ישעיה

ישעיהו פרק ד

(א) וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ :

מלבי"ם והחזיקו, האלמנות תרבנה כ"כ עד שנשים רבות יחזיקו באיש אחד, ותאמרנה לו, שהן מוכנות לפטור מחיוב המוטל על הבעל לתת להם לחם ושמלה, רק שישא אותם כדי לאסוף חרפתן,

וזה עונש מדה במדה נגד גאותן בימי קדם. [שיש לזה השפלה לה].

– ואם תשאול אחר שהגאוה תכנע, ועדי זהב וחלי כתם לא יהיה עוד מה יהיה אז כבוד בית ישראל? אומר:

רש"י ורד"ק ומ"א נבוכדנאצר גזר על חייליו שלא יבעלו א"א שלא יענשו, לכן היו מבקשות שיהא עליהן שם אישות:

 

(ב) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ביום ההוא יהיה צמח ה' – הוא הדור הנשאר, והצדיקים שימצאו בתוכו הם יהיו צבי וכבוד בית ישראל.

 ופרי הארץ – הם מעשי הצדיקים ופרי מפעליהם יהיו לגאון ולתפארת:

 [א] דע כי קניני המעלות הם משני מינים.

א) מעלת הגשם בחמרו וחיצוניותו המושג חוש ומדמה, כמו היופי החן והתואר ויפול עליהם לשונות צבי חמדה תאוה ודומיהם,

ב) מעלת הדבר צד צורתו או מעלה מוסריית, שלא תושג רק באמצעות השכל והדעת כמו מעלת החכמה והזקנה.

והחוש לא ישפוט לכבד את החכמה או הזקנה, רק השכל יחייב זאת, השכל יגזור אומר,

החכמה מכובדת מצד שהיא מעלה צוריית, הזקנה מכובדת מצד שהיא מעלה מוסריית, ועל מעלות אלה יפול לשונות של כבוד.

מבואר כי שני לשונות שיחס אל צמח ה', צבי וכבוד, יחס אליו מצד שתי בחינותיו, צבי מצד חמרו, וכבוד מצד צורתו, ר"ל צמח ה' שהיא פליטה הנשארת יהיה שלם אם בחמרו מהודר ביופי והדר לעיני רואים, אם בצורתו יהיה מכובד כי ישיג שלימות הנפשיי והרוחני.

 ודע כי גאון ותפארת שבמשפט השני, שיחס אל פרי הארץ, מקבילים עם צבי וכבוד.

גאון הוא גאון הדבר ועוזו המושג מצד החוש ומגביל עם צבי, שהוא ג"כ חושיי, ותפארת, היא מצד מעלה צוריית, מושגת מן השכל כמו תפארת החכמה התבונה ויתר המעלות הנפשיות, ומגביל עם שם כבוד שבמשפט הראשון.

 

 – אולם מה ההבדל בין צבי וגאון, וכן בין כבוד ותפארת?

דע כי קניני המעלות בין החומריות בין הצוריות יתחלקו לשתי חלוקות.

א) המעלות שיש לאיזה עצם מצד התולדה והטבע [שנולד איתם], בין הגשמיות התואר היופי ודומיהם, בין הצוריות הזקנה ודומיה. ב) אשר קנה ע"י הבחירה והשקידה וההשתדלות, בין הגשמיות הלמד תכסיסי מלחמה, העושר ודומיהם, בין הצוריות העוסק בחכמה, המתקן מדותיו, הירא ה' ודומיה.

וכבר הסכימו החוקרים, כי לא יתכן התפארת אל מעלה טבעיית, רק אל מעלה הנקנית בבחירה ורצון,

כי כמו שלא נפאר הדבורה בשלמות מלאכתה בבתי השעוה הששיות, השממית בכורי עכביש אשר תארוג חורי, כי הוא טבעי להם, כן לא יתפאר האדם בתואר ויופי או בזקנה.

וע"כ יכבדו [ולא יפארו!] את הזקנים ויפארו את החכמים,

וזה ההבדל בין כבוד ותפארת במעלות הבאים מצד הצורה,

הכבוד ראוי אל מעלה טבעית, והתפארת אל מעלה בחיריית.

וזה בעצמו ג"כ ההבדל בין צבי לגאון במעלות החומריות, צבי יפול על מעלות חושיות גשמיות טבעיות,

וגאון על מעלות גשמיות שקנה מצד שקידתו, כי לא יתגאה אדם במעלה טבעיית כמו שלא יתפאר בה, ואם יתגאה בה אינו גאון אמתי שכיון אליו פה.

עפ"ז נבוא אל הביאור, החוזה צייר את הדור ההוא הנשאר פליטי חרב אחרי האבדון הכללי שהיה אז לבית ישראל, ליער צומח עצים או פרדס, שנכרתו כל שריגיו וענפיו גזעיו ושרשיו עד לכלה, ואחר שנחרב צמח שנית בחפץ ה' ויעש בדים ופארות, וזה קרא פה צמח ה' כי לא ידי אדם עסקו בו זאת הפעם אך ה' לבדו.

והוא המשל אל הדור ההוא החדש אשר צמח בחפץ ה' תחת הדור הנכרת בידי חרב.

וצייר את הצמח הזה שיהיה לצבי ולכבוד, ר"ל שימצאו בו שני מיני השלמיות, הגשמי בגבורה ועושר, והרוחני בחכמה ודעת ויראת ה',

אבל לא ייחס אליו גאון ותפארת, כי לא צמח בהשתדלות אדם רק בדבר ה',

מעתה מעתיק א"ע בחזיונו ומצייר את הצמח הזה אחרי גדלו ויפרה ויוציא ציץ ויעש ענבים שזה קרא במליצתו פרי הארץ, שייחס הפרי אל הארץ לא אל ה' כמו הצמח, כי הפרי שיעשה יהיה מצד עצמו וכחו ומצד הארץ.

וזה בנמשל, אחרי שיפרה הדור ההוא ויתחזקו במע"ט שיעשו הצדיקים, שזה פרי הצמח ותנובתו,

ענפי הכרם אשר נטע ה', והמעשים מיוחסים אל הדור עצמו כי זה תלוי בכח בחירתם, ע"כ יחס עליהם הגאון והתפארת שייחסו אל מעשים בחיריים, שלעומת שהיו תחלה לצבי יהיו לגאון ע"י גבורתו ועשרו.

 ולעומת שהיו לכבוד יהיו לתפארת, שהכבוד לא יירשוהו רק המתכבד לבד, עתה על ידי מעלותיו הנפשיים יצדקו בו רבים ובו יתהללו:

 

(ג) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם:

מלבי"ם והיה הנשאר בציון – הנשאר הוא הנשאר בכונה והנותר הוא שלא בכונה,

והנה בציון שם היו יקירי ישראל בני המלכים ותופשי התור' שמהם השאיר האויב בכונה, כמו שנזכר (בדניאל א'), ולא לבד הנשאר בציון אף גם הנותר בירושלם – בכלל העיר ששם ישבו ההמון שמהם לא השאיר בכונה רק נותרו מקצתם במקרה, גם ההמון הזה, קדוש יאמר לו – כי צדיקים יהיו כולמו.

 כל הכתוב – ר"ל כי באמת לא ימלט שישארו רשעים ג"כ ולהם בודאי לא יאמר קדוש, לכן התנה, רק לכל הכתוב בירושלים לחיים – רק להצדיקים שישארו לחיי עולם רק לאלה יאמר קדוש לא להרשעים שיכתבו לחרפות ודראון עולם (כמ"ש דניאל י"ב) להם לא יאמר קדוש:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ג) הנשאר, והנותר – שניהם יציינו השאר החלק מן הכל, והבדלם באר הרש"ף, שאר, הוא בכונה. ונותר, הוא מעצמו. ובבאור התורה קבעתי בו מסמרות בכ"מ: בציון, בירושלם. מבואר אצלי תמיד כי מצודת ציון היא עיר דוד, וירושלים כולל כל העיר:

 

(ד) אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר:

מלבי"ם אם רחץ – לא לכל הנשאר יאמר קדוש, כי מה שיהיו קדושים לא יהיה תיכף רק אחר שירחץ ה' תחלה צואת בנות ציון הנואפת, וידיח חטא בני ירושלים אשר שפכו דם נקיים, ובמה ירחץ עונות אלה?

 ברוח משפט וברוח בער – ר"ל שהכליון שיבוא אז לא יהיה כליון כללי בלתי מבחין בין הטהור והטמא, רק יהיה ברוח וחפץ של משפט, שישפוט תחלה כל איש כפי מעלליו, ואחר שיתבררו הרשעים לבדנה, אזי יסלקם ברוח וחפץ של ביעור ואבדון:

 מלבי"ם חלק באור המלים  (ד) רחץ – ידיח, רחץ, כבס, ידיח, הבדלם רחץ שטיפה בעלמא.

כיבוס, הוא כיבוס היטב.    והדיח, הוא דבר שנגלד על פניו,

דבר המתיבש כדם ודבר שמן שצריך לשפשפו היטב, כמ"ש (דה"ב ד' ו') ויעש כיורים עשרה לרחצה בהם, את מעשה העולה ידיחו בהם, כי הפרש והצואה די ברחיצה, ודם של העולה צריך הדחה, וכן פה תפס בצואה רחיצה ובדם הדחה, ולפי הכונה, צואת עון הניאוף קל ההסרה מעון הרציחה כי לא יכופר כי אם בדם שופכו:

 

(ה) וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה:

מלבי"ם וברא – החוזה הפליא עצה לבאר במליצתו, כי לא כולם יתקיימו בירושלים, ולא לכולם יאמר קדוש,

כי כמו שהצדיקים יתענגו על נועם ה', כן להבה תלהט רשעים,

ומליצתו מותאמת עם נבואת מלאכי (ג') כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה,

צייר נשגבות במליצתו, כי הדבר ההוא אשר ילהט את הרשעים, בו בעצמו יתענגו הצדיקים,

ונשא משל מן השמש, המאיר לעינים זַכּוֹת, ומעוֵר עיני העטלף והשבלול, וכן אור ה' אשר בו הצדיקים יראו אור, הוא עצמו ישרוף את הרשעים לאפר, כמו שהיה במצרים, אור לישראל וחשך למצרים.

עפ"ז צייר פה כבוד הצדיקים, במה שהיה בימי קדם במדבר, שילך ה' לפניהם בעמוד ענן יומם ולילה בעמוד אש, ואומר ה' יברא על מכון הר ציון ועל כל הקרואיםשיהיו בתוכה, כולל הצדיקים גם הרשעים.

 ענן יומם ועשןביום יהיה ענן שהוא ענין אלהי, נכבד כעמוד הענן במדבר לצדיקים, והוא עצמו יהיה עשן המכלה ומעור עיני הרשעים הכהות.

 וכן בלילה יהיה נוגה אש – עמוד אש מאיר לצדיקים והוא עצמו יהיה להבהשורף את הרשעים.

 כי על כל כבוד חפההחופה הנזכר שיהיה אז מעמוד ענן ואש, לא תהיה בכ"מ רק על כל כבוד, רק על כל מקום הראוי לכבוד רק שם יחופף, לא כן על אהלי רשעים לא יחופף רק ילהט כל הקרב אליו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ה) מקראיה – מוסב על העיר לא על ההר שהוא זכר, כי הרשעים ימצאו בעיר ולא יעלו בהר ה': ענן יומם ועשן – הענן נעשה באויר מן האד הלח. וענן ה' הנזכר בכתבי הקדש נברא בשעתו לצורך התגלות האור האלהי, אולם העשן נולד משריפת איזה גשם והתפרד חלקיו, ולא הושאל בשום מקום על התגלות אור הנשגב בחסדו, והוא מורה אף וחמה ופורעניות הרשעים. ואמר גם בו בריאה, כי האש שלמעלה אין מטבעה להעלות עשן וכן נוגה מורה הארה (ע"ל ט' א'), ולהבה מורה שרפה על הרשעים, וכ"ה בב"ב (דף ע"ה) ומד' במדבר רבה (פכ"א) עשן בחופה למה? להבה בחופה למה? למי שעיניו צרות וכו':

 

(ו) וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר :

מלבי"ם וסכה – גם מליצתו זאת לקח מן הסוכות שהיו לישראל במדבר כי בסכות הושבתי (ויקרא כ"ג מ"ג).

 לצל יומם מחרב – ר"ל שישמרם ה' מרע תמידי כמו החורב וגם מרעה הבאה לפרקים כזרם ומטר.

 ולמחסה – חסיה היא קטנה ממסתור, ואמר בדרך לא זו אף זו, שיהיה גם למסתור, מזרם – גדול, ואף ממטר – שהוא הגשם היורד כדרכו. ר"ל שישמרו מכל פגע,

גם הודיע שהשגחת ה' תעשה דבר והפוכו כמו שתגן על חורב וזרם שענינם הפוכים בטבעם זה לח וזה יבש,

(ועל צד המליצה יאמר שהצדיקים יהיו נשמרים אז בשמירה השגחיית כ"כ עד שיומלץ שהרע עצמו יהיה השומר את הצדיקים להצילם מרעתו.

 הסוכה תהיה לצל יומם – וממה תהיה הסוכה מן החורבהחורב עצמו יסוכך ויגן על הצדיקים.

 (וסוכה תהיה) למחסה ולמסתור – וממה תהיה הסוכה?

 מזרם וממטר – הזרם והמטר עצמו יסוככו על הצדיקים בל יגע בם רע):

 



 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב