ישעיה

ישעיהו פרק לה

(א) יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת:

מלבי"ם יששום, יש הבדל בין מדבר וציה וערבה,

המדבר אינו ראוי לזריעה מצד עצמו, והציה אינו ראוי לזריעה מצד חום השמש הבוער שם מלמעלה,

והערבה היה ראוי מצד עצמו, אבל נשחת מסבת קוצים ודרדרים ומינים פראים הפוראים שם,

ויש הבדל בין שמחה ששון גיל,

הששון הוא הפעולות החיצונות שיעשה להראות השמחה, כמו תוף וכנור ומחול וכדומה,

והשמחה והגיל הם נפשיים, לבד שהשמחה היא השמחה התמידיית הרצופה,

והגיל הוא על דבר שנתחדש כמו מציאה או בשורה טובה,

עפ"ז אומר ארץ העמים שאינה ראויה אל חוּל הנפלאות והשמחה הנפשיית,

ישישו מהם ע"י מפלת אדום שמחה חיצונית לבד,

וקראה מדבר וציה שאינה ראויה לאור [האלקי, כדוגמת הללו שאינם ראויים לזריעה].

אם מצד עצמה כמדבר [שאינו ראוי מצד עצמו], ואם מצד שרשה בשמים ממעל, אינה ראויה גם כן כציה [שאינה ראויה מצד החום העליון],

אבל הערבה שהיא א"י שהיא ראויה אל האור האלהי מצד עצמה ומצד שרשה העליון,

רק שגדלו בה קוצים ודרדרים, שהם המעשים הרעים אשר בהם טמאוה,

היא תגל גילה חדשה פנימית, כי נגד שהיתה ערבה מלאה קוצים עתה תפרח כחבצלת:

 מלבי"ם חלק באור המלים יששום ותגל – הששון, גדרו הסימנים החיצונים שיעשה להוראת השמחה ויו"ט כמו משוש כנור, משוש תופים, שמן ששון. והפוכו הסימנים שיעשו לסימן אבל שמן ששון תחת אבל (לק' ס"ג),

ולפעמים יש ששון בלא שמחה, הלובש בגדי יו"ט ולפניו תוף וכנור, ונפשו עליו תאבל.

ויש שמחה וגיל בלא ששון, הלובש בגדי אבל ויגיל וישמח בלבבו, לכן אמר ישיש עליך בשמחה (צפניה ג' י"ד). וישישו בשמחה (תהלות ס"ח ד').

וגיל גדרו ביחוד שמחת הלב על בשורה טובה פתאומית,

כי זה הבדלו מן שמחה שבא על שמחה תמידיית רגיליית, כנ"ל (ט"ז י') ועי' לקמן (ס"א י'. ס"ה י"ח י"ט. ס"ו י') מש"ש:

 ויששום – ישישו מהם, כמו בשלם הבשר בשל להם:

 מדבר ציה וערבה – הציה יבשה מסבת החום הבוער שם, ציה גם חום יגזלו (איוב כ"ד י"ט).

והמדבר והערבה מובדלים במה שהמדבר שמם מצד עצמו,

אבל הערבה סבת שוממתה מצד שגדלים שם קוצים ודרדרים ושיחים פראיים,

כמ"ש וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', (לק' נ"א ג') כי הערבה הוא הגן המדברי. ועיין לקמן (מ"ם ו', מ"א י"ט) מש"ש:

 

(ב) פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן, כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ, הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן, הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה', הֲדַר אֱלֹהֵינוּ:

מלבי"ם פרח תפרח – ר"ל הגם שהגיל לא יצוייר רק בפעם הראשון שהתבשר בשורה חדשה, היא תפרח תמיד מחדש בתמידות, ועי"כ יהיה לה גילה תמיד ע"י הנסים שיתחדשו בה תמיד,

אף גילת ורנן – ר"ל כי כל השמחות הם מעורבים באנחה וסופם דאגה בסור השמחה, אבל היא תגל תמיד בלי הפסק, וגם רנן [-לשיר] משמחת לבב,

וזה יהיה בעבור כי כבוד הלבנון נתן לה – ר"ל הלבנון הוא מכובד במה שהוא מלא ארזים גבוהים ואדירים, אבל אינו מהודר לנוי,

לעומת זה הכרמל והשרון הם מהודרים בצבי ויופי, אבל אינם מכובדים כי פרחיהם יציצו וימלו כציץ השדה,

והם יהיה להם בין הכבוד ע"י הגבורה כהלבנון, בין ההדר ע"י העושר ויתר מעלות ככרמל והשרון,

וחוץ מזה, המה יראו כבוד ה' – שם ה' נקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומצד ההנהגה הכללית וזה כבודו, ובזה יראו כבוד ה', במה שינהוג אותם הנהגה השגחיית באמצעית הטבע.

ושם אלהינוהכינוי מורה הקֶשֶר שיש להשי"ת עם ישראל ע"י הנסים והאותות והמופתים שעושה לצרכם,

ומצד זה הוא מתפאר ומתהדר, ומצד הנהגה זו יראו הדר אלהינו:

 מלבי"ם חלק באור המלים גילת – תי"ו תמורת ה' כמו כשמחת בקציר:

 כבוד, הדרהכבוד מצד המעלה, וההדר מצד היופי והגאה. וכבוד והדר תעטרהו (תהלות ח')

כבוד ע"י צלמו הפנימי, והדר ע"י הגויה במחוגה אלהית מתוארת, או בהפך עפ"י ההקדמה שבארתי בפי' שם).

ואצל ה', הכבוד הוא מצד הבריאה המיוסדת על אדני הנצחוית,

והדר ע"י הנסים והמופתים שהם רק למראה עינינו,

כי באמת הנהגת הטבע המתמדת המסודרת על חקים נצחיים כובלים בלתי משתנים, הם פליאי הפליאות נגד הנס אשר הוא שינוי הסדר, בלתי נצחי, בלתי כובל, בלתי נתון תחת חק קבוע, אבל יתהדר בם לפנינו אשר עיני בשר לנו. ולו, בעבור הבריאה אשר נסיה ואותותיה ונפלאותיה מתמידים לו יאתה הכבוד.

וההבדל בין ה' ובין אלהינו, מבואר בהכלל שיסדתי למעלה (א' ד') בין ה' וקדוש או אלהי או אביר ישראל, אשר שמרתיו בכל התנ"ך, לא נטיתי ממנו:

 

(ג) חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ:

מלבי"ם חזקו – אתם הנביאים חזקו את העם המתיאשים מן הגאולה, והנה היאוש יהיה בשלשה פנים.

א] שנרפו הידים ואינו עושה שום דבר מצד היאוש, עז"א חזקו ידים רפות,

ב] שהגם שהוא מהיר במלאכת ה' ועבודתו, אבל נכשלו ברכיו מרוב הצרות והעבודה עד שנלאה ממילא שלא מעצלותו, עז"א ברכים כשלות אמצו,

ג] אותם שמתאמצים בעבודת ה' ולא רפו ידים, וגם לא כשלו בצרות רק היה להם שלוה,

אבל יען שרואים שעברו עדן ועדנים ולא נתקיימו דברי הנביאים הם ממהרים להכזיב את דברי הנבואה, על זה אמרו:

 מלבי"ם חלק באור המלים חזקו אמצו – הבדלתים (כ"ח ב'), אמוץ הוא התמדת החוזק בלי השתנות.

וחוזק די לידים רכות שהוא רפיון בחירי. ואימוץ צריך לברכים כושלות ע"י סיבות מבחוץ, וכן באיוב (ד' ג' ד'):

 

(ד) אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְיֹשַׁעֲכֶם:

מלבי"ם אמרו לנמהרי לב – הדוחקים את השעה שיתחזקו ואל ייראו,

כי הנה אלהיכם נקם יבוא – כי בבואו אז יבא גם בדרך נקמה נגד העכו"ם, ולכן יתאחר בהכרח עד יתמלא סאתם, וזאת שנית כי גמול אלהים הוא יבוא וישעכם – התשועה שלכם תהיה רק ע"י הגמול שתקבלו על מעשיכם,

הגמול הזה של מעשיכם הוא יושיעכם, וכל עוד שאינכם ראוים, לכן אחרו פעמי התשועה:

 מלבי"ם חלק באור המלים נקם יבא – גמול יבא, מצייר הנקם והגמול כעצמים מופשטים והם הנושאים הבאים,

ושעורו אמרו להם הנה אלהיכם, ועמו יבא נקם וגמול:

 

(ה) אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה:

רש"י עיני עורים – אותם שהיו עד הנה עורים מהכיר את מורא זו עליהם.

ואזני חרשים – שלא היו שומעים לקול נביאים עד הנה תפקחנה ותפתחנה כי אתן להם רוח נכון ליראה אותי ועל ישראל הוא אומר שקראם עורי' וחרשים כענין שנאמר החרשים שמעו וגו':

מלבי"ם אז – ר"ל כי האושר מושג ע"י שכל, דבור, מעשה.

נגד השכל והעיון להשיג האמתיות בדעות ובאמונות אומר:

 אז תפקחנה – כי האמתיות יוכרו, או ע"י הבחינה בנבראים ובנפלאות אשר הוא רואה בעיניו, או באמצעות הקבלה שמקבל מן הנביאים או מאבותיו, כמ"ש פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין,

לעומת זה אמר כי אז עיני עורים תפקחנה להביט אל פועל ה' ואזני חרשים תפתחנה – לשמוע אל דברי הנביאים.

ונגד המעשה אומר.

מלבי"ם חלק באור המלים תפקחנה – פקח רק הסרת המסוה והמכסה, וזה הבדלם מן פתח,

וכן ונפקחו עיניכם (בראשית ג') לא עורים היו. (מורה ח"א מ"א):

 

(ו) אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה:

מלבי"ם אז ידלג כאיל פיסחלעבודת ה' ועשות מצותיו.

ונגד הדבור אומר ותרון לשון אלם – לשיר את שיר ה',

כי נבקעו במדבר – ששם אין המים מצויים, עתה נבקעו שם מעינות,

ובערבה – שאין מצויים שם נחלים (הגם שמים יהיה שם ע"י מעינות) נבקעו שם נחלים.

ור"ל כי מפני שלשה דברים א"א ללכת במדבר, א] מחסרון המים, ב] מחסרון הדרך הכבושה, ג] מפני חיות רעות,

עפ"ז אומר כי אחר שפדויי ה' ישובון דרך המדבר לציון, יסתלקו מן המדבר שלשה חסרונותיו,

נגד חסרון המים, כי נבקעו במדבר מים:

מלבי"ם חלק באור המלים במדבר, בערבה – עיין פסוק א':

 

(ז) וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא:

מלבי"ם והיה השרב – גם מקום היובש בטבעו יהיה רטוב ולח,

וצמאון – ע"י העדר מעינות ומקורות יהיה למבועי מים,

בנוה תנים ריבצה – שתמיד היה שם מקום שמם ויבש יהיה עתה חציר – כזה הראוי לקנה וגומא

שאין גדלים אלא במקום מים.          עתה יאמר כי יסתלק גם חסרון הדרך, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים השרבשרפת השמש באיזור החם יקרא שרב, ורעהו שמש. לא יכם שרב ושמש.

אבל צמאון כולל חסרון מים מכל סבה שתהיה.

בנוה תנים רבצה חסר ו', כמו ראובן שמעון. וחציר גדל בלי מים, יאמר שיתהפך החציר לקנה וגומא:

 

(ח) וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא, וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ, וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ:

מלבי"ם והיה שם מסלול ודרךדרך הוא דרך הרבים ואצלו יהיה מסלול כבוש גם ליחידים ההולכים בצידי הדרך, ודרך הזה יקרא לה דרך הקודש.

אבל בל תטעה כי יהיה כמו עתה שנמצא לישמעאלים ג"כ דרך שהולכים בו ארחות דרך המדבר אל קבר נביאם וקוראים אותו ג"כ דרך הקדש,

לכן הוסיף כי לא יעברנו טמא – כי ההולכים ישמרו ע"א מכל טומאה,

והוא למו – הדרך הזה יהיה מיוחד למו, אל העורים והפסחים שזכר למעלה, שהם גאולי ה',

הולך דרך – ר"ל כי עד עתה היו צריכים להולך במדבר שני דברים.

א] שילכו ארחות גדולות מאנשים רבים. ולא יחידים.

ב] שיקחו עמהם מורה דדך, הבקי בדרך המדבר,

אבל אז – גם הולך דרך – גם ההולך בדרך יחידי,

או גם אוילים – חבורה ההולכת שכולם אוילים אין יודעים את הדרך מ"מ לא יתעו – כי יהיה דרך ישר מתוקן,

ונגד החסרון הג' שהיו שם חיות רעות, אומר:

 מלבי"ם חלק באור המלים מסלול ודרך – מסלה היא הכבושה ונגבהת בגובה, כמו סולו לרוכב בערבות,

ודרך, הוא דרך הרבים ולרוב יהיה אצלו מסלה עשויה מאבנים לשביל יחידים:

 

(ט) לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם, וְהָלְכוּ גְּאוּלִים:

רש"י ופריץ חיותחזיר מיער (תהלים פ) אין לך פריץ בחיות כחזיר הבר וגם אריה מסובכו (ירמיה ד) הוא נבוכדנצר לא ימצא שם. בל יעלנה – לאותה הדרך דרך משמש לשון זכר ולשון נקבה כדכתיב את הדרך אשר ילכו בה (שמות יח) הרי נקבה, בדרך אחד יצאו אליך (דברי' יח) הרי זכר. לא תמצא – חיה רעה שם:

 רד"ק לא יהיה – לפי שמתחילה היה מדור חיות רעות שהיה מדבר עתה שילכו בה בני ישראל לא יהיה שם אריה ופריץ חיות לא יעלה באותה הדרך ואל תמצא שם חיה רעה,

ופי' ופריץ חיות, אפילו הפריץ שבחיות שפורץ מנהג החיות שהולך למקום שבני אדם מצויין אפילו אותם לא תבא שם והלכו שם גאולים בלי פחד:

מלבי"ם לא יהיה שם אריה – וגם פריץ חיות – גם חיה פרוצה לא יעלנה – לא יוכל לעלות על הדרך,

מצייר כאילו הדרך יהיה מוגבה כ"כ שלא תוכל גם החיה היותר פרוצה לעלות עליו מרוב גבהו,

ומוסיף כי גם הפריץ חיות לא תמצא שם – כלל, כי לא תהיה במציאות כלל במדבר ההוא,

ואחר שיסתלקו מן המדבר השלשה מעכבים מלכת שמה, אז והלכו גאולים – באין מחריד:

 מלבי"ם חלק באור המלים גאולים. ופדויי ה' – יש הבדל בין גאל ופדה,

כי עִם מושג הגאולה נקשר מושג הקורבה שי"ל רשות עליו מצד הקורבה, ע"ד שנקרא הקרוב גואל מטעם זה.

ועם מושג הפדיה נקשר ההצלה, שיוציא הדבר להסר ממנו איזה ענין שרצו לעשות בו [להזיקו].

עד שהגאולה נושאיית, והפדיה נשואיית.

והבדל זה ישתרע עת יאמר גאולי ה' הוא אם יגאלנו מצד קורבתו שהם בניו עמו ונחלתו,

ופדויי ה', עת תהיה הפדי' מצד הרחמים והחמלה על העם לבד,

בצד הראשון יוסיף נסים ונפלאות כאב בעבור בנו,

ובצד השני העקר להסיר הצרה, וע"ז על הניסים מן הדרך במדבר והמים והסרת החיות אמר והלכו גאולים.

ועל הסרת הצרות ונסו יגון ואנחה אמר ופדויי ה' ישובון. ועיין מה שכתבתי בפי' תהלות ס"ט י"ט:

 

(י) וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה:

רש"י ושמחת עולם – שמחה אשר מעולם שהיתה להם כבר בדרך יציאתן ממצרי' וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג). ונסו – היגון והאנחה מהם:

מלבי"ם ופדויי ה' – אשר יפדם מכל צרותם ישבון – מן גלותם וגם ובאו ציון ברנה – לא כמו בצאתם מגלות בבל שיצאו וגם באו לציון ביגון ואנחה, וסבלו רעות רבות כנזכר בעזרא ונחמיה.

זאת שנית ושמחת עולם על ראשם – שיתראה על ראשם שמחה נצחיית שלא יהיה אחריו תוגה וגלות כלל לא כמו שמחת בית שני שלא היתה שמחת עולם,

ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה – הנה בצאתם מבבל לא היה להם ששון ושמחה תיכף רק תחלה הלכו מאתם לאט לאט היגון והאנחה,

והם הניחו מקום לששון ולשמחה שבאו אחריהם, באופן שתחלה הלכו מאתם היגון ואנחה, ואח"כ השיגו ששון ושמחה,

עד שלא יצדק לומר שהיגון ואנחה נסו כי הנס הוא רק מפני הרודף ושם לא היה להם רודף,

אבל בגאולה השלמה, ישיגו ששון ושמחה תחלה פתאום ועי"כ ינוסו יגון ואנחה, כנס מפני הששון והשמחה שרודף אותם.

והנה הששון הוא בגלוי והשמחה בלב,

וכן האנחה בגלוי והיגון בלב, עד שהיגון שבלב ינוס מפני השמחה,

האנחה בגלוי תנוס מפני הששון הגלוי:

 מלבי"ם חלק באור המלים ששון ושמחה ישיגו – ההשגה תבא בלשון פועל או בלשון נפעל. בדבר שאין האדם רוצה בו. יהיה האדם מושג מן הדבר, וחרון אפך ישיגם, תשיגהו כמים בלהות (איוב כ"ז),

וכן בדבר שאין מתכוין אליו, ובאו עליך הברכות והשיגוך.

ופה ר"ל שישיגו הששון ע"י שיתכוננו אליו, לא בהסח הדעת.

וע"כ הקדים ששון לשמחה כי המתכוין אל השמחה, יכין תחלה סימניה החיצונים המעוררים אותה תוף וחליל ודומיהם שהוא הששון ואז תבא השמחה בלב, כמו שהבדלתי בין ששון ושמחה (פסוק א').

אבל בהסרת היגון תוסר תחלה היגון הפנימי, ואז גם האדם יסיר האנחה המסובב מן היגון,

כי תסור המסובב בסור הסבה. (כי לולא זאת הי"ל להגביל ששון ואנחה, שמחה ויגון, מקבילות אשה אל אחותה, [ר"ל ונסו אנחה ויגון):


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב