ישעיהו פרק לט

(א) בָּעֵת הַהִוא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק:

רש"י ישעיה וישמע כי חלה ויחזק – היה למוד לאכול בשלש שעות [8-9 בבוקר] ו[חוזר וישן] עד ט' [3-4 אחה"צ] כיון שחזר גלגל חמה לחזקיהו כשעמד משנתו בט' שעות מצא שהוא שחרית… בקש להרוג את כל עבדיו אמר הנחתם אותי ישן יומם ולילה עד הבקר?

אמרו לו גלגל חמה הוא שחזר. אמר להם ומי החזירו? אמרו לו אלוהו של חזקיהו כו' כדאיתא בתנחומא ובפסיקתא:

מלבי"ם בעת ההיא – מבואר בד"ה כי עקר השליחות היה לדעת את המופת אשר נהיה בארץ, כי השבת השמש עשר מעלות אחורנית, היה נס גדול מפורסם אשר בכל הארץ יצא קוו,

ושלחו לתור ולרגל איך ובאיזה סבה ובאיזה זכות נעשה הדבר הגדול הזה,

כי באמת התכלית אשר בעבורו עשה ה' את המופת הגדול הזה אשר לא נעשה כמהו מימי יהושע בן נון, לא היה בעבור שחזקיהו יהיה לבו בטוח שירפא ושיעלה בית ה',

כי לא יעשה דבר גדול כזה בעבור ענין קטן כמוהו, שגם בלעדי המופת יודע לו ביום השלישי כי נרפא הנגע,

אבל היה בזה תכלית גדול ותועלת כללי לכלל האומה, אשר נדחו אז על ידי סנחריב לקצות הארץ,

ורצה ה' שיהיה להם עזר מעט, ובל יאבדו הצאן הנדחות האלה בין זאבים רבים, ולכן עשה בעבורם המופת הגדול הזה, אשר קצות הארץ ראוהו וייראו, ושכניהם מסביב חרדו מפניהם, והנדחים האלה חזק לבם בה' ומקצתם שבו לארצם תחת צל חזקיהו באין עומד לנגדם כי נפלה אימתם על כל יושבי הארץ, כמו שנבא ע"ז (למעלה י"ח. וכ"ד י"ג י"ז ובכ"מ).

וגם אם היו זוכים היה אז הקיבוץ הכללי ע"י חזקיהו כמו שהזכרתי (למעלה י"ב א') כי חטא הנזכר פה היה בעוכרם,

ולכן גם מלך בבל התעורר לדרוש אחר סבת המופת הזה.

ולא מאהבת חזקיהו ועמו שלח אליו ספרים ומנחה, כי חזקיהו בעצמו אמר שבאו אליו מארץ רחוקה, מבואר שלא היה להם עד עתה שום קשר עם ישראל,

ותהי להפך כי היו בזה כמרגלים את הארץ, כי מלכות בבל היו קרובים ודודים עם מלכות אשור והיה להם לרוב מלכות אחת כידוע, והיה לבם דוה על מפלת אחיהם.

ומאז חשבו מחשבות על ישראל (והקימו מזימות לבם תיכף בימי מנשה, שבאו עליו שרי הצבא אשר למלך אשור וייסרוהו בנחושתים ויביאוהו בבלה (ד"ה ב' ל"ג) כי אז היה עיר מלוכת אשור בבבל, כי נינוה ובבל שניהם היו ערי ממלכה למלכות אשור ובבל, שהיו מלכות אחת משותפת).

ויעשו בערמה לשלוח ספרים ומנחה ולהודע בתחבולה ענין המופת ועקרו. למען דעת במה כח העם הזה גדול בעזר האל האומר בגללם לשמש דום,

וסיפר כי ע"י שליחות הספרים האלה שמע מלך בבל כי חזקיהו חלה ויחזק – כי בבואם אל חזקיהו ושאלו ממנו באיזה זכות היה המופת הגדול הזה, הוא בגאותו לא רצה לאמר שהיה זה בעבור ישראל, ושיהיה האות שיצילם ה' מיד אשור, כמו שהיה זה באמת עקר סבת האות והמופת,

רק יחס הכבוד לעצמו, וסיפר להם כי נעשה המופת בעבורו להיות אות כי יתרפא מחליו,

ומבואר בד"ה כי היה זה חטא גדול לחזקיהו, כמש"ש בימים ההם חלה חזקיהו ויתפלל אל ה' ויאמר לו ומופת נתן לו ולא כגמול עליו השיב חזקיה כי גבה לבו ויהי עליו קצף ועל יהודה וירושלים, ושם (ל"א),

וכן במליצי בבל המשלחים עליו לדרוש המופת אשר היה בארץ עזבו האלהים לנסותו לדעת כל בלבבו,

והיה חטאו בשתים.

א] הגאוה שהתגאה ברוחו כי עבורו נעשה דבר הגדול הזה, אשר לא היה האמת כן, כי לא יעשה ה' דבר כזה בעבור יחיד, (ומה שלא הודיע ה' לו בבאור שהמופת נעשה בעבור ישראל מבואר שם, מפני כי עזבו האלהים לנסותו לדעת כל בלבבו).

ב] ההודעה שהודיע זה לשרי בבל, כי עי"כ סר פחדם אשר פחדו מישראל ומאל מושיעם, אחר שנודע להם שלא נעשה הנס הזה בעבור ישראל, רק בעבור איש אחד שהוא חזקיהו, ובזה הגם שנכנעו מפניו בעודו חי,

ערב לבם לבוא על מנשה בנו, בחשבם כי סר צלם במות מלכם, וגם לא חרדו להשיב את הגולה אל מקומם, אשר היו תחת פקודת מלך אשור ובבל, כי נודע להם שלא חפץ ה' בישראל,

(ולכן אמרו חז"ל בסנהדרין שבקש ה' לעשות חזקיה משיח רק שחטא על שלא אמר שירה על מפלת סנחריב,

ר"ל שהיה אז הקיבוץ הכללי, אם לא היה חזקיהו מקטין נס סנחריב ושר שיר הנס לעצמו לא על הכלל,

ובזה סר הפחד ממלכי אשור ובבל כנזכר):

(ב) וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נכתה נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כָּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ:

רש"י בית נכתה – בית גנזיו של בשמים כמו (בראשית לז) נכאת וצרי ולוט. ואת שמן הטוב – יש פותרים שמן המשחה, וי"א הוא שמן אפרסמון שהיה מצוי בא"י והוא פנג האמור ביחזקאל (כז) יהוד' וישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג וראיתי בספר יוסיפון שהוא אפרסמון וגדל ביריחו לכך נקרא יריחו על שם הריח.

לא היה דבר – אף ס"ת:

מלבי"ם וישמח עליהם – הודיע כי לא שמח בם בעצמם, כי ידע שלא באו כקושרי ברית ואוהבים,

אבל שמח עליהם ובסבתם, שמצא מקום להתפאר לפניהם כי גדול הוא בעיני ה' ומתוך גאותו ואהבתו להתפאר התפאר ג"כ בכבוד עשרו ואוצרותיו ויראם את הכל,

כאומר לא לבד שאני מאושר בעיני ה', כי אני מצליח ג"כ בהצלחת הזמן בעושר וכבוד וסגולת מלכים.

וגם בזה חטא בשתים.

א] חטא נגד חכמת ההנהגה, כי אחר שראה שבאו כמרגלים, לא היה לו להראות לפניהם אוצרותיו ורוב עשרו, שעי"כ ישמרו בלבבם לבא, בעת תשיג ידם, על ארץ יהודה, בעבור רוב האוצרות האלה שימצאו שם,

בשגם שידעו כי אוצרות האלה אסף ע"י שבי אשור ובזת מחנהו הנופלת, והמלכים בעת ההיא היו מסתירים אוצרותם מפני שכיניהם בל יטילו קנאה כנגדם.

ב] חטא נגד ה' כי היה המצוה על מלך ישראל בל ירבה אוצרותיו ובל ירום לבבו מאחיו,

ואף כי שלא היה לו להתפאר באוצרות האלה נגד הנכרים אשר באו שעריו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים וישמח עליהם – השמח בהדבר עצמו נקשר עם בי"ת בכ"מ, שמחו בה' וגילו צדיקים. נגילה ונשמחה בו, והשמח על הדבר דרך צחוק נקשר בלמ"ד, אל תשמחי אויבתי לי, אל ישמחו אויבי לי, (עמש"ש בפ' איוב כ"א י"ב),

והשמח בסבת הדבר לא בהדבר עצמו נקשר עם על, וישמח יונה על הקיקיון,

וכן פה שמח רק בסבתם, לא בהם, כי לא באו דרך אהבה:

(ג) וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל:

רש"י מארץ רחוקה באו אלי – זה אחד משלשה בני אדם שבדקן המקום, קין וחזקיהו ובלעם.

חזקיהו היה לו להשיב אתה נביאו של מקום ולי אתה שואל? התחיל מתגאה ואומר מארץ רחוקה באו אלי

לפיכך נענש ועל ששמח עליהן והאכילן על שלחנו

וכן בלעם שאמר לו מי האנשים האלה עמך והשיב ואמר בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי (במדבר כב)

וכן קין שאמר לו אי הבל אחיך (ברא' יד) היה לו לומר רבש"ע הלא כל הנסתרות גלויו' לך כו' כדאית' בתנחומ':

מלבי"ם שאלת ישעיה אינה מסודרת, שמהראוי לשאול תחלה מאין יבואו ואח"ז מה אמרו?

וחזקיהו לא השיב על שאלת מה אמרו לך?

מה רצה במה שאמר מארץ רחוקה באו, וכי לא ידע כמה מבבל לא"י?

ויבא, ויאמר אליו – אחר שישעיהו בא והוכיחו, על שני הענינים, שחטא בהם.

א] מה שהשיב על חקירתם על סבת המופת, שהיה בעבורו ולא בעבור ישראל.

ב] על שהראה לו אוצרותיו,

לכן שאלו תחלה מה אמרו האנשים האלה? –

והיה הכונה על כלל הדברים שנפלו ביניהם מענין המופת, שיאמר לו שאלתם ומה השיב להם,

ואח"ז שאלו ומאין יבאו אליך – כי אם יוכל להראות אוצרותיו וגנזיו אל מלאכים שיבואו אליו מארץ רחוקה,

שאין לו לפחד שיקנאו בו ושיתגרו בו מלחמות,

לא היה ראוי שיראה אותם לפני מלאכים ממדינות הקרובים אליו, שבזה מעורר אותם לשית לב להלחם אתו,

ולכן שאל מאין יבואו אם ממקום קרוב או רחוק,

והנה חזקיה שהבין תוכן השאלות וכונתם, על השאלה הראשונה בוש מלהשיב כי נתפס כגנב במחתרת, ויכלם מן החוזה המוכיחו על פניו.

ועל השאלה השניה השיב מארץ רחוקה באו אלי – ר"ל אני חשבתי אותם כבאים מארץ רחוקה,

ור"ל אלי נחשבו כי מארץ רחוקה באו, כי עד העת ההיא לא באה רגל כשדים לארצי ולא עלה על לבי שיש לי להתירא שיגרו בי מלחמות:

(ד) וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִים בְּאוֹצְרֹתָי:

מלבי"ם ויאמר – ע"ז שב שנית לשאול על הענין הפרטי הזה.

מה ראו בביתך – והוא השיב כדרכו כי מאשר נחשבו אצלו כמלאכים מארץ רחוקה לא נמנע מלהראות להם את הכל:

(ה) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר ה' צְבָאוֹת: (ו) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר ה': (ז) וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל:

השאלות: מה היה חטאו שבעבורו נבא עליו העונש הגדול הזה, וכי לא הורשה למלך להראות את בתי אוצרותיו?

וכי לא התפאר שלמה בעשרו לפני רבים עמים?.

בד"ה נזכר שחזקיה גבה לבו ויהי קצף על יהודה וירושלים. מה היה זה גבהות לב, והוא עשה זאת לתומו?

ביחוד נזכר שם שה' עזבו ביד מליצי שרי בבל לנסותו לדעת את כל בלבבו, ומה כל הרעש הזה?

ומה חטאו בניו? אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?

האם לא חטאה ירושלים חטאים גדולים ונאצות גדולות אשר בעבורם הלכו שבי לפני צר,

לא בעבור חזקיהו הצדיק אשר הראה אוצרותיו?

מלבי"ם ויאמר ישעיהו הנה ימים באים – הגם שעתה נדמה לך שהם מארץ רחוקה ואין להם שום קשר עם ארץ יהודה, תראה כי ע"י שראו עתה אוצרותיך יתעוררו מעתה לבא אל ארץ יהודה כפעם בפעם,

עד שאחרית דבר יהי' כי הכל ינשא לבבל אוצרותיך וגם בניך:

רש"י ומבניך – הם חנניה מישאל ועזריה:

(ח) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי:

איך אמר טוב דבר ה' יען יהיה שלום בימיו, וכי לא ידאג האב על הקורות אשר יקראו ליוצאי חלציו,

ומכ"ש אם הוא היה הסבה לקורות האלה?

מלבי"ם ויאמר – אז הכיר חזקיהו כי הסכיל עשו, והודה כי דבר ה' טוב מאד,

אם מצד החכמה שיסתבבו מסובבים כאלה מן הסבות בהכרח, והוא לא השכיל ע"ז מסכלותו.

אם מצד הצדק והעונש על גאותו,

ויאמר – בכ"ז אמר הלא דבר ה' על הטובה לא תשוב ריקם בשום אופן.

ובזה יש הבדל בין הדבר שינבא הנביא לרעה, שיוכל להשתנות על ידי שישנו העם את מעשיהם מרעה לטוב, לא כן אשר ידבר הנביא בשם ה' לטובה שזה לא ישתנה בשום אופן כמ"ש ירמיהו לחנניה בן עזור.

ועפ"ז הנבואה שנבא לו ישעיה פה שיגיע רעה על בניו, כלולים בתוכו שתי נבואות:

א] לרעה על בניו וזה יצוייר שישתנה אם ייטיבו מעשיהם, ועז"א טוב דבר ה'.

ב] נשמע מדברי ה' מעצמו טובה עליו שלא תגיע הרעה בימיו, וזה לא ישתנה בשום אופן, ועז"א טוב דבר ה' כי עכ"פ זה ודאי יתקיים שיהיה שלום ואמת בימי, לא כן הנבואה על בני, תוכל להשתנות אם ייטיבו מעשיהם: