ישעיהו פרק כז

(א) בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם:

רש"י על לויתן נחש בריח וגו' – ת"י על מלכא דאתרברב כפרעה מלכא קדמאה ועל מלכא דאתגאי כסנחרב מלכא תנינא, בריח לשון פשוט כבריח הזה לפי שהוא ראשון. עקלתון – לשון כפול לפי שהוא שני ואומר אני לפי שאלו שלש אומות חשובות מצרים ואשור לכך אמר על אלו כמו שאמר בסוף הענין ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים.

לויתן נחש בריח הוא מצרים, לויתן נחש עקלתון – הוא אשור,

והרג את התנין אשר בים – היא יושבת בלב ימים וכן כתיים קרויים איי הים:

 רד"ק ביום ההוא – הקשה הגדולה והחזקה, הכפל לחזק כריתת החרב בגוים שלא היתה כמוה, וכל זה במלחמת גוג ומגוג כמו שפירשנו, ולויתן שזכר הוא משל על מלכי העכו"ם החזקים, ולויתן הוא הדג הגדול אשר בים, ויקרא גם כן תנין, כי כן כתוב ויברא אלהים את התנינים הגדולים, לפיכך המשיל העכו"ם הגדולים בלויתן ותנין, והתנין הוא הנחש, ומה שאמר בריח ואמר עקלתון כאלו היה מבריח הים מן הקצ' אל הקצה מרוב גדלו ובמקומות מעקל עצמו מרוב ארכו לפיכך נקרא עקלתון, ומה שאמר לויתן לויתן תנין שלשה רמז למלכות אדום וישמעאל ומלכות ההודיי' שלישי וי"מ נחש בריח התלי שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה גם הוא עקלתון, ועליו נאמר חוללה ידו נחש בריח, ולפירוש הזה גם כן הוא משל על גדולי העכו"ם, וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר התלי מניד המאורות ונטוי מן הקצה אל הקצה כבריח נחש עקלתון:

מלבי"ם ביום ההוא – ביום הנקמה, הקשה והגדולה והחזקה – קשה מציין איכות חומר הברזל, שהוא מקשה לעמוד כנגד כל קשה לכתתו,

גדולה – מציין הכמות שמתפשטת בארך,

חזקה – מציין הכח והעבי והכובד,

על לויתן נחש בריח – הוא מאמר מגביל, חרבו הקשה יפקוד על לויתן נחש בריח – הדג הגדול שמבריח כבריח באמצע הים ואינו מניח לעבור דרך גבולו, תהיה החרב קשה ממנו להעבירו,

החרב הגדול יפקוד על לויתן נחש עקלתון – נחש ודג הארוך כ"כ עד שמקיף כל העולם ומעקל א"ע סביב הכדור, תהיה החרב ארוכה ממנו,

והחזקה – בכובד וחזק כחה יפקד על התנין אשר בים – (הוואלפיש-ליוויתן) שא"א להרגו בחרב, תנצחהו בכבדה וחוזק כחה,

ור"ל יש אומה שתקיפה מפני חזק ארצה, שיושבים בהרים רמים ומבצרים, וזה נחש בריח, שחוסמת היא את העוברים,

יש תקיפה מפני ארך ורחב מדינתה ורבות אנשיה, וזה נחש עקלתון,

ויש תקיפה מצד גבורת גבוריה והענקים אשר בקרבה, וזה התנין אשר בים:

 מלבי"ם חלק באור המלים

קשה וחזקה – תואר האיכות. גדולה תואר הכמות.

וההבדל בין קשה וחזק. קשה מציין איכות המתכות והחומר שממנו עשו הכלי, והפוכו רך.

וחזק מציין כח הכלי בכלל, והפוכו רפה או חלוש:

 לויתן – הדגים הגדולים בכלל נקראים בשם לויתן, ובשם תנינים הגדולים,

וידוע כי נמצא נחש המים (וואססערשלאנגע) ונמצא במשפחה זאת מינים ארוכים מאד, וקורא הארוך בריח,

והארוך יותר עד שמעקל א"ע קורא עקלתון.

והתנים אשר בים יש מפרשים אותו על הקראקאדיל – תנין, ויש מפ' אותו על הוואלפיש – לויתן,

ואחר שהנמשל עולה לכל הדעות אין לנו להאריך בזה:

 

(ב) בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ:

מלבי"ם ביום ההוא – אז תהיה דומה ככרם חֶמֶר – כי אז כרם ה' צבאות בית ישראל לא לבד שיעשה ענבים, כי גם יתן את יינו לרויה,

ואז ענו לה – ישוררו לה השיר הזה, ור"ל נגד השיר אשר שר דודי לכרמו (למעלה ה') על שעשה באושים,

ישוררו לו עתה על שיצליח ביין חמר מלא מסך:

 מלבי"ם – חלק באור המלים חמר – חמר הוא יין החזק והטוב שמעלה רתיחה בעת שמוזגין אותו, וע"כ אמר ויין חמר מלא מסך (תהלות ע"ה).

ענו לה, פעל ענה הנקשר עם למ"ד הוא מענין הרמת קול, וכן ותען להם מרים:

רד"ק

כרם חמר שעוש' ענבים טובים שיצא מהם יין חשוב אדום טוב, כי חמר ענין אדמימות, וכן אמר יין חמר רוצה לומר שאודם היין בו כי כן חשיבות היין אדמימותו, כמו שאמר אל תרא יין כי יתאדם, ותרגום יין חמרא, והאדום יקרא בערבי אל חמר:

 

(ג) אֲנִי ה' נֹצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה פֶּן יִפְקֹד עָלֶיהָ לַיְלָה וָיוֹם אֶצֳּרֶנָּה:

מלבי"ם אני ה' – אלה דברי ה' אל הכרם בשירתו.

 אני ה' נוצרה – את הכרם מכל פגע מבחוץ (וזה הפך מ"ש הסר משוכתו והיה לבער)

וגם אשקנה בכל רגע – כדי שיגדל (הפך מש"ש ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר)

ולא לבד שאשקוד בל יתקלקל ענף או פרי,

רק גם מחשש פן יפקד – ויחסר עליה – אחד מן העלים, ג"כ אצרנה יום ולילה.

(והנמשל אני אצור אותם מאויבים מבחוץ, ואשקנה לרגעים בשפע נבואה והשגחת ה' שתתמיד עליהם,

ולא לבד שישמור כהניהם וחכמיהם, רק אף ריקנים והמונים שביניהם ישמור כבבת עין בהשגחה פרטית):

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ג) יפקד – הוא מענין חסרון, וכבר בארתי במק"א כי ההבדל בין פקד ובין חסר גרע ויתר לשונות המורים על ההעדר והחסרון,

שנפקד מורה שחסר מדבר המנוי או החשוב,

ובזה הצטרף עם פקד המורה על המספר והמנין ומשמש עמו דבר והפוכו.

ועז"א עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה ולא נפקד ממנו איש, כי אנשי החיל היה מנינם ידוע,

ופה אומר כי גם העלים של הכרם ספורים ומנויים וישמרם בל יפקד אחד מהם:

 

(ד) חֵמָה אֵין לִי מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה אֶפְשְׂעָה בָהּ אֲצִיתֶנָּה יָּחַד:

מלבי"ם חמה אין לי – הכרם אומר, אני אין לי חמה ונטירת שנאה על שום גוי ולשון,

רק מי (אשר) יתנני שמיר שית במלחמה – מי שילחם אתי למען יתן בכרמי שמיר ושית המחריבים הכרם,

אז אפשעה בה – היינו עם החמה, אפסע עם החמה רק פסיעה אחת ואשרוף אותם יחדו, את הלוחם עם השמיר ושית:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ד) חמה – בארתי (למעלה י"ב) שמורה תמיד על הקצף הפנימי:

 מי – נמשך לשתים מי יתנני או מי יחזיק במעוזי, ונסתר בתוכו מלת אשר מי אשר יתנני:

 אפשׂעה בה – ההבדל בין צעד ובין פשע. צעד, מציין ההליכה בפעמיו והדריכה.

ופשע, מציין רק מדת השיעור. כפשע ביני ובין המות,

והמדה הזאת הוא במקום שרגלים מתחילים להתפרד, במקום הערוה.

ועז"א (דה"א, י"ט ד') ויכרות את מדויהם עד המפשעה, (בשמואל ב', י' ד') אמר ויכרות וכו' עד שתותיהם.

ור"ל אקרב עם החמה רק כמדת פשע, והב' הוא ב' הכלי, או יהיה ב' בתוך, ור"ל אז אני קרוב כפשע אל החמה. וגדר פעל אציתנה בררתי למעלה (ט' י"ז):

רד"ק חמה אין לי – כי אינה ממדותי אלא ארך אפים, ואע"פ שכתוב נוקם ה' ובעל חמה הרי פירש אחריו נוקם הוא לצריו להם הוא נוקם ונוטר לעת יבא אידם, ואע"פ שמאריך להם זמן רב עושה זה כדי להאבידם ולהשמידם מכל, כמו שאומר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ואומר להשמדם עדי עד, אבל לישראל אינו עושה כן אלא כשחטאו מעט מעט הוא פוקד עונם ואינו שומר להם עד שיכלם כמו שאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם,

לפיכך אמר חמה אין לי, כלומר על ישראל. שאם היה לי חמה, מי הוא שיתן לי שמיר ושית, כלומר הכרם שנותן לי שמיר ושית במקום ענבים, אם היה לי חמה, הייתי פוסע בה פסיעה אחת והייתי שורפה כולה כאחד במלחמה, כשאני נלחם עמה על כל עונותיה, כן פירש לי אדוני אבי ז"ל הפסוק, והוא הטוב שבפירושים:

 שמיר שית – חסר וי"ו השמוש כאלו אמר שמיר ושית, כמו שמש ירח ראובן שמעון, והדומים להם, שמיר שית הם מיני קוצים:

 

(ה) אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי:

רד"ק או יחזק במעזי – או יחזק בתורתי, כלומר הייתי מכלה אותם או היה מחזיק במעזי, כלומר תורתי שהיא מעוז להם [ככתוב ה' עוז לעמו יתן. מצו"צ]:

 יעשה שלום לי – כלומר יבא זמן עוד שיעשה שלום לי:

 שלום יעשה לי – הכפל לחזק השלום שלא תהיה עוד מלחמה בין האל ובין ישראל והוא זמן הישועה, וזהו שאמר אחריו:

מלבי"ם או יחזק – אבל מי שיחזק במעזי ויעשה שלום לי – איש הזה שלום יעשה לי – ולא אעשה לו רעה

(מלת מי שבפסוק הקודם נמשך לשתים מי יתנני וכו' או מי (אשר) יחזק במעוזי)

וכונת השיר כי ישראל לא ירעו ולא ילחמו, ובכל זאת מי אשר יערב לבו לגשת אליהם יעשו בו שפטים באף ובחמה:

 

(ו) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה:

מלבי"ם הבאים – עתה מפרש מי הוא הכרם חמר אשר דבר ממנו עד הנה? מי נטעו? ומאין השתרגו בדיו וענפיו?

משיב הם הגפנים הבאים – מן ישרש יעקב – דמה את ישראל אחרי הגליות וההרג אשר עברו עליהם לכרם שחרב כולו עד לכלה ולא נשאר ממנו רק השורש,

והשורש הזה יציץ ופרח – והתרבה כ"כ עד שמלאו פני תבל תנובה,

ויהי לכרם חמר גדול אשר עליו יושר השיר הזה, (מן פסוק ז' עד פסוק י"ב הוא מאמר מוסגר):

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ו) הבאים – מוסב על כינוי לה המוזכר בפסוק ב', כרם חמר ענו לה, למי? להבאים, ור"ל גפנים או נטיעות הבאים מן ישרש יעקב, ומלת מן נעלמת פעמים הרבה, כמו אלחנן דודו בית לחם (ש"ב, כ"ב) ר"ל מבית לחם, השמרו לכם עלות בהר (שמות י"ט) מעלות, וכן רבים וכ"ש במליצות השירים, שזה מתפארת השיר והמליצה:

 ישרש – הפעיל, יעקב ישרש שרשו בארץ והשורש הזה יציץ ופרח – וההבדל בין יציץ ופרח כבר בארתי (למעלה י"ח ה), ועי' (למעלה ט' ז') כי שם ישראל מורה על המעלה והחשיבות, ולכן כינה עת יציץ ופרח בשם ישראל, כי אז יתעלו לגאון ולתפארת, לא כן בעת ישרש אז קטן יהיה יעקב ודל:

רד"ק הבאים – כלומר הימים הבאים והוא זמן הישועה כמו הנה ימים באים נאם ה' והקמותי לדוד צמח צדיק וגו', ואז בימים ההם ישרש יעקב, ופירוש ישרש יתן שרש כמו שאמר ויך שרשיו כלבנון כי עתה בגלות הוא כמי שאין לו שרש אבל בימים ההם ישרש מלמטה ויציץ פרח מלמעלה:

 ומלאו פני תבל תנובה – כלומר כתנובה כמו שאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ, ותנובה חסר כ"ף הדמיון כמו לב שמח ייטיב גהה שפירושו כגהה:

 (ז) הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג:

רש"י הכמכת מכהו הכהו – הראיתם בגבורתי שכמכת המכה יעקב הכתיו, הם טבעום במים ואני טבעתים במים.

יש תמיהו' שהם מתקיימו' כגון זו וכגון (שמואל א ב') הנגלה נגלתי אל בית אביך (יחזקאל ח) הרואה אתה מה המה עושים.

אם כהרג – ישראל שהיו הרוגין של פרעה הורג פרעה ועמו:

מלבי"ם הכמכת – ראה נא אם הכה ה' את ישראל כמו שהכה את מכהו של ישראל.

 הכהרג – ר"ל או האם כמו שהרג השם את הרוגיו (של מכהו) האם כן הורג ישראל?

הלא את העכו"ם שהכו והרגו בישראל השמיד ה' עד לכלה אבל לא כן עשה לישראל,

ועתה מתחיל לבאר ההבדל שבין ישראל לעכו"ם, כי בישראל, הנה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ז) מכהו – הכינוי מוסב על יעקב וישראל שבפסוק הקודם, מכהו של ישראל וכינוי הרוגיו מוסב על מכהו, הרוגיו של מכהו, שהם העמים:

 

(ח) בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים:

רד"ק בסאסאה – ענינו סאה והוא כפול הפ"א והעי"ן,

אמר לא עשה האל עם ישראל כמו שעשה עם אויביו ששפך חמתו עליהם ואבדם מן העולם, לא עשה כן לישראל,

אלא כשהיו חוטאים לפניו במדה נפרע מהם לא יותר מן המדה, שהיא שפיכת חמה,

אלא במדה קו לקו הוא נפרע מהם,

והמדה שהוא שולח להם תריבנה, כלומר תריב כנסת ישראל בשלחה, והוא כלל לשדות התבואה ולעצי הפרי, כלומר ששולח להם השדפון והירקון ארבה וחסיל וכיוצא בהם:

 הגה ברוחו הקשה – הסיר הפרי ברוחו הקשה שמנשיב בהם:

 ביום קדים – יום שנושבת רוח קדים עזה, רוחו היא ששולח בהם להנקם מהם, לאכול תבואתם ופירותיהם,

לא שישפך חמתו עליהם בלא מדה עד שיכלם, זה לא יעשה האל עם ישראל,

וזהו שקדם 'חמה אין לי אלא הכמכת מכהו', ו'שלחה' הוא שם על הגנות ושדות התבואה כמו ברכת השלח לגן המלך, שלחיך פרדס רמונים,

 

ואדוני אבי ז"ל פירש הפסוק כן במדה שמדדה רצית לריב אתה ולשפטה

בשלחה וחרבה רצית להורגה לדון אותם באש כמדת סדום כי מעשיהם היו כמעשיהם, לולי שחמל האל

והנה הסיר ה' את האש ברוח קדים עזה לאחר שנזרקה על העיר כמו שמפורש ביחזקאל,

הגה ענין הסרה כמו הגה סיגים מכסף הגה רשע לפני מלך:

 

מלבי"ם בסאסאה בשלחה תריבנה – בעת שסאת ומדת עונותיהם רבתה בחרבה ורצתה [מדה"ד] לעשות דין בישראל [ע"י חרבהּ],

אז הגה ה' ודבר ברוחו הקשה ביום קדים לאמר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ח) בסאסאה – ענין סאה ומדה, והוכפלה הפ' והעי"ן כמו שעשועים,

והב' היא ב' הזמן, בעת סאסאה תריבנה, כמו בנסוע הארון ויאמר משה:

 ובשלחה – ר"ל החרב שלה כמו ויעש שלח ומגנים,

והגה ענין דבור, ובא על הדבור ההגיוני הממוצע בין הדבור והמחשבה,

עיין בהקדמת המפ' לספר מלת ההגיון להרמב"ם, כי הכונה שנודע הדבור הזה מתוך מחשבתו, שהיא, לכן בזאת יכופר עון יעקב.

ולולי יראתי לחדש שרשים חדשים, הייתי מפ' בסאסאה שרשו סס, כמו כצמר יאכלם סס, שהוא העש המכלה, והא' נוספת, ור"ל ססה, והה' כמו ה' והדגה אשר ביאור מתה שמורה על סימן המין.

ובשלחה היא שדה של תבואה כמו שלחיך פרדס רמונים, שבאורו גם שדה בית השלחין שלך דומה כפרדס רמונים, ושם זה מצוי בלשון התלמוד:

 והגה – הוא מענין הוצאה, כמו הגו סגים מכסף (משלי כ"ה):

 והקשה – ר"ל קש ותבן, והה"א מורה ג"כ על סימן המין כמו דגה מן דג.

ויהיה לפי זה מליצתו נכבדת מאד שבא להביא ראיה שהמכה שהכה ה' את ישראל לא היתה באכזריות כמכת או"ה שכלה חמתו בם עד לכלה,

וע"ז נשא משלו נגד מה שדמה את ישראל לכרם, שהגם שקצצו את הגפנים עוד נשאר השורש, ויעל כיונק לפניו יוציא ציץ בדים אשכולות ענבים ויין חמר מלא מסך,

דמה את העמים לשדה בית השלחים של תבואה, ששדה תבואה בעת יאכלנה עש וסס ורקב, גם הדגן גם הקש ימססו ולא תשוב לפרוח משרשו,

ועז"א הכמכת מכהו הכהו? הלא מכהו שהם האומות בעת סאסאה בשלחה תריבנה בעת רב העש והסס והחריב שדה בית השלחין שלה, הנה והוציא גם הקש ביום קדים ורוח ולא נשאר ממנו דבר:

 

 (ט) לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים:

מלבי"ם לכן בזאת יכפר עון יעקב – שכל הסער הגדול והקצף שהראה עליהם, לא להשמיד היה, אך לכפר עונם ע"י שישובו מעונותיהם,

וכאילו רוחו הקשה ביום סופה וסער, וביום ההרג דיבר לאמר, כי בזאת יכפר עון יעקב – עונם שעשו במזיד,

וזה – ג"כ כל פרי המועיל להסיר גם חטאתו – שאף השוגג יוסר עד שיטהרו מעונותיהם לגמרי,

בשומו כל אבני מזבח – שהעמידו לע"ז שיהיו דומים כאבני גיר המנופצות, וגם יבטלו האשרים והחמנים.

כי זה היה תכלית העונש לא למען האבידם אך למען יחזירם בתשובה, כי בזה יכופר עונם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים יכפר עון, הסר חטאתו – ההבדל בין עון ובין חטא בארתי למעלה (א' ד'),

עון מזיד חטא שוגג, ומוסיף שאף השוגג יוסר,

גם יש הבדל בין יכופר ובין הסר,

כי כבר בארו המבארים שפעל כפר הוא מענין כיסוי, ומשתתף עם שם כפורת שמורה על המכסה, ומציין שמכסה העון לבל יתראה,

אבל הסר חטאתו מורה שיוסר לגמרי, ור"ל בזאת שהענישם יכופר העון הקודם ויכוסה,

וזה ג"כ פרי המועיל להסר גם השוגג לגמרי בל יהיה במציאות כלל מכאן ולהבא בשומו וכו':

 

(י) כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ:

מלבי"ם כי עיר בצורה – מוסב לפסוק ז' הכמכת מכהו הכהו, שמבאר שיש הבדל גדול בין מה שהכה לעכו"ם שהכם באכזריות עד בלי השאיר להם שריד, אבל את ישראל הכה ברחמים,

ומבאר כי מה שהכה את ישראל היה כדי להחזירם בתשובה והגה ודיבר ביום קדים לאמר לכן בזאת יכופר עון יעקב,

אבל עיר בצורה – של עכו"ם עת שהיא בדד – וגם הנוה – נאות גנות ופרדסים,

משולח – נעשה פראי והפקר עד כי שם ירעה עגל,

 ולא לבד שירעה שם לפרקים רק גם שם ירבץ – בקביעות ויכלה סעיפיה – ע"י שהיו לו למאכל, ואח"כ

מלבי"ם חלק באור המלים נוה – עקר הוראתו על נאות דשא גנות ופרדסים כמו שכתוב לקחתיך מן הנוה מאחרי הצאן,

ומשם הושאל לנאות אדם הכולל גם הגנות שהם סביב למשכנו.

ומשלח מורה על ההפקר וגם מורה על התפשטות של ענפים לכל עבר, שלוחותיך נטשו.

ובא פה על שתי הכונות, לפי המליצה והנמשל:

 ירעה ירבץ – (ע"ל י"ד ל'). רעיה, לפרקים. מרבץ, היא בקביעות:

 

(יא) בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ:

מלבי"ם ביבש קצירה – וענפיה, ע"י שאין משגיח להשקותה תשברנה – מעצמם,

ונשים באות – ומלקטות הקציר להאיר בם אש,

(תפס המשל מפרדס המופקר שתחלה בהמות רועות שם,

ואח"כ יתיבשו הענפים ונשים האביונות המלקטות עצים להאיר מלקטות אותם, וזה משל על השממון והאבדון)

מבואר כי יש הבדל בין ישראל שדמה אותם לכרם שהגם שנחרב נשאר השורש וישרש יעקב יציץ ופרח והיה שנית לכרם חמר,

ובין העכו"ם שדמה אותם לנוה שחרב ויבשו בדיו ושרשיו באין תקוה,

והטעם שלא עלתה רפואה גם למכתם ע"י תשובה מבאר כי לא עם בינות הוא – אין בם תבונה לשוב בתשובה (ע"ד ולבבו יבין ושב)

על כן לא ירחמנו עשהו – ואין להם תקנה (והטעם הכפל ע"י בבאור המלות):

 מלבי"ם – חלק באור המלים מאירות – לשון אור הבער, או לקיטה. אריתי מורי עם בשמי:

 לא ירחמנו עשהו ויצרו לא יחננו – ההבדל בין רחמים וחנינה.

המרחם, נכמרו רחמיו ותציקהו נפשו מראות באבדם הדבר.

והחונן, יושיע ויציל מצד שהדבר מצא חן בעיניו.

ויש הבדל בין עושה ובין יוצר כמ"ש (לקמן כ"טי ט"ז).

עושה הוא הפועל בחומר לבד. והיוצר, הוא, הפועל צורת הדבר ועצמותו,

וביחוס שבין ה' עם האדם, יקרא עושה מצד החומר. ויוצר מצד הצורה שהוא עצם האדם ועקרו.

ולכן אמר שלא ירחמהו מצד חומרו, שבו תלוי הרחמים על מכאובו וצרותיו,

וגם מצד שהוא יוצר צורתו ונשמתו שמן הצד הזה ראוי למצוא חן באשר הוא חלק אלהי ממעל, מ"מ לא יחננו:

 

(יב) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם והיה ביום ההוא – ביום הנזכר למעלה (פסוק א' ב'), (כי מן פסוק ג' עד זיי"ן ספר דברי השיר שישוררו על הכרם, ומן פסוק זיי"ן עד פה, הוא מאמר מוסגר)

יחבט ה' – מדמה במליצתו את ישראל אל התבואה,

ואת העכו"ם אשר הם גולים ביניהם מדמה אל הקש והמוץ והפסולת,

ובעת שירצה ה' לקבץ נדחי ישראל יהיה צריך תחלה להפריד את ישראל מן העכו"ם אשר הם מעורבים בתוכם, כמו שהחטה והדגן מעורבים עם המוץ והקש,

ודמה זה כמי שחובט את תבואתו שעי"ז תצא התבואה ואת המוץ והקש ישא הרוח וכן יפריד את ישראל לבדנה והעכו"ם יכלו כמוץ יסוער מגורן,

והחבטה הזאת תהיה משבלת הנהר – ששם מדינות אשור עד נחל מצרים – ששם ישראל בארץ שביָם כמ"ש בפסוק שאח"ז,

ואחרי החבטה הזאת שיכלו העכו"ם עדיין הגרגרי חטה ודגן מפוזרים, ר"ל שעוד יהיו ישראל מפוזרים אחד בעיר ושנים במשפחה,

וכדי לקבצם אחד אל אחד אומר ואתם תלקטו לאחד אחד – שכל משפחה ומשפחה יתאספו איש אל אחיו, ואח"כ:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(יב) יחבט – ענין דישה, רק הדש דיש הרבה בפעם אחד, והחובט חובט מעט. ותחבוט את אשר לקטה (רות ב') ולא בכלי הדישה רק במטה. כי במטה יחבט קצת (לקמן כ"ח כ"ז) ור"ל יחבוט אותם מעט מעט:

 משבלת הנהר – מקום מרוצת המים:

 

(יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם:

רד"ק והיה ביום ההוא – כפל עוד הענין לחזק:

 יתקע בשופר גדול – כך יתקבצו כאלו היה נתקע בשופר גדול להשמיע הקול בכל העולם כמו שאמר גם כן וה' אלהים בשופר יתקע כך יבאו מכל פאה כאלו תקעו להם בשופר שיבאו.

האובדים הם השבטים שהגלו מעבר הנהר שהגלם שם מלך אשור והוא בארץ אשור שהיו שם כאלו אבודים שלא יצאו עוד משם,

כי גלות בבל שהיו יהודה ובנימן שבו אחר כן לסוף שבעים שנה, ואחר כן גלו פעם שניה והם נדחים בכל פאה ומפוזרים,

ומה שאמר בארץ מצרים כי שם יבאו, כמו שפירשנו ומשם יעלו והשתחוו לה' בהר הקדש ובירושלם,

פי' בהר הקדש שהוא בירושלם:

 בהר הקדש – הוא הר המוריה והוא מקום בית המקדש:

מלבי"ם יתקע בשופר גדול – ויהיה הקיבוץ הכללי,

וקרא אותם שבארץ אשור אובדים כי נשכח מקומם ומציאותם עד קץ, ואותם שבארץ מצרים הם רק נדחים: