ישעיה

ישעיהו פרק כט

(א) הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ:

רש"י הוי אריאל – ת"י מדבחא דה' ואף יחזקאל קראו כן שנא' (יחזקאל מג) והאריאל שתים עשרה ע"ש אש של מעלה שהיתה רובצת כארי על גבי המזבח כמו ששנינו בסדר יומא ורבותינו פירשו על ההיכל שהיה צר מאחוריו ורחב מלפניו. קרית חנה דוד – דאיתבני בקרתא דשרא בה דוד. ספו שנה על שנה – ותמיד עונותיכם הולכים וחזקים עד שחגים שלכם ינקופו ויכרתו לשון נוקף זית (ישעיהו יז):

מלבי"ם הוי אריאל – (מתחיל לבאר הנמשל של המשל הקודם בפרטות,

כי לא לעולם יחרוש החורש לזרוע, ולא לעולם יתמידו הצרות, רק יכריחם לשוב בתשובה, ואז יושעו)

אריאל אריאל – אומר ירושלים החשובה אם מצד עצמה, שהיא חוזק ישראל וגבורתם,

אם מצד מלכה קרית חנהבה דודהצדיק, וא"כ.

היה לך לעסוק ביראת ה' ועבודתו, ותהי להפך כי ספו שנה על שנה – תוסיפו שנים כאילו עיקר חייכם רק להוסיף שנים לא לקנות בהם איזה שלמות,

 ובמשך השנים האלה שני חייכם חגים ינקופו, יקיפו תמיד ימי חג ושמחות של הבל, אבל דעו כי אחרי אשר:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(א) אריאל. – כינוי לגבורים (ש"ב כ"ג כ'), לירושלים ושבט יהודה (בראשית מ"ט ט'), למזבח (יחז' מ"ג ט"ו), גם משל להאומה בכלל (במדבר כ"ג כ"ד. כ"ד ט'):

 קרית – התי"ו חלף ה"א, כמו ציצת נובל, אל תתני פוגת לך:

 ינקפו – עם מושג פעל נקף לכריתה, מוקשר גם הוראות יקף והיקף. וגדרו הקציצה הסבובית, כנ"ל (יו"ד ל"ב), ופה על הקפת ימי המשתה, וכריתת החגים האלה שבלתי מתקיימים ואחריתה שמחה תוגה. וצווי ספו שנה על שנה, דומה כמליצת שמח בחור בילדותך וכו', ודע כי על כל אלה וכו'. וכן פה, ספו שנה, אבל עת והציקותי, אז והיתה לי:

 

(ב) וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל וְהָיְתָה תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה וְהָיְתָה לִּי כַּאֲרִיאֵל:

מלבי"ם והציקותי לאריאל – עד שיצוק בצוקת נפש (פערצווייפלונג) עד כי והיתה תאניה – תתאונן על חטאיה ורוע מזלה,         אז והיתה לילעבוד אותי כאריאל – כראוי לאריאל עיר הקדש (וזה הנמשל של הכל היום יחרוש):

 

(ג) וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת:

מלבי"ם וחניתי – (משל השני של לחם יודק) אחנה סביבך בחיילותי אח"כ וצרתי עליך – עד שתבא במצור,

אחר כך והקימתי עליך מצורות – לתפוש העיר וללכדה, עד כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ג) כדור – חניית המחנה בעיגול. והמוצב הם הגבורים היוצאים בראש להשחית, כמו מצב פלשתים. והקימותי מצורות כמו ובנית מצור, על העיר (דברים כ' כ'):

 

(ד) וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ וּמֵעָפָר אִמְרָתֵךְ תְּצַפְצֵף:

מלבי"ם ושפלת – כאילו תדברי מארץ שפלך, (ומעפר – עי' בבאור המלות),

והיה – שמלבד שפלת המקום יהיה קולך דומה כקול האוב, שאינו דבור אדם חי רק מגוף מת שנזרק בו נשמה לפי שעה, וגם לא יהיה דבור אדם כלל רק אמרתך תצפצף כצפצוף העוף, ואז:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ד) מארץ מעפר – זה כמליצה של מעלה (כ"ה י"ב, כ"ו ה') ארץ מגביל נגד הרום, ועפר מוסיף שיְלַחֵך עפר.

ולכן אמר ושפלת מארץ, ומעפר תשח, כי שפל, בבחינת הרום, ושח, בבחינת הקומה (כנ"ל ב' ט').

וכן הוסיף, נגד תדברי אמרתך. כי אמירה חלושה מדבור כמ"ש לק' (מ"ם כ"ז).

וכן העלה מליצתו, במ"ש נגד קולך, תצפצף, שמוסיף שלא יהיה קול אדם רק צפצוף עוף חלוש מאד:

 

(ה) וְהָיָה כְּאָבָק דַּק הֲמוֹן זָרָיִךְ וּכְמֹץ עֹבֵר הֲמוֹן עָרִיצִים וְהָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם:

מלבי"ם והיה כאבק דק – האבק הוא פירוד המורכב לחלקים דקים,

ויש בו ב' מעלות נגד המוץ עובר,

א] שהם חלקי המורכב לא כן המוץ שהוא רק הפסולת,

ב] ששוכבים במקומם לא כן מוץ עובר, שהוא המוץ אשר תדפנו רוח,

וז"ש כי מחנה סנחריב שהם המון זריךשימותו סביב לירושלים וישארו שם פגריהם, יהיו דומים כאבק.

והמון עריצים – שהם הגבורים והוא מלך אשור וקצת שריו שנשארו ולא מתו,

יהיו דומים כמץ עובר – שישאהו הרוח אל ארצו ונפל בחרב בניו בארצו, וכ"ז יהיה לפתע פתאום – בלילה אחת יען כי:

 מלבי"ם לספר ישעיה פרק כט פסוק ה – חלק באור המלים

(ה) זריך, עריצים – זר הוא שם מצטרף בערך מי שהוא זר אצלו. לכן אמר בכינוי זריך, ועריצים, גבורים:

 לפתע פתאום – פתע, מציין מהירת הפעולה בלא דעת וכונה. אם בפתע בלא איבה הדפו.

ופתאום, מציין מהירת הזמן התוכפת פעולתה מבלי הכנה. וכן אמרו חז"ל (כריתות ט') פתע שוגג, פתאום אונס. ובארתיו (במדבר ו' ט'). ופה בא הדבר בתכיפות הזמן ומהירות הפעולה גם יחד:

 

(ו) מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה:

מלבי"ם מעם ה' צבאות תפקד – גזרה זאת על אשור,

ברעם ורעש – הם שני הענינים שזכר למעלה (כ"ח כ"א) כהר פרצים יקום ה' שהוא הרעש,

וכעמק בגבעון ירגז– שהוא הרעם,

ולא יהיה בחשאי רק בקול גדול – וילוה אל זה סופה עם להב אש, שהסופה תבער הלהב כמ"ש למעלה (יו"ד ט"ז) והיה אור ישראל לאש, (גם צייר בזה ג' מחנות שראה אליהו, רוח, רעש, אש, (מ"א, י"ט)

ונגד המחנה הד' של דממה דקה אמר כי פה יהיה בקול גדול):

 מלבי"ם חלק באור המלים ברעם – הרעם יסובב מן ענני שמים נושאי המים:

 והרעש – יסובב אותו יסוד העפר עפ"י החלקים הזרים המורכבים בו:

 ולהב אש – הוא יסוד האש:

 וסופה וסערה – מיסוד הרוח, הנה היו מטרה לחצי הארבע יסודות.

והרעם והרעש ירעימו בקולם תמיד, לכן אמר בהם וקול גדול:

 

(ז) וְהָיָה כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל אֲרִיאֵל וְכָל צֹבֶיהָ וּמְצֹדָתָהּ וְהַמְּצִיקִים לָהּ:

מלבי"ם והיה כחלום – כמו החולם שבבקר יראה שאין בו ממש,

וביחוד חזון לילה – החלום שאינו אמתי רק בא ע"י חזיונות לילה וכח המדמה,

שמלבד שאין ממש בעצמותו לא ישאר ממנו שום רושם והתפעלות כלל,

כן יהיה המון כל הגוים הצובאים על אריאל – (זה נגד וחניתי כדור עליך)

וכל צביה – (נגד וצרתי עליך מוצב) ומצדתה – (נגד והקמותי עליך מצורות) והמציקים לה – (נגד והציקותי לאריאל):

 

(ח) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יַחֲלֹם הָרָעֵב וְהִנֵּה אוֹכֵל וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה כֵּן יִהְיֶה הֲמוֹן כָּל הַגּוֹיִם הַצֹּבְאִים עַל הַר צִיּוֹן:

מלבי"ם והיה כאשר יחלם – הרעב והצמא ע"י שיתאוו לאכילה ושתיה, ידמה להם בחלום שאוכלים ושותים,

ויש הבדל בין הרעב החולם ובין הצמא החולם,

כי במעמד הרעבון בעת יתלהב החום הטבעי ע"י מזי רעב, תאבד האיצטומכא תאות האכילה, ולא ירגיש רק העיפות והחלישות שנפשו ריקה, לא תאוה למאכל, כי הקדחת תזין את הגוף כידוע.

אבל הצמא עת תתלהב בו הקדחת ע"י התפעלות החלום, תגדל אצלו מלבד הרגשת העיפות גם תאות השתיה, כמ"ש והוא עיף – כמו הרעב החולם, ונוסף לזה כי גם נפשו שוקקה – ותאוה לשתיה,

כן יהיה המון כל הגוים הצבאים על הר ציון – ידמו כשני החלומות הנזכר, שהגוים שהתחברו אל מחנה סנחריב לשלול שלל, והם נשארו בחיים, נדמו כרעב החולם, כי שבו לביתם ריקם כאשר באו.

אבל סנחריב עצמו ומחנה אשור, שמלבד שלא שללו כחפצם עוד נאבדו ונאבד מלכותם, נדמו כצמא החולה,

שעוד תגדל הצמאון ורשף הבוער בו ע"י הדמיון אשר התעהו בחלום:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ח) והקיץ, הנה עיף ונפשו שוקקה – והנה, מורה התחדשות בכ"מ. ויהי בבקר והנה היא לאה.

כי להצמא החולם יתחדש השוקקות, שהוא הצמאון הגדול, לא כן להרעב החולם לא יתחדש ענין כי ריקה נפשו מכבר, לכן לא אמר בו והנה ריקה נפשו:

 

(ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:

מלבי"ם התמהמהו – אומר אל בני יהודה הבאים בבקר לראות מפלת סנחריב,

מצייר כאילו יתמהמהו – תחלה מלקרוב אל המחנה הנופלת ויתמהו – כי לא יאמינו למחזה עיניהם,

ואחרי ישתעשעו – ויפנו שנית ושעו – ופנו פעם אחר פעם כאיש הבלתי מאמין לזרות אשר יראו עיניו,

כי ישאלו זה לזה לאמר איך אפשר כי בני אשור שכרו ולא שתו יין?

ויותר מזה כי נעו כשיכור בקיאו והם לא שתו שכר – ומי הממם במהומה ורעש? וישכרו וישנו שנת עולם?:

מלבי"ם חלק באור המלים (ט) השתעשעו – מגזרת וישע ה' אל הבל, בהכפל הפ"א והעי"ן. על ששועה פניו תמיד אל דבר המרוצה לו, ושֵׁכר גדול מיין, כנ"ל (ה' י"א י"ב, כ"ד ט', כ"ח ז'):

רד"ק ופירש אדוני אבי ז"ל התעוורו ועיוורו אחרים, מענין ועיניו השע, והם נביאי השקר, התעוורו ועיוורו אתכם מלראות הנכונה:

מצודות דוד השתעשעו ושועו – התעסקו בצעקה וזעקו מרה על קלקולכם. [מל' שוועה]

 

(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:

מלבי"ם כי נסך – עפ"ז יתחיל להתוכח עם אנשי דורו אשר לא האמינו עד עתה לדברי החוזים והנביאים,

אומר הנה ה' נסך, ויצק עליכם רוח תרדמה – כאילו נרדמתם בחיק הבלי עולם,

וע"י כך עצם את עיניכם – אשר לא פתחתם אותם להביט אל פועל ה' ומעשהו,

אבל איך תחשבו, כי הרוח תרדמה הזה את הנביאים ואת החזים ראשיכם – ומנהיגכם כסה?

– האם בעבור שאתם ישנים שנת הכסילות והעורון האם בעבור זה תחשבו, כי גם הנביאים והחזים עיניהם טחים מראות?:

 מלבי"ם חלק באור המלים (י) נסך עליכם ה' – מבואר אצלי בכל מקום, כי בשמקדים מלת היחוס לפני הנושא, המלה ההיא עקרית במאמר, ופה רק עליכם נסך לא על נביאיכם כדעתכם. ונסך ענין יציקה:

 התרדמה – שינה עמוקה. ופעל ויעצם, גדרו סגירת העפעפים בעוצם רב:

(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הספר סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:

רד"ק ותהי לכם חזות הכל – נבואת הכל, כלומר נבואת כל נביאי ה' המתנבאים לכם הוא לכם כמו הספר החתום,

שאם יתנו האגרת ליודע לקרותה יאמר לא אוכל כי חתום הוא [-סגור בתוך חותם], ימצא זאת העילה לפי שאין רצונו לקרותה כי אם היה רצונו לקרותה היה אומר פתח אותו ואקראנו,

כן החכמים שבכם אומרים כי יש בדברי השם דברים סתומים לפיכך לא יתנו לב להם,

ואם היה רצונם לשמוע ולהבינם יאמרו לנביא פרש לנו זה הדבר הסתום:

מלבי"ם ותהי – וע"י שחשבתם כי כמו שעיניכם עצומות, כן גם הנביאים עינם השע,

עי"כ נהיה לכם דומה חזות – של הכל – ונבואת כל הנביאים כדברי ספר החתום

ר"ל אתם חושבים שגם הנביא הגם שמכיר ענין שליחותו מ"מ אינו יודע פירוש נבואתו ובאורה,

כי ה' חתם על הספר והאגרת אשר נתן ביד הנביא להובילו אל העם, בחותמו מלמעלה,

עד שגם מוליך הספר שהוא הנביא אין לו רשות להסיר החותם ולפתוח האגרת,

ועפ"ז אתם שואלים, הלא אם יתנו את האגרת הזאת אל יודע הספר – שהוא הנביא בעצמו לאמר קרא נא זה – הגם שהוא אם תהיה לו רשות להסיר החותם היה ביכלתו לקרות את האגרת,

מ"מ הלא יענה לאמר לא אוכללקרות מה שבתוכו מצד כי חתום הוא – בטבעת המלך, ואין לי רשות לפתחו, ועתה איך -:

(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:

מלבי"ם ונתן הספר – איך יתנו אותו מעתה אל איש מן ההמון אשר גם אם יסירו החותם ויפתחו האגרת מ"מ לא יוכל לקרות בו מטעם אחר מצד שאינו יודע ספר ולשון למודים.

הרצון בזה, הם חושבים כי הנבואה נאמרה אל הנביא במשל וחידות סגורה מלמעלה בחותם צר, כמ"ש הלא ממשל משלים הוא,

והנביא הגם שהוא חכם ומבין בכל חזון לא יוכל לדעת תוכן דברי הנבואה מצד שהוא חתום בחדות ורמזים,

וכ"ש שא"א שיבינה האיש ההמוני שגם אם יגידו לו הדבר בלא חידה לא יבין דברים נשגבים היוצאים מפי עליון,

ובזה באו להכחיש שא"א שידע האדם ויבין דברות אלהים חיים, די לא איתי אינש על יבשתא די מלת מלכא יכיל להחויה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יב) על – תחת אל, והמליץ שינה המלה לכונה הלציית:

 לאמר – וכי על ובעבור שלא ידע ספר אליו יתנהו לאמר קרא נא זה?:

 

(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:

מלבי"ם ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה – הנה הם חושבים כי בטענות כאלה הם נגשים אלי ומתקרבים לה',

במה שהם מגדילים ומעריצים את דבר ה' שהוא למעלה משכל האדם והשגתו,

אבל באמת רק בפיו ובשפתיו הם מכבדים אותי – בזה, כי בזה הם מרחקים את לבבם ממני, כי עי"ז ידמו שא"א שישכיל האדם גם מצות אלהים ותורותיו,

וכאילו כל הנרצה מן המצוה והתורה הוא רק מעשים חיצונים בלא מחשבה וכונה, אחר כי מחשבת עליון שׂגבו מיצור חומר לדעתם, וכל פקודי ה' הם גויות חומריות אין רוח השכל והמדע בם,

ולכן ותהי יראתם אתי – גם יראתם הוא רק מצות אנשים – ורק מלומדהומורגלת, ר"ל כי יש יעשה המצות רק מצד שכן הורגל מנעוריו והונהג עליהם, מבלי כונה ומחשבה ובכ"ז יודע שהם מצות ה',

אבל הם לא יעשום מפני שצום ה' כלל רק מפני שכן צוום הוריהם ואבותיהם,

וגם זאת מבלי דעת איזה טעם להמצוה רק מצד הלימוד וההרגל כי ע"י טענות כאלה יתפקרו להכחיש בכלל שיצוה ה' לאדם מצות וחקים, ושיוכל האדם לעמוד על כונת המצות וטעמיהם הישרים:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יג) בפיו ובשפתיו – שפה, חיצונית נגד הפה, ובארתיו בפי' תהלות (נ"א י"ז). מלמדה – כמו פרא למוד מדבר, אשר למדום אבותם (ירמיה ב' כ"ד, ט' י"ג) מורגלת:

 

(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

רש"י לכן הנניהוא אשר יוסיף להפליא פלא ונוסף על פלא, כיסוי על כסוי אוטם על אוטם.

ומהו הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו, קשה סילוקם של חכמי ישראל כפלים כחורבן בית המקדש וכל קללות שבמשנה תורה שכולן אינן אלא הפלאה אחת והפלא ה' את מכותך (דברי' כח) וכאן שתי הפלאות:

מלבי"ם לכן – כמו שהם אומרים שדברי מופלאים ומכוסים ונעלמים, כן אוסיף להפליאולכסות הכל מאתם עד שלא ישיגו את דברי,

וגם החכמההמקובלת באומה בטעמי המצות והשכלתם ובדרכי ה' הישרים תאבד – מאתם,

וכן בינת הנבונים – שהיו משיגים את דברי בתבונת לבם מעצמם תסתתר –

(כי באמת היה להם לדעת שדברי ה' אל העם תורותיו מצותיו ונבואתו לא נאמרו לפי כח המשפיע רק כפי הכנת ושכל המקבל, כמו שהמלמד יורה את הנער כפי שכלו לא כפי רוחב – לב המורה):

 מלבי"ם חלק באור המלים להפליאהעלם וכיסו סבת וטעם איזה דבר. שלשה המה נפלאו ממני (משלי ל' י"ח):

 חכמה – היא המקובלת [שקיבלה מאחר] ושייך בה אבדה כי היא דבר קניני. אבל הבינה רק תכונה בנפש וכֹחניית, לא בפעל, לכן אמר תסתתר:

 

(טו) הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ:

מלבי"ם הוי – אחר שהתוכח עם הכת שהיו אומרים שאין האדם מבין דברי ה',

מתחיל להתוכח נגד הכת אחרת שהיו אומרים שאין ה' מבין דברי האדם ועניניו.

 והכחישו את הנבואה לגמרי באמרם כי מן הנמנע שישגיח ה' על מעשי בני אדם וינבאם,

ובאו ג"כ ע"ז מצד גדולת השם ורוממתו, אמרו אחר שהראיה לא תצויר רק ע"י כלי הראות שהם חושים גשמיים, והשם אין לו כלים גשמיים לחוש בהם, א"א שיראה את המוחשים הנתלים בזמן ובמקום,

ובאין ספק הרבו הכת הזה להתפלסף על ענין זה, כטענת הפילוסופים היונים בחכמת מה שאחר הטבע [-'מטאפיסי'],

שטענו על ענין זה ארבע טענות.

א] שריבוי הידיעה תחייב ריבוי בעצמות היודע, וה' הוא אחד לא יושג בו שינוי וריבוי בשום פנים, וז"ש הוי המעמיקים מה' – שעמקו בחקירתם מצד שהוא ה' אחד ולא יתרבה,

ב] טענו שיתחייב שיולד בו ידיעה חדשה ע"י העצה החדשה שהוליד האדם, שהוא בוחר ויועץ בבחירה חפשיית, ויתחייב שינוי בהעצם הבלתי משתנה, וז"ש לסתיר עצה –

ג] טענו שיתחייב מזה שישתלם היודע בהידוע ושיתעצם היודע בהידוע ואיך יתעצם האור עם החשך, העליון הבלתי בעל תכלית עם החמרי האפל, וז"ש והיה במחשך מעשיהם –

ד] טענו אחר שהידיעה תוקדם לה הראיה החושיית הכליית, שהשכל יפשיט מושגיו מן החושים כידוע בחכמת הנפש, ואחר שה' אין רואה בעינים חומרים א"כ אינו יודע, וז"ש ויאמרו מי ראנו – וממילא ומי ידענו?:

(טז) הַפְכְּכֶם אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי וְיֵצֶר אָמַר לְיוֹצְרוֹ לֹא הֵבִין:

מלבי"ם הפככם – משיב להם על טענותיהם אלה,שכל אלה הטענות הגיעו אל הפילוסופים מצד שהם מדמים שהזמן והמקום והשגת החושים שהם תנאי השכלת שכל האדם, הם תנאי כל משכיל בכלל,

ובזה ישפטו מן השגת האדם והשכלתו הבלתי משיג רק בחוש, על השגת כל שכל בכלל, וזאת טעות גדולה.

כי השגת השכל מצד עצמו בלתי נתלה בתנאי החושים כלל,

והשכל הבב"ת ישיג הכל כאחד השגה פשוטה בלתי נתלית בזמן ומקום ומשיגיהם כלל,

כי הזמן והמקום אינם תנאי הדברים כמו שהם בעצמם רק כמו שהם מוחשים, כידוע בחכמת בקור השכל,

והשכל הבלתי משכיל ע"י חוש, ישיג עצמי הדברים העבר והוה ועתיד בהשגה פשוטה בלתי משתנית ולא מתרבית מצד שהוא יודע א"ע,

עד שישיג ה' את כל הנמצא מראש ועד סוף בהשגה אחת מבלי יחייב זה ריבוי ושינוי בעצמותו ומבלי יעצרו המקום והזמן בעדו,

כי המקום והזמן הם רק אצל השגתנו הנגבלת לראות דרך הזכוכיות האלה,

ועקר ההשגה מצד השכל בעצמו צריך באמת שתוקדם הידיעה להראיה, שידע תחלה הדברים מצד עצמם, וע"י ידיעה זאת יראה אותם היינו שישיגם גם כפי תנאיהם שישיג אותם הרואה בחוש,

אשר גם ידיעה זו מוכרח שנמצאת אצל היוצר עין והנוטע האזן, שבהכרח יודע איך ישמש האדם בכלים האלה, ואיך יראה וישמע ויחוש לפי תנאי השגתו אשר הגביל ה' לו,

אמנם ה' ידע זאת לא ע"י שהוא רואה בחוש, רק ע"י שיודע, באופן שהידיעה קודמת אל הראיה,

ומה שאצל האדם הראיה קודמת אל הידיעה, הוא באמת הפך הסדר, וזה חסרונו מצד שהוא בעל חומר.

וז"ש הפככם – אצלכם באמת הדבר מהופך, והשגה שלכם הפוכה מן ההשגה השכליית האמתיית הנקיה,

אבל האם היוצר כחומר יחשב – הכי בעבור שהחומר השגתו מהופך, ולא ישיג רק אחר שיראה,

הכי יחוייב שימצאו תנאים אלה גם ביוצר?, ואיך תביאו ראיה מהשגתכם להשגת ה'.

אבל איך תכחישו שה' ידע וישיג את האדם טבעו ותכונתיו?

כי כמו שבלתי אפשר שיאמר מעשה לעשהו לא עשני – כן אי אפשר שהנוצר יאמר ליוצרו שלא הבין אותו,

כי כמו שהעושה משנה מקרי החומר העשוי, והשינוי הזה מעיד על פועל משנה, שזה נקרא עושה.

כן היוצר משנה עצם החומר אשר יצרו, ועושה צורתו המתדבקת (כי זה ההבדל בין יוצר ובין עושה) ובהכרח יבין וישיג עצם הדבר אשר יצר ועניניו העצמיים, כמ"ש אם יוצר עין הלא יביט.

והקדמות אלה מבוארים במו"נ (חלק ב') ובחכמת מה שאחר הטבע:

 מלבי"ם חלק באור המלים (טז) עשה יצר – היוצר פועל צורה המתדבקת, והעושה משנה רק מקרי הדברים כמו שבארתי למעלה (כ"ב י"א, כ"ז י"א, ולקמן מ"ג ז', מ"ד ב', מ"ה י"ח, מ"ו י"א, ס"ד ז':

 

(יז) הֲלוֹא עוֹד מְעַט מִזְעָר וְשָׁב לְבָנוֹן לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב:

מלבי"ם הלא – תראו איך דברי הנביאים יתקיימו ולא יפול מדבריהם ארצה,

עוד מעט מזער – זמן קרוב, ושב לבנון – הלבנון מלא עצי סרק, והוא משל אל הרשעים,

ישוב לכרמל – שהוא שדה תבואה ופירות,

ר"ל הרשעים ישאו פרי קדש ומעשים טובים, והכרמל – יש לו חסרון שהוא רך וחלוש,

יחשב – בתקפו כמו היער – שעליו חזקים ואדירים,

ר"ל והצדיקים יהיו חזקים ותקיפים:

 

(יח) וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה:

מלבי"ם ושמעו – ואז יסורו שתי הכתות שהתוכח עמהם עד הנה הכת שהזכיר (פסוק י"א ט"ו) שהיו אומרים שדברי הנביא כספר החתום בלתי מובנים.

אז החרשים ישמעו – ויבינו דברי ספר – והכת שהזכיר (ט"ו) שאמרו שאין ה' רואה במחשך מעשה האדם,

עתה, לא לבד שיכירו שה' יודע ורואה כחשכה כאורה,

כי גם עיני עורים – שהם בני אדם תראינה אז מאפל וחשך – וישיגו השגה נבואיית הבלתי נתלית בכלים חושיים:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יח) ומאפל ומחשך – סדר המליצה היה צ"ל חשך ואפל, כי אפל גרוע מחשך, כנ"ל (ח' כ"ב),

אבל המליץ שמר ברוחו עתה סדר התרופה לשתומי עינים.

שאחר שיסיר הרופא התבלול מעינם, יעמידם בבית אפל בל יוזקו מן האור פתאום,

עד יפתח נקבי משכיות להכניס אור קצת עד שיהיה בבית חשוך, שאיני אפל כ"כ.

וכן צייר רפואת העורים האלה כי תראינה תחלה מאפל ואח"כ מחשך:

 

(יט) וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ:

מלבי"ם ויספו – יש הבדל בין ה' שמורה על שהוא בורא העולם ומנהיגו בטבע, ובין קדוש ישראל שמורה על השגחתו הפרטיית ואותותיו ומופתיו,

וכן יש הבדל בין שמחה שמורה על שמחה תמידית ובין גיל שמורה דבר מתחדש.

וכן יש הבדל בין ענוים שמורה צדיקים ובין אביוני אדם שמורה ההמון עם.

עפ"ז אומר הצדיקים והענוים שהם אינם צריכים למופתים ושינוי טבע, שמאמינים גם בה' מצד שהוא בורא העולם ומנהיגו בהנהגה התדירית, הם כמו ששמחו עד עתה בה' כן יוסיפו לשמוח בהנהגתו,

ואביוני אדם – ההמון שהם לא שמחו בה' כי אין מכירים את ה' בהנהגתו המתמדת,

הם יגילו – גילה חדשה ע"י קדוש ישראל – שהם הנסים והנפלאות שיתחדשו אז:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יט) ענוים – צדיקים תמיד. וההבדל בין שמחה וגיל, למעלה (ט"ז י'). ובין ה' וקדוש ישראל, למעלה (א' ד'):

 

(כ) כִּי אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן:

מלבי"ם כי – עד עתה היו נמצאים שלש סבות שהכשילו את העם, עד שהחרשים לא שמעו דברי ספר, והענוים לא שמחו בה'.

א] העריצים שהם המושלים החזקים שמנעו את העם מעבודת ה' בהכרח וכפאום לעבוד ע"ז, ועתה אפס עריץ –

ב] הלצים שהיו מסיתים את העם בדברי לצנות מה', עתה כלה לץ –

ג] שקדי און – העושים עבירות בפרהסיא, ומהם למדו יתר העם לעשות כמוהם,

ועתה נכרתו שקדי און – עתה מבאר, נגד הלצים אומר:

 

(כא) מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק:

רד"ק מחטיאי – כשאדם מוכיחם בדברים חושבים הדבר עליו לחטא כאלו הכה אותם,

וכן למוכיח בשער יקושון, מי שמוכיחם בשער, כלומר ברבים כדי שיוסרו ישימו לו מום ויכשילוהו בדרכיו,

כלומר יזמינו לו כל רע וילשינו עליו למלך ומטים הצדיק בתהו והבל, ות"י ואסטיאו בשקר דין זכאין:

 יקושון – מנחי העי"ן והוא מענין מוקש, ויהיה יקש וקוש בענין אחד, וכת"י בען ליה תקלא,

ויש לפרש יקושון מענין קש ומשרשי שהוא שרש קשש, וכן התקוששו וקושו, מן לקושש קש, כי כמו שמקושש עצים או קשים לוקט מכאן ומכאן ואוספן יחד כן מחרף האדם מלקט מומיו מזה ומזה ואומרן לו,

כן הם עושים מי שמוכיחם אומרים לו חרפה וגדופין מלקטים ואומרים לו הלא אתה עשית כך וכך במקום פלוני או בזמן פלוני, ועוד עשית כך ואיך תעשה עצמך מוכיח:

מלבי"ם מחטיאי אדם בדבר – שהחטיאו ע"י דברים ולצנות וטענות,

נגד שוקדי און אמר ולמוכיח בשער יקשון – שאם הוכיח אותם המוכיח על האון הקישו אותו.

נגד העריץ אמר ויטו בתהו צדיק – חפשו עלילות על הצדיקים להרגם ולאבדם:

 

(כב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ:

רש"י אשר פדה את אברהם – מאור כשדי'. לא עתה יבוש יעקב – מאביו. ולא עתה פניו יחורו – מאבי אביו שאין נמצא פסול במטתו שלימה:

 רד"ק לכן – אל בית יעקב אשר פדה את אברהם פי' הפסוק כן אמר ה' אשר פדה את אברהם אמר אל בית יעקב שלא יבוש יעקב,

והענין כי כולם בני יעקב וכאשר יש בהם אנשים רשעים הרי יעקב אביהם כאלו בוש ממעשיהם אלו היה חי כאדם שהוא צדיק שיצא בנו לתרבות רעה שהוא בוש ונכלם ממעשיו,

וטעם אשר פדה את אברהם כי כמו שהיה אברהם אבינו דר בין רשעים ופדה ה' אותו מידם והוציאו מארצם כן היו הענוים שזכר למעלה בין הרשעים ולא היה בידם יכולת להחזיק בדרכי ה' בפרהסיא,

אמר עתה יבא זמן וזהו בימי חזקיהו שיחזיקו בגלוי בדרכי ה':

 והקדישו קדוש יעקב – והם יקראו בית יעקב באמת ולא יבוש יעקב ממעשיהם אלא ישמח ממעשה ילדיו בימי חזקיהו שישובו לדרך טובה ויכלו הרשעים במלחמות שקדמו ואותם שישארו מהם שלמדו ממעשיהם,

ולא היו רשעים כהם אותם שהיו תועי רוח ורעים ישובו לדרך טובה ולא יבוש יעקב ממעשיהם אלו היה חי:

 פניו יחורו – יתלבנו, מתרגום לבן חיור, והבוש יתלבנו פניו, וכן בדברי רז"ל המלבין פני חברו ברבים:

מלבי"ם לכן – שיעור הכתוב כה אמר ה' אשר פדה את אברהם אל בית יעקב – כי אברהם בעת התחיל לפרסם אמונת האל היה יחידי בין עמים רבים עובדי כוכבים, ונרדף ונשטם מהם, עד שהשליכוהו לאור כשדים,

ובכ"ז הצילו ה' ופדאו, וכן יעזור לעם הזה השרידים וכמ"ש (לק' נ"א) הביטו אל אברהם אביכם כי אחד קראתיו.

 לא עתה יבוש יעקב – מעצמו, ולא עתה פניו יחורו – ע"י אחרים (כי זה ההבדל בין בושה והחורת פנים)

ומפרש נגד לא עתה פניו יחורו מאחרים, שעד עתה הכלימוהו לאמר שסרה השגחת ה' מאתו, אבל עתה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כב) יבוש – פניו יחורו הבדלם כהבדל של בושה וכלמה (לקמן ל' ג'):

 

(כג) כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ:

רד"ק כי בראותו – פי' בראות יעקב ילדיו שהם ילדיו ובניו באמת בלכתם בדרך הטובה ובראותו מעשה ידיו בקרבו והוא מה שאעשה במחנה אשור הבא בארצו ובראותו כי יקדישו ילדיו שמי על הנס הגדול:

 והקדישו את קדוש יעקב – שיאמרו בהקדישם שמו קדוש יעקב ואלהי ישראל שהוא אביהם אז לא יבוש יעקב אבל ישמח,

וכל זה דרך משל כמו שפירשנו, ופירוש יעריצו יתנו לו בתהלתם הכח והמערצה שהכה במחנה אשור בלילה מאה השמונים וחמשה אלף ולא הועילה להם גבורתם וכחם ורוב חילם,

ומה שסמך קדושת האל ליעקב בכל מקום לא עשה כן לשאר האבות כמו שאמר קדוש יעקב, ואמר כי כה אמר ה' צבאות קדוש ישראל אביר יעקב, ואמר קדוש ישראל מושיעך, ואמר גאלכם קדוש ישראל ואמר קדוש ישראל ויוצרו, ואמר גואל ישראל קדושו,

ואע"פ שמקצתם יש לפרש על כלל ישראל מכל מקום יש בהם שאין להם דרך לפרשם אלא על יעקב עצמו,

ואמר זה לפי שיעקב ראה קדושת האל במראה הנבואה במחזה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה:

מלבי"ם כי בראתו ילדיו – יראה ג"כ כי מעשה ידי – ואותותי ומופתי בקרבו – כי מעשה ידי ונפלאותי יתנוססו על ילדיו לכבוד ותפארת.

ונגד לא עתה יבוש יעקב מעצמו כי עד עתה התבושש ממעשיו הרעים, אבל עתה יראה כי ילדיו יקדישו שמי – ע"י מעשיהם הטובים.

עתה מבאר נגד מ"ש יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב – שע"י קדושת מעשיהם יוקדש שם ה' (כמ"ש בהערה למילה ה' ט"ז)

ונגד מ"ש מעשה ידי בקרבו, ע"י הנסים שאעשה, ועי"כ ואת אלהי ישראל יעריצו, יראו הכל יכלתו וכחו הבב"ת:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כג) ילדיו, בקרבו – יחיד על רבים, וכן ירעה מקניך (לקמן ל' כ"ג):

 קדוש יעקב אלהי ישראל – ישראל גדול מיעקב כנ"ל (ט' ז'), וכנויו אל השם יורה נפלאותיו לגדולי הדור,

ועז"א יעריצו, במופתיו יוכר כחו ועזוזו:

 

(כד) וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח:

מלבי"ם וידעו תעי רוח – הם התועים מדרכי הבינה ע"י שכלם ומופתים מזויפים, שהם שחסר להם בינה להבין דבר מתוך דבר במופתים אמתיים לא מטעים,

הם ידעו אז בינה והרוגנים – נקראים הרוגנים בזדון לא מצד טעות השכל, שאינם חוקרים כלל רק מריבים בזדון על דבר ה' ולהם חסר לקח – שיקחו ויקבלו דבר החכמה,

הם ילמדו לקח – לקחת דברי החכמה ולהאמין בה:

מצודות ציון תועי – ענין בלבול הדעת והושאל מההולך מדרך הישר אל דרך המעוקם. ורוגנים – ענין תלונה ותרעומות כמו ותרגנו באהליכם (דברים כא). מני – ממני. ולנסך מסכה – מל' סכך ומכסה כמו והמסכה הנסוכה (ישעיהו כה). רוחי – ענין רצון כמו הנני נותן בו רוח (ישעיהו ל"ז). ספות – מלשון הוספה:

 

 מלבי"ם חלק באור המלים תעי רוח – תועים מצד השכל. אדם תועה מדרך השכל (משלי כ"א ט"ז), והפוכו המבין:

 ורוגניםמסרבים לשמוע ומריבים, באין נרגן ישתק מדון (שם כ"ז כ'),

והפוכו הלוקח לקח, שהוא קבלת דברי החכמה, ישמע חכם ויוסף לקח:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב