ישעיהו פרק יד

(א) כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב:

מלבי"ם כי ירחם – הנה גאולת ישראל תלויה באחד משני דברים, או מצד רחמי ה', או מצד מעשיהם הטובים,

כי אם יהיו זכאים בעת הגאולה אז אין צריכים לרחמים וחמלה, רק כמו שבחר ה' בהם מקדם להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש כן ישוב יבחר בם,

אבל אם לא יהיו זכאים, ולא יהיו מובחרים שיבחר ה' בהם מצד הבחירה, (שגדר הבחירה הוא, בעת שחלק הנבחר הוא המעולה והנאות אצל הבוחר),

אז עכ"פ יפדם מצד הרחמים והחמלה שירחם על ענים ושעבודם ויחוש פן יאבדו בעכו"ם.

וידוע כי שם יעקב יאמר על ההמונים והפחותים ובשם ישראל יקראו בעת היותם במדרגה מעולה ונשאה.

עז"א הגאולה תהיה או מצד כי ירחם ה' את יעקב – על ההמונים שאין ראוים מצד מעשיהם,

או מצד כי יבחר עוד בישראל שהם המעולים.

 והניחם על אדמתם – יתן להם שם מנוחה מכל אויב ומציק, ובהכרח לבטל מלכות כשדים תחלה.

 ונלוה הגר עליהם – מצד שלותם והצלחתם, ונספחו – יהיו טפלים אל בית יעקב:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) יעקב, ישראל – בארתי הבדלם למעלה (י' כ'):

 ונלוה, ונספחו – הנלוה והנספח שניהם טפלים, כי זה ההבדל בין לוה וחבר,

רק הנספח הוא שטפילתו בדבר נוסף ומום בעיקר, ואמרו קשים גרים כספחת:

 

(ב) וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה' לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם :

 מלבי"ם ולקחום – ר"ל תחלה יקבלו גרים שיתגיירו בעת שלא יהיו בשלוה גמורה,

אבל אח"כ יקחו עכו"ם אותם ויביאו אותם אל מקומם ולא יתקבלו עוד לגרים רק יתנחלו,

– (אחר שכבר יהיו על אדמת ה') – לעבדים ולשפחות.

 והיו שבים – ישלמו אל העכו"ם שהרעו להם מדה כנגד מדה, את שוביהם ישבו גם המה,

ומי שהוסיף להרע להם ונגש אותם בעבודת פרך, כן גם המה ירדו בם בעבודה קשה.

(והנה מסדר הכתובים מבואר שניבא זאת על גאולת בבל, ובאמת לא נתקיימו אז היעודים האלה.

 אמנם תנוח דעתך בזה עם מ"ש בתחלת קאפיטול י"א, שזמן הגאולה העתידה כבר התחילה מימי חזקיה ותלויה ועומדת, על עת יזכו, ואם היו זוכים היו היעודים האלה מתקיימים בצאתם מבבל, ואחר שלא זכו נתאחר הדבר עד יבא חזון למועד ויפח לקץ וכמ"ש חז"ל ברכות ד):

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ב) ורדו בנגשיהם – הנוגש והרודה לוחץ על מס או עבודה,

רק עם מושג הרדיה מקושר מושג הממשלה הקשה הלוחצת:

 

(ג) וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ:

מלבי"ם והיה ביום הניח – שהוא אחר מפלת בבל (ועי' באור המלות):

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ג) מעצבך ומרגזך ומן העבדה – העוצב והרוגז, התפעלות נפשיים,

העוצב הוא לרוב על דבר החסר לה והנאבד ממנה, והרוגז על רעה או דבר זר מתחדש עליה עתה,

ושניהם יוציאו את הנפש ממעמד המנוחה אל התנועה והטלטול הפנימי.

והעבודה תוציא את הגוף ממעמד מנוחתו,

ויצוייר שהנפש והגוף, הא' במעמד המנוחה, והשני במעמד הטלטול,

לכן אמר פה ביום שיניח ה' את גופך מטלטול העבודה,

ואת נפשך משני הטלטולים, העוצב על הטוב שחסר לה, והרוגז על הרעה הרוגשת אותה כל עת:

 

(ד) וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה:

מלבי"ם איך – מצייר ששואלים איך ומה היה הדבר שפתאום נשבת הנוגש על המסים,

ואיך פתאום נבטלה מדהבה – המלכות שנקראת מלכות הזהב. משיב לא נהיה זה במקרה, כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ד) מדהבה – כמו מזהבה, זהב, דהב בלשון כשדי,

ונבוכדנצר נקרא אז מלכות הזהב, כי כן פתרו דניאל אנת הוא רישא די דהבא:

רש"י מדהבה – לשון מרבית גאוה ומשא כבד, ורבותינו דרשו האומרים מדוֹד והבא:

 רד"ק ונשאת המשל – משל הוא הדבר שאינו מובן כמשמעו, וכן בזה:

 מדהבה – מטה, שבט, גם ברושים, ארזי לבנון, ופי' מדהבה מתרגום זהב דהבא, והוא תאר לבבל שהיתה בעלת הזהב שהיתה לוקחת מס מכל הארצות, ויונתן תרגם סף תקוף חייבא:

 

(ה) שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט מֹשְׁלִים:

מלבי"ם שבר ה' – שברו בהשגחה.

 מטה רשעים – הם הנוגשים והשוטרים הלוחצים את העם,

ושבט מושלים – הוא המושל בעצמו. ומבאר נגד מטה רשעים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים   (ה) מטה, שבט – בארתי למעלה (י' ה'), שבט הוא המושל, ומטה הוא הנוגש על ידו:

 

(ו) מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה מַכַּת בִּלְתִּי סָרָה רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם מֻרְדָּף בְּלִי חָשָׂךְ:

מלבי"ם מכה – שהיה מכה עמים בעברה (שם עברה מורה שכעס על לא דבר).

 מכת בלתי סרה – שהיתה המכה בלא סרה וחטא, שהגם שהעם לא חטאו היה מכה אותם.

ונגד שבט מושלים אומר שהשבט הזה היה רודה גוים באף – ובקצף,

הגם שהמורדף בלי חָשָׂךְ – א"ע, ר"ל שהגם שהגוי שנרדף מפניו לא חשך את עצמו מן הרודף,

והיה מוכן אליו לעשות לו כרצונו, מ"מ רדה אותם באף כאילו מרדו בו ופרקו עולו:

 – מלבי"ם – חלק באור המלים

(ו) בעברה, באף – בארתי הבדלם (י"ג ט'), עברה מצייר קצף חנם, שע"י שהוא באף על חוטא, יתעבר על הכלל, ומצייר שהוא באף על גוים, ועי"כ מכה עמים קטנים שלא חטאו, כמ"ש בלתי סרה.

וסרה, כמו תוסיפו סרה, החטא נקרא סרה, ובלתי סרה בלא עון.

וכ"כ למעלה (א' ד'), שבגוי אחד יצוייר כמה עמים, לכן מצייר הרדיה ותפישת ממשלה, על גוים גדולים,

וההכאה והיסור בחנם, לעמים פרטיים, כדרך מושל אכזר,

ומורדף שם להנרדף, ר"ל רודה באף הגם שלא חשך המורדף ואין מקום לאף:

(ז) נָחָה שָׁקְטָה כָּל הָאָרֶץ פָּצְחוּ רִנָּה:

רד"ק נחה – ועתה במות בן בנו וסרה ממשלת הרשע נבוכדנצר נחה שקטה כל הארץ ופצחו רנה, ואמר דברים כנגד נבוכדנצר כאלו מת הוא ביום ההוא:

מלבי"ם נחה – מצייר כי כל הארץ למעלה כבר נחה שקטה, וכבר שכחה כל אשר עבר עליה מהמרגיז הזה,

עד שפצחו רנה, והשמחה נתפשטה כ"כ עד כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ז) נחה שקטה – שקט הוא יותר ממנוחה, כמ"ש לא שקטתי (ואף גם) לא נחתי (איוב ג'),

ופה מוסיף נחה גם שקטה לגמרי, גם פצחו רנה, כי התהפכה מהתפעליות היגון והרוגז אל השמחה:

 

 (ח) גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ:

רד"ק גם ברושים – לפי שאמר נחה שקטה כל הארץ והוא אומר על עם הארץ שהיו תחת עבודתו והיו בצרה לפיכך אמר גם ברושים, והוא משל על המלכים, וכן ארזי הלבנון,

אמרו שגם המלכים שמחו באבוד מלכותו וממשלתו, כלומר אפילו המלכים והשרים שאין נותנין עליהם עבודה כמו על עם הארץ אפילו הם שמחו לו באבודו כי במות בן בנו אבדה ממשלתו:

 לא יעלה הכורת עלינו – לפי שהמשיל הגדולים לברושים ולארזים, אמר גם כן הכורת דרך משל,

ואמר מאז שכבת, כלומר מעת שמת נבוכדנצר, כי אף על פי שעבדו העכו"ם את בנו ואת בן בנו, לא היו מצירין להם אלא שהיו נותנים להם מס,

אבל נבוכדנצר היה הורגם ונותנם בבית האסורים ומעבידן עבודות קשות:

מלבי"ם גם ברושים וארזים – שמחו לך על מותך, כי מעתה לא יעלה כורת עליהם, כמו עד עתה שהיה כורת יערות לעשות סוללה ודיק,

ור"ל על כדור הארץ למעלה יש שמחה כללית עתה שלוה ושקט, אבל לעומת זה התחדש עתה רוגז במקום אחר, כי:

 

(ט) שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם:

מלבי"ם שאול מתחת רגזה לך – שהתרגזה השאול בשמעו כי תבא לשם בחשבו כי באת לשם להשמיד גוים ולאבד ממלכות:

 לקראת בואך – בעת ישמע מבואך כי אח"כ יראו שאתה פגר מובס.

 עורר – וכבר יחל השאול לעורר מתרדמתם את הרפאים והענקים וכל העתודים שהם השרים הישנים שם שנת עולם, כאילו יעורר אותם שילכו ויתחברו אל מחנותיך להלחם מלחמתך,

וכבר הקים כל מלכי גוים – הנמצאים בשאול מכסאותם, כאילו כולם מתחילים לעזוב כסא מלכותם אשר בשאול מיראתם מפניך,

אבל כ"ז יהיה לקראת בואך טרם תבא, אבל עת שתבא אל בני השאול ויראוך, אז:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ט) רגז – ענין תנועה. המרגיז ארץ ממקומה: עורר – מקור לעורר: רפאים – הם הענקים:

 

(י) כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמוֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ:

מלבי"ם כלם יענו – אחר שאנו רואים כי חלית כמונו – וגם בך שלט חולי והפסד ההרכבה כעל כל מורכב מבשר ודם, א"כ הלא אלינו נמשלת, אנוש אנוש כמונו, וכמונו גם אתה:

 

(יא) הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה:

רש"י המית נבליך – נבלים וכנורות שהיו מזמרים לפניך ויש לפתור המית נבליך המית בני נבל עושי נבלה שבחיילותיך ומדומה אני שבמסורה הגדולה חיבר את זה ואת זמרת נבלים (עמוס ה) באלף בית של ב' לשונות:

מלבי"ם הורד שאול גאונך – וגם הורד שאול המית נבליך – כי יתר המלכים הגם שגאונם ירד קבר, מ"מ עדין זוכרים את מעשיהם לדור אחרון בשירי האומה אשר שוררו עליו אנשים ופורטים את גבורותיו עפ"י הנבל,

ואתה גם נבליך דממו לא יזכירו מעשיך עוד, רק תחתיך יוצע רמה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(יא) רמה, תולעה – טרם שפורש נקרא רמה, ואחר שרוחש ממקומו נקרא תולעה, וירם תולעים,

אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כ"ה). אנוש הקטן ממשיל כרמה. ובן אדם, שמציין הולד אדם מאדם, מציין עם תולעה הפורשת מרמתה, וכן פה הרמה שוכבת למצע, והתולעה רוחשת ומכסה למעלה:

 

(יב) אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם:

מלבי"ם איך – ידוע שעמי קדם היו מיחסים הצלחת המלכות אל הכוכבים, ואמרו כי כוכב ההצלחה שלו בשמים מאיר עליו ומגיה אור.

ועפ"ז מדמה כוכבו לאור בן השחר – ר"ל אור המתחיל לזרוח על האופק מצד מזרח, שהכוכב אשר הוא במעמד העליה והזריחה אין דרכו לשקוע רק לעלות,

ואיך נפלת לאחור משמים ארץ. ובנמשל – כי היית בתכלית ההצלחה והעליה ואיך נפלת נפילה פתאומית.

 נגדעת לארץ חולש – מצייר כי הכוכב הזה בנפלו נפל על גוים – רבים, והתפוצץ לשברים בין הגוים, עד שנתחלק אורו בארץ לחבלים רבים בין גוים שונים,

אבל לא נפלת בהאור הגדול שהיה לך מקדם, רק חולש – וחסר כח, כאילו האור החלש והכהה שנפל עתה – נפל על גוים, והם חלקוהו ביניהם בקו [במדה],

שזה משל על שנתחלק מלכותו ואורו לגוים רבים ומלכיות שונות,

אבל לא בגבורה והוד והדר כמקדם, רק בחולשה ורפיון, כענין שנאמר בכיוצא בו (דניאל י"א), וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא כמשלו אשר משל:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יב) חולש – מענין חולשה וגבר ימות ויחלש:

 הילל בן שחר – ר"ל התנוצצות [ל' הילה] השחר והארתו, כמו בן חיל בן מות:

 

(יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן:

מלבי"ם ואתה אמרת בלבבך – העמים בימי קדם עובדי האלילים, חלקו את אליליהם לשלש מחלקות, תחתים שנים ושלישים,

א] הכוכבים המושלים למעלה וישימו משטרם בכח אלהות,

ב] בני אלים השוכנים בארץ על הרים הגבוהים הנועדים להם,

ג] אלים אמצעיים השוכנים באויר.

ואחר שהיו מיחסים אל מלכיהם כח אלהות, היו מיחדים לו כוכב בשמים המושל ממשל רב בין בני עליון כמו שהמלך מושל למטה,

ואת המלך הושיבו בין בני אלים התחתונים יושבי הר מועד, ומהבילים עליו כי ביכלתו לעלות על במתי עב אל בני אלים האמצעים, ומשם יפרד להיות כוכב בשמים,

(כידוע בהמיטאלאגיע [במיתולוגיה] הנמצאת בידנו שארית מלמודי ההבלים וההזיות אשר הולידו ימי קדם),

וז"ש נגד כוכבו בשמים שהיה מתפאר שיעלה בשמים להרים כסאו על כל כוכבי אל – ולמשול עליהם ממשל רב,

ונגד המלך עצמו למטה שהתפאר שישב – בקביעות בהר מועד – הנמצא בירכתי צפון – אשר שם ישבו בני אלים, החיים חיי האושר והאלהות ועם אדם לא ינוגעו,

וגם התפאר כי מן ההר ההוא יתנשא אל בני אלים השוכנים בין הארץ והשמים, כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים    (יג) הר מועד – כמו אהל מועד, המיועד לשכינתו הגדולה:

 

(יד) אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן:

מלבי"ם אעלה על במתי עב – אל אלים האמצעים, ובזה יהיה לו דימוי – בצד מה אל האל העליון – שהוא הכוכב אשר בשמים:

 

(טו) אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר:

מלבי"ם אך – אמנם לעומת שחשבת,

א] לעלות מן השפל עד השמים,

ב] להתפשט בממשלתך על כל כוכבי אל שהוא נמשל אל תפישת מלכות וממשלה על כל העולם,

יהיה בשניהם בהפך,

כי נגד העליה לשמים אל שאול תורד,

ונגד התפשטות המשרה לקצוי ארץ, הנה רשותך יהיה מוגבל ומצומצם רק בירכתי בור

– שם יהיה מקומך לא אף אמה אחת משם והלאה:

 

(טז) רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת:

מלבי"ם רואיך – גם אותם שרגילים לראותך, עתה אליך ישגיחו – בהשגחה הרבה ואליך יתבוננו – כי יסתפקו בך אם אתה הוא,

כי ישאלו לעצמם וכי אפשר כי זה הוא – האיש אשר הרגיז כל – כדור הארץ – ממקומו בתנועה אחת,

וע"י התנועה החזקה הזאת הרעיש ממלכות – הגרים על הארץ והפכם ע"י הרעש, עד כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(טז) ישגיחו – שגח הוא הצצה יתירה, משגיח מן החלונות, ואחריו ההתבוננות להכיר את הדבר:

 

(יז) שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה:

מלבי"ם שם תבל – המיושב – שָׁמם כמדבר,

וגם עריו – של עצמו הרס – בעברתו הרס כמה ערים גם מארץ כשדים אשר לא שמעו לפקודתו,

אסיריו לא פתח – מן האזיקים גם בעת שהיו בָיתה – בבית הסוהר כלואים שם, אשר אין חשש שיברחו מ"מ לא פתח אסירי ידיהם, ואיך נהפך עתה אחר מיתתו מן כל המלכים, כי:

 

(יח) כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ:

מלבי"ם כל מלכי גוים – התכבדו במיתתם בשני ענינים,

א] באיכות הקבורה, כי שכבו בכבוד – שהשכיבו אותם אל קבריהם בכבוד גדול כחק המלכים,

ב] במקום הקבורה כי שכבו איש בביתו – בקברות המלכים אשר הכינו להם בחיים בהיכליהם:

 

(יט) וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס:

רש"י כנצר נתעב – כיונק אילן הנתעב בעיני בעליו שחופר ומשרש ומוציאו כך הושלכת מקברך,

אמרו חכמים כשנעשה בהמה וחיה ז' שנים המליכו עם הארץ את אויל מרודך וכשחזר למלכותו נטלו וחבשו בבית האסורין עד יום מותו כשמת הוציאו אויל מרודך מבית הסוהר להמליכו ולא קבל עליו אמר אם ישוב למלכותו יהרגני אמרו לו מת ונקבר ולא האמין עד שהוציאוהו מקברו.

לבוש הרוגים מטועני חרב – בלבוש מלוכלך כמו לבוש הרוגים. מטועני חרב – מדוקרי רמחים מדוקר בלשון ערבי מוטען. יורדי אל אבני בור – אל עמקי בור מקום שהאבנים צוללים שם ירדת. כפגר מובס – ת"י מדשדש כמו נבוס קמינו (תהלים מד) ועל הרי אבוסנו (ישעיהו י"ד כ"ה) מתבוססת בדמיך (יחזקאל טו), הנדוש כטיט חוצות:

מלבי"ם ואתה – נהפכת בשני דברים אלה לבוז ולקלון,

א] כי קברך דמה כנצר נתעב – מקום שישליכו שם פגרי הבהמות,

ב] כי גם שם לא הניחו אותך לשכב, כי מן קברך – זה הדומה כנצר נתעב – השלכת לחוץ. בבזיון גדול,

והלבישוך אז בלבוש הרוגים – שנהרגו בידי טועני ונושאי חרב

שציירו על לבושך הרוגים מדוקרים בחרב, להזכיר רוב הרצח שרצחת.

 (וספרו חז"ל כי אחר מותו גררוהו מקברו והסחיבוהו בחוצות בבל בבזיון).

 מוסיף לאמר, למה הדמיון הזה שדמיתי כי לא דמה כבודך במותך לכבוד המלכים במיתתם,

הלא גם יורדי אל אבני בור – הפגרים שמשליכים אותם ערומים בלא תכריכין על אבני הבור, כפגר המובס ונרמס, שאין מתטפלים בו להלבישו תכריכין, גם עם יורדי בור האלה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(יט) כנצר – נצר נקרא מקום שמשליכים שם פגרי הבהמות, ומגביל אל קבר של בני אדם, היושבים בקברים ובנצורים ילינו (לקמן ס"ה), ופה הוא מתאר את הקבר שדומה כנצר של פגרי בהמות, לא כקבר בני אדם:

 מטעני חרב – מנושאי חרבות כמו טענו את בעירכם (בראשית מ"ה), הנהרגים מיד נושאי חרבות:

 

(כ) לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ עַמְּךָ הָרָגְתָּ לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים:

מלבי"ם לא תחד אתם בקבורה – גם אתה אינך ראוי להאחד ולהיות דומה בקבורה,

כי אינך ראוי להקבר כלל, רק ליתן בשרך לכלבים.

 כי ארצך שחת – ומי יכבדך אחרי מותך אם שִׁחַתָּ גם ארצך והרגת גם עמך,

ולכן ראוי שלא זו בלבד שישפכו כולם חמתם עליך אחרי מותך,

כי גם ראוי שלא יקרא לעולם זרע מרעים – שגם זרעו לא יקראו על כסא המשרה לעולם.

 כדברו זאת יתרגש המליץ, מוסיף אמרים, ולמה חרצת רק שלא יקראו למלוכה הלא מהראוי הוא, כי:

 

(כא) הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים:

מלבי"ם הכינו לבניו מטבח – בל יותר מהם איש, כי זאת להם מצד שני ענינים,

א] מגיע להם זה בעון אבותם – העבר, שהחריבו תבל,

ב] לשמור הנזק בעתיד בל יקומו – ויתגברו בשום פעם וירשו ארץ –

כי הם יטענו טענת ירושה על כל הארץ מצד אבותיהם שמלכו בכפה,

לכן הכינו להם מטבח, למען ימלא פני תבל ערים – מיושבים,

שזה לא יהיה אם הם יירשו ארץ כי אז יחריבוהו. משיב ה' אל דברי המליץ לאמר:

רש"י הכינו לבניו מטבח – לבל יקומו וירשו ארץ, ותמלא הארץ שונאים ומציקים וכן תירגם יונתן בעלי דבבין כמו (שמואל א' כח) ויהי ערך, ועוד יש לפתור ומלאו פני תבל ערים כלפי שאמרנו למעלה שם תבל כמדבר ועריו הרס חזר ואמר וכלה זרעו ויחזרו יושבי הערים למקומן ומלאו פני תבל עיירות:

 

(כב) וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה':

רש"י ושאר – שארית. נין – בן מושל במלכות אביו [וכן ת"י בר ובר בר]:. ונכד – בן הבן. נין זה בלשצר – ונכד זו ושתי:

מלבי"ם וקמתי – ה' אומר אני בעצמי אקום עליהם, ולא לבד שאכרית בית נבוכדנצר,

כי גם והכרתי לבבל שם ושאר – שאכרית המלוכה מבבל בכללה, ולא לבד המלוכה, כי גם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(כב) שם ושאר – ובהפך כן יעמד זרעכם ושמכם (לקמן ס"ה):

 ונין – בן הבן, ונכד – בן בן הבן, עי' (בראשית כ"א) אם תשקור לי ולניני ולנכדי:

 

(כג) וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת :

רד"ק ושמתיה למורש קפוד – כמו שאמר בחרבן אדום וירשוה קאת וקפוד, וקפוד הוא הנקרא בערבי קנאפד, ובלע"ז טארטוג , והיא נמצאת תמיד במקום המים [נראה שכוונתו לצפרדע]:

 וטאטאתיה במטאטא השמד – ענין מכבדות שמכבדין את הבית בלשון משנה, והוא הנקרא בלשון מקרא יעים ויעה ברד אמר כמו שמכבדין הבית וישאר קרקע הבית נקי כן תהיה בבל נקיה מאנשים ומכבודה ומהרכוש ומכל דבר ואותו הכבוד יהיה כבוד השמד והשחתה,

וכן בדברי רבותינו ז"ל לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה עד דשמעוה לאמתיה דרבי דקאמרה לההיא אתתא שקלי טאטיתך וטאטי ביתא, והנה נשלמת נבואת בבל, ופרשה זאת אחריה על מלך אשור:

מלבי"ם ושמתיה למורש קפד – שתהיה שממה לעולם:

מטאטא – היעים מכבדי הבית:

 

(כד) נִשְׁבַּע ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם:

מלבי"ם נשבע ה' – וה' קיים דבר זה בשבועה. – לאמר – וכה אמר לברר דבריו.

הלא כאשר דמיתי – התכלית שירצה ה' במעשהו הוא העצה שלו (כנ"ל ה' י"ט), והאמצעיים שיעשה להקים התכלית ולהביאו אל הפועל הוא המחשבה.

והנה במפלת אשור, תכלית מפלתו היה שלא ירע לישראל, וזו היא העצה,

והאמצעיים שהכין לזה הוא מפלת אשור בהר ציון, שעי"כ ראו גבורות ה' והשגחתו על עמו ולא יסף שוב עליהם עוד, אומר ה' הלא כאשר דמיתי – האמצעיים אל עצתי הלא כן היו –

ומבואר שגם העצה שיעצתי – שהוא בל ישתעבדו ישראל, לא לבד שהיתה,

כי גם תקום לעולם – כי לא לבד שהצלתים מאשור כי כן אציל אותם מכל נוגשיהם.

 עתה מפרש.

 (נגד כאשר דמיתי):

מלבי"ם חלק באור המלים

(כד) דמיתי, יעצתי – העצה אצל ה' היא התכלית הנרצה אצלו,

והמחשבה היא הכנת האמצעיים להשגת התכלית (ע"ל ה' י"ט),

המחשבות שהם האמצעיים צריכים לקלוע אל המטרה שהיא העצה והתכלית, כמ"ש מחשבות בעצה תכון (משלי כ' י"ח), אולם האדם אין בכחו לקבוע התכלית האמתי, כי הוא נחרץ לו מה', וכל אשר הוא חושב מחשבות שהם אמצעיים יובילהו רק להקים התכלית שקבע ה' שהוא עצת ה', כמ"ש רבות מחשבבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (שם י"ט כ"א),

ואמר ה' הפיר עצת גוים, שהוא התכלית שלהם [לדוגמא- להשמיד את ישראל], וממילא הניא מחשבות עמים, שהם האמצעיים (תהלות ל"ג י'),

והנה התכלית קיים לעולם, כי עצת ה' לא תשתנה,

אבל האמצעיים הם רק לפי שעה עד שיוקם התכלית הנרצה, כמ"ש עצת ה' לעולם תעמוד, אבל מחשבות לבו שהם האמצעיים הם רק לדור ודור לפי הדור,

ולכן אמר פה, כאשר דמיתי כן היתה לפי שעה,

אבל מה שיעצתי שהוא התכלית תקום לעולם, כמ"ש בהבדל בין היה [-זמני] ובין תקום [-לעולם] (למעלה ז' ז'):

 

(כה) לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר:

מלבי"ם לשבר אשור – המחשבה שלי בהאמצעיים היו שני ענינים,

א] לשבור את אשור בל ירע לישראל,

ב] לשברו בארצי ועל הרי אבוסנו – בתבוסה מופלגת שיראו כולם שאני עשיתי זאת,

ובל יזידו שום אומה ולשון עוד להלחם בהם, זה היו האמצעיים,

והתכלית שהוא העצה (נגד כאשר יעצתי) – היה, שעי"כ וסר מעליהם עלו – ועי"כ יסיר סבלו, (עיין באור המלות),

עתה מבואר וברור כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(כה) וסר מעליהם עלו, וסובלו מעל שכמו יסור – ולמעלה (י' כ"ז) הקדים סבל אל העול?

כי העול שעל הצואר הוא המכריח את השור לסבול הסבל [-המשא] על השכם,

ולמעלה דבר בבחינת העם, שהם פורקים הסבל תחלה, ואינם רוצים לתת מס ועבודה.

ואז רוצה להכריחם ע"י העול ואז יפרקו העול במה שינצחוהו.

אבל פה ייחס הדבר אל ה' המושיע, והוא הסיר תחלה העול, והמם מחנה אשור, וסר הסבל ממילא:

 

(כו) זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל כָּל הָאָרֶץ וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַגּוֹיִם:

מלבי"ם זאת העצה היעוצה על כל הארץ – לא על מלך אשור לבד, כי התכלית שלא ישתעבדו בישראל היה תכלית כוללת,

וממילא גם זאת היד הנטויה על כל הגוים – שימלאו לבם להשתעבד בם, יפלו ג"כ ע"י ה' כמו אשור,

כי אם היתה העצה רק על שִעְבוד אשור היו האמצעיים לריק, כי היה די אם היה נופל במדינתו ע"י סבה אחרת, לא ע"פ נס גדול כזה,

ועתה אחר שהעצה הזאת והאמצעיים האלה הם ענינים כוללים,

מבואר ג"כ מ"ש וכאשר יעצתי היא תקום היינו שתקום לעולם:

 

(כז) כִּי ה' צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה :

מלבי"ם כי – אחר אשר ה' צבאות יעץ ומי יפר – ומי ישנה את התכלית שבחר ה' לעצמו,

וכן א"א שלא יוכל תמיד למצוא האמצעיים הנצרכים למלאות התכלית, ולא תגבר ידו על כל העמים,

כי הלא ידו הנטויה מי ישיבנה – ומי יעמוד בפניו:

(כח) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז הָיָה הַמַּשָּׂא הַזֶּה:

מלבי"ם בשנת מות המלך אחז – מבואר (בד"ה ב') כי עוזיהו מלך יהודה יצא וילחם בפלשתים ויפרוץ את חומת גת ואשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים (כ"ו וא"ו),

ובימי אחז מרדו הפלשתים ופשטו בערי השפלה והנגב ולכדו חלק גדול מיהודה (שם כ"ח י"ח), עד מות אחז שמלך חזקיה והכניעם שנית, וע"ז נבא המשא הזאת:

 

(כט) אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף:

מלבי"ם אל – אתה פלשת, עד עתה שמחת כולך בחיי אחז, יען כי נשבר שבט מכֵּך

– כי ירד יהודה פלאים בימי אחז ולא יכלו לך, מעתה אל תשמחי עוד.

 כי משרש נחש – שהם מלכי יהודה הקודמים, יצא צפע – נחש מזיק יותר,

ופרי – הצפע הזה יהיה שרף וארס מעופף המזיק למרחוק, שהוא חזקיה ופרי מעשיו הטובים שיזיקו לך:

 

(ל) וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ וְהֵמַתִּי בָרָעָב שָׁרְשֵׁךְ וּשְׁאֵרִיתֵךְ יַהֲרֹג:

מלבי"ם ורעו – מצייר שלות ישראל כבהמות הרועות בנאות דשא,

שהגדולות רועות והקטנות רובצות על ידם, כן בכורֵי דלים ירעו,

והאביונים – שהם גרועים מדלים ירבצו לבטח,

אבל את תהי בהפך, הם בכוריהם ירעו, ואת והמתי ברעב שרשך– שהוא הגבורים והגדולים ימותו ברעב בימי המצור. הם אביוניהם ירבצו בטח, ואת – ושאריתך – אחרי המצור יהרוג – האויב הכובש, בחרב:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ל) דלים ואביונים – אביון קשה מדל, האביון אין לו מאומה, ויבואר (לקמן כ"ה ד', עמוס ד' א', ח' ו'. תהלות קי"ג ז', משלי י"ד ל"א):

 

(לא) הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי מִצָּפוֹן עָשָׁן בָּא וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו:

מלבי"ם הלילי – סנחריב כבש את פלשתים שלש שנים קודם שנפל בארץ יהודה (לקמן כ') וזה מה שנבא בפסוק הקודם ושאריתך יהרוג.

עתה מציין כי בלכת סנחריב על ארץ יהודה לתפשה שעבר אז קרוב לארץ פלשתים התיראו ונמוגו שנית פן יבא שנית עליהם, ושלחו מרגלים לראות ואז השיגו התשובה כי נפל שדוד בהר ציון, ואין להם להתירא.

וז"ש הלילי שער וזעקי בעיר – לאמר נמוג פלשת כולך – מדמה אותם לדונג הנמוג מפני האש,

אבל יאמר כי עוד לא בא האש רק מצפון עשן בא – שלא בא עדיין האש רק העשן, שהאש היה עדיין ברחוק,

רק עשנו הגיע לשם, ר"ל אש האויב קרוב ומשחית בצפון, וכבר החל לעלות כליל העשן לפלשת,

וכבר החל הדונג הרך הזה להתמוגג בפני העשן הזה, ובארו הטעם שנמוג לבבם בפני העשן,

כי אין בודד במועדיו – האנשי חיל אשר הוא מיעד ומזמין לא נמצא שילכו בודד,

הוא אינו מזמין יחידים רק מחנות מחנות עוברים מכל צד, ובאין ספק תעבור גם מחנה מועדת [כמו מיועדת] ממחנותיו דרך ארצנו ותחריב המדינה שנית:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(לא) הלילי שער זעקי עיר – בצאת לנשק לגנון ולהציל, מיללים בעיר הנשים ורכי לב הנשארים, וזועקים בשער הגבורים משיבי מלחמה שערה,

אבל באין תקוה, זועקים בעיר, שיצאו להציל ולגונן, אבל בשער מיללים, כי רפתה ידם, ומלת כולך מוסב על הלילי זעק. כולך, ואמרי נמוג פלשת:  במועדיו – כמו ויועדו כל המלכים (יהושע י"א ח'):

(לב) וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ :

מלבי"ם ומה יענה – מצייר כי המלאכים ששלח פלשת לתור אחר הדבר, ולידע מקום מהלך האש הזה, ודרך העשן ונתיבותיו,

מה התשובה שהביאו להם לנחמם? ענו בבשורה.

 ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו – מן הצר הזה, כי הפילו ה' לפניהם.

 וכונת המליצה הזאת, כי הגם ששמחו הפלשתים על מפלת יהודה,

מ"מ שב עתה ישועת ציון להם לבשורה טובה, שעי"ז נצלו מאויב יותר גדול, הוא סנחריב שהשחיתם לגמרי:

 

שבת קמט ע"ב

מאי משמע דהאי חלשים לישנא דפורא הוא – דכתיב +ישעיהו יד+ איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גוים וגו'. אמר רבה בר רב הונא: מלמד שהיה מטיל פור על גדולי מלכות, לידע איזה בן יומו של משכב זכור. וכתיב

כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ, אמר רבי יוחנן: שנחו ממשכב זכור.

ואמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפה כל בריה, שנאמר +ישעיהו יד+ נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה, – מכלל דעד השתא לא הוה רנה.

ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: אסור לעמוד בביתו של אותו רשע, שנאמר +ישעיהו יג+ ושעירים ירקדו שם.

ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך, נמשכה ערלתו שלש מאות אמה, והיתה מחזרת על כל המסיבה כולה, שנאמר שבעת קלון מכבוד שתה גם אתה והערל. ערל בגימטריא שלש מאות הוי.

ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שירד אותו רשע לגיהנם רעשו כל יורדי גיהנם, אמרו: שמא למשול עליהם הוא בא, או ליחלות כמותם הוא בא? שנאמר +ישעיהו יד+ גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת. יצאתה בת קול ואמרה +יחזקאל לב+ ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים.

+ישעיהו יד+ איך שבת נגש שבתה מדהבה, אמר רב יהודה אמר רב: שבתה אומה זו שאמרה מדוד והבא.

ואיכא דאמרי: שאמרה מאד מאד הביא בלא מדה.

 +דניאל ד+ ורבו יתירה הוספת לי. אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא: מלמד שרכב על ארי זכר, וקשר תנין בראשו, לקיים מה שנאמר +ירמיהו כז+ וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו.