ישעיה

ישעיהו פרק לד

(א) קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ תֵּבֵל וְכָל צֶאֱצָאֶיהָ:

רד"ק קרבו גוים – פרשה זו עתידה ואחר כך זכר תשועת ישראל עד ויהי בארבע עשרה שנה, וקרא אותה בשם בצרה כמו שהיתה בצרה עיר גדולה וכן אמר ירמיה הנביא במגלת איכה תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך, הנה כשתחרב ארץ כותי' יצאו ישראל מגלות זה שלא יוסיפו עוד לגלות, ואמר בנבואה זו גוים ולאמים תבל וכל צאצאיה:

מלבי"ם קירבו גוים – הגוים הם העמים שאין להם דת,   והלאומים חשובים מהם שיש להם דת,

ובכ"ז ידבר אל הגוים,  והלאומים ישמעו מעצמם, כי דבריו כוללים כולם,

תשמע הארץ – הוא החלק הבלתי מיושב,  ותבל הוא החלק המיושב,

ודרך הוא שתחלה תבא הגזרה אל החלק המיושב ומשם תתפשט גם על החלק הבלתי מיושב,

אבל הוא אומר שתחלה תשמע הארץ ואחר כך תבל,

כמו שתחלה ישמעו הגוים ואח"כ הלאומים כי הגזרה תתפשט על כלל הכדור ויושביה בפעם אחד:

 מלבי"ם חלק באור המלים גוים ולאמים – לאומים, נקשר עמו מושג שי"ל דת כנ"ל (י"ז י"ב) והם חשובים מן גוים.

מבואר אצלי (למעלה א' יו"ד), כי שמיעה יאמר אל העצם החשוב, והקשבה אל הנקלה ממנו,

לבד פה כוון להודיע שאינו מיחד דבורו אל החשובים, כי כולם נאשמו, וכולם לטבח יכרעו:

 ארץ תבלארץ כולל כל הכדור, ותבל פורט רק חלק המיושב כנ"ל (י"ח ג'. כ"ד ד'):

 

(ב) כִּי קֶצֶף לַה' עַל כָּל הַגּוֹיִם וְחֵמָה עַל כָּל צְבָאָם הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח:

מלבי"ם כי קצף – שהשם קוצף על העובדי אלילים שהחריבו ירושלים ובית קדשו, וידוע שחמה גדולה מקצף, כי חמה היא החמה הפנימית ונטירת שנאה,

לז"א על הגויםעכו"ם ששלחו להחריב ירושלים י"ל רק קצף,

על צבאםוגדודיהם שהם היו המחריבים י"ל חמה,

ועי"כ החרימם – הוא הגזרה שגזר עליהם ונתנם לטבח – כי כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה,

ולא לבד שנתנם לטבח כי גם:

 מלבי"ם חלק באור המלים קצף חמה – קצף חיצוני מתראה לבד, וחמה פנימות, שמורה בלב, נטורה לנקם, (דברים ט' י"ט. כ"ח כ"ט. אסתר א' י"ב. תהלות ל"ח ב') וזה עצמו ההבדל בין אף וחמה, אשר בארתי בכל מקומותיו בתנ"ך:

 החרימם – כמו כל חרם אשר יחרם מן האדם (ויקרא כ"ז כ"ט):

 

(ג) וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם:

מלבי"ם וחלליהם ישלכו – בלא קבורה, ולא לבד חלליהם שהם הנופלים בשדה ע"י חרב מלחמה,

כי גם ופגריהם – המתים בעיר יעלה באשם – באין קובר, הגם ששם לא ימצא אויב שימחה בידם מלקברם,

ולא שיהיו המתים מועטים, כי ההרים ימסו מדמם – מרוב הדם,

וגם מצייר שיהיה הדם רב כ"כ עד שיעלה על ראשי ההרים, וכ"ז בהגזמת המליצה:

 מלבי"ם חלק באור המלים וחלליהם ופגריהם – החלל הוא רק חלל חרב, והפגר כולל הכל:

 

(ד) וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה:

מלבי"ם ונמקו – מצייר שכל עם ועם יש לו שורש בשמים שממנו מושך שפעו כחו וקיומו,

ואלה הם הנקראים שרי העמים ההם,

ואם העם נופל למטה ושרשו קיים בשמים דומה כעץ שנקטע ושרשו נשאר, שעוד ישוב ומתחתיו יצמח,

לז"א שגם צבא השמים – ששם כחם השרשי ימקו – כבשר הנימוק בהעדר החיות,

ונגלו כספר – העמים הקדמונים היה להם השמים כספר, בו היו מביטים בחכמת האצטגנינות אשר היה להם בעת ההיא, כל העתיד לבא עליהם, והיו מיחסים כל מדינה ומדינה לכוכב מיוחד,

ובספר הזה לפי האותות והסימנים שהיה להם היו קוראים כל העתיד.

עתה כי יסור צילם, יגלל הספר הזה, והקוראים לא יוכלו לפתחו עוד ולקרות בו, כי לא יפעלו כחות כאלה עוד על הארץ מתחת.

ועי"כ וכל צבאם – הם צבא מטה המתיחסים אל צבא השמים תחת ממשלתם יבולו כעץ אשר יבולו עליו עת ימק שרשו.

 כנבול עלה מגפן – העלה שבגפן יבול קודם לכל, אם יפסק מעט כח הליחות בהשורש יבולו העלים שכחם חלוש,

וכן יפלו העכו"ם תיכף בלי איחור, וכנובלת מתאנה – התאנה הנובלת גרוע מן העלה הניבל במה שנמאסת תיכף מרוב דובשה ואינה ראויה כלל (כמ"ש במעשרות פ"ג מ"ד),

לא כן העלה הנובלת שאינו נמאס וגם ראוי אח"כ למאכל קצת (כמו שכתוב במשנה דשביעית פ"ט מ"ו) לכן אמר שאחר שיפלו יהיה כפגר מובס ונמאס:

 מלבי"ם חלק באור המלים כנבלתפרי התאנה הנובלת, לא העלה שהוא זכר:

 

(ה) כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט:

מלבי"ם כי רותה – יען מדמה במליצתו חרב ה' לגוף טורף ואוכל דם הרוגים וחלבם,

אומר בל תחשבו כי אעשה כ"ז בלא משפט, לא כן, כי אחר שתשבע חרבי בשמים,

(כי עם השרים למעלה לא אבא במשפט רק בדרך נקמה),

הנה אח"כ אז על אדום תרד למשפט – כמ"ש ונשפטתי אתו (יחזקאל ל"ט),

והנה אדום קורא העם הידוע שהיו עובדי פסילים וכוכבים,

ובצרה היה ראש עיר אמונתם ששם יושב הכהן הראש, ואותם קורא עם חרמי – שהיא בצרה שיש לו אתה ריב אמונה, ועם אדום ובצרה יבא למשפט:

 

(ו) חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:

רש"י כרים עתודים – שרים ושלטונים. בבצרה – מארץ מואב היא אבל לפי שהעמידה מלך לאדום שנאמר וימת חושם וימלוך תחתיו יובב בן זרח מבצרה (בראשית לו) לפיכך תלקה עמהם, בפסיקתא:

מלבי"ם חרב לה' – ר"ל על אדום יבא מחמת נקמה שהחריבו בית קדשו, ועל בצרה יבא רק בעבור האמונה שיכירו את האל יתברך, כמ"ש לקמן (ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו,

ועפ"ז יאמר פה כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדוםהזבח הוא לאכילה,

והטבח הוא להנקם, וכן בארץ אדום יהיה טבח להנקם,

ובבצרה יהיה זבח סעודה שיש לו [להם] בה הנאה לבטל דעות הנפסדות ולערוך שולחן האמונה והחכמה,

ועז"א נגד הטבח שהחרב לה' מלאה דם – ומפרש אח"כ מדם פרים ועתודים – משל על הגבורים והשרים,

ונגד הזבח אמר הדשנה מחֵלֶב, מחלב כליות אילים – שאינו לצורך נקמה רק להדשן בתענוגים,

ותפש במשלו חלב כליות היועצות לרע, אשר ישיבם לאמונת האמת, ומבאר כי זבח, וטבח, כנ"ל:

 מלבי"ם חלק באור המלים הדשנה – מורכב מהפעל והתפעל. וגדר דשן ליחות השרשי, שהשיגה זאת ע"י החלב.

ומצייר חלב כליות אילים, עפ"י כונת הנמשל, שר"ל להסיר דעותם הנפסדות וכליות יועצות לרעה:

 זבח טבח – עם שם זבח נקשר מושג השמחה וההכנה לצורך קרואים כזבחי שלמים ותודה, שישמחו בם,

ושם טבח מציין רק טביחת החי ושחיטתו. וטבוח טבח והכן, שחוט והכן.

ואם היה אומר זבוח זבח, היה מבואר שישמח עם אלה הקרואים, והוא העלים שהם אחיו:

 

(ז) וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן:

מלבי"ם וירדו ראמים עמם – כי שאר עכו"ם ומלכיהם גבוריהם ושלטוניהם יתחברו אל אדום וירדו עם מפלתם,

וריותה ארצם – ידוע כי הארץ השמנה מחלב לא יבלע בה דם,

אבל תחלה תרוה מדם ואח"ז ידושן עפרה שלמעלה מחלב,

(והנמשל תחלה יהרוג אדום שזה הדם חרב לה' מלאה דם – ואח"כ יכבוש בצרה שהוא משל החלב הדשנה מחלב):

מלבי"ם חלק באור המלים ארצם עפרם – פה הארץ למטה והעפר עליה,

כמו שהוא בכ"מ שידבר בבחינת הארץ עצמה (ע"ל כ"ו ה'), וכן אם יזקן בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו (איוב י"ד),

כי מדם תרוה תחלה, ויבלע בעומק הארץ, והחלב אינו נבלע בעומק:

 

(ח) כִּי יוֹם נָקָם לַה' שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן:

מלבי"ם כי יום נקמה – ה' יעשה כ"ז בעבור שני דברים.

א] בעבור כי יום נקם לה' – על כבוד עצמו שכופרים בו ועובדים אלילים, וזה יהיה בבצרה.

ב] כי הוא שנת שלומים לריב ריב ציון – שהחריבוהו, וזה יעשה באדום:

 

(ט) וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה:

מלבי"ם ונהפכו – מצייר חורבנם, הנחלים יתהפכו לזפת, והעפר שלמעלה יהפך לגפרית שהוא מתלהב בקל,

וגם ארצם בפנים תהיה זפת בוער:

 מלבי"ם חלק באור המלים נחליה לזפת – והיתה ארצם לזפת, יש שני מיני זפת,

א] זפת נקפא, והוא זפת ההר והוא שחור מוצק ונקפא, ובהיותו מוקשה נקרא (יודען פעך),

וע"ז והיתה ארצם לזפת בוערה,

ב] זפת זב ונגר וימצא ממינו ג"כ הצף על פני המים מראהו שחור ומתדבק אשר ימשחו בו צירי העגלות והנסרים, ועז"א ונהפכו נחליה לזפת.

והגפרית היא המתלהבת בקל (שוועפעל- גופרית בגרמנית) ויתפרך לעפר,

מצייר כי העפר למעלה יהיה מגפרית המתלהב כהרף עין בהריחו אש, והיא יבעיר כל הארץ והנחלים שיהיה מזפת:

 

(י) לַיְלָה וְיוֹמָם לֹא תִכְבֶּה לְעוֹלָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ:

רש"י מדור לדור – מאותו דור עד דור אחרון,

ד"א היא קללת משה (שמות יז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור מדורו של משה לדורו של שאול ומשם לדורו של מרדכי ומשם לדורו של מלך משיחנו:

 רד"ק לילה – על שאמר תהיה גפרית וזפת בערה אמר כי לעולם יעלה עשנה כמו שהיא עוד היום ארץ סדום ועמורה שעולה עשן ממנה תמיד:

 מדור לדור – בקמץ הלמ"ד ולית כותיה:

מלבי"ם לילה ויומם לא תכבה – המוקד העשוי לבשל אצלו יכבוהו בלילה, והעשוי להאיר יכבוהו ביום,

אבל מוקד זה לא יכבה לא לילה ולא יומם, כי תכלית המוקד יהיה לבעבור שלעולם יעלה עשנה,

ואל תחשוב כי יקום דור שיבננו, אומר כי תחרב מדור לדור,

ויותר מזה שלא ימצא לעולם איש עבר בה – אף דרך עראי,

ועל לב מי יעלה לבנותה, אחר שאין עובר שם לנצח:

 מלבי"ם חלק באור המלים מדור לדור לנצח נצחים – בארתי כבר (למעלה י"ג כ') כי על הזמן המתדבק יאמר לעולם,

ועל הזמן המתפרק יאמר לדור ודור.

שיבנו המדינה זה לא יצוייר רק בהתחדש איזה דור ישתתפו בבנינו אמר מדור לדור.

אבל שיעבור שם איש אחד איני נתלה בדור מיוחד, רק בהקרה אשר יקר בזמן הנמשך, אמר לנצח:

 

(יא) וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ:

מלבי"ם וירשוה קאת וקיפוד – שהם עופות מדבריים להם יהיה ירושת נחלה,

והינשוף והעורב – שמצויים גם בישוב הם לא ירשוה רק ישכנו בה לפעמים דרך עראי, כי שם לא ישכנו בקביעות רק מדבריים,

ונטה עליה – מצייר כי הבונים האלה מיסדי המדינה שהם הקאת והקפוד,

הקו – שיטו עליה למדוד ארך ורחב הבנין יהיה התהו, והאבנים – שבו יבנו הבנין יהיה הבהו,

התהו והבהו הם יהיו מדה ואבני גזית לבנין הזה:

 מלבי"ם חלק באור המלים קו תהו ואבני בהו – בארתי בפי' בראשית (א' ב') כי תהו מציין העדר היופי והסדר והתואר בשטחו החיצוני, ובהו מציין העדר זה בהרכבתו הפנימי,

הבנין שחלקיו שמהם הורכב רעועים רפוים וחלשים הוא בהו,

הבנין אשר הוא צלמות ולא סדרים בשטחו החיצון ותוארו הוא תהו,

והקו מודד הארך והרוחב והשיוי החיצוני, ונגדו תהו, והאבנים מיסדות חזקתו הפנימי וכנגדם בהו:

 

(יב) חֹרֶיהָ וְאֵין שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ וְכָל שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס:

מלבי"ם חריה – החורים הם היוצאים מגזע המלוכה שמהם יבחרו מלך (כמ"ש אשריך ארץ שמלכך בן חורים,

היינו בן פרתמים מגזע מלכות),

אומר החורים יעמדו שם – אבָל בין העם היושבים שם עתה במדינה, שהם הקאת והקפוד, לא ימצא מהם מי שמלוכה יקראו, שיבקשו להקים עליהם מלך,

והשרים יהיו אפס – אחר שלא ימצאו שם על מי ישתררו, כי החורים הוא שם 'בלתי מצטרף',

שנקראו כי ע"ש חפשיותם וגדולתם העצמי ואף שלא ימצאו פה מכבדים אינם 'אפס' בעצמם,

אבל השררה שהיא רק 'שם מצטרף', אם אין עם – אין שר:

 מלבי"ם חלק באור המלים חריה שריה – חורים הם החפשים ומיוחסים מצד מולדתם ומשפחתם,

זרע המלוכה והפרתמים, הגם שאינם שרים ומושלים, ומאלה יבחרו המלך לרוב,

אשריך ארץ שמלכך בן חורים, פי' מגזע מלוכה.

והשרים נקראים ע"י שהם מושלים, ושמם שם מצטרף ואם אין עם אין שר:

 

(יג) וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה:

מלבי"ם ועלתה – הנה בעת שלום ידורו בארמון, ובעת מלחמה במבצר,

אבל עתה בין הארמונות בין המבצרים יהיו מלאים קוצים,

והיתה נוה תנים – הנוה הוא מקום רבץ צאן, אבל העשבים שיגדלו שם שהם הקוצים יעשוהו לנוה של תנים,

החציר – הגדל שם יהיה לבנות יענה – כי הם אוכלים אף שברי זכוכיית וגחלת וכן תאכל הדרדרים שם:

 

(יד) וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ:

רש"י ופגשו ציים את איים – ויערען תמון בחתולין כך תירגם יונתן תמון – נמיות מרטרינ"ש בלע"ז.

ושעיר – שד. הרגיעה – לשון מרגוע. לילית – שם שידה:

מלבי"ם ופגשו ציים – הם חיות הבאים ממרחק מהציות [-מדבריות],

יפגשו שם עם איים – שהם ג"כ ממרחק מאיי הים,

כעיר רוכלת העמים שיפגשו שם אנשים מארץ מרחק וימצאו שם בני מדינתם.

 ושעיר – שדים שוכני המדבר יקראו שם על רעיהם, אך שם הרגיעה לילית – עוף הבוכה ומקונן כל הלילה,

ממליץ כי העוף הזה שנראה שבישוב אין לו מנוחה כי לכן יזעק מרה בכל לילה,

אבל שם ירגיע – מנוחת הנפש וגם ימצא מנוח – לגופו, ולא יבכה עוד:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יד) הרגיעה, מנוח – הבדלתים למעלה (כ"ח י"ב):

 

(טו) שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת אִשָּׁה רְעוּתָהּ:

מלבי"ם שמה קננה קפוז – הוא העוף הנקרא (פאראדיזפאגעל [ציפור גן עדן]) היפה מאד בצבע נוצותיו,

והיו מהבילים עליו מקדם כי אין לו רגלים ולא יקנן על מקום, רק יטיל ביצים ויוציא אפרוחים באויר ע"י הזכר שיקנן עליהם ושלא יתראו לבני אדם, וכדומה הבלים הרבה,

(ומאמרים אלה באו להם ממיעוט מציאות העוף ההוא המקנן בראשי עצים גבוהים הרחק מאד מאדם)

עפ"ז ימליץ כי העוף הזה אשר מפני שמתרחק מבני אדם מהבילים עליו כי שוכן הוא באויר,

הן שם קננה קפוז – על הארץ כי לא יירא מבני אדם הרחוקים משם, ותמלט – הביצים בארץ,

ובקעה – בעצמה הביצים לא ע"י הזכר,

ודגרה – את האפרוחים לשבת בצלה – לא בין הארץ והשמים והיא מליצה להגדיל ציור השממון,

אך שם, הדיה – היא מכמה מינים גדולים וקטנים,

ותקנן בארצות החמים על שיני הסלעים הגבוהים במקום שרגל אדם לא תעבור שם.

אומר אך שם נקבצו דיות – רק שם לא על שיני הסלעים יעלו אך שם בעמק הארץ,

וגם שם יקבצו אשה את רעותה – עד שימצאו שם כל המינים:

 

(טז) דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה' וּקְרָאוּ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ כִּי פִי הוּא צִוָּה וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן:

רש"י דרשו מעל ספר ה' – קראו מעל ספר בראשית כשהביא המבול גזר שיתקבצו כל הבריות להסגר בתיבה זכר ונקבה אחת מהנה לא נעדרה מלבא על אחת כמה וכמה כשיגזור עליהם זאת ולהקבץ לשתות דם לאכול בשר וחלב.

לא פקדו – לא חסרו כמו (במדבר לא) לא נפקד ממנו איש. כי פי הוא צוה – שיבואו. ורוחו – של פי. הוא קיבצן – רוחו מוסב על פי כמו (תהלים לג) וברוח פיו כל צבאם אף כאן רוחו של פי הוא קבצן:

רד"ק דרשו מעל ספר ה' וקראו – אומר כנגד מי שיראה דרשו מעל ספר ה' והוא הספר הזה וקראו החיות והעופות הנזכרות בזאת הפרשה כי כן תראו אותם כולם בחרבנה שתהיינה שוכנות בעיר הזאת לא תחסר אחת מהן:

 לא פקדו – לא חסרו אחת מהן את רעותה אלא כולם תהיינה שם,

ואדוני אבי ז"ל פירש ספר ה' זה ספר תורת משה רבינו, דרשו כל חיות ועופות הכתובו' בפרשת שמיני אחת מהן לא נעדרה,

והחכם רבי אברהם פירש כי הוא דרך משל רמז לגזרות שמים שכתובות באצבע אלהים, והטעם שכל הגזרות תבאנה:

 כי פי הוא צוה – מאמר אלה יתברך, פירוש צוה שיהיה כך לפיכך יהיה על כל פנים לא יעדר: ורוחו – פירוש רוח פי האל, על דרך וברוח פיו כל צבאה, ר"ל רצונו וחפצו והוא קבצן שיבאו כולם בארץ כותי:

מלבי"ם דרשו מעל ספר ה' – תפס המשל, כמו שמורגל שראשי הצבא כותבים להם על ספר שֶמות אנשי החיל,

ובעת שמתקבצים ורוצים לדעת אם לא נפקד מהם איש, קוראים את שמותם מתוך הספר ויודעים מי הנפקד,

וכן ה' שר הצבא הזה, של החיות והעופות האלה, אשר כתב שמות אנשי החיל האלה על ספר,

דרשו נא מעל ספר ה' וקראו – לאיש ואיש בשמו, ותראו כי אחת מהנה לא נעדרה,

ולא תחשוב שהזמינו אחד לחברו שיבא, עז"א אשה את רעותה לא פקדו – וצוו שיבואו,

כי פי ה' הוא צוה – שיבואו לפה, ורוחו של פיו – הרוח היוצא מן הפה בעת הדבור, הרוח הזה כבר קבצם,

עד שלא הוצרך לדבור מיוחד בעבור הקיבוץ הזה, כי רוח צרר אותם בכנפיהם ויקבצם אל המקום אשר צוה ה':

 מלבי"ם חלק באור המלים פי ורוחו – רוח של פי, וע"ל (י"א ד'):

 

(יז) וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל, וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו, עַד עוֹלָם יִירָשׁוּהָ, לְדוֹר וָדוֹר יִשְׁכְּנוּ בָהּ:

מלבי"ם והוא, ה' הפיל – לכל אחד חלקו עפ"י גורל עד שכ"א י"ל שם אחוזת נחלה.

 וגם חלק להם בקו – את גבולו כמחלק הארץ לצמיתות בסימניו ומצריו,

עד עולם יירשוה – שיהיה שלהם לעולם, ולא תחשוב כי הגם שיהיה שלהם לא ישכנו שם.

כאיש שיש לו נחלה במדינה זו, והוא שוכן בארץ אחרת, כי לדור ודור ישכנו בה:

 מלבי"ם חלק באור המלים גורל, וחלק בקו – הם שני ענינים,

הגורל כללי עפ"י הגורל,

והחלוקה בקו, פרטי ועפ"י המדה,

ויצא הגורל למטה יהודה, ותאר הגבול, ועלה הגבול, ונסב הגבול, (יהושע ט"ו):

 עד עולם יירשוה, לדור ודור ישכנו בהירושה אין לה הפסק וקשורה עם הזמן המתדבק, אמר עד עולם.

והשכינה מופסקת בכל דור מן הדורות החולפים וממירים שכונתם בה,

דור הולך ודור בא, אמר לדור ודור, כפי ההנחה שהנחתי למעלה (י"ג כ'):


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב