ישעיהו פרק לא

(א) הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ:

רש"י הוי – על הושע ועשרת השבטים היורדים מצרימה לעזרה אשר שלחו מלאכים אל סוא מלך מצרים (מלכים ב יז). על סוסים – הבאים משם שהם קלים לרוץ. ישענו – (כמו ולא שעו על קדוש ישראל) כמו שעשה חזקיה שנ' (מלכים ב יח) בה' אלהי ישראל בטח וימרוד במלך אשור:

מלבי"ם הוי היורדים – (הדלתות מגבילים), הירדים מצרים לעזרה ולא שעו על קדוש ישראל,

ויבטחו על רכב כי רב ואת ה' לא דרשו –

כי לפעמים הגם שיבטח האדם בה' מ"מ יבקש אמצעיים טבעים ולא יסמך על הנס, וזה אין בו עון לכל אדם,

רק אדם שיודע שגם האמצעיים ישיג מה' ומלומד בנסים לו יחשב גם זה לחטא,

מצד הזה דיבר, תחלה אמר הוי היורדים מצרים לבקש עזרה – ממצרים,

וישענו על הסוסים – שיתנו להם לצורך המלחמה שהם אמצעיים טבעיים,

ולמה לא שעו על קדוש ישראל – כי שם קדוש ישראל נקרא בו השם מצד השגחה הפרטית והאותות והמופתים אשר יעשה לצורך ישראל, והיה להם לסמוך הכל על השגחת ה' הפרטיית.

אמנם יש צד שני, שלא לבד שישען האדם על אמצעיים טבעיים,

כי גם יבטח עליהם והיינו שמסיר בטחונו מה' לגמרי וחושב כי הכל תלוי בכח היד ובפעולותיו, וזה חטא גדול,

וזה שהוסיף כי גם ויבטחו – בבטחון גמור על רכב כי רב – בכמות,

ועל פרשים כי עצמו מאד – באיכות,

וגם את ה' – ששם ה' מורה על הנהגתו הכללית לא דרשו – כי כחשו בה' לגמרי,

וישימו כל בטחונם על עזרת בשר. ועז"א לא דרשו, כי כחשו בו בהחלט:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ישענו יבטחו – שען במעשה, בוטח במחשבה כנזכר לעיל (ל' י"ב):

 ה' קדוש ישראל – שם ה' מציין בורא ומנהיג הטבע הכללית. ושם קדוש ישראל, המנוסס ומפליא ומשדד הטבע:

(ב) וְגַם הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים וְעַל עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן:

מלבי"ם וגם הוא חכם – תחת שאתם חושבים לבקש תחבולות נגד גזרת ה' עליכם, הוא חכם יותר להוציא גזרתו אל הפועל,

ויבא – (המאמרים מגבילים), ויבא רע וקם על בית מרעים, ואת דבריו לא הסיר (וקם) על עזרת פועלי און –

ר"ל הרע שגזר עליכם הביאו והוציאו אל הפועל וקם על בית מרעים שהם שבט אפרים הרעים וחטאים.

ומה שאתם חושבים להסיר דבריו ולבטלם ע"י שקראתם מלכי מצרים לעזור לכם,

ה' לא הסיר דבריו בעבור זה וקם גם על עזרת פועלי און שהם המצרים הגם שלא גזר עליהם רע,

קם גם עליהם כדי שלא יסיר דברו אשר גזר על אפרים, והמצרים רצו להסיר דבריו ולבטלם:

(ג) וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן:

רש"י יטה ידו – שהקב"ה סומך הכל בידו וכשיטה אותה יפלו כזה שאוחז דבר בכפו וכשהוא מרכין כפו הוא נופל כך ומדרש אגדה וי"ת ירים יד מחת גבורתיה:

מלבי"ם ומצרים – אומר א"כ אחר שהלוחם נגדכם הוא האל יתברך, וכלי הנשק אשר בידו הם מלאכי רוח עושי דברו,

אם תרצו להסיר דבריו ע"י עזר שתבקשו, צריך שגם העוזר יהיה אל כמוהו, וגם כלי הנשק שלו יהיו מלאכי רוח,

לא כן מצרים שאינם אל, וסוסיהם – שבם ילחמו אינם רוח,

כי מצרים אדם וסוסיהם בשר – והלוחם נגדם הוא ה' הלא אך כשיטה ידו מעט יכשל העוזר ונפל העזור – ממילא, ויכליון כלם יחדו, ועתה איך הסכלתם בבטחונכם על מצרים?

לעומת זה אראכם מה גדול כח העזר הבא על ידי האל להבוטחים בו שהם יושבי ציון וירושלים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים רוח – דבר רוחני עושה מלאכיו רוחות: יטה ידו – נקשר עם עליו בכ"מ, ויט ידו עליו (למעלה ה' כ"ה):

(ד) כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה כֵּן יֵרֵד ה' צְבָאוֹת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ:

מלבי"ם כי כה אמר ה' אלי – מציין ישועת ה' את ירושלים בשתי פנים,

כי בצד האחד למטה בארץ לא נעשה שום הכנה למלחמה, ותחת שסנחריב צר עם כל מחנהו ישבו אנשי ירושלים בטח ולא עשו מאומה,

ומצד זה מצייר את ה' שוכן ירושלים כאריה וככפיר – היושב לבטח על טרפו,

והגם שיקראו ויקבצו עליו מלא רועים [רש"י מלא רועים- אסיפת רועים] לא יזוז ממקומו ולא יעשה כל מאומה,

ולא יחרידוהו ממקומו לא בעבור שיֵחת מקולם וצעקתם, ולא בעבור שיענה ויכנע מהמונם וקבוצם הרב,

כן ירד ה' לצבא על הר ציון – ר"ל ירידתו לארץ למטה שזה מצייר ענינו בעיר ירושלים למטה היה דומה בענין זה, שישב בטח כארי, בלתי מתירא ובלתי זז ממקומו,

וכן לא הכין צבא מלחמה ולא עשה מאומה, רק ישבו בטח כארי וכלביא מי יקימנו,

אבל לעומת זה נשקיף ענין ה' מה שעשה למעלה במרום קדשו, בזה מדמהו במשל אחר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים יהגה – ההגה הוא המחשבה או ענות חלושה, ולא נמצא על האריה ודומהו בשום מקום, אך על היונה (לקמן ל"ח י"ד, נ"ט א')?

ולכן נראה, כי יצייר מעמד הארי והכפיר בהיותו על טרפו, שאז ידמה לנו שהוא הוגה וחושב בלבבו, שאף לו יקרה המקרה שיפגשו בו עתה מלא רועים, דעתו מוסכמת בל יחת ובל יענה, – יכנע.

ובזה תצדק מלת אשר, ויחוס ההגיון ומחשב לארי, היא מליציית על הנראה מפעולתו:

 יחת – יפחד: ויענה – הכנעה, כי מן ההמון של בני אדם יצוייר שיענה הכנעה הטבעיית השתול אל הבע"ח נגד האדם, ומקולם וצעקתם יצוייר שיחת ויפחד:

(ה) כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט:

רד"ק כצפרים עפות – לשון נקבה, כמו כל צפור טהורה, וכתב אאז"ל המשיל מלאך ה' אשר הכה מחנה אשור לאריה בגבורתו ולצפרים עפות למהירותו:

מלבי"ם כצפרים עפות – כצפור עת רוצים לגזול קינה שאז יעופו חיש קל להציל קינם,

כן יגן ה' על ירושלם – בעופו למעלה על במתי עב להציל קן רבצו,

והיתה ההצלה בשתים א] גנון והציל – שהיה למגין שלא יקרב האויב אל הקן,

ב] פסוח והמליט – שפסח וקפץ על מחנה האויב והמליט מידו את השלל שכבר היה בידו מכבר,

וכונת המליצה שהגם שבארץ לא עשו שום הכנה טבעיית למלחמה וזה היה בבטחון שלא יקרב אל גבולם,

הנה בשמים נלחמו בם בני שרף ויצילו את ציון בענין נשגב למעלה מן הטבע,

וא"כ אחר שאתם רואים כי לא מצרים וסוסיהם יושיעו לכם, רק ה' הוא האל המושיע, א"כ:

(ו) שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם שובו – אתם בני ישראל.! לאשר העמיקו סרה – להאל אשר העמקתם לסור מאתו,

אליו שובו כי אז תושעון, כי הלא כל הרעה באה לכם רק בעבור שסרתם מאתו, ואם תשובו אליו, תדעו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים העמיקו סרה – הסר ומתרחק מה' מהגבוה על גבוהים יסור אל עמק העמקים, אל שפל המדרגה:

(ז) כִּי בַּיּוֹם הַהוּא יִמְאָסוּן אִישׁ אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וֶאֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לָכֶם יְדֵיכֶם חֵטְא:

רד"ק כי ביום ההוא – שיכה האל מחנה אשור ויראו כי לא בחרב איש יפול, ידעו כי יד ה' עשתה זאת,

וימאסו כל איש אלילי כספו, וידעו כי הבל המה, וה' הוא האלהים ואין עוד,

והאלילים שעשו לכם ידיכם – תכירו שהוא חטא ושגיאה גדולה שעלתה בדעתיכם, כי הם לא יועילו ולא יצילו,

כי תהו המה ולא הצילו המחזיקים בהם,

שהרי נתפשו כל ערי יהודה וניצלה ירושלם לפי שהחזיקו בה' והתפללו לפניו שיושיעם מיד מלך אשור:

מלבי"ם כי ביום ההוא אשר ישליך איש את אליליו אשר עשו לכם ידיכם – והכינו לכם לחטא – ועון וחסרון,

תיכף שישליכו אליליהם, אז:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ימאסון – נעלם מלת אשר: ונחל – וי"ו המסובב, אז יפול אשור, כמו למעלה (ל' ל"ב):

(ח) וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ, וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכֲלֶנּוּ, וְנָס לוֹ מִפְּנֵי חֶרֶב, וּבַחוּרָיו לָמַס יִהְיוּ:

רד"ק נפל – כי המלאך לא איש ולא אדם:

 ונס לו מפני חרב – פי' ונס לו מלך אשור כמפני חרב כאלו שולפי חרב ירדפו אחריו כשיראה המגפה הגדולה במחנהו ינוס לו:

 ובחוריו – המעט הנותרים, למס יהיו, שימס לבבם מפני פחדם:

מלבי"ם ונפל אשור בחרב לא איש – רק ע"י ה',

וגם חרב לא אדם תאכלנו – כי לפעמים יפול האויב על ידי ה', שהוא יסבב מפלתו,

אבל אחר שיפול ע"י ה', אז תאכלנו [יהרגנו] חרב אדם כמו שהיה ברוב מלחמות ישראל שה' הפיל אויביהם לפניהם והם השמידום בחרב.

אבל כאן חיל אשור נהרג ע"י מלאך ה' ולא בחרב אדם.

וגם אמר שנפל בחרב לא איש, כי איש כולל גם המלאך, כי נפילתו היה ע"י ה' לבדו,

ונאכל בחרב לא אדם, רק ע"י המלאך, שאינו אדם.

ונס לו מפני חרב – ר"ל כי הנופל ע"י ה' אין לו לנוס אח"כ בסור הסכנה, וגם אינו נותן מס אח"כ,

אבל אחר שהמגפה אשר יגוף בם היה בעבור חזקיה ועמו, הוכרח לנוס אח"כ מפני חרבו של חזקיהו,

וגם בחוריו היו למס – לישראל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים לא איש, לא אדם – איש, כולל כל יש ונמצא, וגם המלאך הוא איש ויש, והאיש גבריאל (דניאל ט' כ"א). ואדם, מיוחד למין האדם לבדו, כנ"ל (ב' ט'):

 למס יהיו – כמו היתה למס, ונמשך לשתים, ובחוריו למס יהיו וסלעו למס יהיה:

(ט) וְסַלְעוֹ מִמָּגוֹר יַעֲבוֹר וְחַתּוּ מִנֵּס שָׂרָיו נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם:

רש"י וסלעו ממגור יעבור – וחזקו מרוב פחד יחלוש. וחתו מנס – מפני הניסים שיראו שהקב"ה עושה לישראל. אשר אור לו בציון – שם יהיה האש מוכן לשורפם:

מלבי"ם וסלעו – הסלע שלו שהוא המבצר היה למס ע"י המגורה,

אשר יעבר בו כאילו המשור והמגירה גזרה וחלקה את הסלע לחצאים, ר"ל שאח"כ נכבשו כל מבצריו,

ושריו חתו מנס – תחת שעד עתה הרימו הם נס על כל העמים למלחמה, עתה פחדו עת ראו נס מלחמה,

נאם ה' אשר אור לו בציון – מציין כאילו היה אור ישראל לאש, שהאור שהאיר לחזקיה היה אש לאכול את מחנה סנחריב עד שהאור והנוגה היה בציון ששם ישב חזקיהו,

והתנור – להבעיר היה בירושלים – העיר. שסביב לירושלים נפל סנחריב ונשרף, כאילו האור שהאיר בציון החים את התנור וכבשן האש שהוא ירושלים, אשר מחומו נשרפו מחנה סנחריב שחנו סביבה:

 מלבי"ם חלק באור המלים ממגור – כמו אבנים מגוררות במגרה (מ"א ז' ט'), והמ"ם מ' הסבה, מסבת המגור והמשור אשר יעבור דרך הסלע:   וסלע – הוא מקום מבצר, ושים בסלע קנך: