ישעיה

ישעיהו פרק ט

(א) הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם:

מלבי"ם העם – אחר שבאר איך לשבט אפרים שעתה שמש ההצלחה זורח עליהם יהיה אז חשך ואפלה מנודח,

אומר לעומת זה לעם ההולכים עתה בחשך שהם שבט יהודה יהיה אור בשנת ט"ו לחזקיה אחר מפלת אשור.

והנה לפעמים יהיה איש שרוי בחשך בעת יזרח אור, אם יסתתר א"ע מפני האורה בחדר חשוך,

וזה א"צ רק שיצא לחוץ ויראה את האור,

נגד זה אמר העם ההולכים בחשך – והסתירו פניהם מן האור יראו אור גדולהנמצא סביבותם.

ולפעמים ישרה איש בחשך מצד שאין אור במציאות כלל כמו בלילה שהאור תחת האופק,

וזה צריך שיזרח האור ויגיה אל אופקו,

נגד זה אמר גם ישבי בארץ צלמות – מ"מ אור נגה – ויזרח עליהם.

 (והנמשל בזה, כי שבט יהודה אור ה' וישועתו זורחת בארצם רק הם הסתירו פנים ממנה ולא ראו האור ואז יכירו הישועה בהתגלותה,

וגם יושבי בארץ צלמות והם הגולים בחלח וחבור, שרחוק מהם ישועה, ישובו אז לא"י ויחסו בצל חזקיה):

 מלבי"ם חלק באור המלים (א) אור נגה עליהם – פעל נגה הונח על האור החוזר מגשם מלוטש שאין לו אור מעצמו רק מקבל אור מדבר אחר, כמו כדור הירח, כמו שיבואר לקמן (י"ג י'), ולכן בא פעל זה על צאת אור היום מן האופק המזרחי קודם הנץ החמה, וארח צדיקים כאור נוגה (משלי ד' י"ח), יען כי האור הנראה אז אינו מגוף השמש רק מפגישת אור השמש בקיטורים העבים העולים מן הארץ, כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (ריש ברכות):

 

(ב) הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לא לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל:

מלבי"ם הרבית – הנביא מסב פניו אל ה' ואומר,

הנה הרבית – והגדלת את הגוי שהוא מחנה סנחריב במה שנתת בידם כל ממלכות הארץ,

אבל בזה [-גרמת ש]אך לולעם ההולכים בחשך שהם שבט יהודה

 הגדלת השמחה – שעי"כ גדלה שמחתם בכפל שנושעו מגוי תקיף כזה, ועי"ז יצא שמם בכל הארץ.

 שמחו לפניך כשמחת בקציר – ר"ל כי מצד אחד ישמח האדם יותר באסיפת תבואתו בקציר מבאסיפת השלל במלחמה, כי באסיפת השלל בהכרח נהרגו ג"כ מעמו במלחמה,

אבל בצד אחר ישמח יותר באסיפת השלל, כי שמחת הנצחון גדולה מכל,

אבל פה שלא לחמו ולא נהרג מהם איש, שמחתם דומה בצד אחד כשמחת בקציר שאוסף בלי מלחמה ובלא סכנה,

ובצד האחר דומה כאשר יגילו בחלקם שלל – כי נצחו את אויבם [ושמחת הנצחון גדולה כמשנ"ת] והאויב נפל ע"י מלאך ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים (ב) הגוי – אחר ששם עם שבפסוק הקודם על ישראל, יהיה שם גוי פה על אשור כמ"ש למעלה (א' ג'), ומלת לו מוסב על העם, והכתיב לא בא' בא למעט הגוי:

 כשמחת – התי"ו במקום ה', וכן אם אתן שנת לעיני, שפעת אני רואה, ויתכן שרמז למ"ש חז"ל שמפלת סנחריב היה בליל פסח בעת קציר העומר, וע"כ בא בסמוך שבהכרח חסר הנסמך כשמחת קציר בקציר, ויהיה ב' בקציר ב' הזמן, ר"ל בעת קציר בניסן, שמחו כשמחת קציר:

 יגילו – ההבדל בין שמחה וגיל, מבואר אצלי בכל התנ"ך, שמחה מורה השמחה התמידית על דבר משמח הבא בתמידות,

וגיל היא השמחה החדשה על ענין התחדש פתאום כמו מציאה, בשורה טובה, ודומיהם, וע"כ על הקציר שרגילים בו תמיד אמר שמחה, ועל השלל שהוא חידוש אמר גיל:

רש"י הרבית הגוי – נעשו גדולים לכל שומעיהם כששמעו האומות הנסי' שנעשו להם.

לו הגדלת השמחה – ולא לאויביו וכתיב לא בלמ"ד אלף לפי שלא היתה שמחת חזקיה שלימה לפי שבאותו הפרק נאמ' לו הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך (ישעיהו לח).

כשמחת בקציר – ת"י כחדוות נצחי קרב שהוא כעין הקציר הורגי אדם קוצצי צוארי' ושינה הכתוב בלשונו לדרוש שהיה אותו הנס בליל קציר העומר.

כאשר יגילו בחלקם שלל מצרים בימי משה שאף כאן חלקו שלל כוש ומצרים וחמדת כל הגוים כמ"ש (ישעיהו לז) שכשחזר מעל תרהקה מלך כוש בא לו לירושלים עם כל אוצרות כוש ומצרים כענין שנ' (ישעיהו מה) יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים וגו' והכל בזזו חזקיה ועמו:

 

(ג) כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן:

מלבי"ם כי את על סבלו – נשא משלו, משור שבעליו מטה שכמו אל עבודת האדמה שיש בזה ג' דברים,

א] העול שסובל על צוארו,

ב] בעליו שהולך אצלו ומטה שכמו ע"י העול באכזריותו,

ג] השבט שבו מכה אותו בכל עת.

והמשיל שעבודם אל אשור בג' דברים אלה.

א] כובד המס הוא העול שסבלו,

ב] המושל האכזר הוא המטה שכמם לסבול העול של המס,

ג] חיילותיו ומחנהו הוא השבט בו הכה אותם כל עת שלא שמעו למשמעתו.

והנה לפעמים יסור מהם העול וכובד המס, אבל עדיין המושל האכזר קיים,

ולפעמים שמת גם המושל אבל עדן עמו ומחנהו קיימים שהם השבט,

עז"א כי במפלת סנחריב נושעו מכל צד, כי בפעם אחד נשבר על סבלו – שהוא המס והעבודה שעבד בם,

וגם מטה שכמו – הוא מלך אשור שנהרג ע"י בניו,

וגם נשבר שבט הנגש בו – שהוא מחנהו שנהרגו ע"י המלאך,

וכולם החתת – ושברת כביום מדין – שהצירו לישראל ונהרגו ג"כ ע"י נס כולם בלילה אחד (שופטים ו'),

ולדברי חז"ל היה מפלת מדין ואשור שניהם בליל פסח ובזכות העומר:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ג) על סבלו – עול היא עול הבהמה, ואם בעל השור חס עליו מרים את העול בל יטה שכמו, ואהיה להם כמרימי עול (הושע י"א), ואם הוא אכזר מכביד עליו ומטה שכמו, ועז"א ואת מטה שכמו.

וסבלו, הוא שם והב' בקמץ חטף וענינו סבל המשא:   כיום – כמו כביום, כמו כבור סיגיך (למעלה א'):

 

(ד) כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ:

מלבי"ם כי כל סאון סאן ברעש – הלביש את דבריו פה משל ודמיון,

אומר השאון שואן ברעש – הציג בציור המליצה את השאון כעצם מופשט, וכאילו הוא שואן והומה על עצמו ברעש. הנמשל כי השאון השואן על עמים רבים, עתה שאן בקול המולה על עצמו והאביד את עצמו ע"י הרעש,

ושמלה – היא השמלה האדומה שמרימים אותה על נס, לאות שישפכו דם ולא יחמולו.

עתה היא מגואלת – ומלוכלכת בדמיה – אשר שפכה.

 והיתה לשרפה מאכלת אש – המאכלת אש היתה בעצמה לשרפה. האויב שהאכיל את כל, שרף את עצמו,

המליצה אמריה תאמר, הרעש הרעיש את עצמו, השמלה האדומה היתה לנס על עצמה, והמאכלת אש שרף את עצמו, המות המית את עצמו, האויב לא ידי אדם שלטו בו, אך הוא עצמו סבב על עצמו שמד ואבדון ע"י מלאך ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) סאון – לדעתי כמו שאון בימנית, ונמצא ממנו מנל"ה שרשו שאה, על שממון, אם שאו ערים, וכל מהומה ורעש, קול שאין מעיר. גם נמצא ממנו מה ששרשו שוא, על שממון, אמש שואה ומשואה (איוב ל'), על הרעש תשואות סוכתו (שם ל"ו), גם נמצא ממנו ששרשו נשא, להשאות גלים (לקמן ל"ו), ומזה תכסה שנאה במשאון (משלי כ"ו). ולפ"ז יהיה שואן, בינוני פועל, והנו"ן נוספת, או יהיה במציאות גם פעל ששרשו שאן, על הוראת הרעש, וי"ל ושאננך עלה באזני (לקמן ל"ז), שי"מ מענין שאון ורעש, ג"כ שרשו שאן והנו"ן השניה למשקל השם, ולפ"ז תהיה פה הנו"ן שרשית, ופעל רעש הונח בעצם על רעש הארץ, והושאל ממנו על כל דבר המרעיש ועוקר עצמים בסערתו:

 ושמלה – ההבדל בין שמלה לריעיו כסות בגד ודומיהן, כי שמלה כולל גם מה שאינו תפור למדת האדם. ופרשו את השמלה. וכן פה השמלה הפרושה על נס ודגל צבא המלחמה:

 מגוללה – ענין מיאוס וטינוף. על פגרי גלוליכם (ויקרא כ"ו) ועמשא מתגולל בדם (ש"ב כ'):

 לשרפה מאכלת אש – פעל אכל ופעל שרף, מובדלים מיתר לשונות המורים על השרפה, כמו דלק בער יצת,

במה שהם מורים על עצם השרפה ואכילת האש, משא"כ בער דלק שעקרם על תחלת התבערה (ע"ל י"ז),

וההבדל בין אכל ובין שרף, אכל יאמר תמיד בהשקף מצד שהאש אוכלת ומכלה את הגוף הבוער,

ושרף יאמר על העצם שכבר נשרף והיה לאפר,

ר"ל פעל אכל מצייר עת הכליון, ופעל שרף, השינוי שנעשה אחר הכליון שנשרף והיה אפר,

ועז"א והיתה לשרפה מאכלת אש, מציין את האויב בפעל אכל, שהוא אוכל ומכלה בהוה את הכל,

ומפלתו בפעל שרף ששב לעפר ואפס:

 

(ה) כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם:

מלבי"ם כי – ר"ל ומאיזה סבה תהיה לנו התשועה הזאת?

 כי ילד – ומקרה חדש ומזל חדש נולד לנו – ומי סבב הילד והמזל הזה?

 בן נתן לנו – בן יורש עצר המלוכה הוא חזקיה, אשר תהי המשׂרה על שכמו – לא העול של אשור,

ויקרא שמו – שיעור הכתוב, ה' שהוא פלא יועץ ואל גבור ואבי עד,

קרא שמו של חזקיה שר שלום – לאמר שלא תהיה המשרה שלו ע"י מלחמות רק ע"י שלום.

 (ושלש התוארים שתאר פה את ה', הוא להורות שהבטחתו תתקיים ולא תשתנה בשום אופן,

כי הבטחת האדם תשתנה מפני שלשה דברים,

א] שתשתנה מחשבת המבטיח, ורצונו ויחליף את עצתו הקדומה, וזאת לא יצוייר אצל ה' כי הוא יועץ פלא – ועצתו לא תשתנה,

ב] מפני חסרון היכולת שלא יוכל למלא הבטחתו, אבל ה' הוא אל גבור בעל היכולת המוחלט,

ג] כי למחר ימות ועמו תמות ההבטחה אבל השם הוא אבי עד הוא אבי הנצחיות הקיים לעולם.

ועפ"י שלשה התנאים הנמצאים אצל ה', שהיא החכמה והיכולת והנצחיות אשר הם תנאים לקיום ההבטחה, יקום דבר, שהבטחת ה' לא תשתנה, ואחר שהוא קרא שמו שר שלום, דברו לא תשוב ריקם),

ולמה קרא שמו שר שלום? אומר כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ה) יולד – כולל כל הויה חדשה, לידת כל חי, התחדשות ילדי יום, כי לא תדע מה יולד יום (משלי כ"ו), בטרם לדת חק (צפניה ב'), אלה תולדות יעקב, שפירשו המפרשים התחדשות מקריו וגלגולי סבותיו. וכן פה מזל חדש וסבה חדשה:

 על שכמו – לא מצאנו שיהיה השכם נושא המשרה, רק העול, אך מקביל לעומת שאמר, (פ"ג) ואת מטה שכמו, אומר עתה המשרה תהיה במקום העול,

ור"ל לא יתגאה בשררתו, כענין, כלום שררות אני נותן עליכם עבדות אני נותן עליכם:

 פלא יועץ – הנכון יועץ פלא:

 אבי עד – מוליד הזמן ומחדשו, כי מלת עד מציין הזמן הנמשך עד אחרית הזמן, כמו בטחו בה' עדי עד והוא כולל כל עוד שיהיה הזמן במציאות,

ויען שנצחיות ה' אינו נופל תחת הזמן רק הוא בורא הזמן ומחדשו נקרא אבי עד ומחוללו:

רד"ק כי ילד ילד – זה אמר על חזקיהו לפי שבימי מלכותו היתה התשועה הזאת לישראל שנגף מחנה אשור, כאלו אמר זה יהיה בזכות הילד שילד לנו: בן נתן לנו – כפל ענין במלות שונות: ותהי המשרה על שכמו – למה אמר שכמו לענין משרה, והלא לא נזכר שכמו אלא לענין עבודה כמו ויט שכמו לסבול, ואת מטה שכמו יסיר סבלו מעל שכמך, אלא לפי שאחז היה עובד למלך אשור והיה סובלו על שכמו אמר כי זה הילד לא תהיה עבודה על שכמו אלא משרה: ויקרא שמו – פי' הקב"ה שהוא פלא יועץ ואל גבור אבי עד, קרא שם הילד הזה שר שלום בעבור כי המשרה תהיה לו ולא יעבד מלך אחר, כמו שאמר וימרד במלך אשור ולא עבדו: שלום – כי שלום יהיה לישראל בימיו, ואמר אלו הכנוים באל יתברך לענינים מורים על דבר חזקיהו:

 פלא – על דבר הפלא ששב השמש אחורנית:

 יועץ – כי עצת ה' קמה לו ועצת סנחריב הופרה:

 אל גבור – יכול גבור שאף על פי שבא סנחריב בחיל גדול וגבורים היה יכול עליהם, וגבר וברגע קטן והכה את מחנהו:

 אבי עד – שהוא קיים לעולם והוא אבי הזמן והוא בראו ובידו הוא להוסיף ולגרוע ולהוסיף זמן חיי חזקיהו ט"ו שנה:

 

(ו) לםרבה לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת :

מלבי"ם למרבה – שלא יהיה קץ וגבול לרוב המשרה ולרוב השלום,

 הפך מהנהוג שעם רוב המשרה א"א שתהיה רוב שלום כי יתגוררו עליה קנאת מקנאים,

ודלתות הכתוב מקבילים, למרבה המשרה על כסא דוד, ולמרבה השלום, על ממלכתו –

ר"ל על כסא דוד יהיה רוב משרה שימשול ממשל רב, ועל ממלכתו ומדינתו יהיה רוב שלום שחרב לא תעבור בארצו.

 להכין אתה – גם פה הדלתות מקבילים, להכין אתה במשפט מעתה, ולסעדה בצדקה עד עולם –

כי עקר מה שמיסדים הכסא ומכינים אותה בתחלתה הוא בעבור המשפט שיעשה המלך משפט בין אדם לחברו, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וזו ההכנה מעתה.

 ובמה יסעדו את הכסא שיתקיים? זה יהיה בצדקה שהיא צדקת המעשים בין אדם למקום כמ"ש וכתב לו את משנה התורה והיתה עמו וכו' למען יאריך ימים על ממלכתו, וסעד הזה היא עד עולם,

ואף שאין ישראל ראוים לנסים אלה, הנה קנאת ה' תעשה זאת – בעבור שמו הגדול:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ו) למרבה – שם, ויען שהוא סמוך נקוד ציר"י במשקל ומשקה צמא יחסיר, לרוב המשרה, ומורה רוב הכמות והאיכות ונמשך לשתים לרוב המשרה ולרוב השלום. אין קץ – כמו אין קץ לכל העם (קהלת ד'), אין גבול לריבוי הזאת:

 ממלכתו – יש הבדל בין ממלכה ובין מלוכה. נושא השם ההגיוני של מלוכה הוא המלך, ונושא השם ההגיוני של ממלכה הוא העם והמדינה, ובררתי זה במקום אחר:

 להכין, ולסעדההכנה מורה ענין הזמנה בדבר שיוזמנו האמצעיים ואין חסר רק התכלית,

וזה ההבדל בינו ובין נרדפיו. וסעד הוא שעושים חיזוק לדבר העשוי מכבר, שלא יתמוטט בעתיד:

 במשפט ובצדקה – מבואר אצלי בכל התנ"ך שמשפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום:

 ועד עולם – מצאנוהו על זמן רב אף שאינו נצחי, כמו ועבדו לעולם:

רד"ק למרבה המשרה – המ"ם סתומה בכתוב, וקרי במ"ם פתוחה ובהפך זה בעזרא המ"ם פרוצים, מ"מ פתוחה בסוף התיבה, בכתוב, ויש בו דרש כאשר יסתמו חומות ירושלם שהם פרוצים כל זמן הגלות ולעת הישועה יסתמו הפרוצים ואז תפתח המשרה שהיא סתומה עד מלך המשיח:

 למרבה – הוא שם, והוא סמוך לפיכך הוא נקוד בצר"י, אמר לרוב המשרה ולשלום אין קץ, שיהיה על כסא דוד ועל ממלכתו, והוא כפל עניין במלות שונות: ולסעדה – שלא תמוט מלכותו ומשרתו מעתה ועד עולם, ואף על פי שיהיה לה הפסק בימי הגלות עוד תשוב לקדמותה, ואמר במשפט ובצדקה כי בהם יכון הכסא ותקום המלוכה: קנאת ה' צבאות תעשה זאת – זאת המשרה שתהיה עתה לבית דוד והתשועה הגדולה כי יקנא ה' צבאות בדברי נערי מלך אשור אשר חרפו וגדפו ה' יתברך:

רש"י למרבה המשרה – למי יקרא השם למלך המרבה המשרה של הקב"ה על עצמו לירא מפניו משרה לשון שררה זו לתשובת אחרים, אך יש לומר שאף שר שלום משמותיו של הקב"ה וקריאת שם זה אינה לשם ממש אלא לשם גדולה ושררה כמו וקרא שם בבית לחם וכמו ועשיתי לך שם, אף כאן ויקרא שמו ויתן לו שם וממשלה ולשלום הניתן לו אין קץ שהיה לו שלום מכל עבריו ואין קץ זה לשון הפסק עולמית אלא אין קץ לסביביו, על כסא מלכות דוד יהיה שלום זה במשפט וצדקה שעשה חזקיהו ולשלום וי"ו זה תיקון המלה הוא הרבה משרה על שכמו ומה גמול ישלם לו הנה לשלומו אין לו קץ ואין קצבה. מעתה ועד עולם – עולמו של חזקיהו כל ימיו וכן מצינו שאמרה חנה על שמואל וישב שם עד עולם ולתשובת אחרים האומרים שהוא שם יש להשיבם מהו מעתה והלא לא בא עד לסוף ג' מאות שנה.

קנאת ה' צבאות – שקנא לציון על אשר יעץ עליה ארם ופקח. תעשה זאת – ולא אחז ראוי לכך ואף זכות אבות תמה, תוספת: ואמרו רבותינו בקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחרב גוג ומגוג אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שקצץ דלתות ההיכל ושגרן למלך אשור יעשה משיח מיד סתמו הכתוב:

 

 (ז) דָּבָר שָׁלַח אֲדֹנָי בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם דבר – (השיב פניו אל עשרת השבטים, לנבא בפרטות על הרעה העתידה עליהם),

העמים הקדמונים היו מאמינים בדבר הנקרא אראקעל – והוא מאמר מתפשט בפי ההמון אשר חשבו כי הגיע אליהם מאמר זה כדמות גזרה או פקודה מן השמים,

ואראקעל – כזה, נולד לרוב אצל ההמון, ומהם הגיע לאזני הגדולים, ומשם נתפשט אל הגוי כולו,

עפ"ז מצייר כי מאמר זה של לבנים נפלו (פסוק ט'), היה אצלם כאלו הוא דבר אשר שלח ה' אליהם מן השמים,

ודבר זה התחיל ביעקב – שהם ההמון, ומשם נפל – ונתפשט בישראל – שהם הגדולים, עד כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ז) ביעקב. בישראל – כמו שיעקב היה לו שני שמות, שם יעקב היה שם הלידה, ושם ישראל היה שם הכבוד והשררה,

כן בניו המכונים בשמות אלה, התיחדו ההמון בשם יעקב, ונכבדי העם בשם ישראל, כמו שיבואר לקמן (י' כ', י"ד א', כ"ז ו', כ"ט כ"ג, מ' כ"ז, מ"א א' י"ד, מ"ב, כ"ד, מ"ג א' כ"ב כ"ח, מ"ד א' ה' כ"א כ"ג, מ"ה ד', מ"ו ג', מ"ח א' י"ב, מ"ט ה' ו'), ובכ"מ בתנ"ך:

 ונפל – ישמש ג"כ על העברת דבר. מאיש לאיש, ממקום למקום, וממנשה נפלו אל דוד (דה"א י"ב י"ט):

 

(ח) וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר:

מלבי"ם וידעו אותו כל העם כולו – היתה שומה בפי כלל העם,

בין אפרים – שהיא המדינה ובין יושב שמרון – בעיר המלוכה, ולא לבד שאמרו מאמר זה בגאוה – להתגאות,

כי גם בגדל לבב – שלבבם היה בוטח על מאמר זה לאמר – וזה ענין המאמר:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ח) בגאוה ובגודל לבבהמתגאה ידע לפעמים כי שקר נסכו,

אבל הגדול בלבבו, טועה בעצמו שהוא כן כמו שידמה:

 

(ט) לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף:

מצודות ציון וגזית – אבנים גזוזים ומחוטבים ביושר רב. שקמים – מין אילן תאנה וכן ובולס שקמים (ישעיהו יט):

 מלבי"ם לבנים נפלו – אמרו מה לנו לפחד על מה שנפל רצין על ידי מלך אשור? הלא עתה נבחר עוזרים אחרים שיהיו חזקים יותר מארם, ונדמה כמי שנפל ביתו שהיה בנוי מלבנים שבונה תחתיו בית מגזית שחזק יותר.

 שקמים גדעו – מוסיפים בדבריהם שעוד יתרון להם בזה על המשל הראשון ממי שבונה גזית תחת לבנים, שזה עכ"פ יצטער על ההפסד של הבית שנפל וריבוי ההוצאות שצריך להוציא על הגזית, כי אנו לא נצטער כלל על אבדן רצין,

רק נדמה כמו במשל השני מי שיש לו יער של שקמים שהם אילנות גרועים שבעליו יגדע אותם בעצמו כדי לנטוע תחתיהם ארזים, ובזה בודאי ישמח אם גודעו ע"י אחרים,

כן אנחנו עוד נשמח על מפלת רצין, שהיה עזר חלש, שתחתיו נכרות ברית עם ארזים וגבורים

(ושני המשלים מקבילים נגד בגאוה ובגודל לבב,

משל של לבנים נפלו אמרו בגאוה, ומשל של שקמים גודעו אמרו בגודל לבב, שנדמה להם באמת שהוא לטובתם):

 מלבי"ם חלק באור המלים (ט) שקמים – מין תאנים שהן בזול מאד כשקמים אשר בשפלה לרב (מלכים א' י' כ"ז):

 

(י) וַיְשַׂגֵּב ה' אֶת צָרֵי רְצִין עָלָיו וְאֶת אֹיְבָיו יְסַכְסֵךְ:

מלבי"ם וישגב – הנביא משיב להם, הן אמת כי הלבנים יפלו והשקמים יגודעו, כי ה' ישגב את צרי רצין עליו – ובזה יפול ויגדע העזר החלוש שהיה לכם מרצין.

 ואת איביו יסכסך – דרך המלחמה שהגבורים עומדים בתווך ולוחמים ומנצחים,

והבלתי גבורים כ"כ עומדים מסביב וסוככים כגדר וחומה בל יתנו יד להאויב המנוצח לברוח,

ובזה צייר כי צרי רצין שהם המצירים לו בפועל הם יתגברו עליו במלחמה,

ועם איביו(כי האויב הוא הדורש רעה, ואינו מציר בפועל)יסכסך – ויסך בעדו סביב סביב שלא יוכל לברוח, שהאויבים יסוככו שלא יברח והצרים יהרגוהו בחרב. [רש"י ואני אומר את אויביו כלפי השכינה הוא אומר הקב"ה יסכסך את אויביו זה בזה גוי בגוי ארם ופלשתים בישראל וישראל זה בזה כמו שנאמר למטה בענין מנשה את אפרים וגו':]

אולם הגם שחצי המאמר המורגל בפיכם, שהוא לבנים נפלו, שקמים גדעו – יתקיים ויבא,

בכל זאת חצי השני של המאמר שהוא וגזית נבנה וארזים נחליףלא יתקיים,

 כי לא תמצאו עוזרים חדשים, כי אחר מפלת רצין, אז:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(י) צר, אויב – הצר מציר בפועל, והאויב דורש רעה ואינו פועל כנ"ל (א' כ"ד), ומלת את אויביו ישמש כמלת עם:

 יסכסך – מענין סך, כמו הנני סך את דרכך בסירים, והוא מן המכופלים כמו בלבל בזבז וע' לקמן (י"ט ב'):

 

(יא) אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה:

מלבי"ם ארם מקדם – גם ארם עצמו שהיה עד עתה בעזרכם יבא עליכם מצד המזרחי,

והפלשתים – יבואו עליכם מאחור – מצד המערב, ויאכלו אתכם בכל פה,

ובכ"ז לא שב חרון אף ה' עמכם ומבאר הטעם. כי:

 

(יב) וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת ה' צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ :

מלבי"ם והעם לא שב עד המכהו – שהם שבים תמיד לבקש עזר מאת העמים המכים אותם, והלא עמים אלה אינם המכים באמת כי הם רק כשבט ביד ה', ומדוע לא שב עד המכה האמתי?

ומי הוא המכהו? אומר ואת ה', צבאות – שהוא הוא המכה אותם ע"י העמים מדוע אותו לא דרשו – ובעבור זה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יב) המכהוה' הידיעה עם הכנוי שלא כמשפט? ור"ל מכהו האמתי. ע"כ בא סימן בתוך סימן:

 

(יג) וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד:

מלבי"ם ויכרת ראש וזנב – הם הראשים שלהם כמו שיפרש בפסוק שאח"ז, אותם יכרית על שלא למדום ללכת בדרך הטוב,

גם יכרית הכפה והאגמון – ענף החזק והחלוש שהוא משל אל הגבורים והחלשים, כי גם העם אשמים בדבר כמו שיבואר בפסוק ט"ו ט"ז:

 מלבי"ם חלק באור המלים  (יג) כפה – ענף, וכפתו לא רעננה (איוב ט"ו), ואגמון גדל במים וחלש מכפה:

 

(יד) זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב:

מלבי"ם זקן – מתחיל לבאר מי הוא הראש והזנב,

ואומר כי הזקן – בחכמה ובשנים, והנשוא פנים – משני מדותיו החשובות הוא הראש,

והנביא השקר הוא הזנב – ור"ל כי הבעל חי כשילך לפניו ילך אחר הראש, אבל כשילך לאחוריו ילך אחר הזנב,

וכן כשישראל הולכים לפניהם אל דרכי ה' ילכו אחר הראש, וישימו להם מנהיג זקן ונשוא פנים.

 אבל כשילכו לאחור ולא לפנים ויסורו מדרכי ה', ישימו להם מנהיג נביא מורה שקר וילכו אחרי הזנב:

רד"ק זקן – הוא הזנב- כי נביאי השקר מקטני העם היו, ולמצא חן בעיני הגדולים היו מתנבאים להם טובה, ומבטיחים אותם על שקר, כדי שיתנו להם פת או יין, כמו שכתוב אטיף לך ליין ולשכר והיה מטיף העם הזה:

 

(טו) וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי הָעָם הַזֶּה מַתְעִים וּמְאֻשָּׁרָיו מְבֻלָּעִים:

מלבי"ם ויהיו – עתה באר הטעם למה יכרית הכפה והאגמון שהוא העם בעצמו,

אומר כי הן אמת כי מאשרי העם הזה היו מתעים – אותם מני דרך, שלכן גזר הכרתה על הראש והזנב,

אבל גם מאושריו – שהם העם המאושרים ומודרכים מהם, היו ג"כ מבולעים – מצד עצמם:

 מלבי"ם חלק באור המלים (טו) מאשרי – מבלעים. (עיין לעיל ג' י"ב):

 

(טז) עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח אֲדֹנָי וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה:

מלבי"ם ע"כ – לא לבד שיכרית מאשריהם ומנהיגיהם,

כי גם על בחוריווגבוריו לא ישמח ה' – בגבורתם כי יכלם, וזה נמשל של הכפה.

 ואת יתמיו לא ירחם – זה נמשל האגמון.

(ויען שהמלך ישמר מלהכרית גבוריו מצד שמשמחים אותו בגבורתם, וישמר מלהכרית החלושים כיתומים ואלמנות מצד הרחמים, ע"כ אמר שעל בחוריו לא ישמח ויתומיו לא ירחם).

 כי כלו חנף – בנגליהם מזייפים שהם עובדי ה' ולבם בל עמם, כי זה ענין החנופה,

ויותר מזה ומרע – שעושים רע בפועל, ויותר מזה כי כל פה דבר נבלה – ואין בושים לפרסם רשעם בגלוי, וע"כ, בכל זאת לא שב חרון אף ה':

 

(יז) כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן:

מלבי"ם כי בערה – מדמה הרשעה לאש בוער, ואת האומה ליער צומח עצים,

וידוע כי היער כשיהיה לשרפה, תתחיל האש בקוצים כסוחים שיבערום עוברי ארח, ומהם יבערו סבכי האילנות והענפים, ובכל זאת לא תשלוט האש בגוף האילנות כי ענפיהם יהיו למאכלת אש,

אבל המצבת בעצמו לא ישרף רק ישחרו מן העשן עד שלא יגדלו עוד.

אולם אם יהיה סער ורוח גדול עד שאחר שיעלה האש והלהבה אל השריגים אשר בראש האילנות יוריד הרוח את האש למטה ע"י העשן הנאטם ונסתם למטה ע"י הרוח, אז ישלוט האש שנית גם בגוף העצים.

דמות הזה שטט עתה ברוח החוזה, ומצייר תבערת היער שהיא האומה, שהרשעה היתה לאש,

ותאכל שמיר ושית והקוצים – (משל אל הרשעים הגדולים),

ומשם תצב בסבכי היער – (משל אל הבינונים) עד שנמלאו עשן – ואח"כ:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יז) בערה. תאכל, ותצת – בער ויצת באים על תחלת ההדלקה.

ואכל על פעולת הכליון שנעשה בהגשם הנשרף,

וההבדל בין פעל בער ויצת ודלק. דלק מציין אחיזת האש בהגשם כמו הדלקת הנר,

ובער מציין התבערה הנעשית בסבת ההדלקה.

ויצת מציין תמיד התלקחות האש בפעם אחד ע"ד השחתה מבלי הכבות, ומבלי לחמם או לבשל נגדו, כמי שמבעיר בית או יער מכל צדדיו, והצתי אש ביערה, והצתי אש בעריו (ירמיה כ"א י"ד נ' ל"ב),

ומתאחד עם הוראה השנית שיש לפעל זה על השממון. נצתה כמדבר (שם ט' י"ב),

ומצייר פה, הרשעה הדליקה האש, ותאכל הקוצים, ומשם הוצתה בפעם אחד בכל היער ע"י הסבכים והענפים:

 ושמיר ושית – מיני קוצים:

 וסבכי – הם הענפים הגסים הנסבכים ונכרכים א' על חברו, והשריגים הם הדקים כנ"ל (ה' ב'):

 ויתאבכו – ענין בלבול סדר העשן בעלייתו בגובה ומשם למטה ע"י הרוח, ומתאחד עם נבוכים הם בארץ:

 

(יח) בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ:

מלבי"ם בעברת ה', מצייר העברה בדמות רוח גדולה אשר יסתום – את האש והעשן להורידו ארץ

(כי ידוע שהאש שנתכבה, ועשנו עולה ומתחבר במקום דולק למעלה ממנו, ידלק גם הגשם התחתון המכובה שנית,

כי חלק העשן העליון מתלהב מן האש ותיכף יתלהב כולו ומדליק הגשם המכובה שנית, ומרוב המהירות מתדמה כאילו ירד עמוד אש מלמעלה למטה),

ועי"ז היה העם – שהוא כלל האומה (נמשל המצבת) כמאכלת אש

שדרך האש הבוער בעצים שידליק העץ את שכנו הקרוב אליו, וכן תתפשט האש משכן לשכן ומאח לאח,

וכן בנמשל, איש את אחיו לא יחמלו:

מלבי"ם חלק באור המלים   (יח) נעתם – מענין אטם וסתימה, והמפרשים פירשו מענין חשך בערבי:

 

(יט) וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ:

מלבי"ם ויגזר – מצייר רוב הרצח ביניהם שא' אוכל את חברו, [מצודות ציון ויגזר – ענינו חטיפה כי החוטף דבר מה גזרו וכרתו ממקומו] כמי שיש לו בולמוס התאוה, ואוכל מה שבצד ימינו ועדיין רעב כבתחלה, ואוכל מה שבצד שמאלו ועדיין לא שבע,

עד שמרוב חולי הרעבון יאכל בשר עצמו, שיחתוך את זרועו לאכול את בשרה,

שמה שירויח באוצטמכא יחסר לו בזרועו, כן גוף האומה אכל קצתו את קצתו, כמ"ש:

 

(כ) מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה :

 רש"י מנשה את אפרים – מנשה יתחבר עם אפרים. ואפרים את מנשה – עם מנשה ויחדו המה יתחברו על יהודה:

 מנחת שי ועוד ידו נטויה – שם בשבת מא יועוד ידו נטויה? הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל את פיו אפילו חותמין עליו את גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה,

ופירש רש"י ועוד לשון ועד כל שנותיו של אדם שהן שבעים שנה יד הדין נטויה עליו לבטל זכיותיו בעון זה ע"כ. ובכל הספרים כתיב ועוד מלא וא"ו ואין לתמוה מזה כמו שאכתוב בסוף מלאכי בס"ד:

 

 רד"ק מנשה את אפרים – זכר אלה לפי שהמלכות היתה לאפרים ומנשה ואפרים אחים

אף על פי כן אלה יבוזו את אלה ואחר כך יחדו המה על יהודה:

 בכל זאת – עם כל הרעה הזאת הבאה עליהם לא שבו ממעשיהם הרעים כדי שישוב ה' מחרון אפו:

מלבי"ם מנשה את אפרים – וכו',


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב