ישעיהו פרק י

(א) הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ:

מלבי"ם הוי – שם הקריאה, (שני פסוקים האלה נסמכים על פסוק ג', הוי החוקקים וכו' להטות מדין דלים וכו', אשאלכם, ומה תעשו ליום פקודה?) החקקים – השופטים הניחו נימוסים של און, וההמון מכתבים של עמל כתבו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) החקקים. – מניחי הדתות והחקים נקראים מחקקים בכ"מ (דברים ל"ג כ"א, לקמן ל"ג כ"ב, תהלות ס' ט', ק"ח ט', משלי ח' ט"ו, ל"א ח'),

כי כל דבר שאינו מבורר לכל רק המצווה על הדבר יודע טעמו נקרא חק, ולכן נקרא מניח החקים האלה מחוקק:

 ומכתבים – בכבד, מפני שלא כל אחד יודע לזייף השטר רק עושהו ע"י סופרים הבקיאים במלאכת הזיוף לכן הוא פעל יוצא.

ובארנו במק"א כי אוֶן מורה הכח החפשי שלא במשפט, ובא לרוב על השתמשות באונו וכחו זה נגד חברו להעביר דינו. ועמל מציין יגיעת הנפש בדבר נגדיי לה וחטא בערכם,

לכן השטרות המזויפות מכנה עמל, כי א"צ לזה און ועצמה, ולהטות מדין דלים מכנה און:

 

(ב) לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ:

מלבי"ם להטות – (המאמרים מגבילים החקקים חקקי און להטות מדין דלים, ומכתבים עמל כתבו להיות אלמנות שללם) –

ר"ל הנימוסים האלה של און הניחו למען יוכלו להטות ע"י את הדלים מן דינם,

והמכתבים של עמל כתבו שהם שטרות מזויפים שעשו להם, שעי"כ יהיו אלמנות שללם,

עשו להם שטרי חוב על בעל ואבי האלמנה והיתום, שעי"כ לוקחים את כל אשר להם ואת היתומים לוקחים לעבדים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ב) מדין, משפט – דין ומשפט שניהם מציינים ענין הבעלי דינים לפני השופט כי זה הבדלם מן ריב, שמציין מצוּת ומריבות הבע"ד בעצמם.

וההבדל בין דין ומשפט. הדין, הוא הטענות, או של הבע"ד, או השקפת השופט על טענותיהם זכיותיהם וחובותיהם. והמשפט מציין השקפת השופט על פסק הדין, ובא לרוב בדבר שמשפטו גלוי ומבואר. (עי' תהלות ט ט', ק"מ י"ג, איוב ל"ו י"ז, ומש"ש). ע"כ אמר להטות מדין, ומוסיף גם לגזול משפט המבורר:

 שללם, יבזו – כבר בארתי למעלה (ח' א') ההבדל בין שלל לבז. ומציין פה בנפול הבעל על ידם, ידמו האלמנות בעיניהם כשלל הנשאר בעצמו מן הנופל במלחמה, ומהם יבוזו עולליהם לעבדים, כבוזז הבוחר מן השלל את הראוי אליו:

 

(ג) וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם:

מלבי"ם ומה – אתם המרשיעים כל כך מה תעשו ליום פקודה – הוא היום המיועד מאת ה' לפקוד על עונכם,

ולא זאת לבד אלא ולשואה ממרחק תבא – כי היום הזה יש בו שני ריעתות,

א] שיהיה בו שואה שהיא צרה פתאומית שלא תדעוה תחלה לבקש הצלה ממנה,

ב] שתבא ממקום רחוק, עד שלא תרגישו מהות הצרה וענינה כלל על מי תנוסו:

מלבי"ם חלק באור המלים

(ג) יום פקדה – יום מוכן על גמול העון, שנת פקודתם (ירמיה י"א כ"ג כ"ח), עת פקודתם (מ"ו נ'):

 שואה – חשך פתאומי (משלי א'):

 ועל מי – כמו אל מי, וכן הרמתה על ביתו (ש"א ב'):

 

(ד) בִּלְתִּי כָרַע תַּחַת אַסִּיר וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה :

מלבי"ם בלתי כרע – המאמרים מגבילים על מי תנוסו לעזרה בלתי כרע תחת אסיר,

ואנה תעזבו כבודכם (בלתי כרע) תחת הרוגים יפלו,

ר"ל כי ביום הרג רב, יש מבקש הצלת נפשו, וימסור א"ע ליד האויב למען יניחו בחיים,

ויש מבקש הצלת כבודו, ואינו רוצה ליפול ביד אויב כאחד הריקים ובוחר יותר מות מחיים,

כן אתם, אם תבקשו עזרה והצלת נפשכם,

אל מי תנוסו לעזרה – אין לכם שום עזר בלתי אם לכרוע תחת אסירים – וליפול ביד האויב.

ואם תבקשו הצלת כבודכם, אנה תעזבו כבודכם – ע"ז אין שום עצה (בלתי אם לכרוע) תחת ההרוגים אשר יפולו – כי בזה תעזבו כבודכם לזכר עולם בשדה המערכה, כגבור שחרף למות נפשו ויעזב כבודו לזכר בין החיים,

(מעתה יתחיל לנבאות על אשור המרעיש ממלכות כי גם עליו תעבור כוס, ונפל בחרב לא איש ע"י זכות חזקיהו):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) כרע – מקור בדמות עבר ענינו לכרוע:

 ואסיר – כמו אסורים ובא הכלל בל"י כמו ויהי לי שור וחמור:

 הרוגים יפלו – נטמן מלת אשר, הרוגים (אשר) יפולו:

 

(ה) הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי:

מלבי"ם הוי אשור – (מאמר זה נמשך על פסוק זיי"ן, הוי אשור שבט אפי, והוא לא כן ידמה).

הוי שם הקריאה, קורא לאמר הלא אשור הוא רק שבט אפי – הוא אין לו ממשלה מעצמו,

רק אפי נתן בידו שבט המושל, שע"י שחרה אפי על העמים נתתי בידו שבט להחריבם.

 ומטה – מוסיף לאמר, שגם השבט והממשלה שלו אינה בלתי מוגבלת, רק המטה אשר הוא בידו הוא זעמי – וקללתי, לא יוכל להכות רק ע"י קללתי, ועם אשר לא זעמתי ולא קללתי אותו אין לו רשות עליו.

עתה מבאר דבריו, (נגד הוי אשור שבט אפי – אומר):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ה) אפי, זעמי – אף משתתף עם שמות המורים על הקצף.

וזעם משתתף עם השמות המורים על הקללה, ונרדף עם ארה קבה (במדבר כ"ג ז' ח', משלי כ"ד כ"ד).

וגדרו, הקללה והגיעול שיגזור הקוצף בעת קצפו, וכן ואיפת רזון זעומה (מיכה ו' י'), מאוסה וגעולה וקללה שורה עליה, ועי' מ"ש (יחזקאל כ"א ל"ו, תהלות ס"ט כ"ה, ע"ח מ"ט, ק"ב י"א):

 שבט, מטה – במקום שיציינו ההכאה, יהיה מטה יותר מכאיב משבט (לקמן כ"ד), ואם יציינו המשרה יהיה שבט ציון המשרה (בראשית מ"ט י', במדבר כ"ד י"ז, תהלות מ"ה ז', עמוס א' ה' ח').

ומטה, יציין הנוגשים והשוטרים (מיכה ו' ט', יחזקאל ז' י'), ואמר (יחזקאל י"ט י"ד) מטה עוז שבט למשול, ר"ל שופטים ושוטרים:

 

(ו) בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז ולשימו וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת:

מלבי"ם בגוי חנף אשלחנו – מה שנתתי בידו שבט המושל הוא למען אשלחנו בגוי חנף אלו ישראל,

(ונגד ומטה הוא בידם זעמי – אומר–),

ועל עם עברתי אצונו – שאין לו ממשלה להכות את כל הגוי כצדיק כרשע, כי צויתיו ומִניתיו רק על עם עברתי,

הוא השבט שקללתי וזעמתי עליהם שהוא שבט אפרים לא על שבט יהודה שהיו צדיקים.

וגם על השבט שחטאו אין לו רשות להשמידם, רק לשלל שלל – את ממונם,

אבל אל גופותם לא נתתי לו רשות רק לשומו מרמס כחמר חוצות – שירמסוהו כחומר הראוי לבנין שרומסים אותו כדי לתקנו לעשות ממנו לבנים או כלי חרס.

כן ירמסם כדי לתקנם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם ולאבדם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ו) בגוי, ועל עם – בארתי למעלה (א' ג') כי בגוי אחד ימצאו כמה עמים,

 כי עם יציין לפעמים חלק מן הקיבוץ שהוא הגוי:

 חנף – אין תוכו כברו, אבל לא יעשה רע בגלוי כנ"ל (ט' ט"ז), והבדל בין לשלול ולבוז בארתי למעלה (ח' א'):

 מרמס כחמר חוצות – זה מובדל מאד ממ"ש (מיכה ז' י'), למרמס כטיט חוצות,

כי הטיט הוא האדמה הלחה הנמצאת בבורות ואצל שפת הימים והנחלים, והאדמה הנרפשת בעת הגשמים, ואינו ראוי לכלום,

אבל החומר, הוא העפר המתרכך במים ויתקשה באש כאבן, יעשו ממנו לבנים או כלי חרש או החותם, או טיח הבתים, כי יש בו כמה מינים ואינו נרמס דרך השחתה רק דרך תיקון לעשות ממנו כלי, וע' לקמן (מ"א כ"ה) מש"ש:

 

(ז) וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט:

מלבי"ם והוא – פה נשוא המאמר, ר"ל אבל הוא אשור לא כן ידמה – שהוא רק שבט אפי.

והמאמרים מגבילים, נגד מ"ש, אשור שבט אפי, בגוי חנף אשלחנו – אמר והוא לא כן ידמה – שאינו מדמה דמיונו כשבט ביד מרימיו, כי הוא מדמה שכחו מעצמו לא מאת ה',

ונגד מ"ש ומטה הוא בידם זעמי, על עם עברתי אצונו לשלל שלל – אומר ולבבו לא כן יחשב – הוא לא יחשוב כן במחשבתו שתכלית הליכתו לתקן את העם ולהחזירם בתשובה לא לכלותם.

 כי להשמיד בלבבו – שנגד מה שה' הגביל בשליחותו שלשה תנאים.

א] שלא ילך ע"מ להשמיד רק ע"מ לתקן ולהחזיר החוטאים בתשובה כמ"ש ולשומו מרמס כחומר חוצות.

ב] שישלוט רק על ממונם לא על נפשותיהם, כמ"ש לשלול שלל.

 ג] שלא יריע רק לחוטאים לא לצדיקים כמ"ש ועל עם עברתי אצונו.

אבל הוא לא כן יחשוב, כי

א] להשמיד בלבבו – לא לתקנם בתשובה רק להשמידם מן דתם ואלהיהם.

ב] להכרית גוים – לא לשלול נכסיהם לבד רק להכרית הגוים בעצמם.

ג] גוים לא מעט – שלא יחשוב שנשלח רק על עם עברתי, כי בלבבו להכרית גוים רבים וגדולים לא להכרית מעט,

כי בעיניו שוה כצדיק כרשע:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ז) ידמה, יחשב – הבדל שני הפעלים האלה כהבדל שני הכחות אשר יסתעפו מהם,

הכח הדמיוני והכח המחשביי,

הדמיוני לוקח ציוריו מן החושים, ומדמה דבר אל דבר לפי משפט החושים ותנאיהם בזמן ובמקום, ויטעה ג"כ בדמיוניו לרוב.

המחשבי לוקח ציוריו מן כחות השכל והבינה המוטבעים בנפש עצמה.

אמר, אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך (אסתר ד' י"ג), ר"ל אל תצייר ממה שאתה שופט בהשגת החוש, כי החוש יכזב לרוב. וכן דמית היות אהיה כמוך (תהלות נ' כ"א), ר"ל והוא דמיון מתעה, ומזה בא פעל דמה על הערך. אדם להבל דמה, אמר (שופטים כ') אותי דימו להרוג. כי במעשה הגבעה לא להרגו רצו רק נדמה כן, שאם היה מוחה בידם היה זה סבה לשיהרגוהו.

אבל (אסתר ט') אשר חשב על היהודים לאבדם. [שאכן חשב על היהודים ואין זה דמיון מתעה].

ופה אמר ידמה על הדמיון, שדמהו לשבט, והוא מדמה את עצמו בדמיון וערך אחר. ואמר יחשבו על מחשבתו בפעולותיו ובתכליתם:

 להשמיד ולהכרית – הכרתה הוא ביטול העצם לגמרי, והשמדה הוא ביטול המקרים שלו, שבעבורו הוא מה שהוא, כמו ביטול הדת, ביטול שם הכבוד, כמו שבארתי זה (ש"א כ"ד, ויקרא כ"ו, לקמן מ"ח י"ט, כ"ו י"ד, תהלות ל"ז ל"ח), ופעל להכרית נמשך לשתים, להכרית גוים (להכרית) לא מעט:

 

(ח) כִּי יֹאמַר הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים:

מלבי"ם כי יאמר – (זה מגביל נגד והוא לא כן ידמה) –

מבאר הטעם מדוע לא ידמה א"ע שהוא רק כשבט ביד אף ה' ושממשלתו אינה מכחו,

כי הוא יאמר איך אפשר זה, הלא – כוחי רב כ"כ עד ששרי יחדיו מלכים – כל אחד משרי יש לו צבא רב וממשלה כמלך, וכוחי מצד עצמי וריבוי מחנותי:

 

(ט) הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן:

מלבי"ם הלא – (זה מגביל נגד ולבבו לא כן יחשב) – מבאר הטעם מדוע אינו מאמין שהמטה שבידו הוא רק זעם ה' וקללתו, וכי לא ניתן לו רשות רק על העם שחטאו ושזעם ה' עליהם,

כי הוא מוכיח בראיות להפך, הוא אומר, הלא כמו שכבשתי את עיר כרכמיש – כן כבשתי את עיר כלנה וכן כבשתי את ארפד וחמת וכן את דמשק ושמרון – ואיך אפשר שלא נמצא בתוכם עיר אחת שלא חטאה לפני ה',

ומ"מ לא עצר ה' בפני מלהחריבה,

וכן גם אם תאמר שכולם חטאו, הלא בהכרח לא השוו כולם באיכות וכמות חטאתיהם, ומ"מ השוו כולם באיכות וכמות חורבנם כמ"ש הלא ככרכמיש וכו',

ומזה ראיה שלא החטא גרם חורבן האומה רק בחירתי החפשית ורצוני:

 

(י) כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן:

רש"י ופסיליהם, היו מירושלים ומשומרון – מכאן שרשעי ישראל היו מספיקין דמות עכו"ם שלהם לכל האומות סביבותם ואחרי שעובדי פסילי שומרון וירושלים נפלו בידי ולא הצילום פסיליהם, כך שומרון וירושלים לא תנצל:

מלבי"ם כאשר – מוסיף לאמר, ומעתה אני דן ק"ו שאוכל לכבוש את ירושלים,

כי אחר שמצאה ידי לממלכות האליל – ר"ל שהממלכות האלה אשר כבשתי היו מתמידים בעבודת אליליהם כ"כ עד שהקדישו ממלכותיהם לאליליהם, ונקראו על שמם, ממלכת אליל פלוני, ובודאי היה ראוי שהאליל יריב ריבם ויעזרם.

 ופסיליהם – של הממלכות האלה היו יותר מפסילי ירושלם ושמרון – וא"כ אם כבשתי הממלכות האלה, שהתמידו וגם הרבו בעבודת האלילים כ"ש שאכבוש את ירושלים:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(י) מירושלם – המ"ם מ"ם היתרון, כמ"ם תבורך מנשים יעל:

 

(יא) הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ :

מלבי"ם הלא – ואם תאמר כי אלהי ישראל כחו גדול מכל אלהי העמים ההם ויוכל להציל את ירושלים מידי.

 הלא כאשר עשיתי לשמרון ולאליליה – שגם הם מעם ישראל והאל לא הצילם כן אעשה לירושלם – לכן:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יא) אליליה, עצביה – עצבים נקראו על ידי מלאכתם כמו העצב נבזה,

ואלילים על ידי ענינם שאין בם ממש, כמו רופאי אליל כולכם,

ולכן אלילי שומרון שכבש ידע שאין בם ממש, ושל ירושלים עוד לא כבש, קראם עצבים:

 

(יב) וְהָיָה כִּי יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו:

מלבי"ם והיה כי יבצע ה', את כל מעשהו – עת יגמור ה' כל אשר בדעתו לעשות ע"י מלך אשור להעניש כל המורדים בו, ומתי יגמור מעשהו? מתי יאמר לצרת העמים די?,

בהר ציון ובירושלם – עת יבא סנחריב לכבוש את הר ציון שאז יהיה גמר הזעם,

אז אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור – יעניש אותו על המעשים שצמחו ופרו ע"י גודל לבבו, שהוא מה שנזכר עד הנה שהחריב גוים עצומים ע"י גודל לבבו, וה' לא צוהו רק לשלול שלל, (וזה נגד ולבבו לא כן יחשוב),

וחוץ מזה יביא פקודה גם על תפארת רום עיניו – על שהיה מתפאר ברום עיניו וגאותו

ולא רצה להכיר שהוא רק כשבט ביד ה' המרימו, והעיז פניו ליחס הכח אל עצמו, (וזה נגד והוא לא כן ידמה):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יב) פרי גדל – כמו פרי מחשבותיו, פרי מעלליהם המסובב ע"י גודל לבב אשור:

 

(יג) כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים ועתידתיהם וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים:

מלבי"ם כי אמר – הנה למלחמה צריך שני דברים,

א] כח וגבורה, ב] עצה ותחבולה בתכסיסי מלחמה, כמ"ש עצה וגבורה למלחמה.

ומלך אשור התפאר כי הוא מצא שני הענינים האלה ביתר שאת עד שאין צריך לעזר ה'.

נגד הגבורה אמר בכח ידי עשיתי – לא הייתי צריך לכח זולתי ועזר אלהי רק כח ידי,

ונגד החכמה אמר בחכמתי – עשיתי כי נבונותי – מעצמי, ולא הייתי צריך לעצת ה'.

(עתה מתחיל לבאר שני ענינים אלה, תחלה מבאר אופני החכמה ותחבולותיו):

 ואסיר גבולות עמים – לא נהגתי כמו המלכים לפני, שכבשו ארצות ולא הורישו יושבי הארץ מגבולם רק הכניעום למס עובד, וגבולות עם ועם נשארו כמקדם, ועת מצאה ידם מרדו ופרקו עול,

אבל אני הסרתי הגבולות, כי הגליתים מארצם והושבתי שם עמים אחרים,

ולא זאת לבד כי גם ועתודתיהם שושתי – שלקחתי מהם גם הזכות שיוכלו לטעון על ארצם בעתיד לאמר הארץ הזאת שלנו היתה, כי התחכם להחליף יושבי הארצות באופן שהתבלבלו הגבולות ונתערבו עד שלא ימצא להם זכות בעתיד,

ולא לבד שהגליתי עמים שישבו בארצם מימים לא כביר ולא החזיקו כ"כ בארצם,

כי גם אוריד כביר יושבים – גם היושבים בארץ מזמן כביר הורדתים והגליתים,

ובזה באר החכמה והעצה שלו שישארו העמים תחת ממשלתו למס עובד. (עתה יתחיל לבאר הכחו הגבורה שלו):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יג) בכח ידי – המיוחד לידי לא לסבה אחרת, וכן כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל:

 וכחכמתי כי נבנותי – החכמה לפעמים מקובלת [מאחרים], אבל הבינה רק בכח המבין, עז"א חכמתי אינה מקובלת רק נבונתי בה מעצמי:

 ועתודתיהם – כמו ועתדה בשדה לך (משלי כ"ד), וגדרו מבין יתר נרדפיו, שמורה הכנה לזמן עתיד שיבא אחר הימים, וחש עתידות למו, כמלך עתיד לכידור:

 שושתי – כמו שוסתי וגדרו בוזז דרך השחתה, עי' לקמן (מ"ב כ"ב):

 יושבים – אינו תואר רק בינוני, היושבים מזמן כביר:

 

(יד) וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף:

מלבי"ם ותמצא – הנה מלך עריץ אשר יכבוש ממלכות, לא יתחזק עליהם לבוז אוצרותיהם עד אחר מלחמות רבות ובתוך כך נתדלדלה המדינה ויטמינו האוצרות, עד שימצא מדינה דלה וריקנה,

אבל אנכי ידי מצאה והשיגה, לחיל העמים ועשרם כמו שמוצא קן – שהעוף יושב עליו והאם רובצת על האפרוחים, כן כבשתי אותם פתאום בעת שהיו שלוים ושקטים, יושבים על חילם ועשרם כצפור על קנו,

ומ"מ הגם שאם יבא איש אל הקן לקחת את גוזליו הלא תלחם עמו האם בכנפיה ובפיה ולא תניחהו לקחת,

אבל אנכי כאסוף ביצים עזובות (חיל) כל הארץ אני אספתי – אסיפת חיל כל הארץ היה אצלי בקל כמי שאוסף ביצים עזובות של הפקר שאין האם בקנה, ואין מי שיעמוד נגדו,

כן לא היה נדד כנף – כדרך העוף שלוחם בכנפיו תחלה נגד הבא לקחת את אפרוחיו,

ואף לא היה פצה פה – לנשוך, כמו שיעשה העוף שנמרטו כנפיו,

ואף לא היה מצפצף – להרים קול עכ"פ. ר"ל הגם שבאתי על חיל עם ומדינה שהיו כולם שלוים וגבורים ויושבים בחוזק מ"מ לא היה מוחה בידי ולקחתי את חילם באפס יד ובלא מלחמה, וזה מורה על רוב גבורתו:

רש"י נודד כנף ופוצה פה ומצפצף – כל הל' הזה נופל בעופות לפי שדימה אותם הגולים לקן צפרים ולביצים עזובות אמר לשון זה לא צפצפו עליה' האב והאם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יד) לחיל העמים – כתב הרד"ק שבא הלמ"ד תחת את הפעול כמו הרגו לאבנר. ואינו נכון, כי מציאה עם יד, אינו מציאת הנאבד, רק השגה, אם לא תמצא ידה די שה (ויקרא י"ב ד', וכן ש"א י' ז', כ"ה ח'), ונקשר בלמ"ד תמיד, כאשר מצאה ידי לממלכות האליל למעלה פסוק י'), תמצא ידך לכל אויבך (תהלות כ"א ט'), ומלת ליל נמשך לשתים, (חיל) כל הארץ אספתי:  נדד כנף – יוצא:

 

(טו) הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ:

מלבי"ם היתפאר – משיב לו לאמר, מה תתפאר בכחך זה.

 היתפאר הגרזן על החצב בו – לאמר כי בכח עצמו חצב העץ, וכן אתה הלא ה' הרימך ונתן לך כח,

מוסיף לאמר אם יתגדל המשור – כי הגרזן יוכל להתפאר עכ"פ במה שעקר החציבה שנעשה על ידי הורדת הגרזן על העץ נעשה מעצמו, והגם שהתחלת הפעולה שהיא ההרמה מיוחס אל האדם, מ"מ הגמר ייוחס אל הגרזן עצמו,

וכן תאמר במשל שהגם שה' הרים אותך ונתן לך ממשלה על העמים, מ"מ גמר הפעולה מה שכבשת ארצות וגרשת עמים רבים זה יתייחס אל כחך בעצמך,

 

אבל האם יתגדל המשור על מניפו – המשור המנסר בארזים, גם גמר הפעולה נעשה בכח האדם שמוליכו ומביאו בכחו ומנסר בו, וכן גם גמר הפעולה והכיבוש הכל היה רק בכח ה', (וזה נגד מ"ש ומטה הוא בידם זעמו).

 כהניף – ר"ל וק"ו הוא שלא יצוייר שהגרזן והמשור עוד יתפארו לאמר שלא לבד שהם עשו הכל בכחם, עוד הם הרימו יד מרימם, כאילו יתפאר השבט לאמר שהרים את עצמו ואת יד מרימיו,

כי כן הסכלת אתה להתפאר שלא לבד שהכל עשית בכחך, עוד אתה מרים את מרימך, שאתה תכריח כח ה' וגבורה העליונה כפי רצונך, וכי תכבוש את ישראל ותתגבר על אל מעוזם.

 כהרים – ויותר מזה אם יתרומם המטה – לאמר שאינו עץ – רק יש בו נפש חיונית מתנענעת מעצמה, כי כן הוספת סרה להתרומם שאינך בן אדם כלל כי תאמר אל אנכי ולא איש ואדמה לעליון.

 (בזה הגדיל סכלותו בארבעה דברים,

א] שכפר שכל כחו ופעולתו היא פעולת ה',

ב] שכפר גם בזאת שעכ"פ הממשלה וראשית אונו מה' ניתן לו, (וזה נגד שני הענינים שאמר אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי),

ג] שחשב כי עוד יתגבר גם על אל אלים,

ד] שנתטפש כ"כ עד ששכח שהוא בן אדם ויאמר אדמה לעליון):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טו) הגרזן – כלי ברזל המבקע עצים, נגרזתי מנגד עיניך (תהלות ל"א):

 ומשור – מגרה, וחברו וישר במגרה, מפעלי הכפל ע"מ מעוז:

 מניפו – מוליך ומביא, וזה ההבדל בינו ובין מרים (עיין לקמן י"ג א'):

רש"י היתפאר הגרזן – הקב"ה אומר לא היה לך להתהלל בזאת כי אינך אלא כגרזן שלי ואני החוצב בך נפרע על ידך מאויבי אתה המשור ואני המניפו וכי דרך המשור להתהלל על מניפו משור מייר"א בלע"ז.

כהניף שבט את מרימיו – כאלו היה השבט מניף את עצמו ואת יד המרימו והלא אין שבט מניפו אלא האדם.

כהרים מטה לא עץ – לא העץ הוא המרים אלא האדם הוא המרים:

 

(טז) לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ:

מלבי"ם לכן – הנה תפארת הממלכה תלויה בשני דברים,

א] בכחה הפנימי היינו גבורת הגבורים ואבירת לב ההמון,

ב] בכבודה החיצון, ריבוי העם וכבוד עשרו, והמליץ צייר הממלכה כאיש פרטי,

שתפארתו תלוי ג"כ בב' דברים אלה,

א] כחו הפנימי שיהיה איש שמן וגבור ובריא,

ב] כבודו החיצון, עשרו ורוב בניו. והמשיל מפלת מחנה סנחריב כי נהרס תחלה כחם הפנימי, ונאבד גבורתם ואבירת לבבם מפחד ה' והמשיל זה כאיש גבור שמן שחלה חולי הרזון – (אבצעהרונג)

– ועל זה אמר לכן ישלח ה' במשמניו רזון – והמשיל כי ביטול כחם הפנימי בא להם מצד עצמם לא מסבה חיצונית כחולי הרזון שבא ע"י חלישות האוצטומכא וכח העיכול,

ב] שאח"כ בטל גם כבודם החיצוני ע"י סבה חיצונית כאיש שבאה שריפת אש ואכלה כל כבודו ורכושו,

ועז"א ותחת כבודו יקד יקד כיקוד אש – וזה מליצה על אש בשמים שאכלה את מחנהו,

וכן נראה מדברי חכמינו ז"ל שתחלה נפל עליהם פחד ה' והרגו זה את זה ואח"כ נשרפו ע"י אש מן השמים, וכן נראה לקמן פסוק כ"ו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טז) במשמניו – הגבורים, ויהרוג במשמניהם (תהלות ע"ח), כל שמן וכל איש חיל (שופטים ד'), ואמר וישלח רזון בנפשם (תהלות ק"ו), (וע"ל י"ז ד'), (ואמר וישלח רזון בנפשם (תהלות ק"ו), (וע"ל י"ז ד'),)

יקד יקד – יקד נבדל מנרדפיו, שגדרו מדורה גדולה במקום מכונס:

רש"י ותחת כבודו – תחת בגדיהם יהיו נשרפין, הבגדים הם מכבדים את האדם. יקד יקוד – ישרף שריפה כשריפת אש,

ומדרש אגדה כאן פרע לבני שם הכבוד שעשה שם לאביו כשכסה ערות נח אביו שנאמר (בראשי' טז) ויקח שם ויפת וגומר:

 

(יז) וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד:

מלבי"ם והיה אור ישראל – הנה ישועת עם ה' מצרותם תלוי בשני דברים,

א] בזמן, כי לכל צרה יש זמן מוגבל, ובכלות זמנה תסור בהכרח כמו שתסור הלילה בהאיר השחר,

ב] בהטבת מעשים, שאחר שהעונש י"ל סבה והוא החטא, אם יסירו הסבה וייטיבו מעשיהם יסור המסובב בהכרח, ויושעו גם קודם הזמן (כמ"ש זכו אחישנה לא זכו בעתה).

ומבואר כי אם יושעו ע"י מעשיהם תהיה התשועה יותר שלמה ומופלגת משאם יושעו ע"י הזמן.

עפ"ז אמר כי פה במפלת סנחריב נתקבצו שני הענינים,

א] מצד הזמן, שכבר הגיע עת תשועה וסוף הלילה, (כמ"ש בפסוק והיה כי יבצע ה' את מעשהו), ועז"א והיה אור ישראל – הוא אור הבקר שהגיע זמנו להאיר לישראל את הלילה, היה לאש – אל סנחריב לשרפו,

(המליצה כי האור פועל שני דברים מאיר ושורף, ואמר האור עצמו שיאיר לישראל בכח שבו יאיר, ישרוף מחנה סנחריב בכח שבו ישרף),

ב] מצד טהרת המעשים וקדושתם, ועז"א וקדושו – של ישראל יהיה ללהבה – שהיא גדולה יותר מאש, כי היא לוהטת גם נראית למרחוק, כן ע"י זכיות ישראל גדלה התבערה במחנה אשור, גם נודע הנס למרחוק, ובערה – ע"י האש.

 ואכלה – ע"י הלהבה.

 שיתו ושמירו – הקוצים שלו וזה משל על מחנהו (ובמה שנקרא ה' אור ישראל וקדוש ישראל עפ"י מעשיהם עי' למעלה א' ד', ה' ט"ז):

 מלבי"ם חלק באור המלים (יז) אש להבה – להבה גדולה מאש, (כנ"ל ה' כ"ד), וההבדל בין בער, אכל, ע"ל (ט' י"ז):

רש"י אור ישראל – התורה שעוסק בה חזקיהו תהיה לאש לסנחרב.

וקדושו – הקב"ה. ד"א וקדושו – צדיקים שבדור. שיתו ושמירו – שריו וגבוריו:

 

(יח) וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס:

מלבי"ם וכבוד יערו וכרמלו – הם שריו ויועציו וגבוריו, כי היער חזק מן הכרמל והוא ציור הגבורים,

אבל הכרמל חשוב מן היער והוא משל השרים והיועצים.

 מנפש ועד בשר – תפס משל יער הנשרף שפעמים לא ישרף המצבת, רק יחרו מני אש עד שיעדר כח הצומח,

וזה במשל שנשרף הנפש הצומחת לא הגוף,

ובנמשל שתתפרד המחנה עד שיעדר ממנה רוח החיים שהיא המלוכה וההנהגה,

אבל הגוף שהם האישים הפרטים של המחנה ישארו קיימים, אומר כי מנפש ועד בשר יכלה, שיכלו כולם.

 והיה כמסס נסס – גם הנוסס הוא סנחריב הנושא נס לעמים למלחמה, גם הוא יהיה בסוף כמסוס ודבר הנימס:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יח) יער – צומח עצים:  וכרמל – ישא תנובה, (ע"ל כ"ט י"ז):

 כמסס – לשון המסה כדבר הנמס נסס – הוא הנושא הנס והדגל, לשון נופל על הלשון:

רש"י וכבוד יערו וכרמילו – הם רבוי חיילותיו. כרמל – יער גבוה. כמסוס נוסס – לפי שדימה אותם לעצי יער דימה פורענותם לתולעת הנוסר בפיו וטוחן העץ וקורהו סס כמו כצמר יאכלם סס (ישעיהו נא). כמסוס נוסס – כמגור המגורר. כמסוס נוסס – כמסוס של נוסס שהוא נטחן דק דק שהתולעת טוחן כך היה האפר ושריפת גופן דק, מסוס הוא הנטחן ונופל ע"י תולעת, נוסס הוא התולעת:

 

(יט) וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם :

 רש"י ושאר עץ יערו – הנותרים בחיילותיו. מספר יהיו – נחים לספור כי מעט הם ונער יוכל לכתבם ואמרו רבותינו עשרה נשאר מהם שאין לך קטן שאינו כותב יו"ד קטנה:

מלבי"ם ושאר עץ יערו – מעט הנשאר מן המחנה יהיו מתי מספר, והמספר יהיה קטן כ"כ עד שנער קטן יוכל לכתוב את שמותם:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יט) מספר – מועטים, ואני מתי מספר (בראשית ל"ד):

 

(כ) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹסִיף עוֹד שְׁאָר יִשְׂרָאֵל וּפְלֵיטַת בֵּית יַעֲקֹב לְהִשָּׁעֵן עַל מַכֵּהוּ וְנִשְׁעַן עַל ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת:

מלבי"ם והיה ביום ההוא – שיראו כח ה' ועזוזו.

 לא יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית יעקב – (עיין ביאור המלות).

 להשען על מכהו – לא יבקשו עוד עזר מאשור או מאומה אחרת, שלא די שלא עזר לו עוד הכה אותו (כמ"ש במ"ב ט"ז),

(וימליץ כי המטה משמש שני דברים להכאה ולמשענת, והם בהסמכם על האומה להשען עליה נהפכו למקל חובלים), רק ונשען על ה' – כי הוא יהיה להם משענת, אחר שישענו עליו באמת – לא ברמיה,

ואף שעתה בית יעקב שהם בית אפרים ועשרת השבטים עע"ג הם, מ"מ:

מלבי"ם חלק באור המלים

(כ) שאר ישראל ופליטת בית יעקב – יש הבדל בין יעקב וישראל כמ"ש (למעלה ט' ז'),

כי ישראל יבא על גדולי העם ויעקב על הפחותים.

גם יש הבדל בין שאר ופליטה, כי שאר הוא הנשאר במקומו, ופליטה הוא הנמלט ע"י ניסה ובריחה למקום אחר.

מבואר כי פה יקרא את בני ציון היקרים שאר ישראל, כי הם נשארו במקומם, ופליטת בית יעקב קורא הנצולים מבית אפרים, שהם מכונים בית יעקב לשפלת מדרגתם, או ופליטה כי נסו וברחו,

ומוסיף שלא לבד שאר ישראל, כי גם פליטת בית יעקב לא ישען רק על ה':

 

 (כא) שְׁאָר יָשׁוּב שְׁאָר יַעֲקֹב אֶל אֵל גִּבּוֹר:

מלבי"ם שאר ישוב. הנשארים מהם פליטי חרב ישובו אל ה'.

ובל תחשוב כי רק מקצת מהנשארים ישובו, לא כן, רק כל שאר יעקב כולם ישובו אלא אל גבור,

מצד שיראו גבורת ה' ועזוזו:

 (כב) כִּי אִם יִהְיֶה עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ כִּלָּיוֹן חָרוּץ שׁוֹטֵף צְדָקָה:

רש"י כי אם יהיה עמך – לחזקיהו אמר הנביא אם יהיה עמך כחול הים השאר שישוב בו למוטב תשטף את כליון החרוץ לבא עליהם ויעכבנו מלבא בצדקה שיתנהג בה:

מלבי"ם כי אם יהיה – סדר הכתוב, ישראל! עמך כחול הים! כי אם יהיה שאר ישוב בו, צדקה שוטף כליון חרוץ.

ובאורו, אתה ישראל עמך – אשר עתה הוא רב ועצום כחול הים – גם אם יהיה – אחר גלות מלך אשור רק שאר ישוב בו – הגם שהשארית שישארו ושישובו מן העם הגדול הזה יהיה רק שאר מעט מזער,

מ"מ יגדל זכותם כ"כ עד שהצדקה – וצדקת מעשיהם ישטוף את הכליון החרוץ והנגזר והנחתך לבא עליהם, וה' ירחם על עמו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כב) כליון חרוץ – חרוץ יאמר על דבר הנגמר בלי השנות, אם חרוצים ימיו ר"ל קצובים, כן משפטך אתה חרצת,

ומתאחד עם הוראתו על הכריתה, חריצי הברזל, מורג חרוץ. על כריתת הדין וחתיכתו ובדברי חז"ל חתכו את דינו:

 

(כג) כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת עֹשֶׂה בְּקֶרֶב כָּל הָאָרֶץ :

 רש"י כי כלה ונחרצה – תראו שהקב"ה עושה (דין) ברשעים ותכנעו ותשובו אליו:

מלבי"ם כי כלה ונחרצה – ר"ל והגם שה' גזר כליון, וגם הגזרה נחרצה ונגמר דינה עד שבהכרח שתבא הגזרה אחר שהוא לאחר גמר דין, מ"מ ה' יתן אדם תחתם ותהיה הכלה בעכו"ם מנאצי ה',

וז"ש הכלה אשר נחרצה ה' עושה – וגומר אותה בקרב כל הארץ – ועם אלהים ינצלו וירוחמו:

 

(כד) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת אַל תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא עָלֶיךָ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם:

מלבי"ם לכן אל תירא עמי – הגם ששאר אומות ייראו מאשור אתה עמי אל תירא, והגם שגם עשרת השבטים ייראו מאשור עכ"פ אתה עמי ישב ציון אל תירא מאשור – כי לא יוכל לך,

כי רק בשבט יככה – שהכאת השבט אינה מסוכנת, ולא יככה במטה שהכאתו מסוכנת,

כי מטהו רק ישא עליך – ויפחידך בו בעת שילך בדרך מצרים, להלחם שם עם תרהקה מלך כוש ועם מצרים אז יפחידך במטהו ע"י רבשקה [לקמן ל"ז], אבל לא יוכל להכותך בו בפועל, כי במהרה יפול וישבר:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כד) שבט, מטה – המטה עב, והשבט רך, הכאת השבט אינו מסוכן, חושך שבטו שונא בנו, אתה בשבט תכנו (משלי י"ג כ"ג), ועיין לקמן (כ"ח כ"ז):

 

(כה) כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה זַעַם וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם:

מלבי"ם כי עוד מעט מזער – בימים לא כבירים.

 וכלה זעם – הזעם שהוא קללתי אשר היא היתה המטה בידו להכות עמים, כמ"ש ומטה הוא בידם זעמי,

יכלה, כי לא אזעום עוד, וא"כ לא יהיה בידו מטה להכות,

ואפי – אבל האף שלי לא יכלה עדיין, אך לא יהיה האף על בני תבל, רק על תבליתם – ותועבתם של בני אשור:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כה) מעט מזער – מעוטא דמעוטא, פחות מן זעיר, זמן קטן מאד:

 תבליתם – מעשים מגונים, תבל עשו (ויקרא כ'):

(כו) וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם:

מלבי"ם ועורר, ה' יעורר על אשור שוט כמו שהכה את מדין בצור עורב, שמחנה מדין הרגו זה את זה ע"י פחד ה' שנפל עליהם, ושרים שלהם שברחו נהרגו אח"כ [כמ"ש שופטים ז'],

וכן נפל פחד ה' על מחנה אשור והרגו זא"ז, והמלך שברח בניו הכוהו בחרב.

 ומטהו – ואח"כ יעורר ה' עליו את מטהו שבו הכה את מצרים על הים, שזה היה כולה ע"י ה' לבד,

וכן הרג בם מלאך ה' אח"כ ושרף אותם, (וזה מסכים עמ"ש למעלה פסוק ט"ז).

 ונשאו בדרך מצרים – הוא דבור מליציי, כאילו בעת ילך מלך אשור בדרך מצרים, בחזירתו מן תרהקה מלך כוש על ירושלים, (כמו שהביא רש"י לקמן ל"ז ל"ו מסדר עולם),

ועבר אז דרך ים סוף, נשא מן הים סוף את המטה הזה, שהוא המטה של ה' על הים, והביאו אתו עד לא"י ושם נלקה בו מה'.

 והנמלץ כי מאז שב ממצרים וישם פניו על ירושלים מאז היה מוכן שילקה ע"י מלאך ה' כמו שלקו המצרים:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כו) שוט – שבט של ארז עב ורך עצי שטים, והכאתו מכאבת מאד, שוט שוטף כי יעבור (לקמן כ"ח):

 

(כז) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן:

מלבי"ם והיה, יסור סבלו – שלא תצטרך לתת לו מס וגם יסיר עולו שלא תהיה כפוף תחתיו.

 וחבל עול מפני שמן – תפס המשל, עת צואר השור עב ושמן, והעול צר מלהקיף את הצואר, אז שוברים העול ומשחיתים אותו מפני שמן בל ישחית הצואר,

כן זכות חזקיה גדול מאד, ועולו של אשור קטן מהכיל ולעצור כח נגד זכות הזה,

ובהכרח ישבר העול מפניו ולא יקום נגדו:

 מלבי"ם חלק באור המלים   (כז) סבלו, ועלו – עמ"ש לקמן (י"ד כ"ה):

רש"י וחובל עול – סנחריב מפני חזקיהו שהיה נוח לדורו כשמן,

ורבותינו פירשו מפני שמנו של חזקיהו שהי' דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהשיאם לעסוק בתורה כענין שנאמר אשר העתיקו אנשי חזקיהו וגומר (משלי כה):

 

 (כח) בָּא עַל עַיַּת עָבַר בְּמִגְרוֹן לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו:

מלבי"ם בא על עית – מצייר איך מצד אחד בא מלך אשור בכח גדול וכל הארץ נמוגה מפניו, ובצד אחר מצייר איך ירושלים והר ציון צוחקים ומלעיגים על כחו הרב, ויודעים כי שם יעמוד יפול ולא יקום.

אומר, בראשית בואו כבש עיר עית, ומשם עבר במגרון ואיש לא לחם נגדו, ובמכמש הניח כליו להקל משאו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כח) בא על עית – עיר עי, ובנחמיה נקרא עיה (י"א ל"ב), ומגרון היה אצל גבע ומכמש (ש"א י"ד ב'):

 

(כט) עָבְרוּ מַעְבָּרָה גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ חָרְדָה הָרָמָה גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה:

מלבי"ם עברו – משם עבר מעבר מכמש ולן בגבע אשר בשן סלע מכמש מהעבר מזה,

ואז נודע בואו לכל יושבי הארץ הקרובים והרחוקים, עד שהרמה חרדה, ועם גבעת שאול נסה לברוח:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כט) מעברה – מעבר מכמש בין שני סלעים מצד א' גבע ומצד אחר מכמש (ש"א י"ד ד' ה'):

 הרמה – היתה אצל גבע בנימין (שופטים י"ט י"ג, מ"א ט"ו כ"ב).

וגבע בנימין אינו גבע הנזכר שהיתה עיר הלוים (יהושע י"ח כ"ד כ"א י"ז):

 גבעת שאול – מקום מולדתו ועיר מלכותו (שמואל א' י"א ד', ט"ז א'):

 

(ל) צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת:

מלבי"ם בת גלים – מצוה לה שתצהל בקול עד שתקשיב ליש וגם עיר ענתות העניה, להודיע לערים האלה לאמר, כי כבר:

מלבי"ם חלק באור המלים (ל) בת גלים – היה בחלק יהודה (יהושע ט"ו נ"ט), ונזכר שמואל א' (כ"ה מ"ד):

 

(לא) נָדְדָה מַדְמֵנָה יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ:

מלבי"ם נדדה מדמנה – וגם יושבי הגבים העיזו ואספו את כל רכושם למקום בטוח מן האויב:

מלבי"ם חלק באור המלים (לא) מדמנה – (יהושע ט"ו), ויושבי הגבים לא נמצא עוד בתנ"ך:

 

(לב) עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בית בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם :

מלבי"ם עוד היום – לעומת הציור הזה שמצייר איך כל הערים סביב ירושלים חרדו והתפלצו מפני האויב,

מצייר איך הר ציון מצחק על כל זאת, והר ציון וירושלם ינפף – ומרמז בידו – אל הערים הבורחים לאמר למה תברחו, למה תיראו,

הלא עוד היום בנב לעמד – עוד היום יוכרח לעמוד בנוב ולא ילך משם והלאה, כי בנוב סמוך לירושלים שם נפל שדוד. ואיך יהיה מפלתו? מספר:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(לב) נב – עיר הכהנים סמוך לירושלים (ש"א כ"ב י"א י"ט):

 לעמד – פעל עמד ישמש לפעמים על הפסקת הדבר, והנה הנגע עמד בעיניו, ותעמוד מלדת:

 ינפף ידו – המליצה תשאיל ידים וכל איברי הגויה גם לעצמים בלתי בעלי איברים,

נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג'):

רש"י עוד היום בנוב לעמוד – כל הדרך הזה נתלבט כדי לעמוד בעוד היום בנוב לפי שאמרו לו איצטגניניו אם תלחה בה היום תכבשנה, וכשעמד בנוב וראה את ירושלים קטנה, לא חש לדברי איצטגניניו, והתחיל להניף ידו בגאוה, וכי על עיר כזו הרגזתי כל החיילות הללו??? לינו פה הלילה ולמחר ישליך בה איש אבנו. הר בת ציון – להר בת ציון:

 

(לג) הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ:

מלבי"ם הנה האדון – אשר כל הצבאות בידו והוא ינוסס נס למעלה מן הטבע להכרית היער הגדול הזה של מחנה סנחריב,

מסעף – הנה הכורת עצים מן היער לצרכו יכרות תחלה סבכי היער הבלתי חשובים כ"כ והעצים הבלתי גבוהים.

אבל פה שיכרות להשחית יהיה הדבר בהפך,

תחלה יסעף פארה – הענפים הנותנים פאר אל האילן,

ולא שיגזוז אותם במספרים להשוותם לנוי כמו שנוהגים, רק במערצה להשחית,

אח"כ רמי הקומה הם האילנות שהם רמים על יתר עצי היער יגדע,

אח"כ גם הגבוהים ישפלו, תכלול הכריתה כל עץ גבוה, עד שלא ישאר רק סבכים שפלים וקטנים, ואח"כ.

 מלבי"ם חלק באור המלים

(לג) מסעף – בבנין הכבד יורה עקירת הסעיפים, כמו שרש סקל בכבד:

 פארה – ראש האילן עם ענפים הדקים, שהם נקראים סעיפים, שהם כפאר וכובע עליו. כמו פארי המגבעות:

 מערצה – כלי כבד וחזק מברזל ששובר ע"י כבדו, ומשתתף עם עריצות על הכח המופלג ועם שבירה:

 

(לד) וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל :

מלבי"ם ונקף – יקיף בברזל כל סבכי היער – וכל ענפיו וגזעיו, עד שכל הלבנון – בכללו בברזל אדיר יפלו,

והנמשל על נפילת מחנהו ע"י מלאך ה' שיפלו תחלה שריו וגבוריו ואח"כ כלל מחנהו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(לד) ונקף – גדרו כריתה או שבירה סביבות מכל צד, ומשותף עם פעל בעל הנו"ן נוקף זית, ועם בעל היו"ד יקיף.

וכן תחת חגורה נקפה (למעלה ג'), מנוקף סביב, כמו שתחלה חגור סביב: [כמו אין אדם נוקף… שפי' נוגף].

 בברזל – מושך אחר והלבנון (בברזל) אדיר יפול:

רש"י ונקף – אף זה לשון קציצה כמו כנוקף זית ונקף לשון ונפעל. סבכי היער – הענפים החשובים והגבורים. והלבנון – עובי יערו וכרמילו הן מרבית חיילותיו.

באדיר יפול – על ידי מלאך יפלו, ד"א באדיר בזכות חזקיהו שהוא אדירם ומושלם של ישראל כמה שנאמ' והיה אדירו ממנו (ירמיה ל):