ישעיה

ישעיהו פרק לג

(א) הוֹי שׁוֹדֵד וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד וּבוֹגֵד וְלֹא בָגְדוּ בוֹ כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ בָךְ:

מלבי"ם הוי שודד – מסב פניו אל סנחריב, הה אתה שודד גוים רבים, והלא אתה לא שדוד מדוע שדדת אחרים?

וגם אתה בוגד בעמים שכרתו אתך ברית, והלא לא בגדו בך ומדוע אתה בוגד בבריתך?

אבל דע כי כהתמך לשוד אז תושד – כמ"ש (למעלה י') כי יבצע ה' את כל מעשהו בהר ציון אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ואז יבגדו בך – כי בניו הכוהו בחרב:

 מלבי"ם חלק באור המלים כהתמך. – שרשו תמם:

 וכנלותך – שרשו נלה, ענין השלמה וחברו לא יטה לארץ מנלם:

 הגרי"ז הלוי הוי שודד כו' והביאור בזה אמר הגר"ח זצ"ל,

דהנה יש חיות טורפות שהארס הוא כח החיות שלהן, ואם לא יטרפו הרי מחלה בקרבן, וזהו שהוסיף כהתמך וגו'

הנך שודד כל כך, שאם התמך שודד, אזי תושד.

שהשוד נעשה כח החיוּת שלכם, וכשלא תמלאוהותחלשו, ויהא אזי ביכולת לשדוד אתכם:

 

(ב) ה' חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה:

רש"י היה זרועם – של שדודים ביד השודד. לבקרים – מדי יום יום כשהוא מיצר להם אף ישועתינו תהיה בעת צרה:

מלבי"ם ה' חננו – מסב פניו אל השם, אתה ה' עשה אתנו חנינה הגם שאין אנו ראוים מצד מעשינו,

הלא לך קוינו – וראוי שנוושע בעבור זה,

היה זרועם – ואורם* של עשרת השבטים שחשׁך להם היום והלכו בגולה,

היה להם אור זרוע לבקרים – בעת יבא הבקר, שהוא בעת הגאולה,

אבל אנו ישועתנו תהיה בעת צרה – לנו לא תמתין על עת הבקר,

רק תושיע לנו בעת צרה בעוד ליל בעת שיצור על ירושלים:

 מלבי"ם חלק באור המלים זרועם – מענין אור זרוע לצדיק, אורם, והעד לבקרים. [ולרש"י מל' זרוֹע].

ונגד לבקרים אמר עת צרה, כי בקר, יציין עת ישועה ואורה:

 

(ג) מִקּוֹל הָמוֹן נָדְדוּ עַמִּים מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ גּוֹיִם:

מלבי"ם מקול, אם מקול המון – של בני אדם שהם מחנה סנחריב נדדו עמים רבים ממקומם על ידו,

כ"ש כי מרוממתך – אתה ה' ינפצו גוים – שהם מחנה סנחריב:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ג) עמים – חשובים מן גוים, כנ"ל (א' ד'): [מצ"צהמון – מלשון המיה].

 

(ד) וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שׁוֹקֵק בּוֹ:

רד"קורז"ל פירשוהו בימי חזקיהו וכך אמרו, אמר להם נביא לישראל אספו שללכם, אמרו לו לבוז או לחלק?

אמר להם אוסף החסיל, מה אסיפת החסיל זה כל אחד ואחד לעצמו אף שללכם כל אחד ואחד לעצמו,

אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו?

אמר להם כמשק גבים שוקק בו, מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם מיד טהור: [לחז"ל ורש"י ורד"ק אוסף שלל האויבים ע"י ישראל, משא"כ למלבי"ם:]

מלבי"ם (תשובת ה'), ואסף – השם משיב אל המתפלל, דעו כי הגם שיאסוף שללכםוממונכם, כמו שאוספים את החסיל בעת אשר משק גבים – של מים שוקק ומשקה בו – בהחסיל,

שבעת יהיה גשם והגבים ימלאו מים והחסיל יטבע בם וימות אוספים אותו בקל,

וכן אספו מחנה אשור את שללכם, מ"מ לא הפסדתם בזה מאומה, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים כמשק גבים – מַשַק מענין משקה וכן שוקק, והכ"ף כ' הזמן, בעת ישוקו הגבים בו.

וגבים נקעים מלאים מים. באו על גבים ולא מצאו מים: ובו – מוסב על החסיל:

 

(ה) נִשְׂגָּב ה' כִּי שֹׁכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:

מלבי"ם נשגב ה', ה' הנשגב מצד ששכן מרום,

הוא מִלא את ציון – באוצרות אחרים יקרות ונשגבות מן השלל שאבדו,

והם משפט וצדקה – שעי"ז שבו אל ה' והתחילו לעשות משפט וצדקה, וזה יקר מן השלל וכל כלי חמדה:

 

(ו) וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ:

מלבי"ם והיה – תחת חוסן השלל שאבדתם, הרוחתם חוסן אחר,

כי אמונת עתיך – מה שהאמנתם בה' בעתים הרעים הללו ולא נסוג לבכם מאמונתו,

זה היה לכם חוסן והון חזק של ישועות של חכמת ודעת, חוסן זה של חכמה ודעת ה' הרוחתם,

ואם תשאלו ולאן תניחו החוסן הזה לאוצרו שמה?

משיב יראת ה' היא אוצרו – היראה הוא האוצר ששם תאצרו את החכמה והדעת שהרוחתם, לשמרו שם באוצר עד עולם,

ר"ל ע"י יראת ה' תתקיים החכמה והדעת בידכם, כמו שיתקיים החוסן אם יונח באוצר:

 מלבי"ם חלק באור המלים חסן, אוצרו – חוסן דבר חזק, והאוצר בו אוצרים החוסן (עי' למעלה כ"ג י"ח). ותי"ו חכמת ודעת כתי"ו של ציצית נובל, אל תתני פוגת לך:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב +ישעיהו לג+ והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו'?

עתיך – זה סדר מועד, חסן – זה סדר נשים, ישועות – זה סדר נזיקין, חכמת – זה סדר קדשים, ודעת – זה סדר טהרות. ואפילו הכי +ישעיהו לג+ יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה.

ביאור:

אמונת – זה סדר זרעיםרש"י – שעל אמונת האדם [-בהשי"ת] סומך להפריש מעשרותיו כראוי.

תוספות אמונת זה סדר זרעים – מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע.

מהרש"א ועי"ל דעל מסכת ברכות שהיא הראשונה בסדר זרעים קאמר אמונת ע"ש מאה ברכות שנזכרים בה וגדול העונה אמן עליהם:

עתיך – זה סדר מועד, מהרש"א שבאו לעתים כמ"ש יודעי בינה לעתים:

חוסן – זה סדר נשיםרש"י חוסן – לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין.

מהרש"א נוטריקון מאותיות דחסן ח'לק ס'דר נ'שים וכה"ג דרשו נוטריקון:

ישועות – זה סדר נזיקין רש"י סדר נזיקין – מושיען, מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון.

מהרש"א יובן ע"פ מ"ש בריש פ"ק דבבא קמא דנזקי דארעא ד' אבות רומזים על נזקי שמים ד' דבעי רחמי להושיע אותנו ולהצילנו מהם:

חכמת – זה סדר קדשים, ודעת – זה סדר טהרות. רש"י -דעת – עדיף מחכמה.

 

(ז) הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן:

ארבעה פירושים למילה אראלם שהיא יחידנית בכל התנ"ך:

רש"י הן אראלם צעקו חוצה – היה הנביא מתנבא נחמות ואומר שהפורענות כבר אכלוהו ומעתה אקום ואנשא לגאלם, הן על אראלים שלהם הוא המזבח כבר צעקו וספדו בחוצותם וברחובות' בבכי ונהי.

מלאכי שלום – מלאכי שליחותם שהיו רגילין לבשר שלום מר יבכיון ואומרים נשמו מסילות שבת עובר אורח:

רד"ק הן אראלם – פרשה זו על הפורענות הבאה לישראל קודם מפלת מחנה אשור:

 ואראלם – מלאכים, כי אראל שם למלאך, וכן רז"ל זכרו המלאך בזה השם ואמרו נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש, כי כמו שמלת מלאך יאמר על שליח גופני ועל שליח רוחני כן מלת אריאל,

וי"ת מלת אראלם בשתי מלות, כלומר אֵרָאֶה לָהַם, וכן תרגומו הא כד אתגלי להון יצוחון במרר, איזגדי עממיא דאזלו לבסרא שלם תבו למהוי בָכן במריר נפש:

מלבי"ם (תשובת המתפלל) הן אראלם – גבוריהם של מחנה אשור צעקו חוצה – חוץ לירושלים, שהם רבשקה ואנשיו אשר קראו בקול גדול יהודית לחרף אלהים חי,

וגם מלאכי שלום – המלאכים ששלח חזקיהו אל סנחריב לעשות שלום עמו מר יבכיון – ובפיהם בשורה רעה לאמר הן כבר:

 מלבי"ם חלק באור המלים אראלם – גבוריהם, כמו והוא הכה את אריאל מואב:

 

(ח) נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ:

רד"ק הפר ברית מאס ערים – פירש אדוני אבי ז"ל

היו ישראל אומרים כבר הפר בריתו האל עמנו ומאס ערינו – הפך מה שאמר עיני ה' אלהיך בה:

 לא חשב אנוש – לא חשב אותנו לכלום וי"ת על דאשניאו וגו':

מלבי"ם נשמו מסלות – וגם אין עובר בצדי הדרכים כי שבת עבר ארח – לגמרי,

והאויב אשר הפר ברית – שהיתה לו עִם חזקיהו,

הן מאס ערים – אינו רוצה כלל שישארו הערים על תלם להיות לו למס עובד,

וגם לא חשב אנוש – להשאיר עכ"פ מדלת עם הארץ לכורמים וליוגבים כי הוא משמיד ומכלה את הכל, עד שכבר:

 

(ט) אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּעֲרָבָה וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל:

מלבי"ם אבל ואמללה ארץ – יהודה בכלל,

והחפיר לבנון – כי החריב היער ואח"כ החריב גם השרון – עד שהיה כערבה,

ואח"כ נוער גם בשן וכרמל – חושב כסדר שכבש והחריב:

 (תשובת ה') – אולם עתה שהחריב את הכל:

 מלבי"ם חלק באור המלים אבל אמללה – ע"ל (כ"ד ד'), אומלל יותר מאבילות, וכן קמל מן החפיר,

וארץ זכר ונקבה, שרץ ארצם צפרדעים:

(י) עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' עַתָּה אֵרוֹמָם עַתָּה אֶנָּשֵׂא:

רש"י עתה אקום – מרוב רעות שעשה האויב לעמי לא אתאפק עוד עתה אקו' וארומם ואנשא:

מלבי"ם עתה אקום יאמר ה' – להושיע, כמ"ש (למעלה י"ח) אשקטה ואביטה במכוני,

עתה ארומם – על אשור, ועתה אנשא – בפי כל הבריות ע"י נפלאותי:

 מלבי"ם חלק באור המלים ארומם אנשא – ארומם מעצמי, אנשא ע"י שיכירו יכלתי כנ"ל (ב' י"ד):

 

(יא) תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם:

מלבי"ם תהרו – אתם מחנה אשור, הריתם חשש – שהוא ראש השבולת.

ובזה ילדתם קש – שהוא השבולת עצמה,

ורוחכםהדבור שיצא מפיכם שהוא החירוף והגידוף אשר ביד מלאככם חרפתם ה',

זה יהיה האש אשר תבער בקש שהיא פעולתכם והאוכל אתכם:

רד"ק תהרו חשש – אומר כנגד העמים אשר במחנה מלך אשור, וקורא המחשבה הריון והמעשה לידה,

והם חשבו ללכוד ירושלם ולא עלה בידם, הנה מחשבתם הבל ומעשיהם תהו, וזהו חשש וקש, וחשש הוא הקש הדק:

 רוחכם אש תאכלכם – מחשבתכם תהיה אש שתאכל אתכם,

כלומר כי בעבור שבאתם לירושלם וחשבתם ללכדה תצא אש ה' שתאכלכם והוא מלאך ה' שהכה במחנה אשור,

וכנה אותה המגפה בשרפת אש, וכן למעלה בפרשת לכן ישלח האדון, ושם הארכנו בפירושו:

 

(יב) וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ:

רש"י כסוחים – קצוצים, כסוחים כמו (ויקרא כא) לא תזמר ת"א לא תכסח:

 רד"ק …ואמר כסוחים לפי שהקוצים שאינם כרותים אלא מחוברים הם למים ולא ידלקו במהרה אבל כשהן כרותים והם יבשים ידלקו במהרה כן תהיה המגפה בפתע:

מלבי"ם והיו עמים משרפות שיד – הסיד שומר חומו ימים רבים אבל לא יתלהב מהר,

והקוצים היבשים הם יצתו מהר אבל לא ישמרו האש בקרבם,

אומר העמים יהיו דומים כמשרפות שיד – השומרים להב האש ימים רבים,

וגם כקוצים כסוחים אשר יצתו תיכף – ר"ל שבקל תבער בם אש ה' ותאכל בקרבם ימים רבים:

 

(יג) שִׁמְעוּ רְחוֹקִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וּדְעוּ קְרוֹבִים גְּבֻרָתִי:

רש"י רחוקיםהמאמינים בי ועושים רצוני מנעוריהם. קרוביםבעלי תשובה שנתקרבו אלי מחדש:

מלבי"ם שמעו – רחוקים כי שמועה זו תתפשט למרחוק,

וגם ודעו קרובים גבורתי – כי השמועה הנפלאה תתפשט במרחק ביתר פליאות וספורים מבקרוב,

אבל פה גם הקרובים ידעו גודל הנס:

 

(יד) פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם:

מלבי"ם פחדו – הנה החוטאיםשלא האמינו בה' פחדו בציון – מפני סנחריב הנלחם על ציון.

 והחנפיםהצבועים, שבושו מלומר בפה שהם פוחדים ואין מאמינים בה' –

מ"מ אחזה אותם רעדת הגוף – עד שפחדם היה ניכר לכל ע"י הרעדה,

כי אמרו מי יגור לנו – פה בציון תוך אש אוכלה – שהוא מחנה האויב,

ומי יגור עם האויב הנורא הזה הלא הוא מוקדי עולם שכבר שרף רוב הישוב,

ואיך נגור ונבטח בציון. משיב ה' להם מה תיראו, הלא מי שהוא:

 מלבי"ם חלק באור המלים רעדה – תנועת הגוף בסבת הפחד. וחנפים צבועים בכ"מ:

 

(טו) הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע:

מלבי"ם הולך צדקות – שהוא חזקיהו הוא מרומים ישכן – ולא יירא מפני האויב,

הלך צדקות – במצות שבין אדם למקום,

ודבר מישרים – בדעות ואמונות,

מואס – בדברים שבין אדם לחברו הוא ממאס בריוח שיוכל לסבב ממנו מעשקות והפסד לחברו,

ונער כפיו – מצד שהיה מלך עושה משפט תמיד לא לקח מנחה משום אדם כמו שהיה אז דרך המלכים,

מפני שהיה ירא פן יהיה אח"כ לאיש הזה דין אצלו ואף שיחזיר לו אז המנחה מ"מ תמך בשוחד לפי שעה,

וגם לא קבל לשון הרע על שום אדם עד שאם בא מי לאמר לו שמרד אדם נגדו ונתחייב ראשו – אטם אזנו משמע

וגם עצם עיניו שלא יראה ברעכלל בל יבא ע"י לידי חמדה ותאוה:

 

(טז) הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים:

מלבי"ם הוא – ר"ל המלך חזקיה הזה אין לו להתירא מן האש האוכלה,

כי מרומים ישכן – ולא יוכל האויב לקרב אליו וגם [ישכון] במצדות סלעים – ולא יוכל האויב לכבשו,

ופן תחשוב שע"י שיצור עליו האויב ימים רבים לא ימצא לחם או מים ועי"ז יוכרח להמסר אליו,

אומר כי לחמו נתן ומימיו נאמנים – ואין לכם להתירא עתה מסנחריב:

 

(יז) מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ, תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים:

מלבי"ם מלך – לעומת מה שאמר שע"י צדקת חזקיהו המלך יש להם לבטוח ושלא להתירא מן מחנה אשור,

אומר אבל באמת בעת שתחזינה עיניך מלך ביפיו – עת תביט על חזקיהו בעת יפיו, היינו בעת יתראה בהדרו הדרת מלך,

תראינה ארץ מרחקים – ר"ל (עיניך) אשר תראינה ג"כ (יופי מלך) ארץ מרחקים היינו מלך אשור ביפיו ברוב חיילותיו,

אם אחר שראית בעיניך מלך אשור ביפיו, ברוב צבאיו וגדודיו, אם אח"ז תראה ג"כ מלך חזקיהו ביפיו ותעריך זה מול זה, ידעתי כי אז:

 מלבי"ם חלק באור המלים תחזינה, תראינהראה, בעין בשר. וחזה בעין הפנימי כנ"ל (למ"ד יו"ד). וגדולת אשור ראתם העין, אבל יופי חזקיהו לא בחיל כי אם ברוח לא ראה רק חזה איש הרוח:

 

(יח) לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים:

מלבי"ם לבך יהגה אימה – ותירא מאד מפני סנחריב, כי אז תאמר בלבך איה סופר – אם חזקיה רוצה להתערב ללחום נגד סנחריב איה הסופר שלו שיספור רוב מחנותיו וצבאיו? כמו שהיה למלך אשור סופרים מיוחדים ע"ז לספור ולמנות רובי מחנותיו,

ואיה השוקל – המיוחד לשקול הכסף אל האוצרות כמו שצריך למלך גדול כזה,

ואיה סופר מספר המגדלים – אשר משם ילחמו עם האויב,

ותפחד בלבך כי לא תראה אצל חזקיהו מכל הכבוד הזה מאומה, ואיך יצליח במלחמה, כן יהגה לבך אימה, אבל בכ"ז אני אומר לך, יבטח לבך. כי:

 

(יט) אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה:

מלבי"ם את עם נעז – וחזק של סנחריב, לא תראה עוד – כי יאבדו ויכרתו מפניך,

העם – אשר הם עמקי שפה – לא תראה עוד רק:

מצודות דוד עם עמקי שפה – העם אשר שפת לשונם עמוק וקשה להבין. נלעג לשון – מי שאינו מכיר הלשון ידמה לו שמדבר בהפך תכונת הדבר ואין הבנה לדבריו

 

(כ) חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ:

מלבי"ם חזה ציון – רק ציון תחזה איך שתהיה קרית מועדנו – שילכו כולם אליה לרגל,

(תחת שתחלה הושיבו מלכי ישראל שומרים על הדרכים שלא ילכו לרגל)

ועיניך תראינה ירושלם – הגם שלא תוכל לצייר לך ירושלים כציור קרית מלך רב ונורא שי"ל מחנות רבות וערי מבצר,

הנה תצייר אותה בציור אחר יותר יפה,

כאילו הוא נוה – למרבץ צאן והוא שאנן – ושקט ודבר אין לה עם אדם,

ובתוכה תראה אהל של הרועה שהוא חזקיה, שהוא כציור רועה צאן,

אשר אם האהל בל יצען – ויתרגש בפנימותו (היינו אם ילך בדרכי ה' ויהיה לבבו שלם עם אלהיו)

אז בל יסע יתדתיו, ואף חבליוהקושרים את האהל בל ינתקו:

 מלבי"ם חלק באור המלים חזה ציון – תראינה ירושלים. שאננות ירושלים תראה העין,

וקדושת ציון מקום המקדש והשכינה רק חזיון הנפש היה:

 ויצען – מענין צועה ברוב כחו (לק' ס"ג) זועת הרוח הפנימי:

 

(כא) כִּי אִם שָׁם אַדִּיר ה' לָנוּ מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ:

מלבי"ם כי – מבאר מדוע בל יסע האהל הזה לנצח?

כי אם ה' יהיה שם אדיר לנו – באהל הזה, אם ה' האדיר יהיה לנו שם בנוה ובאהל הנזכר לאדיר ומשגב,

אז גם אם יתהפך הנוה השאנן הזה להתהוות מקום נהרים יארים רחבי ידים – שהוא ההפך מנוה שאנן,

שיהיה המקום הזה מקום נהר גדול, עד שהאהל שבו, לא ידמה כאהל רועים העומד בנוה שאנן,

רק כספינה המטורפת בים הגדול אשר סביבה,

והמלך אשור ידמה במליצה לצי אדיר ההולך בנהר הזה לתפוס את הספינה המטורפת בים הגדול אשר סביבה וללכדה,

מכל מקום אם יהיה שם אדיר ה' לנו אז בל תלך בו אני שיט גם במקום יאורים שדרך אניה לעבור שם,

וכ"ש שלא תלך בנוה שאנן וגם צי אדיר לא יעברנו,

(והנמשל שהגם שירושלים שהיתה שאננה כמ"ש נשים שאננות, עברו בה מי הנהר העצומים והרבים מלך אשור ואת כל כבודו (למעלה ח')

והמלך אשור נדמה כצי אדיר ההולך תוך ים מחנותיו, להטביע הספינה הקטנה מלכות יהודה תוך מימי מחנהו הרבים, ה' אדיר לנו, ולא יכול לעבור שמה):

 מלבי"ם חלק באור המלים אם שם אדיר – אם מלה תנאית, והבדל נהרים יאורים (למעלה י"ט ו'):

 ואני שיט – קטן: וצי – גדול, ספינת מלחמה:

 

(כב) כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ ה' מְחֹקְקֵנוּ ה' מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ:

מלבי"ם כי ה' – מבאר כי אחר שה' הוא השופט שלנו – והוא המביא את מי הנהר עלינו בחטאינו,

אבל הלא הוא גם מחקקנו – שהוא המניח הדת והחקים ויכול לשנותם לפי רצונו,

והוא מלכנו – ג"כ ויכול למחול החטא כמלך שבידו להתחסד נגד המשפט, ואם כן הוא יושיענו:

 מלבי"ם חלק באור המלים מחקק – נקרא מניח הדתות הנמוסיית (למעלה י' א'):

 

(כג) נִטְּשׁוּ חֲבָלָיִךְ בַּל יְחַזְּקוּ כֵן תָּרְנָם בַּל פָּרְשׂוּ נֵס אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז:

מלבי"ם ניטשובמליצה זאת שדמה את ארץ יהודה איך נתהפכה למקום יאורים, והיא כספינה מטורפת בים, ובכ"ז צי אדיר א"א שתקרב אליה?

מפני שה' הוא המושיע את הספינה הזאת, הולך במליצתו ומדמיה לספינה העומדת בלב ים הסוער שצריך שהרב החובל ינהיג אותה, וצריך שיחזק התורן בל יפול,

ולפרוש הנס שהם היריעות סביב הספינה בל ישלוט בה הרוח וידחפנה ממקומה,

אומר אם כל אלה יעשו לה, אז הספינה בטוחה בחמלת ה',

אבל אם נטשו חבליך – אם יעזבו את רב החובל שהוא מלכם חזקיה,

או אם בל יחזקו כן תרנם – שלא יחזקו תורן שלהם כן והכן בחוזק,

או אם בל יפרשו נסלסוכך בפני הרוח, אז בהכרח תמוש הספינה ממקומה.

 ואז חולק עד שלל – אז יחלקו האויבים הרבה – שלל הספינה, וגם פסחים יכלו לבוזז בז – הספינה,

הנמשל כי אם אדיר ה' לנו, והספינה שהיא המלכות והעם יהיו קשורים ודבוקים בה' ובמצותיו,

וכן אם יחזיקו ברב החובל ובתורן הספינה, והוא שיהיו העם נאמנים למלכם שהוא המנהיג הספינה,

וכן אם יפרשו נס לסוכך מפני הרוח מבחוץ והוא שישמרו מלשאול עזר מעמים אחרים,

אז צי אדיר של אשור לא יקרב בגבולם,

אבל אם לא ישמרו תנאים אלה אז יחלק שלל הרבה שישלול מהם, כמו שהיה בתחלה שבזז רבים מערי יהודה, ולא ברוב כח יכבוש אותם כי אז אף פסחים וחלשים יבוזזו בז, כמו שבוזזים אניה שאין לה בעלים:

 מלבי"ם חלק באור המלים חבליך – כמו חובליך, רב החובל: וכן – הכן, ותרן ונס ידוע:

 

(כד) וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן:

מלבי"ם ובל יאמר – ומ"מ גם בעת שיבזז בז בתוכה ע"י שנטשו חובלי הספינה מ"מ בל יאמר השוכן – בתוך הספינה כי נחלה – ולא יוכל לעמוד לפני אשור הבא עליו,

כי בכ"ז לא יבוז רק בארץ יהודה לא את השוכן בהספינה עצמה שהיא ירושלים, שאותה לא יכבוש בשום אופן,

כי העם הישב בה – בתוך ירושלים הם נשא עון – להם יכפר ה' עונותיהם ולא ישחית:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב