ישעיה

ישעיהו פרק כב

(א) מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת:

רש"י גיא חזיון – היא ירושלים גיא שנתנבאו עליה רוב נבואות.

כי עלית כולך לגגות – כשבא עליהם חיל עולים על גגותיהם לראות החיל ולהלחם

ורבותינו פירשו על כהנים שעלו על גגו של היכל ומפתחות העזרה בידם כדאיתא במסכת תענית,

ומדרש אגדה אומר שהיו גסי הרוח, באיכה רבתי:

מלבי"ם משא גיא חזיון – נבואה זאת נבא על ירושלים שנפלה ביד נבוכדנצר, וקראה גיא חזיון על שעל גיא הזה חזו כל החוזים חזיונות הרבה, ומשא זו נמשכת עד פסוק ט"ו.

 מה לך אפוא – במשא זו מצייר תחלה איך איש אחד עומד וצופה על כל אשר נעשה בירושלים מתחלת המצור עד שנכבשה העיר, ורואה דברים זרים המורים כי לא נכבשה בדרך הטבע רק יד ה' היתה בם להומם ולאבדם,

תחלה רואה איך בתחלת המצור עלו כולם על הגגות להלחם משם, ומתמה על זאת,

כי דרך הגבורים לצאת להלחם בשער לא לעלות על הגגות, שזאת לא יעשו רק הנשים והחלשים,

ועז"א למה עלית כולך לגגות? גם הגבורים:

 

(ב) תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה:

מלבי"ם תשאות – רואה שנית בעת המצור העיר מלאה מתי רעב, שואל מדוע לא יצאו למלחמה ומתו ברעב?

והן יקרה שלא תוכל לעמוד במלחמה,

א] עיר שהיא שקטה בטבעה ואנשיה לא נוסו בזאת,

עז"א הלא את תשאות מלאה – שנשמע בך תמיד שאון ורעש כי אנשיך גבורי כח ומרי נפש?

 ב] יקרה שלא תוכל להלחם עיר שאנשיה מועטים, עז"א הלא את עיר הומיה – תמיד מרוב עם וקהל גדול?

ג] יקרה שלא יצאו למלחמה יושבי ערים הפרזות העמלים תמיד להביא טרף לביתם, ונאנחים תמיד על לחמם ולא יריעו לקראת נשק,

עז"א הלא את קריה – מוקפת חומה דלתים ובריח ועליזה – ושמחה תמיד מרוב כל, ואנשים כאלה הלא המלחמה היא משוש דרכם, וא"כ אשאלך, מדוע חלליך לא חללי חרב – וכו'.

כי הנופלים בעת המלחמה בשדי המערכה נקראים מתי מלחמה, והנופלים בחרב אויב בעיר אחר הכיבוש נקראים חללי חרב, ואתם לא במלחמה ולא בחרב נפלתם רק ברעב כי לא נלחמתם כלל?:

 מלבי"ם חלק באור המלים תשאות. – שאון ותשואה מורה על קול רעש הבלתי מורגל וקאם שאון בעמך (הושע י' י"ד), ומת בשאון מואב (עמוס ב' ב'):

 הומיה – היא המורגלת המון בני אדם, ועי' למעלה (ה' י"ד, י"ג ד', י"ז י"ב):

 עיר, קריהעיר כולל גם הבלתי מוקפת חומה כל שהיא עיר מושב, וקריה היא רק המוקפת חומה, ומזה נמצא הפעל והקריתם לכם ערים (במדבר ל"ה י"א), שיעשו בם קירוי, ומזה על גפי מרומי קרת (משלי ט' ג' י"ד), וכן קריה בצורה, קריה נשגבה, קרית עוז. ובזה משתתף עם שם קירוי וקורה, לקרות את שערי הבירה (נחמיה ב' ח') ועיין למעלה (א' כ"ו, ט"ו, א'):

 חללי חרב, מתי מלחמה – בארתי הבדלם למעלה (ג' כ"ה) חללי חרב שלא בעת מלחמה, מתי מלחמה הם הנופלים בשדה המערכה:

 

(ג) כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ:

רד"ק רש"י] כל קציניך נדדו – קציניך וראשיך שנדדו וברחו:

 מקשת אסרו – כלומר רובי קשת שרדפו אחריהם השיגום ואסרו אותם והם צדקיהו ושריו שברחו ויצאו מירושלם לילה ורדפו אחריהם הכשדים ותפשום:

 כל נמצאיך – פירוש כל הנמצאים בתוך העיר אסרו, וכן אשר מרחוק ברחו שחשבו להמלט אסרו גם כן:

מלבי"ם כל קציניך – רואה עוד איך בסוף ימי המצור ברחו השרים והקצינים מן העיר ורק דלת העם נשארו לעמוד על נפשם ולהלחם, וזה ג"כ הפך הרגיל, ובזה רואה עוד איך נתהוה הפך הרגיל.

 הקצינים נדדו יחד – מן העיר אבל לא הועילו מאומה,

כי מקשת אסרו – מסבת רובי קשת אוסרו בזיקים והוליכום שבי לפני צר, כמוזכר (מ"א כ"ה, ירמיה נ"ב).

 כל נמצאיך – הם ההמון הם אסרו יחדו – ר"ל שנתקשרו בקשר אחד לעמוד על נפשם ולהלחם, ואח"כ כשגבר יד האויב מרחוק ברחו:

מלבי"ם חלק באור המלים אסרו – מצאנו פעל אסר על המלחמה, מי יאסור המלחמה (מ"א כ' י"ד), ויען שפעל אסר נבדל מיתר פעלים המורים על הקשירה, במה שאסר יציין תמיד הנאסר בהכרח שלא ברצון, שבזה משתתף עם הפעל יסר מנחי פ"י שמורה על אסירת הנפש בהכרח כמו שבארתי במק"א,

כן יבדל פעל אסר הנמצא אצל המלחמה, מפעל קשר, שכשאומר ויקשרו כולם יחדיו להלחם, הוא הקשר שעושים העם בעצמם ברצונם, ואוסר המלחמה הוא השר צבא שאוסרם בהכרח,

ובזה המליץ פה שגם שהקצינים נדדו, ולא היה מי שיאסור המלחמה, מ"מ נמצאיך אסרו – היה כאילו היה מכריח ואוסר אותם להלחם, כי לא יכלו לברוח, אחר שראו כי הקצינים הבורחים נלכדו:

 יחד, יחדו – יחדו מורה התאחדות או השתוות הפועלים יחד, לכן בהנדידה אמר יחד, בזמן אחד נדדו,

ובקשר המלחמה אמר יחדיו שהתאחדו יחדיו בשוה:

 

(ד) עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי עַל שֹׁד בַּת עַמִּי:

מלבי"ם על כן – אחר שנכבשו שלא כדרך הרגיל וגדלה מפלתם כ"כ.

 אמרר בבכי – הגם שהרגיל הוא שע"י הבכי תשקוט הנפש מזעפה,

אבל אנכי עוד אמרר את עצמי ע"י הבכי, וגם אל תאיצו ותדחקו עצמכם לנחמני, כי מאנה הנחם נפשי:

 

(ה) כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַאדֹנָי ה' צְבָאוֹת בְּגֵיא חִזָּיוֹן מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר:

מלבי"ם כי יום מהומה – קודם הכיבוש המם אותם עד שנמסרו בידי האויב.

 ומבוסהבעת שנכבשה העיר בסס ודרך אותם על חלליהם.

 ומבוכה – אחר סור האויב הלכו נבוכים לארצות שונות לגולה, וכ"ז היה להם מאת ה' צבאות וגזרתו.

 מקרקר – מספר איך לא השכילו במלחמתם ולא ידעו הנהגת המלחמה,

שהלא בעת בא האויב בעוד שהחומה היתה חזקה ולא נפרצו בה פרצות אז היה להם לקחת אח נשק בית היער ולהלחם מעל החומה,

והם עשו בהפך, תחלה האויב קרקר – ועקר את קיר – החומה,

והם לא עמדו נגדו רק ושוע אל ההר – פנו לישועה אל ההר להשגב בהר ציון, והניחו את האויב להשחית החומה:

 מלבי"ם חלק באור המלים מהומה – שורש זה בא על שלש תמונות. הום, מהם, המה.

המה, מורה על המיית העם המורגל.

המם, מורה ביטול העם וביטול המייתם, והוא עם פעל המה כעין השרשים המשמשים דבר והפוכו, על שביתת ההמון וביטול מציאותם.

הום, מורה על הרעשת כל העם על דבר זר ומחזה נפלאה, ותהום כל העיר,

ומזה נגזר שם מהומה על הרעשת העם בעת מלחמת האויב עת יראו כי נבוכה מערכתם, ואבדה עצה מהם:

 ומבוסה – רמיסת עצם עד שנמאס ונתגאל ע"י הרמיסה הלז כפגר מובס:

 ומבוכה – ידוע, התועה בלי דרך, הנבוך בלי עצה, נבוכים הם בארץ:

 מקרקרעוקר הקיר, מן הפעלים המשמשים דבר והפוכו, כמו סקלו מאבן:

 ושוע – ההבדל בין שועה ליתר לשונות המורים על הצעקה, שועה מורה על צעקת ישועה בכ"מ שקורא לישועה:

 

(ו) וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה בְּרֶכֶב אָדָם פָּרָשִׁים וְקִיר עֵרָה מָגֵן:

מלבי"ם ועילם – בתוך כך לכדו האויבים את החומה, ועילם נשא לשם אשפות החצים שהיו רבים כ"כ עד שהוצרכו לשאת אותם ברכב ופרשים הנושאים את האדם,

שעל המרכבות והכרכרות נשאו את החצים אל מקום החומה שלכדו.

 וקיר – מצייר איך עילם רובה בחצים, ועם קיר אוחז המגן ומסיך בפני הרובה קשת כמו שיהיה כן בשרי הצבא שנעריהם יאחזו המגן והצנה לפניהם, כמ"ש (ש"א י"ו) ונושא הצנה הולך לפניו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ו) ברכב אדם – רכב של בני אדם, וחסר וי"ו ופרשים:

 ערה – ענין גילוי, עיין למעלה (ג' י"ז):

 

(ז) וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב וְהַפָּרָשִׁים שֹׁת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה:

מלבי"ם ויהי – ר"ל עד עתה לא שמת לב להלחם, עד שראית שכבר נתמלאו מבחר עמקיך ברכב,

והפרשים כבר שמו פניהם ליכנס אל השער.

 

(ח) וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר:

מלבי"ם וגם – כבר גלה את מסך יהודהשפרץ כל החומה הסוכך בעדם. [פרש"י מסך יהודה – הוא בית המקדש שהי' מגין ומיסך ומסכך עליהם].

 ותבט – ר"ל רק אז רק ביום ההוא התחלת להביט אל הנשק שהניחו המלכים הקדומים בבית יער הלבנון ששם היה בית נשק (צייגהויז) למלכי יהודה, והלא זה היה לך לעשות תיכף טרם נפרצה החומה:

 

(ט) וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ וַתְּקַבְּצוּ אֶת מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה:

מלבי"ם ואת – ויען שאז שמת על לבך כי רבו בקיעי החומה,

וקבצתם את מי הברכה להיות מים מוכנים לעשות [טיט לצורך ה]חומה לבנין הפרצות [וכ"פ הרד"ק]:

ורש"י פירש – ותקבצו את מי הברכה – י"ת וכנישתון ית עמא למי בריכתא ארעיתא שהוא אצל בקיעי עיר דוד להלחם שם לפי שראיתם שיש שם תורפה לירושלים ונוחה לכבש משם:

 

 (י) וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה:

מלבי"ם ואת – ספרתם הבתים שמי שהיה לו בית יתר, ונתצתם אותו לחזק החומה:

 

(יא) וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם בֵּין הַחֹמֹתַיִם לְמֵי הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם:

מלבי"ם ומקוה – ובין שני החומות שמקיפים העיר קבצתם מי הברכה הישנה להקוות שם המים שלא ימצא האויב מים לשתות. או להיות מזומנים למצור.

 ולא הבטתם – אומר למה לכם כל היגיעה הזאת והמלאכות האלה היה לכם להביט בהשקפת השכל כי לא האויב עשה כל זאת רק ה' עשה כל זאת, והוא הפיל אתכם לפני אויביכם,

ולא לבד שלא שמתם על לב כי כל מעשה האויב ונצחונו אינו טבעי רק מעשי ה',

גם יצרה מרחוק לא ראיתם – הלא זאת היה לכם לראות עין בעין כי ה' יצר את הגזרה הזאת מרחוק,

שהלא כבר נבאו לכם זאת הנביאים מקדם וראיתם כי לא נפל מדבריהם ארצה, והיה לכם לשוב לה' לבטל גזרתו, ואתם אל תחבולות מלחמה שמתם פניכם, ומה יועילו לכם, אם ה' אמר ותהי?:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יא) עשיה ויצרה – בארתי לקמן (כ"ט ט"ז):

 יוצר – הוא הצר צורת הדבר, צורה המתדבקת בהעצם,

ועושה הוא הגומר את הדבר בכל יפיו ותקונו עיי"ש,

והנרצה פה על גזרת הדבר שה' גזר את הפורעניות הזאת, הגזרה הקדומה עת גזר על הדבר נקרא שיצר את הגזרה, ועת הביאה אל המציאות בכל פרטיה נקרא שעשה את הדבר וגמר אותו בכל פרטיו,

וכבר בארתי למעלה (ה' י"ב) ההבדל בין ראה והביט, ראה הוא מראות העין המוחשת,

והביט על ההשקפה המחשביית שרוצה לדעת מהות הדבר.

והנה שידעו שגם כל פרטי הדברים, כיבוש האויב ודרך נצחונו בכל פרטיו לא ידי בשר הוא רק ה' הוא העושה כל זאת, והוא רק כגרזן ביד החוצב בו,

לזה צריך הבטה שכליית ושימת לב על כל הפרטים, שמתוכם יראה שהנצחון היה שלא כטבע, ומעשה אלהים הוא, עז"א הבטתם,

אולם שידעו זאת שהגזרה בכללה יצאה עליהם מאת ה', לזה א"צ השכלה כלל רק ראיית עין,

כי כבר שמעו זאת מקדם מאת החוזים, וראו עתה כי לא נפל מדבר ה' ארצה:

רש"י ומקוה עשיתם – אגם מים להיות חוזק לעיר בין החומותים החומות כפולות חיל וחומה ובין מי הברכה הישנה. ולא הבטתם אל עושיה – ואם תאמרו אף חזקיה עשה כן שנאמר (דברי הימים ב לה) ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה ויעל על המגדלים ולחוצה החומה האחרת ויחזק את המלא עיר דוד?

חזקיהו בה' אלהי ישראל בטח וגו' (מלכים ב' יח) אבל אתם בימי יהויקים וצדקיה לא הבטתם אל עושיה.

 ויוצרה מרחוק – מאז שברא את העולם עלתה ירושלים ובית המקדש במחשבה. לא ראיתם – לא חשבתם:

רד"ק ובדרש ויוצרם מרחוק לא ראיתם מי שברא אותה קודם שנברא העולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ז' דברים נבראו קוד' שנברא העולם ואלו הן גן עדן ותורה וצדיקים וישראל וכסא הכבוד וירושלם ומשיח בן דוד, ואין משמעות הדרש הזה כמו שמבינים אותו המון התלמידים אלא פירוש שעמדו בכח להבראות קודם שנברא העולם לפי שהדברים האלה הם תכלית בריאת העולם:

 

(יב) וַיִּקְרָא אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק:

מלבי"ם ויקרא – הלא ה' קרא נבואה זו ע"י הנביאים טרם בואה כדי שיבכו ויספדו וישובו לפני ה' וינחם על הרעה,

והם לא עשו כן, רק:

 

(יג) וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת:

מלבי"ם והנה ששון ושמחההרוג בקר למען אכול בשר.

והם אומרים אכול ושתו כי מחר נמות, וטוב שנתענג היום עכ"פ. ורש"י פירש: כי מחר נמות – בעולם הבא הנביאים אומרים לנו מאת הקב"ה שלא יהיה לנו חלק לעוה"ב נעשה לנו הנאה בחיינו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יג) ששון ושמחה – הבדלם בארתי (לקמן ל"ה א') שמחה היא שמחת הלב הפנימית,

וששון היא המחול והריקוד והמשתה אשר יעשו להרים נס הגיל והחדוה:

 

(יד) וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת :

מלבי"ם ה' צבאות – נשבע ה' בשמו הגדול שלא יסלח להם זאת עד ימותון באמת,

(גם יל"פ עד תמתון כמו לעד, ר"ל תמותון מיתת עולם גם בעולם הבא):

רד"ק ונגלה – מה שהם אומרים, נגלה באזני וידוע לפני אני ה' צבאות, לפיכך אני נשבע:

 אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון – כי קשה עון זה הדבר מהעונות שקדמו לכם, ולא יכופר העון הזה בגלות אלא עד תמותון, אבל המיתה שתמותו בחרב אותה תכפר עליכם,

ויונתן תרגם עד תמותון מותא תנינא, ר"ל מיתת הנפש בעולם הבא,

ותרגם ונגלה באזני 'אמר נביא באודני הויתי שמע כד אתגזר דא מן קדם ה",

ואמרו רז"ל כל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות וביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון:

 

 

מכאן עד סוף הפרק מתחיל נבואה אחרת,

על שבנא שמרד במלכות חזקיה, וקשר קשר למרוד באדוניו ולצאת אל סנחריב בעת צר על ירושלים: [מלבי"ם]

 

(טו) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה עַל שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת:

מלבי"ם חלק באור המלים הסכן – הממונה על בית המלך, לאצור ולשמור ההוצאה וההכנסה, ומזה ערי מסכנות, בם יאצרו התבואה, ותהי למלך סוכנת, (מ"א א'),

ומזה מה שיורה על התועלת וההנאה, וכן [ערי] המסכנות בם ישמרו פירות ותבואה וצרכי הבית למאכל:

 על שבנא – כמו אל שבנא, ויל"פ כה אמר ה' נמשך לשתים, כה אמר ה' לך בא אל הסוכן (כה אמר ה') על שבנא:

רש"י הסוכןבעל הנאות היה וכן (מלכים א א) ותהי לו סוכנת

ומ"א אומר מן סכני היה ובא לו לירושלים בויקרא רבה. אשר על הבית – ממונה היה על בית המקדש י"א כהן גדול וי"א אמרכל:

 

(טז) מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ:

רש"י מה לך פה – הכתוב מגנהו לפי שרצה להסגיר את חזקיהו למלך אשור כדאמרינן בסנהדרין כתב פיתקא ושדא בגירא שבנא וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו.

 מלבי"ם מה לך – שבנא היה גר מעיר אחרת [הסוכן – מעיר סכני], לכן שואל אותו האם יש לך פה נחלת שדה ובית אחוזת אבותיך,

או מי לך פה ממשפחת בית אביך אשר תחשוב להקבר פה ר"ל שתחשוב שתהיה פה לאורך ימים.

 חצבי – ר"ל לך אני אומר, אתה הרשע החוצב מרום קברו וכו', דע כי הנה ה' מטלטלך וכו'.

 חצבי – דרכם היה לחצוב מערה גדולה לאחוזת קבר, ובתוך המערה היה מניח הכוך והארון שבו היה מונח הגוף הנקבר,

ושבנא חצב קברו בהר גבוה ותלול, לכבוד ותפארת, שם חצב מערה, ובתוך המערה הניח סלע שבו היה חקוק הארון והכוך להיות משכן לו, והיא מליצה על שרצה למשול בירושלים תחת בית דוד:

 מלבי"ם חלק באור המלים (טז) חצבי, חקקי – החוצב יחצוב במחובר, והחוקק חוקק בתלוש:

(יז) הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה:

רש"י טלטלה גבר – כהדין תרנגולא דמטלטל מאתר לאתר ורבותינו אמרו טלטולא דגברא קשה מדאיתתא. [רד"ק

פירש אדוני אבי ז"ל טלטול גדול וכבד],

ועוטך עטה – כמו (שמואל כה) ויעט בהם לשון עיט יפריחך כעוף בגלות, ועוטך עטה – ורבותינו אמרו צרעת פרחה בו כד"א (ויקרא יג) על שפם יעטה:

מלבי"ם הנה ה' – ה' יטול וישא אותך, שבנא, לאויר השמים אתה הגבר ויעשה אותך כעיט ועוף הפורח באויר,

והוא הנמשל על שיצא מירושלים על מחנה סנחריב:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יז) מטלטלך – שרשו נטל, ונפל הנו"ן ונכפל העי"ן והלמ"ד להורות על תכופות והתמדת הפעולה. וענינו הגבהה ממקומו, שמשתתף בזה עם פעל נשא. וינטלם וינשאם, הן איים כדק יטול:

 ועטך – מענין עיט שהוא עוף הדורס, כלומר יפריחך, ואף שהרד"ק כתב שאינו משרשו, מצאנו שרש זה גם בנחי ל"ה, ויעט העם אל השלל (ש"א י"ד ל"ג):

 

(יח) צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם שָׁמָּה תָמוּת וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ:

מלבי"ם צנוף – ואח"כ יסובב אותך במצנפת סביב סביב עד שידמה גופך לכדור שזורקים ומגלגלים אותו בארץ רחבת ידים כדרך המשחקים בכדור,

ר"ל תחלה תפרח ברצון כעוף הפורח, ואח"כ יגלגלו אותך בעל כרחך ככדור.

 ושם תמות – ושם יהיה מרכבות כבודך,

אתה העבד הרע שהיית קלון בית אדוניך – שהיה קלון וחרפה לבית אדוניך שגדלו רשע כזה תוך ביתם:

רד"ק שמה תמות, לא כמו שחצבת לך פה קבר. ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדונך – רבותינו פירשו ביקש קלון בית אדוניו [-חזקיהו], נהפך כבודו לקלון,

כי כשיצא למלך אשור שאלו אותו איה העם שקשרת עמהם, אמר להם חזרו בהם. נקבוהו בעקביו וקשרוהו בזנבות סוסיהם והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנים,

וזהו 'מרכבות כבודך' המרכבות שהיית חושב שיתנו לך מרכבות לכבוד נתנו אותם לך לקלון שקשרו אותך בזנבי סוסיהן, ויונתן תרגם תמן תמות וגו':

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יח) כדור – כדור הוא דבר העגול שהתינוקות משחקים בו וזורקים אותו,

ויל"פ עוד שכדור שרשו דוּר, אש גדולה בוערת, כמו דוּר העצמים תחתיה (יחזקאל כ"ד ה'), שמזה נגזר שם מדוּרה, והכ"ף הוא כ"ף הדמיון:

 

(יט) וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ וּמִמַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ:

מלבי"ם והדפתיך – תחלה אהדוף אותך ממצבךהחזק שהיית נצב ברום המעלה, שר ונכבד,

ואח"כ גם ממעמדךהפשוט יהרסך שלא יהיה לך שום עמידה וקיום כלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יט) ממצבך וממעמדך – כבר בארתי למעלה (ג' י"ג) ההבדל בין עומד ויצב, עומד מורה שאינו יושב,

ויצב מורה ההתחזקות לעמוד במקום גדולים ובמעלה נשגבה ממעלתו הפשוטה.

ואמר נוכח [והדפתיך כאומר לנוכח מולו] ונסתר [יהרסך עיין למעלה (א' כ"ט), וי"ל ראשית ההידוף תהיה ע"י האל ואח"כ יהרס מעצמו בהיותו ביד מלך אכזר:

 

(כ) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ:

רש"י לאליקים – הוא היה על הבית כשנפל סנחרב כמו שמצינו כשיצאו אל רבשקה וגלה לו שבנא וסיעתו וגררוהו בזנבות סוסיהם כדאיתא בסנהדרין כשהלך סנחרב אל תרהקא מלך כוש שטף [את] שבנא וסייעתו והלך לו כך שנינו בסדר עולם:

מלבי"ם על ישעיה וקראתי – אתן בלב חזקיה שימנה את אליקים לפקיד במקומך:

 

(כא) וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתָּנְתֶּךָ וְאַבְנֵטְךָ אֲחַזְּקֶנּוּ וּמֶמְשַׁלְתְּךָ אֶתֵּן בְּיָדוֹ וְהָיָה לְאָב לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וּלְבֵית יְהוּדָה:

מלבי"ם והלבשתיו – היה דרכם להלביש הממונים מהמלך אבנט וכתונת יקר לתפארת גדולתו, כמו וילבש אותו בגדי שש.

 לאבירחם עליהם כאב על בניו וידריכם בדרך ישרה:

רד"ק והאבנט הוא חגורה על המתנים, והוא משל לחוזק שלא ימעד מגדולתו:

 

(כב) וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ:

רש"י מפתח בית דוד – ת"י מפתח בית מקדשא ושולטן בית דוד:

 רד"ק ונתתי מפתח – דרך משל כי הוא יהיה יועץ של מלך יהודה ועל פיו יעשה לסגור ולפתוח,

ואמר על שכמו והמפתח לא ישא אדם אותו על שכמו?

אמר הענין בשני משלים אמר מפתח כי בידו יהיה ענין בית המלכות לפתוח ולנעול,

ואמר על שכמו שהוא כמו משא שישא אדם על שכמו, ר"ל כי הוא ישא ויסבול ויכלכל דברי המלכות,

מלבי"ם מפתח בית דוד – היה ממונה על בית ה' ובית המלך,

ודרך השרים הממונים על בית המלך לישא המפתח על שכמם לאות, (קאממערהעררנשליססעל).

 ופתח – בלעדו לא ירים איש את ידו:

 

(כג) וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו:

רד"ק ותקעתיו יתד במקום נאמן – הוסיף עוד למשול משל על הגדולה ועל השררה שתהיה לו עד שיהיה לכבוד לכל בני משפחתו וכלם יהיו נתלים בו כמו הקטן שהוא נתלה בגדול ונסמך עליו,

והמשילו ליתד שהיא תקועה במקום נאמן חזק וקיים שהיא ראויה לתלות בה כל דבר ולא יראו שתשבר ותזוז ממקומה:

מלבי"ם ותקעתיו, גדולתו תהיה קבועה בל תמוט כיתד הקבוע במקום חזק:

 

(כד) וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת כֹּל כְּלֵי הַקָּטָן מִכְּלֵי הָאַגָּנוֹת וְעַד כָּל כְּלֵי הַנְּבָלִים:

מלבי"ם ותלו – לפי שמדמהו ליתד אומר הכל יתלו כבודם על היתד הזה גם הבנים הקטנים,

 וכל כליהם יתלו עליו, מליצה שכל צרכם ישיגו על ידו:

 מלבי"ם לספר ישעיה פרק כב פסוק כד – חלק באור המלים

(כד) והצפעות – מענין צפיעי הבקר, כמו שצואה משורש יצא ובא ממנו שם צאצאים,

כן בא שם צפיעות והם קטנים מצאצאים, כערך צפיעי הבקר נגד צואת האדם:

 מכלי האגנות – הם המזרקות שבם היו זורקין את הדם על המזבח, ויקח חצי הדם וישם באגנות (שמות כ"ד),

וכלי הנבלים הם כלי השיר, ר"ל הלוים והכהנים יתלו כבודם עליו:

 

(כה) בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תָּמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְנִגְדְּעָה וְנָפְלָה וְנִכְרַת הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עָלֶיהָ כִּי ה' דִּבֵּר :

מלבי"ם תמוש – תסור גדולתו של שבנא,

תחלה תמוש ממקומה, אח"כ תגדע ע"י שיוליכהו אסור בזיקים,

ומתדמה אל המליצה שבפסוק י"ט:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב