ישעיה

ישעיהו פרק יז

(א) מַשָּׂא דַּמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה:

מלבי"ם הנה דמשק – אומר ראה ההבדל בין דמשק ובין אפרים,

דמשק – אשר נחרבה, הוסר – לגמרי מלהחשב עוד בין חשבון הערים

רק יחשבוה מעתה בין חשבון של העיים – הנעשים ע"י מפולת – של הבתים,

כי כל הבתים יפלו ויהיה שמם שלא יוכל איש לבא שמה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) מעיר. – ממין הערים, ועיר פה שם המין כמו עץ פרי, ויהי לי שור וחמור,

ר"ל תוסר מן מין הערים והיתה מן מין העיים:

 ומפלה – שם ועי סמוך אליו עי של מפלה, וכ"כ, כי המליצה תדבר על הערים בדבורי זכר ונקבה:

 

(ב) עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד:

מלבי"ם עזבות – אבל ערי ערוער – מאפרים, העזובות – מכבר, אינם שוממים כ"כ,

רק לעדרים תהיינה – ירעו שם עדרי צאן.

ולא לבד שירעו שם לפרקים, רק ורבצו – בקביעות באין מחריד, כי לא ימצאו שם חיות רעות ומפולת בתים.

ויען שארם ואפרים התחברו יחד להלחם על יהודה, ועי"ז נפלו שניהם ביד סנחריב (כנ"ל ז),

לכן צרף מפלת שניהם יחד:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ב) ורבצו – בקביעות (לקמן כ"ז י'):

 

(ג) וְנִשְׁבַּת מִבְצָר מֵאֶפְרַיִם וּמַמְלָכָה מִדַּמֶּשֶׂק וּשְׁאָר אֲרָם כִּכְבוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת :

מלבי"ם ונשבת – ע"י מפלת דמשק יוּשבַת מבצר מאפרים, כי דמשק היה עיר מבצר ומשגב לאפרים,

וממלכה – (תוּשבַת) מדמשק ומשאר ארם.

'ככבוד', ארם יהיו דומים ככבוד בני ישראל – אשר הושפל קודם להם.

(ע"כ ניבא המשא של דמשק, מעתה התחיל לנבאות על אפרים):

 מלבי"ם חלק באור המלים (ג) ושאר ארם – מעומד באתנחתא וכן בארתי:

 

(ד) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה:

מלבי"ם ידל כבוד יעקב – כבוד עשרו. ואח"כ גם משמן בשרו ירזה – ר"ל שימעטו אנשיו ויהיו מתי מספר:

 

(ה) וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים:

מלבי"ם והיה – מצייר השלש גלוית שגלו ע"י סנחריב כנ"ל (א' ז' ח'. ח' כג) והנה בגלות הראשון היה דומה כאסוף קציר של קמה – כמי שאוסף קציר שדה העומדת מלאה בקמותיה מלאה ברכת ה',

כן היתה הארץ מלאה יושבים שלוים וקופאים על שמריהם,

בפעם השני וזרועו שבלים יקצור – לא היה דומה רק כמי שקוצר שבלים מפוזרים לא קמה מלאה,

כן היתה הארץ ריקה אז ע"י הגלות הראשון.

ובפעם השלישי והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים – מקום רזה שלא היו גדלים שם רק שבלים מעטים, והבא לכנסם לא היה יכול לקצרם במגל וחרמש רק ללקטם אחד אחד,

כן לא מצא אז רק שרידים מפוזרים אשר לקטם והגלם לגולה:

 הערה [א]:

ועל דרך המליצה יש לפרש, והיה כאסוף חציר (כן יהיה אסוף) קמה, שהיא התבואה המחוברת בקרקע, יאספו בנקל כ"כ כמו שיאספו בנקל את הקציר שהיא התבואה הקצורה כבר.

וזרועו, גם בזרועו לבד בלי מגל וחרמש כלל יקצור את השבלים בלא יגיעה כלל, ומ"מ והיה כמלקט שבלים, יקצור את הכל בלי ישאיר מאומה,

כמי שבא ללקט שבלים בעמק רפאים, שֵם מקום, שאין יכולים לקצור שם בחרמש, רק מלקטים אחד אחד שבו אין משאיר מאומה,

וכונת המליצה, שהגם ששבט אפרים מושרשים בארצם כקמה המושרשת בקרקע, מ"מ יאספם מלך אשור בנקל כ"כ להגלותם, כמי שיאסוף אומה חלושה המוכנים לנדוד בארצם שהוא הנמשל של הקציר,

וגם לא יצטרך אליהם חרב ומלחמה כי באפס יד יוליכם לגולה, ומ"מ יאסוף את כולם ולא ישאיר אחד:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ה) קציר קמה – סמוך ומצוי הרבה שיבא במשקל הנפרד, וקמה היא שדה מלאה תבואה העומדת להקצר,

ולמ"ש בהערה יהיה כאסוף נמשך לשתים. – וזרועו – חסר ב' בזרועו, כמו חרב תאכלו (א' כ') כי זרוע, נקבה:

 

(ו) וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה נְאֻם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל :

מלבי"ם ונשאר – גם העוללות אשר דרכם להשאירם בכונה לעניים לא רבים יהיו,

רק בראש האמיר המובחר לא יהיה רק שנים שלשה, ובהסעיפים אשר פרים רבים יהיה ארבעה או חמשה,

ור"ל גם המעט שישאיר סנחריב לכורמים וליוגבים יהיה מעט מזער:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ו) ונשארבכונה (למעלה ה' ג'): [להבדיל מנותר]

 אמיר – סעיף העליון או המובחר, וה' האמירך היום:

 בסעפיה – הענפים הדקים נושאי הפירות הנעתקים מן הענף הגדול, רש"פ:

מצודות ציון עוללות – הם הענבים הקטנים הנשארים באילן ואין מי חושש עליהם והוא מלשון עולל ויונק.

כנוקף – ענין כריתה כמו ונקף סבכי היער (ישעיהו י). [א.ה. נראה נוקף מל' נוגף, ופי' מכה, שכן הדרך למסוק הזיתים].

גרגרים – כן יקראו פירות דקים יחידים.

אמיר – הוא נוף העליון וכן כעזובת החורש והאמיר האמור למטה.

בסעיפיהבענפיה כמו בסעפותיו קננו (יחזקאל לא):

 

(ז) בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה:

מלבי"ם ביום ההוא – הנה בין עובדי האלילים היו שתי כתות,

כת אחת הכחישו בורא שמים וארץ לגמרי, והיו מיחסים הכל אל האליל,

וכת אחרת הודו כי נמצא יוצר כל, רק כפרו בהשגחתו ואמרו עזב ה' את הארץ לממשלת הכוכבים, וחשבו כי האליל יהיה האמצעי בינם לבין ה', ועל ידו יקבלו השפע מאת ה'.

לעומת זה אמר כי ביום ההוא יסורו שני הכתות.

נגד הכת הראשונה אמר ביום ההוא ישעה האדם על עשהוויכיר כי יש אלוה שעשהו הוא הבורא כל ולא האליל עשהו,

ולעומת שעדיין יש לטעות ככת השניה, שאף שה' עשהו, מ"מ אינו משגיח עליו, ובזה אף שישעה בגופו אל עושהו, מ"מ יעשה את האליל אמצעי בינו ובין ה', ויכוין אליו בעבודתו להוריד על ידו השפע,

שזה שאף שבגופו ישעה אל עושהו, מ"מ עיניו יכונו אל הפסל לראותו בעת עבודתו ותפלתו אל ה', להשיג רצון על ידו,

לז"א כי גם עיניו אל קדוש ישראל תראינהויאמין בהשגחת ה' שהוא לבדו משגיח עליו לא ע"י אמצעי,

(לזה אמר קדוש ישראל ששם זה מורה על השגחתו הפרטית המיוחדת שנתבררה ע"י הדיבוק שי"ל עם ישראל, ע"י קדושתם, עד שקדושתו מתיחסת אליהם בשם מצטרף, כמ"ש למעלה (א, ד, ה' כד):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ז) ישעהיראה, שעיה, פניית כל הגוף. וראה, רק בעין,

והנה פעל ראה נקשר עם את בכ"מ,

או עם בי"ת עת יכוין איזה דרישה והפלאה בהעצם הנראה, ולא נקשר בשום מקום עם אל,

ובזה מוכרח מ"ש בפנים, כי העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, וראיית העינים פה, הוא ההגבלה שיגביל עיניו נגדו לא נגד אל נכר:

 

(ח) וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו לֹא יִרְאֶה וְהָאֲשֵׁרִים וְהָחַמָּנִים:

מלבי"ם ולא ישעה. שתי הדלתות של הכתוב הזה מגבילים עם שתי דלתות של הכתוב הקודם,

ישעה האדם על עשהו ולא ישעה אל המזבחות (של) מעשה ידיו,

כי הכת הראשונה שכפרו במציאות ה' וחשבו כי האליל הוא הבורא כל, בנו לו מזבחות ושעו אליו אך לו לבדו:

ועיניו אל קדוש ישראל תראינה ואת אשר עשו אצבעתיו לא יראה,

כי הכת השניה שהודו במציאות ה' רק כפרו בהשגחה וחשבו את הפסל רק לאמצעי בינם לבין ה', הם לא בנו לו מזבחות, כי עבודתם העקרית היה לבורא שמים וארץ, כמ"ש כי בכל מקום מוקטר מוגש לשמי (מלאכי א, יא),

רק העמידו את האליל והאשרות לפני עיניהם לראות אותו בעת עבודתם, ולהיות הוא הסרסור בינם לבין יוצרם,

אבל אחר שיודו בהשגחה לא יציגוהו גם לנגד עיניהם לכוון עבודת ה' נגדם:

מלבי"ם ביאור המילות

(ח) מעשה ידיו, עשו אצבעותיו. בארתי למעלה (ב' ח'), כי מעשה אצבעותיו פורט מה שעשה בעצמו שלא ע"י אמצעי, ושמר פה סדר ההדרגה, מוסיף בגנאי הפסל הלא עשו אותה אצבעותיו בעצמו ויודע שאין בו ממש:

 

(ט) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעֻזּוֹ כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה שְׁמָמָה:

מלבי"ם כעזובת החורש והאמיר. הוא היער אשר היה בהר אפרים הנזכר בספר יהושע (יז, יח) כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו וכו' כי תוריש את הכנעני כי רכב ברזל לו,

ופרש"י שהיושבים ביער היה להם רכב ברזל, ע"ש. והכנענים עזבו* וחזקו בעת ההיא את היער והחורש הזה מפני בני ישראל שלא יוכלו לכבשו, ואעפ"כ נכבשה אז העזובה והחוזק הזה:

והיתה לשממה. היינו העזובה והחוזק הזה שהוא המבצר שעשו אז בהיער היתה שממה מיושביה, וכן יהיה ערי מעוזו שבצרו עתה וחזקו אותם מפני האויב, שהיה ג"כ ברובם בהר אפרים

(ששם היתה שכם ורבים ערי מבצר ממלכות אפרים כי שם ישב ירבעם ראש ממלכות אפרים מקדם) יחרבו ג"כ ויהיו שממה, ר"ל מה שהיה להפריזי יושב ההר ההיא לפנים, יהיה עתה לבני אפרים:

מלבי"ם ביאור המילות (ט) כעזובת. מענין חוזק ובנין, ויעזבו ירושלים עד החומה (נחמיה ג') וכן אשר עזבו, אשר חזקו בנו ובצרו:

החורש. יער, ובחרשים בנה באניות (דה"ב כ"ז):

והאמיר. יער שענפיו גבוהים ומובחרים, כי כמו ששם חורש בא על הענף, חורש מצל (יחזקאל ל"א),

ועל היער, כן יבא שם אמיר על הכלל והפרט.

ומלת והיתה מוסבה על העזובה, שהיא נקבה יחידה, שלדעת המפרשים צ"ל והיה:

 

(י) כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ:

מלבי"ם אלהי ישעך. שהיה מושיעך מימות עולם, זאת שכחת לגמרי,

וגם צור מעוזך, מה שגם עתה הוא הצור שבו תמצא מעוז, והצור והמבצר הזה הוא לנגד עיניך עד שאי אפשר לך שתשכחהו,

מ"מ לא זכרת, לא רצית לזכר בו ולהעלותו על לב:

על כן תטעי. ממליץ במליצתו כמי שיש לו נטע נעמן היפה ונחמד מאד ומרכיב בו הרכבת זמורה ממין אחר פחות וגרוע, שמשחית בזה תמונת הנטע ומינו, וגם משחית יופיו והדרו,

כן הם יש להם צור מעוז באלהי מרום, והם עצמם זרע קדש בני אל חי,

והרכיבו זמורת זר, עזר שדרשו מעמים ואלהים אחרים, שבזה השחיתו התעיבו את גדרם ועצמותם וקדושתם:

מלבי"ם ביאור המילות (י) שכחת, לא זכרת. לא זכר, הוא רצוני, שאינו רוצה לזכור,

ושכח הוא הכרחי, שנשכח מאתו באמת, ולא זכר שר המשקים את יוסף (בפשיעתו) ואח"כ וישכחהו באמת,

ולכן על צור מעוזך, שמורה עזר ה' הנלוה עמם בהוה לא שייך שכח, כי האות קיים נגד עינם,

רק לא זכרוהו, לא אבו לזכרו.

ומצאנו זכור אל תשכח, ושם יהיה הכונה עשה פעולת הזכרה כדי שלא תשכח,

ובארוהו חז"ל (מגלה י"ח) זכור בפיך, (ועי"ז) ואל תשכח בלבך. וכן וזכרתני ולא תשכח את אמתך (ש"א א'), כי הזכירה יציין גם הפעולה, בדרכיך יזכרוך (לקמן ס"ד):

נעמנים. משורש נעים ונעימות, ויל"פ עוד ששרשו עַמָם, היינו נטע בני עמם, לא נטע זר מעם אחר, ושני הנונ"ן הם נוספים, כנו"ן נפתוח, וזכרון:

וזמרת זר תזרענו. זריעה לא נמצא רק על שדה תבואה וזרעוני גנה, לא על העצים שעליהם בא שם נטיעה בכ"מ,

ולא נמצא שם זריעה על האילנות רק בעת הרכבת הכלאים שמרכיב זמורה ממין אחד באילן אחר,

לא תזרע כרמך כלאים, ויתנהו בשדה זרע (יחזקאל י"ז):

 

(יא) בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ :

מלבי"ם ביום נטעך. וזולת מה שהסכלת עשו שהרכבת בנטיעתך מין זר וגרוע, עוד השתדלת למהר גידול הרכבת הכלאים שזרעת עד שתראי לשגשג ולהשגיח ולגדל שיפרה תכף באותו היום אשר נטעת אותו ובבקר שאחריו זרעך תפריחי,

עסקת בו כ"כ עד שצמח ביום הנטיעה ויגדל, ובבקר שאחריו פרח ויוציא ציץ וזרע.

אמנם תדעי כי בכל זאת לא תצליחי במעשיך ולא תקצור את הזרע אשר זרעת, כי נד נדד הקציר ממך ביום נחלה, ביום נחל מים כבירים שוטפים ששטפו כל הקציר, ועם השטף הזה בא ג"כ אליך כאב אנוש ומכה רבה.

והנמשל שבקשו עזר מעמים אחרים והשתדלו למהר ביאת העם העוזרם,

אבל בעת שהיו צריכים לעזרו שטף גם אותו מלך ירב, ויגל את ארם קירה:

מלבי"ם ביאור המילות

תשגשגי. ענין ריבוי, שרשו שגא או שגה, כארז בלבנון ישגא.

והוכפל פ"א ועי"ן הפעל וכפילת השורש מורה על הריבוי כמו כרכר חרחר גלגל:

תפריחי. פרח, הוא פריחת האילנות בעת הגיע תור גידול הפירות:

נד. מגזרת נע ונד, ובא ע"מ פעל כמו כי מת הילד:

קציר. מענין תשלח קציריה עד ים, וגדר השם זה, הוא מורה על האילן בכלל חוץ מן השורש, שרשי פתוח עלי מים וטל ילין בקצירי (איוב כ"ט י"ט), מתחת שרשיו ייבשו וממעל ימל קצירו (שם י"ח ט"ז), ועשה קציר כמו נטע (י"ד ט'): נחלה. לדעתי הוא כמו נחלה עבר על נפשנו (תהלות קכ"ד) נחל מים,

כי לדעת המפרשים חסר מלת מכה המתואר, והכתוב שאחריו המון מים רבים, מבאר מהו הנחלה:

וכאב אנוש. כמו כי אנושה מכותיה, ומשתתף עם אנוש המורה על האנושיות, מכה המוצאה מגדר האנושיות, ככל השרשים המשמשים דבר והפוכו, כמו סקלו מאבן, ובכל תבואתי תשרש:

 

(יב) הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן:

רש"י הוי המון מים רבים – מדה מהלכת על פני כל הדורות שוט שישראל לוקים בו סופו ללקות לפיכך הנביאים הנבאים פורענות ישראל על ידי האומות סומכין אחריו פורענות האומה שלקה ישראל על ידה:

המון עמים – אוכלוסי סנחרב: ישאון – לשון תשואה והומה:

מלבי"ם הוי. עתה מבאר מהו הנחל שהזכיר בפסוק הקודם?

משיב כי הוא המון עמים רבים הדומה כהמות ימים, שהוא מחנה סנחריב,

והוא הנחל אשר ישטוף את הקציר של הרכבת הכלאים:

ושאון. ר"ל מחנה זו היה לו,

א] ריבוי הכמות, שזה כולל בהמון מורגל של עמים רבים,

ב] ריבוי האיכות שזה כולל בשאון לאומים. (ועיין באור המלות):

מלבי"ם עמים, לאמים. הבדלם בארתי במק"א באורך, עמים מורה על קבוצים שיש להם ממשלה (כי זה המבדיל בין עם לגוי. שגוי מורה הקיבוץ לבד כנ"ל א' ד'),

ולאום מורה על אומה המתאחדת מצד שיש לה דת מיוחדת, ואיזה אמונה אשר תצרפם,

לא מצד הממשלה שיש להם מלך אחד רק מצד האמונה שיש להם אמונה אחת, וכן מצאתי ברבה בראשית (פרשה ס"ג) ולאום מלאום יאמץ, ר' חלבו אמר עד כאן קריין סבתא ורעמה וסבתכא, מכאן ואילך יהודין וארמאין עכ"ל, ר"ל שיהיה שינוי דת ביניהם, וע"ל (ל"ד א'), ובזה לאומים כולל יותר מעמים, כי עמים רבים וממלכות שונות יתקבצו תחת דת אחת:

[כמו כל מלכי ערב תחת האסלם, או כל עמי אירופה ואמריקה תחת הנצרות וכדו']

המון, ושאון, יהמיון, ישאיון. בארתי הבדלם למעלה (ה' י"ד, י"ג ד'). המון היא ההמיה המורגלת.

ושאון הוא שאון גדול המרגיש ומתחולל הבלתי מורגל, וע"ל (כ"ב ב'):

רבים, כבירים. כבר כתבתי למעלה (ט"ז י"ד) כי רבים הם הרבים בכמות וכבירים הם עצומים באיכות.

ובזה תראה כי בדקדוק יחס אל העמים את ההמון המורגל,

ואל לאומים החזקים יחס את השאון הבלתי מורגל וכבירים המורה על העוצם והריבוי באכות:

 

(יג) לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה:

מלבי"ם לאמים. עתה הסב פניו אל מחנה אשור כי בסוף יפול עם כל מחנהו, אומר הלאומים האלה ישאון (נא) ויהמון, אבל מקולות מים אדירים אדיר במרום ה':

וגער בו. ה' יגער בו בהשאון הנזכר:

ממרחק. משמי קדשו:

וינוס. וישוב בכלימה אל נינוה:

ורוּדף. מגערת ה':

וכגלגל. הגלגל של קוצים ירדף מן הרוח יותר מן המוץ, כי המוץ רק הרוח ישאהו, והגלגל חוץ מאשר יניעהו הרוח, יעוף גם הוא על כנפי הגלגל שלו המתגלגל והולך מעצמו ג"כ. ובפרט מפני סופה שהיא גדולה מרוח.

ובזה מוסיף שחוץ ממה שיברח מלך אשור ממכת ה' בו, יֵרָדף אח"כ גם מעמו ומבני מדינתו, ולסוף בניו הכהו בחרב:

מלבי"ם ביאור המילותסופה. גדולה מרוח כידוע, וזה מוסיף על המשפט הראשון:

 

(יד) לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ :

מלבי"ם לעת ערב. מדמהו במליצתו לפחד בלהות השדים שיהיה לעת ערב,

ולא ימשך פחד זה רק בעת החשך באמצע הלילה, אבל בטרם בקר איננו, ונתברר כי לא היה מאומה, כן בין לילה אבד כאילו לא היה:

זה חלק הראוי לשוסינו. ע"פ מדתם, וגם לבזזינו שהם המחנות שבאו עמו רק לשלול שלל ולהרויח יקחו ג"כ מנת חבלם עמו (עיין באור המלות). (פה דבר במשל המון עמים רבים וכו', ובקאפיטל שאח"ז יבאר הנמשל):

מלבי"ם ביאור המילות

בלהה. ראיתי לאחד מן המבארים בפסוק תצעידהו למלך בלהות, מביא בשם הרנה"ו בהבדל בין שם בלהה, לשם בהלה,

כי בלהה מציין כתות השדים והמזיקים שהיו מבהילים את המהבילים בין המהבילים הקדמונים, או את לחומי רשף וקטב מרירי, והממונים על השאול והתפתה וכדומה עכ"ד,

ולפי הנודע היה עקר שליטתם ופחדם בלילה, כמ"ש מפחד בלילות, בו תרמוש כל חיתו יער, ובהגיע אור הבקר היו מתפזרים ושבו לאפס.

עפ"ז ימליץ את מחנה סנחריב שבאו לירושלים בלילה, ואז נפל פחדם על ישראל, ובבקר סר הפחד ושבו לאין ואפס, כבלהות השדים שירבה פחדם בלילה ויסור באור הבקר:

חלק שוסינו וגורל לבזזינו. ההבדל בין חלק וגורל, מבואר, חלק הוא הקנין הבא לו ע"י חלוקה,

וגורל הוא הקנין שזכה בו ע"י גורל,

בחלק לא ישיג רק הדבר המגיע לו אשר יש לו בו שותפות, רק שע"י החלוקה מתברר כי זאת חלקו,

ובגורל יזכה גם דבר הבלתי מגיע לו מקודם, שיפול בגורלו חלק גדול, ויותר מכדי חלקו,

גם תדע ההבדל בין שוסה ובוזז, הבוזז עקר מגמתו הוא השלל והרכוש והממון,

והשוסה עקר מגמתו הוא ההשחתה שרוצה להשחית שלל אויבו,

הבוזז לוקח את אשר ביכלתו ליקח ואת המותר יניח,

והשוסה יקח את אשר יקח ואת המותר יחרים, ומשתתף עם שסס מן הכפולים, שסוהו כל עוברי דרך (תהלות פ"ה), וע"ל (מ"ב כ"ג) מש"ש,

עפ"ז אמר כי שוסיהם, הם אשר כונתם רק להשחיתם ולבלעם, זה חלקם בשלימות,

וגם בוזזיהם הם אשר אינם צוררים להם, וכונתם לא היה רק להנאת עצמם,

מ"מ הגם שאין זאת חלקם, נפל עונש זה בגורלם, נפל להם גורל יותר מן המגיע להם:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב