ישעיה

ישעיהו פרק יג

(א) מַשָּׂא בָּבֶל אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ:

מלבי"ם משא בבל. ידוע כי מפלת בבל היתה ע"י שמרדו שרי בלשאצר באדוניהם, ע"י המראה שראה בלילה ההוא שכתב המלאך על הכותל ופתרו דניאל לרעה (דניאל ה),

והמורדים האלה הם הודיעו הדבר לחיל פרס ומדי שלחמו אז עם בבל, ושבו על בבל והחריבוה.

עפ"ז נשא המשא הזה, כי רואה הוא איך הקדיש ה' גבורי חיל אכזרים להחריב את בבל, שהם חיל מדי ופרס,

ויען שהם מארץ רחוקה ואין יודעים איך לבא ואיך לכבוש את העיר,

הזמין אנשים מאנשי בבל שהם יקראו לחיל מדי ויראום איך יכבשו את המדינה:

 

(ב) עַל הַר נִשְׁפֶּה שְׂאוּ נֵס הָרִימוּ קוֹל לָהֶם הָנִיפוּ יָד וְיָבֹאוּ פִּתְחֵי נְדִיבִים:

מלבי"ם על הר נשפה. תחלה ידבר אל השרים המורדים בבלשאצר שישאו נס לאנשי מדי לקרוא להם,

ומצייר בהדרגה תחלה ישאו נס שיראוהו מרחוק וילכו אחריו,

ואחר שיתקרבו אליהם ירימו קול להם, כי ישמעו הקול וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו יותר יניפו יד (להם),

הוא הולכה והובאה ביד לסימן בואם הנה אל פתח העיר:

ויבאו. ע"י שיקראו אותם ויראו להם דרך מבא העיר יבואו בפתחי נדיבים של בני בבל.

(והוא מאמר הלציי, כמו שהנדיב פתחו פתוח לקבל כל אורח הבא ממרחק,

כן יקבלו בני בבל את האורחים האלה אשר במלחמות תנופה ילחמו בם):

 

(ג) אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי:

מלבי"ם אני צויתי למקדשי. מוסב על כל הנאמר בפסוק הקודם, ר"ל כל זה צויתי למקודשי, שהם בני בלשאצר שהקדיש אותם ה' למרוד באדונם על פי נבואת דניאל ולקרוא לחיל מדי ופרס:

גם קראתי גבורי. הם חיל מדי ופרס המוכנים: לאפי. למלאת נקמת חרון אפי:

עליזי גאותי. שהם ישמחו במה שתתראה גאותי על ידם.

(ור"ל כי באנשי חיל היוצאים לצבא יש שתי מדות, יש היוצאים רק להחריב ארצות ומצד שהם אכזרים ומתאוים לשפך דם,

ויש היוצאים להגדיל שמם ושם מלכם ע"י גבורתם.

והנה הראשונים ישחיתו יותר מן אותם היוצאים רק להתגאות לבד, אבל לעומת זה אחר שעקר כונתם רק אכזריות, לא יתאמצו כ"כ להראות גבורתם להיות לשם עולם,

אבל אם בני הצבא נמצא ברוחם שתי המדות, האכזריות וגם אהבת הכבוד והגאוה, הם ירימו דגל להראות גבורתם, גם ישחיתו עד לכלה,

עז"א כי מחנה מדי ופרס בשתי אלה ירימו קרן, א] שהם מוכנים לאפי [-כעסי] ואכזריות,

ב] שהם עליזי גאותי, לבעבור הגאוה והכבוד):

 

(ד) קוֹל הָמוֹן בֶּהָרִים דְּמוּת עַם רָב קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים ה' צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה:

מלבי"ם קול המון. יצייר עתה חזיון המחנה הבאה פתאום על בבל, כאיש היושב בטח בארמונו ושומע תחלה קול המון בהרים, ועדיין אינו יודע מה קול ההמון הלז, אם רועים, קוצרים, המון חוגג, או צבא מלחמה.

ואחר שיתקרבו יותר השיג כי הוא קול שאון של ממלכות גוים הנאספים למלחמה,

ואחר שיתקרבו יותר אז עיניו יביטו מי הוא השר צבא ההולך בראשם,

וראה כי ה' צבאות הוא שר הצבא המפקד צבא למלחמה,

כי לא הלכו בפקודת מלך ומושל רק ע"י דבר ה' ע"י המלאך:

 

(ה) בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם ה' וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל הָאָרֶץ:

מלבי"ם באים. עתה התקרבו יותר עד שיכול לשאלם מי ומאין המה.

ונגד השאלה מאין המה, ימצא מענה באים מארץ מרחק, ומוסיף מקצה השמים שהוא קצה הישוב.

ונגד השאלה מי המה, משיב ה' וכלי זעמו.

ונגד השאלה לאן ולאיזה תכלית הם הולכים, משיב לחבל כל הארץ של בני בבל.

(וכונת המליצה לצייר בואם פתאום בעת שבני בבל היו שלוים ושקטים וחוגגים יום משתה ושמחה על נצחון האויבים, ולא הרגישו בהם, כמו שתמצא ציור הזה עצמו לקמן סימן כ"א):

 

(ו) הֵילִילוּ כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא:

מלבי"ם הילילו – עתה מתחיל לדבר לנכח אל בני בבל, אין לכם שום תקוה עוד, רק הילילו ובכו,

כי קרוב – עת יגיע קול שמועה במדינה כי צר ואויב יבא בשעריהם, יש הבדל בין אם יום הכסא קרוב או רחוק, ובכל אחד יש מעלה וחסרון,

כי אם יום הכסא קרוב, יש חסרון כי הפחד הפתאומי מביא מורך בלבבם, ומעלה שעי"כ מתאזרים ביותר עוז להכן לקראת נשק אחר שהזמן קרוב,

ואם יום הכסא רחוק אז לא ימס לבבם כ"כ, אבל כן תרפינה ידיהם מהכין צרכי המלחמה כי סומכים א"ע שעוד יש עדן ועדנים,

עפ"ז אומר כי בבשורה זאת יש שני חסרונות,

א] כי קרוב יום ה' – ומצד זה תגדל הפחד הפתאומי, ובכל זאת גם לא יוכלו להתאמץ בהכנת צרכי המלחמה,

יען כי כשוד משדי יבוא – השוד יבא משדי בעל היכולת אשר אין עצה וגבורה לנגד ה':

 

(ז) עַל כֵּן כָּל יָדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל לְבַב אֱנוֹשׁ יִמָּס:

מלבי"ם על כן – מגביל עם הקודם, יען כשוד משדי יבוא – על כן כל ידים תרפינה – ולא יעשו דבר להכין צרכי המלחמה, ויען כי קרוב יום ה' – לכן כל לבב אנוש ימס מן הפחד הפתאומי:

 

(ח) וְנִבְהָלוּ צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ פְּנֵי לְהָבִים פְּנֵיהֶם:

מלבי"ם ונבהלו – עתה מצייר מעמד העם בעת ביאת הצרה, תחלה יתבהלו פתאום, אח"ז יאחזו אותם צירים – הבאים אל האשה בעת שהולד מתחיל לפתוח דלתות בטנה,

וגם חבלים – הנמשכים בעת שיושבת על המשבר, גם יחילוןוירעדון כיולדה הרועדת בכל איבריה ע"י החבלים,

וחוץ ממה שיתבהל כ"א בפ"ע, עוד איש אל רעהו יתמהו – תגדל להם התמהון וההשתוממות עת יביט איש על חברו, כמי שהוא בבהלה פתאומית הבאה על הרבים שתגדל פחד כ"א עת יראה את העומדים סביבו איך גם הם מתפחדים ונמוגים.

 פני – וגם לא יצטרכו שיודיע איש לחברו פחדו ותמהונו, כי על הפנים לבד יהיה ניכר הפחד שיהיו פניהם דומים כלהבות אש,

גם כמו שהלהבים כל שירבו הדברים המתלהבים כן יגדל הלהב, כן יתלהבו בלהב הפחד אחד מרעו, ויצרבו כל פנים מפני חברו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

ונבהלו – בהלה נרדף עם הפחד, ועם המהירות, וגדרו התרגש פתאום מאיזה דבר, עד שאובד סדרו הטבעי והעצה וישוב הדעת:

 צירים וחבלים – שניהם מורגלים בעברי אצל יולדה, צירים מורה התפתחות צירי דלתות הרחם, מלשון הדלת תסוב על צירה. וחבלים המכאובות שתסבול אח"כ, וחיל הוא הרעדה והרתת שי"ל ע"י הלידה ומכאוביה:

 יתמהו – התמהון נבדל מרעיו, מתפלא, משתאה, שאלה יהיה בשכל, ותמהון אבדון ההרגשה והלב ועומד כאיש נדהם, אכה כל סוס בתמהון, ויתמהו האנשים איש אל רעהו:

 

(ט) הִנֵּה יוֹם ה' בָּא אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה:

רד"ק על ישעיה פרק יג פסוק ט

(ט) הנה יום ה' בא אכזרי ועברה – יהיה אכזרי ועברה וחרון אף עמו:

 הארץ – פירוש ארץ בבל:

 וחטאים – יושבי בבל שהם חטאים ורשעים ישמידם מבבל עד שתשאר שממ' בעונותיה מאנשיה:

מלבי"ם הנה – מתחיל לצייר איכות היום בעצמו, ומדמהו בחזיונו כאכזרי הטורף בלי רחמים כיום אפל מחותל בצלמות ולא סדרים.

 אכזרי ועברה – ר"ל כי המתעבר ואינו אכזרי בטבעו, או גם אכזר שלא בעת חמתו, עוד יש קצת תקוה,

אבל היום הזה יהיה אכזרי בטבעו וגם בעת עברתו,

ועברה וחרון אף – בארתי (בבאור המלות) ההבדל ביניהם, כי חרון אף הוא רק על מי שחטא כנגדו,

ועברה הוא מה שיתעבר בעת חמתו להשחית הכל גם את מי שלא חטא נגדו.

ועפ"ז אומר כי היום הזה יבא על החוטאים, ובעברתו ישחית גם את מי שלא חטא שהוא כלל המדינה,

ומפרש נגד עברה לשום את הארץ לשמה – שהיא כלל הארץ והמדינה,

ונגד חרון אף – על החוטאים, אומר וחטאיה ישמיד ממנה:

מלבי"ם חלק באור המלים

(ט) ועברה וחרון אף – העברה נבדלת מיתר לשונות הבאים על הקצף, במה שעברה משתתפת עם פעל עבר שמורה שעובר גבול איזה דבר, ומציין מי שברוב כעסו מלא קצף בכלל, בין על מי שחטא כנגדו בין על מי שלא חטא כנגדו, כמו שבארתי בפי' התורה דברים (ג' כ"ו) בפסוק ויתעבר ה' בי למענכם, ובכל מקומות שנזכר שם עברה בתנ"ך:

 

(י) כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ:

רש"י וכסיליהם – מזלותיהם. יהלו – יאירו וכן בהלו נרו (איוב כט) וכן אור כי יהל (שם לא). חשך השמש – מתוך צרתם נדמה להם כאילו חשך השמש:

 רד"ק כי כוכבי – הנביאים מדברים דרך משל ואומרים על מי שתבא לו צרה כי הוא יושב בחשך ולא יזרח לו השמש ולא יאירו לו הככבים ולא שום אורה כמו שאמר ידעך נרו באשון חשך, וכן זה הפסוק ואחרים רבים בזה הענין, ופירוש וכסיליהם, כתב רבי יונה כי כסיל הוא ככב גדול נקרא בערבי סוא"ל והככבים המתחברים אליו נקראים על שמו כסילים:

 יהלו אורם – ענין נוגה שרשו הלל הפעי' ויהלו כמו יגיהו, כמו שאמר וירח לא יגיה אורו, כאלו אמר לא יתנו אורם והפעלה על הככבים, אם אראה אור כי יהל הפעלה על האו' בצאתו שיקוו אורו:

מלבי"ם כי כוכבי – מצייר את היום כי חשכו שמשו וכוכבי נשפו מרוב הצרות שנתהוו בו.

 לא יהלו – בארתי בבאור המלות ההבדל בין אור, נגה, הלל, כי אור הוא המאיר לאחר,

ונגה הוא המקבל אור מגשם אחר כמו הירח המקבל אור השמש,

והלל הוא מה שנמצא הארה בעצמו ואינו מאיר לאחרים.

עז"א הכוכבים לא ימצא בעצמותם שום הלל וזוהר, השמש תחשך, ולא יהיה כמו בלילה עת תחשך השמש, שאז הירח תוציא אור מן השמש ותאיר לארץ,

לז"א כי גם הירח לא יגיה אורו – של השמש, לא יוציאנו להאירו לארץ ע"י אור חוזר,

והנמשל על מפלת שר בבל וכוכב הצלחתם בשמים ממעל:

 מלבי"ם חלק באור המלים

יהלו אורם, יגיה – ההבדל בין אור, נוגה, הלל, אור הוא דבר המאיר מצד עצמו כמו השמש ואור הנר,

ונוגה, בא רק על דבר שאין לו אור מצד עצמו רק מקבלו מזולתו, ככדור הירח, המקבל אורו מן השמש, ומשתתף עם הוראה השנית שיש לפעל זה מענין הוצאה.

הגו סגים מכסף, על שנדמה כאילו מוציא נצוצי האור מהגשם המאיר אליו.

ושם הלל, יהלו, מורה על דבר שאינו נותן אור לאחרים רק מבריק ומתנוצץ בעצמו אבל אינו מאיר, ויבואר זה כ"א במקומו:

 

וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲוֹנָם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל:

רד"ק ופקדתי על תבל – ר"ל על ארץ בבל אפקוד עליה' רע' שעשו לישראל:

 ועל רשעים – הכשדי' שהם רשעים והרעו לישראל יותר מדאי, כמו שאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה:

 גאון זדים – שהיו גאים ואנשי זדון אשבית זדונם:

מלבי"ם ופקדתי – לשון מינוי, ימליץ השם ימנה את הרעה למושל על בבל לשלם להם כרעתם.

 על תבלכונתו כמ"ש בפסוק ט', שיעניש את החוטאים וע"י העברה הכללית תדבק הרעה על כלל התבל, גם אשר לא חטאו, באופן שהרעה יהיה לו פקודה על התבל שלא חטאו. והעון על הרשע שחטא.

 והשבתי – ובזה הזדים ומזידים וחוטאים ישבית גאונם ותקפם, והעריצים החזקים אשר לא הזידו לחטוא, רק שהתגאו ברוחם במלכותם,

ובהם הגם שגאונם שהוא תקפם ועשרם אינו שנוא בעיני ה' אחר שלא הזידו ולא חטאו, מ"מ אחר שגאותם שהתגאו ברוחם הוא שנוא בעיני ה' ישפיל גאות לבם.

 והנמשל, שרי בבל ומלכם שהם חטאו והזידו לה' יענישם על זדונם וישבית מלכותם, והמון עם שלא חטאו,

מ"מ ישפיל גאותם על שהתגאו ע"י מלכות הזדון של נבוכדנצר. ועי' בבאור המלות:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יא) גאון, וגאוה – הגאוה הוא רק בעצם המתגאה, שמתנשא ברוחו לדמות א"ע יותר ממה שהוא.

והגאון הוא חוץ לעצם המתגאה. המעלות שבעבורם יתגאו, כמו עושר גבורה חכמה מופלגת:

 זדים, עריצים – אינם נרדפים, זדים, שם החוטאים בזדון. ועריצים, שם הגבורים התקיפים:

 

(יב) אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר:

מלבי"ם אוקיר – מבאר הטעם שיגדל הקצף על בבל כ"כ, כי גם אנוש – הקטן ששפכו את דמו יהיה יקר אצלי יותר מפז, ואדם – הגדול במעלה יהיה עוד יקר יותר מכתם אופיר שהוא יקר מפז:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יב) אנוש – מורה אדם קטן בכ"מ כמו שהעירותי בכ"מ שנזכר שם זה,

אבל אדם גדול מאנוש במעלה, וכן כתם אופיר – יקר מפז:

(יג) עַל כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ:

מלבי"ם על כן – אחר שאחשיב חשיבות בני אדם שנשפך דמם ע"י בני בבל, אשר אבדו גוים רבים.

 שמים ארגיז – וכו', ר"ל שלא תהיה מפלתה רק למטה רק יעקר גם שרשה ומזלה למעלה,

ומצייר כאילו ירגיז השמים שהוא המקיף וממילא תרעש הארץ אשר היא המרכז תוך עגולת השמים.

 בעברת ה' וביום חרון אפו – בארתי למעלה פסוק ט':

 

(יד) וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ יָנוּסוּ:

מלבי"ם והיה – עתה החל לצייר איכות אבדם והשמדתם בפרטיית, ומתחיל תחלה מן הנכרים אשר נמצאו בבבל מארצות שונות, אשר גרו או סחרו בה, באשר היתה צבי הארצות ומסחר העמים.

 כצבי, וכצאן – יש הבדל בין הצבי המודח ובין הצאן המפוזרות,

כי הצאן צריכים אל הקיבוץ שיהיה העדר ביחד והרועה ישמרם מכל פגע, ואז הם בטוחים הגם שרועים בשדה או ביער, ובעת יתפזרו יאבדו ויהיו לטרף בפי זאבים,

אבל הצבי מדרכו ללכת בדד ואין מטבעו שיתקבצו הצביים עדרים עדרים, כמ"ש דמה לך דודי לצבי על הרי בתר, רק שצריך הוא למעון ומקום מיוחד בו ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה ויסתר מן החיות החזקים ממנו,

ובעת שידח ממעונתו ומקומו אינו בטוח מטרף.

לפ"ז הצבי מודח מבקש את מקומו, והצאן המפוזרות מבקשים את העדר שלהם, וצריכים להתקבץ.

כמשל הזה אמר כי הנכרים אשר ימצאו בבבל אשר עד עתה היה להם ארץ בבל כארצם, ועם כשדים כעמם, עתה בעת תלכד העיר יהיו נחשבים אם כצבי מודח המבקש את ארצו, ואם כצאן המפוזרות המבקשים את בני עמם,

ומפרש נגד כצבי מודח איש אל ארצו ינוסו – ונגד כצאן ואין מקבץ,

איש אל עמו יפנו – ור"ל שיפנה כל איש לבקש את בני עמו למען יתחברו ביחד וינוסו אל ארצם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יד) מדח. ואין מקבץ – מודח מצייר חוץ למקומו, וע"כ בא אצלו פעל השבה בכ"מ ["להשיב הנדחה"] (דברים כ"ב א', ש"ב י"ד ג', ירמיה ט"ז ט"ו, מ' י"ב, מ"ג ה', יחזקאל ל"ד ד' ט"ז), ולא בא עליו פעל קיבוץ, רק כשמדבר מן גלות ישראל שעם הנדיחה נקשר מושג הפיזור והניפוץ מעצמו (דברים ל' ד', ירמיה כ"ג ג', כ"ט י"ד, ל"ב ל"ז, מיכה ד' ה', צפניה ג' י"ט), אבל קיבוץ הוא הפך הפיזור והניפוץ כנ"ל (י"א י"ב):

 

(טו) כָּל הַנִּמְצָא יִדָּקֵר וְכָל הַנִּסְפֶּה יִפּוֹל בֶּחָרֶב:

מלבי"ם כל הנמצא – הטעם שאיש אל עמו יפנו כי יירא לנוס לארצו בדד, כי כל הנמצא יחידי בדרך ידקר.

והטעם שאיש אל ארצו ינוסו, ולא יתחברו עם בני בבל להלחם נגד האויב,

כי כל הנספה אל צבא המלחמה יפול בחרב:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טו) הנספה – שרשו ספה ושתי הוראות לו, כליה, ויש נספה בלא משפט,

תוספת, ספו שנה על שנה, הא' משתתף עם סוף מנע"ו, יחדו יסופו, יבא סופם וקצם.

הב'. עם יסף מנפ"י. ומתמצעים, במה שמשמשים דבר והפוכו,

וענינו פה על הנוסף על אנשי המלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו:

 

(טז) וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם וּנְשֵׁיהֶם תשגלנה תִּשָּׁכַבְנָה:

מלבי"ם ועלליהם – גם זה מוסב על הגרים בבבל מארצות אחרות, עולליהם אשר לא יוכלו לברוח עמהם ירוטשו אל הקירות לעיניהם באכזריות וישסו בתיהם וישכבו עם נשיהם.

(ובזה אין כפל ענין במה שכפל דבר זה בפסוק י"ח, כי שם מדבר מבני בבל עצמם):

 מלבי"ם חלק באור המלים  ירטשו. לא נמצא רק על פגר אדם, וענינו העברת הצורה עד שלא יוכרו האיברים:

 

(יז) הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ:

מלבי"ם הנני – עתה התחיל לספר מה שיעשו לבני בבל עצמם, עליהם לא יבוא האויב כמו על הגרים הנכרים שיבואו לשוסס בתיהם בעד ממון לבד, כי מאתם לא יבקשו כסף וזהב אך נפשות,

עליהם – על אזרחי בבל, כסף לא יחשבו – דקדק במליצתו, כי הכסף לא היה בחשיבות אצלם למאומה,

והזהב הגם שא"א כלל שימצא אדם שיכחיש חשיבות הזהב, מ"מ הם לא יחפצו בו,

ר"ל שיניחו כל כסף וזהב וילכו רק להשמיד ולאבד:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יז) לא יחשבו, לא יחפצו – בלתי נרדפים, כי יצוייר שיחשב איזה דבר מפני מעלתו, ובכ"ז לא יחפוץ בו,

ויצוייר שיחפוץ גם דבר בלתי חשוב:

 

(יח) וּקְשָׁתוֹת נְעָרִים תְּרַטַּשְׁנָה וּפְרִי בֶטֶן לֹא יְרַחֵמוּ עַל בָּנִים לֹא תָחוּס עֵינָם:

מלבי"ם וקשתות – יל"פ שנמשך למעלה הנני מעיר את מדי, והנני מעיר קשתות אשר נערים תרטשנה,

או יבואר שהניחו הנערים בקשתות במקום החצים, [כפי שהיה מעשה ברבי דוד אחי הבבא סאלי שהניחו בתותח וירוהו הי"ד זלה"ה] וישליכו אותם מן הקשת אל הקירות כזרוק אבני קלע.

 על פרי בטן – וכו', הבדלתי בבאור המלות, פרי בטן הם יונקי שדים ובנים הם הגדולים,

וההבדל בין רַחֵם וחוס, רחמים לא יצדק רק על בעלי חיים [או בנ"א] שקצרה נפשו מראות בצרתם,

וחוס הוא על איבוד ממון שחס על ממונו לבל יאבדהו.

וידוע שמטבע אנשי הצבא להתמלא רחמים על הילדים הרכים יותר מעל הבחורים, כי על הגדולים יתאכזרו לנקום מהם, לא על היונקים.

אולם באופן אחר יחיו יותר את הגדולים שיוכלו לכבשם לעבדים ושפחות ותחוס עיניהם עליהם, אבל היונקים לא ישיגו מהם תועלת,

לעומת זה אמר שעל פרי בטן שדרך לרחם עליהם הם לא ירחמו,

ועל בנים הגדולים שדרך לחוס עליהם מפני תועלת הממון לא תחוס עינם אחר שלא יחשובו כסף וזהב:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יח) בנים, פרי בטן – בנים גדולים, פרי בטן קטנים, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה ז' ז'), מצייר שיתן בן הגדול בעד פשע המרד הגדול, והעולל הקטן בעד חטאת השוגג הקטן:

 ירחמו, תחום עינם – הרחמים, יהיה רק מאדם לאדם [או בע"ח] במה שיתפעל מצרת חברו,

והחסה תהיה גם על בע"ח וכלים, ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון,

כי ענינו שחס מלהשחית דבר שיקוה ממנו תועלת או צורך.

ובזה תבין דברי הגמ' (ברכות ל"ג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקים אותו, פליגי בה תרי אמוראי, ח"א מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, וח"א מפני שמטיל קנאה במ"ב, האי דנחית קמי' דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור חוס ורחם עלינו, אמר רבה כמה ידע האי גברא לרצוי' למרי', א"ל אביי והא משתקין אותו תנן, ורבה לחדודי לאביי עביד.

כי המתפלל הזה שינה דבריו ואמר אתה חסת על קן צפור, ולא אמר אתה רחמת,

ולמ"ד הטעם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, לא היה ראוי להשתיק אותו, ולכן לא השתיקוהו אז,

אך הלא להטעם מפני שמטיל קנאה במ"ב, אין הבדל, שגם במ"ש אתה חסת על קן צפור, שלא מפני רחמנות צוה המצוה, רק מפני חיסתו שלא יתמעטו בריותיו שיש לעולמו צורך בהם, יש קנאה במ"ב, כאילו אין צורך להעולם רק בקן צפור לא בשאר מינים, ולטעם הזה לא יפה התפלל.

ואחר שרבה שבח אותו, השיב לו אביי והא משתקין אותו תנן, והמשנה לא בארה הטעם, ולא היה ראוי לו להתפלל בלשון שיש ספק בהתרת אמירתו, כי לא ידענו איזה משני הטעמים הוא עקר:

 

(יט) וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה:

מלבי"ם צבי ממלכות – שכל המלכיות היו נכנעים תחת בבל והיתה חמדת הממלכות, וידוע כי לפי גדולת גאון הממלכה וגדלה ראוי שעיר המלוכה תבנה לתפארת וכלילת יופי,

ובזה בבל היתה תפארת גאון כשדים, שגאונה של כשדים היה מתפאר בבבל עיר הממלכה שהיתה נערכת ביפיה לעומת גאונה של כשדים, עתה תהיה כמהפכת וכו':

 

(כ) לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם:

מלבי"ם לא תשב – שתתישב בקביעות, ואף גם לא תשכן אפילו דרך עראי, (עיין באור המלות).

 ולא יהל – גם מי שיחשיך לו בנסיעתו בערב ויוכרח ללון שם לא יהל שם, היינו שלא ידליק שם אור וגם לא יחזיק כל דבר אשר לו הלל והארה פן ירגישו בו החיות והנחשים השוכנים בעיי החרבות,

ואפילו הרועים הרובצים את צאנם ביום, ג"כ לא ירביצו שם כי יהיה מקום שמם לגמרי:

 מלבי"ם ביאור המלים – תשב, תשכון – פעל שכן המוגבל אל פעל תשב תורה הישיבה הקביעית,

והשכינה תורה דרך עראי, ע"ל (י"ח ג', ל"ב ט"ז):

 לנצח דור ודור – בכ"מ שידבר על הזמן בבחינת נצחיותו מראש עד סוף, יאמר לעולם או לנצח,

וכשידבר בבחינת שהוא מתחלק במחשבה לימי דורות, יאמר לדור ודור, כמו שהעירותי ע"ז תמיד במקומו.

ופה, על הישיבה הקביעיית יצדק לעולם, כי היא נמשכת בלי הפסק,

ועל השכינה הארעיית, שהוא מקרה, המתחיל ופוסק בחלק מן הזמן, אומר שלא יקר מקרה זה בשום דור:

 יהל – מענין אם אראה אור כי יהל (איוב ל"א כ"ז):

 וערבי – מענין ערב ונשף. הלן שם בערב:

 

(כא) וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם:

מלבי"ם ורבצו – מצייר ענינה כמדינה מיושבת שדרך להמצא בני אדם הדרים בבתים ובהמות הרובצים בשדות ועופות השוכנים על האילנות וילדים קטנים מרקדים ברחובות,

נגד בהמות הרובצות אומר כי ירבצו ציים,

נגד הגרים בבתים אומר כי יהיו אוחים מין קוף תחת אדם,

נגד העופות השוכנים (כי ל' שכינה בא על עופות), אומר כי יהיו בנות יענה והמרקדים יהיו שעירים:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כא) ורבצו – פעל רבץ בא תמיד על הבהמות, ופעל שכן בא על העופות לרוב, (בראשית ג' כ"ד, לקמן ל"ד י"א, יחזקאל י"ז כ"ג, ל"א י"ג, ל"ב ד', תהלות נ"ה ז', ק"ד י"ב):

 ואוחים – מין קוף בעל זנב:

 וציים – מלשון ציה, בעל חי שלא ימצא רק במדבר ציה ולא יכנע לעולם:

 

 

(כב) וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג וְקָרוֹב לָבוֹא עִתָּהּ וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ:

מלבי"ם וענה – בהיכלי השרים יש היכל גדול אשר שם יתקבצו כולם יחד להתענג בשמחה ושירים,

וחדרים קטנים המיוחדים שיתבודד שם איש איש לבדו,

עפ"ז אומר כי האיים שהיא חיה הבאה מאיי הים, ואינה יכולה להתחבר אל יתר החיות הם יצעקו באלמנותיו שהם החדרים הקטנים, והתנים יצעקו בהיכל הגדול.

 

וקרוב…הפסק מלכות אחת יהיה באחד משני פנים,

א] על צד העונש בשנתמלא סאתה ובא עת פקודתה,

ב] מפני שהגיע זמן הצלחת מלכות אחרת ותמו ימי מלכות זה, כי אין מלכות נוגעת בחברתה,

 

עז"א שמלכות בבל תכלה מצד שתי הסבות האלה.

א] על צד העונש כי קרוב לבוא עיתה – עת פקודתה להעניש אותה על מה שהרעו והצירו לישראל.

ב] מצד שהגיע זמן מלכות ישראל ובנין בית הבחירה, שמוכרח שתכלה מלכות בבל תחלה, ועי"כ ימי בבל הקצובים למלכותה היו רק שבעים שנה מיום גלות ישראל,

עז"א וימיה הקצובים לה למלכות וממשלה לא ימשכו – כי יכלו לסוף שבעים שנה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כב) באלמנותיו – כמו ואלמי החצר (יחזקאל מ"א ט"ו), חדרים קטנים שלפני הבית:

 ואיים – חיה הנמצאת באיים רחוקים:


ישעיהו יד

(א) כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב:

מלבי"ם כי ירחם – הנה גאולת ישראל תלויה באחד משני דברים, או מצד רחמי ה', או מצד מעשיהם הטובים,

כי אם יהיו זכאים בעת הגאולה אז אין צריכים לרחמים וחמלה, רק כמו שבחר ה' בהם מקדם להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש כן ישוב יבחר בם,

אבל אם לא יהיו זכאים, ולא יהיו מובחרים שיבחר ה' בהם מצד הבחירה, (שגדר הבחירה הוא, בעת שחלק הנבחר הוא המעולה והנאות אצל הבוחר),

אז עכ"פ יפדם מצד הרחמים והחמלה שירחם על ענים ושעבודם ויחוש פן יאבדו בעכו"ם.

וידוע כי שם יעקב יאמר על ההמונים והפחותים ובשם ישראל יקראו בעת היותם במדרגה מעולה ונשאה.

עז"א הגאולה תהיה או מצד כי ירחם ה' את יעקב – על ההמונים שאין ראוים מצד מעשיהם,

או מצד כי יבחר עוד בישראל שהם המעולים.

 והניחם על אדמתם – יתן להם שם מנוחה מכל אויב ומציק, ובהכרח לבטל מלכות כשדים תחלה.

 ונלוה הגר עליהם – מצד שלותם והצלחתם, ונספחו – יהיו טפלים אל בית יעקב:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) יעקב, ישראל – בארתי הבדלם למעלה (י' כ'):

 ונלוה, ונספחוהנלוה והנספח שניהם טפלים, כי זה ההבדל בין לוה וחבר,

רק הנספח הוא שטפילתו בדבר נוסף ומום בעיקר, ואמרו קשים גרים כספחת:

 

(ב) וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה' לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם :

 מלבי"ם ולקחום – ר"ל תחלה יקבלו גרים שיתגיירו בעת שלא יהיו בשלוה גמורה,

אבל אח"כ יקחו עכו"ם אותם ויביאו אותם אל מקומם ולא יתקבלו עוד לגרים רק יתנחלו,

– (אחר שכבר יהיו על אדמת ה') – לעבדים ולשפחות.

 והיו שבים – ישלמו אל העכו"ם שהרעו להם מדה כנגד מדה, את שוביהם ישבו גם המה,

ומי שהוסיף להרע להם ונגש אותם בעבודת פרך, כן גם המה ירדו בם בעבודה קשה.

(והנה מסדר הכתובים מבואר שניבא זאת על גאולת בבל, ובאמת לא נתקיימו אז היעודים האלה.

 אמנם תנוח דעתך בזה עם מ"ש בתחלת קאפיטול י"א, שזמן הגאולה העתידה כבר התחילה מימי חזקיה ותלויה ועומדת, על עת יזכו, ואם היו זוכים היו היעודים האלה מתקיימים בצאתם מבבל, ואחר שלא זכו נתאחר הדבר עד יבא חזון למועד ויפח לקץ וכמ"ש חז"ל ברכות ד):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) ורדו בנגשיהם – הנוגש והרודה לוחץ על מס או עבודה,

רק עם מושג הרדיה מקושר מושג הממשלה הקשה הלוחצת:

 

(ג) וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ:

מלבי"ם והיה ביום הניח – שהוא אחר מפלת בבל (ועי' באור המלות):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ג) מעצבך ומרגזך ומן העבדה – העוצב והרוגז, התפעלות נפשיים,

העוצב הוא לרוב על דבר החסר לה והנאבד ממנה, והרוגז על רעה או דבר זר מתחדש עליה עתה,

ושניהם יוציאו את הנפש ממעמד המנוחה אל התנועה והטלטול הפנימי.

והעבודה תוציא את הגוף ממעמד מנוחתו,

ויצוייר שהנפש והגוף, הא' במעמד המנוחה, והשני במעמד הטלטול,

לכן אמר פה ביום שיניח ה' את גופך מטלטול העבודה,

ואת נפשך משני הטלטולים, העוצב על הטוב שחסר לה, והרוגז על הרעה הרוגשת אותה כל עת:

 

(ד) וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה:

מלבי"ם איך – מצייר ששואלים איך ומה היה הדבר שפתאום נשבת הנוגש על המסים,

ואיך פתאום נבטלה מדהבההמלכות שנקראת מלכות הזהב. משיב לא נהיה זה במקרה, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) מדהבה – כמו מזהבה, זהב, דהב בלשון כשדי,

ונבוכדנצר נקרא אז מלכות הזהב, כי כן פתרו דניאל אנת הוא רישא די דהבא:

רש"י מדהבה – לשון מרבית גאוה ומשא כבד, ורבותינו דרשו האומרים מדוֹד והבא:

 רד"ק ונשאת המשל – משל הוא הדבר שאינו מובן כמשמעו, וכן בזה:

 מדהבהמטה, שבט, גם ברושים, ארזי לבנון, ופי' מדהבה מתרגום זהב דהבא, והוא תאר לבבל שהיתה בעלת הזהב שהיתה לוקחת מס מכל הארצות, ויונתן תרגם סף תקוף חייבא:

 

(ה) שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים:

מלבי"ם שבר ה' – שברו בהשגחה.

 מטה רשעים – הם הנוגשים והשוטרים הלוחצים את העם,

ושבט מושלים – הוא המושל בעצמו. ומבאר נגד מטה רשעים:

 מלבי"ם חלק באור המלים   (ה) מטה, שבט – בארתי למעלה (י' ה'), שבט הוא המושל, ומטה הוא הנוגש על ידו:

 

(ו) מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ:

מלבי"ם מכה – שהיה מכה עמים בעברה (שם עברה מורה שכעס על לא דבר).

 מכת בלתי סרה – שהיתה המכה בלא סרה וחטא, שהגם שהעם לא חטאו היה מכה אותם.

ונגד שבט מושלים אומר שהשבט הזה היה רודה גוים באףובקצף,

הגם שהמורדף בלי חָשָׂךְ – א"ע, ר"ל שהגם שהגוי שנרדף מפניו לא חשך את עצמו מן הרודף,

והיה מוכן אליו לעשות לו כרצונו, מ"מ רדה אותם באף כאילו מרדו בו ופרקו עולו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ו) בעברה, באף – בארתי הבדלם (י"ג ט'), עברה מצייר קצף חנם, שע"י שהוא באף על חוטא, יתעבר על הכלל, ומצייר שהוא באף על גוים, ועי"כ מכה עמים קטנים שלא חטאו, כמ"ש בלתי סרה.

וסרה, כמו תוסיפו סרה, החטא נקרא סרה, ובלתי סרה בלא עון.

וכ"כ למעלה (א' ד'), שבגוי אחד יצוייר כמה עמים, לכן מצייר הרדיה ותפישת ממשלה, על גוים גדולים,

וההכאה והיסור בחנם, לעמים פרטיים, כדרך מושל אכזר,

ומורדף שם להנרדף, ר"ל רודה באף הגם שלא חשך המורדף ואין מקום לאף:

(ז) נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה:

רד"ק נחה – ועתה במות בן בנו וסרה ממשלת הרשע נבוכדנצר נחה שקטה כל הארץ ופצחו רנה, ואמר דברים כנגד נבוכדנצר כאלו מת הוא ביום ההוא:

מלבי"ם נחה – מצייר כי כל הארץ למעלה כבר נחה שקטה, וכבר שכחה כל אשר עבר עליה מהמרגיז הזה,

עד שפצחו רנה, והשמחה נתפשטה כ"כ עד כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ז) נחה שקטה – שקט הוא יותר ממנוחה, כמ"ש לא שקטתי (ואף גם) לא נחתי (איוב ג'),

ופה מוסיף נחה גם שקטה לגמרי, גם פצחו רנה, כי התהפכה מהתפעליות היגון והרוגז אל השמחה:

 

 (ח) גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ:

רד"ק גם ברושים – לפי שאמר נחה שקטה כל הארץ והוא אומר על עם הארץ שהיו תחת עבודתו והיו בצרה לפיכך אמר גם ברושים, והוא משל על המלכים, וכן ארזי הלבנון,

אמרו שגם המלכים שמחו באבוד מלכותו וממשלתו, כלומר אפילו המלכים והשרים שאין נותנין עליהם עבודה כמו על עם הארץ אפילו הם שמחו לו באבודו כי במות בן בנו אבדה ממשלתו:

 לא יעלה הכורת עלינו – לפי שהמשיל הגדולים לברושים ולארזים, אמר גם כן הכורת דרך משל,

ואמר מאז שכבת, כלומר מעת שמת נבוכדנצר, כי אף על פי שעבדו העכו"ם את בנו ואת בן בנו, לא היו מצירין להם אלא שהיו נותנים להם מס,

אבל נבוכדנצר היה הורגם ונותנם בבית האסורים ומעבידן עבודות קשות:

מלבי"ם גם ברושים וארזים – שמחו לך על מותך, כי מעתה לא יעלה כורת עליהם, כמו עד עתה שהיה כורת יערות לעשות סוללה ודיק,

ור"ל על כדור הארץ למעלה יש שמחה כללית עתה שלוה ושקט, אבל לעומת זה התחדש עתה רוגז במקום אחר, כי:

 

(ט) שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם:

מלבי"ם שאול מתחת רגזה לך – שהתרגזה השאול בשמעו כי תבא לשם בחשבו כי באת לשם להשמיד גוים ולאבד ממלכות:

 לקראת בואך – בעת ישמע מבואך כי אח"כ יראו שאתה פגר מובס.

 עורר – וכבר יחל השאול לעורר מתרדמתם את הרפאים והענקים וכל העתודים שהם השרים הישנים שם שנת עולם, כאילו יעורר אותם שילכו ויתחברו אל מחנותיך להלחם מלחמתך,

וכבר הקים כל מלכי גוים – הנמצאים בשאול מכסאותם, כאילו כולם מתחילים לעזוב כסא מלכותם אשר בשאול מיראתם מפניך,

אבל כ"ז יהיה לקראת בואך טרם תבא, אבל עת שתבא אל בני השאול ויראוך, אז:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ט) רגז – ענין תנועה. המרגיז ארץ ממקומה: עורר – מקור לעורר: רפאים – הם הענקים:

 

(י) כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ:

מלבי"ם כלם יענו – אחר שאנו רואים כי חלית כמונו – וגם בך שלט חולי והפסד ההרכבה כעל כל מורכב מבשר ודם, א"כ הלא אלינו נמשלת, אנוש אנוש כמונו, וכמונו גם אתה:

 

(יא) הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה:

רש"י המית נבליך – נבלים וכנורות שהיו מזמרים לפניך ויש לפתור המית נבליך המית בני נבל עושי נבלה שבחיילותיך ומדומה אני שבמסורה הגדולה חיבר את זה ואת זמרת נבלים (עמוס ה) באלף בית של ב' לשונות:

מלבי"ם הורד שאול גאונך – וגם הורד שאול המית נבליך – כי יתר המלכים הגם שגאונם ירד קבר, מ"מ עדין זוכרים את מעשיהם לדור אחרון בשירי האומה אשר שוררו עליו אנשים ופורטים את גבורותיו עפ"י הנבל,

ואתה גם נבליך דממו לא יזכירו מעשיך עוד, רק תחתיך יוצע רמה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יא) רמה, תולעה – טרם שפורש נקרא רמה, ואחר שרוחש ממקומו נקרא תולעה, וירם תולעים,

אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כ"ה). אנוש הקטן ממשיל כרמה. ובן אדם, שמציין הולד אדם מאדם, מציין עם תולעה הפורשת מרמתה, וכן פה הרמה שוכבת למצע, והתולעה רוחשת ומכסה למעלה:

 

(יב) אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם:

מלבי"ם איך – ידוע שעמי קדם היו מיחסים הצלחת המלכות אל הכוכבים, ואמרו כי כוכב ההצלחה שלו בשמים מאיר עליו ומגיה אור.

ועפ"ז מדמה כוכבו לאור בן השחר – ר"ל אור המתחיל לזרוח על האופק מצד מזרח, שהכוכב אשר הוא במעמד העליה והזריחה אין דרכו לשקוע רק לעלות,

ואיך נפלת לאחור משמים ארץ. ובנמשל – כי היית בתכלית ההצלחה והעליה ואיך נפלת נפילה פתאומית.

 נגדעת לארץ חולש – מצייר כי הכוכב הזה בנפלו נפל על גוים – רבים, והתפוצץ לשברים בין הגוים, עד שנתחלק אורו בארץ לחבלים רבים בין גוים שונים,

אבל לא נפלת בהאור הגדול שהיה לך מקדם, רק חולשוחסר כח, כאילו האור החלש והכהה שנפל עתה – נפל על גוים, והם חלקוהו ביניהם בקו [במדה],

שזה משל על שנתחלק מלכותו ואורו לגוים רבים ומלכיות שונות,

אבל לא בגבורה והוד והדר כמקדם, רק בחולשה ורפיון, כענין שנאמר בכיוצא בו (דניאל י"א), וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא כמשלו אשר משל:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יב) חולש – מענין חולשה וגבר ימות ויחלש:

 הילל בן שחר – ר"ל התנוצצות [ל' הילה] השחר והארתו, כמו בן חיל בן מות:

 

(יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן:

מלבי"ם ואתה אמרת בלבבךהעמים בימי קדם עובדי האלילים, חלקו את אליליהם לשלש מחלקות, תחתים שנים ושלישים,

א] הכוכבים המושלים למעלה וישימו משטרם בכח אלהות,

ב] בני אלים השוכנים בארץ על הרים הגבוהים הנועדים להם,

ג] אלים אמצעיים השוכנים באויר.

ואחר שהיו מיחסים אל מלכיהם כח אלהות, היו מיחדים לו כוכב בשמים המושל ממשל רב בין בני עליון כמו שהמלך מושל למטה,

ואת המלך הושיבו בין בני אלים התחתונים יושבי הר מועד, ומהבילים עליו כי ביכלתו לעלות על במתי עב אל בני אלים האמצעים, ומשם יפרד להיות כוכב בשמים,

(כידוע בהמיטאלאגיע [במיתולוגיה] הנמצאת בידנו שארית מלמודי ההבלים וההזיות אשר הולידו ימי קדם),

וז"ש נגד כוכבו בשמים שהיה מתפאר שיעלה בשמים להרים כסאו על כל כוכבי אל – ולמשול עליהם ממשל רב,

ונגד המלך עצמו למטה שהתפאר שישב – בקביעות בהר מועד – הנמצא בירכתי צפון – אשר שם ישבו בני אלים, החיים חיי האושר והאלהות ועם אדם לא ינוגעו,

וגם התפאר כי מן ההר ההוא יתנשא אל בני אלים השוכנים בין הארץ והשמים, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים    (יג) הר מועד – כמו אהל מועד, המיועד לשכינתו הגדולה:

 

(יד) אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן:

מלבי"ם אעלה על במתי עב – אל אלים האמצעים, ובזה יהיה לו דימויבצד מה אל האל העליון – שהוא הכוכב אשר בשמים:

 

(טו) אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר:

מלבי"ם אך – אמנם לעומת שחשבת,

א] לעלות מן השפל עד השמים,

ב] להתפשט בממשלתך על כל כוכבי אל שהוא נמשל אל תפישת מלכות וממשלה על כל העולם,

יהיה בשניהם בהפך,

כי נגד העליה לשמים אל שאול תורד,

ונגד התפשטות המשרה לקצוי ארץ, הנה רשותך יהיה מוגבל ומצומצם רק בירכתי בור

– שם יהיה מקומך לא אף אמה אחת משם והלאה:

 

(טז) רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת:

מלבי"ם רואיך – גם אותם שרגילים לראותך, עתה אליך ישגיחו – בהשגחה הרבה ואליך יתבוננו – כי יסתפקו בך אם אתה הוא,

כי ישאלו לעצמם וכי אפשר כי זה הוא – האיש אשר הרגיז כל – כדור הארץ – ממקומו בתנועה אחת,

וע"י התנועה החזקה הזאת הרעיש ממלכות – הגרים על הארץ והפכם ע"י הרעש, עד כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טז) ישגיחו – שגח הוא הצצה יתירה, משגיח מן החלונות, ואחריו ההתבוננות להכיר את הדבר:

 

(יז) שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה:

מלבי"ם שם תבל – המיושבשָׁמם כמדבר,

וגם עריו – של עצמו הרס – בעברתו הרס כמה ערים גם מארץ כשדים אשר לא שמעו לפקודתו,

אסיריו לא פתח – מן האזיקים גם בעת שהיו בָיתה – בבית הסוהר כלואים שם, אשר אין חשש שיברחו מ"מ לא פתח אסירי ידיהם, ואיך נהפך עתה אחר מיתתו מן כל המלכים, כי:

 

(יח) כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ:

מלבי"ם כל מלכי גוים – התכבדו במיתתם בשני ענינים,

א] באיכות הקבורה, כי שכבו בכבוד – שהשכיבו אותם אל קבריהם בכבוד גדול כחק המלכים,

ב] במקום הקבורה כי שכבו איש בביתו – בקברות המלכים אשר הכינו להם בחיים בהיכליהם:

 

(יט) וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס:

רש"י כנצר נתעב – כיונק אילן הנתעב בעיני בעליו שחופר ומשרש ומוציאו כך הושלכת מקברך,

אמרו חכמים כשנעשה בהמה וחיה ז' שנים המליכו עם הארץ את אויל מרודך וכשחזר למלכותו נטלו וחבשו בבית האסורין עד יום מותו כשמת הוציאו אויל מרודך מבית הסוהר להמליכו ולא קבל עליו אמר אם ישוב למלכותו יהרגני אמרו לו מת ונקבר ולא האמין עד שהוציאוהו מקברו.

לבוש הרוגים מטועני חרב – בלבוש מלוכלך כמו לבוש הרוגים. מטועני חרב – מדוקרי רמחים מדוקר בלשון ערבי מוטען. יורדי אל אבני בור – אל עמקי בור מקום שהאבנים צוללים שם ירדת. כפגר מובס – ת"י מדשדש כמו נבוס קמינו (תהלים מד) ועל הרי אבוסנו (ישעיהו י"ד כ"ה) מתבוססת בדמיך (יחזקאל טו), הנדוש כטיט חוצות:

מלבי"ם ואתה – נהפכת בשני דברים אלה לבוז ולקלון,

א] כי קברך דמה כנצר נתעב – מקום שישליכו שם פגרי הבהמות,

ב] כי גם שם לא הניחו אותך לשכב, כי מן קברך – זה הדומה כנצר נתעב – השלכת לחוץ. בבזיון גדול,

והלבישוך אז בלבוש הרוגים – שנהרגו בידי טועני ונושאי חרב

שציירו על לבושך הרוגים מדוקרים בחרב, להזכיר רוב הרצח שרצחת.

 (וספרו חז"ל כי אחר מותו גררוהו מקברו והסחיבוהו בחוצות בבל בבזיון).

 מוסיף לאמר, למה הדמיון הזה שדמיתי כי לא דמה כבודך במותך לכבוד המלכים במיתתם,

הלא גם יורדי אל אבני בור – הפגרים שמשליכים אותם ערומים בלא תכריכין על אבני הבור, כפגר המובס ונרמס, שאין מתטפלים בו להלבישו תכריכין, גם עם יורדי בור האלה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יט) כנצר – נצר נקרא מקום שמשליכים שם פגרי הבהמות, ומגביל אל קבר של בני אדם, היושבים בקברים ובנצורים ילינו (לקמן ס"ה), ופה הוא מתאר את הקבר שדומה כנצר של פגרי בהמות, לא כקבר בני אדם:

 מטעני חרב – מנושאי חרבות כמו טענו את בעירכם (בראשית מ"ה), הנהרגים מיד נושאי חרבות:

 

(כ) לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים:

מלבי"ם לא תחד אתם בקבורה – גם אתה אינך ראוי להאחד ולהיות דומה בקבורה,

כי אינך ראוי להקבר כלל, רק ליתן בשרך לכלבים.

 כי ארצך שחת – ומי יכבדך אחרי מותך אם שִׁחַתָּ גם ארצך והרגת גם עמך,

ולכן ראוי שלא זו בלבד שישפכו כולם חמתם עליך אחרי מותך,

כי גם ראוי שלא יקרא לעולם זרע מרעים – שגם זרעו לא יקראו על כסא המשרה לעולם.

 כדברו זאת יתרגש המליץ, מוסיף אמרים, ולמה חרצת רק שלא יקראו למלוכה הלא מהראוי הוא, כי:

 

(כא) הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים:

מלבי"ם הכינו לבניו מטבח – בל יותר מהם איש, כי זאת להם מצד שני ענינים,

א] מגיע להם זה בעון אבותם – העבר, שהחריבו תבל,

ב] לשמור הנזק בעתיד בל יקומו – ויתגברו בשום פעם וירשו ארץ –

כי הם יטענו טענת ירושה על כל הארץ מצד אבותיהם שמלכו בכפה,

לכן הכינו להם מטבח, למען ימלא פני תבל ערים – מיושבים,

שזה לא יהיה אם הם יירשו ארץ כי אז יחריבוהו. משיב ה' אל דברי המליץ לאמר:

רש"י הכינו לבניו מטבח – לבל יקומו וירשו ארץ, ותמלא הארץ שונאים ומציקים וכן תירגם יונתן בעלי דבבין כמו (שמואל א' כח) ויהי ערך, ועוד יש לפתור ומלאו פני תבל ערים כלפי שאמרנו למעלה שם תבל כמדבר ועריו הרס חזר ואמר וכלה זרעו ויחזרו יושבי הערים למקומן ומלאו פני תבל עיירות:

 

(כב) וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה':

רש"י ושאר – שארית. נין – בן מושל במלכות אביו [וכן ת"י בר ובר בר]:. ונכד – בן הבן. נין זה בלשצר – ונכד זו ושתי:

מלבי"ם וקמתי – ה' אומר אני בעצמי אקום עליהם, ולא לבד שאכרית בית נבוכדנצר,

כי גם והכרתי לבבל שם ושאר – שאכרית המלוכה מבבל בכללה, ולא לבד המלוכה, כי גם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כב) שם ושאר – ובהפך כן יעמד זרעכם ושמכם (לקמן ס"ה):

 ונין – בן הבן, ונכד – בן בן הבן