ישעיה

ישעיהו פרק לח

(א) בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה:

בגמ' ברכות י. בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' מאי כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו אמר ליה כבר נגזרה עליך גזירה אמר ליה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים אתמר נמי רבי יוחנן ורבי (אליעזר) [אלעזר] דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים:

וצ"ב היכן מצינו שאדם יתחייב מיתה בעוה"ז ובעוה"ב על שלא עסק בפריה ורביה?

מבאר הגר"ח שמולביץ שהעונש הוא לא על ביטול עשה גרידא, אלא הטעם שנתן לדבריו- שראה ברוה"ק שיצאו ממנו בנים רשעים. היות ותלה בזה את ביטול רצון ומצות ה' הרי שפרק עול העבדות מעליו שהרי אין לעבד אלא את מצוות רבו ותו לא. וברגע שיש חשבונות כבר אינו עבד.

וזה שהוכיחו ישעיה "בהדי כבשי רחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד" ואי משום כבוד שמים, אין זה חשבונך אלא לעשות רצון ה' כפשוטו.

 

רש"י בימים ההם – שלשה ימים לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיהו ויום ג' כשעל' בית ה' הוא יום מפלתו של סנחריב והוא י"ט ראשון של פסח. כי מת אתה ולא תחיה – מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעה"ב משום דלא נסבת איתתא כו' כדאיתא בברכות:

מלבי"ם בימים ההם – אויבי האדם הם שלשה.

א] האויב היותר חיצוני, והוא האויב שיבא עליו מבחוץ מזולתו מבני אדם.

ב] האויב הקרוב אליו, והם כחות הגוף והרכבתו, אשר יען הורכב והומזג מדברים שונים מתנגדים, עת יופר הברית ביניהם ויתגברו הכחות המתפעלים על הפועלים, אז האניה חישבה להשבר.

ג] האויב היותר פנימי, הם רוע התכונות המדות והתאוות השתולים בנפשו, והפלס בידו להטותם כפי בחירתו, ועת לא ימשול ברוחו, יחליא את נפשו ויטביעה במצולות האבדון.

והנה חזקיהו נקבצו באו עליו רגשת שני האויבים החיצונים, כי שלשה ימים לפני בוא סנחריב האויב הנכרי אל שעריו, גם האויב היותר קרוב אליו שהם תחלואי המזג ומדוי ההרכבה סביב שתו עליו להאבידו.

 וזה סיפר כי בימים ההם חלה חזקיהו למות, וכבר תראה איך דויד אבי אביו, התאונן ויתפלל ונתן תודה תמיד על הצלת שני האויבים הקשים האלה, כמו שבארנו כ"פ בספר תהלותיו, וראה ביחוד (קאפ' וא"ו, ל' מ"א),

אמנם עת ינצח האדם האויב היותר פנימי, שהוא עת יטיב מעשיו, ונפשו ושכלו יהיה להם שלום אמת,

כי אז גם שני אויביו החיצונים יכנעו מפניו.

וע"ז עת בא ישעיה להעירו, כי מת הוא ולא יחיה, כי חסר לו ענין פנימי שהוא סבת חיים האמתיים הנצחיים כמ"ש חז"ל על זה, אז ראה ויבן מה לעשות:

 

(ב) וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה':

מצודות ציון הקיר – הכותל:

 מלבי"ם ויסב – להתפלל בכונה שלמה, והדרש ידוע, כי לכן הסב פניו אל הקיר כדי שלא יטרידוהו בני הבית ויוכל להתפלל מקירות לבו:

 

(ג) וַיֹּאמַר אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל:

רש"י אנה ה' – איה רחמנותך:

מצודות ציון אנה – הוא ענין ל' בקשה:

 מלבי"ם ויאמר – הנה השלמות, תנאיה שלשה.

א] שלמות העיון תולדות השכל, והוא האמת, שלא יאמין בשוא נתעה אך ישיג ויאמין האמת באמונות ובדעות, עז"א זכור את אשר התהלכתי לפניך באמת.

ב] שלמות השכל המעשי, והוא שהמעשה הטוב אשר יעשה לא יהיה אמצעי אך תכלית לעצמו, והוא שלא יעשה המעשה הטוב בעבור איזה דבר אחר, תועלת חיצוני גופני או נפשי מתקוות שכר בזה או בבא, שאז אין לבבו שלם,

רק מתחלק בין הפעולה ובין התכלית של הפעולה, שהוא חוץ מן הפעולה,

ומעשה ההוא לא נקרא מעשה בחיריית כמו שהתבאר בפילוסופיא של המדות במה שאחר הטבע [-מטאפיסי],

רק שיעשה הפעולה בעבור חק עליון כולל אשר רשמה התבונה המעשיית לעצמה, שיפעל הדבר הטוב בעבור שהוא טוב, ובעבור שרשה מהתבונה העליונה העוללת שהוא השי"ת, ועז"א ובלב שלם –

ג] שלמות הפעולות בעצמם שלא ימנעוהו מעכבים ולא יעצרוהו מונעים מלהוציא שלמות לבבו אל פועל המעשה ועל זה אמר והטוב בעיניך עשיתי:

 

(ד) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר: (ה) הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה:

מלבי"ם שמעתי את תפלתך – ר"ל התקבצו פה שני הדברים שבעבורם יציל ה' וימליט.

 א] בעבור הזכות וזה היה ענין תפלתו שעורר והזכיר זכיותיו.

ב] מצד הרחמים וזה פעל בדמעותיו שעורר רחמים, ואחרי כי נרפא הנפש וסר האויב היותר פנימי, הנה יסור גם האויב החיצוני בערכו שהוא המחלה והנני יוסף על ימיך – וגו'.

וגם וכ"ש כי יסיר האויב היותר חיצון וקל בערכם שהוא, כי:

 

(ו) וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת:

רש"י ומכף מלך אשור אצילך – למדנו שלפני מפלת סנחרב חלה:

 מלבי"ם – ומכף מלך אשור אצילך – ונוסף לזה כי לא אושיע את העיר בדרך הטבע, רק וגנותי על העיר – שתהיה ישועתה בדרך נס השגחיי,

ובספר מלכים הוסיף כי ההגנה הזאת שהוא התנוסס הנס יהיה למעני ולמען דוד עבדי –

כי בעבור הדור ההוא היה די בישועה טבעיית, אבל יהיה לקדש השם שהוא למעני –

 

(ז) וְזֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר:

רש"י וזה לך האות – שתתרפא ויתוספו ימיך כמפורש למטה, ובמלכים (ב כ) שאל לו מה אות כי אעלה:

 מלבי"ם השאלות: במלכים נזכר כי ישעיה רצה להשיב את הצל, וחזקיה אמר נקל לצל לנטות עשר מעלות.

 וזה דבר מתמיה מאוד איך זה נקל?

הלא ידוע שנטיית הצל תהיה מנטיית השמש, ומי יטה השמש זולתי מי שאמר יהי מאורות ויהיו?

 ואם נטיית הצל לפניו היה קל בעיניו מדוע לא יהיה קל נטייתו לאחוריו?

 עד שהרלב"ג במלחמותיו כתב בזה שהמופת היה מצד תנועת העננים אשר מנהגם כשיתנענעו תחת השמש להביא את ניצוץ השמש אל זולת מקומו,

וישעיה אמר שיתחדשו לפי שעה אדים מתנענעים מביאים את השמש במהירות נפלא,

ולפי שראה חזקיהו אז מתנועת הרוח אז וקצת האדים שהיו תחת השמש שנקל עתה להשיב הצל אל מקום ההוא בקש שיהיה הענין בהפך זה, כדי שיוכר מופת ה', עכ"ד. והכתוב פה קורא ותשב השמש עשר מעלות, ובד"ה נזכר ששרי בבל שלחו לדעת המופת אשר נעשה בארץ?.

וזה לך האות – בס' מלכים נזכר כי ישעיה אמר וזה לך האות, הלוך הצל עשר מעלות אם ישוב עשר מעלות?

ויאמר חזקיה נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחרונית עשר מעלות,

ויקרא ישעיה אל ה' וישב את הצל במעלות אשר ירדה במעלות אחז אחורנית עשר מעלות,

הכונה לדעתי, כי אחרי שהלך השמש ביום ההוא עשר שעות, בהכרח היה הדבור הזה עשר שעות על היום והיום הבינוני י"ב שעות נמצא היה זה שתי שעות קודם הלילה,

מבואר כי המופת שרצה ישעיה לעשות תחלה שהצל ילך לפניו עשר מעלות, לא היה אפשר לעשותו עם השמש, כי השמש היה קרוב מהלך שתי שעות אל [-השקיעה, אל-] האופק המערבי, ולא יוכל לילך לשם מהלך עשר שעות,

ובהכרח שרצה שיהיה הנס רק בהצל שהצל יתארך עשר מעלות, והשמש תשאר במקומה.

כי אם תלך גם השמש בדרך ההוא תבא מהלך שמונה שעות תחת האופק, ויהיה שתי שעות אחר חצות לילה, ואין צל ומצל,

ולכן השיב חזקיה, אחר שאתה רוצה לעשות המופת בצל לבדו, זה מופת קל, שהצל ינטה עשר מעלות בלא השמש, לא רק כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות, שבצד זה תוכל גם השמש לשוב עמו לצד מזרח עד סמוך לאופק המזרחי, וזה יהיה נס ופלא,

וזה סיפר פה בבאור יותר, במ"ש הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה – שהוא שירדה השמש (כי הצל הוא לשון זכר) [במעלות אחז – שאחז תקן הכלי הזה] ובשמש מוסב על הנני משיב בשמש – שההשבה תהיה ע"י השמש שתשוב, לא ע"י הצל, רק השמש בעצמה תשוב אחורנית עשר מעלות, ועז"א ותשב השמש עשר מעלות לא הצל:

 

(ח) הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה:

רש"י הנני משיב – אחורנית עשר מעלות את הצל אשר ירדה.

צל המעלות – כמין מדרגות עשויות כנגד החמה לבחון בהם שעות היום כעין אורלוגין שעושין האומנין.

אשר ירדה – מיהרה לירד ונתקצר היום י' שעות ביום שמת אחז כדי שלא יהו מספידין אותו ועלו עכשיו לאחוריהם ביום שנתרפא חזקיהו וניתוספו על היום י' שעות:

מלבי"םחלק באור המלים במעלות אחז – כלי מראה השעות עפ"י הצל שתקן אחז ובשמש ר"ל עם השמש,

שהשמש עצמה תשוב, וכן אמר אשר ירדה:

 

(ט) מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ:

רש"י מכתב – ת"י כתב אודאה על ניסא דאיתעבד לחזקיה:

 רד"ק מכתב – כתב הודאה זו כשנתרפא מחליו ועלה בית ה', אמר הודאה להיות למזכרת על החסד שעשה עמו האל שהוסיף על ימיו, ובמלכים ובשמואל פירש ענין תוספת הימים:

 ויחי – ענין רפואה, וכן עד חיותם:

 

(י) אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי:

מלבי"ם אני אמרתי בדמי ימי – המליצה תצייר את הזמן, הולכת ומתנענעת תמיד מעת הולד האדם עד מותו, שאז יִדְמו הימים וישתוקו מתנועתם,

והנה הזמן בעצמו הוא אפס, והוא רק תנאי השגת הדברים הנמצאים בפועל בערך השגתנו שאנו משיגים כל הדברים נקשרים עם חלק מחלקי הזמן,

ועת ישיב הדבר המוחש אל האפס אז גם הזמן אפס, כי הזמן הוא רק שיעור המשך מציאות הדבר הנמצא בפעל, לא דבר נמצא באמת בפני עצמו, כמו שהתבאר בחכמת בקור השכל,

עפ"ז מצייר כי האדם בעת מותו טרם נבלה ונרקב, שהגוף עדיין קיים ונמצא בפעל, ומקושר עדיין עם הזמן כל עוד שישנו במציאות, עוד ימיו קיימים רק שהם דוממים ושותקים ואינם מתנענעים,

כי תנועת הימים ופעולתם לא יצוייר רק עם תנועת הנמצא הנקשר עם הזמן שהוא חיי האדם,

ובמותו הגם שהיא ככל הדברים המושגים בחוש מקושר עם הזמן, מ"מ זמנו דוממת בלתי מתנענעת,

עז"א כי אמרתי שאלכה בשערי שאול עם דמי ימי – שטרם יבלני השאול המבלה הגוף

(שזה ימלץ. שהוא עדין הולך בשעריו ולא הגיע אל תוך השאול המבלה ומשיב אל האפס) אהיה נמצא בו עם ימי הדוממים והשובתים,

אולם אחרי שאבוא אל בטן השאול והיכליו, שהיא אחרי אפיסת הגויה אז פקדתי יתר שנותי – אז יעדר הזמן המיועד לי לגמרי וישוב אל האפס, ויחסר מחשבוני השנים האלה שהיו נחשבים בחשבון חיי, אם הייתי חי:

 מלבי"ם חלק באור המלים בדמי – כמו וידום אהרן, והב' במקום עם:

 

(יא) אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל:

רש"י (תוספות אמרתי לא אראה יה – לא אשתמש עוד בשם של יה. בארץ החיים – חיים משתמשין בו אבל המתים אינם רשאין שנאמר לא המתים יהללויה חק למתים שאין מזכירין שם בן שתי אותיות לעולם ע"כ).

בארץ החיים – בב"ה. לא אביט אדם – חי עוד. עם יושבי חדל – שאהיה עם המתים היושבים בארץ חדלה ומנוע' מן החיים:

רד"ק אמרתי לא אראה יה – פירש רבינו סעדיה ענין הודאה, ונכון הוא כי ראות האל הוא ההודאה והשבח לפניו והתבונן בדרכיו,

ואדוני אבי ז"ל פירש לא אראה מעון יה, כלומר בית המקדש,

והנה הוא פירש מהו לא אראה יה בארץ חיים, ר"ל בזה העולם שיש בו ראית הלב וראית העין, וראית הלב הוא בלב, והוסיף עוד ואמר לא אביט אדם עוד וזהו ראית העין:

 עם יושבי חדל – עם יושבי העולם הזה שנקרא חדל וחלד, כמו כבש וכשב:

מלבי"ם אמרתי – מצייר שנית את הענין אשר ימצא בו אחרי המות,

כי שם לא יראה יה – כי השגת השכל המקושר בגויה אשר ישיג כל הדברים ע"י תנאי הזמן והמקום,

וע"י שיפשיט מושגים כוללים מן המוחשים אשר אסף בנפשו, אינו תנאי השגת השכל בעצמו, רק תנאי השגת השכל המקושר בגויה, כמו שאין מתנאי העין הבריאה שתראה המחזות ע" הזכוכית והאספקלריא, הגם שהם תנאי הראות לגבר שתום עינים,

כי השכל המופשט מן החומר ישיג הדברים בענין יותר מעולה ועפ"י חקים אחרים משונים מן החקים שעל פיהם ישיג בעודו כלוא בגשם,

עד שהנפש עת תפרד מן הגויה, לא תכיר את ה' בענין שהיתה מכרת אותו בארץ החיים, ששם ציירה לעצמה את ה', כי מהוה וממציא בזמן ובמקום, בסדר ובהמשך, סבות ומסובבים,

ואז לא תדע מכל זה מאומה, כי תציירהו כפי ציורי השכל הפשוט אשר לא ידע את הזמן והמקום ומקרי המוחשים ותנאי ההגיון אשר הפשיט השכל מן השגות האלה,

אך כפי היות הדברים בעצמם חוץ מן המוחש מופשטים מכל המקריים ותנאיהם, השגה אשר לא נוכל לציירה עתה כאשר לא יצייר העוור הגוונים והמראות,

וז"ש לא אראה יה – ומבאר שכונתו שלא אראה יה אשר בארץ החיים – כי שם אראה ממנו ענינים אחרים נשגבים מאלה,

וכן הנפשות השכלים המופשטות, הגם שישיגו זה את זה לא ישיגו עוד השגה חושיית ע"י התדבקות החוש במוחש, אך שכליית ולא יוכלו שם לצייר לעצמם אדם תופס שיעור מהמשך זמן והיקף מן המקום.

עד שלא תצייר הנפש שם לעצמה ענין אדם גשמי כלל, וזה שכתוב שלא אביט עוד אדם הנמצא עם יושבי חדל:

 מלבי"םחלק באור המלים בארץ החיים – נעלם מלת אשר, אשר בארץ החיים וכן אשר עם יושבי חדל,

וחדל וחלד כמו כשב כבש:

 

(יב) דּוֹרִי נִסַּע וְנִגְלָה מִנִּי כְּאֹהֶל רֹעִי קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי:

מלבי"ם דורי – ההיקף שיקיף הזמן משך חיי האדם נקרא דור, מענין היקף, וכל אדם י"ל דור והיקף מיוחד בהזמן,

ועת תִבְלה הגויה יסיר ההיקף הזה, כי הזמן בפ"ע אינו כלום, ובזה יצייר המליץ נשגבות, כאילו ההיקף הזה הזמני, הוא אהל המאהיל ומכסה על האדם וסובב אותו משך מציאותו בעולם המורגש,

ועת יאפס הגוף יסור האהל הזה שכסה עליו, ויכסה על נמצאים אחרים, שהוא הדור הבא,

וידמה כאהל של הרועים, אשר בכלות המרעה יסירוהו מן המקום שהיה שם אל מקום אחר, והמקום הזה שהיה מכוסה מן האהל ישוב להיות מגולה עתה בלא אהל,

ועז"א דורי נסע ונגלה מני – כי יתגלה עתה מן מסך הזמן שהיה פרוש עליו, כי לא ימצא עתה בחלק מחלקי הזמן,

ובזה מצייר איך כמו שיתרחק האהל מן המקום שהיה בו בתחלה כל עוד שיוסיפו להעתיקו הלאה, כן יתרחק דורו ממנו, כל עוד שיוסיפו הדורות להשתלשל ולהתרחק ממנו,

וכל עוד שיוסיף אהל הזמן להסתלק מדורות ההוים אל הבאים אחריהם למלא מקומם בזמן הריק.

 עד שנסיעת דורו שהוא זמנו יתמיד בלי הפסק עד סוף כל הדורות,

והחוליה שלו הקבועה בשלשלת הזמן יעתק תמיד אל זמן העבר ואל ימים קדומים.

 קפדתי כארג חיי – המליצה תצייר הזמן הקבוע לכל אדם לימי חייו, כבגד ארוג ומתוקן, ואת החיים בעצמם כעסק האריגה אשר בה יטוה את הבגד ההוא,

כי החיים מחוברים מעתות ורגעים אשר יתחברו אחת אחת כהאורג שמחבר חוט אל חוט ואורגם זה בזה עד ישלם הבגד כולו,

כן יתקבצו הרגעים אלו עד ישתלם מהם הלבוש הגדול שהוא העת המיועד אל האדם לחיות בה, ואז יסתלקו הלבוש והמתלבש, והאדם ישוב אל עולמו,

וכן דמה איוב מליצת תנועת זמנו לאורג (איוב ז' ו') אומר הנה עד עתה קפדתי וקשרתי את חיי מן החוטים הנטוים שתי וערב שהם הרגעים והעתות, כמו האורג, והבגד עוד לא נשלם. כי הטויה הזאת נטוית מחוטים דקים מאד שהם הרגעים,

אבל עתה מדלה תבצעני – ע"י הדלה והחולי אתה רוצה לבצע ולהשלים את הבגד בזמן קצר, עד כי מיום עד לילה תשלים אותי – להשלים מועד חיי ביום אחד, ולדלג על כל העתות האלה ולקשרם בהבגד ביום אחד.

ובציורו תפס בכח המליצה כאילו האריגה שיארג האדם בכח לא יספיק לבצע הבגד,

ולנגד זה הדלה והחולשה היא תשגיב בכחה להשלים המלאכה, אשר לא חלו בה ידים זריזות:

 מלבי"םחלק באור המלים דוריהזמן שבו יחיה האדם נקרא דור, ואת דורו מי ישוחח (לקמן נ"ג ח') מענין היקף,

וכדור מענין זה, והכלדמיון, לכן נשמטה בכדור יצנפך צנפה (למעלה כ"ב):

 ונגלה מני – כמו ונגלתי ממנו, כי הסוכך והמסוכך יסוכו זע"ז, וכן מאתי גלית ותעלי (לקמן נ"ז ח'):

 קפדתי – חברו ביחזקאל (ז' כ"ה) קפדה בא, והוא לדעתי מענין קשירת וכריכת הרתוק שהזכיר שם עשה הרתוק,

כי על קצור מתרגם בכ"מ קפדה, וכן החיה בעלת הקוצים נקראת בעברי ובארמי קפוד,

על שמתכפלת עת יבא אורב עליה, ועקרו בעברי על קיפול הרתוק או החטים הטוים זה על זה שכורך השתי עם הערב:

 מדלה – החולאת, מדוע אתה ככה דל בין המלך:

 יבצעני – ענין גמר, כמו תשלימני, וההבדל בין בצע ובין משלים, שעם ההשלמה נקשר מושג השלמות,

ותשלם כל המלאכה כי בנין שלמה היה שלם, ידי זרובבל יסדו את הבית וידיו תבצענה,

כי בנין זרובבל לא היה שלם עדיין, ולכן בא בצע על מלאכת הפסד וקלקול, יתר ידו ויבצעני (איוב ו' ט') בצע אמרתו (איכה ב' י"ז),

ובזה הוסיף פה, שלא לבד יבצעני, מצד ההעדר, כי גם תשלימני, בערך התכלית והשלמות אשר אצלך מן האדם וקצו, וע"כ יבצעני נסתר ותשלימני נוכח כי לא ייחס הרע אל ה':

(יג) שִׁוִּיתִי עַד בֹּקֶר כָּאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתָי מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי:

מלבי"ם שויתי – לעומת זה התחזקתי בלילה נגד הדלה והחלושה הרוצה לבצע המלאכה, ונדמיתי נגד הדלה הזאת כארי להתגבר על הדלה, אבל אז הארי הזה שהעמדתי נגד הדלה,

כן כמו שהוא ארי כן כמו ארי ישבר עצמותי – מצייר כי נגד החולשה הגדולה שהיה לו אשר דמה כי ימות בלילה, נטפל אל חליו קדחת חזק. עד שהתגבר מאד מסבת החום הקודח, ויעצם בכח רב נגד החולי,

אבל הקדחת הזה עצמו אשר היא אש זרה, נדמית לו כאריה טורף השובר כל עצמותיו,

עד שאני חושב שנית כי מיום עד לילה תשלימני – שחוזק הקדחת הוא יסבב השלמת הבגד שהיא המיתה:

 

(יד) כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי:

מלבי"ם כסוס עגור – מצייר איך התרוצצו אז בקרבו שני רעיונות מתנגדות,

בצד אחד, כבר חשב שהוא מוכן ללכת אל בית מועד לכל חי, וחשב מחשבת כי הוא דומה כסוס ועגור, שהם ממשפחת העופות הנוסעים [-הציפורים הנודדות], כמ"ש ותור וסיס ועגור, שמרו את עת בואנה,

וכמו הסוס ועגור המצפצפים בתחלת החורף עת יראו כנפי המות פרושים על כל ילדי הטבע, לנסוע אל ארצות החמים, כן אצפצף אנכי.

ודלתות הכתוב מגבילים – כסוס עגור כן אצפצף דלו עיני למרום, אהגה כיונה ה' עשקה לי ערבני –

ר"ל כסוס עגור כן אצפצף למקומי כי דלו עיני למרום, עיני נשואים אל מקומי במרום,

שנפשי נושאת עיניה עת ראתה בני הטבע אשר סביבה גועים ומתים, לשוב לשמים אל מקומה, כצפורי הנסיעה המעופפים בענין כזה אל ארץ צלצל כנפים.

אולם מצד אחר אהגה כיונה – כמו היונה השומרת את קנה ולא תסור ממנה בשום זמן,

וכדמיון זה נדמית נפשי עתה בראותה כי המות בא לעשוק את קנה, תצעוק כיונה לאמר, ה' עשקה לי הנה רוצים לעשוק את קני, ערבני מיד העושקים האלה, והצילני מיד המות:

 מלבי"םחלק באור המלים כסוס עגור – ממיני עופות הנוסעים (ירמיה ח' ז'):

 עשקה לי ערבני – דוגמתו, ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים (תהלות קי"ט),

עושקי אדם בעת ההיא היו מבקשים ערבון לפדיונם:

 

(טו) מָה אֲדַבֵּר וְאָמַר לִי וְהוּא עָשָׂה אֶדַּדֶּה כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי:

מלבי"ם מה אדבר – מספר כי עת שוטטה נפשו בין שתי הסעיפים האלה, חושבת על מקומה בשמים, ומתפללת על קינה בארץ,

השיב אל לבו לאמר, מה אדבר? למה זה לריק אתפלל, שיערבני ה' מיד המות העושק,

והלא ואמר לי והוא עשה – וה' כבר אמר לי כי מת אתה ולא תחיה, וגם והוא עשה את אשר אמר,

כי החולי מסוכנת עד מות, ומה יועיל תפלתי נגד הגזרה?

בציור הזה שמצייר איך התיאש עצמו וחשב כי לא יחיה, שב לאמר.

אנכי כבר אדדה כל שנותי על מר נפשי – במחשבתי כבר דלגתי על כל שנותי, וכבר נדדתי ודלגתי גם על מר נפשי,

כבר היה בעיני כאילו דדתי על השנים שנותרו לי לחיות ודלגתי עליהם כאילו אינם עוד במציאות, וגם דלגתי על מר נפשי – שנפשי המרה התחילה להרגיע ולשכוח עמלה, ולהכין א"ע אל דרכה דרך כל חי:

 מלבי"םחלק באור המלים אדדה – כמו אדדם עד בית אלהים, דולג על איזה דבר, ומלת אדדם מוסב לשתים, וכן מלת על אדדה (על) כל שנותי (אדדה) על מר נפשי:

 

(טז) אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי:

מלבי"ם ה' – אבל אז, ה' אמר עליהם – היינו על שנותי הנזכר שיחיו – אני התיאשתי וה' נתן חלקי בחיים,

ולכל בהן חיי רוחי – היינו ה' אמר לכל בהן – והוא אל כל הדברים הממלאים את שנותי (שהוא על כל תולדות הימים), אמר ה' חיי רוחי – שכולם יהיו מוכנים להחיות רוחי,

ותחלימני ותחייני – ועתה נדמה כאילו החלמתני והחייתני, ר"ל הכל נדמה לי עתה כחלום, כאילו חלמתי שנמשלתי עם יורדי בור, וה' החיה אותי בתחיה:

 מלבי"םחלק באור המלים ה' עליהם – מלת אמר שבפסוק הקודם נמשך גם פה, ה' (אמר) עליהם יחיו (ועליהם ר"ל על שנותי) (וה' אמר) לכל בהן (ר"ל בשנותי) חיי רוחי. ותחלימני מענין חלום לילה:

 

(יז) הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל חֲטָאָי:

רש"י הנה לשלום מר לי מר – כשנתבשרתי שלום אף הוא לי מר שהרי תלו לי הרפואה בזכות אחרים כה אמר ה' אלהי דוד אביך (ישעיהו לז) למעני ולמען דוד עבדי כאן הודעתני שאני חוטא כך פירשו חכמים.

אבל לפי ישוב המקרא משמע הנה לשלום מר לי מר כשנתבשרתי מאתך להושיעני מיד סנחרב מר לי מר על חליי שהייתי נטוי למות, ולא שמחתי בבשורה ואתה בטובך חשקת נפשי מבלי רדת שחת:

 רד"ק הנה לשלום – הנה בחליי היה לי מר בעבור שלום שלא היה לי …

מלבי"ם הנה – ועתה אני רואה כי לשלום הומר לי המרשהמיר והחליף ה' את המר והמרירות אל שלום,

שתחת המר שהיה לי – הבטיח לי שלום, כי הבטיח לו עוד ימים ושנים וגם התשועה מיד סנחריב,

וזה היה תמורת המר והיסורין שסבל, (מר הא' מענין תמורה, והשני מרירות ולשון נופל על הלשון).

 ועתה רואה אני כי חשקת את נפשי מן 'השחת המבלה' – כאילו בעת ראית את נפשי עומדת בשערי שחת ומוכנת להבלות, אז חשקת בה ואהבת אותה בחשק עצום,

עד שמרוב חשקך אותה השלכת אחרי גוך כל חטאי – כענין על כל פשעים תכסה אהבה,

שע"י החשק מחלת כל חטאתיה (והמליצה שעת ראה ה' שעומד בסכנה רחם עליו ומחל עונותיו):

 מלבי"םחלק באור המלים מר לי מר – מר הראשון מנע"ו, מענין חליפין ותמורה, ומצאנוהו בפתח. מי בז ליום קטנות, טח מראות עיניהם, ול' לשלום, מורה הגבול שאליו, כמו והפכתי אבלם לששון. בלי מן בלה, כמו שבי דלי, מן שבה דלה:

 

(יח) כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ:

מלבי"ם כי לא, כי ההודאה להודות לך – על טובך לא יצויר רק אם אהיה קיים לא אם אהיה נפסד בשאול,

ולהללך – לספר שבחי מעשיך ג"כ רק החי יוכל להלל מעשיך,

וגם לשבר אל אמתך – שהוא קיום הבטחתך על העתיד, גם זה לא יצוייר רק בחיים לא ביורדי בור, ומבאר דבריו:

 מלבי"םחלק באור המלים אל אמתך – תחת את, כמו וירדפו אל מדין, ויען שאמתת ההבטחה היא עתידה לא הוה,

וצריך ליחל עליה, בא הגבול שאליו, שיקוו ויחכו אל אמתך:

(יט) חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ:

מלבי"ם נגד – מ"ש כי לא שאול תודך – כי רק חי יודך – על שהוא חי – ור"ל החי בעבור שהוא חי הוא יודך, ולא הנעדר בשאול יודך בעבור שאינו חי, כי זה אי אפשר משתי פנים

א] כי ההודאה היא רק על טובת החיים ובשאינו חי לא יודה על טובה שלא קבלה,

ב] כי הנעדר לא יצוייר שיודה וישבח,

וזה פרט במ"ש רק חי יודך, ורק בעבור שהוא חי, (ומגביל נגד כי לא שאול תודך, רק בעבור שהוא חי, ולא מות יהללך רק מי שהוא חי),

ונגד מ"ש לא ישברו יורדי בור אל אמתך – מפרש כי רק כמוני היום אב לבנים – רק כמוני אשר אהיה מעתה אב לבנים אשר אוליד,

רק איש כמוני יודיע אל אמתך – יודיע לבניו קיום הבטחתך שהבטחת לדור דור,

לא כן אם ירדתי בור לא נתקיימה אמתך לדור אחרון:

 מלבי"םחלק באור המלים אב לבנים – אין הלמ"ד גבול שאליו, רק למ"ד הצירוף אב של בנים, כמוני היום:

 

(כ) ה' לְהוֹשִׁיעֵנִי וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית ה':

מלבי"ם ה' להושיעני – גם בעתיד,

ונגינותי – הנגינות שהייתי מנגן לצרכי לשמוח בהם ננגן מעתה כל ימי חיינו על – ובעבור בית ה',

כי הקדשתי נגינותי ושמחות עתותי לשמים:

 מלבי"םחלק באור המלים להושיעני – כמו להרגו בערמה:  על בית ה' – בבית ה', כמו ועל חרבך תחיה:

 

(כא) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וְיִמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין וְיֶחִי:

רש"י דבלת תאנים – דבלת העשויה מתאנים כשהן לחין קרויין תאנים וכשנדרסין בעיגול קרויין דבלה.

וימרחוויחליקוה לדבקה על השחין, ונס בתוך נס היה שאף בשר חי שנותנין עליו דבלה מסריח אלא הקב"ה נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל ומרפא:

 רד"ק ויאמר ישעיהו – זה הפסוק שאחריו אינה מהמכתב ולא מצאתי להם טעם למה נכתבו הנה אחר המכתב, כי משפטם למעלה אחר וגנותי על העיר הזאת, וכן הם בספר מלכים:

 דבלת תאנים – וזה היה נס בתוך נס כי התאנים מזיקים לשחין:

 וימרחו – ענין חבישה וחתול:

 ויחי – וירפא, כמו עד חיותם:

מלבי"ם ויאמר ישעיהו – חוזר לשלמעלה, מספר כי הרפואה היתה הפך הטבע, כי הדבלת תאנים ממרק את השחין ומדוהו, ובו נרפא בדרך נס, וע"ז:

 

(כב) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מָה אוֹת כִּי אֶעֱלֶה בֵּית ה':

מלבי"ם ויאמר חזקיהו ומה אות כי אעלה בית ה' – ר"ל מה צריך אות יותר גדול שאעלה בית ה', אם הרפואה באה בדרך פלא כזה?

ובמלכים נזכר כי חזקיהו אמר מה אות כי ירפא ה' לי ועליתי ביום השלישי בית ה' ויאמר ישעיהו זה לך האות מאת ה' ונתן לו אות השבת השמש,

הכונה כי חזקיהו אמר שזה בעיניו אות גדול כי ירפא, ממה שהוא רואה רפואתו נסיית,

ואמר לו ישעיה אבל דע כי ה' הכין לך אות יותר גדול שיהיה לנס עמים, וזה כי ישוב הצל עשר מעלות:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב