ישעיהו פרק ו

(א) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל:

רד"ק בשנת מות המלך עזיהו, תרגם יונתן בשתא דאתנגע בה מלכא עזיהו, והוא כשנכנס להקטיר קטרת בהיכל והצרעת זרחה במצחו,

ויש לפרש מיתה ממש, ולפירוש הזה לא יהיה זה תחילת נבואתו ומה שספר השנה שראה זאת המראה לפי שבמותו הרעו העם כמו שנאמר בתחילת מלכות יותם אמר ואראה את ה' ראה במראה הנבואה כבוד ה' כי פי ה' כבוד ה', וכן תרגם יונתן יקרא דה', וכן נאמר על הכבוד וירד ה' על הר סיני, ותרגם גם כן אנקלוס ואתגלי יקרא דה' וכן אמר יחזקאל על דמות הכסא ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה, וזהו שאמר ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, ורם ונשא הוא על הכסא, והכל הוא דמות במראה הנבואה, ורבותינו הקשו הפסוקים ואמרו כתיב כי לא יראני האדם וחי וכתיב ואראה את ה', לא קשיא כאן באספקלריא המאירה כאן באספקלריא שאינה מאירה,

(בשנת – סימן זה תחלת הספר ותחילת נבואת ישעיה וחמשה סימנים הקודמים נאמרו אחר זה הסימן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וראייה לדבר ישעיה נבא ונותרה בת ציון כסוכה וגו' זה היה לאחר שהחריב והגלה סנחרב את עשרת השבטים ונשארו רק יהודה וירושלים לכך אמר חזון ישעיה וגו' על יהודה וירושלים וגו' על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו' אברבנא"ל).

 

ואמרו רבותינו ז"ל כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו, יחזקאל למה הוא דומה? לבן כפר שראה את המלך. ישעיהו לבן כרך שראה את המלך. כלומר שיחזקאל ספר פרטי הדברים לפי שהי' חדוש גדול אצלו או אצל בני דורו

אבל ישעיה לא ספר אלא דרך כלל כי הוא היה שלם יותר מיחזקאל ולא היתה המראה כל כך חדוש אצלו או בני דורו היו שלמים יותר מבני דורו של יחזקאל וישעיהו זכר שרפים ולא זכר החיות.

ושוליו – הכנוי כנגד הכבוד, וכן תרגם יונתן ומזיו יקריה אתמלי היכלא, או יהיה הכנוי כנגד הכסא והשולים הם תחתית הבגד או זולתו, והמשל הנה כי ההיכל מכוון כנגד כסא הכבוד: מלאים את ההיכל – כמו ממלאים וכן וכבוד ה' מלא את המשכן וההיכל הוא היכל בית המקדש, או פירוש ההיכל השמים כמו ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו:

מלבי"ם בשנת מות – (עיין בהערה פרק א'):

 ואראה את ה' – העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, והראיה הנאמרת פה היא ראיית השכל והשגה בלבד,

ואחר שמן הנמנע להשיג את הבלתי בעל תכלית מצד עצמו רק מצד פעולותיו, מבואר כי ההשגה שהשיג לא היה מצד עצמותו רק מצד דרכי הנהגתו,

(וכמ"ש חז"ל בסוף החולץ, ואראה את ה' והכתיב לא יראני האדם וחי?

לא קשיא כאן באספקלריא המאירה (ר"ל לראות אמתת העצם א"א).

כאן באספקלריא שאינה מאירה (היינו להשיג רק דמות כבודו על ידי מעשיו וקשר המסובבים עד הסבה הראשונה, כמשיג אור השמש לא בעצמו רק האור החוזר המתפלש מן הגשם המקבל האור, זה אפשר).

ודע כי ההנהגה העליונה תתראה בשני פנים,

א] ההנהגה הטבעיית הסדורה מראשית קבועה ועומדת לא תשתנה,

והכלים אשר על ידם ינהיג ההנהגה הזאת הם צבא השמים, אשר ע"י מהלכם ותנועותיהם ימזגו היסודות יפרדו יורכבו ויוכנו לקבל מזגים וצורות שונות,

ב] ההנהגה הנסיית ההשגחיית שיהרוס סדר הטבע בעת הצורך,

וכלי ההנהגה הזאת הם צבא המלאכים, שהם גבוהים במעלה מצבא השמים

והם ישדדו כח המערכת בפקודת רם ונשא,

אולם הנהגה זאת אינה מתמדת, כי לא יבטל הסדר הטבעי רק לצורך גדול.

החוזה פה צייר תחלה ההשגה שהשיג מן ההנהגה הטבעיית,

וצייר המנהיג העליון הזה כמלך יושב על כסאו – שיען שהנהגה זאת קבועה, צייר המנהיג יושב, כי הישיבה תורה מנוחה וקביעות, והכסא הם צבא השמים, כמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ה' בשמים הכין כסאו, עליהם יושב וישם משטרו על ההנהגה הקבועה הטבעיית המתמדת,

רם ונשא – מוסב על ה' הנזכר, והוא מאמר מוסגר, כי יען שתאר אותו כמלך יושב על כסא בא להרחיק ענין ההגשמה בל יקחו הדברים כפשוטם, אומר השם הזה הוא רם ונשא ונעלה בעצמו מתוארים אלה שבאו רק לשׂבר האזן בלבד.

 ושוליו – של הכסא ר"ל סוף ההנהגה הטבעיית הזאת.

 מלאים את ההיכל – כי סוף ממשלת הכסא שהוא השתלשלות ההנהגה השמיימיות יורדת אל ההיכל להתפשט משם אל העולם השפל. כמ"ש והארץ הדום רגלי,

ואמר מלאים – כי גם הנהגת הארץ אינה בדרך כללי רק בהשגחה אישיית ואין דבר ריק מהשגחתו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) אראה – פעל ראה אצל ה' מורה על ראיית השכל, ע"ד ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (מו"נ פ"ד מראשון),

ופעל ישב הנאמר עליו, הושאל על הוראת שלא ישתנה, הישיבה מורה הקביעות והנחות על ענין אחד, (שם פי"א) והכסא מורה אצלו על ההנהגה וההשגחה ונקראו השמים כסא ה' על הנהגתו והשגחתו על ידם (שם פ"ט).

רם ונשא הנאמר עליו הוא התרוממות מדרגה (שם פרק כ'), ועיין למעלה (ב' י"ב) ההבדל בין רם ונשא,

ופה ר"ל רם בעצמו ונשא ע"י בריותיו, שגם הם משיגים שהוא נעלה מאלה הענינים הגשמיים עילוי רב:

 

(ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

רש"י שרפים עומדים ממעל – בשמים. לו – לשמשו כן תירגם יונתן שמשין קדישין ברומא קדמוהי.

בשתים יכסה פניו – שלא יביט לצד השכינה.

ובשתים יכסה רגליו – לצניעות שלא יֵרָאה כל גופו לפני בוראו

ובתנחומא ראיתי כסוי הרגלים לפי שהם ככף רגל עגל שלא להזכיר לישראל עון העגל.

ובשתים יעופף – ובתרין משמש:

מלבי"ם שרפים – עתה שב לבאר ההשגה השניה אשר השיג מן ההנהגה הנסיית הנעלה מן ההנהגה הטבעית, הנעשית באמצעות השרפים,

עומדים ממעל לו – שהם עומדים ממעל להכסא (לו מוסב על הכסא), כי הם המניעים את הכסא שהיא המערכת וגבוהים ממנה,

ואמר עומדים, כי יען שהנהגה זאת אינה קבועה, הם עומדים מוכנים לעת יצטוו.

 שש כנפים לאחד – צייר מציאות המלאכים לבעלי כנפים, והוא עפ"י שלש בחינות,

כי כבר בארתי בבאור המלות שהעברי ישמש בשם כנף על ג' ענינים,

א] על הקצה והגבול, כנפות הבגד,

ב] העלם וכיסוי, ולא יכנף עוד מוריך,

ג] העפיפה,

ומצד ג' בחינות אלה ייחס להם הכנפים כמו שחלקם בשתים יכסה פניו וכו',

א] להורות שהם בעלי גבול ומדה, שהגם שלא ימצא בהם כמה מתפשט חיצוני, באשר אינם בעלי גשם,

יצייר אצלם כמה מתפשט פנימי, במה שכחם מוגבל בהכרח,

וזה נודע מצד הפנים שלהם שיומלץ על עילתם וסבתם [העילה הגורמת ומסובבת לקיומם],

שמצד שיש להם עלה והם עלולים אינם בבלי תכלית [-ללא סוף וקץ] בהכרח, כנודע בחכמת מה שאחר הטבע, ועז"א בשתים יכסה פניו:

ב] להורות על ההעלם והכיסוי שעצמותם אינו מושג אצלנו,

כי שכֶל האדם לא ישיג דבר הנעלה ממשיגי הזמן והמקום שהם תנאי השגות האדם,

ועז"א ובשתים יכסה רגליו – מצד הרגלים שלהם שהם מסובביהם 'אשר לרגלי', ניכר בהם כנפים על צד הכונה השניה המורה ההעלם והכיסוי, [חלק באור המלים רגליו – שם רגל אצל הרוחניים יכוון בו על המסוּבב מאתם, (מו"נ פ' כ"ח מראשון, ופ"ד משלישי), ויברך ה' אותך לרגלי. לסבתי. ופנים פה הוא הסבה]:

 

ג] להורות על העפיפה עצמה, שהוא ציור ענינים העצמי שרצים לעשות רצון קונם.

ועז"א ובשתים יעופף – ותרגומו ובתרין משמש,

ובמה שיחס בכל אחד שתי כנפים, הורה לנו ג"כ כי הגם שהם מופשטים מגשם מ"מ לא ימצא בהם האחדות הפשוט כמו שימצא בבוראם,

וע"כ תפס מספר הזוגי בכנפיהם המורים על ענינם, ואמר בשתים יכסה פניו, כי מצד שמקבלים שפע וחיות וקיום מעִלה אשר עליהם יוכר בהם הרבוי, אחר שמשכילים את עצמם ואת עלתם,

וכן בשתים יכסה רגליו, מצד שהם משפיעים למסובביהם ענינם מורכב ממה שנמצא בכח עצמם וממה שנמצא בו בערך שהוא משפיע אל זולתו,

וכן בשתים יעופף כי בענינו העצמי יתראה בו ההרכבה ענינו בו בעצמו וענינו לצורך התכלית המכוון בעפיפתו להשלים חפץ בוראו

(וענינים האלה ממציאות המלאכים ושהם עלות ועלולים משפיעים ומקבלים ושכח השכלתם מורכב מצדדים אלה מוסכם מן הקבלה עם הפילוסופיא הקדומה היונית):

 

מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) שרפים – טעם שם זה אל המלאכים פה, לאשר ראה בנבואתו זאת פורעניות כמ"ש והבית ימלא עשן, ואין עשן בלא אש, לשליחות זה היו מיוחדים עתה, קראם בשם שרפים:

 כנפים – שם כנף הונח על הנוצות המחוברות לבעלי הכנפים בקצה האבר המעופף (כי הפרק עצמו נקרא אבר והנוצות נקראו כנף) בם יגביהו עוף ע"י הרוח, כמ"ש צרר רוח אותה בכנפיה (הושע ד' י"ט), ומזה הושאל שם כנף על כל דבר המעופף בקל. על הרוח, כנפי רוח, על השחר, אשא כנפי שחר. על השמש, שמש צדקה ומרפא בכנפיה. על דבר המעופף מזכרון האדם, כי עשה יעשה לו כנפים (משלי כ"ג ה'),

ויען העוף פורש כנפיו ומרחיבם בעת עופו, בא לשון פרישה על הכנפים, יפרוש כנפיו יקחהו.

וצל ע"י הפרישה, ארץ צלצל כנפים.

וחסיה תחת הצל, אחסה בצל כנפיך.

ויען שדרך העוף להסתיר את גוזליו תחת כנפיו הושאל לשון סתר על הכנפים, אחסה בסתר כנפיך, עד שיבוא שם כנף עצמו על ההסתר ולא יכנף עוד מוריך (לקמן ל' כ'), וכן לא יגלה כנף אביו, פי' במורה בשם אבן גאנח סתר אביו.

ויען שהכנפים הם סוף הגוף וקצה האבר המעופף הושאל אל כנף וקצה, על כנפות הבגד המעיל כנפות הארץ וכדומה, ומצד שלש בחינות אלה הונחו על המלאכים כמ"ש בפירוש עיי"ש:

 רגליו – שם רגל אצל הרוחניים יכוון בו על המסוּבב מאתם, (מו"נ פ' כ"ח מראשון, ופ"ד משלישי), ויברך ה' אותך לרגלי. לסבתי. ופנים פה הוא הסבה:

 

תוספת- והרי ראינו בספר יחזקאל מובא שהיו ארבע כנפים לחיות?

אומרת הגמ' במס' חגיגה יג ע"ב

כתוב אחד אומר +ישעיהו ו'+ שש כנפים שש כנפים לאחד וכתוב אחד אומר +יחזקאל א'+ וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם! – לא קשיא: כאן – בזמן שבית המקדש קיים, כאן – בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול שנתמעטו כנפי החיות. [פרש"י: בימי ישעיה היה המקדש קיים במכונו, ובימי יחזקאל כבר הגיע זמן שיחרב, ונתמעטה פמליא של מעלה]. הי מינייהו אימעוט? אמר רב חננאל אמר רב: אותן שאומרות שירה בהן. כתיב הכא +ישעיהו ו'+ ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר וכתיב +משלי כ"ג+ התעיף עיניך בו ואיננו. [פרש"י: ובשניים יעופף, וסמיך ליה וקרא זה אל זה, אלמא הנך נינהו דאמרי בהו שירה שמקשקשות בקול כנפיהם ובהנך כתיב ואיננו גבי התעיף]. ורבנן אמרי: אותן שמכסות בהן רגליהם, שנאמר +יחזקאל א'+ ורגליהם רגל ישרה ואי לאו דאימעוט – מנא הוה ידע? – דלמא דאיגלאי וחזיא ליה. דאי לא תימא הכי – ודמות פניהם פני אדם הכי נמי דאימעוט? אלא – דאיגלאי וחזיא ליה, הכא נמי – דאיגלאי וחזיא ליה. – הכי השתא! בשלמא אפיה – אורח ארעא לגלויי קמיה רביה, כרעיה – לאו אורח ארעא לגלויי קמיה רביה.

מלבי"ם יחזקאל א

ואמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות, כי מאז לא יקבלו וישפיעו בענין הנסיי הנעלם רק ע"י המערכת בענין גלוי ונודע אשר לא יכנף בכנפים וכסוים רבים:

 

(ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:

 

רש"י וקרא זה אל זה – נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד וזהו שיסד ביוצר אור קדושה כולם כאחד עונים כו' ומדרש אגדה מעשה מרכבה הוא וכן תירגם קדוש קדוש קדוש ג' פעמים כתרגומו:

מלבי"ם וקרא זה אל זה – תרגומו ומקבלין דין מן דין, מסכים לדעות המחקרים והמקובלים שהמלאכים כ"א נשפע מחברו, וכאילו השיג כי הזמינו זה את זה להשכיל גדולת יוצרם וקדושתו.

 קדוש קדוש קדוש – לפי פשוטו הוא כענין מלך מלכי המלכים,

ר"ל השם קדוש יותר ממי שהוא קדוש על כל הקדושים, ור"ל שאין קדוש כקדושתו.

ותרגומו קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה קדיש על ארעא עובד גבורתיה קדיש לעלם ולעלמי עלמיא,

ר"ל קדוש בשמים שנבדל מן הצורה, קדוש בארץ שנבדל מן החומר, קדוש לעלמי עלמיא שנעלה מן ההעדר,

ונראה שסוף הכתוב מבאר את ראשו, מ"ש ה' – הוא קדיש לעלמי עלמיא ששם הויה מורה על הנצחיית בעבר הוה ועתיד.

 צבאות – הוא קדיש בשמי מרומא שעקר שם צבאות על צבא מעלה, (כדברי הראב"ע בפרשת בא).

 מלא כל הארץ כבודו – הוא קדיש על ארעא. ובזה השלים כל דברי החזיון,

שנגד ההנהגה הטבעיית אמר קדיש על ארעא כי עקרה בארץ,

ונגד הנסיית אמר קדיש בשמי מרומא, ונגד עצמותו מצד עצמו אמר קדיש לעלם,

שגם טרם כל יציר נברא קדושתו לא תשתנה, גם יכלול בזה ג' ההשכלות שנמצא בשרפים כנ"ל.

א] להכיר עלתם שעז"א בשתים יכסה פניו, ע"ז קראו זל"ז להודיע כי קדיש ה' ונעלה מהשגתם במה שהוא היה הוה ויהיה ונעלה מהשגתם ואין לו קשר עמהם,

ב] ההשגה שיש להם להכיר א"ע שעז"א בשתים יעופף, נגד זה קוראים קדיש בשמי מרומא שנבדל מן המלאכים עילוי רב,

ג] להכיר את הנשפע מהם שהם התחתונים, אומר קדיש על ארעא, יכירו כי גם שם קדוש ה' ונבדל מכל.

 מלא כל הארץ כבודו – ר"ל הגם שהוא קדוש בתכלית הקדושה והרוממות מ"מ כבודו ותהלתו מלא גם כל הארץ שהוא הקצה השפל מבריאותיו, כי השגחתו מלאה את כל אין דבר ריק ממנה:

 מלבי"ם חלק באור המלים וקרא, אל- קרא הנקשר בל' קריאה ממש, והנקשר עם אל, הזמנה וזירוז, כ"כ המבארים:

 

(ד) וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:

רש"י וינועו אמות הספים – אילות סיפי הם מזוזות הפתח שנמדדין במדות אמות לגובה ולרוחב והן מזוזת ההיכל. מקול הקורא – מקול המלאכים הקוראים והוא היה יום הרעש שנאמר בו ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה (זכריה יד) בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים לשורפו לומר דינו בשריפה כמו שנאמר ותאכל את החמשים ומאתים איש (במדבר טז) וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו רעשה הארץ לבולעו כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה יצתה בת קול ואמרה זכרון לבני ישראל וגו' (במדבר ט"ז) ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה הבא נא ידך בחיקך (שמות ד) והוציאה מצורעת כשלג אף כאן צרעת פרחה במצחו. והבית ימלא עשן – היה נמלא עשן:

 רד"ק וינועו אמות הסיפים – כתוב בסדר עולם עמוס נתנבא לפני הרעש שנאמר שנתים לפני הרעש ישעיהו נתנבא בימי הרעש היינו הוא דאמר וינועו אמות הסיפים מקול הקורא,

ובדרש עוד כי אותו יום שנכנס עזיהו להיכל להקטיר היה הרעש, ואמת הוא כי הרעש היה בימי עזיהו כמו שכתוב בנבואת זכריה ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה אבל פסוק זה אינו מן הדומה אלא במראה הנבואה דבר הלמד מענינו, ואמר כי הקול אשר שמע במראה הנבואה שהיה קורא זה אל זה ואמר קדוש קדוש אותו הקול היה גדול עד שנעו וזעו אמות הסיפים ממנו, וראה גם כן שהבית נמלא עשן פירוש בית המקדש, ראה במראה הנבואה שהיה מלא עשן כמו שראה אברהם אבינו עליו השלום במראה הנבואה שאמר והנה תנור עשן ולפיד אש, ותרגם יונתן וזעו אלנות ספי היכלא מקל מלולא ובית מקודשא אתמלי אמטתא, והסיפים הם מזוזת השער ואמות הם האלים אשר על הסיפים מבית ומחוץ שהם עשוים כמין כפה, ובסמכו אמות אל הסיפים רצה לומר כי האמות נעו עם הסיפים, ויש מפרשים אמות כמו אמה ארכו כלומר הסיפים נעו ממקומם אמות שתים או שלש כמו שהיו:

 והבית ימלא עשן – זה היה משל על חרון האף על ישראל כמו אז יעשן אף ה':

מלבי"ם וינעו אמות הספים – ראה בחזיונו כי מרעש הקול אשר בא מחוץ לבית אל הבית התפלצו סיפי השער וכל הבית – התחיל להתמלאות עשן – הודיעו לו בחזיון הזה כי הבית הזה שהוא משל אל העולם השפל בכלל ואל כנסת ישראל בפרט, שעליו אמר ושוליו מלאים את ההיכל, נתמלא עשן מקצף ה' עליהם כמ"ש עלה עשן באפו, והראו לו עוד, כי תחלה התפלצו ספי ההיכל ושעריו, והוא משל אל הנביאים שהם הנמשלים לשומרי הסף כמ"ש צופה נתתיך לבית ישראל, כי בראשם האשם תלוי ראשונה, במה שלא הוכיחו ויסרו את ישראל:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) אמות הספים – המכונות שספי השער נכונים עליהם, ובמלכתא (בא פ"ו ופי"א) אין סף אלא אסקופה שנא' אמות הספים. המכונות שספי השער נכונים עליהם, ובמכלתא (בא פ"ו ופי"א) אין סף אלא אסקופה שנא' בצעך (ירמיה נ"א): מקול הקורא – קורא תואר אל הקול וע"כ בא ביחיד: ימלא – עתיד במקום עבר, שהתחיל להתמלאות:

 עשן – כמו שהענן והעשן הפכיים בטבעם, הענן מאד הלח ומרוה גם הוא יורה גשמי ברכה, והעשן והקיטור משריפות חלקי הגשם, מלוחים חריפים מכלים העינים, כן כשיבואו למשל ברוחניות, יצייר הענן כבוד ה' ושפעו וחסדו, והעשן יצייר דין ועונש, ומ"ש והר סיני עשן כולו, שם כפה הר כגיגית בתוקף הדין לממרים מצותיו:

 

(ה) וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי:

מלבי"ם ואמר – אחר שראה החזיון שהתנענעו הספים, והבית נמלא עשן, והבין הנמשל, ואמר אוי לי כי נדמיתי – ר"ל כי נדמה ונמשל לי משל ודימוי בדמיון הזה שראיתי, שבו המשילו לי, א] כי איש טמא שפתים אנכי – זה היה משל התנענעות אמות הספים, שהנביא חטאו בשפתים שאינו מוכיח, ב] כי בתוך עם טמא שפתים אנכי ישב – שאין שומעים לתוכחה שזה היה משל הבית שנמלא עשן. ואחר שה' קוצף עלי ועל עמי, אוי לי כי את המלך ה' צבאות ראו עיני – ואני ועמי אין ראוים לזה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ה) נדמיתי – מלשון משל ודמיון, כמו נמשל כבהמות נדמו:

 את המלך – כתרגומו ית יקר שכינת מלך עלמיא, והעקרים פי' שנצטער כי ראה דמיון ותמונה, שזה סימן שנתפעל מכח המדמה, ואין נבואתו שלמה:

(ו) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ:

רש"י רצפה – גחלת וכן עוגת רצפים (מלכים א יט) כמו עוגת רשפים ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד"י רצפה מפני שאמרו דילטוריא על ישראל זה קראם עם טמא שפתי' וזה אמר כי עזבו בריתך (שופטים י"ג) אמר הקב"ה למלאך רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני. במלקחים – בצבת. לקח מעל המזבח – שבעזרה:

מלבי"ם ויעף אלי אחד מן השרפים – מלאך מיוחד להגעת הנבואה אל הנביאים וחז"ל (ברכות ה') קבלו שהוא מיכאל שר צבא ישראל.

 ובידו רצפה – תרגומו ובפומיה ממלל, המשיל את הדבור שקבל המלאך מאת ה' להגיעו אל הנביא, לרשף אש,

כאומר הגם שנדמה לו המלאך שרף אש, מ"מ היה הדבור נעלה ממנו עד שנכוה ממנו כמרשף אש (ע"ד שאחז"ל בכיוצא בזה כ"א נכוה מחופתו של חברו).

 במלקחים – וכשקבל הדבור מעל המזבח ממקום הנורא מאלהי הצבאות השוכן שם, קבלו ע"י מלקחיים לבל יכוה בו, והיא מליצה מהנהוג אצל בני אדם שמקבלים רשף ע"י צבת בל יכוו בו,

והזכיר המזבח יען הודיע לו כי הרשף הזה יכפר עונותיו שזה מיוחד אל המזבח העשוי להסיר עון ולהתם חטאת,

וכ"ז משל והנמשל יבואר בפסוק ח':

 

(ז) וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר:

מלבי"ם ויגע – שהגיע הרשף שהוא דבור הנבואה אל פיו ע"ד ראה נתתי דברי בפיך,

הנה נגע – במה שנגע זה על שפתיך – ר"ל במה שתקבל הנבואה ותלך בשליחותי לנבאות ולהוכיח,

עי"כ וסר עונך – הוא העון הנזכר (פסוק ה) שאמר איש טמא שפתים אנכי על שנמנע מהוכיח,

ואף חטאתך תכפר – שלא ישאר אף חטא שוגג:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ז) ויגע – נגע בהפעיל הוא הגעה בכ"מ (כנ"ל ה' ח'), והוא כמו והגעתם אל המשקוף, ר"ל תניחו שם:

 

(ח) וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי:

מלבי"ם ואשמע – עתה באר הנמשל שהזכיר בשני פסוקים הקודמים שהרצפה שהגיע השרף לתוך פיו הוא הוא הדבור ששמע עתה מפסוק זה עד סוף הפרשה, שכל דבור זה היה ע"י המלאך.

 את מי אשלח – לכל שליחות צריך שני תנאים,

א] שיהיה השליח נרצה אל המשלח וראוי אל השליחות. ועז"א את מי אשלח.

ב] שתהיה השליחות נרצה אל השליח שיאבה ללכת בשליחות זה, ועז"א ומי ילך לנו.

ואמר הנני שלחני – ר"ל מצדי לא יבצר כי 'הנני' – מוכן ללכת בשליחות, רק הדבר תלוי מצדך אם אני נרצה אליך ועז"א 'שלחני' – אם רצונך בכך:

רד"ק ואשמע את קול ה' – מזה הפסוק אמרו כי זה היה תחלת נבואתו וכבר פירשנו הענין בפתיחת הספר, ופי' לנו בעבורנו, ואמר לנו לשון רבים כאלו היה הדבר עם השרפים ונמלך עמהם בזה הדבר וכן הבה נרדה,

ובדרש את מי אשלח שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי היינו הוא דאמר בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל

שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוסא

אמרו ולא היה לו להקדוש ברוך הוא להשרות שכינתו אלא על הדין פסילוסא פירוש קטיע לישנא,

אמר רבי פנחס למה נקרא שמו עמוס על שהיה עמוס בלשונו,

'ואומר הנני שלחני' אמר לו הקדוש ברוך הוא ישעיה, בני טרחנים הם, סרבנים הם, אם אתה מקבל להתבזות, לך! ואמר לו על מנת כן, היינו הוא דאמר 'גווי נתתי למכים':

 

 (ט) וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: (י) הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ:

רד"ק ויאמר – יש מפרשים 'שמעו' ו'ראו' לשון צווי כמשמעו. וכן 'השמן' וזה דין ומשפט מאת האל יתברך, כשירצה החוטא לחטוא, הקדוש ברוך הוא מונע ממנו דרכי התשובה, עד שיקבל עונשו.

וכן נאמר בפרעה ויחזק ה' את לב פרעה וכן בסיחון כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו, וכן בבני עלי ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם ושם פירשנו.

ויש לפרש שמעו וראו צווי במקום איתן כאלו אמר תשמעו ותראו, כלומר אתם שומעים באזניכם דברי הנביאים המוכיחים אתכם ואין אתם מבינים. ותראו נפלאות הבורא ואין אתם יודעים.

כלומר לא תשימו לבב ואין אתם משגיחים אלי ואתם משמינים בכונה לבבכם ומכבידים אזניכם ומשיעים עיניכם שלא תשמעו ולא תראו ולא תבינו ולא תדעו כי אינכם חפצים בתשובה ולא ברפואה שהיא הסליחה אחר התשובה, ואל הדרך הזה תרגם יונתן דשמעין משמע ולא מסתכלין חזן מחזי ולא ידעין:

ספר קול אליהו ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו (ישעי' ו. ט – י),

הנה רבים וכן שלמים התפלאו על הפסוק הזה על הכפל של לשונות,

זאת ועוד אחרת בשמיעה אמר ישעי' הנביא ואל תבינו, ובראיה אמר ואל תדעו,

ועוד למה שינה הסדר באחרונה ממה שאמר בראשונה?

אך ביאור הענין כן הוא, דתורתנו הקדושה נחלקת לג' חלקים, תורה שבכתב, תורה שבעל פה, וקבלה,

התורה שניתנה לכתוב נראית בעינים,

ואשר לא ניתנה לכתוב רק נאמרה איש מפי איש נשמעת באזנים,

וקבלה אשר לא ניתנה לגלות לכל אדם הוא בלב,

לכן אמר ראיה בעיניו על תורה שבכתב, ובאזניו ישמע זו תורה שבעל פה, ולבבו יבין זו קבלה, ואל תדעו זו שכל, כמו שכתוב (הושע ד. ו) כי אתה הדעת מאסת,

והנה איש אשר למד אזן וחקר בג' חלקים אלה, ואחר כך נתארח אצלו היצר המסית, אז מסרב [-מסיתו היצר לכפור] בתחילה בקבלה, ואח"כ בתורה שבעל פה, ואח"כ בתורה שבכתב, כמעשה היצר המחטיא מעט מעט היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו וכו' (שבת ק"ה),

ועל זה אמר ישעיה הנביא בשליחותו של הקב"ה הנה היצר הרע עושה אתכם שישמן "לב" העם הזה שלא ילמוד קבלה, שהיא בלב,

ואחר כך "ואזניו" הכבד שלא ילמוד תורה שבעל פה,

ואח"ז "ועיניו" השע שלא ילמוד תורה שבכתב,

כי להיצר הרע ירע לו פן יראה בעיניו היינו שילמוד תורה שבכתב, ובאזניו ישמע, שאחר זה ילמד תורה שבעל פה, ולבבו יבין שילמוד קבלה, ושב ורפא לו ויעשה תשובה עילאה,

ע"ז עושה היצה"ר לאדם שישמן לב העם הזה שלא ילמוד קבלה, ואחר זה לא ילמוד תורה שבעל פה, ואח"ז ועיניו השע שלא ילמוד תורה שבכתב,

וזהו ואל תבינו שלא תרצו ללמוד קבלה, וזהו ואל תדעו שאינכם רוצים ללמוד בשכל וכו' (זכרון בספר מהרב ר' יוסף ספירשטיין):

מלבי"ם ויאמר לך ואמרת – וכו' השמן לב העם הזה – שיעור הכתוב,

לך ואמרת שמעו שמוע ואל (תאמר) תבינו, (ואמרת) ראו ראו (ואל תאמר) תדעו, פן יראה בעיניו ושב ורפא לו – (תיבת ואמרת נמשך לכל הכתוב, והשמן לב העם הזה הוא מאמר מוסגר).

ובאור הדברים, כי לב ישראל היה נסוג אחור בעת ההיא מקבל כל דבר חכמה ומוסר, ולא היו רוצים לשמוע לדבר הנביא כלל,

יעץ לו ה' שבעת יבא אליהם לדבר עמהם יאמר להם בסתם שמעו שמוע – או ראו ראו – ולא יאמר להם שיבינו – או שידעו – כי אם יזכיר להם שנמצא בדבריו דבר בינה או דעה, ימאנו מהקשיב ומלראות,

ואם תשאל מה ארויח במה שישמעו או שיראו, אם לא יבינו וידעו?

 עז"א בזה תרויח פן ע"י שיראה בעיניו וישמע באזניו יתן לבסוף הדברים על לבו ויבין ג"כ (הגם שלא נתכוין לזה) וישוב בתשובה וימצא רפואה לחולי נפשו.

ובאר הטעם למה מצוה שלא יאמר להם שיבינו וידעו?

כי על ידי שהשמן לב העם הזה מכל חכמה ושכל, זה הוא הסבה שגם אזניו הכבד ועיניו השע, ובאם ישמעו שנמצא בדבריך דבר חכמת בינה יכבידו אזניהם משמוע ויסתמו עיניהם מראות,

אבל ע"י שתאמר להם רק שמעו שמוע ולא תאמר להם תבינו ותדעו, פן יראה בעיניו וממילא ובלבבו יבין וכו'.

(ומה שסדר בדבריו ראיה שמיעה הבנה, כי תחלה נכיר את הבורא ע"י ראיית החושים מהמון מעשיו ובריאותיו, ואח"כ ע"י הקבלה הנמשכת מדור דור, ואח"כ ע"י מופתי השכל והדעת כמ"ש לקמן (מ"ם),

הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם. ע"כ סדר פן יראה ישמע יבין. ותחלה סדר בהפוך שמעו שמוע או עכ"פ ראו ראו שהיא התחלת ההשגה):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ט) ואל תבינו – יש הבדל בין מלת אל למלת לא, כי מלת לא תבא על כל מיני השלילות בכל חלק הזמן והפעלים, אבל מלת אל תבא רק על העתיד, ולא בעתיד החלטיי רק רצוני ובקשיי, וע"כ בא ברוב בצווי ובקשה וגלות רצון. ולפרש"י ומפר' פה צ"ל ולא תבינו ולא תדעו? –

אמנם יעמוד נגד פרושי פה, ההבדל המבואר בין מלת פן ובין מלת אולי, שמלת אולי מורה שרצון המדבר נוטה יותר אל החיוב ומלת פן מורה שרצון המדבר נוטה יותר אל השלילה ולפרושי היה צ"ל אולי יראה בעיניו ? אולם יש לפרש גזרה זאת נמשך לשתים: השמן לב העם הזה – מטעם שירא פן יראה בעיניו – ועל כונה זו בא מלת פן, גם נמשך שנית, שיאמר ראו ראו – שע"י שיראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו – ונמצא במליצה רבות כאלה:

 

(יא) וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי, וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה:

רד"ק ואמר עד מתי – לפירוש הראשון יהיה פירושו עד מתי תמנע מהם התשובה כבר לקו בעונם וקבלו עונש חטאתם עתידים הם לקבל עוד עונש? ויאמר עד אשר אם שאו ערים מאין יושב:

ולפי' השני יהיה פירושו עד מתי יהיו מקשים לבבם ואינם רוצים לשמוע תוכחות?

ויאמר ידעתי כי לא ישובו עד אשר אם שאו ערים:

 אשר אם – זה פירושו כי כמו ואם תקריב מנחת בכורים שהוא כמו וכי תקריב וכן אם יהיה היובל לבני ישראל כי יהיה היובל והדומים להם שכתבנו בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו וזה גם כן כמותה כאלו אמר עד כדי שאו ערים, ואמר אשר ואמר אם שפירושו כי כפל הענין במלות שונות כמנהג הלשון לחזק הענין, ושאו עבר במקום עתיד ואפשר שישאו הערים שיהיו מעטים היושבים בהם אבל ישארו קצת בתים בעיר שימצא בהם אדם אמר גם זה לא יהיה אלא כל הבתים גם כן יהיו שאיות מאין אדם והאדמה גם כן תשאה שממה כי אין עובד אותה על דרך והאדמה לא תשם:

מלבי"ם ואמר עד מתי ה' – אתנהג עמהם כן שאומר להם שישמעו ולא יבינו, הלעולם יהיו סוררים והולכים?

 ויאמר עד אשר אם שאו ערים – השיב לו ה', כן תנבא והם לא יבינו, עד יחרבו עריהם ויתקיים כל הנאמר פה עד כאלה וכאלון, ואז ישאר זרע קדש מצבתה שהם ישמעו ויבינו וידעו.

אם שאו – תחלה יחרבו הערים, ועוד ישארו בתים יחידים,

ואח"כ גם הבתים יחרבו מאין אדם – ועדיין ימצאו רועים ועדריהם,

ואח"כ האדמה – בכלל תשאה שממה:

מלבי"ם חלק באור המלים

(יא) עד אשר אם – כפל אשר אם מורה אם כבר יהיה זה, יהיה זה, אם הוא מלת התנאי, ואשר הוא מלת ההגבלה, עד אשר יתקיים תנאי זה:

(יב) וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

מלבי"ם ורחק – העשרת השבטים שיגלה מלך אשור לא יגלו למקום קרוב שיהיה תקוה שישובו, כי ירחקם ה' לנהר גוזן וערי מדי.

 ורבה העזובה – גם הפלטה שישארו מדלת העם בארץ לכורמים ויוגבים יעזבו הארץ מעצמם:

 

מלבי"ם חלק באור המלים -האדם – בא הכלל על הקצת: העזובה – בא כתמונת שם מופשט, והכונה מקומות העזובים:

 

(יג) וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ :

רד"ק ועוד בה עשיריה – שם בשקל תחתיה וענינו כי עוד ימלכו בארץ עשרה מלכים מעת נבואה זו ונבואה זו היתה בשנת מות המלך עזיהו ועשרה מלכים הם יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיה יואחז יהויכין יהויקים צדקיהו, ואחרי כן ושבה האדמה והיתה לבער שיכלה הכל שיגלו כולם וחרבה ירושלם:

 לבער – ענין כליון כמו ובערת הרע כאשר יבער הגלל: כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם – ובעורם יהיה כבעור האלה והאלון שישירו עליהם בזמן החורף ויראה שהם יבשים, וזהו פירוש בשלכת פירוש בהשליך עליהם ואף על פי כן מצבת בם, פירוש העמדה כי עמדה לחותם בהם אף על פי שנראין יבשים כי בימי ניסן ישובו ויפרחו העלים כן זרע קדש מצבתם כי אף על פי שיגלו כולם לא תחשבו כי יכלו בגלות ולא ישובו לארצם כי עוד יפרחו ויצמחו וישובו לארצם, וכן תרגם יונתן הפסוק כבוטמא וכבלוטא וגו' פירוש מצבת כמו מטע כתרגום ויטע ונציב' וכנוי ה"א מצבתה כנגד האדמה כמו שאמר ושבה והיתה לבער,

ויונתן תרגם ועוד בה עשיריה וישתארון בה חד מן עשרא

יש מפרשים בשלכת שם שער שהיה בבית המקדש וזה זכר בדברי הימים עד שער שלכת ושם היו נטועים אלה ואלון ואמר המשל בהם:

 

מלבי"ם ועוד בה עשיריה – עוד ישאר חלק אחד מעשרה שהוא שבט יהודה, וגם היא תהיה לבער כאלה – המשילם לאילנות אלה ואלון שעליהם רבים (כמ"ש הושע ד' י"ג אלון ואלה כי טוב צלה).

 ומ"מ בסתיו העלים נובלים רק המצבת נשאר, כן הרשעים שהם הקליפות והעלים יבולו והמצבת ישאר, וזה מוסב על השאלה עד מתי ה'.

 והשיב עד יהיו כאלה וכאלון שישאר רק המצבת, והם ישמעו לדברי הנבואה.

 ובאר הטעם כי זרע קדש מצבתה. כי המצבת שתשאר יהיה זרע קדש צדיקים בדורו של חזקיהו, שהם שבו אל ה' בכל לבם:

 

מלבי"ם חלק באור המלים (יג) עשירה – מספר חלקי, אחד מעשרה:

 מצבת – המטע והשורש, תרגום ויטע ונציב: מצבתה – כינוי הנקבה מוסב על עשיריה שבראש המקרא: