ישעיהו פרק ה

(א) אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן:

מלבי"ם אשירה, מוכיח את ישראל בדרך משל וחדה, ושר שיר בעבור ידידו – השם ב"ה השיר אשר שר דודו ה' – בעבור כרמו.

 כרם – המשיל דבר ה' עם ישראל כאילו היה לידידו ה' כרם, ששתלו על הר גבוה ותלול במקום שמן, אשר יחוייב מצד המקום שיצליח ביין חמר, גם לא חסר כל הצריך לתקוני הכרם. א]:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) לידידי. – השם ב"ה (ספרי ברכה סימן שנ"ב ומנחות נ"ג) והלמד תחת בעבור, וכן למ"ד לכרמו. דודי – מנחי עי"ן. וידידי, מנחי היו"ד, והענין אחד כמו ישע ושוע:

 בקרן בן שמן – קרן לו שלשה מובנים, א] קרנות בע"ח, ב] הצלע, ג] קרני האור וזהרו: הנחת השם בעצם הוא על הבליטה היוצאת בגובה לחיות בעלות הקרנים,

וממנו הושאל אל כל דבר הבולט על זוית נצבת או על זוית נוטה,

ומשם הושאל אל קרני האור הנופלים בפגישתם על גשם המלוטש לאחוריהם על זוית נצבת שדומה לקרנים,

וקרן פה בא על הצלע והזוית.

וההבדל בינו בין 'צד' 'כתף' 'צלע', כי קרן בא על הבליטה לבד, ולכן לא מצאנוהו על שיתוף שם צלע רק אצל המזבח, ור"ל בליטת המזבח בקצה הזויות. וצייר כל א"י כבליטה היוצאת בגובה על כדור הארץ, וכן תרגומו בטור רם, ובספרי (עקב ל"ז) בקרן כמו שהשור אין גבוה בו מקרניו כך א"י גבוה מכל הארצות.

אולם באשר שתף עמו יחוס השמן, הצצתי בו כונה מליצית, כי מצאנו בכ"מ שהקרן ימליץ המלוכה והמשרה, רמה קרני בה', תרוממנה קרנות צדיק, כי משיחת המלכים היה בקרן מלאה שמן (שמואל א' ט"ז י"ג, מלכים א' א' ל"ט),

ובמשיחה זו רמזו שתי ההצלחות הקרן כלי המשיחה רומז אל הגבורה,

והשמן רומז על ההצלחה הנפשיית כמ"ש שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלות קל"ב), ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן. הקרן והשמן והנר אחריו.

קרן, על ההצלחה הגופיית. והשמן, על האושר הנפשי.

ויען שהצלחה הגופיית של א"י מסובב מן הנפשיית והשגחת ה' בה, נמצא שהקרן הוא בן השמן ותולדתו,

וזה מ"ש בספרי (שם) יכול כשם שהקרן גרוע מכל, כך א"י, ת"ל בן שמן. ר"ל בל תאמר שאין בו רק חומריות גופניות, הוסיף בן שמן, ששרשה רוחנית אלהי:

 

(ב) וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:

רד"ק ויעזקהו – פירוש חפרו, מדברי רבותינו ז"ל מצאום יושב ועוזק תחת הזתים, או פירוש גדרו סביב, מתרגומו טבעת עזקא שהיא עגולה מסבבת, והרוצה לטעת כרם גודרו תחילה כדי שלא תכנס שם חיה ותשחית הנטעים וגם חופר מקום נטיעת הגפנים, וכן מסקל ממנו האבנים ואחר כך נוטע ממבחר הנטעים שימצא, זהו שאמר ויסקלהו שהסיר משם האבנים ואחר כך ויטעהו שורק, ושורק היא הנטיעה החשובה, וכן נטעתיך שורק, ואמר כי נקרא שורק הגפן שמוציא ענבים טובים שאין בהם חרצן, ופי' המשל כי שמר האל ישראל כשהכניסן לארץ, והגדר הם העננים אשר סביבותם וסקל מן הכרם האבנים, זהו שבעה אומות מארץ ישראל, ונטע בו זה העם שהוא נטע נבחר זרע אמת שהוא זרע אברהם יצחק ויעקב והיו ראויים שיעשו פרי טוב, ויש דרש תר"ו מצות כמנין שור"ק הוספתי להם על שבע מצות שנצטוו בני נח:

 ויבן מגדל בתוכו – מי שיש לו כרם טוב וירצה לשמרו תמיד שמירה מעולה בונה מגדל בתוכו וגם עושה בו יקב ודורך שם הענבים ושומר שם היין כל זה עושה לאהבתו הכרם, גם יש שבונים מגדל אחד בכרם לשמור כל הכרמים כן האל יתברך בנה מגדל בתוכו שהבטיחם בשמירתו כל זמן שישמעו לקולו ויבטחו בשמו שלא יבואם רע וזהו המגדל החזק, כמו שכתוב מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב:

 וגם יקב חצב בו – הם הנביאים, כמו שנאמר חצבתי בנביאים, והיקב דורכין בו הענבים להוציא פרי הענבים למעשה, כן הנביאים מורים לישראל התורה כדי שיהיו מעשיהם טובים עם אלהים ואדם, ויונתן תרגם מגדל בית מקדשא, ותרגם יקב מדבחא:

 ויקו לעשות ענבים ויעש באושים – והנה הוא קוה שיעשה זה הכרם ענבים טובים כמו שהיה המטע טוב כי ממטע טוב היו מאברהם יצחק ויעקב, וכן הורה תורת אמת והיה ראוי שיהיו מעשיהם טובים:

 ויעש באושים – פירוש ענבים רעים, וכן פירש רבינו סעדיה מתרגום וירע – ובאש, ורבינו האי"י ז"ל כתב באושים הוא מין ידוע ממיני הענבים והוא הרע שבהם, וידוע הוא מלשון משנה הענבים האובשים במוקדם האל"ף על הבי"ת, כן ישראל במקום שהיו ראוים לעשות מעשים טובים עשו מעשים רעים:

מלבי"ם ויעזקהו – הקיפו בגדר להיות נצור מהיזק הבא מחוץ.

ב] ויסקלהו – פנה אבני מכשול מתוכו בל יעכבו בפני התפשטות השרשים, והוא סילוק ההיזק הבא מתוכו.

ג] ויטעהו שרק – נטעו על אופן שיוכל להיות בעל בדים ושריגים ע"י שנתן ריוח בין גפן לגפן.

ד] ויבן – בנה מגדל שישב שם שומר לשמרו מעופות ומגנבים.

ה] וגם חצב בו יקב – וגת, בו ידרוך הענבים להוציא יינם, ובאופן זה.

 ויקו לעשות ענבים – אחר שלא חסר לו שום דבר, והוא עשה באשים – סורי הגפן נכריה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) ויעזקהו – הקיפו בגדר סביב כטבעת, תרגום טבעת עזקא:

 ויסקלהו – סקל בקל מורה הנחת האבנים, ובכבד, מורה הרמתם. וסגולה זאת ישתרע בפעלים רבים לשמש דבר והפוכו, בפרט בפעלים הנגזרים משמות:

 שרק – מתאחד עם שריג, ענפים הדקים הנסרגים ונטוים זע"ז, וכן גידי פחדיו ישורגו (איוב מ'), וסורג בלשון התלמוד, ומזה עובדי פשתים שריקות, וגפן הזה נקרא שורקה:

 מגדל – עיין למעלה (ב' ט"ו), ופה הושאל על סוכת השומר, שרואה ממנו כצופה מן המגדל, וכן במד' בשלח (פ"כ):

 יקב – בור בו יאספו הענבים, ויען יחצב בקרקע קשה אמר לשון חציבה:

 באשים – חברו תחת שעורה באשה (איוב ל"ח) סרוח ונפסד, ורב האי פירש ענבים פראיים, ובמשנה הענבים האובשים:

 

(ג) וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי:

מלבי"ם ועתה – מזמין את יושב ירושלם – עיר הממלכה ועמהם כל שבט יהודה – שעדיין לא חטאו,

הם יהיו שופטים בין ה' ובין כרמו שהם עשרת השבטים ומלכות אפרים, לראות מי החייב בדבר,

וטוען בפני השופטים לאמר:

 

(ד) מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:

מלבי"ם מה לעשות עוד – לצורך תקוני הכרם אשר לא עשיתי ומדוע קויתי ונכזבה תוחלתי?

(והנמשל מבואר בפסוק ז',

עדת ישראל הם הכרם אשר נטע ה',

בקרן בן שמן היא הארץ הקדושה המוכנת שישיגו שם שני מיני השלמיות,

אם שלמות הנפשיי שבין האדם ובין קונו, באשר היא ארץ מקודשת מוכנת לטהרה וקדושה ונבואה,

ואם שלמות ההנהגה בין אדם לאדם, באשר היא ארץ לא תחסר כל בה ולא יצטרכו לעשוק ולגזול או להסיג גבול, והם הענבים שקוה ה' שהם משפט וצדקה (כמ"ש בפסוק ז') משפט נגד האדם וצדקה נגד המקום.

 וגם עשה כל צרכי הכרם המבוארים במשל,

א] שגדרם בגדר והבדל מן העכו"ם סביבותיהם בל יתערבו עמהם,

ב] שסקל אבני נגף מקרבם במה שצוה להם להמחות הכנענים לכל ידיחום מה',

ג] שייחד לכ"א נחלת שדה וכרם בפ"ע כי בזה נטעם שורק שיפרו משפט וצדקה בשיהיה דעתם פנויה לעבודת ה', וצרכיהם נמצאים מבלי צורך לעשוק,

ד] שבנה מגדל בתוכו הוא הבהמ"ק בו ישב שומר ישראל לא ינום ולא יישן לשמרם מכל צר ואויב,

ה] חצב יקב הוא השפע האלהית שירד חלף מעשיהם שהוא היין ותכלית המקוה מן המעשה,

ובכ"ז עשה הכרם באושים כמ"ש ויקו למשפט והנה משפח):

 מלבי"ם חלק באור המלים (ד) מדוע – במלת למה שואל את התכלית, ובמלת מדוע על הסבה:

 

(ה) וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס:

מלבי"ם ועתה – אחר שברר לפני השופטים שהכרם עצמו אשם ופשע בעצמו, מודיע את העונש אשר בדעתו לעשות לו.

 הסר – דרך הכרם שיעשו סביבו גדר אבנים בל יהיה למרמס, ויען שעדן אינו בטוח שיקפצו בהמות על הגדר עושין למעלה על הגדר משוכה של קוצים לכלא גם רגל בהמה,

אומר שיסיר תחלה מסוכת הקוצים ויהיה לבער – לבהמות,

ואח"כ יפרץ גם הגדר עצמו ויהיה למרמס והפקר,

ובירושלמי ריש ב"ק הסר משוכתו והיה לבער זה השן, פרוץ גדרו זה הרגל.

(והנמשל כי יסלק מעליהם השגחתו הפרטיית הסוככת עליהם למעלה מן הפגעים הטבעיים ותולדות הימים,

גם יחליש כח גבורתם הטבעיית אשר ע"י ישמרו מכל צר ואויב):

 מלבי"ם חלק באור המלים (ה) הסר – מקור וכן פרוץ: משוכתו, גדרו – משוכה, הוא של קוצים, מן לשכים בעיניכם. גדר, הוא של אבנים ועצים, ובא דגש עם הנח שלא כמשפט? ונראה כי לפי המשל הוא מנחי ע"ו מענין קוצים, ולפי הנמשל הוא מן הכפולים מענין סכך הסוכך מלמעלה וע"כ הורכב משניהם וכמוהו למעלה (א' ט"ז): לבער – אכילת הבהמה דרך השחתה: מרמס – דריכה דרך השחתה (כנ"ל א' י"ב):

 

(ו) וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר:

מלבי"ם ואשיתהו – ואח"כ אקבעהו שיהיה מקום שמם לנצח, ומצד זה.

 לא יזמר – לכרות זמורות הגסים המכחישים את הגפנים

וגם לא יעדר – סביבו להסיר הקוצים והדרדרים עד כי יעלה שמיר ושית, [פרש"י: מיני קוצים פתר בהם מנחם בן סרוק ואני אומר שמיר לשון תולעת חזק הוא המבקע אבנים שבו בנה שלמה את בית המקדש כענין שנאמר (יחזקאל ג) כשמיר חזק מצור. שית – לשון השאת והשבר (איכה ג) לשון תשאה שממה (ישעיהו ו) צדו מאין דורש ליכנס בו ומתוך כך תעלה בו תולעת. עכ"ל]:

וגם אצוה שלא ימטירו העבים עליו.

(והנמשל שאחר שיביא רגל זרים לארצם ויהיה למרמס ישבית את האומה מגוי, יכרית מהם מלך ושרים ומנהיגים, וגם הנבואה יסלק מהם שהוא המטר העליון, כת"י ועל נבייא אפקוד דלא יתנבאון להון):

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ו) ואשיתהו – שיתה מוסיף על שימה שמורה שקבעו במקום קבוע (רש"ף), ומתאחד עם שתות ויסוד, ר"ל שישאר שמם ימים רבים:

 בתה – מקום בלתי ראוי לבנין ועבודה, וכן בנחלי הבתות (לקמן ז') ומזה שם בת הפך בן, שמורה על בנין בית אביו, ובת לא תקום לנחול ולבנות הבית:

יזמר – משמש דבר והיפוכו (כנ"ל ב'): ויעדר – חפירה, וחברו (לקמן ז' כ"ה) במעדר יעדרון:

 

(ז) כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה :

רש"י כי כרם ה' צבאות בית ישראל – לכרם הזה אתם משולים בית ישראל כי כל מה שעשה לכרם הזה עשה לישראל, והכרם הוא אדם הראשון כי מצינו במ"א במקומות הרבה בתנחומא ובבראשית רבה שמקראות הללו נדרשין עליו לא נטרד אדם הראשון עד שחירף וגידף שנאמר ויקו לעשות ענבים וגו' ובמקו' אחר מצינו הושיב עליו שומרים שלא יאכל מעץ החיים שנאמר ועל העבים אצוה וכן נדרשנו עליו.

(א) (כרם – זה אדם הראשון. לידידי – זה הקב"ה. בן שמן – בגן עדן.

(ב) ויעזקהו – בעשר חופות האמורות (ביחזקאל כח) בפ' חירם מלך צור. ויסקלהו – מיצר הרע עד שאכל מן העץ ונכנס בו יצר הרע. ויטעהו שורק – תחילת יצירתו ממקום המזבח. ויבן מגדל בתוכו – ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים. וגם יקב חצב בו – מעיין נובע מקור חכמה. ויקו לעשות ענבים – שיודה וישבח לפניו. ויעש באושים – דברים נבאשים חירף וגידף. שפטו נא – לפי שסוף המשל בא לומר שאף הם עשו כמותו שואל להם המשפט.

(ה) אודיעה נא אתכם – מה נראה בעיני לעשות לו ועשיתי. הסר משוכתו – טרדתיו מתוך חופותיו. והיה לבער – סופו למות ולמשול בו חיות רעות. פרוץ גדרו – טרדתיו ממחיצת גן עדן.

(ו) ואשיתהו בתה – צדו הושבתיו, שלא נתתי תורה בימיו. לא יזמר ולא יעדר – לא ילמדו ממנו לא זכות ולא מעשה טוב. ועלה שמיר ושית – שלט בו יצר הרע ובדורותיו אחריו לעשות מעשים מקולקלים. ועל העבים אצוה – צויתי עליו שומרים לשמור את דרך עץ החיים.

(ז) כי כרם ה' צבאות בית ישראל – כי כאותו הכרם לי בית ישראל עשרת השבטים הם היו לי ככרם יין ככרם זית כקרן שמן בארץ שמינה שמן כהונה שמן מלכות שמן מנורה שמן מנחות עזקתים תחלה בהיקף ענני כבוד במדבר וסקלתים ונקיתים מפושעי הדור נטעתים שורק שש מאות ושש מצות כמניין שורק הוספתי עליהם, על שבע מצות שנצטוו בני נח בניתי מגדל בתוכו משכני ומקדשי וגם יקב המזבח והשיתין. ויעש באושים – קילקלו מעשיהם.

ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה אשר לא הגליתים עדיין ישפטו נא ביני וביניהם על הרעה שהבאתי עליהם מי סרח על מי?

מה היה לי לעשות עוד טובה לכרמי ולא עשיתי לו?

אודיע נא אתכם גם אתם המכעיסים אותי את אשר הגון בעיני לעשות לכרמי ככל אשר עשיתי לאדם הראשון הסר מסוכתו אסלק שכינתי מעליה' המסוככ' עליהם כמה שנאמר (ישעיהו נב) ויגל את מסך יהודה.

פרוץ גדרו – אתוץ חומותיו. ואשיתהו בתה – ואשוינון רטישין.

לא יזמר ולא יעדר – לא אסתעדון ולא יסתמכון. ועלה שמיר ושית – ויהיו מטלטלין ושביקין דוגמת שמיר ושית של כרם ואצל הכרם ממש במקום אחר הוא מתורג' הובאי ובור.

ועל העבים אצוה – ועל נבייא אפקד דלא יתנבון עליהון, הנבואה נמשלה למטר שהעבים מקבלין אותה מן השמים כך הנביאים מקבלין הנבואה מפי הקדושה.

נטע שעשועיו – כמו נטע ולפי שהוא דבוק נקוד (פתח) כמו בקר זבח השלמים (במדבר ז).

ויקו – שיעשו משפט והנה משפח אסיפת חטא על חטא כמו מהסתפח (שמואל א כו),

דבר אחר לשון נגע ולפי שהוא לשון נופל על הלשון בקריאתו דומה משפט למספח וכן צעקה לצדקה נפל בו רוח הקודש בפי הנביא:

מלבי"ם כי כרם – מתחיל לבאר הנמשל, הכרם המשליי הזה בית ישראל המה – אשר נטעם ה' בקרן בן שמן כמ"ש בפסוק ד',

וכמו שבכל כרם ימצא נטע המובחר שבו ישתעשע בעליו, כן הוא בכרם הזה איש יהודה – כי ממנו הצמיח קרן לדוד ושבט מושלים.

 ויקו למשפט – הם הענבים אשר קוה ה' משפט בין אדם לחבירו וצדקה בין אדם למקום, והם עשו באושים,

תחת משפט הנה משפח – מדבקים הבתים זל"ז לגזול גבול העני, כמ"ש (פסוק ח' ט' י')

ותחת צדקה הנה צעקה – על היין, כמ"ש (פסוק י"א י"ב).

 (בפסוק הזה דבר דרך כלל, ועתה מתחיל לבאר תחלה מ"ש למשפט והנה משפח):

 מלבי"ם חלק באור המלים: משפט, צדקה – כ"כ למעלה (א' כ"ז) שמשפט בין אדם לחברו, וצדקה בין אדם למקום בכ"מ: משפח – חיבור טפל אל עקר ופה על חיבור הבתים:צעקה – הרמת קול שלא כרגיל, ויפול גם על שכור צועק מיינו:

 

(ח) הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

מלבי"ם הוי – בעלי זרוע היו מקרבים את בתיהם זל"ז באופן שגזלו גבול העני אשר בתוך,

אבל את השדות לא הקריבו, כי שדה וכרם לא נחשב בעיניהם בעת ההיא לעבוד את האדמה,

ע"ז קורא כמהתל עליהם [בציניות…] הוי! – קורא אני אל המגיעי בית בבית – הלא טוב יותר כי שדה בשדה יקריבו – לקחת מהעני גם גבול שדהו עד אפס מקום – עד שלא ימצא העני שום מקום לא בעיר ולא בשדה.

ובזה תרויחו כי והושבתם – תשארו יושבים לבדכם בקרב הארץ – והעניים כלה גרש יגרשו.

וזאת שנית הלא טוב לכם השדות והכרמים מן הבתים, כי הלא:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ח) מגיעי בית בבית – נגע בהפעיל מורה תמיד על הגעה (ערייכען), ונבדל מנגע בקל שמורה על נגיעה (אנרירען), ונמצאו תמיד ביחוס שאליו, וכן פעל קרב (עמש"ש בפי' תהלות צ"א י') ופה שבא ביחוס שבא בודד בתנ"ך? וצ"ל שבא לומר שהגיעו הבתים באופן שעשו משניהם בית אחד בעשקם נחלת העני אשר בתוך: והושבתם – מבנין שלא נזכ' שם פועלו, שרשו ישב ומוסב לעתיד מפני הוי"ו:

 

(ט) בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב:

מלבי"ם באזני – קול קורא לאמר ה' צבאות – הוא לשון שבועה שנשבע ה' בשמו הגדול,

כי בתים רבים לשמה יהיו – ולא שיהיו לשמה מפני קטנם או גריעותם,

כי גם (בתים) גדולים וטובים (לשמה יהיו) – מסבת מאין יושב – כי תצא חצי העיר בגולה,

וא"כ למה לריק תגזלו בית העני להגדיל בתיכם?, אבל בשדות וכרמים בהם הלא תמצאו חפץ [כדאי לכם לגזלם…]-

 מלבי"ם חלק באור המלים (ט) באזני ה' צבאות – לדעתי ה' צבאות שזכר הוא לשון השבועה שנשבע ה' בשמו הגדול, כמו בי נשבעתי נאום ה', וכן פי' לקמן (כ"ב י"ד):

 

(י) כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת וְזֶרַע חֹמֶר יַעֲשֶׂה אֵיפָה :

מלבי"ם כי עשרת צמדי כרם – יעשו רק מדה אחת של יין, [שהיא מדה מועטת].

וזרע חומר – יעשה רק איפה, שהיא עשירית מן הרגיל. ומצד זה תצטרכו לכרמים ושדות גדולים.

וכמהתל עליהם יאמר, הייתם מרויחים יותר בגזלת השדות מגזלת הבתים שיעמדו שממה.

(עתה מתחיל לבאר מ"ש ויקו לצדקה והנה צעקה על היין):

 מלבי"ם – חלק באור המלים (י) צמדי – י"מ מה שיחרוש צמד בקר ליום, וי"מ עשרה כרמים נצמדים יחד:

 בת – בלח כמו איפה ביבש: וחמר – הוא הכור והוא עשר איפות:

 

(יא) הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם:

מלבי"ם הוי! – מצייר כי רואה אנשים משכימי קום, ושואל הוי משכימי בבקר –

על מה הם משכימים? הילכו לבית ה' להתפלל? משיב לא, כי שכר ירדפו!

רואה שנית כי אלה הם מאחרי שבת, ושואל הוי מאחרי בנשף – על מה?

משיב, שם יין ידליקם –[ רש"י בוער בם]:

מוסיף לחקור עוד מה יעשו בבית המשתה כל היום, היביטו שם פועל ה' ומעשהו? משיב לא, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יא) שכר – הוא היין הישן המשכר, ודרך לשתותו בלילה כשרוצה לישן, והם עשו בהיפך תיכף בבקר רדפו אחר השכר, ובערב גם היין הדליקם:

 מאחרי – מבואר אצלי כי איחור הוא תמיד בבחינת הזמן הקבוע, ופה ר"ל מאחרים זמן הקבוע לשינה, וזה הבדלו מן מתמהמה ובושש:

 

(יב) וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ:

רש"י כנור ונבל – נימין יתרות יש בנבל מן הכנור ולמה נקרא שמו נבל שמנבל כל מיני כלי זמר במדרש תהלים.

תוף – של עור הוא. וחליל – אבוב של קנה, (צלמיי"ל בלע"ז). ואת פועל ה' לא יביטו – ובאורייתא דה' לא אסתכלו. ומעשה ידיו לא ראו – עשו עצמם כאילו לא ראו את גבורותיו, ד"א לא קלסוהו שחרית יוצר אור ולא ערבית המעריב ערבים:

מלבי"ם והיה – שם יהיה.

 כנור ונבל – מצורף אל יין משתיהם – אבל את פועל ה' לא יביטו – שמה לחקור על הנהגת ה' והשגחתו,

כי מעשה ידיו לא ראו – מימיהם, ואיך ישימו עליו לב עתה במשתה היין?:

 מלבי"ם לספר ישעיה פרק ה פסוק יב – חלק באור המלים

(יב) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו – יש הבדל בין פועל ה' ובין מעשה ידיו, כמו שיש הבדל לדעת הרש"ף בין פעולה ומעשה,

העסק שאדם מתעסק באיזה דבר נקרא פעולה, ודבר שנגמרה מלאכתו וא"צ שום תיקון נקרא מעשה.

וכן המבחין על המציאות כמו שהוא עומד נגמר ונשלם מעת הבריאה הקדומה, נאמר שמבחין מעשה ידיו, אבל המבחין בו פעולת ה' המתמדת בו תמיד, איך התמדת הבריאה וקיומה הוא ג"כ בריאה חדשה, וכי ידי היוצר עודם פועלים בתמידות בלי הפסק במציאות כולו, ומחדש בכל יום מעשה בראשית, נאמר שבוחן פעולת ה'.

– ובזה אמר פה שלא הביטו אל פעולת ה', שהוא העיון השכלי לחקור אחר פועל ה' והנהגתו התמידית,

ומוסיף שגם מעשה ידיו כמו שהם עומדים סדורים וערוכים מששת ימי בראשית שמעידים על סבה ראשונה, [שהקב"ה] חכם ויכול ורוצה, שזה יכלו לראות בעינים חושיים, ג"כ לא ראו.

 ודע שיש הבדל בין ראיה והבטה,

ראיה, הוא ראות העין החושיי ויפול גם על ראיה הפתאומית בלי כונה.

והבטה, פורט המשים לב על העצם לדעת ענינו ומהותו.

לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות י"ד) שלא יבואו לנגד עיניכם כלל,

פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם (איכה ד'), לא ישים לב אליהם אף שיראם בעיניו, אל תבט אל מראהו (ש"א ט"ז ז') אל תשים לבך אליו.

ומצד זה יבא הבטה קודם ראיה על מי שמשים לב לראות המובט ואח"כ רואהו בעיניו, ויבט הפלשתי וירא את דוד (ש"א י"ז), הבט משמים וראה (איוב ל"ה). יביטו יראו בי (תהלות כ"ב). רק בעיניך תביט, (ותרצה לדעת ואז) ושלומת רשעים תראה בעין ממש (שם ז"א). אם אביט אליך, (ויותר מזה גם) ואם אראך (אף בלי כונה) (מ"ב ג'), ואמר ראה ה' והביטה (איכה א'), ראה בעין ושים לב לדעת.

ובזה תראה איך שקל את דבריו בפלס, שיחס הבטה אל פועל ה', כי לא יושכל רק בעין השכל,

וראיה אל מעשה ידיו, כי זה יתראה בעין החושיי.

ודע כי פעל 'ראה' נקשר עם 'את' ופעל 'הביט' עם 'אל' בכ"מ, והביט אל נחש הנחשת וראה אותו. – כי הראיה המוחשת תפעול ותתפעל מנצוצים הפוגשים מן המובט בעין המביט שע"ז מורה מלת הפעול את,

לא כן ההבטה המחשביית שקשורו עם המובט הוא הגיוני לא במציאות, זולת פה יצא מן הכלל, וצ"ל מפני שמלת את נמשך גם למעשה ידיו ואת מעשה ידיו:

(יג) לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא:

מלבי"ם לכן – בעבור כל הנזכר בעבור שעשו באושים, גלה בבלי דעת

וכבודו – נכבדיהם ימותו ברעב – תחת שהשיגו גבולות להרבות עשרם,

והמונו ימותו בצמא – תחת שסבאו יין ושכר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (יג) מבלי דעת – שימוש המ"ם כמו ב' בבלי, וכן ממחרת השבת יניפנו הכהן (ויקרא כ"ג), ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם ז'), שהוא ובמחרת: מתי רעב – אנשי רעב, והשו"א עד, לא כן לקמן (כ"ב ב') בציר"י: צחה – שרשו צחח, והוא תואר בפלס אשה, והבדלו מן יבש חרב, שהוא מורה יבשות העצם בפנימותו מכל וכל, כמו צחיח סלע:

 

(יד) לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ:

מלבי"ם לכן – מוסב על לבלי חק.

 השאול ירחיב פיו אל בלי חק – אל מי שלא שם חק לתאותו, וכן גם השאול לא ישים גבול לתאותו לבלוע נפשות.

 וירד הדרה – כשתשבת עיר יתבטל תחלה שאונה, שהוא קול ההמולה הגדולה שבה קול ששון ושמחה וכדומה,

ואח"כ המונה שהוא ההמיה המורגלת,

ואח"כ הדרה שהוא המלך ושרים,

עד שהסדר הוא שירד שאונה והמונה והדרה,

והמליץ פה הפך הסדר לאמר שתושבת פתאום כאילו השאול פתח פיו ובלע כל העיר בפתע פתאום, עד שנשבת הכל פעם אחד,

ועז"א ועלז בה – כאילו בעודם בשכרותם ועליזתם יפלו לשאול ולא ירגישו ועוד יעלזו וישחקו בבטן שאול,

ומלת בה מוסב על השאול:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יד) ופערה – פער הוא הגילוי הבלתי ראוי ויותר מן הרגיל, ולמ"ד לבלי חק, הוא הגבול שאליו:

 המונה ושאונה – ההמון, רגיל. והשאון, יותר מן הרגיל, קול המולה גדולה (ע"ל י"ז י"ב):

 ועלז – שמחה ורעדה, והשכרתים למען יעלזו (ירמיה נ"א), הרועד מחמת שמחה ושכרות, והוא פעל, יעלוז בשאול:

 

(טו) וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה:

רש"י וישח – ויחלש תקוף גברין ולפי מדרשו זה הקב"ה שהם גרמו לו להראות כאיש נדהם וכן הוא אומר צור ילדך תשי (דברים ל"ב) ואומר בעצלתים ימך המקרה (קהלת י):

מלבי"ם וישח – האדם יכניע את עצמו בלב ובפועל, ועיניו ישפלו לפני ה' בתשובה וחרטה (עיין פירוש הפסוק למעלה ב' ט'):

 מלבי"ם חלק באור המלים (טו) וישח, וישפל – עיין למעלה (ב' י"א):

 

(טז) וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה:

מלבי"ם ויגבה – ואז ישובו לעשות ענבים שהם משפט וצדקה.

 ויגבה ה' ע"י המשפט – שיעשו בין אדם לחברו.

 ויקדש ע"י הצדקה – שיעשו בין אדם למקום:

 הערה [א]

דע כי כל השמות והתוארים שאנו מיחסים אל ה' הם רק בערכנו, ואינם תלוים בעצמותו יתברך,

למשל אנו קוראים אותו צבאות, שם זה מורה שהוא מנהיג ומקיים צבאותיו אשר ברא,

הנה שם זה לא יתכן ליחס אליו רק אחר שברא שני חלקי הבריאה העליונים והתחתונים, אבל טרם נברא כל יצור לא היה מכונה בשם צבאות, ובכ"ז ידענו שלא נשתנה בעצמותו אחר שברא הבריאה וקנה שם צבאות לעצמו, ממה שהיה קודם הבריאה שלא היה מכונה בשם זה.

מבואר כי שם זה אין לו קשר בעצמות ה', ואנו מכנים לו שם זה רק בערכנו שמצד שאנחנו צבאותיו נקראהו ה' צבאות או אלהי הצבאות,

דעתנו בזה שהוא מנהיג וקושר ומחיה ומקים צבאות הבריאה בכללה.

ואחר ששם זה אינו מיוחס אליו רק מצד צבאותיו, מבואר כי כבוד השם הזה יתרבה או יתמעט ג"כ מצד צבאותיו והנהגתם,

רצוני, שבעת שצבאות הבריאה מסודרים בסדר נכון ומונהגים בהנהגה נכונה, אז תפארת השם הזה שהוא שם צבאות מתגדל ומתרבה,

ובעת שצבאות הבריאה מופסדים והורס סדרם, כן תפארת השם הזה מתמעט ומתקטן,

ואחר שהקו אשר לפיהן יתוקן סדר ההנהגה המדיניית וקשר הצבאות בסדר נכון הוא המשפט,

כי עת לא ישימו משפט לקו תפסד ההנהגה הכללית ושם צבאות יתמעט כבודו, אחר שהצבאות האלה אשר אליהם יתיחס זה השם הוא כחיות הטורפות וזאבי ערב,

עפ"ז יאמר. ויגבה ה' צבאות במשפט, שע"י שישובו לעשות משפט יתרבה השם ויוגבה.

וכן הקדושה שאנו מיחסים אל העצם הנשגב ומתארים אותו בתואר קדוש אין לו שום שייכות בעצמותו,

כי הקדושה הוא ענין מיוחס אל האדם עת יעזוב עניניו הטבעיים ויעלה להתנהג בענין נעלה מן הטבע הבשריית,

אבל השם, הוא לא יתעלה אל מדרגה למעלה ממה שהוא, שבעבורו תיוחס לו הקדושה,

אבל ניחס לו הקדושה מצדנו, שמצד שעקר הקדושה אצלנו שאנו עוזבים דרכים הטבעיים להתדמות אל דרכי היוצר הרוחניים, שעל קוטב זה יסבו כל המצות שבין אדם למקום כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני בהכרח ניחס מקור הקדושה אל האל יתברך,

נמצא שבעת שאין התחתונים מתנהגים בקדושה גם הוא לא יתואר בשם קדוש, אחר שתואר זה אינו שייך בו,

וז"ש והאל הקדוש נקדש בצדקה, שע"י הצדקה נגד המקום יקרא בתואר קדוש, בשהוא המקור והשורש לקדושתם:

 

(יז) וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ:

מלבי"ם ורעו – המליץ תפס פה משל משתי כבשות הצאן, האחת הורגלה לרעות על נאות דשא, והשניה שה שמנה אשר נתפטמה על האבוס,

ובעת רעבון שהאבוס ריק ואין בה אוכל להאביסה תמות ברעב,

אבל השה הרזה תמצא מחיתה גם אז בשדה במדבר.

וז"ש ורעו כבשים כדברם – ומנהגם לרעות בשדה.

אבל וחרבות מחים גרים יאכלו – החורב והיובש שיתיבש המוח שבעצמות צאן הפטומות יאכלו וישחיתו את הגרם והעצם, שהצאן הפטומות מתוך שמלומדים במאכל דשן ושמן ועתה יחסר להם זה תחרבנה מוחות עצמותיהם ויכלו גם העצמות.

 והנמשל שאחר שישובו לעשות משפט וצדקה ולא יגזלו איש את רעהו, אז הרגילים להתפרנס מיגיע כפם ימצאו מחייתם גם אז וירעו כמנהגם,

אבל הרגילים להתפרנס מן הגזל עתה תחרבנה עצמותיהם השמנות, כי בקום המשפט על מכונו לא ימצאו חית ידם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יז) כדברם – כמנהגם, כמו וידבר עמים תחתי:

 וחרבות – לשון חורב ויובש:

 ומחים – אינו תואר רק שם, המוח שבעצמות. והרבים, על מיני המוח, משא"כ עולות מחים אעלה, תואר. והרבים על העולות.

ושם גרים הוא לדעתי מלשון עצם כמו יששכר חמור גרם, וכן גרמיו כאפיק נחושה (איוב מ' י"ח),

ובא גרם וגרים על שני משקלים כמו קדם קדים, וכמ"ש למעלה (א' ז') על זרם זרים.

וכינוי הרבים יאכלו, מוסב על חרבות מחים, לא על גרים, מוח החרב יאכל את הגרם והעצם:

 

(יח) הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה:

מלבי"ם הוי – שיעור הכתוב.

 הוי מושכי העון בחבלי השוא (ובחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה –

ובאור הדבר, כי האדם י"ל תמיד מלחמה פנימית, עת יזדמן לפניו דבר הערב אשר הוא מוזהר ממנו, אז התאוה תעוררהו ליהנות מן הדבר, והשכל יזהירהו שלא ליגע בו מפני מצות ה',

ועת תנצח התאוה ויעבור על המצוה נקרא חטא – בכתבי הקדש, שחטא מן המטרה ועבר ואשם, והחוטאים באופן זה מלאים חרטה, כי אחרי ימלאו תאותם יפקחו עיניהם ויכירו את אשר הרעו.

ויש אנשים אשר עת תסיתם התאוה לעבור מצוה ויראו כי השכל עומד לשטן להם יקראו גם אל השכל לעזור אל התאוה, ע"י שיכפרו במצוה או במְצַוה עליה, בגמולו ובענשו וכדומה,

וזה הנקרא בשם עון – כי העוה דרכיו במזיד, וזה לא יתחרט לעולם,

ועם הכת הזה התוכח הנביא פה, כמ"ש בפסוק שאח"ז האומרים ימהר יחישה מעשהו, שהם הכופרים בעונשי ה'.

 

יטעון עליהם שידרשו על עקר הסבה אשר סבבה התפקרותם,

אם היה זה מחקר השכל לבדו ומופתי העיון, אבל באמת לא כן הוא עקר הסבה לזה היה בולמוס תאותם אל הדברים האסורים, זה משך אותם בעבותות חזקים כעבות העגלה, ואז משכו את העון שהוא טענות השכל לעזרת התאוה והחטא.

 אבל לא בחבלים חזקים רק בחבלי השוא שאין בם ממש.

וז"ש הוי משכי העון – מה שהם מושכים את העון שהוא טענת השכל, הם חבלי שוא – וקורי עכביש אשר במעט קט ינתקו כי אין ממש במופתיהם,

אבל (בחבלי) כעבות העגלה (מושכים) חטאה – וזה הוא עקר סבת החטא, כי ראה נא ובחון את טענותיהם אשר יעריכו נגד הנביא המוכיח אותם, רואה נא חבלי שוא האלה, הנה הם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יח) העון, חטאה – בארתי למעלה (א' ד') המעוה היא בעצת השכל, והחוטא הוא מנוצח מתאותו:

 ושוא – דבר שאין בו ממש כמ"ש בשבועות (דף כ'), אוכל ולא אוכל שקר, אכלתי ולא אכלתי שוא:

 וכעבות – בפלס שאור יאור בסמוך ובנפרד, והוא קלוע, ולדעת חז"ל לא פחות משלשה מיתרים, וקרוב לבאורי פי' בס' ג"ן:

 

(יט) הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה :

מלבי"ם האמרים – אל הנביא המנבא שישובו ומודיעם הפורעניות שיביא ה' עליהם, הם משיבים לו הלא לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא, וצריך שה' ימהר מעשיו שאז יהיה ראַיָה שהוא בהשגחה.

ובזה צריך,

א] שימהרם בזמן,

ב] שיחיש – ויעשם בזריזות,

לא כן עתה שמאחרם בזמן, וגם בעת שמביא הרעה מביאה במתינות נוכל לתלותה במקרה.

 ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל – העצה הנאמרת אצל ה' בכ"מ היא התכלית אשר עבורו יפעל מעשהו,

למשל מלך שמרדה עליו מדינה ומתיעץ איך יכבשה ואיך ישלח אנשי חיל ואיך ילחם אתם עד שיכנעו תחתיו,

הנה הגדודים ששולח שמה ומלחמתו עמהם הוא המעשה שעושה להשלים העצה שהוא שיביאו צוארם תחת עולו, ובעת שילחם עמם נאמר שהשלים מעשהו, ובעת שיכבש אותם נאמר שנשלמה עצתו.

מבואר כי אצל ה' אשר אינו צריך לעצות ותחבולות, לא יפול שם עצה רק על התכלית הנרצה ממנו במעשהו,

ובעת יגזור פורעניות על איזה אומה, שתכלית כונתו למען יכירו אלהותו ויכלתו, הפורעניות שמביא הוא מעשהו, וכונתו שיכירו כחו וגבורתו הוא עצתו.

עפ"ז אומר אחר שתכלית כונתו שע"י העונש נשוב בתשובה צריך,

א] שימהר המעשה בעצמה שהוא העונש,

ב] שימהר גם העצה שנשיג שהוא העושה הכל,

וז"ש ותקרב – שלא תעמוד העצה במקום רחוק עד שאינה נראית כלל

וגם ותבואה – שלא תעמוד במקום אחד רק תלך ותבא אלינו ועי"כ ונדעה – בהשגה שכליית שכן הוא,

לא כן עתה שבין מעשהו בין עצתו נעלמים מעינינו, זה טענתם טענת העון,

והוא חבלי שוא ותהו, כי ידוע שה' מאחר העונש כדי שיהיה מקום לבחירה,

או מצפייתו אולי ישובו בתשובה, ועוד טעמים ידועים:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יט) ימהר יחישה – מהר הוא בבחינת הזמן, וחש בבחינת האדם, למשל כשקוראים אדם והולך תיכף אבל בנחת,

הוא ממהר ובלתי חש, וכשרץ אבל לאחר שעה, הוא חש ולא ממהר (ועיין לקמן ח' א'):

 

(כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר :

מלבי"ם הוי האמרים לרע טוב – שלש דבריו לעומת שלשה ההבחנות אשר בכח האדם,

א] הבחנה השכליית, להבדיל בין הטוב האמתי והרע האמתי, כמו המצוה והחטא,

ב] הבחנת כח המדמה להבדיל בין המועיל והבלתי מועיל כמו האור והחשך,

ג] הבחנת הנפש המרגשת בין הערב להבלתי ערב כמו הדבש והלענה,

וכמו שיקרה בחליי הגופות שיטעמו המר מתוק והמתוק מר, או חולי העינים שידמו האור חשך והחשך אור, כן ימצא בחולי הנפשות שישוב אצלם הרע טוב והטוב רע.

ושיעור הכתוב הוא: קורא אני אל האמרים לרע טוב ולטוב רע – הלא הם שמים אור לחשך וחשך לאור,

מר למתוק ומתוק למר – כי נדמו בחליים הנפשיי, כמחלה אנושה גופיית עד שנעדר מאתו כח ההבחנה והרגשה.

אמנם לעומת שהחולים יסמכו על עדות הבריאים העומדים נגדם שמגידים להם שזה אור ומתוק, או חשך ומר, לא כן אלה, כי:

 

(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:

מלבי"ם הוי – הם חכמים בעיניהם – הגם שנגד פניהם – עומדים נבונים – המשכילים ומבררים להם מה הוא הטוב ומה הוא הרע:

 

 (כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר: (כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ :

(כב-כג) הוי גבורים – וכו' מצדיקי רשע – ר"ל עקר תפארת הגבורה הוא שיעשה משפט ויציל עשוק,

וא"כ קורא הוי, גבורים ואנשי חיל – איך הם בעצמם הם מצדיקי רשע ע"י שוחד,

ולשתות יין למסך שכר – הוא מאמר מוסגר, כמתלוצץ עליהם הסגיר בדבריו, גבורים, אבל לא לגבורה רק לשתות יין, אנשי חיל, אבל רק למסוך שכר, כי אין מכונים גבורתם לתכלית הנרצה,

(ומבואר אצלי כי הגבור הוא הגבור בטבע, ואיש חיל אינו גבור רק יודע תכסיסי מלחמה, לכן מיחס אל הגבור שתיית היין בעצמו, ואל האיש חיל רק מזיגת השכר ועריכתו, תכסיסי השכרות נגד תכסיסי המלחמה).

אומר איך הגבורים האלה הם מצדיקים הרשע – שרשעו גלויה ואין מחפשים כלל לתת טעם למה הצדיקו אותו,

כי מבואר לכל שהצדיקו אותו רק עקב שוחד – שנתן, וצדקת צדיק הגלויה יסירו ממנו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כא) ונגד פניהם – למפרשים הוא כמו בעיניהם, אבל לא מצאנו לשון נגד פניו על החכם בעיניו, (משלי ג' ו', כ"ו ה' י"ב, כ"ח י"א), כי נגד פניו הוא דבר העומד נכחו: (כג) ממנו – יחיד על רבים, ר"ל מכל צדיק, ודרשו שינוי זאת בב"ר (פס"ה):

 

(כד) לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה, וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה, כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ:

מלבי"ם לכן – דלתות הכתוב מגבילים [3 הגבלות!]:

לכן כאכל קש לשון אש, שרשם כמק יהיה, כי מאסו תורת ה' צבאות,

וכמו שחשש להבה ירפה, פרחם כאבק יעלה, כי את אמרת קדוש ישראל נאצו.

ר"ל כי במה שנאצו את אמרת קדוש ישראל שהוא דבר הנבואה חטאם גדול בשתים ממה שמאסו את תורת ה',

א] כי המיאוס רק בלב והניאוץ הוא בפה,

ב] שדבר הנבואה חמורה יותר כי באה בעונשים ואזהרות מיוחדים אליהם,

ומצד שהוא קדוש ישראל והתיחדות השגחתו עליהם, ולכן עונש נאצות הנבואה קשה מעונש מיאוס התורה.

ובזה מגביל עונש מיאוס התורה, שידמו עבורה כקש הנאכל מלשון אש.

דמה המשל בשני ענינים,

א] הקש הוא שורש השבולת,

ב] האש ממיקו אבל אין נעשה אבק רק האפר נשאר במקומו.

וכן שרשם כמק יהיה,

א] שיגיע העונש רק אל השורש, לא אל הפרח שהם הבנים, ור"ל רק אל החוטא עצמו,

ב] שרק כמק יהיה דבר הנימוק ונשאר במקומו.

אבל בעבור עונש ניאוץ הנבואה דמה אותם כ'חשש' הנרפה מן הלהבה,

א] ה'חשש' הוא ראש פרח השבולת, וכן פרחם כאבק יעלה שהם תולדותיהם שהם הפרח,

ב] ה'חשש' הנאכל נעשה כאבק שהרוח נושאו ומעלהו באויר וכן מתבטל ממציאות לגמרי,

וכן בנמשל אומר כאבק יעלה, עד שיגדל העונש לעומת החטא:

 מלבי"ם חלק באור המלים -מאסו, נאצו – המיאוס בלב, והניאוץ בדבור ובפועל, וההבדל בין תורה ואמרת ה' מבואר (למעלה א' י', ב' ג'), תורת משה, ואמרת הנבואה: כאבל קש – כאכול את הקש לשון אש הקדים הפעול לפועל:

 

(כה) עַל כֵּן חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה:

מלבי"ם ויט ידו עליו ויכהו – כמשל אדם המכה שמרים ידו על חברו ומכהו,

וירגזו ההרים – שתרעש הארץ ותבלע יושביה, ועי"ז ותהי נבלתם כסוחה וכרותה בקרב חוצות.

 בכל זאת – ר"ל בכל המכות האלה,

לא שב אפו ועוד ידו נטויה – להכותם בידי אדם על ידי אויבים וצוררים שקשה יותר, כמ"ש דוד נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כה) כסוחה – כרותה, קוצים כסוחים, בפלס שכולה:

 

(כו) וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא:

מלבי"ם ונשא נס – הוא הדגל שמרימים לגדודים העומדים במקום רחוק – שיתקבצו למלחמה,

ומוסיף לומר כי לא יהיה צריך כלל אל נס, כי רק ושרק – שריקה בשפתים לבד,

ואף שיהיה האויב מקצה הארץ – מ"מ והנה מהרה קל יבא – מהרה הוא שיצא תכף ממקומו,

וקל הוא זריזות ההליכה ומרוצתה:

 

(כז) אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו:

מלבי"ם אין עיף – מצייר קלות מהלכתו שלא יקרה לו שום עיכוב שלא ייעף מצד עצמו,

ואין כושל – מסבה חיצונית שיעכב דרכו,

וגם לא ינום – התנמנמות מסבת יגיעה,

ואף גם לא יישן – השינה הטבעיית ההכרחיית שבני אדם ישנים בלילה, עד שיוכל לילך ביום ובלילה ולא לבד שלא יקרה לו עיכוב מצד גופו,

כי גם מצד מלבושיו לא יקרה לו עכוב, כי לא נפתח אף אזור – התחתון שתחת חלציו – שיתעכב עי"כ,

ואף גם לא נתק שרוך נעליו – אף שזה מצוי שינתק בהלכו דרך רחוקה, וגם אינו מתעכב ע"י כ"כ כי יוכל לילך בלא שרוך, מ"מ אפילו סבה קלה לא יקרה לו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כז) לא ינום ולא יישן – השינה, היא הטבעיית, והתנומה, מחמת עיפות דרך עראי, וכשידבר בבחינת השינה עצמה, תנומה קלה משינה, (תהלים קל"ב ד' משלי ו' ד' י', כ"ד ל"ג), שם יאמר לא לבד שינה גדולה אף לא תנומה קלה וכשמדבר מבחינת חלישת הכח שבבע"ח המכרחת אותו לישן, תורה תנומה עיפות וחלישות מיוחד, אבל שינה הוא חלישות כולל כל מין האדם, ובענין זה מדבר פה ובתהלות (קכ"א ד'), לא ינום (וגם) לא יישן שומר ישראל:

 

(כח) אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה:

מלבי"ם אשר – מוסיף והולך בציור מהירת ההליכה שאף לא יצטרך לעכב עד שילטוש החצים, כי יהיו שנונים – מכבר ערוכים למלחמה,

ואף גם לא יצטרך לדרוך הקשת במלחמה כי קשתתיו דרוכות – מעצמם,

וכ"ז משל מליציי איך יצליח האויב דרכו, ולא יצטרך להתעכב עד שיחפו פרסות סוסיו בברזל, כי פרסות סוסיו נחשבו כצר – כצורי החלמיש עד שלא יזוקו מן הסלעים ולא יצטרכו חיפוי,

ולא זאת לבד אלא כי לא יצטרכו לסוסים כלל למשוך המרכבות, כי גלגליו – ואופני מרכבותיו יהיו כסופה – והם בעצמם ישאו המרכבות באויר,

וכ"ז ציור איך יתקיים מ"ש ימהר יחישה מעשהו. מעתה מתחיל לצייר גבורת האויב ואכזרותו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כח) אשר – בא לאמת הענין, כמו אשר שמעתי בקול ה' (ש"א ט"ו):

 

(כט) שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא ושאג יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל:

מלבי"ם שאגה לו – שאגת הלביא חזקה מן הכפיר שהוא גור אריות,

אבל לעומת זה הכפיר מתמיד לשאוג בכל עת ולא כן הלביא,

לעומת זה אומר, איכות שאגתו תהיה חזקה כלביא,

וישאג – בתמידות ככפירים,

וינהם – הארי נוהם במרירות רק בעת שאין לו טרף אבל הוא ינהם אף שיאחז טרף

 ור"ל הגם ש'ישיג יחלק שלל' לא תשבע נפשו,

ויפליט – את הטרף אל חוריו עד שלא יוכלו להצילו מידו,

ומוסיף לאמר ואין מציל – שלא ימצא מציל במציאות כלל כי אין מי יעמוד נגדו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כט) שאגה לו – מורה יחוס הקנין: וישאג – מורה הפעולה: וינהם – הארי ישאג בעת שיש לו טרף, הישאג אריה ביער וטרף אין לו? וינהם בעת שאין לו טרף ונוהם מחמת צער, ונהמת באחריתך:

 

(ל) וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ :

מלבי"ם וינהם – אחר שצייר אימת האויב בציור ארי טורף ושואג,

המציא אל הצרה ציור אחר מליצי, בציירו את האומה הנכבשת מן האויב כאניה המטורפת בים הגדול, הים הולך וסוער, הגלים נשאו דכים, והאניה חשבה להשבר,

ועז"א וינהם עליו ביום ההוא כנהמת ים – כמו שהשתמש במליצה זו גם לקמן (י"ז י"ב) והמשורר בתהלות (צ"ג), להדמות שאון האויב כנהמת ים לגליו.

 ונבט לארץ – מצייר איך בני האניה מתלבטים ויגעים לחתור לארץ ליבשה אל עיר מושב ולא יכולו,

כי נקבצו כל הסכנות המוכנים לשבר את הספינה:

א] והנה חשך – סביבם אפלה ואין יכולים לראות מקום החוף

ב] צר – לקראתם צר וסלע גדול, ויראים שתשבר על הצורים.

ג] ואור – נגדם עב וענן היורד לשתות מימי הים והוא סכנה גדולה להספינה כידוע.

ד] חשך בעריפיה – כי הענן שהוא האור הנזכר שפך עליהם מטרו והפיץ ענן אורו בנפץ ושטף (וואלקענברוך),

עד שנחשך להם מצד העריפות והמטר ואין תקוה להנצל, כי כל חכמת המלחים תתבלע אז.

וזה ציור יפה על גודל הצרה ותכלית היאוש:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ל) ונבט – הוא לדעתי נפעל משורש לבט, אויל שפתים ילבט, מענין יגיעה, ונפלה למ"ד הפעל כמו נקח מן נלקח, שיני כפירים נתעו מן נלתעו, ונשלם ע"י דגש הב':

 וצר – הוא סלע קשה, כמו פרסות סוסיו כצר נחשבו (פ' כ"ח):

 ואור – מצאנוהו על הענן והמטר (איוב ל"ו ל', ושם ל"ב), ועקר הוראתו על מים הנשפכים בזלף ומענין יאור, כמ"ש במק"א:

 בעריפיה – לשון יערוף כמטר לקחי על שפיכת הגשם, וכינוי הנקבה על האניה הנעלמת בכונת המליצה הגם שלא נזכרה בבאור: