ישעיהו פרק ז'

(א) וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ:

רד"ק ויהי בימי אחז – אמר 'בן יותם בן עזיהו', כי שניהם היו צדיקים ואע"פ שהוא היה רשע, והחטיא את יהודה עד שהענישם האל, ונתנם ביד מלך ארם וביד מלך ישראל, ומלך ארם שבה ממנו שביה רבה, ומלך ישראל הרג ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, ועתה עלו שניהם להלחם עליה:

 ולא יכול – רצין כי הוא היה עקר המלחמה והוא הביא עמו פקח, וכן אמר 'עלה' רצין [בל' יחיד, ולא צרפם וכ' עלו רצין ופקח כו'] נראה כי הוא העקר,

ואמר 'ולא יכול לו' לא מפני חוזק יהודה וירושלם, שהרי הם [עמ"י] פחדו שלא יכבשו ירושלם שנאמר [כאן בפס' ז'] וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ'?

אלא 'ולא יכול' כי לא רצה האל לתת את ירושלם ביד אויב, כי זכות היתה עומדת להם עדיין, כמו שאמר גם בימי חזקיהו 'למעני ולמען דוד עבדי' עד עת בא עִתה וחרבה על ידי נבוכדנצר.

ובדרש 'ויהי בימי אחז בן יותם בן עזיהו' מה ראה הכתוב ליחסו? אלא אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא ווי הוא זה שמלך זה הרשע! אמר להם הקדוש ברוך הוא: בן יותם הוא, בן עזיהו, אבותיו צדיקים היו! לפיכך א"א לפשוט יד בו הדא הוא דכתיב 'ולא יכול להלחם עליה' מפני זכות אבותיו:

מלבי"ם בן יותם – פי' חז"ל שהזכיר אבותיו, לאמר שזכותם הגינה בעדו.

 עלה רצין – תחלה עלה רצין בפ"ע (דה"ב כ"ח ה') ופקח בפ"ע (שם ו'), וכ"א כבש את יהודה, אבל על ירושלים לא יכלו כ"א בפ"ע להלחם, כי הצילם ה':

 

(ב) וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ:

רש"י ויגד לבית דוד – לפי שרשע היה לא הזכיר שמו.

נחה ארם על אפרים – נתחבר מלך ארם על מלך ישראל לבא עליך נחה לשון נקבה על שהמלכות נחה פושי"ר בלעז לשון וינח בכל גבול מצרים (שמות ו).

וינע לבבו – לפי שכבר נלחם בו כל אחד מהם בפני עצמו ויכלו לו שנאמר ויתנהו ה' ביד מלך ארם וגו' (דברי הימים ב כח) אומר ויהרג פקח בן רמליה ק"כ אלף איש שניהם בדברי הימים (דברי הימים ב' כ"ח).

כנוע עצי יער – קול אילני סרק ישמע יותר מכל אילני פירי כדאיתא בבראשית רבה:

 רד"ק ויגד לבית דוד – אמר לבית דוד כי לולי דוד כבר פסקה המלכות מזרעו בעונם ובעון זה המלך שהיה רשע:

 נחה ארם על אפרים – כמו ויבאו האנשים על הנשים, והגד למלך כי מחנה ארם עם מחנה אפרים נחה כלומר באו עד קרוב לירושלם ותקעו אהליהם ונחו שם לצור על ירושלם ולהלחם עליה, ואמר נחה לשון נקבה על המחנה או על עדת ארם כמו ותהי ארם ותהי ישראל: וינע לבבו – פחדו מאד כי כבר נכשל לפניהם כי כן כתוב במלכים, וינע מן הקל ונפתחה הנון מפני העי"ן:

 ואמר עצי יער – שכולם נעים מפני הרוח ואחד מניע חברו שנוגע בו מפני התנועה,

 והנה התנועה רבה מתנועת עץ יחידי מפני רוח כן היו כל אחד מהם פוחדים, והאחד מִפחיד,

ויש דרש קול אילני סרק נשמע יותר מקול אילני פירות לפיכך אמר עצי יער:

מלבי"ם ויגד – אח"כ נודע לבית דוד כי ארם ואפרים נתחברו יחד, ויירא מפניהם,

כנוע עצי יער – אילני סרק שאין עליהם פירות יניעם הרוח יותר מאילני פירות שפירותיהם מכבידים עליהם,

כן הם שהיו ריקנים מכל זכות ותקוה על ישועת ה', נעו מפחד אויב:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) נחה ארם – וכן ותערוך ישראל (ש"א י"ז כ"א), ותפול שבא (איוב א' ט"ו):

 אפרים – נקראו כן י' השבטים, בעבור שהיה מלכם הראשון מאפרים:

 

(ג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס:

רש"י ושאר ישוב בנך – שארית מעט שישובו אלי על ידך והם כבנך. אל קצה תעלת – שם תמצאהו (תעלת פושיר בלעז). ברכה – כעין מקוה מים שעושים לדגים. העליונה – במורד ההר ויש ברכה אחרת למטה הימנה בתחתיתו. – שדה שהכובסים שוטחים שם בגדים לנגבם כך תירגם יונתן

שדה כובס – ורבותינו דרשו נכנע אחז לפני ישעיהו ושם על ראשו אוכלא דקצרי כפה עליו כלי פי' כלי מנוקב של כובסים שמזלפין בו מים על הבגדים:

רד"ק ויאמר – ושאר ישוב בנך, שני בנים היו לו לישעיהו האחד שמו שאר ישוב לאות ולסימן כי שאר יהודה ישובו עוד אחר הגלות ולא כן עשרת השבטים שלא שבו אחר שבעים ועדין לא שבו אף על פי שעתידין לשוב,

ועוד כי לא מהרו לגלות יהודה כמו עשרת השבטים, [לפ"ז שאר ישוב פי' הישוב הנשאר בא"י מבני יהודה]

והבן האחר קרא שמו 'מהר שלל חש בז' לאות ולסימן מעשרת השבטים שימהרו לגלות קודם שבט יהודה,

ודעת יונתן כי שאר ישוב לא היה בן ישעיהו אלא פירוש שאר ישוב אנשים טובים שהיו תלמידי ישעיהו,

ותרגם כן ושאר דלא חטן ודתבו מחטאה תלמידך [וכן פרש"י: 'שארית מעט שישובו אלי על ידך והם כבנך']:

 תעלת הברכה – תעלה היא אמת המים הנמשכת מן הברכה והברכה היא עשויה בבנין אבנים שמי המטר מכונסין בה, ואמר העליונה כי שתי ברכות היו שם וזו היתה העליונה: שדה כובס – שהיו כובסים שם הבגדים לפיכך נקרא שדה כובס, ויונתן תרגם חקל משטח קצריא שהיו מכבסים הבגדים לפיכך נקרא שדה בתעלה והיו שוטחין הבגדים לשמש בזה השדה:

מלבי"ם שאר ישוב בנך – ישעיהו קרא שם בנו שאר ישוב להתעוררות ששאר ישראל ישובו אל ה',

וצוה ה' שיקח אותו עמו לעוררהו ברמז,

תעלת הברכה העליונה – היא התעלה והברכה שהסיב חזקיהו מפני מלך אשור, כמ"ש ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא המים העירה (מ"ב כ"ב), וחכמי ישראל לא הסכימו עמו בזה (ברכות ט"ז),

ויתכן כי גם אחז יצא למקום ההוא לסתום המעין והברכה לבל ימצא האויב מים לשתות וצוה ה' לישעיהו שיעכב על ידו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ג) תעלת הברכה – מי הברכה מכונסים. ותעלה, חפירה סמוכה לה להגרות המים בעת שירצו, ואמר העליונה כי היתה עוד אחרת למטה כמ"ש לקמן (כ"ב ט' י"א): ומסלה – מענין רוממות בכ"מ ושם עמדו מכבסי הבגדים:

 

(ד) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר [קריאתו במלרע] וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ:

רד"ק ואמרת – השמר זה לבדו מלרע לפיכך פירשנוהו ענין אחר ענין שמרים כלומר שב על שמריך בנחת כיין היושב על שמריו [וכן פרש"י].

ויונתן תרגם ענין שמירה כלומר אסתמר, וכן פירש רבינו סעדיה השמר מעשות מלחמה והשקט לך אל תירא, והשקט פעל עומד או יוצא פירוש השקט לבך:

 משני זנבות האודים – האוד הוא עץ שמנדדין בו האש, ובדברי רז"ל ליטול אוד מבין העצים ואינו עשוי להדליק אלא שנשרף מאליו מעט מעט כשמנדדין בו האש תמיד וכשנשרף עד שחוזר להיות קטן שאין ראוי לאוחזו ביד ולנדד בו האש משליכין אותו לצד אחד והוא עשן,

ויקרא 'זנב האוד' וחרון האף נמשל לעשן כמו יעשן אף ה' עד מתי עשנת,

וכמו שזנב האוד אין בו כח להבעיר דבר אלא שהוא עשן ומצער בני הבית מעט עד שיכלה העשן,

כן אלו המלכים באו בחרון אפם אבל אין כח בהם להבעיר ולכלות ובמעט זמן יכלה עשנן וישובו להם ויכלו:

ובן רמליהו – פירוש עם אפרים כמו שאמר רצין וארם, וקצר הכתוב דבריו וסמך על המבין כי בזכוֹר המלך הוא הדין לעם, וכן אמר בפסוק הבא אחריו:

מלבי"ם השמר – מעשות שום דבר.

 והשקט – ברוחך.

 אל תירא – מן האויב.

 ולבבך אל ירך – מעצמך (כמי שסבל רעות רבות שנעשה רך לב בטבע),

משני זנבות האודים – המשיל מחנה ארם ומחנה אפרים לשני זנבות אודים עשנים – ר"ל אינם עץ חזק רק אוד אשר שני קצותיו אכלה האש,

וגם לא ידמו כאמצעו של אוד שלא שלט בו האש רק כזנבות אוד וקצהו,

וגם לא כאוד בוער באש שיוכל לשרוף הנוגע בו, רק כאוד שנכבה ומעלה עשן, שאינו יכול לסבב רק כאב עינים לבד,

וגם אינו מתעשן ע"י אש, כי הוא מתעשן 'בחרי אף רצין וארם' – ע"י חרי אף רצין,

ור"ל אינו מתעשן על ידי אף ה' כענין אשור שבט אפי רק על ידי אף בני אדם להבל נדמו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) השמר – הטעם מלרע ובכ"מ מלעיל כי נסוג אחור ע"י מלת 'לך' שבא אחריו:

 אל תירא ולבבך אל ירך – וכן איש הירא ורך הלבב. ירא, מפני אויב. רך הלב, בטבע:

 זנבות – שפולו של דבר וקצהו הפחות: ואוד – עץ אחזה בו האש, וב' בחרי. הוא ב' הכלי:

 

(ה) יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר:

מצודות דוד ויען – בעבור שיעץ מחשבות כאלו נצחון המלחמה תלויה בכח חכמתו:

 מלבי"ם רעה – עצה רעה. לאמר – יעצו לאמר:

 

(ו) נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל :

 רש"י ונקיצנה – נעוררה במלחמה.

ונבקיענה אלינו – נשוה אותה עמנו כבקעה זו שהיא שוה וכן ת"י ונשוינון עמנא, שיהיו שוין עם עשרת השבטים במלך אחד.

את בן טבאל – בן הטוב אלינו כן ת"י.

ויש לפרש טוב אַל אשר לא טוב בעיני המקום.

ובגימט' של אותיות אלב"ם טבאל הוא רמלא טב – ט=ר ב=ם [טב=רמ] א"ל [=לא] בן טבאל בן רמלא: הוא בן רמליהו.

רד"ק נעלה ביהודה – במי שהוא ראש יהודה והיא ירושלם:

 ונקיצנה – נעשה לה מצור עד שיקיצו מפנינו ויפתחו לנו:

 ונבקיענה אלינו – או נבקיענה כלומר נבקיע חומותיה ונכנס בה ותהיה ברשותינו והמליך מלך בתוכה על ידינו וממנו,

ומי יהיה זה את בן טבאל והוא היה איש מבני אפרים שהיו חושבים להמליכו בירושלם זאת היתה עצתם ולא תקום ולא תהיה [וכ"פ גם המלבי"ם],

ויונתן תרגם ונקיצנה ונבקיענה אלינו ונחברינון ומשוינון עמנא, ותרגם את בן טבאל ית מאן דכשר לנא עשה מלת טבאל נוטריקון הטוב אלינו, ויש מפרשים טבאל רמלא באלפא בית"א דא"ל ב"ם, ורמלא הו' על בן רמליהו:

מלבי"ם ונקיצנה – המשילו את ירושלים בגנות כמורסה מלאה מוגלה שמנקבים אותה בקוץ ומבקעים אותה ומוציאין המוגלה לחוץ כמו שהוא בלשון המשנה המפיס מורסה, [ונקיצנה – מלשון קוץ וסילון. ביאור המילות] וכן נכבוש אותה ונבזור את רכושה אלינו.

 בן טבאל – איש מבית אפרים שהיו חושבים להמליכו על ירושלים:

 

(ז) כֹּה אָמַר ה' אלקים לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה:

מלבי"ם כה אמר ה' – אבל ה' אמר, לא לבד כי לא תקום – שלא יבצעו מעשיהם שיתקיים הדבר,

אף גם ולא תהיה – לא יהיה לה התחלה כלל כי לא ילחמו כלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ז) תקום, תהיה – היה הויית הדבר בתחלתו, יהי אור:

 תקים – קיומו והעמדתו, הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד:

 

(ח) כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם:

מלבי"ם כי ראש – עיר מלכותו של ארם – הלא היא דמשק – שהיה אז רעתה מפורסמת, ומרעת עיר הממלכה נוכל לדון על רעת כלל העם והמדינה,

וראש דמשק – ומלכם הלא הוא רצין – שהיה ג"כ רשע, ובודאי כל משרתיו רשעים, וכל בני מדינתו בני בליעל, ואיך יעיזו אלה למשול על ירושלים.

וגם אפרים אין לו זכות לזה [למשול על יהודה], שהלא כבר נחתם גזר דינם ע"י עמוס שנתנבא בעת הרעש (שם ז' י"ז), 'וישראל גלה יגלה מעל אדמתו', ונבואה זו שגורה בפי כל מאז, שאמר עליהם, "כי בעוד ששים וחמש שנים – מעת ההיא יחת אפרים מהיות עם" [מצודות ציון יחת – ישבר כמו חתתה קשתותם. רד"ק וחשבון ששים וחמש שנים אינו מתחיל מנבואה זו שהרי בזה הפרק נולד הבן שנקרא עמנו אל, ואמר בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי ישא את חיל דמשק ואת שלל שמרון לפני מלך אשור וכן נאמר במלכים ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשם ויגלה קירה ואת רצין המית, אלא פירושו ובעוד ששים וחמש שנה בהשלמות ששים וחמש שנה מנבואת עמוס שהתנבא על דמשק, ואמר ושברתי את בריח דמשק וגומר, וגלו את ארם קירה אמר ה', וכן התנבא על גלות ישראל…]

ואעפ"כ לא נתנו לבם לשוב מרשעם, כי הלא נודע רעת אפרים מרעת שמרון ופקח מלכה, כי הלא גם אחר נבואה זאת בכ"ז עדיין:

 מלבי"ם יחת – קל מבעלי הנו"ן והציר"י לתשלום הדגש. ומ"ם מעם, אינו מ"ם השלילה רק מורה גבול שממנו כמו וירד מההר, ירד ממדרגתו שהיה עם:

 

(ט) וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן רְמַלְיָהוּ אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ :

 רש"י אם לא תאמינו – לנבואתי אתם אחז ועַמו אשר ידעתי כי רשעים אתם. לא תמאנו – לא אמון בכם:

מלבי"ם ראש אפרים שמרון – ולא שינו את דרכם כי עדין שומרון ראש הממלכה של אפרים, ובן רמליהו הוא מלכהּ וזה סימן על רוע העם. [וכיצד כל רשעים הללו ימלכו על יהודה?]

 -אם לא תאמינו – יען שראה הנביא בו שאינו מאמין לדבריו, קצף עליו ואמר, האם לא תאמינו – לדברי ה' בעבור כי לא תאמנו אתם? – הכי בעבור שאתם אין אמון בכם תעיזו פנים לבלתי האמן גם לדברי ה'?:

 מלבי"ם אם – תמיהה כמו האם, ומלת כי משמש פה כמלת בעבור:

 

(י) וַיּוֹסֶף ה' דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר:

 רד"ק ויוסף ה' דבר אל אחז – פירוש על ידי ישעיהו:

 

(יא) שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה:

מלבי"ם שאל לך אות – יען ראה בו שאינו מאמין.

 העמק שאלה – שאל לך אות בעמק, שישנה דבר מן היסודות.

 או הגבה למעלה – שיעשה לך אות בשמים, כהעמדת השמש וכדומה,

כי המבקש אות, יהיה או לצרכו כדי שיאמין הוא, או כדי שיאמינו אחרים,

וז"ש אם תבקש אות לצרכך העמק שאלה, כי בזה די לך, וטוב להקל בנס,

ואם תבקשהו כדי שיאמינו אחרים הגבה למעלה כדי שיתפרסם לרבים:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יא) אות – סימן שיקיים הבטחתו, וישם ה' לקין אות, וא"צ שיהיה דבר היוצא מן הטבע שזה נקרא מופת, כמ"ש לקמן (ח' י"ח):

 

(יב) וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה':

מלבי"ם לא אשאל ולא אנסה – אם היה כונת דבריו שלא ישאל מפני שמאמין בלא אות ומופת היה צריך לומר לא אנסה ולא אשאל,

והיה ענינו לא אנסה לצורך עצמי כי הוא מנוסה אצלי מכבר, ואיני מסופק כלל, ואף גם לא אשאל לצורך אחרים, יען שדבר ה' נאמן אצל כולם,

אבל מסדר דבריו לא אשאל ולא אנסה מבואר שהיתה כונתו, לא אשאל לצורך אחרים, כי איני רוצה כלל שיתקדש שמו ושיאמינו בו אחרים,

ואף גם לא אנסה לצורך עצמי, כי גם בכל האותות והמופתים לא אאמין לדבריו,

(וכן מבואר במלכים ב' (ט"ז), שבאמת לא חשש לדבר הנביא שא"ל השמר והשקט, אלא שלח שוחד למלך אשור, וזה היה לו וליהודה לצור מכשול, שעי"ז החל מלך אשור לבא על יהודה כפעם בפעם, וכמ"ש אח"כ מן פסוק י"ז עד סוף הפרשה):

 

(יג) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי:

רד"ק ויאמר, בית דוד – לגנותו לא קראו בשמו, כמו שמע נא בן אחיטוב, וזכר דוד ולא זכר אביו כי בעבור דוד היתה לו המלוכה ובעבורו עושה עמו האל נסים, וכן ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי:

 אנשים – כתרגומו ית נבייא, וכן את אלהי ית פתגמי אלהי, כלומר שאין אתם מאמינים בהם ותחשבו בלבבכם כי הוא נלאה וחלש מלהקים את דבריו, והלאות והיגיע' בדברים או בפעולות:

מלבי"ם הלאות אנשים – שאתם מיחסם לֵאוּת ופסיקת הכח אל הנביאים, ולא תאמינו שיש בכח הנביא לעשות אות או מופת.

 כי תלאו – עד שתיחסו לאוּת ופסיקת כח גם אל אלהי – לבלי האמן באותותיו:

 מלבי"ם הלאות – הפעיל, וכן תלאו – וגדרו פסיקת הכח כנ"ל (א' י"ד):

 

(יד) לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל:

מלבי"ם לכן יתן ה' הוא (מעצמו) לכם אות – (הנה האות הזה לא היה בו איזה פלא ושינוי טבע, רק ר"ל אות וסימן כמו וקשרתם לאות על ידך, שע"י שצוה לקרא שם הילד עמנו אל זה היה אות וסימן שיזכרו כי ה' עמנו. וכן יתר האותות שנתן כמו קריאת הילד מהר שלל חש בז, וכתיבת המגלה (לק' ח') היה רק סימן לבד.

והמפרשים שבקשו למצוא באות הזה שינוי טבע טרחו בחנם, כי באמת במה שיגיד הנביא אחרית דבר מראשית ובא הדבר אשר דבר בשם ה' הוא האות האמתי לאמתת נבואתו,

רק יען שהנבואה לא תתקיים לפעמים, וזה ימצא בעת ינבא לרעה, שבשוב רשע מרשעתו תתבטל הנבואה כמ"ש ירמיה לחנניה בן עזור (ירמיה כ"ח),

אבל כשיצוה ה' אל הנביא לעשות איזה פעולה עם נבואתו, אז תבא הנבואה בכל אופן, כמו שבארתי זה במק"א באורך.

ולכן מה שצוה ה' אל ישעיה שיקרא שם הילד עמנו אל ומהר שלל ולכתוב על הגליון. היה זה אות וסימן שנבואתו תתקיים ולא יחזור בה אף אם ישתנה ענין העם שהתנבא עליהם, וזה האות שכיון פה, וא"צ עמו מופת חוץ לטבע).

 הרה – שכבר היתה הרה.

 העלמה – אשת הנביא [כן גם פרש"י, ולדעת הרד"ק העלמה היא אשת אחז], וקראת – צווי, צוה ה' שתקרא כן שם הילד לסימן ואות שה' יהיה עמנו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יד) הוא – כפילות הכינוי ר"ל הוא מעצמו: העלמה – נערה ועלמה, מציינים שנות הבחרות, בין בתולה בין בעולה, כי מצאנו נערה בתולה, מבואר שיש נערה בעולה, ומצאנו ג"כ, ודרך גבר בעלמה (משלי ל'), רק עלמה מציין יותר חוזק הגוף מנערה וכן עלם מן נער, עמש"ש בפי' בראשית (כ"ד מ"ד):

[בא לשלול בזה התפיסה הנוצרית שראתה בפסוק זה רמז לבעולה הטמאה שנתעברה מרוה"ק כביכול…].

 

(טו) חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב:

מלבי"ם חמאה – בעת שיגיע הנער לזמן שידע למאוס ברע ולבחור בטוב יאכל חמאה ודבש היערים,

ור"ל שמצייר עם הילד ציור האומה בכללה, שכמו ששמו עמנו אל מצייר כלל האומה שה' עמהם,

כן אכילתו חמאה ודבש מצייר כלל האומה שעמה אל שתאכל חמאה ודבש.

וכל זה מן האות והסימן שאף שעתה ארץ יהודה חרבה, ה' ברחמיו יותיר לה שארית    – ואיך יהיה זה?  מבאר:

 

(טז) כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ:

מלבי"ם כי בטרם – שהוא לזמן קרוב.

 תעזב האדמה אשר אתה קץ בה – היא אדמת רצין ופקח אשר אתה קץ ומואס אותה. תעזב מיושביה.

 מפני שני מלכיה – מסבת רעת שני מלכיה ורשעתם, וממילא אחר שתחרב ארצם יהיה שארית לארץ יהודה:

 מלבי"ם לספר ישעיה פרק ז פסוק טז – חלק באור המלים

(טז) מפני – מסבת, כמו מפני אשר ירד עליו ה' באש (שמות י"ט):

 

(יז) יָבִיא ה' עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר :

רש"י יביא ה' עליך ועל עמך – על חזקיהו בנך המולך אחריך ולפי שהוא צדיק לא קראו בנו.

ימים אשר לא באו – מיום שנחלקה מלכות בית דוד וסר אפרים מעל יהודה ומה הם הימים ימי חיל מלך אשור ואף בהם יעשה ליהודה

וכן מנינו (בדברי הימים ב כח) שבא מתחילה על אחז דכתיב ויבא עליו תגלת פלאסר וצר לו ולא חזקו ובימי חזקיהו בנו נעשה הנס:

מלבי"ם יביא – אבל גם אתה מפני שאינך בוטח בה' שצוה לך השמר והשקט, ואתה לא בטחת בו וקראת אל מלך אשור לישועה, לכן גם עליך יעבור כוס,

וה' יביא אליך את מלך אשור כפעם בפעם להחריב ארצך (כמ"ש במ"ב ט"ז, ודה"ב כ"ח),

ומספר והולך מה שיעשה מלך אשור.   למיום סור אפרים – מיום שנחלקה מלכות ב"ד:

 

(יח) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וּלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר:

רש"י ושרק ה' – ירמוז להם שיתקבצו. לזבוב – חיילות רבות כזבובים מארץ מצרים יבואו עם סנחריב.

יאורי מצרים – לפי שכל ארץ מצרים עשוייה יאורים שאין הגשמים יורדים שם אלא נילוס עולה ומשקה.

ולדבורה – חיל גבורים עוקצים כדבורים:

מלבי"ם והיה ביום ההוא – כששב מלך אשור ממצרים שם פניו לכבוש את ארץ יהודה,

והמשיל מצרים לזבוב שהוא חלוש מדבורה, כן היו חלושים מאשור:

 

(יט) וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים:

מלבי"ם ובאו ונחו – הזבובים והדבורים האלה ינוחו בבקעת החרבות ובחורי הצורים בין הקוצים והסנאים מקום שדרך הזבובים לשכון שם, והוא משל על התפשטותם בכל הארץ:

מצודות ציון בנחלי – ענין עמק וכן ויחפרו עבדי יצחק בנחל (ישעיהו ה). ובנקיקי – ענינו שן הסלע וכן בנקיק הסלע (ישעיהו נה). הנהלולים – שם אילני סרק פחותים ונבזים:

 

(כ) בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה :

מלבי"ם והיה ביום ההוא – כל זה בימי אחז.

 יגלח ה' – ה' יגלח או, ע"י תער השכירה אשר בעברי נהר – ומפרש מי היא התער השכירה הזאת.

 במלך אשור – היינו ע"י מלך אשור שבא מעבר הנהר והוא נמשל לתער השכירה המשיר כל השער בו יגלח ה' את הראש – וכו',

ר"ל כי שערות הראש היה דרך לגלחם בימים ההם, והיה גנאי שלוח פרע שער ראשו, (שכן הוזהרו הכהנים שלא לגדל פרע והמלך מסתפר בכל יום),

ושער הרגלים היה נוול ג"כ, אבל לא כ"כ כי היה נוול בסתר,

אבל שער הזקן היו מגדלים אותו לכבוד ותפארת.

עפ"ז המליץ כי התער הלז והוא מלך אשור יגלח שער הראש, והוא משל אל הרשעים הגדולים שנוולם גלוי וחטאם מפורסם,

וגם שער הרגלים והם החוטאים בסתר שנוולם נסתר,

אבל כיון שנתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, והתער עצמה (לא ע"י ה'), תספה גם את הזקן – שהוא משל אל הצדיקים, וע"כ ייחס זה אל התער לא אל ה', ואמר תספה לא תגלח, כי זה אינו גלוח רק השחתה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כ) השכירה – הגדולה כמו גם שכיריה בקרבה, וב' במלך אשור ב' הכלי, והוא באור של תער השכירה:

 תספה – נקבה נסתרת, מוסב על התער, והוא יוצא, ואת הפעול עד, וענינו השחתה:

 

(כא) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן:

מלבי"ם והיה ביום ההוא – מ"מ גם אז יתקיים האות של עמנו אל, ואות שיאכל הילד חמאה ודבש, כי מרוב השממון שתחרב המדינה יחיה כל איש לעצמו עגלת בקר:

 

(כב) וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

מלבי"ם והיה – ובזה תהיה השפע רב כ"כ עד שיאכלו חמאה,

כי החלב אינו מתקיים ובהכרח יעשו ממנו חמאה, כי לא יוכלו למכור החלב לסחורה כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ – ומי יקנה, אחר שכולם יהיה להם חמאה ודבש:

 

(כג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה:

מלבי"ם והיה – ואם תשאל, למה יאכלו חמאה ודבש ולא לחם ויין?

משיב, כי כל הארץ תהיה לשממה, עד שהמקום שיש שם אלף גפנים השוים אלף כסף – יהיה שמיר ושית וכ"ש כי שדי תבואה יהיה שממה, ולכן יצטרכו להחיות א"ע מחלב הבהמות.

 לשמיר ולשית יהיה – המליצה תצייר, כאילו השמיר והשית הוא יהיה אדוני הארץ, עד שהכרם היקר השוה אלף כסף יהיה שלו וקנינו:

 

(כד) בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה כִּי שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ:

רש"י בחצים ובקשת יבא שמה – כל הרוצה ליכנס לתוכו יהא צריך קשת וחצים בידו למלט עצמו מחיות רעות ונחשים ועקרבים:

 רד"ק בחצים יבא שמה – עתה בא שמה מי שירצה לבא בחצים ובקשת מפני המלחמות לפיכך תהיה עתה כל הארץ שמיר ושית שאיננה עבודה מפני המלחמה ותעלה שמיר ושית:

מלבי"ם בחצים – מצייר כאילו השמיר והשית יבא שמה אל הכרמים היקרים בחצים ובקשת – ויכבוש אותם בחרבו ובקשתו עד שיהיו שלו וקנינו, והוא ציור מליציי, ועתה מבאר המליצה, כי שמיר ושית תהיה כל הארץ:

 

(כה) וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה:

רש"י וכל ההרים – אשר שם שדות לבן לתבואה. אשר במעדר יעדרון – היא כמין מריש שקורין פשויי"ר בלעז. לא תבא שמה יראת שמיר ושית – כי בהם יתעסקו לזרוע תבואה למאכל שאי אפשר בלא התבואה אבל הגפנים יהיו לבז

כי אותו הדור של חזקיה ישובו אלי לעסוק בתורה ולא לשתות יין וכן היתה כדאיתא בחלק בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש שלא היה בקי בהלכו' איסור והיתר וטומאה וטהרה ועל אותו הדור הוא אומר והיה כל מקום וגומר הוא שנאמר (משלי כה) אשר העתיקו אנשי יחזקיהו מלך יהודה. והיה למשלח שור – שם ירעו בהמותיהם מרעה שמן:

מלבי"ם וכל – ואם תשאל א"כ איפה ירעו הבהמות אחר שכל הארץ תהיה שמיר ושית?

 משיב, ההרים הגבוהים אשר א"א לחרוש שם בכלי חרישה מרוב גובהם, רק במעדר וכלי חפירה יעדרון, אל ההרים האלה, לא תבא שמה היראה והממשלה של השמיר והשית –

מצייר כאילו השמיר והשית הכובש את הארץ לא תשיג ידו לכבוש ההרים הגבוהים ולהפיל יראתו עליהם, ושם יהיה למשלח שור ושה שם ירעו וירבצו.

והכונה כי מקומות היקרים יהיו שממה ומקומות הבלתי חשובים יהיו מיושבים לרבץ בקר וצאן: