ישעיה

 

ישעיהו ג

(א) כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם:

מלבי"ם כי הנה – מספר איך ערבה שמש האומה בזמן ההוא, ואיך חסרה מכל מיני השלמות המוכרחים להצלחת העם.

 מירושלם – עיר הממלכה, ומיהודה – מכל השבט, משען – גדול ומשענה – קטנה, [ביאור המילים: וידוע כי בעלי הלשון בהעריכם עצמים חזקים לעומת הפחותים מהם, יעריכום בערך הזכר אל הנקבה, וכן פה משען גדול ומשענה קטנה:] זה דרך כלל.

עתה מבאר דבריו וחושב כי הצלחת האומה תלויה בשבעה דברים, ומכל אלה לא ימצא ביניהם לא משען גדול ואף לא משענה קטנה.

א] שימצא ביניהם עשירים נדיבי לב מחזיקים כושל. עז"א שלא ימצא לא משען לחם – שהוא משען גדול, ואף לא משען מים – שנמצא בזול.

ב] שיהיה להם גיבורי חיל להצילם מאויב חיצוני, עז"א שלא ימצא ביניהם-

 

(ב) גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן:

מלבי"ם גבור – גדול כשמשון בגבורתו [בטבע], ואף לא איש מלחמההמלומד בתכסיסי מלחמה [ע"י לימוד או עצה ותחבולות] שהוא משענה קטנה.

ג] שיהיה להם מנהיגים טובים,

והם א] – שופטים בין איש לרעהו בדברי ריבותם, ב] – ד] נביאים מישרים אותם נגד המקום.

עז"א שלא ימצא להם, לא שופטכללי כיהושע וחבריו, ואף לא זקן שקטן משופט והוא משענה קטנה.

וכן לא נביא – ואף לא קוסם – היודע עתידות ע"פ משפטי הכוכבים שהיא משענה,

ה] שיהיה להם שרים למשול בם ולעצור במעיזים ומרשיעים, עז"א שלא ימצא להם אף:

 מלבי"ם חלק באור המלים

ואיש מלחמה – (ש"א ט"ז י"ח, מ"ב כ"ד י"ט, ד"ה י"ז ב', לקמן מ"ב י"ג), ומבואר כי גבור מעולה מאיש מלחמה:

 שופט – בכ"מ מגביל שופט עם זקן (דברים כ"א ב', יהושע ח' ל"ג כ"ג ב' כ"ד א', עזרא י' י') ושני מיני שופטים היו. שופט כללי, מימות יהושע עד מלוך מלך לב"י והיה גדול מן הזקן.

ושופטים פרטיים קבועים בכל עיר ופלך והם היו אחר הזקנים במדרגה, ולכן בכ"מ מקדים הזקנים, אך פה מדבר מן השופטים הכללים, ולכן מקדימם לזקנים:

ונביא וקסם. הנביא מגיד עתידות בדבר ה'. והקוסם עפ"י ניחוש או גורל או אצטגנינות, והוא אחר הנביא, ותמצאם סמוכים לרוב לפי מדרגתם, חזון וקסם (ירמיה י"ד ג'. יחזקאל י"ב כ"ד. י"ג ו' ז', ט' כ"ג, מיכה ג' ו' ז'):

 

(ג) שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ:

מלבי"ם שר חמשים – ר"ל כל שררה ומשרה ואף לא נשוא פנים – שאינו מושל, רק דבריו נשמעים מצד כבודו וזה משענה ג"כ לא יהיה להם,

ו] יועצים היושבים ראשונה במלכות ומפקחים על עניני העם.

 עז"א שלא ימצא להם יועץ – ויען שיועץ כולל היועץ הגדול והקטן נכלל בזה משען ומשענה,

ז] שיהיה ביניהם חכמים בכל מדע בעיונית ובמלאכות, עז"א שלא ימצא ביניהם חכם חרשים – חכם גדול החורש בשדה העיון, והחורש במלאכת חרש וחושב,

ואף לא נבון לחש – היודע איזה סודות וסגולות מקובלות לו, כמו ללחש חיות או כיוצא בו ג"כ לא ימצא ביניהם, ומי יהיה המנהיג אותם?:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ג) יועץ – יועץ כללי (מעניסטער) כמו אחיתופל הגילוני יועץ דוד (ש"ב ט"ו י"ב), וכלל ג"כ יועץ פרטי. בדברים פרטיים:

 חרשים – פעל חרש הונח בעצם על חרישת האדמה לכל זרע אשר יזרע, ומשם נטה אהלו אל כל החופר בעומק איזה דבר,

חרשי עץ אבן ברזל, בעלי העיון החורשים בשדה החכמה משדדי עמקיה, כי החופר בחלקת העיון ישדד עמקים אחריו, ישאל יפליא יקשה יסתור, ואמר החכם ראשית חכמה פליאה, ונקראו החוקרים האלה חכמי חרשים, החרש והמסגר (מ"ב כ"ג י"ד), לולא חרשתם בעגלתי (שופטים י"ד י"ח):

 לחש – מלה זאת הונחה על ההגה בקול ענות חלושה מפה לאזן לא ישמע, עלי יתלחשו כל שונאי. ולכן נקראו נזמי האזן לחשים, ומצאנוהו על לחישת הנחשים (תהלות נ"ח, ירמיה ח', קהלת י'), כי היו אומרים אותו בלחישה

וזה ההבדל בין לחש וסוד, כי סוד עקרו על ההעלם שיעלימהו אח"כ ולא יגלהו,

והלחש על הדממה דקה בעת הדבור מפה לאזן, אף שיגלהו אח"כ:

רד"ק שר חמשים – אפילו שר חמשים אין צריך לומר שרי אלפים ושרי מאות:

 ונשוא פנים – מי שהוא נכבד מרוב עשרו וגדולתו:

 ויועץ – מי שיש לו דעה ודעת בדרכי העולם ובעסקים שבין אדם לחבירו:

 וחכם חרשים – הוא מי שמתעסק בחכמות וקנה אותם וידעם:

 וחרשים – בפלס חכמים, ופירוש חרשים מענין מחשבה, כמו אל תחרוש על רעך רעה, כי עיקר החכמה במחשבת הלב, ואמר וחכם סמוך לומר כי הוא חכם על חכמים אחרים כלומר שיש לו תלמידים חכמים:

 ונבון לחש – פירוש מי שהוא נבון בחכמת הטענה והדבר, ואמר לחש שהוא הדבור בחשאי ובנחת, כמו כי עבדיו מתלחשים, לפי שבענין זה הם דברי חכמים, כמו שכתוב דברי חכמים בנחת נשמעים, ובאלה הד' שזכר הוא תיקון העיר וקיומם וזולתם הוא חרבות העיר והשחתתה, והחכם הגדול רבי משה בר' מיימון פירש יועץ נקרא מי שעצתו נכונה ועסקיו כראוי בדברים המנהגים אך לא יבין שום שכל ואשר יש לו החכמות המושגות בפעל הוא נקרא חכם חרשים, ואשר הוא מבין וזך הטבע ויכול להשלים הענינים בפירוש קצר מתוקן הוא הנקרא נבון לחש אך לא התעסק בחכמה ולא השיג החכמות, ויונתן תרגם רב חמשין וגומר,

ובדברי רבותינו ז"ל י"ח קללות קלל ישעיהו הנביא את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, מאי היא דכתיב כי הנה האדון ה' צבאות וגו', משען אלו בעלי מקרא, משענה אלו בעלי משנה, כל משען לחם אלו בעלי תלמוד, שנאמר לכו לחמו בלחמי, וכל משען מים אלו בעלי הגדה שמושכין לבו של אדם כמים, גבור אלו בעלי שמועות, ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, שופט זה דיין שדן דין אמת לאמתו, נביא כמשמעו, קוסם זה מלך, שנאמר קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, זקן זה שראוי לישב בישיבה, שר חמשים זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה, דבר אחר שר חמשים אמר רבי אבהו מכאן שאין מעמידין תורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה:

 ונשוא פנים – זה שנושאים פנים לדורו בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא, למטה כגון רבי אבהו בקסרי:

 יועץ – זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים:

 חכם – זה תלמיד המחכם את רבותיו:

 חרשים – שבשעה שפותח פיו נעשו הכל כחרשים:

 ונבון – זה המבין דבר מתוך דבר:

 לחש – זה מי שראוי למסור לו דברי תורה בלחש, ואמר עוד אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש לו חמשה דברים הללו יועץ וחכם חרשים ונבון לחש:

תוספת –מדוע 'נתקררה דעתו' כשאמר וניגש העם איש באיש כו' ירהבו הנער בזקן? וכי שונא חלילה היה ישעיה לישראל?

מבאר בגאון יעקב שהנהגה של מעלה כהנהגה של מטה, ואם בעוה"ז הגדולים מבטלים דעתם לקטנים כך גם נוכל לומר ולצוות על המלאכים שימעו בקולנו. וכשקלל ישעיה הוא חשש שהיות והם קטנים כיצד ישמעו מלאכי מעלה לשוועם? אולם כשהגיע לכך שירהבו הנער בזקן נחה דעתו, שכעת אף מלאכי מעלה ישמעון בקולנו, כהנהגת עולם של מטה.

ובענף יוסף ביאר שיהרהבו הנער בזקן שיאמר הנער הריק מן התורה לתלמיד חכם גם אני כמוך, ואם אתה למדת תורה אף אני למדתי תורה, ורוצה ליטול עטרת כבוד התורה בלא עמל ויגיעה. וזהו ירהבו הנער בזקן שאף הנער יתרהב ויתגאה במעלת הזקן והנכבד, ולכן נתקררה דעתו של ישעיה שבתחלה אמר ותעלולים ימשלו בם ופי' שידכאו תחת רגלם את חכמי ישראל ויהיו בעיניהם כחגבים שאין מעלה ת התורה חשובה בעיניהם וזהו בזיון התורה, והיה לישעיה צער מכך, אולם כשראה שרק רוצים להתגאות בכבוד התורה ראה שעכ"פ היא לכבוד ולתפארת בעיניהם ובזה נתקררה דעתו.

ובעיון יעקב ביאר בפשטות שהיות שירהבו הנער בזקן אזי אין ביד הזקנים למחות ובזה נתקררה דעתו שבכך לא יתפסו בעוון הרשעים.

ועוד ביאר ע"פ הפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כו' ורבצה בו כל האלה כו' והנה הקללות שבפ' כי תבוא כתובות בלשון יחיד לומר שגדול הדור נתפס בשביל כל הדור. והנה אם הגדול הוא חשוב ומיצרים העם בצרתו, אזי אכן נתפס בעוונם, אך אם אין הוא חשוב בעינהם שאין מצטערין בצרתו אזי הם עצמם נענשים, וזה שאמר הרשע 'שלום יהיה לי כו" ומה אכפת לי שנענש הגדול בעבורי, לכן 'ורבצה בו כל האלה'

וזו ג"כ הייתה כוונת ישעיה כאן, שלא נתקררה דעתו כיון שגדולי הדור הם המתייסרים ואילו הרשעים בשלווה, אולם כשראה שירהבו הנער בזקן ואינן דואגים ומצטערין על הגדולים אזי הם עצמם נענשים – ובזה נתקררה דעתו.

עטרת חיים בשם הרה"ק מצאנז [מרגליות הש"ס] שכשהתנבא ישעיה י"ח קללות שתשתכח התורה מישראל ויהיה צרות ולא משען ומשענה ויחדלו בעלי מקרא ומשנה ואגדה ושמועות ופלפולים כו' לא התקררה דעתו מה יעשו אותו הדור ללא ת"ח ורועים?

אולם כששמע ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד הבין מזה שעדיין יהיה בעולם זקן ונכבד וכאלה שקלות דומות עליהם כחמורות, אזי נתקררה דעתו, שבכוחם יהיה להשפיע על הדור לטובה.

הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב ביאר שהנביא רואה הכל במחזה הנבואה, והוא יודע שרק כשיתמו כל הקללות להתקיים אזי תבוא הגאולה, ובעוד קללה ועוד קללה לא נתקררה דעתו, מפני שלא ראה את הגאולה, אולם כשאמר ירהבו הנער בזקן והנה בזה סוף הקללות – אזי נתקררה דעתו שהנה ראה שאחר כן מגיעה הגאולה…

רבי מרדכי מסלונים מבאר שכל עוד שהזקנים נחלו כבוד מאת העם הם לא התעוררו למחות בם, אולם כשראה ישעיה שירהבו הנער בזקן ויחדלו לכבדם, נתקררה דעתו, שעתה הזקנים יתחילו למחות בם ולבקש רחמים על הגאולה…

 

(ד) וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם:

מלבי"ם ונתתי – נערים יהיו השרים.

 ותעלולים – שהם המדות המגונות והתאוות הרעות ימשלו בם – בנערים המושלים,

באופן שהעם יהיו משועבדים אל ממשלת נערים אשר הם משועבדים אל תאות לבבם, עד שתאות הנערים היא תנהיג את ההמון כולו.

ובל תחשוב שהעם בעצמו יהיו בעלי נימוס וא"צ להנהגה, אומר:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) ותעלולים – שם תעלול מתאחד עם פעל התעולל שמורה תמיד על פעל מגונה יוצא מגדר המוסר וצומח מתכונה רעה אשר בנפש, וכמוהו שם תעלול תכונות רעות וציורים מגונים מושרשים בנפשות לא הטהרו לכל תאוה ומדה, ור"ל התכונות הרעות ימשלו בם בהנערים. להמפרשים יהיה תעלולים שם התואר, והוא נגד חקי הלשון, כי תעלול שם המקרה, וכן לקמן (ס"ו):

 

(ה) וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד:

רש"י ונגש העם – יהיו דחוקין ונגושין זה על זה בתיגור וחירום. ירהבו הנער בזקן – יתגדל הנער על הזקן. והנקלה בנכבד – כפשוטו ומדרשו יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהב במי שהקלות דומות עליו ככבדות:

מלבי"ם ונגש – יהיו נלחצים איש ע"י איש ואף ע"י רעהו.

וגם הנער ירהב – ויתנשא על הזקן – אף שחייב לכבדו ממצות התורה,

ואף הנקלה ירהב על הנכבד – הגם שהוא נגד הטבע השותלת הכנעה טבעיית שהנקלה יכנע אל הנכבד:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ה) ונגש – פעל זה הנחתו על הנלחץ לתת ממון או לעבוד עבודה שאינו חייב בה עפ"י הלואה, ובא על נגישת המס מטעם זה,

וזה המבדיל בינו ובין לחץ דחק ודומיהם שאינו לוקח מידו דבר,

ובין שם נושה, שדוחקו לשלם מה שלוה ממנו: באיש – הב' ב' הכללי:

 

(ו) כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ:

רש"י כי יתפש איש באחיו – כאשר יתפוש איש באחיו בבית אביו לאמר עשיר אתה בתורה ומחוורת היא בידך כשמלה. קצין תהיה לנו – ותלמדנו. והמכשלה הזאת – שאנו נכשלים בה באיסור או בהיתר בטומאה או בטהרה תחת ידיך הוא שאתה יודע להורות לנו, דבר אחר שמלה לך להלביש ערום והמכשלה (פיילנצ"א בלע"ז) מחסרוני שאני מחוסר לחם תחת ידיך להספיקני ולכך קצין תהיה לנו והוא משיב בביתי אין לחם ואין שמלה ומה טיבי לקצין:

מלבי"ם כי יתפש – מספר איך תחת אשר בימים הקדמונים היה כ"א משתדל שיובחר לקצין והיה לכבוד לו ולכל משפחתו,

עתה עת יתפש איש באחיו בבית אביו – ויאמר לו, אתה הלא שמלה לך – ואתה לבוש במלבושי כבוד, לך יאתה כי קצין תהיה לנו – ויהיה זה לך ולמשפחתך לכבוד,

וזאת שנית כי הלא המכשלה הזאת – מהעזות והחוצפה המצויה, ורעת ממשלת הנערים,

הלא היא תחת ידך – אתה יכול לתקן המכשלה, ואם תמנע מההתמנות הנה ידיך עשו את המכשלה, ואתה הגורם, (ותפס בדרך הלצה שמלה לך, כאילו מרוב שפלת האומה יספיק לשיהיה מי שיש לו שמלה, הנכבד ונשוא פנים בעם):

 מלבי"ם חלק באור המלים (ו) בית אביו. כמו והקול נשמע בית פרעה, בבית אביו: שמלה – בשם המין ישמש בעל הלשון במספר היחיד לרבים, כמו שפרש"י על ויהי לי שור וחמור (בראשית ל"ב), וכן עץ פרי (שם א'), ר"ל שמלות הרבה:

 

(ז) יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם:

רש"י ישא ביום ההוא – אין ישא אלא לשון שבועה הוא ישבע להם לא אהיה חובש לא אהיה מחובשי בית המדרש ובביתי אין לחם ושמלה אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה,

דבר אחר לפי פשוטו לא אהיה חובש לא אהיה שופט שהוא חובש את הנדונים בבית הסוהר:

מלבי"ם ישא ביום ההוא – ישיב לו לאמר,

לא אהיה חבש – ר"ל הגם שבימים קדומים היה התמנות הקצין כבוד ותפארת, אז לא היו עזי פנים מצויים, והיה זה שררות,

אבל עתה לא קצין אהיה רק חובש – שוטר החובש ואוסר בבית הסוהר, זאת תהיה מלאכתי עתה, כי רבו המעיזים. זאת שנית, [אף חובש לא אהיה, שאם אהיה חובש] כי אהיה מוכרח להתבטל עי"כ מכל עסקי, עד שאח"כ ארד מנכסי.

ושיעור הכתוב, לא אהיה חובש – עד שעי"ז ארד מנכסי, ובביתי אין לחם ואין שמלה – כי אהיה מוכרח לפנות מכל עסקי אל דין ודברים ומריבות עם,

לכן אבקש, לא תשימני קצין עם – ומה היה הסבה לירידתם פלאים כ"כ?  הוא:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ז) ישא – התחלת הדבור, ישא עליך משל: חבש – בבית הסוהר (ע"ל א' ו'):

 

(ח) כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה נָפָל כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל ה' לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ:

מלבי"ם כי כשלה ירושלםעיר הממלכה, ועי"כ כל יהודה נפל – כי יפלו ה'מנוהלים' עת יכשל ה'מנהל'.

 כי לשונם – הנה במצות שבין אדם למקום היו צבועים, לובשים אדרת שער למען כחש כאילו הם עובדים את ה', אומר מה שבלשונם ובמעלליהם – בגלוי ירמו כי הם אל ה' – ועובדים אותו,

מה יועילו בזה אחר שלבם לא נכון עמו?

הלא זה רק, למרות עיני כבודו – בזה ימרו כבוד עיני השגחתו כאילו כעיני בשר עיניו הבלתי צופה תעלומות לב.

זאת שנית כי גם את בני אדם לא יוכלו לרמאות בזה, כי הלא:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ח) עיני כבודו – כבוד עיניו, או כי עינים שהם כלים גשמיים לא יתיחס לעצם הנשגב, אבל יתיחסו העינים, לכבודו, כי כבודו הוא המלא עולם כמו שת"א בכל מקום יקריה דה':

 

(ט) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה:

רש"י הכרת פניהם – עון שהם מכירים פנים בדין היא ענתה בם לפני, ל"א הכרת פניהם ניכרים הם בעזות פניהם. כסדום הגידו – לא כחדו בפרהסיא עשו:

מלבי"ם הכרת פניהם – סימני הצביעות והחנופה הנכרים על הפנים,

ענתה בם – הם יעידו על אשר בם במעמקי לבבם מהזיוף והחונף, כי כבר יוכר על הפנים הירא ה' באמת מן המזייף והצבוע.

וזאת שלישית, כי גם אם בדברים שבין אדם למקום נסתרה דרכם,

הלא וחטאתם כסדם – החטאים שידמו בם אל סדום, שהם החטאים שבין אדם לחברו שזה היה ג"כ חטאת סדום.

 הגידו לא כחדו – הלא חטאים כאלה עושים בפרהסיא, ומי יטעה לחשוב שהם יראי ה'?

וזאת רביעית שגם אם תמצא ידם למראות ולזייף הלא אין מרמאים רק את עצמם,

כי אוי לנפשם כי גמלו להם – לעצמם רעה – ופורעניות, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ט) הכרת – הכרה בחוש, וידיעה בשכל, והכרת הפנים, היא הרושמים הנראים על הפנים בה יוכרו תהלוכות הנפש וסתריה, (דיא פיזיאנאמיא):

 ענתה בם – ענה הנקשר עם את, הוא תשובת שאלה. עם למ"ד, הרמת קול. עם ב', ענין עדות, לא תענה ברעך עד שוא:

 לא כחדו – המכחיש חברו, הוא בדבר שיודע בו, והמכחד הוא בדבר שאין יודע בו. אבל פה הכחד עזות יותר מן כחש, שגם חטאתם שאינה גלויה פרסמו הם בעצמם, וכדברי חז"ל (יומא פ"ו) הא בחטא מפורסם וכו':

 

(י) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ:

מלבי"ם אמרו אל הצדיק – והודיעו אותו לאמר כי הצדק אינו דבר הנדרש לצורך תועלת חיצונית, להשיג ע"י כבוד או גמול, עד שהצדק יהיה רק אמצעי להשיג ע"י את הטוב המבוקש,

רק כי טוב – הצדק טוב מצד עצמו והוא תכלית לעצמו, עד שאין לבקש עִמו טוב זולתו.

 כי פרי – מעללי הצדק נמשלים לעץ עושה פרי ותנובה, ומהו פרי העץ הזה, הגמול שישא בעד מעלליו,

ר"ל גמול הצדק אינו דבר נפרד ממעללי הצדק, רק הם פרי הצדק ותולדותיו, כל הנוטע עץ הצדק יאכל פריו, וכן:

(יא) אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ:

רד"ק אוי לרשע שיעשה רע – ולא שב מרשעתו כי על כל פנים גמול ידיו יעשה לו בזה או בבא, אבל בזה העולם יהיה גמולם ברוב כמו שתראו בישראל כי כשלו ונפלו מפני מעשיהם הרעים ועליהם תצדיקו את הדין

ורז"ל דרשו הפסוק אמרו צדיק כי טוב, וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות, זהו צדיק טוב, ועליו נאמר כי פרי מעלליהם יאכלו שאוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא,

טוב לשמים ואינו טוב לבריות זהו צדיק שאינו טוב,

אוי לרשע רע, וכי יש רשע רע ורשע שאינו רע אלא רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות זהו רשע שאינו רע, ורשע רע גמול ידיו יעשה לו בעולם הזה,

ואמרו הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו, עבירה יש לה קרן ואין לה פירות, שנאמר כי גמול ידיו יעשה לו, שהעבירה עקרה היא ואין לה פירות,

אלא אם כן עשתה פירות כגון שבא על הערוה והוליד ממנה בן, ויונתן תרגם אמרו לצדיקיא טוביכון וגו':

מלבי"ם אוי לרשע רע – הרע המוצאת את הרשע אינו ע"י סבה חיצונית, רק הרֶשע עצמו הוא הרע היותר גדול מכל רע זולתו, כמ"ש ודעו וראו כי רע ומר עזבך את ה' אלהיך,

כי גמול ידיו – העונש המגיע אליו אינו ע"י סבות חיצוניות רק יעשה לו גמול שהכינו לו ידיו בעצמו,

הרע עצמו אש היא עד אבדון תאכלנו:

[כמ"ש תייסרך רעתך, והמשחית שיצר האדם הוא עצמו נפרע ממנו, ואח"כ שואל האדם מדוע ה' עושה לי כך…]

 

(יב) עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ, עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים, וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ :

מלבי"ם עמי נגשיו מעולל – שעורו, עמי מעולל ומתלוצץ על נוגשיו הנוגשים אותו לפרוע מס, יען, כי נשים משלו בו – יען שהנושים ובעלי חובות משלו בכל נכסיהם, וכל אשר להם משועבד אל הבעלי חובות והנושים שלהם, ולכן משחקים על נוגשי המס בשאין להם מה לקחת מידם.

 עמי – דע כי מאשריך – המוליכים אותך בדרך המאושר הם מתעים – אותך מני דרך,

ולא זאת לבד אלא כי גם הדרך הישר שהלכת בו עד הנה בלעו – והשחיתו עד שלא יוכר עוד כלל ולא תוכל לשוב אליו כי נבלע ואיננו.

ור"ל כי דרך התורה היא הדרך הסלולה הקבועה ורבים והם עקרי הדת ושרשיו, ומן הדרך הזה מתפשטים ארחות רבות ענפים וסעיפים, ומאשרי הזמן ההוא הטו את העם אל ארחות עקלקלות,

והיו יראים פן יעזבו רוע דרכם ע"י הדרך הגדול שהוא עקרי הדת והאמונה, לכן השחיתו גם הדרך הזה במה שהתעום מעקרי האמונה ובזה סרו לאין מרפא.

 (ודבר פה נגד שני מיני ההצלחות, נגד הצלחה הגשמיית מהעושר והפרנסה אמר עמי נוגשיו מעולל, ונגד ההצלחה הנפשיית בעבודת ה', אמר מאשריך מתעים):

 מלבי"ם ביאור המילים- מעולל – למפרשים לצים או עוללים, היה צ"ל מעוללים בל"ר, ולדעתי פעל מעולל מוסב על עמי: ונשים – כתרגומו ורשיא, כמו נושים וכ"פ קצת מפרשים. וכן במדרש אסתר (בפסוק גם ושתי המלכה) וכ"כ (למעלה ה') כי נוגש בדבר שלא לקח כמו המס, ונושה בהלואה שלקח: מאשריך – פעל אשר על ההדרכה נבדל מריעיו במה שמיוחד על ההדרכה בדרך המאושר, ומ"ש ואל תאשר בדרך רעים (משלי ד' י"ט), ר"ל אל תחשוב שהוא דרך מאושר: ודרך ארחתיך – הדרך הגדול שמסתעפים ממנו ארחות הקטנים, כמו שכתבתי הבדלם (למעלה ב' ג'): בלעו – בלע בכבד מורה השחתה בכ"מ, והבדלו מן שחת במה שבלע מורה שנבלע עד שאינו ניכר עוד במציאות כלל, ובזה משתתף עם בלע בקל על הבליעה תוך גרונו, אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך (איוב ח'), אם אבלע (ואף) אם אשחית (ש"ב כ' כ'). ופה ר"ל שלא נשאר מן הדרך רושם כלל:

 

(יג) נִצָּב לָרִיב ה' וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים:

מלבי"ם נצב – אומר בעת ירצה ה' לשפוט עמו על רוע מעשיהם ויראה כי עיקר האשמה תלויה בזקנים ובשופטים אשר השחיתו את העם, לכן בעת שיעמוד כשופט על עמו יגביל ג"כ שופטים לפניהם יבא בריב עם הזקנים והשרים, ובזה צייר את ה' כשופט ובעל דין,

וז"ש נצב לריב ה' – שעומד כבעל דין, וגם עומד לדין עמים – שיעמוד גם כן כשופט,

והנה כשופט יעמוד לדין עמים שהם ישראל, אבל עם מי ילך לדין? אומר:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יג) נצב לריב, ועמד לדין – ריב מורה על טענות בעלי הדינים, כי יהיה ריב בין אנשים,

ודין ומשפט על חקירת המשפט מצד השופטים.

ויש הבדל בין פעל ניצב ובין פעל עמד, העמידה הוא רק הפך הישיבה או ההליכה,

וההצבה הוא ההתחזקות לעמוד על, אצל, נוכח, נגד, איזה עצם,

ובא ביחוד במקום שצריך להתאמץ על העמידה ההוא כמו לפני גדול, לפני אויב, בעל דין נגד בעל דינו.

והכלל כל נצב עומד ולא כל עומד נצב, ולכן אצל ריב אמר נצב, ואצל דין עומד,

וכן ברבה (במדבר פ' י"א) ובמדרש חזית (פסוק דומה דודי לצבי) ובפסיקתא (פסוק אלהים נצב) אלהים עומד אין כתיב אלא אלהים נצב בעדת אל, מהו נצב אטומוס, כמד"א ונצבת לי שם על ראש ההר, וכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, ופי' הערוך, אטומוס, מוכן שם טרם בואם, ומובן במ"ש:

 לריב, לדין – שניהם מקור מהפעיל, עקרם להריב להדין, כי אם היו שמות היו נקודים בשו"א:

 

(יד) ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם:

מלבי"ם ה' במשפט יבוא – שיבא במשפט לפני השופטים עם, זקני עמו ושריו – לבקש עליהם דין ולערוך טענותיי נגדם, אל הזקנים (שהם המדריכים במצות בין אדם למקום), יאמר והלא.

 ואתם בערתם הכרם – שישראל מצד היחוס שבינם לה' נמשלו לכרם (לקמן ה'), ופרי הכרם הם המעשים הטובים, ואתם נוטרי הכרם עוד בערתם וקלקלתם אותו.

ואל השרים (שהם המדריכים בדברים שבין אדם לחברו), יאמר אתם הממונים להציל עשוק מיד עושקו, אצל מי נמצא גזלת העני? הלא בבתיכם:

מלבי"ם חלק באור המלים (יד) במשפט יבא עם – לשון זה בא על שני בע"ד הבאים אל מקום המשפט, ומלת עם לעד. וכן ואותי תביא במשפט עמך (איוב י"ד). יל"פ כן כמו יחדו למשפט נקרבה (לקמן מ"א) נשפטה יחד (מ"ג):

 

(טו) מלכם מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת :

מלבי"ם מה לכם תדכאו עמי, ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון – הכתוב הזה נקשר עם שלאחריו בדרך שאלה ותשובה, השם שואל מה לכם תדכאו עמי? ומשיב לעצמו יען כי גבהו בנות ציון.

כי שרי ירושלים היו עושקים וגוזלים ולוקחי שוחד, והסבה לזה היה כי נשיהם בנות שחץ אבדו הון ברוב התכשיטין שחשב (מפסוק י"ח עד כ"ג), ולמלאות ספקם אצלו [דרדרו] את בעליהן השרים אל העושק והגזל.

עפ"ז שואל השם מה לכם תדכאו עמי – למה לא תשבעו כסף? למה לא תאמרו הון?

 נאם האדון ה' צבאות – ר"ל כן שואל האדון ה'.

 ויאמר ה' – וישיב תשובה על שאלתו זאת שהוא יען כי גבהו בנות ציון – וכו'. ועפ"ז גוזר עליהם ג"כ עונש שיען שגבהו ותלכנה נטויות גרוןבקומה זקופה ומבטת בעינים.

 הלוך וטפוף – כמנהג הטף במרוצה.

 וברגליהם תעכסנה – מצלצלים להשמיע קול, לכן:

 מלבי"ם חלק באור המלים (טו) מלכם – ה' מה חסרה במכתב ונבלעת בדגש וכן מזה בידך:

 תדכאו, תטחנו – דוך הוא הנידך במדוך וטחינה בריחים, הדיכה תהיה ע"י הרמת העלי והורדתו תוך המכתש, ויכול לתת בתוך המדוך גם דברים גסים והם מתפרדים לחלקים דקים, אבל אין נעשים קמח,

והטחינה היא בהפך, לא יתנו בריחים רק דברים דקים תבואה קטניות, ושם נעשים קמח,

וכשרוצים לעשות קמח מדברים גסים נותנים תחלה תוך המדוכה, ושם יתפורר, ואח"כ בריחים ושם יעשה קמח. ואכות אותו טחון היטב (דברים ט' כ"א) תחלה ואכות, ואח"כ טחון. וטחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור (במדבר י"א). טחנו, כשרצו לעשותו קמח. ודכו, כשרצו לבשלו בפרור.

והמליץ פה תחלה דכו את העשירים, בעוד נדמו כחלקים גסים בכמות רב מעושר, במדוכת הלחץ, עד שנעשו דקים רזים דלים ועניים, ואח"כ פני עניים טחנו בריחים לעשותו קמח דק אבק ועפר:

 

(טז) וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה:

רש"י ויאמר ה' – על הנשים אשר משלו בעמי יען פיאות נכריות קליעת שערות כי גבהו וגו'. ומשקרות עינים – לשון הבטה ד"א צובעות עיניהם בסיקרא ובכחול.

הלוך וטפוף תלכנה – לשון דבר צף על גבי חבירו כמו (דברים יא) אשר הציף ומתרגמינן דאטיף כד היתה ארוכה מהלכת בין שתי קצרות כדי שתהא נראית צפה למעלה

 מהם ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פיאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות.

וברגליהם תעכסנה – כשהיו עוברות בשוק אצל בחורי ישראל דורסתו ברגלו ורמזתו צד חיבת נואפות כדי להבעיר בו יצר הרע כעכס זה של נחש. עכס – הוא ארס של נחש:

מלבי"ם חלק באור המלים (טז) ומשׂקרות – בודד במקרא, וי"מ צובעות, וי"מ הבטה,

ובחז"ל ב"ר (פי"ח) פי' הבטה, ובויקרא (רבה פרשה ט"ז) ומדרש איכה (פסוק נעו עורים) צובעות בסקרא, ובשבת (דף ס"ב) דהויין מליין עיניהו כוחלא ורמזין כולל שתי הפירושים:

 וטפוף – מלשון טף, שהלכו כמנהג הילדים, ובויקרא רבה (שם) ומדרש איכה ופסיקתא (פל"א) שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה:

 תעכסנה – במד' (שם ושם) ובשבת (שם) מפרש לשון עכסא ונחש, מכניסות ארס התאוה, ובירושלמי (שבת פ"ו ה' ד') העכסים קורדיקיא כמ"ש וברגליהם תעכסנה, מפרש מנעלים עבים, והמפרש פי' כבלים או פעמונים להשמיע קול, וכן פי' כעכס אל מוסר אויל. ויל"פ שם על הנחש המצלצל (קלאפפערשלאנגע):

 

(יז) וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַה' פָּתְהֵן יְעָרֶה :

מלבי"ם ושפח – ידבק על קדקדם צרעת ממארת ואת פאת ראשן יעשה קרחה, (וזה הפך ממה שנהגו המה לגלות הקדקד ולהרבות מקום הפאות בשערות),

הוא יגלה מקום שהיה מכוסה בשער ויכסה בצרעת מקום הקדקד שהיה מגולה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יז) ושפח – צרעת, גמ' ומדרש (שם ושם) ורבה במדבר (פ"ו) והשי"ן שמאלית והסמ"ך אחד הוא, כמו בשורי מהם (הושע ט'), וכן שפח מספחת:

 רש"י ושפח – לשון צרעת כמו (ויקרא יג) מספחת היא ועל שנכתב בשי"ן דרשו בו רבותינו שתעשנה שפחות מכודנות ויש שדרשוהו שהרבה בהן משפחות משפחות של כנים. פתהן יערה – כליהן יערה לשון ארמי היא פתיא אוכמא הן היו אומרות ימהר יחישה מעשהו שר רואה אותי ונוטל אותי כשבא הפורענות היו שרי נ"נ נוטלין אותן להיות לנשים מחמת יופין, ורמז הקב"ה והיו שופעות כאדם המערה מכלי אל כלי וכאשר נענשו בדם נדה והיו נמאסות עליהן ומשליכין אותן לארץ מעל קרונות שלהן, וי"ת יקרהן יעדי. פתהן – לשון רוחב לשון גודל:

פתהן יערה – יגלה מקום פאת ראשן. ערה ענין גילוי, כמו פשוטה ועורה. ואם נוסף בו וא"ו, יורה התגלות מקום שיש גנאי בגלותו, לגלות ערוה:

(יח) בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים:

רש"י ביום ההוא – לעתי' לבא כשיבא הקב"ה להשיב את ישראל אליו יסיר ה' מהם את תפארת העכסים שלא יהו תולין תפארתם בנוי תכשיטי נשים ודברי נבלה.

העכסים – המנעלים אשר ברגליהם אשר בהם תעכסנה.

והשביסים – מיני שבכה לתכשיטי הראש והרבה יש בלשון משנה שביס של שבכה.

והשהרונים – יונתן תירגם סיבכיא:

רד"ק ביום ההוא – זה וביום ההוא הבא אחריו י"מ בימי אחז וחזקיהו כי הפורענות אשר בפרשה היה בימי אחז ולנשארים היה הטוב והכבוד בימי חזקיהו, ועליו נאמר צמח ה' לצבי ולכבוד, ויש לפרש כל זה בשוב הגלות שיכלו רבים מישראל שלא שבו לה' בכל לבם כמו שנאמר עליה' וברותי מכם המורדים והפושעי' בי וגו', ונאמר עוד עליהם והבאתי את שלישיתם באש והנשארים יהיו ענוים וקדושים הפך מה שהיו בימי אחז שהיו גאים וטמאים ולא תהיינה הנשים עוד מתפארות בתכשיטיהן, לפיכך אמר, יסיר ה' את תפארת העכסים וגו', ונאמר בנבואת צפניה אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה' ועתה זכר הדברים אשר היו מתגאות ומתפארות בהם בימי אחז שכולם יהיו בטלים לעתיד לבא שלא תהיה אז גאוה לא באנשים ולא בנשים והדברים ההם הם העכסים והשביסים והשהרונים,

ופירוש העכסים עדי שמשימה האשה ברגליה שמקשקש, ויונתן תרגם מסניא, ואפשר שיהיה זה שמקשקש תלוי במנעל:

 והשביסים – כמו בצד"י, מן ושבצת את הכתנת שש, והוא כלי עשוי כמלאכת תשבץ:

 והשהרונים – כלי עשוי בדמות ירחא סהרא, ויונתן תרגם וסבכיא כולן מיני שבכה:

מלבי"ם ביום ההוא – ואז יסיר כל התכשיטין ומיני הקישוט שהיו מתפארין בהם:

(יט) הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת:

רש"י הנטיפות – עונקיא לשון ענקים לגרגרותיך (משלי א) ולשון נטיפות ע"ש שתלויות על הצואר ונוטפות על החזה והן כמין מרגליות נקובות וחרוזות בחוט ובלע"ז מושטינצא"ש.

והשרות – צמידי הזרוע דמתרגם ושיריא [-מל' שיר]. והרעלות – צניף שמצניפות כל פרצופיהם חוץ מגלגל העין כדי שיתאוה אדם ליזון במראות הלסתות (סא"א) ל"א והרעלות מיני סרבלים נאים להתעטף בהן ובלשון משנה יש מדיות רעולות במס' שבת:

 

 (כ) הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים:

רש"י הפארים – תרגום כליליא כמו (שמות לט) פארי המגבעות.

והצעדות – אצעדה של שוקים.

וְהַקִּשֻּׁרִים – כמשמעו קשורים קצרים שקושרים בהן שערן ויש שעושין אותו מוזהבים פרשיינ"ש בלע"ז. ובתי הנפש – שכנגד הלב נושק"א בלע"ז. והלחשים – נזמי האוזן מקום שלוחשין לה שם:

 

(כא) הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף: (כב) הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים:

רש"י המחלצות – כיתוניא כמו (שמואל ב ב) וקח את חליצתם שהגוף מלובש בהם וכשפושטין אותם חולצין אותם מן הגוף.

והמעטפות – מצעות המטה כתרגומו שושיפיא.    והמטפחות – מפות.

והחריטים – תרגומו מחכיא דפוס של בית הרחם כדמתרגמינן וכומז מחוך (שמות לה):

 רד"ק המחלצות – כמו והלבש אותך מחלצות, והם לבושים נאים, וכן תרגם יונתן כתוניא:

 והמעטפות – כסות שמתעטפת בו:

 והמטפחות – כמין צעיף, וכן הבא המטפחת אשר עליך:

 החריטיםכיסים, וכן בשני חריטים, וכן נקרא בערבי הכיס כרטא והחי"ת בעברי בערבי כ"ף במקומות רבים, ויונתן תרגם ומחכיא, ותרגום אונקלוס וכמו ומחוך:

 

(כג) וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים:

רש"י והגליונים – הן המראות כתרגומו מחזייתא (ספייקיי"ו בלע"ז) על שם שמגלות צורות הפנים קרוין גליונים או שמא מראות שלהם נגללות היו.

והסדינים – על פשתן הם המתעטפין בהם. והצניפות – (מולקינ"ש בלע"ז).

והרדידים – כבינתא (פרמל"ץ בלע"ז) והם של זהב שמכבנין בה הסרבל שהאשה מתעטפת בו: [רש"י מסכת שבת דף נד עמוד א מכבנין – על שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד, כמו תנתן כבינתי לבתי (גיטין טו, א) – נושק"א – בלעז +ומשמעו פריפה, סכה פורפת+]

רד"ק והגליונים – המראות נקראו כן לפי שנגלים בו הפנים לרואה בהם, וכן תרגם יונתן ומחזייתא, וכן תרגם אנקלוס במראות הצובאות במחזיית נשייא: והסדינים – ידוע: והצניפות – ידוע, כמו מצנפת בד יצנף. והרדידים – הוא לבוש דק נקרא בערבי אריד, וכן נשאו את רדידי מעלי, וכן תרגם יונתן כבנתיא, ובדברי רז"ל תנתן כבנתי לבתי, והיה זו הקללה עד סוף הפרשה בימי אחז:

 

(כד) וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי תַחַת יֹפִי:

מלבי"ם תחת בשם – במקום שהיו מתבשמים שם בבשמים יהיה הבשר נימוק עד שא"א להתבשם שם.

 ותחת – ובמקומות שהיו חוגרים שם בגדיהם בדוחק יהיה נקוף וכתות עד שא"א לחגור שם עוד.

 ותחת – במקום שהיו מקשים שערותם שיעמדו תלתלים יהיה קרוח בלי שער.

 ותחת – במקום שהיו לובשים בגד רחב יחגרו שק קצר.

 כי תחת יפיקיא ומיאוס ומכוה יהיה בכ"מ שהיה שם איזה יופי:

 מלבי"ם ביאור המילים: פתיגיל – אין לו ריע, והקרוב כלי של גילה כחז"ל, מלבוש העשוי ללבוש ביום שמחה וגיל, ונגדו חגורת שק בימי אבל, ופתיא כלי בארמי, פתיא אוכמא. ובכלל כלי, הלבוש, לא יהיה כלי גבר על אשה. ומלת כי פרשתי כמפרש מענין כויה:

רש"י והיה תחת בשם מק – מקום שהיו מתבשמות בו יהיה נימק. ותחת חגורה נקפה – מקום שחגרה שם יהיה ניקף נחתך בחבורות ורשומי מכות כמו ואחר עורי נקפו (איוב יט) ונקף סבכי היער (ישעיהו י'). ותחת מעשה מקשה – מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה הלוך וטפוף תלכנה והוא בגובה הראש שם תהיה מקשה קרחה מכה המקרחת את הראש מקשה לשון דא לדא נקשן (דניאל ה) ואני הייתי מפרשו תחת המעשה מקשה מקום שהיו שם חגורות נותנות טסי הזהב העשויות מקשה בטדי"ץ בלע"ז אלא שהוא נקוד פתח והוא במסורה בעשרה נקודים פתח ואין אחד מהם דבוק לתיבה של אחריו וכל מעשה שהוא דבק לתיבה של אחריו נקוד קמץ.

ותחת פתיגיל – והוי (ס"א הרי) כשתי תיבו' פתי גיל כלי שהוא מביאן לידי גילה והוא בית הרחם האמור למעלה פתהן חלוף אותה גילה תהיה מחגורת שק בכל מתניה.

'כי' תחת יופי – 'כי' זאת הוגנת להיות להם תחת יופי שהיו משתחצות בו:

 

(כה) מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה:

מלבי"ם מתיך – את ציון! אנשיך החלושים יפלו בחרב אויב בביתם, והגבורים יפלו בשדה המלחמה, (ותפס שם המקרה וגבורתך – לאמר כי לא יפלו במלחמה כגבורים נפשם ביום קרב, שהם אמנם יפלו אך גבורתם תקום לעד וזכר לדור אחרון,

כי הם יפלו כחלשים רכי לב, עד שגם גבורתך, היינו הגבורה עצמה תפול ג"כ במלחמה, כי שם יראו כי אין גבורה אתך ליום קרב):

 

(כו) וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב:

מלבי"ם על ישעיה פרק ג פסוק כו – חלק באור הענין

(כו) ואנו – הפתחים של עיר ציון יתאבלו מאין יוצא ובא.

 ונקתהתתנקה מכל אשר לה כ"פ המפרשים,

ולדעתי כי מנהג עמי קדם היה שלא להתאבל על הגבור הנופל במלחמה שלא להרך לב העם, ונהפך הוא כי יום מיתתו קבעו ליום משתה ושמחה להורות כי קנה לו שם עולם והוא האושר שלו והיו מענשים קרובי הגבור ואלמנותו אם התאבלו עליו.

עפ"ז אמר, אז אשר כל הגבורים יתמו וכולם יפולו, ואלמנות הגבורים ישבו בדודות ופתחיהן אבילות באין בא לבקרם, עד שפתחיה – (שם האלמנה) יאנו ויאבלו – אז ונקתהמעונש גם אם לארץ תשב – ותתאבל, כי לא יודע לאיש, ולא ירך לב מי בעבור זה.

והוא דבור הלציי, מצייר אבדן כל אנשי קרב ובני קשת, שבת אלמנות הגבורים באין חונן ומנחם. יאוש הכללי מעשות חיל עד שלא יקפידו על המסת לב העם, כי תאבד מהם תקוה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כו) ואנו ואבלו – עיין לקמן (י"ט ח'), הפתחים יאבלו כמו דרכי ציון אבלות. ופעל ונקתה בא לרוב על שנפטר מעונש, ונקה לא ינקה:

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב