ישעיה

ישעיהו פרק כח

(א) הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן:

רד"ק הוי עטרת גאות – עתה דבר על אנשי דורו במלכות אפרים על השבטים שלא גלו עדין והיו מתענגים בטובה שהיתה להם, והיה כל עסקם במאכל ובמשתה ובתענוג בשמן המבושם, עד שבאים לידי שכרות ומקיאים ויוצאים כדרך השכורים, והיו נמשכים אחר הנאות העולם ושכחו האל ומצותיו, כמו שאמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וגומר,

ואמרו רבותינו ז"ל חמרא דפרוגיתא ומיא דדורמסקית הם קפחו עשרת השבטים מישראל,

ואמר הנביא עליהם הוי עטרת גאות על דרך משל כי מן הגאוה היו עושין עטרות להם והיו מתפארים בעשרם ובתענוגם ודמה חמדתם והתפארותם כציץ העשב או האילן שהוא יפה בצאתו וכשהרוח נושבת בו הוא נובל ונופל לארץ והנה נשחת יפיו ושב עפר,

כן יהיה צבי תפארת אפרים ועטרת גאותם ואמר אפרים כי היא ראש מלכות ישראל,

וצבי פירושו חפץ וחמדה ופאר כמו צבי היא לכל הארצות,

ואמר אשר על ראש גיא שמנים פירוש עטרת הגאות וציץ התפארת שהוא על ראש גיא השכורים מאלה שהם הלומי יין כלומר מוכי היין שהיין מכה אותם לארץ שנופלים שכורים מתגוללים בקיאם ובצואתם:

 וקרא ראש גיא שמנים – על דרך הפלגה מרוב השמן המבושם שיוצקים על ראשם כאלו היא גיא מליאה מים ועתה אומר להם מה סוף תענוגם יאמר:

מלבי"ם על הוי, החזיון של פרק זה ושאח"ז סובב על המון התלאות שעברו על שבט יהודה ע"י מלך אשור, ומפלתו לסוף,

והכתובים (מן הפסוק א' עד ה') המדברים על עשרת השבטים, הם רק הקדמה אל מטרת חפצו שינבא על יהודה מפסוק ה' ואילך.

כאומר מלכות אפרים כבר שבת ובטל, אבל מלכות יהודה אשר מחשבת ה' עליהם לטובה, גם הם ביין שגו ובשכר תעו, וגם עליהם יעבור כוס, עד יערה עליהם רוח ממרום.

ובזה נבא אל הביאור, אומר הויקורא אני, הלא עטרת גאות של שכרי אפרים – היא המלכות שלהם,

(וקראה עטרת גאות – ר"ל שאינה עטרת תפארת באמת רק עטרת גאות הלב והתנשאות רוח המדמה על שקר).

 וציץ נבל – היא מליצה על ארצם השמנה מאד המגדלת פירות משובחים על ראש מקומות השמנים, (וקראם ציץ נובל לגנאי על שלא נתקיים בידם)

הנה שני אלה, מלכותם, וארצם, הם מכבר הלומי יין – נשברו ונאבדו על ידי שרדפו אחרי היין והשכרות:

 

(ב) הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד:

מלבי"ם הנה – (מכאן עד פסוק ה' הוא מאמר מוסגר לספר איך נשבת מהם מלכותם וארצם):

 חזק – יש לה' דבר חזק ואמיץ, (אמיץ הוא מציין התמדת החוזק בלי לאות והפסק, והמאמר מגביל חזק כזרם ברד, ואמיץ כזרם מים כבירים).

חזק כזרם ברד – שהוא שובר ארזים,

ושער קטב – היא רוח סערה קוטבת וכורתת את הכל ממקומו,

ואם תתחבר עם הברד הזורם רוח סערה גדולה אז יעקור את הכל.

 ואמיץ כזרם מים כבירים שטפים – כי הברד שובר אבל אינו שוטף הדבר ממקומו,

אבל אם יבא אחריו זרם מים אז הם שוטפים את כל אשר שבר הברד וישאוהו למקום רחוק,

ומָשָל הברד אל ההרג והשמד שעשו בני אשור בארצם,

ומשל הזרם, הוא אל אשר הגלו את הפליטה אל נהר גוזן וערי מדי, הניח – הזרם ברד ומים כבירים, הניח תחלה את העטרת גאות לארץ בידו – ואח"כ:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ב) חזק ואמץ – דבר חזק ואמיץ, החוזק, מציין ההתגברות בשעתו.

והאמוץ מציין קיום הכח ההוא והתמדתו, וסדרו תמיד חזק ואמיץ, ע"ל (ל"ה ג'):

 שער קטב – רוח סערה כורתת וקוטפת הכל:    ושטפים – נקראו המים בעת שישאו כל אשר יפגשו בלכתן:

 

(ג) בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם:

מלבי"ם ברגלים תרמסנה – והנמשל של הניח לארץ ביד, הוא על שהעביר העטרה מן המלך,

והנמשל של ברגלים תרמסנה שהעביר המלכות לגמרי ע"י שהגלה אותם מארצם,

ושני אלה מגבילים נגד זרם ברד, וזרם מים כבירים,

שע"י הזרם ברד שהוא משל אל ההריגה נפלה עטרת המלוכה,

וע"י זרם מים כבירים שהוא משל אל הגלות נרמסה העטרה לגמרי עד שא"א להחזירה ע"י מלך אחר, אחר שכולם הלכו שבי לפני צר.

ור"ל כי שלשה פעמים בא סנחריב על אפרים ובשני פעמים הראשונים נשאר להם עדיין פליטה

אבל בפעם השלישית היו למרמס עד לכלה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ג) תרמסנה, עטרת – שם המין, וע"כ בא ברבים, וכן תקראנה מלחמה (שמות א'):

 

(ד) וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה:

מלבי"ם והיתה – אחר שספר איך נפלה עטרת גאות, מספר מפלת הציץ נובל שהוא משל אל ארצם, הוא היה דומה כבכורה בטרם קיץ,

ומצייר בזה ג' ענינים,

א] שהם הגלו תחלה ונתבשלו לפני הזמן כפרי המתבכרת טרם בא הקיץ,

ב] שנדמו בזה להבכורה אשר יראה הרואה אותה הגם שאינו בעליה ילקטנה,

ג] כי בעודה בכפו בעודה בידו טרם הגיעה אל פיו, וגם יבלענה בפעם אחד בלי לעיסה מתוך החביבות,

כן ירשו אותה זרים אשר לא להם המשפט, והחריבו אותם בעודם משורשים בארצם בעודם יושבים לבטח,

(עד כאן מאמר המוסגר מעתה שב אל דבריו בפסוק א'),

אומר הנה עטרת וציץ נובל של אפרים הם מכבר הלומי יין, אבל לעומת זה לשבט יהודה, הנה:

 

(ה) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ:

מלבי"ם ביום ההוא – של מפלת אפרים,

עטרת צבי – לעומת עטרת גאות של אפרים יהיה עטרת חמדה,

ולעומת ציץ נובל הצומח וכלה, יהיה צפירת תפארה – אור השחר הצומח והולך עד נכון היום,

לשאר עמו – היא מלכות יהודה:

מצודות ציון ולצפירת – כן יקרא העטרה או המצנפת המסבב את הראש כי צפירה היא ענין סבוב ובמשנה הקופה משיעשה שתי צפירות לרוחב שלה (כלים פי"ו) ור"ל הסבוב שעושים לקופה:

רד"ק שופטים ז – ג מי שירא וחרד ישוב ויצפר – פי' יסבב כלומר יסוב מהר הגלעד וישוב לו, וכן נקראת המצנפת צפירה

 

(ו) וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה:

מלבי"ם ולרוח – לעומת שהצלחת המדינה תלויה בשני דברים.

א] בשהמלך הלובש העטרת יעשה משפט בין איש לחברו, שאז ילבש עטרת צבי,

הנה ה' יהיה לו לרוח משפט – כי ברוח ה' יעשה משפט.

ב] שיהיו לה גבורי כח עושי מלחמה ישמרו אותה מאויב חיצוני,

אומר כי ה' יהיה למשיבי מלחמה אלה לרוח גבורה – להתגבר נגד האויב המחריב את ארצם,

ובזה יהיה להם לצפירת תפארה – בל יוחרב ארצם וידמה לציץ נובל, אמנם הלא:

 

(ז) וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה:

מלבי"ם גם אלה – שאר עמו וגבוריו שזכר והם שבט יהודה ביין שגו – ולא לקחו מוסר מאפרים שהיו הלומי יין,

(תחלה ביין שגו – היא שגיא' מועטת ואח"כ בשכר – שהוא יין המשכר תעו – הרבה)

וגם כהן ונביא – המורים את העם שגו לשתות שכר,

עד כי נבלעו מן היין – הנביא נשחת כח נבואתו והמדמה שלו ע"י היין

ועי"כ שגו ברואה – ויחזו משאות שוא ומדוחים,

וכן הכהנים תעו מן השכר – תעו בהוראה ופקו פליליה – והטו משפט, (המאמרים מגבילים) רש"י לשון פיק ברכים

פוקה:

רד"ק ואדוני אבי ז"ל פירש 'שגו ברואה' אפילו בדבר הנראה לעין הם שגו בו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ז) שגו תעו – תעה יותר משגה, וכן שכר מיין. בראה שם ע"מ יורה ומלקוש:

 פליליההמשפט וההוראה:

 

(ח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם:

רש"י כי כל שולחנותשלהם של זבחי מתים הם, שהם כקיא צואה. בלי מקום – אין הדעת סובלתן:

מלבי"ם כי כל שלחנות מלאו קיא וצואהמשִׁכְרוּתָם, ואין להם לזה מקום מיוחד מוצנע,

רק מטנפים את עצמם בכל מקום בגלוי:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ח) קיא צאה – כמו ראובן שמעון:

 

(ט) אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם:

מלבי"ם את מי – מסיים את דבריו, אומר אחר שכבר הוכחתי אותם פעם אחר פעם ע"י הנביאים, וגם כבר ראו מה שקרה לאפרים ולא לקחו מוסר,

אשאל – את מי יורההכהן המורה, דעה? ולמי יודיעהנביא, שמע הנבואה?

– וכי לגמולי מחלב – הוא מורה דעה, אשר אינם מבינים את הלימוד בפעם הראשון, ולכן צריך להבינם וללמדם אלף פעמים?

ושיעור הכתוב וכי לגמולי מחלב יורה דעה – עד:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ט) יורה דעה – הכהן. שפתי כהן ישמרו דעת וכו':

 יבין שמועה – הנביא. את אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם:

 גמולי מחלב עתיקי משדים – הנעתק משד עדין אינו גמול מחלב, כי יתכלכל בחמאת בקר וחלב צאן, ולכן הוסיף עתיקי משדים, שהוא היונק:

 

(י) כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם:

מצודות דוד כי צו לצו. מהתענג ומרוב כל, המה רחוקים ממצות ה', עד שההכרח לעשות להם צוואה למצות ה',

ר"ל לעשות עוד סייג וגדר למצות ה', ואל הצוואה והסייג הזה ההכרח לעשות לה עוד סייג וצוואה אחרת.

קו לקו – ע"ש שקו המשקולת עשויה להשמר לבל יעקמו הבנין, לזה קורא למשמרת בלשון קו,

ורצה לומר ההכרח לעשות להם משמרת למשמרת התורה, ולעשות עוד משמרת למשמרת והענין כפול במ"ש.

זעיר שם – ר"ל אף במקום המוכן ללמוד תורת ה' אין ללמד להם כי אם מעט מעט כי למשא יחשב להם.

זעיר שם – הכפל יורה על הצמצום:

מלבי"ם כי צו לצו – עד שצריך לצוות מה שכבר צוה ולחזור ולצוות מה שכבר צוה שני פעמים,

וגם לא די בזה רק צריך עוד לציין בקו כדרך שמלמדים לתינוקות על ידי קוים וציורים, את הדבר שכבר ציין להם בקו, ואח"כ לציין ולצייר שנית,

ולא ללמד ולצייר דברים רבים בפעם אחד רק זעיר שם זעיר שם – מעט בענין זה ומעט בענין אחר כמי שהמנהג בלימוד שמלמדים לתינוקות:

 מלבי"ם חלק באור המלים (י) צו – הראשון פעל, ולצו שם, וכן קו לקו:

 

(יא) כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה:

מלבי"ם כי – דברי הנביא נדמה להם כאילו מדבר בלעגי שפה שאין מבינים את דבריו, [עלג ולעג אותו ענין, והוא מהמילים ההפוכותככבש כשב, להק קהל, שמלה שלמה. רש"י]

(ור"ל המדבר בלשון אחרת אף שבקי בצחות הלשון, וכן מי שנלעג בלשונו אף שמדבר בשפת עמו, קשה להבין דבריו,

וכ"ש המדבר בלשון אחרת, וגם אינו יודע צחות הלשון ההוא,

וכן נדמה להם דבר הנביא המדבר לשון הקדש צח ומזוקק שבעתים):

 מלבי"ם חלק באור המלים לעגי שפה – הוא המגמגם בלשונו מחסרון כלי המבטא:

 ולשון אחרת – כמו לשון רומי לאיש פרסי:

 

(יב) אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ:

מלבי"ם אשר – ר"ל כי הבלתי שומע לתוכחה יהיה או מפני שאינו מבין,

או מפני שהמוכיח מבקש ממנו שיקבל עליו דברים הקשים על טבע האדם כמו לסגף גופו, לפזר ממונו,

ואחרי שבאר שא"א שלא יבינו דברי הנביא שכופל ומשלש ומסביר להם בלשון עמו הצח,

מבאר כי אינו מבקש מהם דבר גדול, רק אמר להם בזאת תמצאו מנוחת הגוף ומרגעהלנפש,

אם רק תניחו לעיף – הנאנח מיד עושקיו – כח, בל תגזלו ותעשקו, ואעפי"כ ולא אבוא שמוע -:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יב) המנוחה המרגעה – מנוחה לגוף ומרגעה לנפש. ומצאו מרגוע לנפשכם (ירמיה ו' ט"ז). לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך (דברים כ"ח ס"ה), ר"ל לא מנוחה נפשיית ולא גופנית, וע"ל (ל"ד י"ד):

 

(יג) וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ:

מלבי"ם והיתה – אמנם אף שאין רוצים לשמוע דבר ה', מ"מ יהיה להם דבר ה' ציוי אחר ציוי – ואזהרה אחר אזהרה פעם אחר פעם, ויסביר להם דבריו אחת אחת,

למען ילכו וכשלו אחור – כי ההולך בשגגה ואינו יודע שיש מכשול בדרכו הולך לפנים,

אבל היודע שיש מכשול והולך במזיד הוא נכשל לאחוריו, כי הוא הנסוג מדרך הידוע הטוב, לאחור,

ובזה נשבר בלי תרופה, ר"ל ה' ישלח נביאיו עליהם כדי שעי"כ יגדל עונשם בהיותם מזידים,

וכשלו ונוקשו – מכשול הוא באבן והמוקש הוא ע"י פח יקוש שטמנו לו אחרים בכונה,

ומשל המכשול על שחוטא מצד עצמו, ומשל המוקש על שחוטא ע"י מסיתים ונביאי השקר:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יג) וכשלו ונוקשו – עיין למעלה ח' ט"ז:

 

(יד) לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם:

מלבי"ם לכן – אחר כי רצון ה' לנבאות ולהזהיר אתכם גם אם אינכם שומעים,

לכן שמעו דבר ה' – אתם אנשי לצון – עוסקים בליצנות, הגם שאתם מושלים על עם ה' בירושלים עיר הקדש:

 

(טו) כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה שיט שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי עבר יַעֲבֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ:

מלבי"ם אמרתם – מבאר הלצנות שלהם,

כרתנו – ממליץ כי המות הוא שליח של השאול והאבדון אשר יצעק הב הב ולא ישבע,

והם אמרו כי כרתו ברית עם המות בל ימיתם,

וסימן שיתקיים הברית – עשו עם השאול שהוא השולח את המות, בל ירצה במיתתם,

והנמשל, כי מלך מצרים הוא משל המות, והרכוש הנמצא במדינה הוא משל השאול, כי הוא השולח את המות עליהם שע"י שרוצה ברכושם לשלול שלל הוא בא להחריב את ארצם,

והם כרתו ברית את מלך מצרים, ואין להם לירא כי ישוב והפר את בריתו ע"י שיתן עינו ברכושם, כי רכושם בעצמו הוא החוזה והאות לקיום הברית,

כי כבר שלחו לו כל אוצרותם ורכושם לדורון (כמ"ש לקמן (למ"ד) ישאו על כתף עירים חיליהם)

ובזה הם בוטחים בעזרת מלך מצרים, שגם שוט שוטף כי יעבור אף שיהיה שוט כללי ומחריב ארצות, ואף שיעבור בארצות מ"מ לא יבוא אלינו.

 כי שמנו כזב מחסנו – שקר הוא גדול מכזב כי כזב הוא אמת בשעתו רק שאינו מתקיים,

ושקר אין לו מציאות גם בשעתו,

ומסתור הוא גדול ממחסה, ואמר על צד ההלצה, הכזב בו יחסו א"ע חסיה מועטת,

והשקר שאין בו ממש כלל חושבים כי יהיה להם למסתור ומגדול עוז מפני אויב.

 והנמשל כי בטחו על מצרים וחסו בו והוא רצה לעזרם רק היה להם כמו אכזב ולא יכול להושיע להם בסוף,

וגם בטחו על אשור שנתנו לו מנחה ושוחד וחשבו זה למסתר גדול, וזה היה שקר תיכף כי היה לבבו עליהם לרעה:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טו) חוזה – אות [סימן] לראות ולחזות בו: [חוזה – גבול שלא יעברנהו וכן מחוז חפצם (תהלים קז) וכן מחזה אל מחזה (מלכים א ז') כולם לשון גבול הם וחיצונו של דבר. רש"י]

 כזב, שקר – דבר ששקרו יכול להתברר תיכף נקרא שקר, ואם א"א לבררו עתה רק אחרי כן נקרא כזב.

ויצוייר שקר בערך המגיד וכזב בערך השומע, שאינו יכול לברר שקרו מיד, ואז באו ב' הלשונות. (מיכה ב' י"א)

ושקר כזב, יפיח כזבים עד שקר (משלי ו' י"ט). ומסתר גדול ממחסה כנ"ל (ד' וי"ו):

תרגום יונתן ארי אמרתון גזרנא קים עם קטולא, ועם מחבלא עבדנא שלמא, מחת סנאה ארי תיתי עליכון כנחל מגבר, דאתון אמרין לא תיתי עלנא, ארי שוינא בכדיב רחצננא, ובגין שקרין אטמרנא:

דברים המזכירים לנו את הסכמי אוסלו…

 

(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ:

מלבי"ם לכן – (נבואה זאת נמשכה עד סי' כ"ט פסוק ט', ותוכן ענינה, תחלה מספר כי חזקיה המלך ימרוד במלכות אשור. (ט"ז) ובטחונם על מצרים לא יקום (י"ז י"ח) ואשור יעבור בארצם (י"ח י"ט) אבל לסוף יפול (י"ט כ' כ"א)

עפ"ז אמר להם דברי תוכחה (כ"ג-כ"ט) ושוב חוזר לספר הצרות שיגיע להם תחלה ע"י מלך אשור (סי' כ"ט א'-ד') ומפלתו לבסוף (ה'-ט') ובזה נבאר הכתובים).

 הנני אשר יסדתי בציון אבן – מדמה במליצתו כי בית יהודה נהרס ונחרב, וה' יתחיל לבנותו מחדש,

ויניח תחלה אבן למוסדות שעליו יבנה הבית והוא המלך חזקיה

(ומליצתו מקבילה ג"כ נגד מה שאומר ויעה ברד מחסה כזב,

המחסה כזב ימוש ממקומו, וכנגדו יבנה בית נאמן לבית יהודה),

אבן בחן – מצייר באבן הזה שלש בחינות.

א] מצד חמרו יהיה אבן בחןוחזק אשר נבחן ונתנסה שהוא אבן טוב לא מורכב מעפר וחול וחלקים זרים.

ב] מצד ערכו וצורתו אחר שישימו אותו לראש פנה יהיה אבן יקר כאבן ספיר ואקדח למען יהיה פנת יקרת

ג] מצד תכליתו יהיה מוסד מוסד – עליו יניחו כל היסודות, יהיה יסוד היסודות, ומחזיק הבנין בכללו,

והנמשל כי המלך הזה מצד עצמו יהיה נבחן ומנוסה לצדיק גמור נקי מתאות וזך המחשבות,

ב] מצד יחוסו, אחר יהיה לראש פנה שיהיה מזרע בית דוד היקרים,

ג] שיהיה יסוד הסודות ילבש עצה וגבורה והוא יחל להושיע את ישראל.

 המאמין – בדבר זה לא יחיש – וימהר, כי לא יהיה זה תיכף כי תחלה יעברו צרות רבות:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(טז) יסד – עבר, כי היסוד שהוא המלך חזקיהו כבר הונח, והמאמין לא יחיש,

כי הבנין בכללו לא היה תיכף, עד שנת ט"ו לחזקיהו:  בחן – לשון חוזק:

 

(יז) וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ:

מלבי"ם ושמתי – אחר שצייר את יסוד הבנין, מתחיל לצייר את הבנין בעצמו,

הנה דרך הבנאים, אחר שיניחו האבן פנה, ימדדו בקו המדה אורך הבנין ורחבו, ואחר שבונים בגובה יחזיקו בידם אנך ואבן משקולת לראות אם החומה שוה בגובהה,

עפ"ז אומר כי משפט – שבין אדם לחברו שיעשו אז, זה יהיה הקו – ולפיהם יתארך ויתרחב הבנין שהיא בית יהודה לארכו ולרחבו,

והצדקה – שהיא המע"ט שבין אדם למקום היא תהיה המשקולת – שעפ"י יעלה הבנין בגובה נכח היושבִי בשמים, (וממליץ שע"י המשפט יצלחו בדרך טבעי וע"י הצדקה יצלחו בהשגחה נפלאת מעל שמים למעלה מן הטבע).

 ויעה – אחר שיבנו בנין מבצר יבטלו את המחסה שאין בה ממש, ולא יבטחו על אשור ומצרים.

 וסתר מים ישטפו – הברד שובר ומניח במקומו והמים שוטפים ונושאים את הדבר, וממליץ כי הסתר שעליו בטחו יותר יהיה בטולו גם כן יותר עד שלא ישאר ממנו רושם כלל:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יז) קו משקלת – הקו, יהיה גם בארך ורוחב. והמשקלת, רק על שיוי החומה בגובה, וכיוצא בו (מ"ב כ"א י"ג) ושם בארתי, וההבדל בין משפט וצדקה (למעלה א' כ"ז) ויעה – ענין טאטוא:

 

(יח) וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס:

מלבי"ם וכפר – וממילא יושבת בריתם עם אשור ומצרים, ויהיו למרמס אל מחנה אשור שיעבור בארץ יהודה:

 מלבי"ם חלק באור המלים וכפריתבטל, לא תדעו כפרה (לק' מ"ז י"א):

 

(יט) מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה:

מלבי"ם מדי עברו – בכל עת שיעבור יקח אתכם – כי בעת כבש את העמים היושבים בסוריא בא בכל פעם לארץ יהודה היושבים על טבור הארץ,

ואל תחשבו שלא יעבור בתמידות, כי בכל בקר יעבר – ויתעכב אצלכם ביום ובלילה,

והיה רק זועה – אחר שספר תכיפת הצרות שיביא עליהם אומר אבל דעו כי מה שאביא עליכם את מלך אשור לא יהיה תכליתו למען יגל אתכם מעל אדמתכם כמו לעשרת השבטים,

כי לא יהיה תכליתו רק זועה הבין שמועה – להחריד ולזעזע אתכם למען תבינו שמועה אשר תשמעו מאת ה',

למען תטו אזן לדברי הנביאים:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יט) זועה. רעדה – ולא זע ממנו (אסתר ה' ט'). הבין, מקור, למען הבין שמועה, הנבואה, כמו ואת מי יבין שמועה (ט):

 

(כ) כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס:

רש"י כי קצר המצע מהשתרע – כי אביא עליכם שונא דוחק אתכם אשר לא תוכלו להספיק עבודתו כשיציע מצעו עליכם יקצר לו מהשתרע השוכב עליו, מהשתרע מהשתטח להאריך איבריו אישטנדליי"ר בלע"ז.

והמסכה צרה – הנסיך שימשול עליכם יהיה מקומכם דחוק לו בהתכנסו לתוכו,

ורבותינו דרשוהו על עכו"ם שהכניס מנשה להיכל קצר המצע הזה מהשתרע מהשתרר עליו שני רעים

ואני פרשתיו לפי פשוטו ובדרך זה ת"י, ואף מדרש רבותינו יש לישבו על אופן הדבור, כלומר למה אני מביא עליכם פורענות זו לפי שקצר המצע מהשתרע אני לבדי עליו שנאמר (מלכים א' ח) הנה השמים לא יכלכלוך וכל שכן בהכניסכם מסכה עמי כביכול צר לנו המקום:

מלבי"ם כי קצר המצע – מצייר מפלת אשור סביב לירושלים, כמי שמכניס ארח אל ביתו ומשכיבו במטה שהמצע שתחתיו קצרה בארכה, והמכסה שמכסה בו היא צרה ברחבה,

אם ירצה לפשוט את גופו לארכו- לא יוכל מפני שהמצע שתחתיו קצר ואין לו על מה להניח רגליו,

ואם ירצה להכניס את רגליו אל גופו – לא יוכל מפני שהמכסה שעליו צרה ואין לו במה שיתכסה מלמעלה,

והנמשל יבאר בפסוק שאח"ז:

 מלבי"ם חלק באור המלים מהשתרע – התפשטות האיברים, חרום או שרוע (ויקרא כ"א י"ח):

 והמסכה – הוא המכסה ויגל ה' את מסך יהודה:

 

(כא) כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם ה' כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ זָר מַעֲשֵׂהוּ וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ:

רד"ק כי כהר פרציםכמלחמה שנלחם דוד בפלשתים בבעל פרצים והיה שם הר, כמו שכתוב ויעלו בבעל פרצים,

ואותו הדבר היה פלא גדול שהכה אותם דוד בעם אשר היו אתו אז ועליהם נאספו כל פלשתים, ואמר דוד פרץ ה' את אויבי לפני כפרץ מים, כלומר מאת ה' היתה זאת,

וכמו אותו המעשה שהיה גדול שקם ה' ונלחם בהם כן יקום עתה וילחם בישראל,

וכמו מלחמת יהושע בגבעון שהיה פלא גדול ואמר ויהומם ה' כן יהום עתה ה' את ישראל ולא יהיה בהם כח לעמוד כנגד אויביהם,

ומה שאמר כעמק בגבעון ר"ל כמו שעשה בעמק אילון ובגבעון:

 לעשות מעשהו זר מעשהו – כשיקום לעשות מעשהו זר בישראל יאמרו זר מעשהו כי לא עשה כזה מתמול שלשום, וכפל הענין במלות שונות כי זר ונכרים אחד ומעשהו ועבודתו אחד כתרגום מעשה עובדא,

ואאז"ל פי' זר מעשהו כי בהר פרצים ובגבעון קם לעזרת ישראל להנקם מאויביהם,

אך עתה זה יהיה בהפך כי מישראל ינקם עתה, וי"ת הפסוק כן ארי וגו':

מלבי"ם כי כהר – ה' יביא על האויב שפטים ממעל ומתחת,

מתחתיו תרגז הארץ ברעש, וה' יקום עליו כמו שקם בהר פרצים שנפרץ ההר על ידי רעש הארץ ונבקע ומש ממקומו,

וזה הנמשל של קצר המצע מהשתרע – שהמצע שתחתם שהיא הארץ לא יוכל להתפשט עליו ולברוח, כי סביבו יהיה מלא פרצות ובקעים מרעש הארץ,

ונגד והמסכה צרה כהתכנס – אומר שאם ירצה להכניס א"ע ולעמוד צפופים במקומו,

הנה כעמק בגבעון ירגז – שימטיר עליו אבני אלגביש ואש מלמעלה כמו שהמטיר על הכנעני בעמק בגבעון (יהושע י') ואין לו מכסה מלמעלה להגן עליו מן הברד, באופן שלא יוכל לא לברוח ולא להשאר במקומו,

לעשות מעשהו – המאמרים מגבילים כהר פרצים יקום לעשות מעשהו – אשר יהיה זר ודבר שאינו מורגל, אף שרעש הארץ הוא ענין טבעי,

וכעמק בגבעון ירגז לעבד עבדתו אשר נכריה עבדתו – כי המטרת אש מן השמים הוא דבר יוצא מן הטבע וע"ז קראו עבודה, ולא יקרה כלל במציאות וע"ז קראו נכריה (כמ"ש בבאור המלות):

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כא) זר נכריה – הזר הוא המוזר והמופרש מאיזה ענין מיוחד, כמו הישראל אצל אכילת תרומה וקדשים,

ההדיוט אצל שמן המשחה. והנכרי הוא מארץ אחרת, ונרדפו זר ונכרי, ובאורם תמצא (לק' ס"א ה'. עובדיה א' י"א. איכה ה' ב'. תהלות ס"ט ט'. פ"א יו"ד. משלי ב' ט"ז. ה' יו"ד כ'. ז' ה'. י"א ט"ו. כ"ז ב'. איוב י"ט ט"ו):

 מעשה עבדה – הבדלם מבואר. עבודה, מציין מעשה שיש עמו עמל ויגיעה רבה. ואצל השם, דבר טבעי בלתי מורגל נקרא מעשה זר, ודבר יוצא מן הטבע נס ומופת ופלא. נקרא עבודה נכריה, עבדה מצד שלא יעשהו ה' לולא צורך גדול. ונכריה, מצד שהוא בלתי מתקשר עם שלשלת סבות ומסובבי הטבע הנודעת אצלינו:

 

(כב) וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת עַל כָּל הָאָרֶץ:

רש"י ועתה אל תתלוצצו – לאמר כרתנו ברית את מות. מוסריכם – יסורין:

מלבי"ם ועתה – בתוך הזמן הזה.

 אל תתלוצצו – אתם אנשי לצון פן יהיה מוסריכם חזקים יותר בחטאתכם,

כי שמעתי שה' עושה כלה והכלה הזה נחרצה ונגזרה מאת ה':

 

(כג) הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ קוֹלִי הַקְשִׁיבוּ וְשִׁמְעוּ אִמְרָתִי:

מלבי"ם האזינו ושמעו קולי – הנביא יפתח במשל פיו, לחוות דעת, איך היסורין הבאים על האומה בכללה או על איש אחד בפרטות, הם הכרחיים בטבע הבריאה,

בלעדם לא יגיע האדם אל השלמות אשר בכחו להשיג, וכולם מתחייבים מן החכמה העליונה,

להיות אמצעים מובילים את הכלל אל תכליתו הכללי שהוא השלמות האנושי,

ואת הפרט האישי אל תכליתו הפרטי איש ואיש לפי מעשיו ואושרו האמתי,

והמשל הזה יתחלק לשני חלקים, חלק הראשון (כ"ד-כ"ו) ידבר על יסורין הכללים הבאים אל תכלית המין בכללו,

וחלק השני (כ"ז-כ"ט) ידבר על יסורין הבאין על אישים מיוחדים לצורך תכלית אישיי מיוחד,

על הראשון אמר האזינו קולי, ועל השני אמר הקשיבו אמרתי, כי בו ידבר מאמר פרטי אל אישים פרטיים (ועי' בבאור המלות):

 מלבי"ם חלק באור המלים קולי אמרתיהאמירה, במה שהיא מורכבת מהברות שונות, מפורשת יותר נגד הקול הפשוט,

ומורה הקול, המשל. והאמירה, פתרונו.

לכן תפס האזינו קולי הקשיבו אמרתי. כי הקשבה פחותה מהאזנה.

וכן (בראשית ד' כ"ג. לק' ל"ב ט'), שמענה קולי האזנה אמרתי, כי האזנה פחותה משמיעה, כנ"ל (א' יו"ד),

ואמר, האזינו שמעו, כי כן הסדר, מקשיב או מאזין קול המצלצל אח"כ נותן לבו לשמוע ולקבל או להבין,

כמו שבארתי בכ"מ שנרדפו פעלים האלה יחד. עיין פירוש התורה (דברים ל"ב א'):

 

(כד) הֲכֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ יְפַתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ:

מלבי"ם הכל היום – מתחיל לדבר על יסורין הבאים אל האומה בכללה, כי הם מוכרחים מטבע היצירה,

כמו שכל מין האדם בהכרח שיעברו עליו חולאים רבים ומכאובים בימי הגידול והצמיחה, כמו עת צמיחת השינים וכדומה, והיה זה בהשגחה למען יכיר האדם כי יש עולם אחר, וכי נברא לתכלית אחרון נעלה מן השלמות הראשון שהוא שלמות עה"ז, כמו שבאר זאת בחבה"ל שער הכניעה,

כן היה מן ההכרח להעביר על כלל האומה הישראלית אשר בחר בם לסגולתו, כמה חולאים ויסורין בם הוצרפו ככסף בתוך כור להסיר מהם חלאת התאות וסוגי החומר ושמריו, ולהגביר כחות השכל והנפש, שזה היה תכלית גלות מצרים ויתר הגליות כמו שבארתי בחבורי עה"ת בכ"מ,

והנה החוזה נשא על זה משל נאות מאד מטבע החרישה והזריעה,

כי ידוע שבפי החכמים והחוקרים נמשלה הנפש לחלקת השדה אשר זרועיה תצמיח, שכמו שהשדה כחנית להוציא פרי תבואה, אם יעבדו עבודתה, כן הנפש כחנית ומוכנת להשכיל ולקנות האושר אם יזרעו בה זרע החכמה והדעת,

וכמו שהאדמה אם לא יתעסקו בה בחרישה וזריעה, תשאה שממה, כן הנפש הבלתי נחרשת ונזרעת או אם מלאה קוצים ודרדרים לא תעשה פרי, כמו שכתוב נירו לכם ניר (ירמיה ד'), על שדה איש עצל עברתי (משלי כ"ג).

והנה עבודת האדמה תחלק לשני ענינים: חרישה וזריעה. כן יהיה בעבודת חלקת הנפש.

והנה החרישה בעבודת האדמה נמצא בה ג' ענינים, שפרט הנביא פה כמ"ש יחרוש יפתח וישדד,

א] להסיר הקוצים והדרדרים ויתר דברים המעכבים גידול התבואה, שעז"א יחרוש – כמו שאמר נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים,

ב] לפתוח האדמה שתכיל הזרע, ועז"א יפתח,

ג] לכתוש ולכתת הרגבים שתעשה שדה, ועז"א ישדד

ושלשה הענינים האלה צריך בחרישה אשר בנפש, כי יען שעיר פרא אדם יולד,

הנה טרם תהיה מוכנת להכיל זרע החכמה והמוסר, צריך,

א] להסיר הקוצים והדרדרים שהם התאוות והציורים הרעים אשר הובילו אל תוכה המדמה והמתעורר בימי הילדות, וכ"ז שהם צומחים על אדמת הנפש לא יוכלו הזרעים היקרים שהם החכמה והמוסר לצמוח ולעשות פרי, כי ינקבום התאוות הרעות ויכלו אותם,

ב] צריך לפתוח כחות הנפש ההיוליים ע"י מדות טובות וציורי המוסר למען תהיה מוכן לקבל זרע החכמה,

ג] לכתוש הרגבים וחלקת סלעים וצורים אשר לא יעובד בם ואל יזרעו,

וכ"ז יושג ע"י היסורין שיביא ה' על האומה בכללה לדכאות כחות החומר להסיר התאוות והמדות הרעות ולהכניע כל כחות הנפש לדכאם ולכתשם במכתש בתוך הריפות,

והנה עכ"פ כמו שהחורש את האדמה אחר שהחרישה היא רק הכנה להגיע ע"י אל התכלית שהיא הזריעה, הלא לא יחרוש לעולם, כי בהכרח שישיג את התכלית שהיא הזריעה,

כן היסורין שיביא ה' על האומה אחר שהם רק אמצעיים אל התכלית הנרצה להכין הנפש אל שתקבל זרע החכמה והיראה, בהכרח כי לא יהיה לעולם, רק ישיג על ידם את התכלית להחזיר את העם בתשובה ואז היסורין יחדלו,

וע"ז נשא משלו לאמר הכל היום יחרוש החורש לזרוע?, כי בשלמא החורש רק לעדור ולחפור את הקרקע, שהחרישה היא תכליתו האחרון יוכל לחרוש תמיד,

אבל החורש לזרוע, שתכליתו היא הזריעה, הכל היום יחרוש ויפתח וישדד? שהם שלשה ענינים של החרישה כנ"ל.

לא כן, רק:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כד-כה) ישדד – קרוב לענין שדה, והבדל ג' הלשונות מבואר בפנים. ושורה, מענין שררה על שהוא באמצע:

 

(כה) הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ:

מלבי"ם הלוא אם שוה פניה – אז יתחיל את הזריעה.

 והפיץ קצח – עתה מתחיל לצייר את הענין השני שהיא הזריעה,

הנה ראינו כי הזריעה תשתנה לפי איכות המין הנזרע, הקצח ע"י הפצה והכמון ע"י זריקה,

וכן מקום הנחת הזרעים וסדרם ג"כ תשתנה לפי מיני הנזרעים,

החטה ישים באמצע ושעורה סביב לה, וכוסמת ישים על הגבול,

כן הגם שהחרישה שהיא הגליות והיסורין יביא ה' על כלל האומה בשוה, מ"מ הזריעה שהוא לימוד התורה והנבואה תשתנה לפי הכנת המקבלים,

המוכנים אל החכמה די להם ברמז מעט,

והע"ה צריך לשנות ולכפול ולבאר להם צו לצו קו לקו,

וכן החכמים ישכילו תוכות החכמות ופנימיותיהם וסודותיהם,

והע"ה לא ידעו רק הספורים והמלבושי' שבם יתלבשו הדברים השכליים האלהיים:

 

(כו) וְיִסְּרוֹ לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ:

מלבי"ם ויסרו – עתה באר הנמשל, כמו שהחרישה צורך הזריעה:

כן ויסרו – מה שייסר ה' את האדם, הוא למשפטולתכלית כדי שעי"ז אלהיו יורנו – שע"י המוסר ישיב לב לשמוע כלמודים, ויצליח לקבל זרע החכמה היראה המוסר והדעת:

 מלבי"ם חלק באור המלים ויסרו למשפט – וחברו ויסרתיך למשפט (ירמיה ל' י"א. מ"ו כ"ח):

 

(כז) כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח וְאוֹפַן עֲגָלָה עַל כַּמֹּן יוּסָּב כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמֹּן בַּשָּׁבֶט:

מלבי"ם כי לא בחרוץ – מתחיל לבאר החלק השני מן המשל, לבאר ענין היסורין הבאים על האישים הפרטיים, שלפעמים הצדיקים מעונים ומדוכאים,

ונשא ע"ז משלו מן התבואה, שגם אחר שהצליחה הזרע, ותעש פרי תבואה, הלא החטה והדגן וכל מיני תבואה יצאו מעורבים במוץ ופסולת, וצריך דישה וטחינה להסיר המוץ ולנקותו עד שיהיה קמח נקי,

כן גם הנפש אשר זרועיה תצמיח, והוכנה לקבל דת ומוסר, לפעמים יתערבו עם למודיו למודים זרים משובשים ורעיונות כוזבות, מצד השכל והמדמה, וצריך להסיר התבן מן הבר, ולברר האמת מן השקר.

והנה כמו שבמיני התבואה נמצאים מוץ ופסולת הדבוקים דבוק שכניי, המוסרים ע"י דישה או חביטה,

ופסולת הדבקים דבוק עצמיי, הבלתי מוסרים רק ע"י טחינה בריחים ורקידה בנפה.

כן השבושים והדעות הזרות, אשר ישתרשו בנפש, מהם הבאים ע"י כח המדמה קלים ההסרה ע"י משפט השכל,

ומהם שבושי השכל עצמו ע"י למודים מטעים פילוסופיים והקדמות מוטעים קשים ההסרה, וצריך שצדיק באמונתו יחיה, ולא יסיר ממנה.

ומצד זה יבואו יסורין על אישים פרטים אשר כבר קבלו חקי החכמה והדעת איש ואיש לפי ענינו.

וכענין זה היסורין שבאו על עם ה' במצרים בימי הילדות טרם קבלו התורה היו כענין החרישה לקבל הזרע שהוא התורה והיסורין הבאים עליהם אח"כ הם כענין הדישה או הטחינה להסיר מהם מחשבות הכוזבות והאמונות הזרות מצד אשר בילדי נכרים ישפיקו, והם יהיו לפי מדרגות הדור ואנשיה הפרטים.

 ובזה נבא אל הביאור. אומר כי לא בחרוץ יודש קצח – הן הדישה הבאה להסיר המוץ הנדבק דבוק שכניי תוסר בקל, ומינים רבים גם הדישה לא תהיה ע"י חרוץ או אופן עגלה כמו שצריך בדישת דגן וחטה.

 כי הקצח יחבט במטה – והכמון יוסר ממנו הקליפה עוד בקלות יותר, כן לפעמים יתקנו מעשיהם במוסר קל ותוכחה בדברים וא"צ ליסורין, אם ירצה להסיר רק המוץ החיצוני הבלתי נדבק:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כז) חרוץ – וחברו מורג חרוץ, לקמן (מ"א ט"ו) עץ עשוי חריצים לדשת התבואה.

ואופן עגלה הוא יותר מחרוץ, והכמון נידש בקל מן הקצח:

 כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט – ובזה הוסיף בכפל, לאמר, ואף כי שא"צ אופן עגלה, ואף כי שא"צ זה אל הכמון. וההבדל בין דש וחובט, למע' (כ"ז י"ב). ומלת לא נמשך גם על אופן עגלה:

 

(כח) לֶחֶם יוּדָק כִּי לֹא לָנֶצַח אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ:

מלבי"ם לחם יודק – אבל אם ירצו לעשות לחם, שאז צריך להסיר הקליפה הדבקה עם הדגן והחטה דבוק עצמיי, לא די בדישה, רק צריך להדיקו במכתשת וטחנו בריחים או דכו במדוכה,

כי גם הדישה בגלגל וחרוץ הצריך להסיר מן הדגן המוץ החיצוני לא יועיל להסיר הקליפה,

כי לא לנצח אדוש ידושנו – הדישה המסירה המוץ של הדגן מלמעלה. לא יהיה לנצח, כי הוא לא יועיל רק על תיקון הראשון להסיר המוץ, לא להדיקו ולטחנו באופן שיוסר הקליפה,

כי גם אם המם גלגל עגלתו ופרשיו – מכל מקום לא ידוקנו – באופן שיודק לקמח ויוסר הקליפה כי לזה צריך מכתשת או ריחים.

 וכן מי שנדבקו בו השבושים והמחשבות הרעות דבוק עצמיי טבעיי,

לא די לו בתוכחה לבד וצריך להביא עליו יסורין שהם בדמיון הדיכה והטחינה עד שיתברר הקמח מן הסובין:

 מלבי"ם חלק באור המלים יודק – ידוש עם ידוק אינם נרדפים, כי ההדקה הוא לעשותו קמח. ולכן לא השכילו המבארים פה, ואל"פ אדוש במקום ה' המקור:

 

 

 

 

(כט) גַּם זֹאת מֵעִם ה' צְבָאוֹת יָצָאָה הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה:

מלבי"ם גם זאת – באור המשל השני [-לחם יודק], אומר כי גם זאת יצאה מאת ה' אשר הפליא עצה –

ר"ל כי אנו רואים במעשה ה' ובכלל המציאות, רב הכמות ורב האיכות,

כי אנו רואים שהמציאות מתפשט עד בלי גבול, כמ"ש מה רבו מעשיך ה',

ובכ"ז אנו מרגישים ג"כ פליאות רבות מחכמתו העליונה בכל נקודה ונקודה, עד שכל חלק וחלק מכלל המציאות הוא בבלי תכלית בערך החכמה הנפלאה הצפונה בקרבו. [מה שנקרא היום הן במאקרו והן במיקרו]

כמ"ש 'כולם' בחכמה עשית- ר"ל שעם רבוים בכמות הם מלאים חכמה ופליאה.

וכן אמר מה גדלו מעשיך ה' ובכל זאת מה עמקו מחשבותיך, עד שאיש בער לא ידע ולא יבין את זאת.

וכן אמר פה שהפליא וכסה עצה וחכמה במציאות אשר ברא עד שעצתו נפלאת ומכוסית לרוב, לא יביטו בה רק החוזים ברוח ה',

ובכ"ז הגדיל תושיה שהוא המציאות בעצמה בחיצוניותיו גדול בכמות ורב מאד עד שבמציאות הגדולה הזאת אם נעמיק בו יתגלה לנו העצה שהיא התכלית הידוע לו הנפלא והמכוסה בכל דבר.

כמו שתראה איך בתקוני הלחם בכל פרטיו, מכוסה בצעיף המשל תקוני הלחם הנפשי, והסרת המוץ והתבן בכח הנפש:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(כט) עצה תושיה – העצה אצל ה', תורה התכלית הנרצה אליו (למעלה י"ד כ"ו). ותושיה שרשו יש ונמצא.

וזולת מ"ש בפנים י"ל השם מפליא עצתו בבחירת התכלית היותר טוב בין כל התכליתים האפשריות.

גם לא יצויר יחסרו לו האמצעיים להשגתו, כי הגדיל היש והמציאות,

עד שכל האמצעיים מוכנים לפניו להוציא כלי למעשהו:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב