ישעיהו פרק מא

(א) הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה:

מלבי"ם החרישו, אחר שדבר תנחומין אל ציון, קורא אל העמים, מצייר כי כבר בא הגואל (כי החוזה במראות אלהים, יראה העתיד כאילו כבר בא) ועפ"ז מתוכח עמם להשיבם אל אמונת האחדות ודת האמת.

 החרישו – המתוכח ינוצח לפעמים מפני ארבעה דברים,

א] אם הוא אדם קטן, יאמר אתם איים – הקטנים החרישו אלי – לא אתם תתוכחו,

רק ולאמים – הגדולים יחליפו כח – הם יתוכחו.

ב] אם ילחצנו אל הוכוח פתאום ואין לו עת לסדר טענותיו, אומר יחליפו כח – לחשוב ולהתיעץ.

ג] אם יתוכח עם עריץ או נשוא פנים, אשר אימתו או שאתו תבעתנו מלדבר את כל אשר עם לבבו,

עז"א יגשו – אלי מבלי אימה ואז ידברו – לא מרחוק בחרדה ופחד.

ד] אם אין שופט מכריע ביניהם, כמ"ש (איוב ט') כי לא איש כמוני אעננו. לו יש בינינו מוכיח. יסיר מעלי שבטו. עז"א יחדו למשפט נקרבה לפני השופט אשר יכריע בינינו עם מי הצדק:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ולאמים. – בארתי למעלה (י"ז י"ב) כי לאומים פורט עמים גדולים שיש להם דת, שהם כאם הבנים לעמים קטנים:

 יגשו נקרבה – בכ"מ שהניגש פחות במעלה מן הנושא או המקום שהוא ניגש אליו, ישמש בלשון הגשה,

ואם שניהם שוים ישמש בלשון קורבה.

וכבר כתבתי כי יחדיו מורה על השתוות שניהם, ובזה הוסיף יחדיו למשפט נקרבה כשני בני אדם שוים:

 

(ב) מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ:

רד"ק מי העיר ממזרח – והוא אברהם אבינו שהעיר אותו האל לצאת מארץ מזרח שהיתה ארץ מולדתו כמו שאמר ארצה בני קדם והעיר אותו האל מבית עובדי פסילים:

 צדק יקראהו לרגלו – בכל מקום שהיה הולך זהו לרגלו בכל מקום שהיה רגלו שם היה קורא צדק ואמת,

כמו שאמר ויקרא שם אברם בשם ה', וכנוי יקראהו לצדק זהו הצדק והאמת, שהיה אומר להם עזבו העכו"ם כי אין בהם ממש, ועבדו מי שברא העולם והיה מלמד אותם דרכי האמונה,

היש פלא כזה איש אחד בין כל בני הארץ שהיו כולם עכו"ם ומוכיחם על אמונתם ולא פחד מהם וממלכיהם מי העיר לבבו לעשות זה הלא אנכי ה':

 יתן לפניו גוים – ומי הוא שאתן לפניו גוים והרדה אותו במלכים והם ארבעה מלכים כדרלעומר והמלכים אשר אתו רדפם אברהם בשלש מאות ושמנה עשר איש והכם והציל מהם כל השבי וכל הרכוש אשר לקחו,

וזה היה ברוב בטחונו בי:

 ירד – ענין ממשלה והוא מבנין הפעיל ומענינו כמו לא תרדה בו בפרך, ורדו בכם שנאיכם, ופירוש ומלכים ירד ובמלכים ר"ל שהשליטו במלכים והוא במעט עם, יקראהו יתן ירד ירדפם יעבר כולם עתיד במקום עבר וכמוהו רבים, והטעם שאמר אלה כולם בלשון עתיד כי כמו שעשה האל עם אברהם אז כן יעשה בכל דור ודור עם כל צדיק שיהי' בו אהבת האל כמו אברה':

 יתן כעפר חרבו – נתנם האל כעפר לדוש לפני חרב אברהם ונתנם כקש נדף לפני קשתו, וכן ת"י רמא כעפרא קטולין קדם חרביה כקשא רדופין קדם קשתיה, ויש מפרשים נתן חרב של כל אחד מהמלכים וקשתו כעפר וכקש נדף:

מלבי"ם מי העיר ממזרח – המלך המשיח שיבא מארץ המזרח וישקיף ע"ז מצד ג' דברים.

א] מצד הסבה יאמר מה יהיה הסבה שתעוררהו לכבוש גוים וארצות?

 הנה כל מרגיזי ממלכות, הסבה אשר תעורר לבבם להרעיש הארץ, יהיה אהבת השררה והכבוד, או הקנאה והנקמה והנצחון או הבצע והקנינים,

אבל לא נשמע שתעוררהו לזה אהבת הצדק והטוב, שבעבור הצדק יכבוש ארצות,

ומי העיר את הכובש הזה אשר הצדק יקראהו – ויגביל אותו לרגלו – ונוכח דרכו, אשר רגל מהלכו יהיה לקראת הצדק, לא לקראת נחשים.

 ב] בהשקף על כמות הנצוח יהיה ג"כ שלא בדרך הטבע, כי הצדק הוא יתן לפניו גוים,

ומלכים ירד – בפרך. (והנה דרך העולם שאת המלכים יכבשו במלחמה ואח"כ ירדו בגוים,

ואצלו יהיה בהפך את הגוים יכבוש, ואת המלכים ירד).

ג] איכות הנצוח יהיה ג"כ שלא בדרך הטבע כי הצדק יתן – (לפניו גוים) כעפר – (לפני) חרבו – יהיו דומים לפני חרבו כעפר הנידש ברגל, (יתן מלכים) כקש נדף (לפני) קשתו,

המלכים יהיו דומים לפני קשתו כקש נדף, כי ינצחם בקל מאד:

 מלבי"ם – חלק באור המלים יקראהו – פעל נגזר ממלת לקראת שמורה הגבלת דבר כנגד דבר. ופעל ירד היא הממשלה בעבודת פרך כנ"ל (י"ד ב'):

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו/א

דאמר רבי יוחנן מניין שאין מזל לישראל שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה הם יחתו ולא ישראל ואף רב סבר אין מזל לישראל דאמר רב יהודה אמר רב מניין שאין מזל לישראל שנאמר ויוצא אותו החוצה אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בן ביתי יורש אותי אמר לו לאו כי אם אשר יצא ממעיך אמר לפניו רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן אמר ליה צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל, מאי דעתיך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו.

רש"י: דקאי צדק – שהוא מזל שלך:

במערב – שהוא מקום מצונן, ואין ראוי להוליד, כך מצאתי בתלמוד רבינו הלוי:

במזרחו – שהוא מקום חום:

צדק – הקדוש ברוך הוא קראו להביאו למזרח:

לרגלו – בשבילו:

 

מדרש רבה בראשית פרשה מג פסקה ג

ר' יהודה אמר אברהם היה משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות קש ונעשה חצים ורבי נחמיה אמר יתן עפר לא נאמר אלא כעפר הן היו משליכים חרבות על אברהם ונעשין עפר חצים והן נעשים קש הה"ד (שם מא) ירדפם יעבור שלום רבי לוי בשם רבי יוסי בר זמרא פסיעותיו של אבינו אברהם היו שלש מילין ר' יודן בר רבי סימון אמר מיל שנאמר (שם) אורח ברגליו לא יבא ר' נחמיה אמר בשם רבי אבהו לא נתאבקו רגליהן אלא כזה שהוא הולך מביתו לבית הכנסת:

 

 (ג) יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא:

רש"י ירדפם יעבור שלום – הלך על מעברותיו בשלום לא נכשל ברדפו אותם. אורח ברגליו לא יבא – דרך אשר לא בא קודם לכן ברגליו, לא יבא לא היה רגיל לבא:

 רד"ק ירדפם יעבר שלום – רדף אותם ועבר בשלום כי לא מת במלחמ' אחד מאנשיו, שלום בחסרון בי"ת השמוש וכן הנמצא בית ה' כמו בבית ה' וכמוהו רבים, ויש לפרש שלום שם תאר כמו ויבא יעקב שלם ויהיה בשקל קרוב רחוק וכמוהו שלח ידו בשלומיו:

 אורח ברגליו לא יבא – וזהו תימה אורח שלא כאבו רגליו ולא עפה בו, בלילה שבא עליהם והכם,

וי"מ אורח רע ברגליו לא יבא שלא קרה לו שום רע בדרך ההיא, וי"ת חיילת ארח ברגלוהי לא עלת.

ויש מפרשים הענין הזה ענין נבואה על כורש שיעירהו האל ממזרח לבא על בבל ויתפשה ולא יעמדו לפניו גוים ומלכים, והנכון כמו שפירשנו, וכן פירשו א"א ז"ל, וכן פירש יונתן שתרגם מי העיר ממזרח מאן אייתי בגלאי ממדינחא אברהם בחיר צדיקיא:

מלבי"ם ירדפם – הגם שרדף אחריהם מ"מ יעבור שלום – לא ידמה בעברו כהולך למלחמה רק כהולך בשלום,

הגם שיעבור ארח אשר ברגליו לא יבא – אורח מסוכן,

אשר מבואר כי לא ברגליו בא שמה רק ברוח הצדק וישועת ה' אשר על כפים ישאונהו:

 מלבי"ם חלק באור המלים יעבור שלום – יל"פ שלום שם מופשט, השלם עבר עמו בכל מקום לכתו:

 

(ד) מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא:

רד"ק מי פעל ועשה – כפל הענין במלות שונות אמר מי פעל ועשה גבורות אלו:

 קורא הדורות מראש – מי שקורא הדורות העתידות מקדם והחזיק אברהם וגדלו שידע שיצא ממנו זרע שיהיה נכון לפניו נבחר מכל העמים:

 אני ה' – אני הוא שאני ראשון ואני עם אחרונים שעתידים להיות כלומר שאני יודע כל הדורות מראש ועד סוף, ופירוש קורא כאלו קורא כך וכך יהיה בעתיד, וכן קורא על ידי נביאיו עתידות רבות:

מלבי"ם מי – אומר אתם לאומים התבוננו נא מי פעל – ועשה וגמר הדבר הזה,

ומי קרא הדורות מראש – ר"ל מי הגיד זאת מראש מימי קדם מה שיהיה בדורות האחרונים דורות המשיח,

הלא אני ה' ראשון – המגיד זאת מראשית,

וגם ואת אחרנים – שבימיהם תעשה זאת ותתקיים הנבואה אני הוא – להוציא הפעולה למעשהו.

(ור"ל כי הדבר אשר ידבר הנביא שיהיה בעתיד והוא אינו רחוק מטבע המציאות, נוכל לאמר שהיה כן במקרה או בטבע העולם, ולא יאמת אמתות הנביא ונבואתו, שע"כ היה מוכרח,

כי מופתי הנביאים יהיו ע"י דברים רחוקים מטבע המציאות, כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר, כי בעת יורה ומלקוש לא היה זה אות ומופת.

א] ע"כ אמר כי דבר זה מהגדת ביאת המשיח וכל עניניו, רחוק מטבע הנמשך בכל פרטיו, כי הדברים הטבעיים והרגילים, יוכרחו מסבתם, לעמת זה אמר מי העיר ממזרח.

ב] הדברים המתהוים במקרה ועל צד ההזדמן יהיה על המעט, עז"א כי כמות ואיכות הנצוח הזה לא במקרה יהיה, כמ"ש יתן לפניו גוים, יתן כעפר חרבו,

ע"ז מחליט לאמר מי פעל ועשה ומי קורא הדורות מראש, הלא הן הנבואה מראש, הן הפעולה באחרית יכוונו עדותם על קיום דבר הנביא כי יד ה' עשתה זאת,

בפרט שכבר ראו מעשי ה' בימים קדמונים, אני ה' ראשון – וא"כ תדעו ותשכילו כי את אחרונים אני הוא,

לא טבע ולא מקרה אך יד ה' וכחו הגדול):

 מלבי"ם – חלק באור המלים פעל ועשה – כבר הבאתי למעלה (ה' י"ב) ההבדל בין פעולה ומעשה, שהפעולה היא העסק בהדבר,

והמעשה הוא הוצאת גמר הדבר, ומלת מי נמשך לשתים (מי) קורא הדורות, וקורא מענין הזמנה, כמו קרואי מועד:

 

(ה) רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן:

רד"ק ראו איים – יושבי האיים ההם כשראו ושמעו זה הדבר הגדול שעשה יראו ויפחדו גם כן קצות הארץ ששמעו זה הדבר מפי המגידי' חרדו לזה הדבר:

 קרבו ויאתיון – קרבו ובאו לפני אברהם, כמו מלך סדום שיצא לקראתו ואעפ"כ איש את רעהו יעזרו לעשות הפסילים ולא נתנו אל לבם לא דעת ולא תבונה [להתבונן]

איך היה זה הדבר באברהם שלא היה אלא בשלש מאות וי"ח איש ונצח ד' מלכים גדולים וזה דבר פלא

שאם תאמרו המלכים היו חלשים הרי הם שהיו ארבעה ונצחו מתחילה חמשה מלכים והכו כל הארץ אם כן היה להם לתת לב למה היה זה הפלא על ידי אברהם?

אלא שאמונתו נבדלת מאמונת כל גוים והאל אשר דבק בו ועבד אותו הוא עזרהו על המלכים האלה

ולא די שלא אמרו זה אלא שהחזיקו יותר בפסילים ואמרו בפחדם וביראתם מהמעשה הגדול אשר ראו, נתחזק ונתאמץ בעבודת אלהינו כל אחד בפסלו והם יעזרונו… :

מלבי"ם ראו – שב לספר ענין מלחמת המשיח ואיך כל הגוים יעמדו להלחם נגדו כולם פה אחד, מצייר כי גם האיים הרחוקים בקצה הישוב יראו וייראו,

ומפני זה קצות הארץ יחרדו וימהרו לבא ויתקרבו איש אל אחיו ויאתיון למלחמה נגד המשיח, וגם יתקבצו כולם פֶה אחד, כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים וייראו יחרדו – החרדה תבא על המהירות הפתאומי, ויחרדו זקני העיר לקראתו כנ"ל (כ"ף ט"ז), ויאתיון – מורה הביאה המוחלטת שברגע כבר היו פה, וזה המבדיל בינו ובין פעל בא:

 

(ו) אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק:

רש"י איש את רעהו וגו' – יאמר חזק למלחמה אולי יעמדו להם אלהיהם. איש את רעהו יעזורו – זה עוזר את זה בברכו' ברוך אברם (בראשית יד) וזה עוזר את זה במתנות (שם) ויתן לו מעשר מכל:

מלבי"ם איש את רעהו יעזרו – וחוץ מזה יאמר לאחיו חזק – ג"כ אתה בעצמך ואל תסמך על העזר אך היה לבן חיל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק – דרך העולם כי את הריע לא יעזור בכולו, אבל פה יעזור גם את הריע,

ואל האח לא יאמר חזק, כי יחוס עליו ויעשה הוא בעבורו, ופה יאמר גם לאחיו חזק:

 

(ז) וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט:

רש"י ויחזק חרש – נוסך הפסל. את צורף – המרקעו בזהב. מחליק פטיש – באחרונה כשהוא מכה בנחת להחליק את המלאכה. את הולם פעם – הוא המתחיל בה כשהיא עשת ומכה בכל כחו. אומר לדבק טוב הוא – על אותן שהיו מחזירי' אחר קרקע טובה לדבק בה עששיות ברזל. דבק שולדור"א בלע"ז. ויחזקהו – להצורה. במסמרי' לא ימוט – כולם יחזקו זה את זה.

ויחזק חרש – זה שם שהיה נפח לעשות מסמרות ובריחים לתבה. את צורף – זה אברהם שהוא צורף את הבריות לקרבן אל השכינה. את הולם פעם – זה אברהם שהלם כל המלכים האלה פעם אחת. אומר לדבק טוב הוא – טוב לידבק באלוה של זה. ויחזקהו – שם לאברה' להיו' דבק בהקב"ה ולא ימוט:

מלבי"ם חורש – הוא האומן המוציא כלי למעשהו ועושה הכלי זיין.

 וצורף – הוא המוציא הברזל מן האדמה, והחרש צריך להמתין בהכרח עד שיגמור הצורף מעשהו,

והם ימהרו כ"כ להכן כלי הזיין והנשק, עד שהחרש שמלאכתו מאוחרת יסייע את הצורף ויחזק את ידיו להוציא הברזל ולזקקו,למען יהיה לו ברזל לעשות ממנו חרב וחנית.

וכן המחליק את הכלי בפטיש בגמר המלאכה יסייע את ההולם ומכה על הכלי בפעם בתחלה ולא ימתין עד שיגמור ההולם פעם מעשהו,

וגם יאמר לדבק טוב הוא – שידביק שני חתיכות של חרבות שבורות בדיבוק עראי ויחזקם במסמרים לדבקם לפי שעה שלא ימוטו ולא יתפרדו ויאמרו עליו כי טוב הוא, מרוב המהירות שימהרו למלחמה יספיק להם גם חרב שבורה מדובקת שחברו השברים במסמרים.

(בזה צייר, א] קבוצת כל העמים בפעם אחד. ב] עזרם זה לזה, ג] השתדלותם ומהירותם למלחמה):

 מלבי"ם – חלק באור המלים חרש, צרף – מלאכת הצורף קודם למלאכת החרש כנ"ל (מ' י"ט):

 לדבק – הדבר המתדבק ע"י מלאכת מעשה בכוונה ישמש עליו בלשון חבור בכ"מ.

ודבק בא על דבר המתדבק מעצמו במקרה, ובא לרוב על עצמיים הגיוניים בדרך שאלה,

ופה אומר גם על התדבקות מקרי מעצמו יאמר טוב הוא ויחזק במסמר ויסתפק בזה:

 

(ח) וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי:

רש"י ואתה ישראל עבדי – ועלי יש לעזור לך סוף המקרא אל תירא כי אתך אני כך נראה לי חבור הענין לפי פשוטו.

ומ"א בבראשית רבה דורש כל הענין במלכי צדק ואברהם. ראו איים אותה מלחמה וייראו,

שֵם נתיירא מאברהם פן יאמר לו העמדת רשעים אלו בעולם ואברהם נתיירא משֵם לפי שהרג את בני עילם שהם משם,

איים – כשֵם שאיי הים מסויימין בעולם כך אברהם ושֵם היו מסויימין בעולם.

ואתה ישראל עבדי – אברהם שלא היה מזרע צדיקים עשיתי לו כל זאת.

ואתה ישראל עבדי – הקנוי לי משני אבות.

זרע אברהם אוהבי – שלא הכירני מתוך תוכחה ולימוד אבותיו אלא מתוך אהבה:

מלבי"ם ואתה – אומר מ"מ אל תירא כי אתה ישראל עבדי – ולא אעזבך בידם.

והנה המלך יאהב לפעמים את עבדו מצד שהוא נאמן בעבודתו והוא צריך אליו,

ולפעמים יהיה זה אהבה רצונית בלא טעם רק כי בו בחר לנשאו ולגדלו, ובכל אחד יש מעלה וחסרון,

כי הנבחר מפני הצורך מעלתו גדולה מצד שהאדון צריך אליו,

אבל לעומת זה אם ימצא עבד אחר שימלא צרכו זה ביתר שאת יחליפהו בהשני, לא כן הנבחר מצד הרצון שלא יחליפנו בשום אופן,

וז"ש ואתה ישראל עבדי – שלקחתיך מצד עבודתך הנאמנה שאתה עובד אותי אבל מצד זה עוד תירא פן אמצא עבד נאמן יותר ואמירך בעם אחר,

לז"א הלא אתה יעקב אשר בחרתיך – עת בחרתי בך אז נקראת בשם יעקב

(כי יש הבדל בין יעקב שהוא שם דהמון, ובין ישראל שהוא שם הגדולה לאנשי השם) ואז בחרתיך מצד הבחירה לבד, לא מצד עבודתך ומעלתך,

ובזה אף שאמצא עבד נאמן יותר לא אעזבך.

אבל גם בזה עוד יש לך לירא שעכ"פ עת שתריע מעשיך לגמרי שאז ישתנה רצוני עליך מרצון לשנאה, שאז אטוש אותך מעל פני,

אמנם עבד הנבחר מצד שהיו אבותיו אוהבי המלך ובעלי בריתו לא ימאסהו בשום אופן, כי זכות אבותיו עומד תמיד, עז"א הלא אתה זרע אברהם אהבי:

מלבי"ם – חלק באור המלים ישראל, יעקב – מבואר למעלה (ח' ז') ובכל הספר כי ישראל גדול מיעקב:

 

(ט) אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ:

מלבי"ם אשר – מוסיף לאמר, כי אם יבחר לו המלך איש אחד לעבודתו יצוייר שימצא אח"כ איש אחר יותר נכשר בעיניו ויעזוב את הראשון,

אבל אתה הלא החזקתיך מקצות הארץ – מכל יושבי קצוי ארץ רק בך החזקתי,

ולא מן הפחותים רק מאציליה – ונכבדיה של הארץ קראתיך – רק אותך קראתי,

 ואמר – רק לך עבדי אתה – וא"כ הלא אתה המובחר בעיני מכל יושבי תבל

לכן יבטח לבך כי בחרתיך – בחירה עולמית ולא מאסתיך – לעולם, ולכן:

 

(י) אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי:

רש"י אל תשתע – אל ימס לבך להיות כשעוה זו וזה הכלל כל תיבה שתחל' יסודה שי"ן כשבא לדבר בל' מתפעל התפעל או יתפעל התי"ו חולקת ונכנסת בין שתי אותיות שרשי התיבה כמו (ישעיה כט) וישתומם (מיכה ז) וישתמר חוקות עמרי (שמואל א' א) תשתכרין (איוב ל) תשתפך נפשי:

 רד"ק אל תירא – זהו כי עמך אני ואשר אחריו בפרשת החרשים שמעו אל תירא כי אתך אני, וחד פסוק סימן וירדתי ודברתי עמך שם וגו':

 אל תשתע כי אני אלהיך – לפי ענינו אל תפחד, וי"ת לא תתבר, ובדברי רז"ל אל תשתע כי אני אלהיך אל תהיה כשעוה כלומר כדונג שנמס מפני האש כן אל תמס אתה, ואאז"ל פירש מענין שעו ממני שפי' הרפו, ופירוש אל תשתע אל תתרפה כענין אל ירפו ידיך:

 מצודות דוד אל תשתע – אל תסור מעלי בחושבך אשר כבר עזבתיך כי אני ה' אלהיך כמאז. אמצתיך – בדברים טובים ונחומים. אף עזרתיך – בימים הקדמונים. אף תמכתיך – בהיותך ביד האויב תמכתיך בימיני לבל יעשה בך האויב כלה. בימין צדקי – ר"ל לא בגמול כי אם בצדקה:

 מלבי"ם אל תירא – בשום אופן. והנה יתירא האדם. א] פן אוהבו העוזרו תמיד מאס בו עתה, לעומת זה אמר בחרתיך ולא מאסתיך – ב] פן לא ימצא אוהבו אצלו בעת הצרה,לעומת זה אמר אל תירא כי עמך אני – ג] פן לא יהיה ביכולת אוהבו להושיעו, לעומת זה אמר אל תשתע – ותפנה במחשבתך אם אני יכול להושיע, כי אני ה' – בעל היכולת אני אלהיך – המשגיח עליך בפרטות, ואם כן אמצתיך בודאי. ור"ל אמצתיך – נתתי לך אומץ שתוכל לעמוד בעצמך כנגד האויב, גם עזרתיך – אנכי ג"כ גם תמכתיך בימין צדקי – וכדוגמת האוהב העוזר לאוהבו ביד שמאלו ותומכו ביד ימינו לבל יפול, תומך ביד אחד ולוחם עם אויבו ביד האחר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים תשתע – מגזרת שעה, תשעה ותפנה:

 

(יא) הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ:

מלבי"ם הן יבשו – יש ארבע מיני אויבים.

א] השונא לחברו ודובר עליו עתק שלא בפניו, וזה הנחרים בך – הם יבשו – בעצמם ויכלמו – מאחרים אשר שמעו דבתם רעה.

ב] הרב אתו בפניו ומגנה אותו בקלון, וזה אנשי ריבך – הם יהיו כאין ויאבדו – מתוכך.

ג] המתקוממים עליך בריב עד שמכים אותך באגרוף רשע, וזה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים יבשו ויכלמו – בארתי הבדלם למעלה (ל' ג'):

 הנחרים – ריבך, מצותך, מלחמתך, הנחרים, המחזיקים אותך כדבר חרם [מצודות ציון הנחרים – מל' חרון וכעס], ונמנעים מלהתקרב אליך,

אבל אנשי ריבך עושים מריבה,

ריב ומצה מובדלים, שהריב בדברים, והמצה בהכאה, כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, וירא והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה. ומלחמתך, הלוחמים בחרב:

 

(יב) תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ:

מלבי"ם אנשי מצתך – העושים מצה עמך (כי יש הבדל בין מצה ומריבה, מריבה בפה ומצה היא בהכאה) אותם תבקשם – אתה, תחת כי בקשוך המה עד עתה להכותך, אבל לא תמצאם.

ד] הלוחמים על נפשך במלחמה להכותך נפש, וזה אנשי מלחמתך – הם יהיו כאין וכאפס – בשעת מלחמה יהיו כאין, ואחר המלחמה יהיו כדבר שאפס ותם ואיננו:

 

(יג) כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ:

רד"ק כי אני – ואחר שאני אומר לך אל תירא בטוח תהיה כי לא איש אל ויכזב:

מלבי"ם כי אני ה' אלהיך מחזיק ימינך – ונותן לך כח להלחם. והנה משני דברים לא יקומו במלחמה.

א] מפני החולשה והרפיון, לעומת זה אמר אני מחזיק ימינך,

ב] מפני היראה ורכות הלבב, לעומת זה אמר אני האמר לך אל תירא, כי אני עזרתיך – ולכן:

 

(יד) אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:

רש"י תולעת יעקב – משפחת יעקב החלשה כתולעת שאין לה גבורה אלא בפיה, תולעת וירמונ"א בלע"ז.

מתי ישראל – מספר ישראל:

 רד"ק אל תיראי תולעת יעקב – לפי שהם חלשים בגלות כתולעת.

ובילמדנו למה נמשלו ישראל לתולעת לומר לך מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה והיא רכה ומכה את הקשה, כך ישראל כל כחם בתפלה ומכים רשעי העולם שהם חזקים כארזים ונמשלים בהם שנאמר ארז בלבנון:

 מתי – כמו אנשי:

 עזרתיך – לשון נקבה כנגד התולעת אע"פ שאמר מתי:

מלבי"ם אל תיראי תולעת יעקב – המון בית יעקב שהוא גוף האומה הכללית מדמה למת הנרקב שלא נשאר ממנו רק התולעת,

וישראל – שהם החשובים באומה והגבורים שבהם, מצייר כי נשאר מהם רק מתי ישראל מתים ואנשים חלשים,

אומר אל תיראי בכל זה כי הלא אני עזרתיך הוא נאם ה' – וממי תירא,

הלא כה יאמר אליך ה' וגאלך – ר"ל כי האדם לא יסמך על עוזרו.

א] בשהוא חלוש כח, אבל הלא זאת יאמר ה' – בעל הכח והיכולת.

ב] לא יסמך בשיחשוב שלא ירצה לעזרו, עז"א הלא אני גואלך הנקרא בשם קדוש ישראל ע"ש קדושתך ומעשיך שאתה ראוי לישועה,

ולא לבד שאעזרך אני רק גם אתן בך כח שתושיע ימינך לך. כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים תולעת יעקב, מתי ישראל – ישראל גדול מיעקב כנ"ל (ט' ז'), כמו כן מתים אנשים חלושים, ונגדם יעקב כתולעת:

 

(טו) הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים:

רש"י למורג חרוץ – כלי הוא של עץ וכבד ועשוי חריצים חריצים כעין כלי נפחים של ברזל שקורין לימ"א בלע"ז וגוררין על הקשין של שבלין ומחתכן עד שנעשו תבן דק.

חדש – כשהוא חדש עד שלא הוחלקו פיות חריציו הוא חותך הרבה אבל משנתישן הוחלקו פיות חריציו.

בעל פיפיות – הם חידודי החריצין:

מלבי"ם הנה שמתיך למורג חרוץ – ממשיל את העכו"ם למוץ ופסולת שידושו ויוסרו ע"י החרוץ חדש –

הנמשל שלא תבא בזכות ישן שכבר אכלוהו אך בזכות חדש,

וגם בעל פיפיות – הרבה כחות ממצוות הרבה.

 תדוש הרים – ההרים הגדולים ממשיל אל החטים הנידקים ואת הגבעות הקטנות ממשיל אל המוץ שלהם.

והוא משל אל שריהם ועבדיהם שכולם ידוקו ויכלו ע"י החרוץ שהוא ישראל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים תדוש – להסיר המוץ:

 ותדוק – לעשות קמח כנ"ל (כ"ח כ"ח):

 וגבעות קטנות מהרים – כנ"ל (ב' ב'):

 

(טז) תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל:

רד"ק תזרם – אתה תזרה אותם כאדם שזורה התבואה אחר הדישה והרוח תשא ותפיץ המוץ והם יהיו כמו המוץ:

מלבי"ם תזרם – כדרך התבואה תחלה נדשת אח"כ זורה.

 ורוח – הקטן ישאם – באויר בגובה, וסערה תפיץ אותם – לכל עבר,

ואתה תגיל בה', לך יהיה גילה ע"י ה' וכחו הגדול.

 ותתהלל – לרבים במה שהוא קדוש ישראל – שקדושתו מתיחס אליך עפ"י מעשיך

(כי ישמח האדם גם בהצלחה הבאה אליו מבחוץ, אבל לא יוכל להתהלל ולהתפאר רק לפי מעשהו וכשרונו אשר מצדו ראוי לזה, וההבדל בין ה' וקדוש ישראל בארתי כ"פ):

 מלבי"ם – חלק באור המלים סערה – גדולה מרוח ואלהי ישראל מן שם ה' כנ"ל (א' ד'): ה' קדוש ישראל – מבואר למעלה (א' ד') ובכל הספר:

 

(יז) הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי ה' אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם:

שלשה ביאורים על מה מדבר פסוק זה:

רש"י מבקשים מים – נתנבא הנביא על אחרית הימים (עמוס ח) לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו וכשישוב אפו יכין להם לחם ומים וישכון שכינתו ורוח בפי נביאיהם.

נשתה – לשון ונשתו מים מהים (ישעיהו יט) לשון השאת והשבר (איכה ג) וכולן לשון חורבה ויובש ולכך התי"ו מודגשת שהרי באה במקום שתים שאין שאת בלא תי"ו והיה לו לומר לנקבה נשתתה שהרי לזכר יחיד יאמר נשתה ולרבי' ונשתו:

רד"ק העניים והאביונים – בני הגלות בצאתם מהגלות לשוב לארצם וילכו דרך מדברות מקום שאין מים יבקשו מים במדבר ולא ימצאו ולשונם יבשה בצמא ויצעקו אלי

ואני אענה כי אני אלהי ישראל ואני הוצאתים מהגלות לא אעזבם למות בצמא במדבר אלא מה אעשה להם – – :

מלבי"ם העניים – הנה ישראל בגלותם נתיאשו מן הגאולה מפני שני דברים.

א] בהביטם חולשתם ורפיונם נגד שוביהם הגבורים ורבים. ולעומת זה אמר אל תירא תולעת יעקב וכו'.

ב] מפני העוני והדלות לעומת זה אמר העניים – וגם האביונים – (שהאביון חסר יותר מן העני)

הגם שהם דלים כ"כ עד שהם מבקשים מים – הנמצא בזול ומ"מ ואין,

וכבר לשונם נשתה בצמא – מרוב זמן הצמאון. [יתכן שמפרש כרש"י ל' חורבה ויובש, או כפי שביאר בעצמו הפסוק ונישתו מים מהים – [יט-ה] ונשתו. שרשו נשת, ענין העתקה, או הפסד, כמו נשתה גבורתם (ירמיה נ"א ל')]:

 אני ה' – יש הבדל בין ה' ובין אלהי ישראל,

שם ה' יקרא מצד עצמו ושם אלהי ישראל מצד החבור והדבוק שי"ל עם ישראל עמו.

אומר ע"י שאני ה' בורא כל אענם – וע"י שאני אלהי ישראל, עפ"י מעשיהם הטובים לא אעזבם כלל

ולא יצטרכו להתפלל כלל (כי הנענה כבר נעזב בהכרח עד שהוצרך לצעוק ולהתפלל):

 

(יח) אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם:

רש"י נהרות – לב מבין לתורה ולנבואה. מדבר – מקום שלא היתה חכמת התורה:

 רד"ק [כשיצעקו אלי בשובם לארצם מן המדבר היבש אזי אעשה להם נס-]

 אפתח על שפים – המקומות הגבוהים כמו וילך שפי:

 נהרות – מים שילכו נהרות מהם:

 ובתוך בקעות – וכל שכן בתוך בקעות שיצאו מעינות רבות

והכל יהיה דרך פלא כי לא ימצאו מים במדבר לא בהר ולא בבקעה:

מלבי"ם אפתח על שפיים – על מקומות הגבוהים שאין דרך להיות שם נהרות,

שהנהרות אין מצויים רק במקום נמוך ובהר לא ימצאו רק מעינות, אני אפתח שם נהרות.

ובתוך בקעות – ששם אין מעינות מצוים רק נהרות, אני אפתח שם מעינות – וזה הפך מן הטבע והרגיל.

 אשים מדבר – במדבר אין אגמים מצויים שאין נמצאים רק במקום לח, אני אשימם לאגם מים.

וארץ ציה – ויבשה שמן הנמנע שיתקיימו האגמים שם כי חום השמש תיבשם,

אשימה למוצאי מים – שימצאו שם מעינות ומקורות מים:

 

(יט) אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו:

רד"ק אתן – לא שימצאו מים במדבר לבד, אלא אפילו עצים יגדלו בהם,

ואם תאמר מה צורך להם בעצים אלה בעלות מהגלות?

נוכל לומר שיבראו אלה העצים במדבר בקומתן כמו שנבראו בימי בראשית ויהיה להם צל שלא יכם שרב ושמש,

או להעמיד הפלא ההוא מהיום ההוא והלאה ויהיו באותן מדברות לעולם מים ועצים גדלים בהם ויאמרו בני העולם בעברם בהם זה עשה האל לכבוד ישראל ויודו לשם ה' לעולם על הפלא ההוא,

וכן אמר למטה בפרשה דרשו ה' והיה להם לשם לאות עולם לא יכרת.

עץ שמן – הוא העץ שקורין בלע"ז פי"ן והוא עצי שמן והשמן שיוצא ממנו היא הזפת, וכן תרגם יונתן אעין דמשחא,

ולא נוכל לומר כי הוא עץ זית כי בעזרא זוכר אותם בשנים והביאו עלי זית ועלי עץ שמן.

תדהר – ת"י מורניין ובדברי רז"ל תדהר שאגא ופירושו שא"ף בלע"ז.

ותאשור – ת"י ואשכרועין, ובדברי רז"ל תאשור שורבינא, וכתב רבי יונה כי כן נקרא בערבי שורבין,

ובעל הערוך פירש אשכרוע בערבי בקם והוא שקורין לו בלע"ז בוה"ו אם כן לדבריו ברוש אינו בויי"ש:

מלבי"ם אתן במדבר ארז ושטה – הם טובים לבנין הבתים,

והדס – לריח, ועץ שמן – למאכל ולהאיר, וכל אלה אין נמצאים במדבר.

 אשים בערבה – הוא המקום במדבר שקוצים ודרדרים גדלים שם אשים שם ברוש תדהר ותאשור – אילנות טובים ויקרים,

וגם יהיו נמצאים יחדו – לא אחד מן המינים האלה לבדנה רק כולם יחד, באופן שלא יוכלו לתלותם במקרה:

 

(כ) לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ:

רד"ק למען – אעשה הנפלאות האלה למען יראו אותם אומות העולם לפיכך אמר יחרדו כל הגוים וידעו וישימו על לבם וישכילו כי יד ה' עשת' זאת שהוציא ישראל מהגלות ועשה להם הנפלאות האלה:

 בראה – זאת הפלאה כי הפלא הוא חדוש, לפיכך אמר בלשון בריאה:

 מצודות דוד למען יראו וכו' – זה הפלא אעשה להם למען יראו העכו"ם וישימו על לב וישכילו לדעת אשר יד ה' עשתה זאת הגאולה והוא ברא הפלא ההיא:

 מלבי"ם למען – המאמרים מגבילים, למען יראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת,

וישימו וישכילו יחדו כי קדוש ישראל בראה.

ויש הבדל בין יראו וידעו, שהיא הראיה המוחשת,

ובין וישימו וישכילו שהיא ההשכלה השכליית ע"י מופתי התבונה בהשים הדברים על לבו.

ויש הבדל בין ה' ובין קדוש ישראל, שם ה' נקרא בו מצד שהוא ברא ההויה הכללית.

ושם קדוש ישראל נקרא בו מצד ההשגחה הפרטיית שמשגיח על ישראל ע"י קדושת מעשיהם שבעבורו ינהיג הנהגה נסיית למעלה מן הטבע,

ויש הבדל בין עשיה ובין בריאה.

בריאה היא בריאת עצם הדבר אשר לא יוכל עליו אך ה' לבדו אשר ברא יש מאין,

ועשיה הוא תקון הדבר ע"י שישנה מקריו, כמו שיעשה כלי מעצם המתכות, מבלי שיברא את המתכות עצמו,

עפ"ז אומר, כי אם יראו – בראיה המוחשת לבד כבר ידעו – ידיעה ברורה כי – לא יד המקרה אך יד ה' עשתה זאת –

אבל עדן יוכלו לדמות שלא היה זה בריאה יש מאין ע"י קדוש ישראל, ע"י הנהגה הנסיית למעלה מן הטבע, רק עשיה לבד,

והוא שה' הכין את הטבע לשיהיה המדבר ראוי לזה כמו שיהיה השתנות בכדור הארץ ברוב העתים שישים מדבר לעיר מושב וארץ חרבה למוצאי מים,

אבל אחר שישימו על לב אז ישכילו על ידי מופתים וראיות השכל,

והמופתים יהיו מפורסמים עד שכולם ישכילום יחדו כחכם כסכל.

כי קדוש ישראל – העושה נפלאות למעלה מן הטבע בראה בריאה יש מאין שלא בטבע רק יש מאין:

 מלבי"ם – חלק באור המלים ידיעה והשכלה – עיין בפנים, כי הידיעה ע"י הבחינה תהיה מן המאוחר אל הקודם, ולא תושג רק באמצעות החוש שתנאי משיגיהם הזמן והמקום,

אבל ההשכלה תהיה מן הקודם אל המאוחר עפ"י מופתי השכל והיקשי התבונה,

והתבונה תשיג הדברים מופשטים מן הזמן והמקום, ותתן חקים כוללים ומוכרחים, ותשיג גם הבריאה הנסיית יש מאין.

וההבדל בין בורא ובין עושה עי' לק' (מ"ג א' ז', מ"ה ז' י"ב י"ח).

ובפי' ספר בראשית (א' א'), וההבדל בין ה' וקדוש ישראל, מבואר (למעלה א', ד') ובכל הספר:

 

(כא) קָרְבוּ רִיבְכֶם יֹאמַר ה' הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב:

רש"י קרבו ריבכם – כל העכו"ם בואו וריבו והתוכחו עם בני.

עצומותיכם – טענות בריאות וחזקות שלכם ול' ריב הוא זה בל' משנה שנים שהיו מתעצמין בדין במסכת סנהדרין:

מלבי"ם קרבו – עתה מסיים את הויכוח שהתחיל עמהם כמו שכתב החרישו אלי איים יחד למשפט נקרבה.

ויש הבדל בין פעל קרב ובין פעל נגש, קרב מורה בדברים שוים הקרבים זה לזה,

והגשה הוא בקטן לפני הגדול, או בדבר שיש ניגוד יותר כמו ההגשה לריב.

ויש הבדל בין ריבכם שהוא הריב הפשוט שבו אמר קרבו,

ובין עצמותיכם שהוא הריב שיתעצם ויתחזק בו הנידון ביותר שלכן אמר בו הגישו.

ויש הבדל בין שם ה' ובין מלך יעקב, שם ה' נקרא מצד עצמו שהוא ברא כל,

ושם מלך יעקב מצד שבחר ישראל לו לעם והוא מלכם.

והנה יש אומות שמכחישים את ה' לגמרי, ותולים כל המציאות במקרה הגמור כמו אפיקורוס וחבריו,

לעומתם אומר קרבו ריבכם, כי בריב הזה לא התעצמו בו האומות כ"כ. כי רובם הודו שיש ה' בורא ויוצר הכל, והיה רק ריב קטן מאיזה פילוסופים מכחישים.

וזה יאמר ה' – כי ריב זה הוא על ה' שכחשו בו ויאמרו לא הוא,

אבל יש ריב אחר שבתגר זה נכנסו כל האומות והתעצמו בו מאד,

והוא שהם מכחישים שאינו מלך יעקב שהגם שהודו בה', אינם מודים כי יעקב בחר לו יה,

ולעומת זה מלך יעקב יאמר הגישו עצמותיכם – את הריב הגדול שאתם מתעצמים בו, להכחיש הנפלאות שאני עושה בעבור עמי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים קרבו, הגישו – עי' הבדלם בפנים, ולמעלה (א):

(כב) יַגִּישׁוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ אֵת אֲשֶׁר תִּקְרֶינָה הָרִאשֹׁנוֹת מָה הֵנָּה הַגִּידוּ וְנָשִׂימָה לִבֵּנוּ וְנֵדְעָה אַחֲרִיתָן אוֹ הַבָּאוֹת הַשְׁמִיעֻנוּ:

רד"ק יגישו – הפסילים שאתם אומרים שהם אלהים יגישו אלינו דבריהם, אומר הנביא בעדו ובעד ישראל שאינם עובדי הפסילים כמו הגוים אלא האל יתברך לבדו:

 ויגידו לנו את אשר תקרנה – המקרים העתידים לבא, ואמר בלשון נקבות כאלו אמר הקורות המוצאות בני העולם:

 הראשונות מה הנה – יאמרו לנו הראשונות שעברו מה הנה:

 הגידו אמר כנגד הפסילים כאלו מדבר עמהם. ונשימה לבנו – לזכור אם היו ראשונות כמו שתאמרו:

 ונדעה אחריתן – ונדעה שתדעו אחריתן אם ידעתם ראשיתם או הבאות השמיענו העתידות לבא:

מלבי"ם יגישו – הנה עקר המופת שהניח בסימן הזה, היה מצד שהגיד הנביא מראש את העתיד לבא בזמן המשיח, כמ"ש מי פעל ועשה מי קורא הדורות מראש,

משיב אל בעלי הריב, האם גם הם יוכלו לעשות כן להגיד העתידות ודברים הנעלמים?

 והנה חושב בזה ארבע מדרגות זה למטה מזה.

א] הגדולה מכולם הוא המגיד העתיד לבא בדבר מקרה שאין לו הִתָלות בשום סבה מן הסבות, ושעדיין לא התחיל מקצת מן הדבר, כמו שיאמר אחר מאה שנים יתגבר מלך פלוני, או יהיה רעש ויחריב מקום פלוני וכדומה,

וז"ש יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה בעתיד עפ"י מקרה גמור.

ב] קטנה מזאת המגיד עתידות בדבר שכבר התחיל מקצתו, כמו שכבר עמד מלך פלוני ולוחם וכובש והוא אומר מה יהיה בסופו, או שההר התחיל להתמוטט והוא אומר עד כמה תתגעש ותרעש הארץ.

 וז"ש עכ"פ הראשנות – שכבר הותחל ענינם הגידו מה הנה – ועל מה מורים,

למען נשימה לבנו – עפ"י דבריכם, ונדעה אחריתן – מה יהיה סוף הדבר ואחריתו.

ג] קטנה מזאת המגיד עתידות בדברים שדרכם לבא עפ"י המנהג הטבעי, ואינם באים במקרה רק בסבה טבעיית, כמו השנה ההיא תהיה שנת גשמים, או בצורת, קור או חום, רעב או שובע וכדומה.

וז"ש או הבאות השמיעונו – דברים הבאים ורגילים.

ד] קטנה מזאת אם כבר בא הדבר המקרי. אשר לא נדע סבתו, והוא יודיע מה היה סבת הדבר, שזה דבר קל מאד,

עד שחכמי התולדות והטבע יוכלו כ"ז ברוב פעמים, לגלות הסבה עת יראו המסוּבב, וז"ש או עכ"פ:

 מלבי"ם – חלק באור המלים תקרינה – המקרה הוא דבר הבלתי נתלה בשום סבה מן הסבות, או אשר לא נדע סבתו,

וזה ההבדל בין קורות ובין מוצאות כמ"ש במק"א:

 

(כג) הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹהִים אַתֶּם אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ וְנִשְׁתָּעָה ונרא וְנִרְאֶה יַחְדָּו:

רש"י הגידו האותיות לאחור – המופתים הבאים באחרונה. ונשתעה – ונספר דבריה' ויספר מתרגמינן ואישתעי:

 מנחת שי ונשתעה – מלעיל הטעם בתי"ו:

רד"ק הגידו האותיות – פירוש הבאות, וכן אתא בקר, כתרגום בא אתא:

 לאחור – לסוף, וכן תרגומו לסופא, כי בתחילה אמר הבאות לעתיד שלא בזמן רחוק מאד ואחר כך אמר הגידו האותיות לאחור ר"ל באחרית הימים אם תעשו זה:

 נדעה כי אלהים אתם – אף תטיבו ותריעו כמו שחושבים עובדיכם:

 ונשתעה ונרא – כן כתוב בלא ה"א וקרי ונראה בה"א והענין אחד, ונשתעה פירוש ונספר, כמו שהוא תרגום ואשתעינא, כלו' נספר עליכם ונראה אתכם יחדיו אנחנו כמו עובדיכם אחר שתאמרו כל זה:

מלבי"ם הגידו האתיות לאחור – מן המסוּבב אל הסבה,

(כי המגיד את הסבה אחר הגלות המסובב, כמו מן העשן ידון שהיה פה אש הוא הולך בהשכלה אחורנית)

וגם בהגדה הקלה הזאת נדעה כי אלהים אתם – כי גם זאת אין בכם לדעת את אשר ידעו חכמי הטבע והחוקרים,

ואף כי וק"ו כי הרוח אין בכם להגיד עתידות כמו האל ע"י חוזיו הנאמנים.

 אף תיטיבו – מוסיף לאמר, עכ"פ אַנַסְכֶם עוד בדבר יותר קטן,

אם יש עכ"פ ביכולת הע"ז להטיב או להרע – לשום אדם, גם בזה נדעה כי אלהים אתם –

אבל בתנאי אם ונשתעה ונראה יחדו – כי כהני הבעל היו מכזבים בשם הבעל שהיא מטיבה או מריעה לעובדיה או בוגדיה, אבל הם יבדו זאת מלבם בתחבולות של מרמה וזיוף לרמאות לב קלי הדעת,

לכן אני מתנה כי נשתעה – ונפנה פנים אל פנים,

עד כי נראה – שנינו יחדו אם אמת דברתם, או רק שקר כזבתם. אבל האמת הוא, כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים לאחור – הושאל מן ההליכה בפועל שילך לאחריו, אל ההליכה השכליית שיחקור מן המסובב אל הסבה, וכן לקמן (מ"ב כ"ד) יקשיב וישמע לאחור,

ונשתעה מענין פניית פנים, וישע ה' אל הבל, וכן אל תשתע, ומלת יחדיו פרשתי למעלה בששניהם שוים:

 

(כד) הֵן אַתֶּם מֵאַיִן וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם:

רד"ק הן אתם ופעלכם – על מחשבת העובדים כי אין לאלילים פעל:  מאפע – כמו מאפס, כי הסמ"ך עי"ן באחת מאלפא ביתא אשר במאתים ועשרים ואחד שערים,

ורבי אחי רבי משה ז"ל פי' כמו אפעה כלומר פעליכם כמעשה הנחשים הממיתים לדבקיהם:

 תועבה יבחר בכם – איש תועבה כלומר הנתעבים יבחרו בכם לא הקב"ה כי האל ימאס בכם:

מלבי"ם הן אתם מאין – ר"ל הבוחר בדבר, יבחר בו – או מצד מעלתו בעצמו,

או מצד הצורך והנאה או שמירת ההיזק שישיג ע"י הדבר הנבחר.

אבל אתם – מצד עצמכם ומעלתכם מאין – כי אין בכם תבונה להגיד עתידות להשכיל ולדעת,

גם פעלכם – שאתם מיחסים לע"ז פעולת ההטבה וההרעה,

הוא ג"כ רק מאפע – שהכומרים פועים שקר ורעות רוח, ואחר שאין בכם לא מעלה עצמית ולא תועלת,

א"כ תועבה יבחר בכם – מי שבוחר בכם יבחר רק תועבה דבר נתעב ונמאס לא זולת:

 

(כה) הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס טִיט:

רש"י העירותי מצפון ויאת – אני מגיד העתידות הנני מעיר לבנות חרבות ירושלם את כורש מצפון ויאת את בבל להחריבה.

ממזרח שמש, יקרא בשמי – כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים (עזרא א) ונראה שארץ פרס במזרחית צפונית היא לארץ ישראל,

ד"א העירותי מצפון את נבוכדנצר להחריב את עירי ויאת,

וכורש העירותי ממזרח שיקרא בשמי לבנות את עירי שמלכות פרס ממזרח ארץ ישראל היא שנא' ראיתי את האיל וגומר

וי"ת אייתיתי בגלאי מלך דתקוף מרוח צפונא וייתי כמפק שמשא בגבורתיה ממדינתא אגבריני' בשמי.

ויבא סגנים – ויבא על מלך בבל ועל שריו כאשר בא לרמוס על חומר וכמו יוצר חרשים ירמוס טיט לכלי חרס כן ירמוס הוא סגנים:

 רד"ק העירותי מצפון ויאת – המפרשים פירשו זה על כרש מלך פרס כי ארצו מזרחית צפונית לבבל, לפיכך אמר מצפון, ואמר ממזרח שמש כי הוא החריב בבל וצוה את ישראל