ישעיה

ישעיהו פרק יא

(א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:

מלבי"ם ויצא – (המליצה נקשרת עם הענין שלמעלה היער הגדול של מחנה סנחריב יקצץ),

אמנם חוטר אחד יצא מגזע ישי הוא יהיה ליער גדול, כמ"ש (לקמן כ"ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל.

ולפ"ז מבואר מסדר הכתובים שנבואה זאת היא על חזקיה, אך היעודים המובטחים בה לא נתקיימו אז?

 ולכן האמת עד לעצמו, כי היא נבואה עתידה על אחרית הימים,

ורש"י רצה לתקן המשך המקראות במה שפי' כי עקר נבואה זאת נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיה, והם לא שבו אז ונשארו בחלח וחבור עד עת קץ, לכן אחר שהזכיר מפלת סנחריב אומר ואם תשאל, ומה יהיה עם האובדים והנדחים האלה? משיב עוד חזון למועד בעתיד כי יצא חוטר מגזע ישי, עכ"ד.

ועם ההשקפה הנכונה מצאנו בדברים האלה שורש חזק, והוא, כי תיכף מעת הגלות הראשונה הכללית שהיתה בימי סנחריב מעת ההיא התחילה זמן הגאולה,

רצוני, שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות כי יבא גואל כללי שיקבץ הנדחים האלה מארבע כנפות הארץ, כי הגאולה שהיתה בינתים מגלות בבל היתה רק לשבט יהודה לא כללית,

ואחר שהגאולה הכללית יש לה שני זמנים, כמ"ש זכו אחישנה לא זכו בעתה, שהיא-

א] הזמן הקצוב אשר לא יעבור מן הוא והלאה,

ב] לפני הזמן ההוא אם יזכו ע"י מעשים טובים (כנ"ל י' י"ז),

הנה אפשריות הגאולה עפ"י זכות המעשים והתשובה התחילה תיכף מימי חזקיהו.

ועל הכונה הזאת אמרו בפרק חלק שבקש ה' לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג רק שגרם איזה חטא ע"ש,

כונתם שאם היו זוכים היה חזקיהו עצמו הגואל הכללי, וכל היעודים העתידים היו מתקיימים בימיו, ואחר שלא זכו אז, הדבר תלוי ועומד על אפשריותו עד בוא זמן המוגבל שאז יגאלו בהכרח.

ולכן סמך נבואה זו של ויצא חוטר מגזע ישי אל מפלת סנחריב, כי אם היו זכאים היתה מתקיימת הנבואה אז,

אולם התנאים האלה שדברנו באר החוזה עצמו בכפל לשונו ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה.

כי יש הבדל בין גזע ובין שורש, השורש הוא תחת הארץ, והגזע הוא העץ הבולט מן הארץ סמוך לשרשו.

ויש הבדל בין חוטר ובין נצר, כי האילן הנקצץ וגזעו עדן קיים, וישוב להצמיח מגזעו אז הגזע עצמו יגבה לאט לאט ויגדל, גידול זה נקרא חוטר כי הבד היוצא מן הגזע הוא עב וחזק,

אבל אם גם הגזע נקצץ, רק השורש נשאר בארץ וישוב לצמוח משרשו, אז הגידול הזה לא יתיחס עוד אל העץ הראשון רק כנטיעה חדשה, והיונק הזה העולה מן השורש הוא רך וחלוש ונקרא נצר,

וז"ש או כי יצא חוטר מגזע ישי – והוא אם יזכו ותהיה הגאולה הכללית תיכף בימי חזקיהו, שאז תהיה עדין מלכות בית דוד קיימת, והוא במליצה שגזע ישי עדן קיים,

ויחוס המשיח אל מלכות ב"ד הוא כיחוס החוטר אל הגזע, שהוא גוף האילן הקודם המתחדש בכח והדר,

או כי ונצר משרשיו יפרה – שהוא אם לא יזכו להגאל עתה, ויעברו עדן ועדנים עד שגם הגזע יתבטל, שהוא שתופסק מלכות בית דוד מכל וכל,

ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, וישאר רק השורש הטמון בארץ בלתי מתראה, מ"מ בהגיע הזמן אז יפרה נצר מן השרש, שזה מתיחס להפראה חדשה ע"י נצר רך ויונק, שאין לו שום יחוס עם האילן הקודם.

וסדר הכתוב או ויצא חוטר – תיכף, או עכ"פ ונצר משרשיו יפרה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) חטר מגזע, ונצר משרשיו – ההבדל בין גזע לשורש, ידוע, השורש תחת הקרקע,

והגזע הוא העץ הבולט סמוך לקרקע, כמ"ש אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו (איוב י"ד),

ר"ל אילן הנקצץ שהגזע מת לגמרי, והשורש כבר הזקין, ראה כי תפס אצל השורש בארץ בתוך הקרקע, ואצל הגזע בעפר, שהוא על הארץ,

וצייר שהגזע מת ונפסק חיותו, לא כן בהשורש כי במות השורש לא יצמח עוד.

והגדל מן הגזע נקרא חוטר מלשון חטוטרת ובליטה שהוא חזק,

אבל הצומח מן השורש נקרא נצר, שצריך לנוצרו כי הוא רך ויונק, כמ"ש ועמד מנצר שרשיה כנו (דניאל י"א ז'):

 

(ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':

מלבי"ם ונחה עליו – השלמות יהיה בג' דברים,

א] השלמיות התלוים מצד שי"ל נפש משכלת, שהם כח החכמה והבינה, החכמה היא המקובלת לו מרבותיו,

והבינה היא הוצאת דבר מדבר ע"י היקשים, ועז"א ונחה עליו רוח חכמה ובינה,

 ב] השלמיות התלוים מצד שהוא אדם, וזה יהיה בעצה וגבורה, שהעצה כולל שלמות כח המדמה עד שישקיף במשכיות כל דבר השערה נכונה, כמ"ש המורה, והגבורה בא מפאת שלמות כח המתעורר, עז"א רוח עצה וגבורה,

ג] השלמיות התלוים מצד שי"ל נפש קדושה אצולה ממרום שמעלתה גבוהה מנפש המשכלת, ושלמות הנפש הזאת תלוי במה שיהיה לו דעת ה',

– היינו לידע דעות אמתיות באמתת ה' השגחתו ודרכיו שזה מדרגת הנביאים שהשיגו אמתיות אלה בנבואה.

ושיהיה לו רוח של יראת ה' – כי הדעת בלא היראה אינה כלום, וכן יראה בלא דעת אינו יודע ממי הוא יירא.

עפ"ז אומר כי שלש שלמיות אלה יהיה אצל המשיח בשלמות נשגב

עד שלא יהיה טבעי רק יתיחס לרוח ה' נשגב מן הטבע:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) חכמה, ובינה – ידוע שחכמה היא המקובלת, ובינה מה שמוציא מדעתו,

ודעת הוא ידיעת האמת הברור אחרי שהשתמש במופתי הבינה עפ"י דרכי החכמה שקבל:

 

(ג) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:

רד"ק והריחו ביראת ה' – לפי שהריח היא הרגשה קלה אומר לדבר קל שבהרגשה ריח, וכן מרחוק יריח מלחמה, כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש, וכן אמר והריחו ביראת ה', כלומר במעט הבנה ירגיש בני אדם הטובים והרעים, ולא יצטרך לראיית עינים ולמשמע אזן בשפטו בני אדם ולהוכיח אותם כי מדעתו ומתבונתו יבין מעשיהם במעט התבוננות

ואדוני אבי זכרונו לברכה פירש והריחו ודבורו, ר"ל רוח פיו וכן לרוחתי לשועתי, ר"ל כי דבורו תמיד יהיה ביראת ה':

 

מלבי"ם והריחו – ע"י יראת ה' ישוב להיות רוחני שיתפשטו מעליו כחותיו הגשמיים, ולא ישמש עם החושים וכחות החומריים כלל, רק יהיה כולו רוח ונפשיי,

לכן ולא למראה עיניו ישפוט – והנה המשפט הוא בין אדם לחברו להציל עשוק מיד עשקו, ובזה ישפוט השופט לפי מה שיראה בעיניו, מי החייב ומי הזכאי, ולפעמים יטעה בראות עיניו ויוציא משפט מעוקל,

אבל המשיח לא ישפוט למראה עיניו, רק ידע האמת מצד רוחניותו.

 ולא למשמע אזניו יוכיח – התוכחה הוא על מעללים לא טובים שנודעו לו מאת העם ויוכיחם עליהם,

ודרך המוכיח שיוכיחם עפ"י מה ששמע מספרים עליהם, כמ"ש לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה', וגם בזה לפעמים ישמיעו לאזניו הפך האמת,

אבל המשיח יוכיח מצד שידע הדברים ברוח קדשו:

 מלבי"ם חלק באור המלים  (ג) והריחו – הפעיל משורש רוח מענין רוחניות ומלאכיות, ועל ההפך אמר ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח (לקמן ל"א):

 ישפוט, יוכיח – השופט, הוא בין איש לרעו עפ"י חקי הנימוס.

והמוכיח, יוכיח במוסר עפ"י חקי השכל כנ"ל (ב' ד'), וצדק, שייך לענין המשפט (כנ"ל א' כ"א):

 ומישור – לענין התוכחה, שהוא הדרך האמצעי במדות ובהנהגה כמ"ש הרמב"ם בח' פרקיו.

וכן הדלים – הם ברכוש, ושייך לענין המשפט:

 וענויםבמדות, ושייך לענין התוכחה:

 

(ד) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע:

מלבי"ם ושפט – דלתות הכתוב הזה מגבילים לדלתות הכתוב הקודם,

לא למראה עיניו ישפוט – רק ושפט בצדק דלים – הצדק עצמו הוא יהיה אבן ואנך בידו בו יבחן את המשפט, ואחז בידו הצדק לקו בו ישפוט משפט דלים. כי לא יטעה ע"י טענות בעלי דינים לעוות צדק.

 ולא למשמע אזניו, יוכיח – רק והוכיח במישור לענוי ארץ – היושר עצמו הוא יהיה בידו פלס בו יוכיח במוסרו לענוים שיקבלו מוסר, ולא יטה מן הישר ימין ושמאל.

 והכה – מצייר כי אם ימצא ארץ ומדינה שלא תקבל דבריו יכה אותה כולה בשבט פיו וקללתו, ולא יצטרך שבט ורצועה כי פיו יהיה השבט בו יכה ארצות ומדינות,

ואת הרשעהפרטי שימרה נגדו, לו לא יצטרך לקללו כלל רק ברוח היוצא רק משפתיו החיצונים ימיתנו,

פיו כולל כל הפה, ושפה הוא השפה החיצוני, ודרך המדבר בפיו שאחר שיפסק לדבר יצא עוד רוח קל מן השפה,

עפ"ז מצייר כי אחר שיכה ארץ בדברי פיו, ברוח הקל שישאר עוד בשפה שלו אחרי הדבור ימית רשע יחידי,

ולא יצטרך לדבר למענו כלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) פיו. שפתיו – הפה כולל גם הלשון וכל כלי הדבור. ושפה, מציין רק השפה החיצונית,

ה' שפתי תפתח ופי יגיד (תהלות נ"א י"ז), בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (שם ל"ג ז'),

רד"ק ושפט בצדק – אמר דלים וענוי ארץ ואף על פי שהוא ישפוט כל האדם בצדק דלים ועשירים, לפי שדרך העולם להדר פני הגדולים והעשירים אומר כי הוא לא יעשה כן אלא בצדק יקח משפט הדלים מן העשירים ויוכיח החזקים במישור בעבור ענוי ארץ שלא יגזלום ולא יעשקום בעבור שהם רפים וחלשים, ולמ"ד לענוי ארץ במקום בעבור כלמ"ד אמרי לי אחי הוא וזולתו:

מובא בקובץ אור ישראל [מאנסי ח' שנה ב ד מאמרו של הרב שלמה דייטש] "ואגב גררא נציין שיבוש בעניין ש"צ המופיע בספר שאל אביך ויגדך משיחותיו של הגאון מוהר"ר שלום שוואדרון שליט"א.

מסופר שם [ח"ג עמ' קל"ח] שרבינו שלח את חתנו" [איזה?] לקושטא לתהות על קנקנו של הש"צ. הש"צ ביצע מופת מדהים לעיני השליח עקר עשב משורשו במקום שבתו שם בקושטא ואמר לו שבמעשהו זה הרג איזה פריץ רשע בפולין כשחזר השליח לפולין אכן נתברר לו שבאותה שעה ממש מת הפריץ פתאום מיתה חטופה רבינו כששמע את הדבר הגיב שמזה מוכח שאין הוא המשיח האמיתי שהרי על המשיח הבטיחו הנביאים שברוח שפתיו ימית רשע ואם הוא נזקק לפעולת עקירת עשב הרי שמשיחיותו שקר הוא.

אכן סיפור נאה עם לימוד חשוב מאד בצידה אבל מבחינה עובדתית יש לזכור שמלכות משיחותו של ש"צ החלה רק בשנת תט"ו חמש עשרה שנה אחרי פטירת רבינו האמת הוא כמסופר בספר "ציצת נובל צבי" לבן תקופתו ר' יעקב ששפורט זצ"ל שהטו"ז שלח את בניו לבדקו וחבל שלא מסר גם על הפלא עם העשב ותגובת גדולי הדור על זה וכנראה שלא שמע על כך.

(ה) וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:

מלבי"ם והיה צדק – מצייר כי הצדק והאמונה לא יהיו אצלו קנין חיצוני רק כאזור הדבוק אל מתנים וחלצים שהוא דבר השייך אל גופו, כן יהיו הצדק והאמונה דבוקים בו דבוק עצמי לא יתפרדו ממנו בשום פעם, כמ"ש כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וכו' (ירמיה י"ג)

ודמה את הצדק לאזור מתניו שהוא החגור שעל בגדיו, כן הצדק שהוא בין אדם לחברו יהיה נראה לכל,

והאמונה אשר הוא בין אדם למקום דמה להאזור שתחת בגדיו אשר לא יתראה רק להאיש הלובשו לבדו,

כי יהיה הנצפן מן אמונתו בלב יותר מן הנגלה ממנו לרבים,

כי זה תנאי המאמין השלם שיהיה מצפונו יותר על נגלהו כמ"ש החובה"ל שער העבודה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ה) צדק, אמונה – צדק בין אדם לחברו, ואמונה נגד המקום בכ"מ כנ"ל (א' כ"א):

 אזור מתניו, אזור חלציו – אזור מתניו הוא החגור העליון שעל בגדיו, מתניכם חגורים, חרבו מצומדת על מתניו,

ואזור חלציו הוא החגור שתחת בגדיו, פשוטה ועורה וחגורה על חלצים (לקמן ל"ב), כל גבר ידיו על חלציו כיולדה (ירמיה ל'), וכן תמצא תמיד בנך אשר יצא מחלציך, לא ממתניך:

 

(ו) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:

מלבי"ם וגר – מוסיף לאמר כי אפילו נמר – שהוא עז שבחיות לא יזיק ואפילו עם גדי – שהוא הולד היונק שקל לו להזיקו מ"מ ירבץ – עמו ביחד ולא יזיקנו,

ולא יהיה חידוש כלל שיתפלאו ע"ז, כי עגל וכפיר ומריא – ילכו יחדו

כמו שרגילים עתה שילך השור הגדול ואצלו עגלים קטנים,

ילך אז אצל השור העגל עם הכפיר שהוא האריה הקטן, ונער קטן ינהג בם – כדבר המורגל:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ו) גדי – ולד הרך היונק בין של פרה ובין של עז ורחל (רש"י משפטים):

 ומריא – שור גדול או פטום:

רד"ק וגר זאב – יש מפרשים כי בימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח,

כי בתחלת הבריאה אלו היה אוכל האריה השה הנה נשחתה הבריאה ומה אכל האריה או זולתו מן הטורפים אוכלי בשר כי אם אכל בשר משאר החיות והבהמות הנה היה חסר העולם אותה בריה כי כולם נולדו זכר ונקבה לא יותר ולא המתינו מלאכול עד שפרו ורבו הנטרפים,

אלא בודאי אכלו עשב השדה עד שפרו ורבו הנטרפים, והיה טבעם מאותו היום ואילך לאכול בשר,

וכן בתיבת נח [אכלו פירות וירק כי] אילו אכלו הטורפים הנטרפים, הנה חסרה אותה הנטרפת מן העולם, כי שנים שנים נכנסו ולא יותר אלא אם כן נאמר כי שבעה שבעה שהכניס מן הטהורה היו לצורך הטורפים, [וזה תמוה לומר כן שלכמה יוכל להספיק בשר זה של שבעה שבעה? לכל בעה"ח למשך שנה???]

ויש מפרשים כי כל זה משל כי הזאב והנער והדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים והגוזלים שהם לחלשים כמו החיות הטורפים לנטרפים,

והכבש והפרה והעגל והגדי הם משל לענוי ארץ, ואמר כי בימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו,

ולא יתכן זה הפי' לפי שאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ובימות המשיח בכל העולם יהיה שלום כמו שכתוב וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ואמר ונכרתה קשת מלחמה, ואמר במשיח ודבר שלום לגוים,

והנכון כי טבע החיות לא יתחלף ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה אלא הבטיח את ישראל שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל זהו שנאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי,

והטעם כי מלאה הארץ דעה את ה' כיון שהם טובים ושמרו דרך ה' לא תשלוט בהם חיה רעה ולא בבהמתם ובכל אשר להם כמו שהבטיח על ידי משה רבינו עליו השלום, והשבתי חיה רעה מן הארץ,

ואפי' אם יעברו בארץ לא יזיקו:

 

(ז) וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן:

מלבי"ם ופרה – וא"ת מה יאכלו אז החיות הטורפות, אומר שהדוב ירעה אז באחו ולא יצטרך לטרוף טרף,

גם ילדיהם יגדלו יחד כאילו היו מין אחד,

ולא לבד הדוב שגם עתה יאכל גם מאכלים אחרים רק אפילו האריה – שעתה כל מזונו רק בשר, יאכל תבן כבקר:

רד"ק ופרה ודוב תרענה וגו' – וכן אמר בהושע הנביא וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים וגו' ומה שאמר ואריה כבקר יאכל תבן, כאלו יאכל תבן כמו הבקר שלא יטרוף בשר הבהמה בארץ ישראל אם לא ימצאנה נבלה,

ויש לפרש עוד הענין דרך משל והארי והדוב והנחש הם משל לאמונות הרעות,

ופירש ופרה ודוב תרענה, כי כל עסק הבהמה לא יהיה אלא לעסוק בעבודת האל לא להבלי העולם,

וזהו שאמר כי מלאה הארץ דעה את ה':

 ומריא – יש אומרים שהוא מין ממיני הבקר הגדולים, ויש מפרשים המפוטמים שבבהמות יקראו מריאים, וכן ת"י ופטים:

 ופרה ודוב – ודוב היא הנקבה, וכן ותצאנה שתים דובים, וכן עז עזים רחלים, וכן ילדיהן ירבצו יחדו:

 

(ח) וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה:

מלבי"ם ושעשע – מוסיף לאמר שאף הנחש שהושת איבה בינו ובין האדם לא יזיק,

ולא לבד שלא יזיק בכונה, אבל גם על מאורת צפעוני – על אור הארס שבו יטה הגמול את ידו – והארס לא יזיקנו כי לא יהיה ארס כלל, רק עצם מבריק ואינו שורף:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ח) מאורת – הוא הארס שהוא כאש בוער ונקרא תמיד שרף על ששורף הנוגע בו,

ויען שלעתיד לא ישרוף ולא ישאר בו רק האורה שיאיר, קראו מאורת:

 צפעוניקשה מנחש, (לקמן י"ד כ"ט, ירמיה ח' י"ז, משלי כ"ג ל"ב):

 יונק, גמול – הבדלם ידוע, ומוסיף שאף הגמול שיש בו דעת לא יירא:

 הדה – הענין הד הרים שהוא החזרת קול ההד, ופה החזרת היד פעם אחר פעם:

רד"ק והנה איבת הנחש הנגזרת בימי בראשית עם האדם תסתלק בימות המשיח בכל ארץ ישראל ולעם ישראל בכל מקום שילכו לא יזיקם נחש ולא חיות רעות,

וי"ת מאורת צפעוני חיזו גלגלי עייני חיוי חורמן, פירוש כי הנחש כשהוא בחורו והוא מקום חשך וגלגל עינו מאיר והיונק רואה את האורה מבחוץ וסבור אבן מאירה היא או זכוכית ומושיט ידו לקחת אותו הדבר שסבור נוגע בצפעוני ולא יזיקנו הצפעוני, וזכר פתן וצפעוני, לפי שהם רעים שבמיני הנחש ואע"פ כן לא יזיקו כל שכן שאר הנחשים:

רש"י ומנחם פתר בו לשון נקב וחורי עפר וכן אור כשדים (בראשי' י"א) וכן באורים כבדו את ה' (ישעיהו כד).

 

 

(ט) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים :

מלבי"ם לא ירעו – מוסב על החיות הטורפות שהיה דרכם להרע להנאתם,

ולא ישחיתו – מוסב על הפתן והצפעוני שהיו רק משחיתים שלא להנאתם כלל.

 כי מלאה – יאמר במליצתו שהכרת ה' תתפשט כל כך עד שגם החיות הטורפות יכירו כי הגיע עת התיקון, הגם שאין כח השכל אצלם,

ומדמה זה למים המכסים חפירת הים שאין מקום מעצור בפני המים שלא יכסו אותו,

כן גם חומר הבע"ח הבלתי מוכן להשכלה לא יעצור בפני ידיעת ה' אשר תתפשט על כל בשר,

והיא מליצה על שינוי טבע הבע"ח בדבר ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ט) ירעו, ישחיתו – בארתי למעלה (א' ד') המריע יעשה לפעמים להנאתו,

והמשחית כונתו רק להשחית שלא לתועלת כלל:

 ים – הוא החפירה העמוקה שבו המים מתקבצים, והעד ים הנחושת שעשה שלמה:

רד"ק כמים לים מכסים – מקום המים יקרא ים המים ממלאים אותו המקום עד שמכסים אותו שלא יראה קרקע הים:

 

(י) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד :

מלבי"ם שרש ישי – המלך המשיח כמ"ש ונצר משרשיו יפרה.

 אשר עומד לנס עמים – אשר בתחלת התגלותו ישאו כל העמים נס לקבוץ להלחם נגדו במלחמת גוג ומגוג,

ואז אליו גוים ידרושו, שיכירו כי הוא הגואל האמתי.

 והיתה מנוחתו כבוד – שלא תהיה מנוחתו כמנוחת מלך הבלתי חשוב שאין משימים לב להלחם נגדו, כי אדרבה תחלה יתקבצו כולם עליו, והמנוחה שישיג אח"ז תהיה לו לכבוד גדול, כי יד ה' תעוז לו ותניחהו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(י) לנס – מרימים אותו לסימן קיבוץ ומלחמה:

 עמים, גוים – בארתי למעלה (א' ד') עם גדול מגוי, עם יש להם מלכות לא כן גוי,

ע"ז מוסיף שגם גוים יכירו אמתת הגואל העתיד:

 

(יא) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם:

מלבי"ם שנית – כנגד גאולת מצרים, כי אחרי שיכירו אמתת הגואל תהיה קיבוץ גליות:

 

(יב) וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ:

מלבי"ם ונשא נס. סימן שיקבצו את הגליות כמ"ש (להלן סו, כ) והביאו את אחיכם מכל הגוים מנחה לה':

ואסף. העשרת השבטים שהם אינם מפוזרים רק נדחים ממקומם מהלאה לנהרי כוש, ושם יושבים כולם מקובצים יחד, כמו שבא בקבלת חז"ל, אותם יאסוף ויכנס לארצם:

ונפצות יהודה. שבט יהודה שהפיצו ה' לארבע רוחות השמים יקבצהו מארבע כנפות הארץ. ועיין באור המלות:

מלבי"ם חלק באור המלים

(א) אנפת. – בארתי בכ"מ כי יש הבדל בין אף ובין חמה. חמה מציין נטירת הכעס והשנאה בלבו,

ואף מציין הכעס החיצוני הנראה מן הפעולה או הדבור, שמראה לו שהוא כועס,

ולפעמים יצוייר אף בלא חמה, אם בלבו אינו כועס עליו,

ומצאנו עוד פעל אנף, וגדרו לפי דעתי, אם מכלה את חרון אפו ושופך עליו העונש עד לכלה, גם בי התאנף ה' וישבע לבלתי עברי את הירדן (דברים א' ל"ז, ד' ב').

ר"ל ובזה כלה חרון אפו, ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (שם ט' כ'), דרשו חז"ל דמ"מ עשה האניפה רושם ומתו נדב ואביהוא, ועוד בארתי במקומותם:

 

(יג) וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם:

מלבי"ם וסרה. בזמן הקודם היה למלכות יהודה שני מנגדים,

א] קנאת אפרים, שהם לא היו צוררים ליהודה אך מקנאים על דבר המלוכה.

ב] צורריהם מן העמים.

עתה הקנאה לא תהיה עוד, והצוררים יכרתו:

אפרים. תחלה אפרים היה מקנא את יהודה בעת היתה כל המלכות ליהודה בחשבו שמגרע ממנו חלק המלוכה המגיע אליו,

ויהודה היה צר את אפרים על שמרד במלכות דוד,

ועתה ידעו כי המלוכה מגיע לבית דוד ולא יקנאו זא"ז. (וחז"ל דרשו על שני המשיחים, ומבואר ג"כ בדברי):

מלבי"ם ביאור המילות (יג) יקנא את.

שלשה מיני קנאה יש,

א) המקנא בזולתו להיות נכבד כמוהו ולא יעורר איבה נקשר עם ב', ותקנא רחל באחותה.

ב) המקנא על כבוד זולתו המחולל נקשר עם למ"ד, קנא קנאתי לה'.

ג) המקנא בחברו להרע לו נקשר עם את.

וההבדל בין קנא את, ובין צרר, כי צורר הוא מפני שנאה או מפני שעשה עמו רעה,

וקנא את, הוא שמתקנא על שחושב שחברו מגרע מאתו איזה תועלת או הנאה שמגיע לו, ויקנאו אותו פלשתים, שחשבו שהעושר של יצחק נגרע מאתם, וקנא את אשתו, שחושב שמגרעת ממנו מה שהיא חייבת אליו:

 

(יד) וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם:

מלבי"ם ועפו. יעופו במהירות אל כתף וצד פלשתים שהוא במערב א"י,

וכן יבוזו בני קדם במזרח, ואדום ומואב נגבה, ובני עמון צפונה:

משלוח ידם. עד שם תתפשט רשותם:

משמעתם. יסורו אל משמעתם:

מלבי"ם ביאור המילות (יד) בכתף פלשתים. בצד של פלשתים, כמו אל כתף יד כנרת, אל כתף היבוסי:

 

(טו) וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים:

מלבי"ם והחרים. ליבשו שיעברו בו הנדחים בארץ מצרים:

על הנהר. נהר פרת, שיעברו בו האובדים בארץ אשור:

והכהו לשבעה נחלים. נגד השבעה מקומות שחשב בפסוק י"א, חוץ ממצרים:

והדריך בנעלים. במקום שינעול שם את הנהר במנעולים ויסגיר בעד משיכת מימיו,

בשבעה מקומות הנזכר יעשה שם דרך כבושה לרבים:

מלבי"ם ביאור המילות

בעים. אין לו דמיון ולפי משמעו בחוזק רוחו:

בנעלים. לשון נעילה וסגירה, ברזל ונחשת מנעליך, ר"ל יעשה דרך במקום סגירת הנהר, ע"ד ויסך בדלתים ים, וכ' ואשים בריח ודלתים (איוב ל"ט):

 

(טז) וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מלבי"ם והיתה מסלה. לעבור בו הגליות לא"י דרך ימים ונהרות כימי קדם בים ובירדן:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב