ישעיה

ישעיהו פרק ח

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז:

רש"י גליון – מגילה. בחרט אנוש – במכתב כתב אשר ירוץ כל אנוש הקורא בו אפי' אנוש כל שהוא ואפילו אינו חכם וכן ת"י כתב מפרש.

למהר שלל – לבא סנחרב ולשלול את כל הון עשרת השבטים ולהחיש לבוז נבוכדנצ' אחריו את צדקיהו ודורו:

 רד"ק ויאמר ה' אלי, גליון – פירוש אגרת, י"ת לוח ובאמרו גדול והוא לא צוה לכתוב בו אלא ארבע תיבות אולי היו דברים רבים והיה ענינם זה למהר שלל חש בז או לא היו אלא ארבע תיבות אלה, והגליון היה גדול למשל על ארץ ישראל כמו שהיה הגליון גדול והכתב בה מעט כן היתה ארץ ישראל רחבת ידים והיושבים בה מעט שגלו עשרת השבטים והיתה חרבה רובה,

ופירוש בחרט אנוש, לפי שהיה זה במראה הנבואה אמר לו שיכתוב זה בחרט אנוש

כלומר שלא יחשוב כי זה שצוה לו לכתוב במראה הנבואה לבד אלא שיעשה כן ממש, [ו]בעבוֹר הנבואה מעליו יכתוב זה בחרט אנוש

כי אותו שהוא נכתב בחרט אנוש במראה הנבואה אינו בחרט אנוש כי אינו מעשה ממש כמו שהלך ישעיהו ערום ויחף ולקח הושע אשת זנונים והעביר יחזקאל תער על ראשו ועל זקנו כל זה היה במראה הנבואה,

לפיכך אמר לו וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז, והמלות האלה כפל ענין במלות שונות, והכפל לחזק הענין ולמהרו, ויונתן תרגם בחרט אנוש כתב מפרש:

מלבי"ם ויאמר ה' אלי – (זה נמשך לענין האות שזכר למעלה (קאפיטל הקודם פי"ד) שנתן לו ה', על שיהיה עמם ע"י קריאת שם הילד עמנו אל,

עתה צוהו שיעשה ג"כ אות וסימן על מפלת רצין ופקח, ע"י חרט הגליון וקריאת שם הילד השני מהר שלל חש בז.

וכל המאמר שבסימן הקודם מן פסוק י"ז עד סוף הקאפיטל, הוא מאמר מוסגר, שאגב הודיע לו שיען שלא סמך על דבר ה', ובקש עזר ממלך אשור, לא יבא האות של עמנו אל בימיו בשלמותו, כי גם עליו יעבור כוס ע"י מלך אשור שסמך עליו,

והאות של עמנו אל לא יתקיים עתה אך במקצת כי יתן להם מחיה מעט, עד זמן חזקיהו שאז יתקיים שם זה בשלמות כמו שינבא בתחלת סימן ט'),

גליון גדול – קלף עב וקשה.

 בחרט אנוש – צוהו לצייר צורות של אנשים לוחמים ובוזזים ושוללים,

ויהיה מצויר בו ציור המורה מהר שלל – שבזמן קרוב יהיה ארם ואפרים לשלל ובזה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (א) גליון. מגלה היא מן הכפולים, שרשו גלל, וענינו ספר העשוי להיות נגלל כס"ת שלנו. ומגלת ספר, ספר העשוי בגלילה. מגלה עפה, שמגלה זו לא נגללה אז רק נכפלה.

אבל גליון, מנל"ה [מנחי למ"ד הפועל], שרשו גלה, לוח של קלף קשה, יציירו בו צורות משוחים בששר ותולים אותו על הקיר גלוי לא נגלל:

 בחרט אנוש – חרט שם המכתב נהגו בו החרטומים בימי קדם לצייר מושגים וענינים ע"י תמונות מוסכמים ביניהם מן חיות עופות בני אדם אילנות וכדומה (היראגליפענשריפט [הירוגליפים (ז') כתב חרטומים, כתב תמונות, שיטת הכתיבה של המצרים, כתב בלתי ברור])

וחרטומי מצרים השתמשו בו, וע"ז אמר (שמות ל"ב) ויצר אותו בחרט, שצייר תחלה צורת העגל בכתב חרטום.

וחרט אנוש נקרא אם ציירו המושגים על ידי תמונת אנשים, ציור של אנשים, כמו פה שצוה ה' אל הנביא שיצייר ציור מהר שלל, על ידי תמונות אנשים מצוירים לוחמים והורגים בוזזים ונהרגים ונבזזים, וע"כ היה צריך גליון גדול לצייר עליו שני מחנות, מחנה מנצחת, ומחנות ארם ואפרים מנוצחים:

 מהר שלל חש בז – יש הבדל בין שלל לבזה. שלל, הוא הרכוש והקנינים הנשאר בעיר אחרי נפול בעליהם במלחמה, מענין השמטה. כי ישל זיתך, אף שלא בזזוהו עדיין,

אבל בז לא יקרא עד אחר שבוזזים אותו איש לו וע"כ נמצא פעל בז על השלל, ושלל הערים בזונו לנו (דברים ג'),

וכן לשון חלוקה, ארדוף אשיג אחלק שלל (שמות ט"ו), ולא נמצא לשלול בז, או יחלק בז, וכן נמצא לשון שלל על הצלת נפשו, והיה לך נפשך לשלל (ירמיה כ"א ט', ל"ח ב', ל"ט י"ח, מ"ה ה'). ר"ל להשמטה מן ההורגים,

גם מצאנו שלל שלא בעת מלחמה, כמוצא שלל רב. ובזה אמר פה תחלה מהר שלל, יהיה הכל שלל והפקר בההרג בעליהם ואח"כ יחיש האויב לבוזזו,

וע"כ תפס פעל מהר אצל שלל ופעל חש אצל בזה, למ"ש למעלה (ה' י"ט) כי מהר הוא בבחינת הזמן ונופל על שלל שנעשה מאליו, [שבמהירות יהיה להם לשלל]

וחש הוא בבחינת האדם המזדרז. ונופל על בז שנעשה ע"י בני אדם:

 

(ב) וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ:

רש"י ואעידה לי – גם באותן הימים בימי יהויקים על אותו פורענות שני עדים נאמנים האח' לבשרם רעה העתידה לבא עליהם אוריה הכהן שהרגו יהויקים שנאמר (ירמיה כו) וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריה בן שמעיה מקרי' היערי' ויתנבא על העיר הזאת ועל המקום הזה את כל דברי ירמיה. ואת זכריה בן יברכיה – בשנת ב' לדריוש עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלי' (זכריה ח) אוריה סימן לזכריה אם תראו שתתקיים נבואת אוריה תהיו מצפים שתתקיים נבואת זכריה כשם שהעדותי בשל סנחרב עמוס וישעי' עמוס לפורענותן של עשרת השבטים וישראל גלה יגלה (עמוס ז) וישעיה (ישעיהו לב) להבטחתו של חזקיהו כשימלוך: [רד"ק ולדעתם יהיה ואעידה לי דברי האל יתברך, וכן תרגם יונתן ואסהיד קדמי סהדין וגו':]

מלבי"ם ואעידה – השם אומר, ואני אעיד לי עדים שיחתמו על הגליון הלז לקיים דבריו בכל תוקף, והם אוריה וזכריה

(והמליצה בזה כי יען שהציור הזה היה מורה פורעניות על אפרים, ותכלית הפורעניות היה להושיע את יהודה, שע"ז היה מורה שם עמנו אל,

והיה מעורב בנבואה טובה ורעה יחד, הזמין ע"ז שני עדים מתנגדים בשליחותם,

כי אוריה התנבא פורעניות בימי יהויקים, וזכריה התנבא נחמה, ואמרו חז"ל כשם שנתקיים נבואת אוריה וכו':

 מלבי"ם חלק באור המלים  (ב) ואעידה – יש מחליפים הא' בה', וי"א שהוא עתיד במקום עבר ולמש"פ נכון:

 עדים – מעיד כולל גם ההתראה שהעד מתרה בו, ובזה המבדיל בינו ובין עונה, וע"כ יצדק שם זה על הנביאים המתרים ומזהירים:

 

(ג) וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז:

רש"י ותלד בן – הוא הבן עצמו שקראה הנביאה עמנו אל על שם שהיה הקב"ה בעזר של חזקיה כשימלוך וא"א לומר שבן שני הוא שהרי שנינו בשנת ד' לאחז נאמרה נבואה זו ובשנת ד' לאחז נהרג פקח וא"א שני בנים להוולד בשנה אחת בזה אחר זה

וישעיה אביו קרא שמו מהר שלל על שם פורענות העתידה לבא על רצין ובן רמליהו שהיו באין ליטול מלוכה מבית דוד ותושבת מלכותו של חזקיה:

רד"ק ואקרב אל הנביאה – היא אשתו וקראה נביאה לפי שהיתה אשת נביא, ושני דברים העיד בענין זה כתיבת הגליון והבן הנולד לישעיהו הנביא:

 מהר שלל חש בז – לא נקרא שם הנער בד' תיבות האלה כאחד אלא אמר שיקראו שמו מהר שלל או חש בז כי שני הזוגות ענין אחד פעם יקראו אותו מהר שלל ופעם יקראו אותו חש בז:

מלבי"ם ואקרב אל הנביאה – אשת ישעיה.

 ותלד בן – הוא היה בן אחר (רש"י נתקשה איך אפשר שנולדו שניהם בשנה אחת,

וי"ל למ"ש למעלה הנה העלמה הרה שהיתה הרה מכבר, יצויר שהיה בחדש התשיעי להריונה, או שהעלמה היתה אשת אחז, ומ"ש הילדים אשר נתן לי ה', ר"ל לי לאותות).

 קרא שמו – (מה שנתן על מפלת רצין ופקח שני אותות, ועל תשועת יהודה רק אות אחד מבואר במ"ש (למעלה ז' י"ד), כי תוכן האות היה לקיום דבר הנביא ע"י שבא עם נבואתו דבר פעליי, שבזה א"א שיחזור ה' מדבריו אף שישתנה ענין העם אשר נבא עליהם,

כי זה היה ענין כל המעשים שצוה ה' אל הנביאים, כמו הליכת ישעיהו ערום ויחף, ושיקנה ירמיהו אזור פשתים וישא מוטות וכדומה, וידוע כי יש הבדל בין מה שיתנבא הנביא לטובה שבזה לא ישוב ה' מדבריו אף שיחטאו העם, ובין מה שיתנבא לרעה שישוב ה' מדבריו בעת ישובו העם מדרכם הרעה, וכמו שמבואר בירמיה (כ"ח ח' ט'),

ולכן על תשועת יהודה שהיא לטובה היה די בסימן אחד,

ועל מפלת רצין ופקח שהיה לרעה היה צריך לחזקו בפעולות שונות ונתן שני אותות):

 

(ד) כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר :

רש"י ישא את חיל דמשק – ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה (מלכים ב טז). ואת שלל שומרון – לאחר שנהרג פקח ומלך הושע עליו עלה שלמנסר מלך אשור ויהי לו הושע עבד ונתן לו מנחה ושוחד (מלכים ב' טז) הוא שלל שומרון כל אלה היה בשנת ד' לאחז:

מלבי"ם ישא – מוסב על הילד, הילד הזה החלש אשר אינו יכול לקרא עוד אבי ואמי – יתעצם בכח וישא לפני מלך אשור חיל דמשק ושומרון

והיא מליצה נפלאה, שמציין בהילד הזה הנבואיי, הפעולה הנבואיית ששמו מורה עליה כאילו הוא הנושא השלל והוא הפועל כל זאת, כמו שציין בילד הקודם שיאכל חמאה ודבש, שהיא מליצה על אכילת האומה בכללה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) ישא – להמפ' חסר הפועל [שצריך היה לומר ישא אשור ל…], ולדעתי מוסב על הנער:

 

(ה) וַיֹּסֶף ה' דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר:

מצודות דוד ויוסף וכו' – עוד הוסיף לדבר עוד בדבר רצין ובן רמליהו:

 מלבי"ם ויסף – (מבואר כי נמצא אז קשר ביהודה, אשר רצו לפרוק עול מלכות יהודה ולהתחבר עם פקח, וע"ז בא אל הנביא נבואה מיוחדת, להזהיר את העם מקשר המרד.

והודיעם כי מלכות אפרים תכלה במהרה, בשנת שש לחזקיה, ושאז יתרומם קרן בית דוד, וזה נמשך עד סימן ט' פסוק זיי"ן):

 

(ו) יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ:

רש"י את מי השלוח ההולכים לאט – במלכותא דבית דוד דמדבר להון בניח כמי שלוחא דנגדין בניח,

שלוח מעין הוא ושמו גיחון ושילוח שרצו להסיר את מלכות בית דוד בימי אחז לפקח בן רמליהו,

וכאן ניבא על שבנא וסיעתו שרצו למרוד בחזקיהו שמאסו בו על שראוהו שלא היה בוחר בשולחן מלכים אלא אוכל ליטרא ירק ועוסק בתורה עליו נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג) וראו את פקח בן רמליה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה והיו מליזין על חזקיהו ואומרין זה הגון להיות מלך אין זה מלך אלא רצין בן רמליהו היו ראויין למלוך בחייהן וזהו ומשוש את רצין וגו'

אמר להם הקב"ה אוכלין אתם מתאוין? אני מביא עליכם אוכלין הרבה הנה ה' מעלה עליכם וגו' את מי הנהר העצומים תחת מי השילוח החלשים והנוחים:

מלבי"ם את מי השלח – היה דרכם למשוח המלכים אצל מעייני מים, ומלכי דוד נמשחו אצל מי השלוח מעין קטן נמשך בנחת והיה לאות כי מלכותם תמשך בנחת ובבטחה,

מצייר כי מאסו מלכות השקטה הזאת, ושמחתם הוא את רצין וארם ופקח בן רמלי' – שרוצים להתחבר אליו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ו) השלח – נהר גיחון. משחו אצלו את שלמה (מ"א א'), וחז"ל בהוריות (י"א) כריתות (ה'):

 ומשוש – שם, סמוך למלת את, וכן מקום לא ידע אל:

 

(ז) וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו:

מלבי"ם ולכן – כי לא רציתם במעין, יעלה ה' עליכם את מי הנהרמליצה על מלכות אשור שנמשחו אצל נהר פרת להורות על מלכות שוטפת ונמרצת.

 העצומיםבאיכות והרבים – בכמות. ומבאר נגד העצומים את מלך אשור – ונגד הרבים את כל כבודו – חיילותיו הרבים.

 ועלה – הנהר.

 על כל אפיקיו – מוצאי מימיו, ר"ל כי יקרה שהנהר יתמלא עד שיעבור את גדותיו, בעת שיסתמו את אפיקיו שהם הצינורות ששם יגרו מימיו [המוציאים ממנו את מימיו],

אבל הנהר הזה הגם שיעלה על כל אפיקיו [ולא יסתמו אפיקיו – הצינורות המוציאין מימיו] מ"מ יתרבה כ"כ עד שיתמלא ויעבור את גדותיו

והנמשל שהגם שמלך אשור ילחם בעת ההיא בעמים רבים, אשר ישלח גדודיו לשם,

מ"מ תהיה מחנהו גדולה כ"כ עד שימלא גם ארץ יהודה, כמ"ש וחלף ביהודה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ז) אפיקיוצינורות להגרת המים, מלשון נפק בארמי, או משמש עם פעל התאפק דבר והפוכו:

 

(ח) וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל :

מלבי"ם וחלף – תחלה יחלוף ביהודה דרך עראי, מבלי יעשה רושם כלל, ואח"כ יתפשט יותר עד כי ישטף – את כל אשר יפגע, ואח"כ ועבר – בקביעות כפעם בפעם, (ונזכר בתוספתא כי בשלש מחנות עבר סנחריב לארץ יהודה, ועי' למעלה א' ו').

 עד צואר יגיע – אחר שיקבע הנהר מהלכו שם יתרבו מימיו בעומק עד שיגיע עד צוארו של אדם באופן שכל העובר בו יהיה בסכנה גדולה,

ולא לבד שיתפשט באורך ובעומק, כי גם ברחבו יהיה מוטות ונטיית כנפיו – ופרישת מחנהו, מלא רוחב ארצך

אתה עמנואל – מדבר כן אל הילד, כי צייר את האומה בהילד הזה, וקורות האומה מיחס אל הילד, ר"ל אתה יהודה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ח) וחלף, ועבר – חליפה דרך עראי, ואינו עושה רושם, והעברה בקביעות. אם עובר מקצה לקצה נקשר עם את, ובמקום עצמו נקשר עם ב':

 מטות – שרשו נטה, והדגש למלאות הנו"ן, שכמו שנמצא על האהל פרישה ונטיה, ויפרוש את האהל, ויט האהל, כן בכנף, יפרוש כנפיו אם פורש למעלה, ונטיית הכנפים אל הצדדים:

 

(ט) רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ:

מלבי"ם רעו – אחר ההוצעה הזאת מסב פניו אל הקושרים אומר א"כ רעו – והתחברו אל העמים – וכרתו ברית עמהם למרוד באדוניכם אבל וחתו – דעו כי תשברו.

 

 והאזינו, כל מרחקי ארץ יאזינו – מה שאני אומר.

 התאזרו – למרוד אבל תחתו, תתאזרושנית וכ"ז לא יועיל כי תחתו:

 מלבי"ם רעו – מענין התחברות, ריעך וריע אביך:  וחתו – מענין שבר, ושרשו חתת:

 

(י) עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל :

מלבי"ם עצו – איך לקיים הקשר אבל העצה הזאת תופר,

וגם תדברו דבר – והסכמה, ולא יקום, כי האל עמנו – אשר יפר עצתכם:

 מלבי"ם חלק באור המלים עצו עצה, דברו דבר

העצה היא ענין עיוני, דורש הטוב שבאמצעיים האפשריים להגיע אל התכלית, ואז נאמר שמיעץ,

ועת הסכים וגמר בלבו הטוב והקרוב מכל צדדי האפשר, נקראת הסכמה זאת עצה.

והדבר הוא ענין מעשי, שדובר לעשות ולפעול,

ויפול אם לפני העצה, עת שמסכים על איזה תכלית מרוצה אצלו, למשל ללחום, נאמר שדבר דבר [-להלחם], ואח"ז מיעץ עצה על האמצעיים [באיזה נשק, זמן, כמות חיילים, כיוון התקיפה ועוד], ובכזה אמר (שופטים כ' ז') 'שימו לכם דבר ועצה הלום',

ואם אחר העצה אם פוקד לעושי רצונו להוציא עצתו אל הפועל [שאחר ההחלטה להלחם, וההחלטה על פרטי המלחמה, מורה לאותו החיִל לצאת לקרב] ובכזה אמר (שם י"ט ל') עוצו ודברו. וכן פה על כונה זו:

 

(יא) כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר:

מלבי"ם כי – דבר זה אמר ה' לי בעת התגבר עלי הנבואה, ואז יסרני בל אלך עם הקושרים. וכה אמר אלי:

רש"י בחזקת היד – בהתגבר הנבואה עלי כשהוסיף לדבר עלי בדבר זה כמו שכתוב למעלה ויוסף ה' דבר אלי (ישעיהו ז) ובלשון זה אמר (יחזקאל יז) ויד ה' עלי חזקה לשון נבואה.

ויסרני מלכת וגו' – הזהירני שלא להיות בעצת שבנא הסופר וסיעתו שנקשרו למרוד על חזקיהו כמו שמפורש (בסנהדרין כו) ויש רמז בספר הזה (ישעיהו כב) לך בא אל הסוכן וגו'. ויסרני – כמו וליסרני:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יא) בחזקת היד – כמו ויד ה' עלי חזקה:

 ויסרני – תוכחה, בא לרוב בין אנשים שוים. ומוסר בא לרוב, מן הגדול אל הקטן:

 

(יב) לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ:

מלבי"ם לא תאמרון – שיעור הכתוב, לכל אשר יאמר העם הזה קשר לא תאמרון קשר – מה שיחלטו העם שהוא קשר של קיימא, אני מצוכם בל תאמרו שהוא קשר, כי אינו קשר ולא יתקיים.

 ואת מוראו – של הקשר לא תיראו – כי לא יוכל להרע לכם,

ואף גם בל תעריצו – בל תחשבו אותו לדבר חזק ועריץ כי חלוש הוא בעצמותו,

(כי לפעמים ייראו מחלש אם יוכל להזיק. ולא ייראו מגבור בלתי מזיק ומ"מ יחזיקו אותו לגבור, לכן כפל דבריו), רק:

רד"ק לא תאמרון – לא תחשבו ולא תרצו זה שתקשרו ותמרדו במלכות בית דוד, וכמוהו הלהרגני אתה אומר, ויאמר להכות את דוד, או פי' לא תאמרון איש לאחיו:

 ואת מוראו לא תראו – מה שהם יראים והם רצין ופקח לא תראו אותם ולא תערצון לא תתנו להם בלבבכם ובפיכם העריצות והכח כמו שהעם הזה עושים, כי אין לכם כח עליכם אם לא ירצה האל,

ויש מפרשים נבואה זו בימי חזקיהו שהיו יראים ממלך אשור, ואמר כי שבנא וסיעתו השלימו בסתר עם מלך אשור, וכן פירשו רז"ל:

מלבי"ם חלק באור המלים (יב) קשר – כן נקרא קשר המרד על שמתקשרים לרוב בשבועה:

 מוראו – מציין היראה כעצם מופשט:

 תעריצו – ערץ מענין מורא בא תמיד בקל, ולכן פרשתי פה ענין חוזק,

ועריץ הוא יותר מן גבור, שמתאר את הגבור, כגבור עריץ (ירמיה כ' י"א), ר"ל גבור מופלג בגבורתו:

 

(יג) אֶת ה' צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם:

מלבי"ם את ה' – רק אותו תקדישו, ע"י שתשמעו מצותיו,

והוא – יהיה סבת מוראכם – על ידו ייראו מפניכם,

ולא שייראו מפניכם יראה דמיונית רק, והוא מעריצכםומחזיקכם באמת [רד"ק ל' עריצות וכח].

 

(יד) וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם:

מלבי"ם והיה למקדש – כשם שתקדישוהו כן יהיה למקדש מעוז מכל צר וצוקה. אבל להקושרים יהיה ה' לאבן נגף. והנה היו אז שתי כתות,

א] שני בתי ישראל, שהוא אפרים ועשרת השבטים עם פקח, ובית יהודה שגרו חוץ לירושלים אשר כבשם פקח במלחמה הראשונה, והיו גם כן נגד מלכות ב"ד,

ב] כת הקושרים בתוך ירושלים אשר חשבו לפרוק עול ולהדבק בפקח,

ונגד זה אמר, כי לשני בתי ישראל – שהם יסדו את הקשר, יהיה הקשר לאבן נגף – כי על ידי קשרם סבבו שבא עליהם מלך אשור והגלה אותם,

אבל ליושב ירושלם – שגם שם נמצא קושרים על מלכם, יהיה הקשר לפח ומוקש – שהפח אינו מזיק רק למי שבא אל תוכו ונלכד בו, כן אותם שיצאו מירושלים אל פקח השיגם ג"כ חרב מלך אשור,

אבל אותם שלא יצאו מן העיר לא תשיגם הרעה.

(וכפל ואמר אבן נגף וצור מכשול – כי סכנת צור מכשול גדול יותר מן סכנת אבן נגף, אף שבצד אחר אבן נגף גרוע יותר שהוא עצמה המזיק, לא כן הצור שהוא רק גורם שנכשלים בסבתו.

כן בנמשל העצה של הקשר שיחשבו למרוד יהיה כאבן נגף להיזק קטן כי לא יועילו במרדם. אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר ובגללו יהיה קשה כצור מכשול שעל ידו יבא מלך אשור ויגלם בגולה.

וכן על כונה זו כפל, לפח ולמוקש – היזק של המוקש גדול יותר מהיזק הפח, כי המוקש מזיק והורג את החי, אף שבצד אחד פח גרוע ממוקש, כי הצידה של הפח בא ע"י כח הציד ופועל כפיו שמושך הפח וצד את הבע"ח,

אבל המוקש מזיק וצד מעצמו בלא כח הציד, ובזה הציד רק גורם ומסבב, כן הקשר בעצמו שיצאו מירושלים להתחבר אל פקח היה להם לפח ולהיזק קטן שנצודו בתוכו ע"י פקח שיחזיק אותם לעבדים,

אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר וגרמתו שהגלו ביחד עם עשרת השבטים היה דומה כמוקש גדול,

נמצא פח מגביל עם אבן נגף, ומוקש מגביל עם צור מכשול):

 מלבי"ם חלק באור המלים (יד) למקדש – ארמון משגב, כי מקדש מלך הוא (עמוס ז'):

 אבן נגף. צור מכשול – צור קשה מאבן,

וההבדל בין נגף ומכשול הוא, א] הנגף מתנגפים בו בעצמו, והמכשול נכשלים רק בסבתו,

ב] נגף רק נגיפה והכאה, פן תגוף באבן רגלך, והמכשול גורם נפילה לגמרי, שנפילה סמוכה אצל מכשול בכל מקום:

 לפח ולמוקש – מובדלים בב' דברים,

א] הפח, צד [את האדם] ואינו מזיק, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, והמוקש, צד ומזיק, במוקשים ינקב אף (איוב מ'),

ב] המוקש, הוא הסבה הנמצא בפח שבו ילכד החי, והוא הלוכד בעצמו, וע"כ הונח על כל דבר מזיק שם מוקש, ובפעל פן תוקש בו, אבל הפח, אינו צד רק ע"י המוקש, התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה (עמוס ג' ה'):

 

(טו) וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ :

מלבי"ם וכשלו בם – באבנים זה מגביל עם אבן נגף וצור מכשול.

 ונוקשו ונלכדו – זה מגביל עם פח ומוקש:

רש"י וכשלו בם רבים – ואותן האבנים יכשלו אלו וסיעתם שניהם יפלו ביד שונאיהם,

פקח נהרג שהרגו הושע,

וי' השבטים נפלו ביד סנחרב, ושבנא יצא מירושלים כשעלה סנחרב מעליה לילך על תרהקה מלך כוש שטף [את] שבנא וסיעתו [והוליכם בזיקים (ילקו"ש)] והלך לו:

 

(טז) צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי:

מלבי"ם צור – אחר שהודיע ה' לי הנבואה הזאת מאשר יכשלו שני בתי ישראל בעצת פקח,

אמר לי צייר את התעודההעדות וההתראה הזאת, (והוא מה שצוה לו לצור על הגליון בחרט אנוש צורת השוללים להיות לתעודה בישראל),

גם חתום – את – התורהוהלימוד הזה על ידי למודי – שהם זכריה ואוריה (שזה מ"ש ואעידה לי עדים שחתמם על הגליון להיות עדים בדבר):

 מלבי"ם חלק באור המלים   (טז) צור – מענין צורה, כמו ויצר אותו בחרט (שמות ל"ב):

 תעודה – מענין עדות, וב' בלמדי, הוא ב' הכלי:

רד"ק צור תעודה – צור בשקל סוב בתשלומו ענינו ענין קשירה, כמו ותהיינה צרורות, ומבוקעים ומצוררים, וצור מקור, וכן חתום, והוא דברי הנביא,

אמר אין לי אלא לצרור ולחתום התורה בלמודי, כלומר עם לומדי שלא יראוה אחרים אלא התלמידים, כי האחרים אינם רוצים לא לראות ולא לשמוע דברי תורה,

ואחר שהוא כן טוב שיצרור אותה אדם ויחתמנה ולא תזכר אלא עם התלמידים, כי האחרים אם אזכור להם או אראה להם דברי תורה ולא יעשוה הנה ענשם כפול אחר האזהרה,

ולמודי שם תואר לתלמידים, וכל כל בניך למודי ה' למוד מדבר,

ויש מפרשים כי הוא דברי האל ויהיה צור וחתום צווי וכן תרגם יונתן, ופי' צור כמו נצור טר סהדותא וגו':

 

(יז) וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ:

מלבי"ם וחכיתי – יאמר הנביא, מעתה אחכה ואמתין לה', הגם שהוא עתה 'מסתיר פניו מבית יעקב' – ועזבם ביד אויביהם מ"מ 'וקויתי לו' – שלא יפול מדבריו ארצה, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יז) וחכיתי, וקויתי – חכה הבא על התקוה מתקרב אל השמות המורים על המתנה כמו וחכינו עד אור הבוקר (מ"ב ז' ט'), ממתין על דבר שיבא בעתיד:

 

(יח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן :

מלבי"ם הנה אנכי – המעשים שעשיתי אנכי שהוא ציור התעודה על הגליון מהר שלל חש בז וחתימת התורה בעדים אוריה וזכריה.

 וגם הילדים אשר נתן לי ה' – שהם קריאת שמות הילדים עמנו אל ומהר שלל,

הם עומדים לאותות ומופתים – והאותות האלה הלא הם מעם ה' צבאות,

 ובודאי לא ישיב ה' את דבריו אחור אחר שבאו עליהם אותות ומופתים ועשיית מעשים בפועל:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יח) לאתות ולמופתים – כבר בארתי בפי' התורה ההבדל בין אות ומופת,

כי האות רק לסימן בלבד בין שהוא טבעי או נשגב מן הטבע,

והמופת מציין רק דבר הבלתי נתון תחת חקי הטבע, או לפחות דבר זר בעיני אנשים, מפליא רואים, עד שלא בא לסימן אל דבר אחר חוץ ממנו, כי הוא דבר נרצה לעצמו מצד עצמו,

ופה קריאת שמות הילדים עמנו אל, ומהר שלל, היה אות.

וציור המגלה בחרט אנוש, וכל העתיד לבא לא היה סימן רק הגדת העתיד כהוייתו, וזה היה המופת:

רש"י הנה אנכי והילדים וגו' לאותות – לשני אותות פורענות פקח כמו שנקרא הילד מהר שלל חש בז ותשועת בית דוד כמו שנקרא הילד עמנו אל זהו הישוב בענין לפי פשוטו

ומדרש אגדה בבראשית רבה על אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ילמדו תינוקות של בית רבן תורה,

אמר אם אין גדיים אין תיישים אם אין צאן אין רועה אגרום לו לסלק שכינתו,

אמר לו הנביא כל מה שאתה קושר התעודה וחותם התורה לסותמה שלא תמצא בישראל לא יועיל לך.

הנה אנכי והילדים וגו' – הם תלמידים שחביבין עלי כבנים יהיו לאותות ולמופתים שתתקיים תורה בישראל על ידם:

 

(יט) וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים:

רש"י וכי יאמרו אליכם – אמר רבי סימון בארה אביו של הושע בן בארי נבא שני מקראות הללו ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה,

וניבא אותם לגלות עשרת השבטים כשהגלה סנחרב לראובני ולגדי (והגלוהו עמהם) כמה שנאמר (דברי חכמים א ה)

בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי: וכי יאמרו אליכם – האומות. דרשו אל האבות וגו' המצפצפים והמהגים – לשון גנאי הוא שאף הדבור אין בהם אלא כעופות הללו שמפטפטין בקולם לשון ציפצוף והגה נופל בעופות כסוס עגור כן אצפצף (ישעיהו לח) אהגה כיונה וכן מצינו לשון ציפצוף בקול נמוך שנאמר (ישעיהו כט) והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף. הלא עם אל אלהיו ידרוש – זו תהא תשובתכ' הלא עם כמונו אשר לו אלהים כאלהינו אל אלהיו ידרוש שמא תאמרו לנו להיות כמותכם לדרוש צורכי החיים מן המתי':

מלבי"ם וכי – שיעור הכתוב:

 וכי יאמרו אליכם המצפצפים והמהגים דרשו אל האבות – שלעומת שנתן להם הנביא אותות ומופתים מה' שלא ימרדו, אשר קראם בשם תורה ותעודה, כמ"ש צור תעודה חתום תורה,

הנה 'המצפצפים והמהגים' דברי הבל ורעות רוח, 'יאמרו אליכם דרשו אל האבות והידעונים'שהם יאמרו הפך מדברי הנביא, ויביאו לכם ראיה שיש ממש בדברי האובות והידעונים,

ושאין חטא לדרוש בהם, שהלא כל עם ועם אל אלהיו ידרש – וכל אומה מאמנת באלהיה ודורשת אליו,

ומ"מ (ידרוש) 'בעד החיים' – ועניניהם, 'אל המתים' – הם האובות וידעונים שהם עצמות המתים.

אני אומר לכם (דרשו):

מלבי"ם חלק באור המלים (יט) האבות – שואלים במתים (ש"א כ"ח),

וכן הידענים, מכניס עצם מת תוך זרועו ושואל בו (סנהדרין ס"ח):

 

(כ) לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר:

מלבי"ם לתורה ולתעודהשנתן לכם הנביא כמ"ש צור תעודה,

אם לא יאמרו – (התורה והתעודה הם יאמרו) כדבר הזה

והוא שיודיעו לכם אשר אין לו לקשר הזה שחר ותועלת ואין ראוי לשחרו ולבקשו.

(מלת דרשו וידרוש בפסוק שלפני זה נמשך לשתים, דרשו אל האובות, דרשו לתורה ולתעודה.

אל אלהיו ידרוש, ידרוש בעד החיים):

(כא) וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶׁה וְרָעֵב וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה:

מלבי"ם ועבר בה – שב להשלים נבואתו מה שיהיה בארץ אפרים בעת הגלות בשנת שש לחזקיהו.

מצייר כי כולם יגלו, והאדם אשר יעבור בה בארץ יהיה איש נקשה – שהקשה גופו לכל המאורעות הקשות

וגם יהיה רעֵב – כי תהיה הארץ שממה,

וכי ירעב והתקצף וקלל את יומו בשם מלכו ואלהיו,

 ולכל מקום אשר יפנה בין אם יפנה למעלה – להסתכל שם, או אם:

 

 מלבי"ם חלק באור המלים (כא)

נקשהקשה יום, קשה עורף, שסבל מאורעות קשים. והקשה אליהם וישלם:

 וקלל במלכו – לא נמצא בשום מקום קללה שאחריו ב' שיהיה הב' סימן הפעול,

וע"כ באורו וקלל בשם מלכו, כמו ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו (ש"א י"ז), וחסר הפעול, ויקלל את יומו, או עצמו:

 

(כב) וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח:

מלבי"ם אל ארץ יביט, והנה צרה – בארץ, וחשכה – בשמים למעלה.

מוסיף לאמר, לא לבד שתהיה צרה חיצונית כי גם יהיה מעוף צוקה – עיפות של צוקת הנפש הפנימית, שגדולה מן צרה,

ולא לבד שיהיה חשכה, כי גם יהיה אפלה – שהוא גדול מחשיכה, עד שיהיה מנודח – מן האופל.

(ועל צד המליצה נראה שמצייר במליצתו הנשגבת את הצוקה והאפלה כעצמים מופשטים, וייחס אליהם העיפות וההתנדחות, אמר במליצתו הצוקה תהיה עיפה,

מצייר כי הצרה תשחית כל יושבי הארץ עד שלא ימצא שם איש לקבל הצוקה שבאה אחר הצרה, שהיא צוקת הנפש, כי לא יהיה איש, באופן שימלץ שהצוקה תהיה עיפה ונלאה מפעול פעולתה.

וכן האופל הבא אחרי החשך יהיה מנודח מן הארץ ולא יבא שמה, כי החשך בעצמו ישמיד את יושבי הארץ ולא ימצא האופל מקום לחול,

ותכלית המליצה שלא ימשכו ימי הרעה כדרך כל רעה, שתחלה תבא צרה ואחריה צוקה, תחלה חשך ואחריו אופל, כי עם ביאת הצרה והחשכה בראשיתה יכריתו את הכל.

ומפרש כי לא מועף לאשר מוצק לה – נותן טעם למה תעוף הצוקה, יען שלא ייעף המציק שהוא האויב, וישמיד את הכל, וע"כ תיעף הצוקה ולא תמצא מקום לחול):

 

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כב) צרה, צוקה – הבדלם הוא כי צרה היא הצרה החיצונית. וצוקה היא הצוקה הפנימית,

צרה היא מענין צר ומצור, וראשית הנחתו על צרירת האויב על עיר להלחם עליה לתפשה, אל תצר את מואב, והושאל ממנו אל כל צרה הבאה ע"י סבה חיצונית, צרת חולי ומכאוב, צרת עוני, צרת בנים, ודומיהם.

אבל צוקה, היא הצקת הנפש לאדם עד שמואס בחייו (פערצוויפלונג).

וימצא צוקה בלא צרה, שלפעמים יקוץ האדם מעמדו, ורוחו הפנימי כים נגרש, וים הדמיון ישא שאון דכיו עליו [נראה שר"ל מלשון דכאון] להרעיש את שלומו על לא דבר, ויגד לה כי הציקתהו (שופטים י"ד), ויתקבצו אליו כל איש מצוק (שמואל א' כ"ב),

וכן יהיה צרה בלא צוקה באדם אשר ככפיר יבטח ולא יחוש לפגעי הזמן אשר סביב שתו עליו,

לפ"ז כשאומר במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך (דברים כ"ח) צרה וצוקה (צפניה א', תהלות קי"ט, משלי א'), ר"ל צרת אויב מבחוץ, וצוקת הנפש פנימה,

כי עת יפגשו את האדם שני אלה, מכתו אנושה, כי המציר דרכו להסתתר בבית עד יעבור זעם.

והמציק דרכו לצאת ולשוטט בחוצות להקל דאבון נפשו לרוח היום, אבל המציר ומציק, אין לו תקנה:

 חשך, ואפלה – אופל קשה מחשך, חשך רק מניעת האור השמשי, והאופל בשלא יגיה גם אור ירח וכוכבים, וכן (איוב ג') היום ההוא יהי חשך, הלילה ההוא יקחהו אופל, קלל כ"א לפי ענינו (ועיין לקמן נ"ח י', נ"ט ט'):

 

(כג) כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל, אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם:

מלבי"ם כי לא מועף – מלך אשור המציק לא ייעף מבא פעם אחר פעם להשחית הארץ, כעת הראשון,

תחלה בא עליהם בימי פקח (מ"ב, ט"ו), ויקח את עיון וכו' ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה, וזה היה בשנת רביעית לאחז,

ובשנת י"ב לאחז הגלה לראובני ולגדי וחצי שבט מנשה, וגלות זה היה ג"כ קל כגלות הא' יען לא היה כללי, [אלא ארץ זבולון וארץ נפתלי],

אבל והאחרון הכביד – גלות האחרון היה כבד כי היה כללי,

עתה חושב שלשה הגליות כסדרן,

תחלה הגלה דרך הים – ארץ נפתלי היושבת בימה של טבריה כמ"ש ים ודרום ירשה.

 ואח"כ עבר הירדן – הם ראובן וגד וחצי המנשה שישבו בעבר הירדן,

אבל בגלות האחרון כלל גליל הגוים – גלילות כל השבטים לגוייהם:

מצודות דוד א"י בכללה נקראה גליל הגוים שהיתה גוללת אליה כל הגוים שהכל היו מתאוים לה ובאין לה לסחורה כענין שנאמר נחלת צבי צבאות גוים (ירמיה ג) וכ"ז חוזר למעלה שאמר לא תהיו נפתים אחר המסיתים לדרוש באובות כי בני עשרת השבטים דרשו באובות והגיע להם הרבה מהרעות:

 

 

 

 

 

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב