ישעיה

ישעיהו פרק כד

(א) הִנֵּה ה' בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ וְעִוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ:

מלבי"ם הנה, נבואות אלה נבא על גלות עשרת השבטים ע"י סנחריב,

בוקק הארץ – יריק תחלה פרי הארץ

ובולקהויפקירנה לכל,

ועוה – אח"כ ישחית ויבלבל פני הארץ עצמה ואח"כ והפיץ יושביה בגולה, הכוונה תחלה ישלול ממונם,

ואח"כ ישחית את הארץ עצמה, עד שלא יכיר איש את נחלתו, ואח"כ יוליכם לגולה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) בוקק. – ענין ריקות, ונמצא בהושע (י' א') נחום (ב' ג') על הרקות הענבים מן הגפן:

 ובולק – נמצא עוד בנחום (שם י"א) והוא לפי ענינו פה, הרקת פרי הארץ והשחתתה:

 עוה – ענינו בלבול וטרוף כנ"ל (כ"א ג'):

 

(ב) וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ:

מלבי"ם והיה – בלכתם לגולה לא ימצא אצלם שום מעלה ומשרה כי כולם יהיו שפלים ונבזים בשוה,

העם ההמוני יהיה במדרגה אחת עם הכהן,

ואפי' העבד – שהוא קנין כסף אדוניו יהיה במדרגה אחת עם אדוניו – כי גם אדוניו יהיה עבד כמוהו,

ואף השפחה – תהיה במדרגה אחת עם גבירתה – (הגם שהשפחה נכנעת לגבירתה יותר מן העבד לאדוניו),

כמ"ש הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, ומוסיף לאמר כעיני שפחה אל יד גבירתה (תהלים קכ"ג) כי לא יהיה שום מעלה ומשרה כלל,

כקונה – מוסיף לאמר כי לא לבד שתופסק האדנות והמשרה, אבל גם חיוב הקנינים ומעלת הממון יופסק,

הקונה – יהיה דומה אל המוכר – ר"ל יהיה דל וחסר נחלה כמו המוכר,

ולא לבד הקונה שהוא בקרקעות שא"א להוליכם עמם לגולה,

אף גם המלוה – יהיה עני ודל כמו הלוה – כי גם הממון לא ישאר,

ויתר מזה כי הנושה את חברו בעקיפין לפרוע לו חוב שלו יהיה שפל וחסר ממון כמו האיש אשר הוא נושה בו,

שזה גרוע יותר מן הלוה אַחַר שאין בידו לפרוע, מ"מ עתה יהיו כולם שוים בעוני, כי יריקו כל נכסיהם:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) כעם ככהן – שני כפ"י הדמיון מורה על ההשתוות לגמרי כנודע, ומ"מ ידמה תמיד הראשון אל השני, כי כמוך כפרעה, אתה כפרעה,

ופה תחלה מדמה הנקלה אל הנכבד, ומן כקונה כמוכר מתחיל לדמות הנכבד אל הנקלה ולמה שבארתי תחלה מדבר ממעלת המשרה, ואח"כ מן הממון:

 כנשה – הרד"ק הבדיל בין מלוה לנושה. מלוה, כסף. נושה, אוכל.

אמנם הלא מצאנו אם כסף תלוה לא תהיה לו כנושה.

לכן נראה, מלוה נקרא על עת הנתינה, ונושה על התביעה שדוחק את חברו שיפרע לו בין משאת כסף בין מיני מאכל, כמ"ש נושים בהם כסף ודגן (נחמיה ה' י"א), ולכן פעל לוה נקשר עם את, ופעל נשה נקשר עם ב' בכ"מ, כי יחוס הפעול את מורה על הענין היוצא מן הפועל אל הנפעל, שמלוה לו כסף.

אבל סי' הבי"ת מורה על הענין שנמצא מכבר בעצם הפעול, כי תשה ברעך, שהכסף אצלו מכבר אתה בא להוציאו ממנו,

ולכן פעל נגש נקשר תמיד עם יחוס הפעול את, כי כבר בארתי למעלה (ג' ה') ההבדל בין נוגש לנושה,

שהנוגש הוא שכופהו לתת לו דבר שלא לקח מאתו, ולא נמצא החיוב בעצם הפעול מכבר, רק שרוצה להעמיסו עליו עתה, וזה נשקף במלת את:

 

(ג) הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ וְהִבּוֹז תִּבּוֹז כִּי ה' דִּבֶּר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

מלבי"ם הבוק – מבאר הטעם שתסתלק מעלת האדנות והמשרה, כמ"ש והיה כעם ככהן,

יען שהארץ תבוק ותתרוקן ותלך בגולה וממילא אין אדון ועבד,

ונגד מ"ש כקונה כמוכר שתסתלק חשיבות בעלי הממון והקנינים,

אומר הטעם כי הבוז תבוז – שיבוזו כל ממונם ויהיו כולם דלים ואביונים, כי ה' דבר ולא יפול מדבריו ארצה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ג) הבוק – כמו בוקק ענין ריקות, וכוון פה על ריקות הארץ מיושביה, והבוז על ביזת הממון:

 

(ד) אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם הָאָרֶץ:

מלבי"ם אבלה נבלה – עתה מצייר חורבן ארץ ישראל מדרגה אחר מדרגה,

תחלה נחרב הארץ שהם המקומות הבלתי מיושבים, אבלה מאין עובר ושב

ואח"ז נבלה ונשחתה לגמרי כי עלו בה שמיר ושית ע"י שהיתה שממה באין עובד אדמה,

אחר כך אמללה נבלה תבל – נחרבו גם המקומות המיושבים מבני אדם כי גלו יושביהם,

אח"ז אמללו – גם מרום עם הארץ נחרבה עיר המלוכה וגלו השרים ובית המלכות,

(ונוכל לכוון מליצתו זאת המשולשת על שלש פעמים שהניף סנחריב ידו על בני אפרים תחלה בני עבר הירדן,

ואח"ז ארץ זבולון ונפתלי, ואח"כ הגלה את כולם כמ"ש (למעלה ח') כעת הראשון הקל וכו',

ובפעם הראשון לא נגע החורבן הכללי רק לכלל הארץ הבלתי מיושבת שנשבת עבודת האדמה מפחד אויב.

אח"ז גם לתבל המיושב, ואח"כ גם מרום עם הארץ (בכללו):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) אבלה נבלה – אבילות הושאל אל הארץ מן האבל על מת, שאין יוצא ואין בא אליו, וכן אין עובר ושב, כמו דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד.

והוא רק שינוי על חיצוניות הארץ שאין עובר עליה, אבל נבלה היא שינוי ופחיתות בפנימיותה,

וגדר פעל זה מורה על פחיתת עצמות הדבר וכחותיו הפנימים, אפיסת כח הציץ והפרח,

נבל ציץ – אפיסת כח האדם, נבול תבול גם אתה – מעשה פחותה יוצאת משורש תכונה רעה שבנפש, נבלה עשה בישראל. בן מנבל אב, נבלת בעלי חיים וכדומה.

וזה הוא ההבדל ג"כ בין אומללה לנבלה, כי אומלל, שרשו אמל, ומתאחד עם מול מנחי העי"ן שמורה על כריתת הדבר למעלה, וימל אברהם, וקטפת מלילות,

וכן אמל, שמורה ג"כ לפעמים על חולשת הכח, היהודים האומללים, כי אומלל אני,

יתאחד עם מול, במה שמורה שנקטף ראשית כחו מלמעלה, למשל גבור שנחלש, נקטף ראשית אונו. רבת בנים אומללה, כי מנע ממנה פרי בטן ראשית אונה, וקרוב לזה כתב הרש"ף,

ולפ"ז אומללה תבל, על נטילת ראשית כחה מלמעלה, ונבלה תבל היא על אפיסת כח הפנימי:

 ארץ, תבל – מבואר שארץ כולל גם המקום הבלתי מיושב, ר"ל כלל הארץ,

ותבל הוא רק המקום המיושב כמ"ש למעלה (י"ח ג'):

רש"י תבל – היא א"י שהיא מתובלת במצות הרבה. מרום עם הארץ – גאון עם הארץ:

 

(ה) וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם:

מלבי"ם והארץ – מסב חזיונו על חורבן האדמה בחטא ישראל, שהיא האלה הכתובה בפרשת נצבים שאומר שם ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה,

 ואמר אח"כ וראו את מכות הארץ וכו' גפרית ומלח שרפה כל ארצה וכו', ואמרו על אשר עזבו את ברית אלהי אבותם וכו',

עפ"ז צייר עתה בעת גלותם שנתקיימה האלה הזאת, ובחטא היושבים נשחתה הארץ,

אמר והארץ חנפה תחת ישביה – היינו הארץ חטאה ונחשב לה לחונף ופשע במקום יושביה,

תחת חטא יושביה נפקד העון על הארץ כאילו היא חטאה,

ומבאר זה כי ע"י שיושביה עברו תורות – וכו' על כן אלה אכלה ארץ – וכו'.

 כי עברו תורת – הדתות הם שלש, טבעית, נימוסית, אלהית,

הדת הטבעית היא המרחקת העול ומקרבת היושר באופן שיתקיימו חברת האנשים, וישמרו מן הרציחה והחמס וכדומה,

הדת הנימוסית היא מה שתסודר מחכם או חכמים לפי הזמן והמקום להרחיק המגונה ולקרב הנאה בדברים המפורסמים ודברים שהכל מסכימים עליהם שזה נאה ומגונה מצד השכל,

והדת האלהית תסודר מהשי"ת ע"י נביא להישיר האנשים אל ההצלחה האמתית ואושר הנפש, (כמ"ש העקרים חלק א' פ"ז),

על זה אמר, א] כי עברו תורות – שעברו על התורה האלהית שנתן להם על ידי נביאו נאמן ביתו.

ב] יותר מזה כי גם חלפו חק – שלא שמרו גם דת נימוסי שהשכל מחייבו להרחיק דברים המגונים.

 ג] יותר מזה כי גם הפרו ברית עולם – שהפרו גם הדת הטבעיית אשר הוא השומר ברית העולם ובלעדו לא תתקיים חברת מין האנושי כלל, כי רצחו עשקו ואיש את רעהו כדגי הים חיים בלעו:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ה) והארץ חנפה – שם חנופה כשבא על הארץ מורה על שרושם החטא נראה על הארץ לשנות עבורו סדרי הטבע, ותחנף הארץ בדמים (תהלות ק"ו ל"ח) כי הדם הוא יחניף את הארץ (במדבר ל"ה ל"ג). שרושם חטא הרציחה פועל בטבע הארץ.

ותחת ישביה היינו בעבור יושביה, כמו תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך. ישטמוני תחת רדפי טוב, זאת להם תחת גאונם וכדומה. כ"ה בפסקתא (פר' כ"ה):

 עברו תורות חלפו חק – תורה הוא רק התורה האלהית. וחק יבא על משפט הנימוסי ג"כ וישם אותה יוסף לחק (בראשית מ"ז כ"ו) ותהי חק בישראל (שופטים י"א ל"ט), ומטעם זה נקראו מניחי הדתות הנימוסיות, מחוקקים כנ"ל (ט' א'), וכבר בארתי (ח' ח') כי עבר היא בקביעות וחלף הוא דרך עראי,

ולכן על חק הנימוסי אמר חלפו, כי גם הגנבים והרוצחים ישימו איזה נימוס וחק ביניהם בהכרח רק שחולפים מחק לחק מנימוס לנימוס גורע ועז"א חלף, אבל התורות עברו והעבירו לגמרי לכן אמר עברו תורות:

 ברית עולם – בא לפעמים על הכוונה, ברית שבה תלוי קיום העולם, ברית הטבעי אשר לא ישתנה כל ימי קיום העולם והטבע, וראיתיה לזכור ברית עולם (בראשית ט' ט"ז):

 

(ו) עַל כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ עַל כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר:

מלבי"ם על כן – אחר שעברו על התורה, לכן אלההאלה הכתובה בפרשת נצבים היא אכלהושרפה את הארץ, כמ"ש גפרית ומלח שרפה כל ארצה, ויאשמו יושבי בה – אמנם האשם שב על ראש יושבי בה שהם גרמו שממת הארץ ושרפתה, על כן – שב העונש מן הארץ אל יושביה ולכן חרו – ונחרכו ונצרבו ישבי הארץ – מן השרפה שנשרפה הארץ חרו ונחרכו גם הם כדבר המתיבש ונחרה מן האש שנתמעט כמותו, וכן נשאר אנוש מזער – אנוש קטן מעט הכמות ר"ל דלת עם הארץ מתי מספר:

 מלבי"םחלק באור המלים אכלה – ענין שרפה ואש אכלה אהלי שוחד, אש אכלה קש:

 ויאשמו – ההבדל בין אשם ליתר לשונות המורים על החטא, שכולם ידברו בבחינת החטא עצמו, ופעל אשם מדבר בבחינת שהוא חייב עונש על חטאו, גופני או נפשי, (שולדיג=אשמה), ואשמה הנפש ההיא:

 חרו – חרר הוא גשם מוצק הנחרך מפני האש בפנימותו עד שנשחר מראהו, את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר (יחז' ט"ו ד'):

 

(ז) אָבַל תִּירוֹשׁ אֻמְלְלָה גָפֶן נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב:

מלבי"ם אבל תירוש – ימליץ כי התירוש שהוא בן הגפן ותולדתו מתאבל על כי אמללה גפן – אביו ומולידו, כבן המתאבל במות אביו,

ויען שהתירוש מתאבל לכן נאנחו כל שמחי לב – כי היין שהיה משמח לב אנשים,

הוא עצמו מתאבל וא"א לו לשמח אחרים:

 

(ח) שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר:

מלבי"ם שבת – וע"י שבטל היין נשבתו הרקודים שהיו רגילים לעשות בתופים ובמחולות, שהתוף היה מיוחד לריקוד ומחול,

ועי"ז ממילא חדל שאון עליזים – השאון והרעש שהיו עושים העליזים והמרקדים בעת משוש התופים

וגם שבת משוש כנור – שהכנור לא נעשה לריקוד רק לעורר שמחת הנפש, והיו מנגנים עליו גם שלא בעת המחול,

כי סרה כל שמחה:

 מלבי"ם חלק באור המלים שאון – בארתי למעלה (ה' י"ד. כ"ב ב') הומיה ורעש הבלתי מורגל:

 עליזים – בארתי למעלה (ה' י"ד) תנועת הריקוד מחמת שחוק ושמחה:

 

(ט) בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו:

מלבי"ם בשיר – ולא לבד שנשבתו נגוני מיני כלי זמר,

אך אף בשירה – שמשוררים בפה לא ישתו יין – מעתה, כי לא ישמחו בעת שתות היין,

כי נהפך הוא השכר ימר לשתיו – כי יתנו שכר למרי נפש:

 מלבי"ם חלק באור המלים יין שכר – בארתי למעלה (ה' י"א) שכר הוא יין חזק המשכר. מוסיף בזה אף שכר המשכר לא ישמח לב שותיו:

 

(י) נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ סֻגַּר כָּל בַּיִת מִבּוֹא:

מלבי"ם נשברה – מצייר איכות הגלות, והמחזה הנראה בעיר, עת העם מוכנים לצאת מארץ מולדתם אל ארץ אויב, הקריה – שהוא מבצר העיר וקירוי הבתים והחומות נשברה, וכל בית – כבר סוגר שלא יוכלו לבא בתוכו:

 מלבי"ם חלק באור המלים קרית – בארתי למעלה (כ"ב ב') קריה נקראת ע"ש הקירוי אשר מלמעלה,

וקרא פה התקרה ובנין החומה קרית תהו, על ששממה וחרבה:

 

(יא) צְוָחָה עַל הַיַּיִן בַּחוּצוֹת עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ:

רש"י ערבה – החשיכה. משוש הארץ – היא ירושלים:

 רד"ק צוחה על היין – בשוקים צועקים על היין מי שיש לו יין למכור יבא וימכור, והצועקים הם עוברי דרך או המעט שישארו בעיר, או פירוש צווחה ויללה תהיה על היין בחצות כי חסר מהם:

 ערבה כל שמחה – חשכה כל שמחה כי השמחה ביין, כמו שאמרו יין ישמח לבב אנוש, וערבה מן ערב שהוא חשך, והשמחה אורה והפכה חשך:

 גלה משוש הארץ – גלה והלך המשוש מארצם:

 מצודות דוד צוחה על היין – יצעקו וילינו בחוצות על היין שחסר מהם ולזה חשכה כל שמחה כי היין ישמח לבב ואין להם במה ישמח (ולפי שהשמחה קרויה אור לזה אמר בהעדרה ענין חושך). גלה משוש הארץ – השמחה הלכה מהם:

 מצודות ציון ערבה – מלשון ערב ור"ל חשכה כערב. גלה – מלשון גלות:

 מלבי"ם צוחה – והעם הגולים עומדים בחוצות וצוחים במרירות וכוסות יין בידם, שכמו שהיו רגילים לשורר על יין, כן בעת האבל היו מתאוננים וצוחים על היין,

צווחים אלה הדברים: ערבה כל שמחה – השמחה היא שמחת הלב, והיא הנמשלת לאורה המאירה את הנפש,

ועל ידי אור השמחה, ישיגו משוש, שהמשוש הוא המחולות שיעשו בעת השמחה הריקוד והמשתה וכדומה, (כמ"ש בבאור המלות),

עתה אור שמחה ערב וחשכה שמשה מן אופק הלבבות,

ועי"כ גלה משוש הארץ – לא ישמע קול ששון ומשתה בארץ, כי כולם יגלו, ומי הוא שישאר עתה בעיר?:

 מלבי"ם חלק באור המלים שמחה משוש – ההבדל ביניהם, שמחה היא שמחת הלב הפנימית ומשוש הוא הדברים שיעשם בפועל לסימן למשתה ויום טוב, כמו לבישת בגדי יום טוב, נגון, משתה, וכדומה, וע"י השמחה עושים משוש:

 

(יב) נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר:

רש"י ושאיה יוכת שער – על ידי שאיית גלמוד שיהו הבתים שואין מאין יושב יוכתו השערים ע"י מזיקין:

 רד"ק נשאר – המשוש גלה מן העיר ולא נשאר בה אלא שמה ושאיה, ופירוש בעיר, בכל עיר ועיר מעיר עכו"ם, ופירוש שאיה ובשאיה יוכת שער העיר, כי אין יוצא ואין בא, ושאיה אחות שמה כמו אם שאו ערים מאין יושב וכל הפורענות הגדול הזה שזכר יהיה בימי המשיח בגוג ומגוג ובשאר העכו"ם, ואלה השלשה פסוקים אשר זכר בסוף פרשה זו מעידים על פירושינו כי עתידה היא זו הנבואה בימי גוג ומגוג ובשאר העכו"ם שיסופו רוב העכו"ם וישאר המעט, כמו שאמר ונשאר אנוש מזער, ובפסוק אחר זה גם כן אמר כנוקף זית:

 מצודות דוד נשאר בעיר שמה – ר"ל המשוש הלך ונשארה השמה. ושאיה – ובעבור השאיה יוכת שער כל עיר כי כן דרך עיר שוממה ששערים כתותים ונתוצים כי אין מי משגיח בתקנתם:

 מצודות ציון שמה – שממה. ושאיה – כמו ובשאיה והוא מענין שממה כמו שאו ערים (ישעיהו ו). יוכת – מלשון כתיתה:

 מלבי"ם נשאר – עתה לא ישאר רק שמה, ור"ל בעיר ששם היו הבתים והדירה יהיה עתה שמה, ובשער העיר ששם היה הקיבוץ תמיד ברוב עם, ושם היו יושבים הזקנים, ומרבית עם, כמ"ש זקנים משער שבתו, ישיחו בי יושבי שער, עתה משאיה – וגלמוד יוכת השער – שלא ימצא שם איש:

 

(יג) כִּי כֹה יִהְיֶה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ בְּתוֹךְ הָעַמִּים כְּנֹקֶף זַיִת כְּעוֹלֵלֹת אִם כָּלָה בָצִיר:

רש"י כי כה – ישארו ישראל בקרב העמים אחד בעיר ושנים במשפחה. כנוקף זית – המשאיר גרגרים בראש אמיר:

 מנחת שי כעללת – במקצת ספרים מלא וא"ו בתראה וא"ו קדמאה ויש ספרים בהפך ובקצתם מלא דמלא:

 רד"ק כי כה יהיה – כל הנזכר יהיה בקרב הארץ:

 בתוך עמים – עד שיהיו הנשארים כנוקף זית או כעוללות אם כלה בציר, ופירוש כנוקף זית בחביטת עץ זיתים כשאדם חובט ונוקף אותו ישארו מעט זיתים שלא יפלו בחביטתו אחת הנה ואחת הנה, וכן אחר שיבצר אדם כרמו ישארו בו עוללות מעט, כן יהיו העמים כי רובם יסופו והמעט ישארו והנשארים יודו באל וביכולתו כי הוא אדון הכל ובידו הכל כשיראו מפלת גוג ומגוג, ועליהם נאמר לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, וכן הנשארים ממחנה אשור כשראו מפלתו שבו לעבוד את ה', כמו שכתוב וכמו שפירשנו למעלה בפרשת נבואת מצרים:

 אם כלה – כאשר כלה, וכן אם יהיה היובל לבני ישראל, ואם מזבח אבנים תעשה לי והדומים להם:

 מצודות דוד כי כה יהיה – כי כן יהיה מספר הנשארים בין הנשארים בא"י בין הנשארים בגולה בתוך העמים. כנוקף זית – חוזר לתחילת המקרא לומר מספר הנשארים יהיו ככורת פרי אילן זית אשר מעט ישאיר אחריו וכמספר העוללות הנשארים בגפנים כאשר כלה הבציר והמה המעט וכן מעטים יהיו הנשארים מבני ישראל:

 מצודות ציון כה – כן. כנוקף – ענין כריתה וכן ונקף סבכי העיר (ישעיהו ו). כעוללות – הם הענבים הקטנים הנשארים באילן ואין מי חושש עליהם והוא מלשון עולל ויונק. כלה – נשלם. בציר – כן יקרא תלישת הענבים כמו כי תבצור כרמך (ישעיהו י):

 מלבי"ם כי כה – אחר שספר החורבן והגלות שהיה למלכות אפרים ע"י סנחריב התחיל לספר הישועה והנס שיהיה לחזקיה, אומר עת שכה יהיו – ישראל דומים בקרב הארץ – היינו בארץ ישראל, ובתוך העמים – הוא בארץ גלותם, כנקף – הוא מאמר מגביל, בקרב הארץ – יהיו דומים כנקף זית – כלוקט את כל פירותיו אחת אחת, כן יהרגו ויגלו את כולם, ובתוך העמים – יהיו דומים כעללות אם כלה בציר – הנשארים מהם אשר ימצאו בתוך העמים בחלח וחבור הם יהיו מועטים כעוללות אחרי הבציר, ר"ל בא"י שם יכריתו כולם והנשארים בגולה יהיו אך עוללות מועטים:

 

(יד) הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ בִּגְאוֹן ה' צָהֲלוּ מִיָּם:

רש"י המה ישאו קולם – לאותו המעט הנשאר תבא הטובה שנבאתי למעלה. צהלו מים – יותר ממה שצהלו על הים בגאולת מצרים:

 רד"ק המה ישאו קולם – בשבח האל וירונו בגאון ה' שראו שגאה על כל העמים בהפילו אותם בבואה על ירושלים:

 צהלי מים – כמו יצהלו עבר במקום עתיד וכמהו רבים ובנבואות ברוב, ופירוש מים ממערב, כלומר אותם שהם רחוקים מירושלים בארץ מערב ירונו ויצהלו בגאון ה':

 מצודות דוד המה ישאו קולם – המה יזכו לגאולה וישאו קולם ברנה. בגאון ה' – בעבור גאון ה' יצהלו בקול יותר ממה שצהלו בקול שמחה על הים כאשר שקעו מצרים בעומק הים:

 מלבי"ם המה – הנשארים האלה ישאו קולם וירונו בגאון ה' – אשר צהלו בו בגאון ההוא, בעלותם מים – ר"ל גאון ה' שהתראה עליהם בעת שעלו מים סוף שהיה אבדן המצרים ע"פ יד ה' וגאונו, יתראה עליהם עתה באבדן מחנה אשור כמ"ש (למעלה י' ב') ומטהו על הים:

 מלבי"ם חלק באור המלים צהלו מים – פי' הרד"ק ממערב, שהיה לו לומר יצהלו כמו ירונו? ואנכי בארתי, אשר צהלו בעלותם מים סוף, וכ"מ בערכין (דף י"א):

 

(טו) עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה' בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל :

 רש"י על כן באורים ת"י במיתי נהורא לצדיקיא על שתי (בשורות) (ס"א אורות) של גאולת בבל ושל ישמעאל ומנחם אמר אורים לשון נקיעים וסעיפים שהיו בורחים שם וכן אור כשדים (בראשית יא) בקעת כשדים, וכן מאורת צפעוני (ישעיהו יא) נקע חור מעונתו:

 רד"ק על כן באורים – בעמקים כמו מאור כשדים ומה שאמר באורים כי רוב הערים הם בעמקים לא בהרים, ואמר על כן ר"ל כשתראו ותשמעו ביכולת האל וגאונו על העמים כבדוהו בדברי שבח וכן באיי הים הרחוקים כבדו לה' אלהי ישראל, כי בעבורם עשה מה שעשה בעמים:

 מצודות דוד על כן – הואיל ומובטחים הם על הגאולה לכן אותם הנסתרים בבקיעי הארץ מפחד האויב כבדו את ה'. באיי הים – מלת כבדו משמשת בשתים לומר אותם שגלו לאיי הים כבדו את ה' וכו':

 מצודות ציון באורים – ענין בקיע וחריץ וכן מאורת צפעוני (ישעיהו יא):

 מלבי"ם על כן – מוסב לפסוק שאחריו מכנף הארץ זמירות שמענו, מכנף הארץ יזמרו לאמר על כן באורים כבדו ה', הדליקו אורים לסימן הישועה, כמו שהוא המנהג בהתחדש ישועה גדולה בארץ יאירו כל הלילה באורים גדולים להודיע הבשורה למרחוק (אילומנירען) ולא לבד בארץ יהודה רק גם באיי הים – (כבדו באורים) שם ה' אלהי ישראל – אשר הראה נפלאותיו ואותותיו אל ישראל:

 מלבי"ם  חלק באור המלים באורים – רש"י ורד"ק כמו באור כשדים, ואני פרשתי כת"י לשון אור, אבוקות של אור, וכבדו מושך אחר, וכן באורים:

 

(טז) מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ:

רש"י מכנף הארץ – ת"י מבית מקדשא שהוא בסוף א"י במזרחה כמו ששנינו לוד מן המערב וירדן מן המזרח נמצא מירושלים לירדן מהלך יום ואני אומר לפי פשוטו שמענו מאחורי הפרגוד שעתידין להעלו' זמירו' מכנף הארץ ומה הן הזמירות צבי לצדיק עתיד להיות מצבות קומה לצדיקים. ואמר רזי לי וגו' – אוי לי שנגלו לי שני רזים רז פורענות ורז ישועה והרי תרחק הישועה עד שיבאו אויבי' בוזזים אחר בוזזים אחרים ושודדי' אחרי שודדי' ה' בגידות אמורות כאן:

 מנחת שי רזי לי רזי לי – מלת רזי מלעיל מפני מלת לי שהיא בצדה שהיא מלה זעירא רד"ק בפירוש ובמכלול דף רצ"ח ושרשים ובמארמ המאריך אשר התחלתי אענה אף אני חלקי באלו המאריכין וכיוצא בהם אם ייטב בעיני ה' להאריך ימי:

 רד"ק מכנף הארץ – גם זו הפרשה עתידה כמו אשר לפניה, אמר הנביא מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, מכנף הארץ פי' קצה הארץ, וכן לאחוז בכנפות הארץ בקצות הארץ, כלומר מרחוק באה לנו השמועה והבשורה הזאת, ואמר שמענו כי גם הנביאים שהיו בימיו נבאו על עתידה זו כמו שכתוב בנבואתם:

 צבי לצדיק – פי' צבי חפץ ופאר, וכן צבי היא לכל הארצות והדומים להם, כלומר אלו הזמירות ששמענו למי הם לצדיק כי הצדיק ראוי לשמוח בהם והם לו לזמירות, כמו שאמר הוא בתחלת הספר ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד, ולמי יהיה לפלטת ישראל הם הצדיקים כמו שאמר הנה לצדיק ואמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם:

 ואמר רזי לי רזי לי – כאלו אמר הנביא כשראיתי זה הפורענות העתידה לבא בישראל בימי הגאולה שיצרפו ולא ישארו אלא הצדיקים:

 רזי לי – כלומר רזון לי, כאלו אמר משמן בשרי ירזה על זה ואוי לי על זה כי כמה בוגדים יש בהם וכולה יכלו, או פירוש כמה בוגדים יבגדו בהם, או פירוש שהוא רמז על ארבע מלכיות, בבל בוגדים, מדי ופרס בגדו, ובגד בוגדים על מדי ופרס בגדו יון וכותא, וכולם נשתעבדו בישראל ובגדו בהם בגלותם ביניהם, ורז"ל דרשו ואמרו יצאתה בת קול ואמרה רזי לי רזי לי, אמר הנביא עד מתי יצתה בת קול ואמרה בוגדים בגדו וגו' עד דאתו בזוזי ובזיזי דבזוזי, ויו"ד רזי למד הפעל כיו"ד נקי ורזי מלעיל מפני מלת לי שהיא בצדה שהיא מלה זעירא, ויונתן תרגם רזי ענין סוד כמו וכל רז לא אניס לך, וכן תרגם הפסוק מבית מקדשא דמתמן וגו':

 מצודות דוד מכנף הארץ זמירות שמענו – ר"ל אני וחברי הנביאים שמענו בנבואה אשר בעת הגאולה תהיה כריתה והשחתה מקצה הארץ עד קצהו ואחריה יהיה ההדר לכל צדיק וצדיק. ואומר – כשמעי הדבר הזה אמרתי הסוד האמור לי מביא רזון לי ואוי לי על השמועה כי הבוגדים יבגדו בישראל וירעו להם. ובגד בוגדים בגדו – ר"ל קבוצת בוגדים אשר יבגדו בהבוגדים ההם יבגדו גם המה בישראל ר"ל יהיה תגר ומלחמה בין העכו"ם וכולם יבגדו בישראל:

 מצודות ציון מכנף – מקצה כמו לאחוז בכנפות הארץ (ישעיהו כה). צבי – ענין הדר כמו לעטרת צבי (ישעיהו כח). רזי – קדמאה ענין סוד כמו וכל רז לא אנס לך (שמואל ב' יז). ופח – רשת:

 מלבי"ם מכנף – הוא מאמר מוסגר, זמירות האלה שמענו מקצה הארץ מישראל הנדחים שם, הם יזמרו, על כן באורים כבדו ה'.

 צבי (זמירות) צבי לצדיק – והוא נמשך לשתים, גם שמענו זמירות צבי ופאר אשר יזמרו לחזקיה הצדיק שבזכותו נהיתה התשועה הזאת.

 ואמר רזי לי – מספר איך נתגלו לו עוד סודות הרבה והודיעו לו כי גם תשועה זו לא תהיה תשועת עולמים ואיך יעברו עוד על ראשי עם קדש כמה צרות, ויטבעו במים הזידונים בגלות בבל ומדי ויתר הליות, ע"י שיוסיפו עוד בחטא כמו שמספר והולך, וז"ש עוד רזים הרבה נתגלו לי ועי"כ אוי לי – משמוע, רואה אני כי בגדים בגדו – כי עוד אחרי חזקיהו בגדו בוגדים בה' כבגידות מנשה ויהויקים וחבריו, ובגד בוגדים בגדו – ר"ל והבגידה שלהם יהיה בגד בוגדים היינו בגידה גדולה המיוחדת לבוגדים גדולים כהעמדת צלם בהיכל, שהיא בגידה שאין למעלה ממנה:

 מלבי"ם חלק באור המלים מכנף וכו' – מה שבארתי שעד פה מדבר מנס סנחריב, ומן רזי לי מדבר מן העתיד עד ימות המשיח, יש לי עזר מדברי הגמ' סנהדרין (דף צ"ד), ועי' במדרש חזית (פסוק אני חבצלת השרון) ורבה קהלת (פסוק כל הנחלים) ומדרשים חלוקים הם:

 

(יז) פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ:

רש"י פחד ופחת ופח עליך – על יושבי הארץ. פחת – גומא ליפול בה כמו שמפרש ואומר:

 מנחת שי ופחת ופח – רפי"ן:

 רד"ק פחד – זה אמר כנגד אדום וישמעאל וזולתם שהיו יושבי הארץ ואדוניה עליה וישראל בגלות ביניהם, אמר אל תחשבו כי לישראל לבד תהיה הצרה כי גם לכולכם שתחשבו שתהיו אדונים ויושבי הארץ תנועו מתוכה וכל אומה ואומה תנוע ממקומה וישראל ינצלו מהצרה והצדיקים ההם יכתבו לחיים אבל אתם לא תמלטו:

 מצודות דוד פחד וכו' – ר"ל צרות משונות ותכופות. עליך – יבואו עליך ישראל יושב הארץ ההיא:

 מלבי"ם פחד – וע"י בגידת הבוגדים האלה הארץ מוכנת לכמה פורעניות ומצייר תכיפת הצרות ורבוים, עפ"י משל הציידים, שלצידת החיות חופרים פחת ובור גדול, אשר לשם תפול החיה בלכתה ועפ"י הפחת מצד האחר מניחים פח יקוש, שאחר שתפול החיה אל הפחת ותרצה לצאת תלכד בהעבר השני בהפח, ולמען תפול החיה אל הפחת רודפים אחריה בכלבים ומפחידים אותה בפחד, שע"י הפחד תברח ותפול בהפחת, ואח"כ תלכד בהפח, וכן מצייר הצרות שעברו על ישראל שהאחת היתה סבה לחברתה:

 מלבי"ם חלק באור המלים פחת – אינו חפור בעומק כבור רק מקום נמוך ועמוק, מענין פחתת היא:

 

(יח) וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ:

רש"י הנס מפני הפחד יפול אל הפחת וגומר – הנמלט מחרב משיח בן יוסף יפול אל חרב משיח בן דוד והנמלט משם ילכד בפח במלחמת גוג:

 מנחת שי והיה הנס – בספרי ספרד הוא"ו בגעיא:

 רד"ק והיה – זה הפסוק פירוש לאשר לפניו:

 והפחת – היא החפירה הגדולה:

 כי ארבות ממרום נפתחו – לפי שהגזרות יורדות מן השמים אמר כאילו הוא מטר גובר כמו שאמר במבול וארובות השמים נפתחו, וכן תהיינה הגזרות יורדות מן השמים לרוב מאוד כמו המבול ומפני זה וירעשו מוסדי ארץ שלא תהא עמידה ליושביה:

 מצודות דוד והיה הנס – מי שיברח ממקומו מקול הפחד יפול וכו' ר"ל מי שינצל מצרה אחד יפול באחרת. כי ארבות – אמר במשל כאלו נפתחו חלוני שמים ויורדים דרך בם צרות מרובות. וירעשו וכו' – ר"ל אף החזקים ירעדו מפחד הצרות המרובות:

 מצודות ציון הנס – ענין בריחה. ארבות – חלונות כמו וארבות השמים (בראשית ז). ממרום – מן השמים הרמים. מוסדי – מל' יסוד:

 מלבי"ם כי ארבות – מצייר את השממון שיגיע לארץ פעם אחר פעם ברעש הארץ שתרעש הארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, ויען שרעש הארץ תלוי לפעמים באותות העליונות, אומר, אף שמצד האותות לא יתחייבו הרעשים הנוראים האלה, הנה יפתחו ארובות השמים להוריד מהם רעות חדשות בגזרת אל עליון, וירעשו מוסדי ארץ:

 

(יט) רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ:

רש"י רועה התרועעה – לשון שבר כמו (תהלים ב) תרועם בשבט ברזל. פור התפוררה – לשון פירורין:

 מנחת שי רעה – לית מלעיל עיין בהמסורת במקום הזה ועיין גם כן בשטא חדא דכל חד וחד מלעי ולית דכותיה הלא היא כתובה בסוף מסרה גדולה שלנו:

 רד"ק רעה התרועעה – ענין שבר וכן פור התפוררה כמו אתה פוררת בעזך ים וכל הכפל לחזק הצרות הגדולות שתהיינה בעת ההיא על כל הארץ:

 מצודות דוד רעה וכו' – כאומר אבל סוף הדבר תהפך הצרה על העכו"ם והארץ תשבר ותפרך לפרורים ותהיה נוטה ליפול והוא משל על מרבית הצרות וכפל הדבר לחזק:

 מצודות ציון רעה התרועעה – ענין שבירה כמו ורעו דליותיו (ירמיה יא). פור התפוררה – ענין הרצוץ לחתיכות רבות כמו אתה פוררת (תהלים עד). מוט התמוטטה – מל' נטיה ונפילה:

 מלבי"ם רעה – חושב הרעשת הארץ מדרגה אחר מדרגה, תחלה תתרועה הארץ ויעשו בה בקעים מחמת הרעש, אח"כ תתפורר לחלקים דקים, ואח"כ תתמוטט לגמרי ותמוש ממקומה:

 מלבי"ם חלק באור המלים רעה, פור – רוע רק הריצוץ ועדיין החלקים מדובקים, פור הוא התפרר העצם לחתיכות קטנות ומזה בא שם פרורין בלשון בתלמוד, פרורי לחם:

 

(כ) נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא תֹסִיף קוּם :

 רש"י כמלונה – סוכת נוצרים שבראש האילן:

 מנחת שי ולא תסיף – במקצת ספרים חסר וא"ו וכן הוא לפי המסורת דפרשת בא. ועיין מה שאכתוב בעמוס סימן ה':

 רד"ק נוע תנוע ארץ, כמלונה – סכת שומר הכרמים שעושה סכתו בהר ושומר משם כל הכרמים ואותה הסוכה היא עשויה מעצים קלים כי אין לה קבע כי אין יושב בה השומר אלא כל זמן שהענבים בכרמים לשומרם ואותה הסכה נקראת מלונה לפי שגם בלילה לן שם השומר וכשהרוח מכה באותה מלונה היא מתנודדת אילך ואילך ומפני קלותה היא עומדת בהתנודדה שלא תפול לארץ ואם יש בראשה דבר שיכבד עליה תפול כן תהיה הארץ ינודו יושביה אילך ואילך ולא תהיה להם עמידה כי פשעיהם יכבדו עליהם ויפלו לארץ ולא יוסיפו לקום עליה עוד:

 מצודות דוד נוע וכו' – הארץ תתנועע כשכור המתנעע ולא יוכל לעמוד ביושר מבלי הנעה. והתנודדה – תהיה נדה ונעה כסוכת שומר קשואין הנדה ברוח. וכבד עליה פשעה – הפשע אשר פשעו בישראל להיצר להם יכבד על הארץ ותפול למטה ולא תוכל לקום עוד רצה לומר העון הזה יקטרג:

 מצודות ציון נוע תנוע – מל' הנעה והנדה. והתנודדה – מל' נדידה. כמלונה – כן יקרא סוכת שומר הקשואין על כי אינה עשויה אלא ללינת לילה כמ"ש כמלונה במקשה (ישעיהו א):

 מלבי"ם נוע – אחר שספר הרעשת חלק מן הארץ, מספר איך תרעש הארץ בכללה, תחלה תתנועע הנה והנה כשכור שהולך ממקום למקום ע"י היין שנבער בקרבו, כן תתנועע מעצמה ע"י האידים העצורים בקרבה, כעצמים בבטן מלאה, אח"כ תתנודד כמלונה שמתנודד ע"י סבה חיצונית שהיא הרוח, כן תתנועע ע"י סבה חיצונית, והנמשל תחלה יהיה מרד ורעש ומלחמת איש וריעו בתוך המדינה, ואח"כ יתנועע ע"י האויב הבא מחוץ, אח"כ תכבד עליה פשעה מלמעלה ותפול לגמרי כדבר שנתנודד מקביעותו, אם יכביד עליו איזה דבר יפול למטה. (ובהשלשת מליצתו בפסוק זה ובפסוק הקודם, מבואר שכוון על שלש פעמים שהרעיש נבוכדנצר את ארץ יהודה עד שכבשה כמבואר בירמיהו, ובפסוק זה יכוון על הרעשת הארץ בימי בי' שני ממלכי יון, ואח"כ חורבן הבית ע"י אדום שעז"א נפלה ולא תוסיף קום וכמ"ש נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, כי גלות הזה האחרון תמשך עדן ועדנים, ועם מ"ש בפסוק י"ח וירעשו מוסדי ארץ תמצא שזכר וחשב כל הצרות שעברו עליהם עד חורבן בית שני, שאז נפלו לעומק תהום רבה ומאז יפלו בנופלים נפילה אחר נפילה, גם תראה שכוון לחשוב שבעה מיני הרעשים שהזכירו הטבעיים, וכמו שהזכיר זה האדומי בספר מאור עינים בחלק ממנו הנקרא קול אלהים עיין שם:

 מלבי"ם חלק באור המלים נוע והתנודדה – נע הוא ממקום למקום ויוכל לנוע במקום אחד פנים ואחור ופנים, אבל נודד הוא הנודד ממקומו לגמרי ולא ישוב עוד אל מקומו. כצפור נודדת מן קנה. ויש הבדל בין נודד מן הכפולים ובין נוד מנחי העי"ן. שזה מורה שנוד במעמד אחד אנה ואנה, והוא קל מנוע:

 

(כא) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה:

רד"ק והיה ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במרום – יש מפרשים זה על קדרות המאורות כי הוא סימן ואות לרעת האומות לפיכך אמר ועל מלכי האדמה,

והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל פירש כי צבא המרום הם המלאכים שהם עומדים לעזור לגוי אחד ולהסטין לגוי אחר כאשר הוא מפורש בספר דניאל, ועל כן אמר ועל מלכי האדמה כי מלכות הגוים דבק עם מלכות המלאכים:

מלבי"ם והיה – אחר שגלה הרזים והסודות שגילה לו מן הרעות שיעברו על ישראל, מתחיל להודיע מה שיהיה באחרית ימי הזעם, עת יגיע זמן הגאולה הנצחיית,

אז יפקד ה' על צבא המרום – שהם שרי העכו"ם או הכחות העליונות מן המזלות והכוכבים המורים עליהם קיום והצלחה,

ואח"כ על מלכי האדמה – הם המלכים מן עובדי כוכבים שיבואו לעזור את גוג ומגוג כמ"ש בספר יחזקאל (ועיין בשמות רבה פרשה ט' ומד' חזית פסוק ברח דודי):

 

(כב) וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל בּוֹר וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ:

רש"י ואוספו – העכו"ם. אספה – שהוא לרעתם להכניס אסיר אל בור המוכן לו מחוייבי גיהנם לגיהנם. וסוגרו על מסגר – הם שבעה מדורי גיהנם.

ומרוב ימים יפקדו – עונות ימים רבים יפקדו עליהם וזהו שיסד הקלירי (בסילוק של יוצר דפרשת זכור) לרוב ימים להמנות לחשוב להם חשבונות:

מלבי"ם ואספו, אז ברצון ה' יתאספו כל העכו"ם אל ירושלים למלחמה ושם ישפטם במשפטים גדולים כמ"ש בזכריה. וע"ז מדמה האסיפה הזאת כמו שאוספים האסירים תחלה אל הבור, ועדיין אין נותנים אותם לתוך הבור עד שישפטו אותם אם הם חייבים או זכאים,

כן יאסוף אותם אל ירושלים לעמוד אתם למשפט, ואחר שיצאו חייבים אז יסגרו על מסגר – וינתנו בבית הבור סגורים שם,

ומרב ימים יפקדו – אז יפקוד עליהם מה שעשו ברוב ימים מה שחטאו כל הימים ההם לה' ולישראל עמו:

 

(כג) וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד :

רש"י וחפרה הלבנה וגו' – ת"י ויבהתון דפלחין לסיהרא ויתכנעון דסגדין לשמשא:

רד"ק וחפרה הלבנה – פי' וחפרה להם לעכו"ם הלבנה ובושה להם החמה, כלומר יחשיך העולם עליהם מרוב הצרות,

וזה יהיה במלחמת גוג ומגוג ואז תראה מלכות ה' צבאות בהר ציון ובירושלם כי שם יחנו על ירושלם גם יכבשו חצי העיר ויצא השם ונלחם בגוים ההם,

ואז יכירו כל הנשארים מכל הגוים כי לה' המלוכה ויהיה נגד זקני עמו לכבוד ולתפארת, כמו שאמר בראש הספר יהיה צמח לה' לצבי ולכבוד וגו', ואמר והיה הנשאר בציון וגו', והם זקניו הנזכרים הנה:

מלבי"ם וחפרה – אז לא יתנו עוד אלהות ופאר לחמה ולבנה, כי יכירו שה' הוא הסבה הראשונה והוא השופע הראשון והאחרון, הוא המשגיח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת,

יען כי מלך ה' בהר ציון ובירושלם ונגד זקניו כבוד – ר"ל כי עובדי האליל היו מחזיקים את השמש לכח אלהי מאציל ומשפיע כי הוא השופע אור על הירח וכוכבי אור,

וללבנה היו נותנים ג"כ כבוד בחשבם כי היא המקבלת השפע מן החמה ומשפעת על העולם התחתון, והיא המושלת על העולם התחתון,

אבל אז תחפור הלבנה, כי ידעו שלא עליה יושפע הכבוד העליון מן היוצר כל, רק הכבוד יושפע על זקניו ונביאיו עליהם יאציל הכבוד העליון ויהיו הם לנגד ה' כמדרגת הלבנה נגד החמה, כן הכבוד העליון יגביל נגד זקניו, והם יקבלו אורו, ומאתם תרד ההשפעה באור חוזר להאיר ולהשפיע לארץ ולדרים.

המאמר מגביל –

ובושה החמה כי מלך ה' בהר ציון ובירושלם,

וחפרה הלבנה כי נגד זקניו כבוד

אור מלכות ה' יהיה תחת [-במקום] אור החמה,

וזקניו המקבלים אור כבודו יהיו תחת הלבנה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כג) וחפרה ובושה – כבר בארתי למעלה (א' כ"ט) כי חפירה גדולה מבושה,

חפר מורה שמרוב הבושה חופר פנים בטמון,

וכן אור החמה תתמעט, ואור הלבנה המעוטה תסתר לגמרי ותחפור פניה בטמון:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב