העיר הפרזי כי פרזות תשב, אבל האמונה מוקפת חומה דלתים ובריח כל זר לא יבא בסודה:

 

(כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה:

מלבי"ם חלק באור המלים (כז) במשפט, בצדקה – דע כי צדקה ומשפט הנרדפים בכתבי הקדש, תהיה הצדקה בין אדם למקום, והמשפט בין אדם לחברו, כמ"ש צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל (דברים ל"ג כ"א), וכן בארנוה בכ"מ בתנ"ך. (וע"ל ה' ז' י"ז. ט' ז'. כ"ח י"ז. ל"ב ט"ז. ל"ג ה'. נ"ו א'. נ"ח ב'. נ"ט י"ד):

מלבי"ם ציון, אחר שחתם את הנבואה שנבא מתחלת הספר עד הנה על יהודה וירושלים,

וכשתשקיף היטב תראה כי רוב התוכחה שהוכיח מתחלת הספר עד (פסוק כ"א), שהיא הנבואה המיוחדת על שבט יהודה היה על מעשים שבינם למקום, אודות הקרבנות והתשובה, התפלה,

ורוב התוכחה שהוכיח מפסוק איכה היתה לזונה עד הנה היה על ענינים שבין אדם לחברו מהזיוף ואונאה ונטיית המשפט,

כי בין אנשי יהודה אשר ישבו חוץ לירושלים היה רגיל יותר החטאים נגד המקום,

ובעיר המלוכה ירושלים היה רגיל יותר החטאים שבין אדם לאדם, מרוב המסחר והמרכולת שמה.

 חתם החוזה עתה דבריו לאמר,

כי כל אחד בדבר אשר חטא בו בעצמו יהיה תקנתו, וע"י שיתקן עותתו ישוב על כנו.

 ציון – עיר המלוכה שחטאה במה שעיוותה משפט, במשפט תפדה – עת תשוב לעשות משפט תמצא פדות והצלה.

 ושביה – שבט יהודה שישובו אל ציון מן הגולה שהיה חטאם במה שעותו צדקה בין אדם למקום, הם (יפדו) בצדקה – ע"י שיצדיקו מעשיהם נגד קונם ובוראם:

 

תורת ההפטרה זכאי- 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' הראשונים כתבו שמה שכתוב בתלמוד כתובות נא "נשבית חייב לפדותה" זה דוקא בפעם ראשונה אבל אם נשבית פעם שניה אינו חייב מן הדין לפדותה אלא רק מתורת חסד

וזהו שאומר הכתוב "ציון במשפט תפדה" כפי הדין של "נשבית חייב לפדותה" אך "ושביה" בפעם שנית אינו מן הדין אלא 'בצדקה' – בתורת חסד וצדקה… [צוארי שלל]

 

(כח) וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ:

מלבי"ם ושבר – שיעור הכתובים ציון במשפט תפדה ושבר פושעים יחדו – ר"ל פדיית ציון ושביה, ושבר של הפושעים והחטאים יהיו יחדיו בזמן אחד,

שבעת שתפדה ציון ע"י משפט וצדקה, בעת הזאת יבא ג"כ שבר של הפושעים, ועוזבי ה' יכלו אז מן העולם,

ומתחיל עתה לבאר איך ישברו הפושעים בשני סוגיהם שהזכיר עד הנה,

שהם כפושעים נגד ה', והחוטאים נגד בני אדם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כח) ושבר פשעים וחטאים, יש הבדל בין מעוה פושע וחוטא. המעוה כופר במִצוה – או במצַוה

והפושע והחוטא מודים בשניהם,

רק הפושע מורד באדוניו ופרק עול,

והחוטא הוא מנוצח מתאותו לפי שעה ואינו מורד.

המעוה מנצח בטענות ומופתי השכל. והחוטא מנוצח מן התאוה. והפושע אינו לא מנצח ולא מנוצח רק פורק עול והולך חפשי בשרירות לבו,

לפ"ז פושע גדול מחוטא. ויל"פ לפ"ז שאומר ושבר פושעים וחטאים יהיה יחדיו, שישוה שבר החטאים עם הפושעים, הגם שאלה הרעו מהם, אבל גם למ"ש בפנים א"צ למה שנלחצו המפ' לבאר מלת שבר שהוא שם תחת פעל:

 

(כט) כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם:

מלבי"ם כי יבשו – עוזבי ה' אלה, הם יבושו אז מן האלים אשר חמדתם לעבדם.

והנה נמצאו אז שני כתות יש היו עובדים האליל מצד החמדה שחושיהם וכח המדמה הטעו אותם שהאלים האלה הם דברים נשגבים ונמצא בם אלהות,

ויש שבחרו בע"ז מצד בחירת השכל בחשבם כי בידה להטיב ולהרע ואז היו מעמידים האלילים על הגנות שלהם למען על ידם יורק שפע וברכת שמים מהטל והמטר על גנותיהם,

וחטא זה היה גדול יותר כי יד השכל והבחירה היה במעל הזה, לכן אמר כי אלה שבחרו הגנות שתטיב הע"ז להם יחפרו שהיא גדולה מבושה:

 

מלבי"ם חלק באור המלים (כט) יבשו, ותחפרו – יש הבדל בין בושה, כלימה, חרפה, חפר.

בושה היא בעצם המתבייש,

וכלימה וחרפה הם בעצם המבייש.

וחפר וחרפה גדולה מכלימה, ויצוייר שמכלים על לא דבר אבל לא שמחרף על לא דבר. ודבר פה בנוכח ונסתר כמו שמעו עמים כולם (מיכה א' ב'). ויל"פ החוטאים ופושעים יבושו מאלים אשר חמדתם אתם הגוי כולו והם עבדוהו ויבושו ממנו (ועיין לקמן נ"ד):

 חמדתם, בחרתם – החמדה תהיה מפאת החוש והבחירה בעצת השכל, ורק בהשקפה לאיזה תכלית אמת או מדומה:

 

(ל) כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ:

מלבי"ם כי תהיו – מבאר איך יהיה העונש מדה כנגד מדה,

עד שהעונש יתדמה עם החטא בין באיכותו בין בכמותו,

כי נגד האלים אשר חמדו בחשבם שיש בהם אלהות בעצמותם יהיו דומים כאלה בעת שעליה נובלים – שנפסק כחה העצמי הלחות והצמיחה אשר בה,

ונגד הגנות אשר בחרו בחשבם כי הגנות יקבלו טל ומטר מן הע"ז, יהיו דומים כגנה החסרה מים, שיחסר לה השפע הבא לה מבחוץ,

וכמו שהגנה אשר מים אין לה לא נשאר מן הירקות שורש וענף, ואבידתה רבה יותר מן האלה הנובלת שעכ"פ נשאר השורש,

כן יצייר בזה עונש יותר גדול שיכרתו לגמרי, נגד מ"ש ותחפרו מהגנות, שהוא גדול מן הבושה.

והנמשל בזה כי הצלחת עם ה' תלוי בשני דברים,

א] בגבורתם העצמיית הטבעיית אם יהיו גבורים עשירים וחכמים,

ב] ע"י ההשגחה העליונה הדבקה עמהם,

בזה מדד סאת ענשם במדת עונם,

נגד שחמדו הע"ז וחשבו שיש כח אלהות בעצמותה, תחסר מהם כחם העצמיי כאלה וכאלון אשר בשלכת,

ובזה עדן יש להם תקוה כי יושעו מברכת שמים מעל ע"י אל מושיעם,

אבל על שבחרו הגנות וחשבו ששפעם מן הע"ז וכפרו בטובה ה' עליהם, יחסרו מהם גם מי הישועה הנוזלים מן המקור העליון אשר לא יכזבו מימיו.

ובזה באר שבר הפושעים נגד ה'. עתה מבאר עונש החוטאים נגד בני אדם:

 

(לא) וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה :

מלבי"ם והיה החסןהגזלה בעצמה אשר לקחוהו בתוקף וכח, תדמה לנעורת של פשתן המוכן להתלהב בקל מרשף אש.

 ופעלו – הפועל את החסון שהוא הגזלן יהיה דומה לניצוץ המבעיר את הנעורת והניצוץ תלהיב את הנעורת ויחדיו יבערו ויחדיו כולם יכליון,

והיא מליצה נפלאה לאמר, העון הוא המשחית את עושהו, ופועל העון הוא בעצמו מכין את העון ויוצר אותו לכלי משחית, אשר ישחיתנו ויאבדנו:

 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב