ישעיהו פרק ל

(א) הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם ה' לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת:

רש"י סוררים – סרים מן הדרך. לנסוך מסכה – להמשיל עליהם מושל ולא רוחי ודעתי בדבר ומהו הנסוך הוא פרעה:

 רד"ק הוי בנים סוררים – הנה אמר בתחלת הספר שישעיהו נבא בימי עוזיהו יותם אחז ולא ראינו במלכים אלה שבקשו עזר ממצרים, כמו שאמר באלה הפרשיות והוכיחם בזה,

ואם נאמר כי נתנבא על דור צדקיהו שהיה אחריו ואמר עליהם הוי שישלחו למצרים לעזרה וכן עשו, ולא יראה כן לענין הפרשיות שהוא אומר אחרי כן בתשועה שנעשית בימי חזקיהו,

לפיכך נאמר כי בימי אחז היה זה ואע"פ שלא נכתב זה בספר מלכים ולא בדברי הימים,

או בימי חזקיהו עצמו שלא היו שרי יהודה טובים כי בהכרח גדול השיבם חזקיהו למוטב,

והנה מלך אשור עלה על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם, ואילו היו טובים לא בא להם כן, וזהו הנכון לפי ענין אלו הפרשיות הסמוכות,

ומה שאמר בכל פרשה מהם קדוש ישראל לפי שנקדש בישראל בדבר מחנה אשור,

ואמר הוי בנים סוררים אוי להם לאותם שנקראו בנים, כמו שכתוב בנים אתם לה' אלהיכם,

אבל הם סוררים כפרה סוררה ונוטים מדרך הטובה ועוזבים אביהם שבשמים וכשתבא אליהם צרה לא ישובו אליו ולא יבקשו ממנו עזר אלא מבקשים עזר מאויביהם ובכל אשר הם עושים לא ישאלו פי נביא לשאול את פי ה' על מעשיהם אלא עושים בעצת עצמם:

 ולא מני – והעצה אינה ממני, וכפל הענין במלות שונות ואמר ולנסוך מסכה:

 ולא רוחי לא מרוחי ולא מדברי. ולנסוך מסכה – כמו לעצות עצה כי העצה בסוד ובסתר, וכן לנסוך מסכה ענין כסוי וסתר העצה, וכת"י ולאתמלכא מלך ולא שאלן בנביי, או פירוש ולנסוך מסכה שחושבים להתכסות בצל מצרים:

 למען ספות חטאת על חטאת – לא די להם בעונם ובחטאתם אלא שמוסיפין עליהם חטאת זו שישאלו על פני עזר מאחר שלא ברשותי, וזהו מרד גדול העבד באדוניו שנתלה באדון אחר על פניו:

מלבי"ם הוי בנים סוררים, מדרך הישרה פעם אחר פעם.

א] חטאו לעשות עצה – שהוא נגד ציוי ה', כמו שיבאר בפסוק שאח"ז.

ב] חטאו לנסוך מסכה – לקבל עליהם משרה שהוא ג"כ נגד רוח ה' ורצונו, למען יוסיפו חטא על חטא.

עתה מבאר דבריו. נגד מ"ש לעשות עצה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (א) מני, רוחי – הרוח הוא רוח הנבואה, ה' שלחני ורוחו (לקמן מ"ח ע"ז), ועל העצה שירדו למצרים שהוא נגד התורה שהיא החכמה העליונה אשר הוא האל בעצמו, אמר ולא מני, ועל המסכה שלא הוזהרו רק ע"י רוח הנביאים, אמר ולא רוחי:

 ולנסך מסכה – הוא מענין ואני נסכתי מלכי:

 

(ב) הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם:

רש"י ההולכים לרדת מצרים – על הושע בן אלה אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים (מלכים ב י"ז).

לרדת מצרים – ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, דבר אחר ירידה היא להם. ולחסות – להתכסות אבריאי"ר בלע"ז:

 רד"ק ההולכים – הולכים מארצם לרדת מצרים לבקש להם עזר ואמר לרדת כי ההולך מירושלם הוא יורד:

מלבי"ם ההלכים לרדת מצרים – לשאול עזר מפרעה, ובתוך כך ירדו כמה אנשים להשתקע שם,

ופי לא שאלו – כי הוא נגד ציוי התורה, שהזהירה בל נשוב למצרים (רמב"ם ה' מלכים פרק ה'),

נגד לנסוך מסכה – אמר לעוז במעוז פרעה – גם בזה נואלו בשתים.

א] שחשבו למצוא עוז ועזר מפרעה, אשר לא יושיע להם באמת, כמ"ש אח"כ.

ב] ולחסות בצל מצרים – שקבלו עליהם משרת מצרים להסתופף תחת צילו, ולהיות לו עבדים נושאי מנחה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ההלכים לרדת – המקור הנכפל על פעל הלך, מורה שלרדת היא התכלית, ר"ל להשתקע,

כי זה נאסר:

 לעוז, לחסות – נבדלים, המחסה יהיה גם על ידי אמצעי ע"י שיקרא שמו עליהם.

והמעוז בבלתי אמצעי, ותמצאם נרדפים (תהלות מ"ו ב', ס"א ד', ס"ב ט'):

 

(ג) וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה:

מלבי"ם והיה – הבושה הוא מה שמתבייש מעצמו, והכלימה הוא מה שנכלם מאחרים,

אומר מעוז פרעה יהיה לכם – בעצמכם לבושת – כי תראו אחר כך שלא יועיל לכם,

והחסות בצל מצרים – יגרום לכם כלמה – מאחרים. שהשפלתם עצמכם למס עובד בחנם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ג) לבשת. לכלמה – בושה מעצמו וכלמה מאחרים (לקמן מ"א י"א, מ"ה ו', מ"ז י"ז, נ' ז, נ"ד ד', ס"א ז'):

 

(ד) כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ:

רש"י כי היו בצוען שריו – של מלך ישראל בשליחות למלך מצרים. חנס – היא תחפנחס:

מלבי"ם כי שריו – של מלך מצרים ששלח לעזרתכם היו – ונשארו בצוען ועיר המלוכה,

ר"ל שלא זזו ממקומם ולא הלכו לעזרתכם כלל,

אבל מלאכיו – הם השלוחים ששלח לגבות מכם המנחה והמס שהבטחתם לו בעבור העזר חנם יגיעו – הם יגיעו עד תחפנחס כי לשם נשלחה המנחה, וילכו לקבלה מיד הנושאים:

 

(ה) כֹּל הֹבִאישׁ עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה:

מלבי"ם כל הבאיש – כל הבושות קבלו על עצמם בעבור עם – מצרים אשר לא יועילו למו,

לא לעזר – ר"ל לא יועילו בענין שיהיה איזה עזר ואף לא יועילו להועיל – שיגיעו מזה איזה תועלת אחר,

אבל יועילו לבושת וגם לחרפה – שיסובב על ידם:

 מלבי"ם חלק באור המלים תועיל – כולל כל מיני תועלת, ועזר רק מצרה:

 בשת, חרפה – בארתי למעלה (א' כ"ט) בושת מעצמו, כלמה וחרפה מאחרים, רק חרפה גדולה מן כלמה:

 

(ו) מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ:

רש"י משא בהמות נגב – מטולין על בעירהון באורח דרומא לפי שארץ מצרים בדרומא של א"י וזהו הגידוף והחרפה שמחרפין אותן (ורואין) את אלו שטוענין משאות ממונם על בהמתם להוליך שוחד למצרים חנם ומסכנין עצמן במדברות ארץ צרה וצוקה וכו'.

אפעה – מין נחש רע הוא ואין בעולם כי אם שנים, זכר ונקבה, והם יולדים לשבעים שנה.

ואף שרף מעופף מין נחש הוא ולא שיהיו לו כנפים לעוף אלא קופץ ומדלג רחוק מאד וזורק להב מפיו.

חיליהם – ממונם. דבשת – חטוטר' חלדרוב"א בלע"ז יש לו לגמל במקום טעינת המשא

 

וע"ש שמתרקבת תמיד וסכין שם דבש לרפואה קרויה דבשת כדאמרינן בב"מ דבש והדביש חזי לכתישא דגמלי:

מלבי"ם משא – שיעור הכתוב בהמות נגב – וכו' משא לביא ליש מהם – שהם הוליכו את המנחה דרך מדבר החול. הנמצא בין ארץ מצרים ובין סוריא, והמוליכים את המנחה מתו רבים בדרך מחיות רעות שטרפו מהם, ומכל מקום לא חדלו מלהוליך מנחתם,

אומר בהמות נגב – בעת המיית המדבר הנגוב והיבש שהוא בעת המיית מדבר החול,

כהמות ים לגליו בארץ צרה וצוקה שהוא המדבר הנורא הזה,

בעת ההיא משא לביא ליש מהם – נשאו הלביא והליש משא מהם מאת מוליכי המנחה והמשאת למלך מצרים שהלביא והליש וכן האפעה והשרף טרפו והשחיתו מהם,

ובכ"ז לא שבו מדרכם, רק ישאו על כתף עירים חיליהם – מצייר כי עירים שהם צעירי הגמלים נשאו את חיליהם והתמידו לשאת את החיל והעושר שלהם רוב ימים ושנים העד שהעירים הנושאים נעשו גמלים זקנות,

ונשחת גבם מהתמדת הנשיאה עד שנשאו אח"כ על דבשת הגמלים –

וגם החיל שלהם כבר תם והתחילו לקחת האוצרות שאצרו מימי קדם למשמרת,

עד שנשאו לבסוף אוצרותם – וכל זאת היה על ובעבור עם לא יועילו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים משא – מענין נשיאה ולקיחה:

 בהמות – שרשו המה, והב' הוא ב' בכל"ם:

 ונגב – ארץ נגובה. ומשא מוסב על מהם, משא מהם. והבדל צרה צוקה מבואר למעלה (ח' כ"ב):

 כתף עירים, דבשת גמלים – עיר הוא החמור הקטן קודם שיגדל, וממה שאומר עיר בן אתונות (זכריה א' ט') משמע ששם זה מושאל לפעמים גם לצעירי מינים אחרים כמו הגמל,

עיר פרא אדם יולד (איוב י"א ב'), ודבשת נקרא חטוטרת הגמל הנרקב מתמידת המשא ומושחים אותו בדבש:

חיל, ואוצר – אוצר נקרא רק החיל והרכוש שאוצרים אותו למשמרת (ירמיה ט"ו י"ג, י"ז ב'):

 

(ז) וּמִצְרַיִם הֶבֶל וָרִיק יַעְזֹרוּ לָכֵן קָרָאתִי לָזֹאת רַהַב הֵם שָׁבֶת:

מלבי"ם ומצרים – ר"ל וגם חוץ מזה שאין ביכלתם לעזרם עתה,

הלא מצרים הבל וריק יעזרו – מעולם, ולא עזרו לאומה שבטחו עליהם בשום פעם,

והנה הבל הוא דבר שאין בו ממש, וריק הוא דבר שיש עליו קליפה ואין בו תוך.

ר"ל מצרים גם אם רוצים לעזור עזרתם הוא הבל ודבר חלוש מאד,

אבל גם עזרתם ההבל והחלושה הם רק מבטיחים ואינם עושים,

באופן שגם ההבל הזה הוא רק נראה בקליפתו וחיצוניותו, אבל בתוכו הוא ריק גם מן ההבל והעזרה החלושה.

והכונה מצרים – בעצמם הבל בכחם, וחוץ מזה אך ריק – יעזרו כי אינם רוצים לעזור גם העזרה החלושה אשר בכחם, לכן קראתי לאומה זאת.

 רהב הם – (הדברים מגבילים) מצד שהם בעצמם הבל קראתים בשם רהב – שמתגאים יותר על מה שיש בכחם.

ומצד שריק יעזורו קראתים שבת – הם עם ההולכים בטל שובתים מכל עבודה ויגיעה:

 

(ח) עַתָּה בּוֹא כָתְבָהּ עַל לוּחַ אִתָּם וְעַל סֵפֶר חֻקָּהּ וּתְהִי לְיוֹם אַחֲרוֹן לָעַד עַד עוֹלָם:

מלבי"ם עתה בוא כתבה על לוח – הוא שיכתב הדבר על לוח קטן שישאר אתם למשמרת ולזכרון להם בעצמם,

וחוץ מזה על ספר חוקה – שיחקוק אותם מחוקק בעט ברזל שישאר קיים גם לדורות הבאים:

ומבאר נגד כתבה על לוח אתם ותהי ליום אחרון – שישאר להם בעצמם לזכרון עד יום אחרון שהוא יום המות,

ונגד על ספר חקה – אומר לעד עד עולם – שישאר למשמרת עד עולם לימים הבאים:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ח) כתבה על לוח, על ספר חקה – החקיקה הוא בעט ברזל שישאר לנצח, וכזה מי יתן אפוא ויכתבון מילי, (ומוסיף לאמר) מי יתן אפוא בספר ויחקו, בעט ברזל וכו' (איוב י"ט כ"ג):

 

(ט) כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת ה':

מלבי"ם כי עם מרי הוא – ר"ל כי יש מי ששומע תורת ה' וגם מאמין בה', ובכ"ז מחליף ומימר מצותיו מצד תאות לבו,

ויש מי שמכחיש בכלל לאמר זה לא צוה ה' וזה גורע יותר,

ויש עוד גרוע מזה שאינו רוצה לשמוע דברי התורה כלל,

וז"ש עם מרי הוא – ויותר מזה שהם בנים כחשים – המכחישים וכופרים, ויותר שהם בנים – אשר לא אבו שמוע כלל:

 

(י) אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת:

מלבי"ם אשר אמרו לראים – הרואים הם הנביאים המוכיחים על דברים שבין אדם לאדם, להם אמרו לא תראו ותביטו על ענינים אלה להוכיח עליהם.

 ולחזים – המוכיחים על דברים שבין אדם למקום וצופים במראות אלהים אמרו לא תחזו לנו נכחות – שהם דברים המקבילים נכח ה',

עתה מבאר דבריו (והמאמרים מגבילים) אל הראים אמרו דברו לנו חלקות – דברים חלקים וחנופה כהאי דבר חוזאי שא"ל פרע ליה בית השחיטה,

אל החוזים אומרים חזו מהתלות – הם דברי צחוק כמו נביאי השקר שאמרו דברים שאין בהם ממש:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (י) ראים, חזים – פעל חזה, בא תמיד על ראיית הלב בעינים הפנימים, אם יצייר בנפשו תמונה דמיונית, או ציור שכלי, נאמר שחזה בעין הדמיון או השכל,

ועקרו בא על ציור הבב"ת והבלתי גשמי בדרך מוגבל וגשמי ותמונה דמיונית, וע"כ בא על מחזה אלהים תמיד, כמ"ש ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה,

מ"ש ביד הנביאים אדמה, מבאר מ"ש ואנכי חזון הרביתי, שהוא שהשיגו הנביאים דמיונות, ויהיה חזה משתתף עם שאול עשינו חוזה (למעלה כ"ח),

גבול בענינים הבלתי מוגבלים, ומצד זה יקרא הנביא הצופה במראות אלהים חוזה,

והרואה בעיני בשר על עניני העם לישר מעשיהם בין אדם לחברו היה נקרא רואה,

שמואל היה שופט ודן בין אדם לחברו, ונקרא רואה,

וזה כונת הספור לפנים בישראל כה אמר האיש וכו' לכו עד הרואה, כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה (ש"א ט'), ומובן במ"ש וחלקות הוא הפך התוכחה,

מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כ"ב כ"ג). ונכחת, נגד המקום ע"ל (נ"ט י"ד):

 

(יא) סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם סורו – (גם מאמרים אלה מגבילים) אל הרואים אמרו סורו – אתם בעצמכם מני דרך – לעשוק ולגזול,

וגם הטו – את אחרים מני ארח –

(גם אתם סורו מדרך הגדול הקבוע שהם השרשים והיסודות, ועי"כ תטו את אחרים גם מארחות הקטנות,

למשל אם השופט והמורה מניח יסוד שמותר לגזול ולחמוס הוא סר מדרך הגדול הנימוסי הקבוע,

ואם אח"כ ע"י החק הזה יעותו רבים משפט בדברים פרטים הם מטים מארחות הפרטים בין איש לריעו)

ואל החוזים אמרו השביתו מפנינו את קדוש ישראל –

הנה כל המצות שבין אדם למקום הם מיוסדים על הקוטב [-יסוד] שה' הוא קדוש ישראל ורוצה שנתקדש כמוהו להדמות לדרכיו, כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני (כנ"ל ה' ט"ז)

ולכן השביתו שם זה מפנינו, בל תזכר לנו עוד שם קדוש ישראל,

כי אין לו תועלת בקדושתנו וקשר וחבור עמנו בקדושה זאת:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (יא) דרך, ארח – מבואר למעלה (ב' ג'): והטו – יוצא, ופירוש קדוש ישראל (למעלה א' ד'):

 

(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו:

מלבי"ם לכן כה אמר קדוש ישראל – הוא השם אשר מאסתם בו,

יען מאסתם בדבר הזה – בדברי הנביאים ותבטחו בעשק – בין אדם לחברו, ונלוז – מן הדרך שבין אדם למקום,

ותשענו עליו – שלא לבד שבטחתם בלב על עושק ונלוז כי גם תשעין עליו משענת חזקה בפועל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ונלוז – הפך הישרה לפני המקום (משלי ג' ל"ב, י"ד ב'):

 ותבטחו, ותשענו – הבטחון בלב והשעונה בפועל (לקמן ל"א א', נ' י'):

 

(יג) לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָוֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ:

מלבי"ם לכן יהיה העון הזה דומה לכם כפרץ נפל – החומה הבנויה בלא יסוד חזק, עת ירופף יסודה ותתחיל לטבוע בצד האחד, עד שתבקע החומה באמצעיתה,

אז כל שהבנין יותר חזק כן הוא יותר מוכן אל הנפילה והשבירה כידוע, כי בנין של עץ לא ישבר במהרה כ"כ ולא תגדל מפלתו,

וזה קרא פרץ נופל – הוא שם תואר לבנין הזה פרץ של בנין הנופל אשר הפרץ הזה נבעה ומתגלה בחומה נשגבה – וחזקה,

אשר החומה הזאת תגדל מפלתה בכמה ענינים.

א] בזמן מפלתה, כי פתאום לפתע יבא שברה – עד שלא יוכלו להכן שום הכנות להציל בה איזה דבר.

ב] איכות מפלתה ושברונה, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים נפל – תואר וחסר המתואר יסוד נופל: נבעה – מתגלה ונראה: פתאם לפתע – מבואר למעלה (כ"ט ה'):

רש"י כפרץ – של חומה שנפל. נבעה בחומה נשגבה – מגולה ליכנס בה בחומות משגבכם נבעה לשון גלוי כמו בעובדיה (א ו) נבעו מצפוניו אתגליין מטמרוהי, ודונש [וכ"פ רד"ק] פתר נבעה בליטה שהחומה נעשית כמין אבעבועות מפני הגשמי' וקילקול טיט רעוע:

 

(יד) וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא:

מלבי"ם שברה – יהיה דומה כשבר נבל יוצרים – שעת ישבר אז כתות לא יחמל – לא יחמול היוצר מלכתתה עד אשר תשוב לעפרה למען יעשה ממנו כלי חרש אחר,

והכתיתה תהיה כ"כ עד שלא ימצא בין – השברים הנכתתים – אף חרש אחד שישתמש בו לחתות אש,

ואף חרש יותר קטן שיוכל לחשוף – ממנו מעט מים מגבא – של מים מכונסים,

והנמשל כי חומתם הנשגבה, אחר שבנו אותה על יסוד רעוע, שהוא עושק ונלוז, תפול בהכרח מהר,

וגם תשבר ותתפוצץ עד עפר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (יד) כתות – מקור לכתות: ולחתות – כמו היחתה איש אש בחיקו. ומזה שם מחתות: וגבא – ע"ל (ל"ג ד'):

 

(טו) כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם:

רש"י כי כה אמר – הקב"ה לכם זה ימים אין אתם צריכים לבקש לכם מעוז מצרים ולאבד ממונכם כי בשובה ונחת תהיה לכם תשועה בלא שום טורח אם תשמעו לי. בשובה – לשון ישוב ומרגוע וכן שובה ה' רבבות אלפי ישראל (במדבר י). בהשקט – הבא לכם מאתי ובבטחה תהיה גבורתכם:

מלבי"ם כי כה אמר ה' – ה' היה ברצונו ליסד לכם מוסד מוסד ואתם לא אביתם,

בשובה ונחת – ר"ל כי ההצלה מן האויב תהיה בשני אופנים, או שיושע רק הוא לבדו וינצל,

או שעוד יתגבר הוא על האויב וינצחנו, ושובה ונחת, מורה מנוחת הגוף שינוח ולא יעשה מאומה,

והשקט ובטחה, מורה שקיטת הנפש ובטחון הלב בה' (עיין באור המלות).

 ה' אמר אם תרצו כי תושעון – מן האויב ותנצלו ממנו,

זה יהיה ע"י שובה ונחת – ע"י שתנוחו ולא תעשו מאומה רק תסמכו על ה' אז תושעון,

ואם תרצו מדרגה גדולה מזאת והוא שעוד תתגברו על האויב בגבורה,

זה יהיה ע"י השקט ובטחה – שהוא אם תבטחו בטחון חזק על ה' גם בלבבכם ונפשכם אז זאת תהיה גבורתכם – לעשות נוראות לכבוש את האויב, ואתם לא אביתם – לשמוע, רק:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (טו) שובה ונחת, השקט ובטח – שובה ונחת, מציינים מנוחת הגוף.

שובה, מציין, ההעתק מן התנועה אל המנוחה, שובה ה' רבבות אלפי ישראל.

ונחת, המנוחה עצמה.

והשקט ובטח יציינו שניהם מנוחת הנפש והרוח. השקט, מן הזעף הפנימי. והבטחון, חוזק הלב על העתיד,

ההשקט ענין שוללי [נ' דר"ל לשלול הזעף הפנימי] והבטחון ענין חיובי, ודברתי מהבדלים אלה בכ"מ בפירושי:

 

(טז) וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם:

מלבי"ם ותאמרו – (המאמרים מגבילים) נגד הישועה וההצלה מן האויב – אמרתם זה לא יהיה על ידי ישיבה ומנוחה,

רק ע"י כי על סוס ננוס – ועי"כ ננצל מפניו,

(ולכן הלכתם למצרים לסוסים ולפרשים) על כן תנוסון – באמת כמו שאמרתם.

ונגד הגבורה לכבוש את האויב אמרתם שזה לא יהיה ע"י השקט ובטחון רק ע"י שעל קל נרכב – לרדוף את האויב,

על כן – יהיה ההפך כי יקלו רדפיכם – עד כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים על קל – על סוס קל, כי הנס לוקח חפציו עמו ואין סוסו קל לא כן הרודף סוסו קל ממשא:

 

(יז) אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה:

מלבי"ם אלף אחד – מכם ינוסו מפני גערת – אויב אחד, ומפני גערת – אויבים חמשה, תנוסו – כולכם,

עד שתותרו כתורן על ראש ההר – ההר הוא גבוה מן הגבעה,

ותורן הוא העץ הגבוה שעל הספינה הנראה למרחוק, והנס הוא הוילון [-מפרש] שפורשין על התורן,

התורן מציין הבדידות כמו שהתורן הוא עץ בודד בהספינה,

והנס מציין הסימן לאסיפת מלחמה, שכן נושאים הנס לסימן קיבוץ למלחמה בכ"מ,

עפ"ז אומר אם תנוסו אל ראש הרים הגבוהים וצורי היעלים שם תעמדו לבדכם בדד כתורן,

אבל עת תרדו מן ההר אל הגבעה שאצלו כבר תהיו כנס לנס עמים שיתקבצו עליכם למלחמה,

עד שתצטרכו לדמות לצבי או לעופר על הרי בתר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים עד אם נותרתם – כמו עד אם דברתי דברי, במקום עד אשר, וההבדל בין תורן ונס ע"ל (ל"ג כ"ג), ובין הר וגבעה למעלה (ב' ב'):

(יח) וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט ה' אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ:

מלבי"ם ולכן – בעבור שלא שמעתם בקולו, יחכה ה' – וימתין זמן רב לחננכם – לא יחונן אתכם במהרה רק אחר זמן רב, ולא לבד שלא יחונן אתכם מצד החן והחנינה, כי גם 'לכן ירום לרחמכם' – גם אחר שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות, שאז דרכו לרחם, ואינו יכול לראות בצרות עמו, ובצרתם לו צר,

מ"מ ירום לגבהי שמים ויעלים עיניו מכם לבל יצטרך לרחם עליכם (כמי שאינו יכול לראות צרת אוהבו ובכ"ז אינו רוצה להושיעו ומסתיר פניו בל יראהו)

והטעם שיחכה וימתין עם החנינה והרחמים כי אלהי משפט ה' – ובהכרח תקבלו תחלה משפט העונש על עוניכם. ומ"מ אשרי כל חוכי לו – מי שיחכה וימתין עד תשועת ה', יושע לבסוף, כמו שמבאר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (יח) יחכה – המתנה (למעלה ח' י"ז): לחננכם, לרחמכם – עיין הבדלם (למע' כ"ט י"א):

 

(יט) כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ:

מלבי"ם כי עם בציון ישב – הגם שאתם לא אביתם לשמוע לישב בשובה ונחת ולא לעשות מאומה,

מ"מ ימצא עם בציון אשר ישב בשובה ונחת כדבר ה' ולא יסמוך על עזרת מצרים,

ולא לבד בציון מקום המלכות, גם בירושלם – בכל העיר.

והעם הזה ישב ולא ינוס מן האויב, והוא עם חזקיהו, ותחת שאֶתכם לא ירחם ה',

אל העם הזה אומר בכו לא תבכה – שלא יצטרכו לבכות עד שיעוררו רחמיו כי גם יחונן אותם – מצד החנינה לקול זעקך – בלבד,

כשמעתו ענך – ר"ל לא ימתין כלל על הזעקה רק ברגע שתזעק כבר יקדים לענות, כענין והיה טרם יקראו ואני אענה, עד שידמה זעקת העם כאילו הם רק עונים קול ה' שקדם לזעקתם,

וידמה לה' כשמעתו כאילו הוא שומע ענך וענייתך, כקול הד העונה דבר ה':

 מלבי"ם – חלק באור המלים (יט) כשמעתו – כ"ף הדמיון: וענך – קול שלך העונה שהוא קול הד שלך:

 

(כ) וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ:

רש"י לחם צר ומים לחץ – לא תהיו כרוכים אחר תענוגים כאשר אתם עתה כמה שנאמר השותים במזרקי יין (עמוס ו') הנה ששון ושמחה (ישעיהו כב).

ולא יכנף – לא יתכסה ממך בכנף בגדיו כלומר לא יסתיר ממך פניו. מוריך – הקב"ה המלמדך להועיל:

מלבי"ם ונתן – ע"ד שאמר הנביא לחזקיהו (לק' ל"ז) אכול השנה ספיח ובשנה השלישית זרעו כרמים,

וז"ש בתחלה יתן ה' לכם לחם צר – בצמצום, כי האויבים החריבו כל שדי תבואה,

ובכ"ז ולא יכנף – ויעופף מוריך – היורה ומלקוש הגשם לא יעופף בכנפיו לברוח מארצך בעת הרעבון כי יהיו גשמים בעתם, ותחזור הברכה,

והיו עיניך ראות את מוריך – ומלמדיך, הנביא שיורה אותך דרך הישרה לא תעלים עוד עיניך ממנו כמ"ש למעלה אשר אמרו לרואים לא תראו. רק תביט אליו ללכת בדרכיו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (כ) יכנף – יעופף בכנפו:

ומוריך – הראשון מלשון יורה ומלקוש, והשני מורה ומלמד, וכן שכל במלת זרים (למעלה א' ז):

 

(כא) וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ:

רש"י ואזניך תשמענה וגו' – לא כמו שאתם עושים עתה שאתם מואסים בדברו ואומרים לא תחזו לנו נכוחות כי אם אזניך יהיו נטויות אף אחריך לשמוע דבר מאתי אולי יבא נביא ויורך דרך ללכת בין ימין ובין שמאל:

רד"ק ואזניך – אפילו יקרא אותך המורה מאחריך, ויאמר לך זה הדרך לכו בה תשמענה אזניך ותקשבנה כל שכן כשיורה אותך פנים בפנים,

ר"ל שיהיו דורו של חזקיהו בימים ההם חפצים לשמור התורה והמצות ושומעים לקול מוריהם אפילו יקראו אותה מאחריהם:

 כי תאמינו וכי תשמאילו – כשתרצו להטות אל הימין או אל השמאל לא תעשו אלא הדרך הישר נגד עיניכם לכו בה לא תטו ימין ושמאל ממצות התורה, ותאמינו, כמו כי מימינו האל"ף תמורת היו"ד:

מלבי"ם ואזניך – מצייר איך המורה דרך שהוא הנביא ילך לפניהם לנחותם בדרך ה', והעם ילכו אחריו ומביטים על דרכו,

ואם לפעמים גם המורה דרך יתעה להימין או להשמאיל מן הדרך הישר,

אז תשמענה אזניך דבר מאחריך – בעת כי תאמינו או תשמאילו – לטעות מן הדרך הישר אשר יאמר לכם זה הדרך לכו בו – כי ה' ישגיח בפרטות שלא תתעו על ידי טעות הנביא, ויעורר אתכם על דרך הישר בעצמו, אז:

 

(כב) וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ:

מלבי"ם וטמאתם – תחזיקו אותם כדבר טמא.

 ואת אפודת – הגם שהוא רק נוי עבודה זרה ותכשיטיה שאין חמורים כ"כ תזרם – יהיו זר אצלכם כאשה דוה – שמטמאה עפ"י דין תורה.

ולא זאת לבד כי גם צא – וצואה תאמר לו – שיהיו משוקצים בעיניכם כצואה שהטבע משקצתו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים תזרם – מלשון זר ונכרי: צא – צואה, וכן במסורה לית לשון טינוף:

 

(כג) וְנָתַן מְטַר זַרְעֲךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת הָאֲדָמָה וְלֶחֶם תְּבוּאַת הָאֲדָמָה וְהָיָה דָשֵׁן וְשָׁמֵן יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב:

מלבי"ם ונתן – ועי"כ ונתן מטר זרעך – כמ"ש אם תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים וכו'.

 מטר זרעך – יתן לכל יחיד מטר בפ"ע כפי שהוא צריך לשדהו, וגם אשר תזרע את האדמה – שיתן לו המטר לפי הזרע ולפי האדמה, כי יש זרעים צריכים יותר מטר מאחרים, וכן יש שדות שצריכים מטר יותר מאחרים.

 ולחם תבואת האדמה – מצייר לשד השמן שיונקים הצמחים מן האדמה, שהוא הלחם והמזון של התבואה.

שהצומח לוקח לחמו מדשן האדמה ולַחוּתה, וה' יתן להצומח את לחמו ומזונו עד שיהיה הצומח דשן ושמן (עיין בבאור המלות).

 ירעה מקניך – גם מקניך הרועה במרעה – ירעה ביום ההוא – תיכף ומיד כר נרחב – ועל מישור גדול, כי מרעה הבהמות ישגא תיכף,

ואמר נרחב, כי עד עתה הסתירו הבהמות במקום צר מפני האויב:

 מלבי"ם חלק באור המלים דשן ושמן – שמן מציין שמנונית דוקא.

ודשן, מציין כח הלחות השרשי המעמיד החי או הצומח על בריאותו.

האיש השמן עטיניו מלאו חלב, והאיש הדשן עצמותיו מלאו עלומיו,

ובא על הדשן [ר"ל שמשמש הן לבטא דבר שמן ודָשן, והן לבטא דבר הנשרף כדֶשן המזבח] מדברים הנשרפים שנפרדו כל חלקי הדשן המורכב ונשאר רק יסוד העפר, ע"ד שרש סקל שמשמשים דבר והפוכו:

 

(כד) וְהָאֲלָפִים וְהָעֲיָרִים עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה:

מלבי"ם והאלפים – הם השורים הגדולים שהם עבדי האדמה – וא"א לראותם במרעה כי נצרכים לעבודה,

(ואפי' העירים – החמורים הקטנים שאין צרכם לעבודה כ"כ כמו האלפים)

הם בליל חמיץ יאכלו – תבואה נקיה אשר זורה ברחת ובמזרה מן המוץ והפסולת. וזה יהיה מרוב הברכה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים האלפים – שור המלומד לחרוש נקרא אלף, לשון למוד. והעיר הוא הצעיר (ע"ל ו'):

 ובליל – הוא המספוא הבלול בתבואה:

 וחמיץ – נקי, וחברו חמוץ בגדים (ס"ג),

ואולי אשרו חמוץ פירושו הנקי בדינו, מעול וחומץ מעול ורוצה להתנקות, כי יתחמץ לבבי, כי יטהר ממחשבותיו:

רד"ק – ברחת – רחת מן רוח לפי' שמזרין בה ומנקים הקש מן התבואה:

מצודות ציון ובמזרה – שם כלי עשוי לזרות בו התבואה:

 

(כה) וְהָיָה עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְעַל כָּל גִּבְעָה נִשָּׂאָה פְּלָגִים יִבְלֵי מָיִם בְּיוֹם הֶרֶג רָב בִּנְפֹל מִגְדָּלִים:

מלבי"ם והיה – לעומת שתחלה סתמו כל מעיני מים ואספו התעלה והבריכה העירה בל ימצא האויב מים לשתות כנזכר (בדה"ב ב')

עתה על כל הר – ואפי' גבעה – שאין דרכה להיות שם מעינות,

יהיה שם פלגי מים – וזה יהיה ביום הרג רב – שיהרג האויב ולא ייראו עוד מפניו,

ומגדלים – העשוים למלחמה יפלו, כי לא יצטרכו להם עוד:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (כה) הר גבה – גבעה נשאה. ע"ל (ב' י"ד):

 פלגים יבלי מים – היובל – מקום המקורות, והפלגים – מתפלגים משם,

ויש פלגים ממי מטר, ופלגים יבלי מים הם פלגים מן המים הנובעים, וביום הרג כמו ביום הכותי כל בכור, בעת:

 

(כו) וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא:

רש"י שבעתים כאור שבעת הימים – שבעתים שבע שבעיות כאור של שבעת הימים הרי ארבעים ותשע שביעיות העולים לשלש מאות וארבעים ושלשה:

מלבי"ם והיה – ידוע שהצרה נמשלה ללילה ועת ההרוחה נמשל ליום,

וההרוחה שבא לאדם בעת הצרה נמשל לאור הלבנה הזורח באמצע הלילה,

אבל ההצלחה הזורחת על ראשו בעת הטובה והשלוה נמשלה לאור החמה,

עפ"ז ממליץ, כי גם אור הלבנה – שהיא תחלת הישועה שיבא אחרי הצרות הגדולות והלילה האפלה הזאת,

תאיר באור גדול כאור החמה – עד שישכחו הצרות תיכף ויהיה דומה כאילו לא היה לילה וצרה כלל,

ואור החמה – היינו בעת ההצלחה אח"כ תהיה האור גדול שבעתים – היינו הרבה פעמים יותר,

עד – שידמה כאור שבעת הימים – הידועים. שהם שבעת ימי בראשית, שאז זרח האור על המציאות אשר התחדש כולו בימים האלה, ויופיע על תבל חדש וברואים חדשים,

כן אור ההצלחה יזרח עתה על תבל חדש אשר תתחדש להם ביפיה והדרה, כאלו נתחדש להם המציאות כולו מרוב טוב.

וזה יהיה ביום חבש ה' את שבר עמו – מדמה את העם בעת ההיא כמי שנשברו עצמותיו ועל השבר הוכה במכאובים ופצעים, וצריך תחלה לחבוש השבר, ואח"כ לרפוא מחץ המכה מבחוץ,

כן יחבוש השבר הפנימי, ומכה החיצונית ירפא, שהוא השבת הצלחתם הנפשית והגופנית:

 מלבי"ם – חלק באור המלים שבעתים – כמה פעמים, ונמצא ישלם שבעתים, כי שבעתים יוקם קין:

 שבר – בעצמות, ונחבש במטלית לחברו:   ומחץ – המכה בבשר, ונרפא:

 

(כז) הִנֵּה שֵׁם ה' בָּא מִמֶּרְחָק בֹּעֵר אַפּוֹ וְכֹבֶד מַשָּׂאָה שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת:

מלבי"ם הנה – עתה יספר לצייר ענין אשור ביאתו ומפלתו, בציור מליציי נשגב מאד, מצייר את ה' אשר הביא את האויב הזה שבט אפו על ירושלים, בשני ציורים מתנגדים זל"ז,

ציור אחד כאילו כולו מלא אש ועשן ודין ורוגז, כי כן היה נראה בחיצוניותו, שבא לכלות את ישראל באפו ובחמתו,

וציור אחר איך בפנימיותו כולו מלא רחמים וחמלה, ומשתדל לכבות את האש והקצף במי החסד.

אומר שם ה' בא ממרחק – (שהוא נמשל על ביאת סנחריב ע"י ה' שהביאו) אפו בער – באש,

מציירו בדרך ההגשמה כאילו נחירי אפו בוערים וכבד משאַת העשן היוצא מן הנחירים הבוערים,

גם שפתיו מלאו זעם – וקללה, שלא לבד שחרה אפו כי גם הוציא הקללה בשפתיו,

ולשונו – בפנים תחת השפה בוער כאש אוכלת – מרוב הכעס:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (כז) משאה – עשן, ומשאת עשן, והמשאת תחלה לעלות:

 

(כח) וְרוּחוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא וְרֶסֶן מַתְעֶה עַל לְחָיֵי עַמִּים:

מלבי"ם ורוחו – אבל כ"ז היה בחיצוניותו של הגוף,

אבל רוחו – הפנימי הוא דומה כנחל שוטף – לכבות את האש הבוער,

והרוח הזה עד צואר יחצה – מציירו כגוף שעד הצואר הוא נחל שוטף ומן הצואר ולמעלה הוא אש בוער להבה ועשן,

ועד מקום הצואר עצמו יחצה – ויבדיל בין חציו אש שלמעלה וחציו מים שלמטה,

והכונה שהגם שנדמה ה' כאילו היה כועס על ישראל רוחו הפנימי ומחשבתו היה אך טוב וחסד ופלג אלהים מלא גשם נדבות לכבות את האש והחמה,

להנפה גוים – עד שמה שהיה נראה שבא באש וחמה היה רק למראה עינים להטעות את הגוים שהם מחנה סנחריב שידמה להם כי רוצה להניף ולישב אותם בנוף – ואקלים שוא – שהיא ירושלים יפה נוף,

שבאמת היה שוא להם והיה רק רסן מתעה על לחייהם אשר הוליך אותם אל תהו לא דרך:

 מלבי"ם – חלק באור המלים להנפה ב'נפת' – מענין 'שלשת' הנפת, יפה נוף. והנפה, הפעיל להוניפם בנוף ואקלים שוא:

 וגוים – הם אלה שהביא להושיב שם:   ועמים – הם חיל סנחריב כנ"ל (א' ד'):

 

(כט) הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל:

רש"י השיר יהיה לכם – בליל הפסח תבא לכם שמחה זו. כליל התקדש חג – כמו שאמרת' שיר של הפסחים במצרים ונראה מקרא זה כאילו בא ללמד על סנחרב ולימד על פרעה שאמרו הלל בליל אכילת פסחים מדרש תהלים.

כהולך בחליל – ותשמחו במפלת סנחריב כשמחת מביאי ביכורים שהיה החליל מכה לפניהם לבוא בהר ה', כמו ששנינו במס' בכורים:

מלבי"ם השיר – מפלת מחנה סנחריב היה בליל פסח, בעת שוררו ישראל הלל במקדש על אכילת הפסח.

מצייר כי כפי שהתרבתה שמחת ישראל אז בקריאת הלל ותודה על פסחיהם כן רבתה המהומה במחנה אשור,

בעת אשר יהיה לכם השיר כליל התקדש חג אז והשמיע ה' את הוד קולו – וכו'.

 כליל – יש שמחה מצד הזמן כמו שמחת הרגל, ויש שמחה מצד הענינים המסובבים מן הזמן כמו השמחה בעליה לרגל בעבור שיראה יראה את פני האדון ה',

אומר השמחה היתה כפולה, א] כליל התקדש החג, ב] ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' – בעלייתו לרגל להראות אז אל צור ישראל – הנה בעת החל השיר הזה והשמחה הזאת, אז:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (כט) כליל – הכ"ף הוא כ"ף הזמן, וענינו בליל:

 

(ל) וְהִשְׁמִיעַ ה' אֶת הוֹד קוֹלוֹ, וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה, בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה, נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד:

מלבי"ם והשמיע ה' את הוד קולו – להבעית את מחנה אשור בקול,

וגם ונחת זרועו יראה – עדין לא הכם בזרועו רק הראם את נחת זרועו להפחידם בזעף אף – וכו':

 מלבי"ם – חלק באור המלים ונחת – ענין הנחה, ומצייר כי השמים התקשרו בעבים שחורים מריקים ברקים ולפידים, ובתוכם אבני אלגביש מנופצים ואבני ברד וזרם שוטף, וזה נגד מ"ש למעלה (כ"ח כ"א), כי כעמק כגבעון ירגז, וזה קרא נחת זרועו, שהניח היד מלמעלה למטה, משמים ארץ, ואח"ז מציין הרעש שאמר עליו (שם) כהר פרצים יקום ה' במ"ש ובמלחמות תנופה נלחם בם, התנופה הוא ההולכה וההובאה הנה והנה, וזה ציור הרעש:

 

(לא) כִּי מִקּוֹל ה' יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה:

רש"י מקול ה' יחת אשור – אזנים פתח להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו באגדת חלק. בשבט יכה – אשור אשר היה רגיל להכותך בשבטו:

 רד"ק כי מקול ה' – בשבט יכה, האל יכה אותו בשבטו, או פירוש אשור שהיה מכה בשבט עתה יחת וישבר שהרי קראו שבט, כמו שאמר הוי אשור שבט אפי, וכן ת"י:

מלבי"ם כי – רק מקול ה' – אשר הפחידו בעת ההיא כבר היה די שיֵחת – וישבר אשור אשר בשבט יכה – (כמ"ש למעלה י' בשבט יככה)

הקול ההוא שהשמיע ה' בעת שהחלו ישראל השיר בעת התקדש חג גם מפניו כבר נחת אשור ונשבר. זה היה תחלה.

 אבל אח"כ:

 

(לב) וְהָיָה כֹּל מַעֲבַר מַטֵּה מוּסָדָה אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' עָלָיו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בה בָּם:

רש"י (לב) והיה כל מעבר מטה מוסדה – כל מעברות תוקף יסודות אוכלוסיו כל המקומות אשר עברו שם והשחיתום וביום מפלתם יניח ה' עליהם על שמועת מפלתם והם יהיו בתפים ובכינורות, וכה פתרון המקרא בסירוס והיה בתפים ובכינורות כל מעבר מטה מוסדה אשר יניחם ה' עליו ובמלחמות תנופת שוא מעלה ומוריד נלחם בם הקב"ה, ומדרש אגדה תנופת קציר העומר עמדה לישראל באותה מלחמה כי ליל ששה עשר בניסן היה:

מלבי"ם והיה – בעת שנהיה כל מעבר מטה מוסדה ר"ל כל מעברות ומקומות של מטה ושבט המוסד והחזק שהוא כל מקומות של שבט יהודה,

אשר יניח ה' (גבורתו) עליו – על השבט החזק הזה, עת שכל מעברות ומקומות מטה יהודה היו בתופים ובכנורות – מרוב שמחת הפסח ששמחו בכל הרחובות והשוקים על שמחת החג,

אז כן גם ה' ובמלחמות תנופה נלחם בם – במחנה אשור, תחת אשר תחלה בעת ששרו בירושלים שיר החג לבד לא לחם עדיין את אשור רק הבעיתו בקול,

עתה עת התפשטה שמחת הקרבן בכל רחובות ירושלים, (כי היו קוראים הלל בכל מקומות וחבורות שאכלו הפסח) גם ה' הגדיל מלחמתו על אשור:

 מלבי"ם – חלק באור המלים (לב) והיה – עת יהיה: מעבר – סמוך: ומטה – הוא כמו למטה יהודה:

 ומוסדה – מענין חוזק, לפי שאמר (למעלה כ"ח) מוסד מוסד. ר"ל מעברות ומקומות של השבט החזק:

 יניח ה' – חסר השם הצדדי, גבורתו, או רוחו, עליו, וי"ו ובמלחמות הוא וי"ו המסובב, וכן וי"ו והשמיע ה' את הוד קולו (ל'), כמו כראותכם את ארון וכו' ואתם תסעו ממוקומכם (יהושע ג' ג'):

 

 

(לג) כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הוא הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת ה' כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ:

רש"י כי ערוך מאתמול – יום שני לבריאת עולם יום שיש לו תמול ואין לו שלשום.

תפתה – גיהנם שכל המתפתה ביצרו נופל שם.

למלך הוכן – לצורך סנחריב וחילו.

מדורתה – לשון אש נסקת מערכת עצים על האש קרויה מדורה. נשמת ה' – נפיחת רוחו. בוערה – בוערת:

מלבי"ם כי – ואם תשאל מה היה סופו של סנחריב המלך בעצמו,

משיב כי ערוך מאתמול תפתה – כי בניו הכוהו בחרב, וחז"ל קבלו בזה (סנהדרין צ"ה) כי הכין את בניו להקריב אותם לע"ז ולכן קדמו להרגו,

והנה המקום שבו הקריבו הבנים לע"ז היה נקרא תופת כמ"ש (ירמיה ז' ל"א) ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש,

מספר כי תופת זה שהכין סנחריב לבניו היה בשביל עצמו כי עי"ז נהרג,

עז"א כי ערוך מאתמול תפתה, שבו רצה לשרוף בניו לע"ז,

אבל גם היא למלך הוכן – שלכן בניו הרגוהו, למלך אשר העמיק והרחיב – את התפתה,

והגם כי מדורתה אש ועצים הרבה – לשרוף בניו לע"ז אבל נשמת ה' – ורצונו

בערה בה כנחל גפרית – עד שנשרף בו עושה המדורה בעצמו כנחל הנמשך ובוער למרחוק: