ישעיה

ישעיהו פרק לב

(א) הֵן לְצֶדֶק יִמְלָךְ מֶלֶךְ וּלְשָׂרִים לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ:

מלבי"ם הן, וכ"ז היה בזכות חזקיהו,

הוא לא מלך בעבור מלחמות וכיבוש עמים, רק בעבור הצדק, ובעבור שישגיח על השרים, שינהיגו שררתם במשפט,

(המשפט הוא לפי הדין וזה ביד השרים,

והצדק הוא לפי הזמן והמקום לפנים משורת הדין, וזה היה ביד המלך לבדו):

 מלבי"ם חלק באור המלים (א) לצדק, ולשרים – הלמ"ד למ"ד בעבור, כמו והמלכת להם מלך (ש"א ח' כ"ב), כי פעל מלך לא נקשר רק עם על או ב', וכן למ"ד למשפט, בעבור המשפט:

 

(ב) וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ וְסֵתֶר זָרֶם כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה:

מלבי"ם והיה איש – ע"י כן יהיה חזקיה הגם שהוא איש טבעי ונמצא נברא ומורכב מד' יסודות,

מ"מ ישלוט על כל הד' יסודות.

הוא יהיה כמחבא רוח – כדבר שמתחבאים בו מפני יסוד הרוח הסוער.

וסתר זרם – כדבר שיש בו מסתור נגד הזרם שהוא רעת יסוד המים,

כפלגי מים – המועילים בציון – במקום ציה וחום אשר המים מגינים נגד יסוד האש,

כן יגין הוא בפני רעת היסוד ההוא.

 כצל סלע כבד – המגין בארץ עיפה – במקום שיסוד העפר רע ומזיק,

והארץ עיפה והסלע כבד הנמצא שם מגין על רעת יסוד ההוא, כן יגין בפני רעת יסוד העפר:

 

 מלבי"ם חלק באור המלים בציון – ארץ שחום השמש שוזף שם:

 וארץ עיפה – יסוד העפר שם רע, ומורכב באדים וחלקים זרים ורעים. בארץ ציה ועיף בלי מים, באורו, ציה ע"י חום השמש. ועיף ע"י אדים הארסיים הנעצרים ביסוד המורכב. ובלי מים, העדר מקורות ומעינות:

 

(ג) וְלֹא תִשְׁעֶינָה עֵינֵי רֹאִים וְאָזְנֵי שֹׁמְעִים תִּקְשַׁבְנָה:

מלבי"ם ולא תשעינה – לעומת שאמר (למעלה ז') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע,

ואמר שם שזה ימשך עד שאו ערים מאין יושב, ואז מצבת בם זרע קדש מצבתה, והם יראו וישמעו ויבינו, שהוא בימי חזקיה.

אמר שעתה תתקיים נבואה זאת, כי לא תשעינה עיני רואים – נגד עיניו השע, ואזני שמעים – נגד אזניו הכבד:

 מלבי"ם חלק באור המלים שמעים תקשבנה – קשב מרחוק, כמ"ש בכל מקום שנזכר שיתוף זה, ומוסיף שגם תקשבנה, וכ"ש שישמעו:

 

(ד) וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת:

מלבי"ם ולבב נמהרים – נגד השמן לב העם הזה, ולא שיבין לקנתר וללעוג רק יבין – כדי לדעת

ומוסיף לא לבד שיבינו בעצמם, כי גם לשון עלגים תמהר לדבר צחות – וללמוד לאחרים

(גם לעומת שאמר שיעמוד נגד היזק הד' יסודות, אמר כי גם החושים ראיה שמיעה דבור וכחות השכל יתחזקו ע"י):

 

(ה) לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ:

מלבי"ם לא יקרא – לא תהיה חנופה עוד לאמר לרע טוב ולטוב רע, כי זה מורה פחיתות הדור,

והנה הנבל הוא הרע בנגלהו ובמצפונו, לשמים ולבריות,

אבל הכילי הוא הנוכל בערמה ורעתו צפון בלב אבל ישמרהו מגלותו, וכן הנדיב גדול מן השוע,

אומר כי תחת שעד עתה היו חונפים לקרא לנבל נדיב, מעתה לא לבד שלא יקרא לנבל נדיב

כי גם לכילישאינו רע כ"כ כמו הנבל לא לבד שלא יקרא לו נדיב,

אף גם לא יאמר לו שוע – שהיא מדרגה קטנה מן הנדיב:

 מלבי"ם חלק באור המלים כילי – מענין ארור נוכל, בנכליהם אשר נכלו, החושב עצות רעות וכליותיו יועצים רע,

ושוע לא נמצא רק הפך הדל, ולא נכר שוע לפני דל, לא כן נדיב הוא שוע ולו רוח נדיבה, והכילי אינו שוע,

אבל הנבל לערך הנדיב, כערך שני הקצוות המתנגדים במדות, (משלי י"ז ז'):

רש"י שוע – לשון אדון שהכל שועין ופונין אליו:

 

(ו) כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר:

מלבי"ם כי נבל – חושב פחיתת הנבל בשני ענינים,

א] שהוא רע בנגלהו ובמצפונו, כי בנגלהו נבלה ידברבפרהסיא בלא בושה,

ובמצפונו ולבו יעשה און – שיגמור מעשה האון גם בלבבו, ומצפונו.

ב] שרעתו מתפשטת על שלשה ענינים שבהם תלוי שלמות האדם,

1] באמונות, 2] במעשים שבין אדם למקום, 3] במעשים שבין אדם לחברו,

נגד המעשה בין אדם למקום אומר לעשות חנף – המצות שעושה הם בחנופה להתגאות בהם או מפני תועלת אחר לא לשם ה',

נגד האמונות אומר לדבר אל ה' תועה – שאמונתו כוזבת ומוטעת,

ונגד המעשים בין אדם לחברו, להריק נפש רעב – ולגזול את של חברו:

 

(ז) וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים הוּא זִמּוֹת יָעָץ לְחַבֵּל ענוים עֲנִיִּים בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט:

מלבי"ם וכלי – הגם שהכילי אין רע כ"כ כמו הנבל, וטוב ממנו בשני ענינים,

א] שרעתו אינה גלויה כ"כ.

ב] שאינו חוטא רק במצות שבין אדם לחברו, לא באמונות ובמצות שבין אדם למקום,

מ"מ אינו ראוי שיקרא נדיב-

א] כי כליו – ונכלותיו ומחשבותיו רעים

ב] כי הוא זמות יעץ – שיעץ עצות בסתר לחבל עניים באמרי שקר – והוא בצד זה גרוע מן הנבל שכלבו כן פיו,

אבל הנוכל הזה שמסתיר רעתו יחבל עניים ע"י שקרים, וגם בעת ידבר אביון – משפט,

אף שמשפטו ברור וידוע טוען טענות שקרים וגוזל ע"י כן חלק חברו, ואיך א"כ יקרא נדיב, הלא:

 

(ח) וְנָדִיב נְדִיבוֹת יָעָץ וְהוּא עַל נְדִיבוֹת יָקוּם:

מלבי"ם ונדיב – הוא בהפך, כי הוא נדיבות יעץ – עצת לבו ומצפונו הוא מלא נדיבות לוותר משלו.

 והוא על נדיבות יקום – מבואר במ"ש החוקר כי גדר הנדיב שלא תהיה הנדיבות ענין מקרי בלתי נדרש לעצמו,

בעבור איזה תכלית חוץ מן הנדיבות בעבור אהבת עצמו, לשם ותפארת או בעבור ענין אחר מדומה,

עד שהוא עצמו הוא תכלית הנדיבות, והנדיבות רק אמצעי אליו להגיע על ידו אל הדבר הטוב בעיניו,

באופן שהנדיבות קיים ונצב עליו, והוא היסוד אליו,

רק צריך שתהיה הנדיבות ענין עצמי נדרש לעצמו, יבוז בעבורו אהבת עצמו וכל תועליות וערבות המדומים,

כולם לא יהיו רק אמצעים אל הנדיבות שהיא התכלית להם והיסוד אשר עליו ישענו באופן שהוא עצמו על נדיבות יקום, לא שהנדיבות יקום עליו:

 

(ט) נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי:

רד"ק נשים – כתרגומו מדינן, וכן בנות כרכין, אמר כנגד ערי יהודה שהיו חושבות להיות שאננות ובטוחות אמר להן אע"פ שאתם בוטחות עתה עוד תרגזנה:

מלבי"ם נשים שאננות – מליצה זו מתאחדת עם מה שאמר (עמוס ו') הוי השאננים בציון והבוטחים בהרי שמרון,

כי השאנן הוא היושב שקט, אף שאינו בוטח בגבורתו, הוא שאנן מצד שאין לו מלחמה עם שום אדם,

והבוטח הוא הבוטח על גבורתו הגם שאינו שאנן ויש לו מלחמה,

ובני ציון [-יהודה] לא היו בוטחים בגבורתם אז, אבל היו שאננים כי סנחריב לא לחם אתם,

ובני הר שומרון שהם שבט אפרים לא היו שאננים כי מלך אשור לחם אתם, אבל היו בוטחים על גבורתם,

וכן קרא פה לבני ציון ויהודה נשים שאננות, ולבני אפרים בנות בוטחות,

כי מלכות יהודה התחילה בימי דוד ושלמה, ואחר כך נפרדה מאתה מלכות אפרים בימי רחבעם, ובזה דמתה יהודה כאשה שילדה בת מולכת שהיא אפרים. ואפרים כבת צעירה במלכותה מציון:

 מלבי"ם חלק באור המלים שאננות בטחות – שאנן הוא ההפך של שאון המורה קול המולה גדולה,

ושאנן מורה שיושב לבדו לא ישמע קול מטריד. יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש (איוב ג'),

והבוטח הוא ע"י גבורתו. ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה (משלי א'), בטח ע"י כח עצמו,

ושאנן ע"י שלילת מטריד מחוץ שהוא הפחד רעה. ואמר לשאננות שמענה קולי, ולבוטחות האזנה אמרתי,

כי הבוטחות [-שומרון] להם הדבר נוגע, ולהם יאמר אמרתו,

והשאננות [יהודה] הם ישמעו רק הקול להיות להם הדבר למשל ולימוד (כנזכר לעיל כ"ח כ"ג):

 

(י) יָמִים עַל שָׁנָה תִּרְגַּזְנָה בֹּטְחוֹת כִּי כָּלָה בָצִיר אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא:

מלבי"ם ימים על שנה – תיכף אחרי כלות השנה באחד בתשרי עוד ימים מועטים אחריו,

תרגזנה בוטחות – ירגזו בני אפרים הנקראים בנות בוטחות,

כי בעת שכלה בציר – בסוף הקיץ, הגם שבצרו שדותיהם בסוף השנה והיו עדיין בשלוה,

מ"מ אסף בלא יבא – לא יאספו תבואתם הביתה כי לפני חג האסיף יבא האויב עליהם:

 

(יא) חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת רְגָזָה בֹּטְחוֹת פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם:

מלבי"ם חירדו – ואתם שאננות – שהם שבט יהודה הגם שעליכם לא בא האויב, מ"מ חירדו גם אתם שאננות על רגזה של בטוחות,

 כי הרוגז של הבוטחות שהם בני אפרים נוגע גם אליכם, וצריכים גם אתם לחרוד פן גם עליכם יבא האויב,

כי הבת הבוטחת שהיא אפרים היא עתה פשוטה – האויב פשט מלבושיה החיצונים.

ואח"כ ועורה – פשט מאתה גם הכתונת עד שנשארה ערומה, רק וחגורה על חלצים – לכסות בשר ערוה:

 מלבי"ם חלק באור המלים רגזה – שם, ונסמך, ונעלם אצלו מלת על, על רוגז של בוטחות.

החרדה היא לפני הצרה, והרוגז בעתה:

 

(יב) עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים עַל שְׂדֵי חֶמֶד עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה:

רש"י על שדים סופדים – יטפחו על לבם. (על שדי חמד – על שדות) חמדתן,

ומ"א על חכמי סנהדראות שהם כשדיים המניקים יספדו,

ועל עיר חמדתן שתחרש כשדה ועל גפן פוריה הם ישראל שנקראו גפן ממצרי' תסיע:

מלבי"ם על שדים – מצייר כי במעמד הזה שהם ערומים מבגדיהם ספדים עתה על שדים – שהלואי היתה כבת קטנה ערומה שיונקת עכ"פ שדי אמה,

והוא במשל הלואי היו להם שדותיהם שימצאו שם לחם, אם אין להם לבוש,

ומפרש מה הם השדים על שדי חמד – שחסרים להם, אם תשאל איפה הם שדותיהם ?- אומר, כי:

 

(יג) עַל אַדְמַת עַמִּי קוֹץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה כִּי עַל כָּל בָּתֵי מָשׂוֹשׂ קִרְיָה עַלִּיזָה:

מלבי"ם על אדמת עמי קוץ ושמיר יעלה – עד שיהיו השדות חרבים:

 כי על – ר"ל לפעמים תשחת הארץ ע"י שהאויב מתפשט בכפרים ועל השדות,

אבל פה יהיה בהפך כי הטעם שיעלה על אדמתם קוץ ושמיר יהיה מפני שכבר קדם הקוץ ושמיר על כל בתי משוש – וגם על קריה עליזה – ברבת עם,

שהערים הוחרבו תחלה כי גלו יושביהם, ועי"כ יהיו השדות שוממים, יען שאין איש בארץ לעבדם ולשמרם:

 מלבי"ם חלק באור המלים קוץ שמיר – כמו שמש ירח, ונמשך בכפל, כי קוץ שמיר יעלה על כל בתי משוש:

 

(יד) כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ הֲמוֹן עִיר עֻזָּב עֹפֶל וָבַחַן הָיָה בְעַד מְעָרוֹת עַד עוֹלָם מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים מִרְעֵה עֲדָרִים:

מלבי"ם כי ארמון – המאמרים מגבילים,

נגד מ"ש שעלה קוץ ושמיר על כל בתי משוש – אומר הטעם כי ארמון נטש – מיושביו,

ונגד מ"ש שעלה קוץ ושמיר על קריה עליזה – אומר הטעם כי המון עיר עזב,

עפלשיעור הכתוב בעד מערות היה עפל ובחן משוש פראים עד עולם – הפראים והעדרים שגרו עד הנה במערות,

עתה לקחו הפראים לעצמם בעד המערות שדרו בהם, דירות טובות מאלה,

שמעתה הם גרים בעופל ובחן במבצרים חזקים, והחזיקו בבתים האלה להיות שלהם עד עולם.

שתחת שהיו עד הנה במערות ישישו עתה בהמבצרים והעדרים ירעו שם, וזה ימשך:

 מלבי"ם חלק באור המלים נטש, עזב – בארתי בפי' (מ"א ח' נ"ז).

ומלת בעד, פי' מחיר, כמו עור בעד עור, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו:

 

(טו) עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל וכרמל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב:

מלבי"ם עד יערה – וישפך עלינו רוחרצון ממרום – שירצה ה' להושיענו,

ואז והיה – מקום החרב עתה כמדבר מלא תבואות ככרמל,

והכרמל – שהיא ארץ יהודה שלא חרבה יהיה אז מלא אנשים כיער המלא עצים:

 מלבי"ם חלק באור המלים יערה – שפיכה ויציקה – כמו ותער כדה אל השוקת, ושפכתי על בית דויד רוח חן ותחנוניה:

 

(טז) וְשָׁכַן בַּמִּדְבָּר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בַּכַּרְמֶל תֵּשֵׁב:

מלבי"ם ושכן, המשפט – בין אדם לחברו,

ישכן גם במדבר – שיתהפך אז לשדה תבואות וישמרו משפט שלא יקריבו שדה בשדה,

והצדקה – בין אדם למקום תשב – בקביעות בכרמל – שהיא ירושלים ובנותיהם שם יעבדו את ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים משפט וצדקה – משפט בין אדם לחברו, וצדקה בין אדם למקום בכל מקום כנ"ל (א' כ"ז):

 ושכן, תשב – ישיבה קבע, ושכינה עראי כנ"ל (י"ג כ') שהצדקה תהיה עקר, ומשפט טפל, תורתם קבע ומלאכתם עראי:

 

(יז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם:

מלבי"ם והיה – עבודה היא כבדה ממעשה, והשקט ובטח הוא מדרגה יותר גדולה מן שלום, (כמ"ש בבאור המלות),

והנה הצדקה שהם המצות שבין אדם למקום, נחלקים לשני ענינים,

יש מצות שכליות, הבאים לקבוע אמונה או מוסר, והאדם עושה אותם בנפש חפצה מפני שמכיר תועלתם וזה קרא מעשה הצדקה, ושכר המעשה הזאת יהיה שלום,

ויש מצות חוקיים שאין טעמם נודע כמו הקרבנות ועניניהם, והוא עושה אותם מצד עבודה כעבד השומע מצות אדונו הגם שאינו מכיר טעמם ותועלתם,

וזה קרא עבדת הצדקה – ושכר מצות אלה יהיה גדול יותר, שהוא השקט ובטח – שהוא גדול משלום,

וגם עד עולם – בלי הפסק:

 מלבי"ם חלק באור המלים מעשה עבדה – הבדלם מבואר. עבודה, מציין מעשה שיש עמו עמל ויגיעה רבה.

והשקט ובטח יציינו שניהם מנוחת הנפש והרוח. השקט, מן הזעף הפנימי. והבטחון, חוזק הלב על העתיד,

ההשקט ענין שוללי [נ' דר"ל לשלול הזעף הפנימי] והבטחון ענין חיובי, ודברתי מהבדלים אלה בכ"מ בפירושי:

ושלום קל מהם כי יזכר לרוב על הצלחה מורגלת חיצונית:

 

(יח) וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת:

מלבי"ם וישב עמי בנוה שלום – הנוה שהם דירת הצאן יהיה שלום באין בוזז ושולל,

וגם המנוחות – שהם הערים הפרזים יהיו שאננים – באין קול המיה משבית המנוחה,

והמשכנות – שהם ערי המבצר יהיו מבטחיםבחזקם, עי' באור המלות:

 מלבי"ם חלק באור המלים נוה – עיקרו על נאות צאן, ועל דירת האדם הוא מושאל תמיד.

ומנוחה קטן ממשכן, ינוח האדם לפעמים רק מן הטלטול, והשכינה נמשכת יותר מן המנוחה.

וכבר כתבתי כי השאנן מציין העדר השאון והרגש וההמולה, והוא הכפרים וערי הפרזות,

והבטחון מציין הגבורה והחוזק והוא במבצרים ובמשכנות הקבועים בתקפם:

 

(יט) וּבָרַד בְּרֶדֶת הַיָּעַר וּבַשִּׁפְלָה תִּשְׁפַּל הָעִיר:

מלבי"ם וברד ברדת היער – היער והשפלה שניהם היו בחלק יהודה,

השפלה שהוא מחלק של יהודה (יהושע ט"ו ל"ג) החריב סנחריב,

כי לכיש ולבנה שהחריב סנחריב (לקמן ל"ז ח') היו מערי השפלה (יהושע ט"ו ל"ט מ"ב), וכן היער שהחריבו היה בגבול ההוא (לקמן ל"ז כ"ד. מיכה ז' י"ד יחזקאל כ"א ב').

עפ"ז אומר ברד – היינו בעת ירד הכל ונחרב,

ומפרש ברדת היער – בעת ירד ונחרב היער – ובשפלה – בחלקו של יהודה.

 תשפל העיר – ששפלו כל הערים אשר בשפלה, וירדו ממדרגתם, בעת ההיא שנחרב הכל:

 מלבי"ם חלק באור המלים וברד ברדת – שרשו ירד. והב' ב' הזמן, בעת רד, בעת רדת היער:[רש"י וברד ברדת היער – על כרחך אין ברד זה שם דבר שהרי נקוד חציו קמץ וחציו פתח בל' פעל].

 ושפלה – שם המחוז, הנגב והשפלה. וב' בשפלה ב' המקום:

 והעיר – שם המין כמו ויהיה לי שור וחמור, ופי' ישפלו הערים:

 

(כ) אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר:

מלבי"ם אשריכם – דורו של חזקיה הנשארים, אשר יזרעו על כל מקום מוצאי מים, וזריעתם תצמיח לשלח שמה רגל השור והחמור כמ"ש (למעלה ז'), וכל ההרים אשר במעדר יעדרון וכו' והיה למשלח שור ולמרמס שה, שהשפלה תחרב אבל ההר ישאר כי לא יבא האויב שמה:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב