ישעיה

ישעיהו פרק מב

(א) הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא:

מלבי"ם הן, עתה מתחיל לבאר מי הוא האיש אשר עליו דבר כל המחזה בסימן הקודם, ועליו עִם לאומים התוכח,

אומר הן – הוא עבדי – שהוא המלך המשיח.

והנה מתנאי הנבואה ביחוד אם תחול עליו הנבואה בשפע רב עד שישפיע לזולתו, ויהיה נביא מורה ומצוה גוים רבים, הם שני ענינים.

א] ההכנה הבחיריית, שהנביא יכין א"ע לנבואה ע"י הטהרה והקדושה והלימוד, שזה היה ענין בני הנביאים,

ועז"א הן עבדי – שעובד אותי באמונה, ולא כשאר עבדים אשר לא יבטח עליהם לב אדוניהם שלא יבגדו בו בעת מן העתים, רק אשר אתמך בו [א.ה. כמו אסמוך עליו] – שלא ישקר באמונתו.

ב] ההכנה הטבעיית, שיהיה מוכן לזה מלדה ומבטן ומהריון, כמו שבאר כ"ז במורה (פ' משני), שזה מציאות חן שמצא טרם לדתו עד שנולד שלם בכל השלמיות להיות ראוי שיתפלש עליו האור העליון, כמו שכתוב בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כמ"ש בבאורי שם,

וז"ש בחירישבחרתיו לזה מצדי יען כי רצתה נפשי מצד הרצון העליון אשר בחר בו והכינהו לזה טרם נוצר בבטן,

ועי"כ נתתי רוחי עליו – בשפע רב כ"כ עד שלא לבד שישפיע לעצמו,

כי גם משפט יוציא לאחרים ולא ליחידים או לאומה רק משפט לגוים יוציא – לכלל העולם:

 מלבי"םחלק באור המלים עבדי בחיריי – העבד, הוא ע"י עבודתו, והנבחר, הוא ע"י רצון הבוחר כנזכר לעיל (מ"א ח'):

 

(ב) לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ:

מלבי"ם לא יצעק – ענין נבואתו ושליחותו תהיה משונה מכל שלוחי האל.

א] עד הנה הנביא היה צריך לצעוק ולהפחיד את העם בעונשים, הוא לא יצעק.

ב] הנביא היה נושא עכ"פ משא במשל ומליצה להכניס דבריו בלב השומעים, הוא לא ישא משל ומשא.

ג] הנביא היה צריך לעמוד עכ"פ בחוץ ולהשמיע קולו במקום אסיפת העם, הוא לא יוצרך להשמיע בחוץ קולו:

 מלבי"םחלק באור המלים ישא – כמו וישא משלו, ונשאו קנה, ישא עליכם משא, התחלת הדבור המליצי:

 

(ג) קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט:

מלבי"ם קנה – הרבה מנביאים שהעמידו דבריהם ע"י שהענישו את הרשעים כאלישע שהרג הילדים ע"י הדובים ואליהו ששחט נביאי הבעל בהר הכרמל,

ובזה היה שני מינים

א] רשעים שכחות גופם היה בעוכרם ע"י תאות ומדות רעות, וזה מדמה לקנה רצוץ, שהכח הצומח שבו רצוץ ונשבר. ב] אלה ששכלם היה בעוכרם ע"י שנהפך למינות, וזה מדמה לפשתה כהה,

שהפתילה מפשתה המוכנת להאיר את הנר, שהוא השכל המוכן להאיר את הבית – הוכהה אורו.

אמר כי שני מיני הרשעים האלה לא ישמיד רק לאמת יוציא משפט –

משפטו יהיה מכוון אל האמת ולאור המשפט הזה ישובו הכל בתשובה:

 

(ד) לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ:

מלבי"ם לא יכהה – נותן עוד סימנים להכיר את המשיח האמתי,

כי כבר עמדו כמה משיחים מזוייפים כמו שבתי צבי שר"י, וקצתם המירו דתם, כמו הנזכר שנהפך לדת ישמעאל,

אמר סימניו, כי לא יכהה בנפשו ואמונתו, ולא ירוץ בגופו, [נ' דמפרש ירוץ מל' ירוצץ, כשאר המפרשים ע"ש].

רק ישים בארץ משפט והנהגה כוללת, עד שגם איים הרחוקים ייחלו לתורתו.

 ואמר שבין המשפט שלו בהנהגה ובין תורתו בעבודת ה' יתפשט בכל הארץ:

 מלבי"םחלק באור המלים משפט, ולתורתו – המשפט, הוא הנימוס וההנהגה בין אדם לאדם,

והתורה, באמונות ודעות ומצות, עפ"י התורה אשר יורוך (נגד בין דם לדם) [-במצוות- בין דם טמא לטהור]

ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה (נגד בין דין לדין) (דברים י"ז י"א):

 

(ה) כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ:

רד"ק כה אמר האל ה' – האל שהוא בורא שמים, הענין הזה אמרו הנביא כמה פעמים לפי שהיו בדורו בעלי אמונה רעה שהיו מאמינים כי העולם לא נברא אלא כך היה קדמון, אבל הוא עלול ויש לו עילה, [הכוונה מסיבה שקדמה לה, ולא נברא ברגע מסוים ע"פ רצון ה']

ויש שהיו מאמינים כי העולם מקרה אין לו בורא ולא עילה כמו שכתבנו,

ומפני האמונות הרעות ההם היה שונה תמיד הענין הזה כי השם יתעלה הוא בורא העולם ומחדשו והוא מוציאו מאין ליש,

ואמר בורא השמים, אמר אל יחשוב אדם כי השמים בעבור שהם קיימים ולא יקרה אותם שום הפסד ושום שנוי שהם קדמונים אלא האל בראם וחדשם:

 ונוטיהם – שנטה אותם כאהל על הארץ, ומלת ונוטיהם נכתבה ביו"ד הרבוי בלשון רבים כמו איה אלהי עושי, ישמח ישראל בעושיו:

 רוקע הארץ – הרקוע היא הפרישׂה והרדוד כמו וירקעו את פחי הזהב, ורקע ברגליך,

והנה הארץ עגולה ככדור והנה האל כשהקוה המים אשר על פני הארץ אל מקום אחד להיות עליה צמחים וכולל אותם במלת וצאצאיהם [ל' מה שמוציאה הארץ]

 עשה הארץ שהיא היבשה, כאלו היא שטוחה לשבת עליה,

כאדם הרוקע דבר ושוטח אותו כמו הצורף ששוטח הטסים:

וצאצאיה – פירוש ברא צאצאיה עליה כי אחר שאמר ותראה היבשה, אמר תדשא הארץ,

ואחר כן נתן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, וזה היה ביום הששי שברא האדם ונפח בו נשמה כמו שאמר ויפח באפיו נשמת חיים והוא נותן נשמה לעם עליה ויצר שאר בעלי חיים כמ"ש תוציא הארץ נפש חיה למינה,

וזהו ורוח להולכים בה כי לא יאמר נשמה אלא על האדם,

ופי' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, אמר נשמת בעבור האדם, ואמר רוח בעבור שאר בעלי החיים,

והקדים אדם אע"פ שהיה אחרון לפי שהוא עיקר היצירה,

וכן אמר עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, זכר אדם לבדו לפי שהוא עיקר היציר':

מלבי"ם כה אמר האל ה' – יען שהוא ברא השמיםמאין ליש (שזה גדר פעל ברא),

וגם ונוטיהם – שנטה אותם וגמר מעשיהם על תקונם.

 וגם הוא רוקע הארץ וצאצאיה – והנה פרשתי בספר בראשית שאחר שהשמים והארץ שהם שני חלקי הבריאה שהוציא ה' הם משונים בענינים הרבה [כנראה ב]בעינינו.

השמים קיימים באיש [ר"ל גרמי השמיים עצמם קיימים לעולם]

והארץ בלתי קיימת רק במין וכדומה [שאין אישי הארץ קיימים לנצח אלא נולדים ומתים],

ומחכמת האומן העושה שני מיני כלים משני מיני אומניות מתחלפות, לעשות כלי אחד מורכב משני מיני המלאכות המובדלות ולהניח חותמו עליו, למען על ידו יכירו כי שני מיני הפעולות המתחלפות שניהם יוצר אחד בראם,

וע"כ יצר את האדם בסוף המעשה, מורכב מתולדות השמים ע"י נפשו [הקיימת לעולם] ושכלו,

ומתולדות הארץ ע"י גופו [הכלה כארץ הכלה],

ובזה הניח חותמו על כלל הבריאה שיכירו שיוצר אחד ברא הכל,

וז"ש במה שהוא בורא השמים, וגם רוקע הארץ, הניח החותם ג"כ במה שנותן נשמה לעם עליה, שהוא נשמת חיים החיוני, ורוח – מיוחד נאצל ונבדל להולכים בה בדרך ה',

ואחר שנפש האדם מורכבת מאלו הענינים הנפלאים, שהם קבוצת כל המציאות אשר המציא,

ומצד זה בעצמו פרש ענן עליה שהוא הגוף – תולדת הארץ, מהביט אור בהיר, [שלא ניתן יהיה להביט בנשמה באור בהיר]

בהכרח חשב מחשבות בל ידח ממנו נדח, ויקים באחרית הימים מושיע הנפשות להאירם באור החיים, ולכן:

 מלבי"םחלק באור המלים נשמה, ורוח – בארתי הבדלם בפי' בראשית:

 

(ו) אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם:

שלשה פירושים על מי מדבר כאן הפסוק:

רד"ק אני ה' – אומר לישראל אני ה' שעשיתי כל זה יכול להוציאך מהגלות ואני הוא שקראתיך בצדק כשהגיע זמנך לצאת שתצא ולא תירא בצאתך כי אני אחזיק בידך:

 ואצרך – אשמרך מן הגוים שלא ירעו לך:  ואחזק – בצר"י והחי"ת בשוא לבדו:

 לברית עם – לקיום כל עם ועם, כי בעבורך – מקצה הארץ תהלתו יגידו הגויםמתקיים כל העולם,

וכל ברית הוא ענין קיום וכן תהיה גם כן לאור גוים, כמו שאמר והלכו גוים לאורך,

והאור הוא התורה שתצא להם מציון, וישראל יהיו קיום האומות על שני פנים,

האחד שיהיה שלום בעבורם בכל הגוים כמו שאמר על המשיח ודבר שלום לגוים,

ואמר והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וגו',

השנית כי בסבת ישראל יהיו הגוים שומרים שבע מצות וילכו בדרך טובה כמו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו וגו':

 מצודות דוד קראתיך בצדק – על המשיח יאמר מה שקראתי בשמך על ידי הנביאים, הוא בצדק ודבר המתקיים.

ואחזק בידך – אאחוז בידיך להגביר אותך על כל.

ואצרך – אני אשמור אותך.

ואתנך לברית עם – אתן הכח בידך להסב עמי לבריתי לקיים התורה והמצוה.

לאור גוים – להאיר עיני הגוים כולם לדעת שה' הוא האלהים:

מלבי"םרש"ישחוזר על ישעיה] אני ה' קראתיך בצדק – ממשיל כמי שקורא לחברו מרחוק, וזה על ידי הצדק שלך,

ואח"כ מחזיק בידו לנהלו אל ביתו, וזה ואחזק בידך,

ואח"כ כשהוא בביתו נוצרהו מכל פגע, וזה ואצרך.

והנמשל, קראתיך – נגד מה שהיה מוכן לנבואה מצד טבעו,

ואחזק בידך – נגד מה שעזרו אל הכנתו א"ע לנבואה, (כי שני אלה מוכרחים להשגת הנבואה (כמ"ש במורה ח"ב) ואצרך – נגד מה ששמרו שלא יבא מכשול לפניו.

 ואתנך לברית עם – זה ישראל שעמהם כרתי ברית, תהיה אתה האמצעי שיתקיים הברית הזה.

 לאור גוים – אלו עובדי כוכבים, שתאיר להם האמונה לבל ילכו באפל ויכירו אחדות ה',

ומפרש נגד לאור גוים:

 

(ז) לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ:

מלבי"ם לפקח עינים עורות – כי האור ישנו במציאות באמת, רק שעיניהם עורות מראות האור ההוא, ואתה תפקח עיניהם.

ונגד 'לברית עם' אומר להוציא ממסגר אסיר – ר"ל כי ישראל בגלותם נחלקו לשתים.

א] שבט יהודה ובנימין שנפזרו לארבע רוחות, ואסורים בכמה מקומות בכבלי עוני, עז"א להוציא ממסגר אסיר.

ב] עשרת השבטים, שגלו לחלח וחבור ונעלם מקומם עד שדומים כיושבי חשך בכלא נסתרים מעין כל,

ועל זה אמר מבית כלא יושבי חשך:

 מלבי"םחלק באור המלים ממסגר, מבית כלא – היושב בבית כלא הוא רק נכלא ונמנע מלצאת ואינו אסור,

ואת בניהם כלו בבית (ש"א ו' י') ומזה ממכלאות צאן,

ואם אסרו שם, יאמר ויאסרהו בבית כלא (מ"ב י"ז ד'):

 

(ח) אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים:

מלבי"ם אני ה' – ר"ל אני ה' אני בעצמי מצד עצמותי הנני ה' הנעלם מכל רעיון ומכל השגה,

המחויב המציאות הבלתי נתלה מזולתו רק מעצמו שכ"ז נכלל במ"ש אני ה'.

וגם הוא שמי – שבזה אני ניכר ג"כ לכל בריותי ע"י פעולתי שאני מהוה וממציא ומשגיח על כולם,

ולכן וכבודי לאחר לא אתן – ר"ל כי הפילוסופים מצד שהשכילו את ה' שהוא מחויב המציאות והאין סוף בתכלית, חייבה להם התפלספותם,

שלא יצוייר לו חפץ ורצון ושינוי ידיעה וכדומה, כמו שהתפלספו ע"ז בחכמת 'מה שאחר הטבע'  [מטאפיסיקה]

והכחישו עי"כ חידוש העולם ברצון, והכריעו שהעולם קדמון וכפרו בידיעה ובהשגחה,

ושללו את כבוד ה' שהוא מצד החידוש ברצון והשגחתו, שמצד זה יהי כבוד ה' לעולם,

עז"א וכבודי לאחר לא אתן – שנאמר שנברא העולם ומושגח ע"י עלולים רבים נאצלות מהסבה הראשונה.

לעומת זה היו אומות שהודו החידוש ברצון אבל הגשימוהו לגמרי וייחסו לו תוארים גשמיים, ועי"כ באו לעבודת הפסילים, כמו שהיה דעת עובדי כוכבים כמו שבאר העקדה בארך,

עז"א ותהלתי לפסילים – ושני אלה מגבילים נגד אני ה' הוא שמי:

 מלבי"םחלק באור המלים כבודי ותהלתי – העצם יכובד ע"י מעלה נמצא בעצמותו, וגם במעלה טבעית,

אבל לא יהולל רק ע"י פעולות נרגשות ממנו, ורק אם יהיה בחירוּת, (ע"ל ד' ב'),

הפילוסוף יכחיש הרצון והבחירה אצל ה', וייחס לו רק כבוד ע"י עצמותו,

לא תהלה ע"י פעולותיו כי יכחיש ההשגחה, אבל גם הכבוד הזה ייחס אל הטבע אשר היא פועלת הכל לפי דעתו,

עז"א וכבודי לאחר לא אתן.

ועובדי הפסל ייחסו לו גם תהלה, כי יתארו אותו במעשים בחיריים ופעולות יוצאות לחוץ,

אבל ידברו כי יתראו פעולותיו באמצעות הפסילים ולהם התהלה עז"א ותהלתו לפסילים:

 

(ט) הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיעַ אֶתְכֶם:

רש"י הראשונות – שהבטחתי לאברהם על גלות מצרים (בראש' טו) וגם את הגוי וגו'. הנה באו – שמרתי הבטחתי,

ועתה חדשות אני מגיד לעמי להבטיח על גלות שנייה:

 רד"ק הראשונות הנה באו – אמר הנביא הנבואות הראשונות שנבאתי על סנחריב הנה באו כי בימי ישעיהו הנביא באו:

 וחדשות אני מגיד – ועתה אני מגיד לכם נבואות חדשות שלא שמעתם ואשמיע אותן אתכם בטרם תצמחנה ותדעו כי כמו שנתקיימו הראשונות כן יתקיימו האחרונות, והלא הם העתידות שאומר להוציא ישראל מגלו' זה,

ואמר תצמחנה על דרך משל, וכן אצמיח קרן לדוד אצמיח קרן לבית ישראל כי הדבר החדש הוא כמו הצמח שיתחדש ויתגלה על פני הארץ אחרי הסתרו כן תהיה תשועת ישראל:

מלבי"ם הראשנות – המגיד עתידות לא יאומן רק באחד משני פנים,

 או שכבר נתנסה בהגדתו שהגיד עתידות ונתקיימו,

או שהדבר שהוא מגיד עתה כבר התחיל מקצתו והוא אומר מה יהיה סוף הדבר,

עז"א הראשנות הנה באו – וכבר נתנסיתי בדברים שדברתי כבר ונתקיימו,

וא"כ איני צריך להגיד דבר שכבר התחיל מקצתו,

רק וחדשות אני מגיד – אף שלא התחילו הוייתם כלל רק בטרם תצמחנה אשמיע:

 

(י) שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם:

רש"י תהלתו מקצה הארץ – על כרחם כשיראו את גבורתי לישראל יודו כל העכו"ם כי אלהים אני.

יורדי הים – פורשי בספינות.

ומלואו – הקבועים בים ולא באיים אלא בתוך המים שופכים עפר כל א' ואחד כדי בית והולכים מבית לבית בספינה כגון עיר ווניציי"א:

מלבי"ם שירו – מודיע ההבדל בין נפלאות העתידים נגד הנפלאות שעשה בעבר,

כי בעבר התגלה כבוד ה' באמצע הישוב במצרים ובא"י ומשם התפשטה הגדתם לכלל העולם,

אבל לעתיד יתגלה הנסים בפעם אחד בקצה הארץ, עד שיהיה בהפך שתהלת ה' תבא מקצות הארץ אל האמצע ומן המדבריות והימים אל הישוב,

ומצד זה אמר שירו לה' שיר חדש – כי שיר כזה לא שוררו עד עתה, ומה הוא השיר שישירו לו.

מפרש כי תהלתו – תבא מקצה הארץ – שתחיל תהלתו מן יורדי הים ומלאו – שהם האניות ההולכים בים,

ולא לבד מהולכי האניות שהם באים מן הישוב,

כי גם מן איים וישביהם – הגם שיושבי האיים נפרדים מן הישוב לגמרי: רד"ק ואמר ומלואו, על דגי הים שהם מלא הים והוא על דרך משל כמו וכל עצי השדה ימחאו כף.

 

(יא) יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ:

מלבי"ם ישאו – גם ישאו את השיר הזה ויתחילו בשירתו מדבר ועריוהערים הנמצאים במדבר שהם נבדלים מן הישוב,

ולא לבד הערים שבמדבר שיש שם קבוצה וקהל,

כי גם חצרים תשב קדר – גם קדר היושבים חצרים. בחצרים פרזים שבמדבר שאינם ערים ישוררו שיר ה',

ויותר מזה כי גם ירנו ישבי סלע – איש איש לבדו על הררי בתר,

וגם מראש הרים – הגבוהים יצוחו – ליושבי מטה ויספרו להם האות והפלא, ואלה כולם:

רש"י יושבי סלע – המתים שיחיו כן ת"י. מראש הרים יצווחו – מריש טוריא ירימון קליהון:

 

(יב) יָשִׂימוּ לַה' כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ:

מלבי"ם ישימו לה' כבוד – להכיר חידוש העולם וההשגחה,

ותהלתו באיים יגידו – להכיר אחדות ה' ורוחניותו ושהוא משדד המערכה (וזה נגד מ"ש (פסוק ח') וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים):

(יג) ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר:

מלבי"ם ה' כגבור יצא – הגבור כחו במתניו ויוצא למלחמה בעצמו וז"ש כגבור יצא.

 והאיש מלחמות – אינו גבור רק מלומד בתכסיסי מלחמה.

ואיש מלחמות הוא אם בחן מלחמות רבות ובקי בהנהגת המלחמה, והוא אינו לוחם בעצמו רק יעיר קנאה –

שיודע תחבולות לזרז אנשי החיל ולהעיר קנאה בלבם,

(והנמשל שכמו שהגבור לוחם בעצמו כן יופיע ה' בהנהגה נסיית ושידוד המערכה בכחו בעצמו.

וכמו שהאיש מלחמה מסדר את אנשי החיל כפי רצונו, כן יסדר את הטבע והמערכה שתסכים ג"כ עם פעולותיו נגד אויביו).

 יריע – תפס משל האיש מלחמה שמריע תרועת נצחון לחזק בזה את גדודיו,

גם יצריח – יסבב שאויביו יצרחו זעקת שבר שיבעית אותם בתחבולות שעי"ז ירך לבבם,

וע"י תחבולה זאת על איביו יתגבר: מלבי"םחלק באור המלים גבור, ואיש מלחמה – בארתי למעלה (ג' ב'):

 

(יד) הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד:

רש"י החשיתי מעולם – זה ימים רבים החשיתי על חרבן ביתי ותמיד אחריש. אתאפק – ל' הווה עד עתה הציקתני רוחי ומעתה כיולדה אפעה. אשום – אתבהל. ואשאף – ואתאוה להשמיד הכל יחד כל אויבי:

 רד"ק החשיתי – אמר האל יתברך מזמן רב החשיתי ושתקתי בצער ישראל בגלות והתאפקתי בסבל לחצה כאדם המתאפק ולא יראה לאחרי' מה שבלבו ומתחזק להסתיר רצונו, כמו ויתאפק ויאמר שימו לחם, ויתאפק המן:

 כיולדה אפעה – עתה אצעק כמו היולדת שצועקת בחבלים כן אזעק על הרשעים שהם אויבי כמו שאמר בפסוק שלמעלה מזה כי יותר מדאי התאפקתי ולא אוכל עוד לסבול בצערם:

 אשום ואשאף יחד – אשומה ואבלעה יחד כל אויבי, וכן כי שאפני אנוש, שאפה רוח, שמות ושאוף ענין בליעה והשחתה:

מלבי"ם החשיתי. הכי מעולם החשיתי אשר גם עתה אחריש ואתאפק?

הלא כמו שלא החשיתי מימות עולם מלשלם נקם למכעיסי כן לא אחריש עתה,

רק עתה כיולדה אפעה, מצייר כי הכעס שהרה בבטנו על אויביו, מלאו את בטנו כעצמים בבטן המלאה,

וכמו אשה הרה בהגיע תור הלידה תפעה בקול, ותנשם נשימות אפה במהירות גדולה, עד שתנשום הנשימה לחוץ ותשאף הרוח פנימה בפעם אחת, מרוב דפיקת הרוח הפנימי,

כן אנכי אפעה בקול, וגם אשם ואשאף יחד, הנשימה והשאיפה תהיה יחד תכופים זה לזה:

 מלבי"םחלק באור המלים החשיתי, אחריש – חשה מציין השתיקה הפך דבור,

ומחריש מציין השתיקה שהיא הפך התשובה, המחריש היה לו להשיב ולענות,

והמחשה היה לו לדבר, עת לחשות ועת לדבר, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים תמיד לא יחשו,

ויחרישו העם ולא ענו אותו דבר,

פעל חשה נמצא גם על עזיבת המעשה, ואתם מחשים, הפך חיש שמורה על הזריזות,

ומענין זה בא גם על עזיבת הדבור, או הסער, ויחשו גליהם.

וחרש מענין חרש אזנים, עושה א"ע כאילו לא שומע,

יאמר הלא מעולם לא החשיתי אף בדבר שאין נוגע לכבודי, ואיך עתה אחריש?

ויותר מזה כי אתאפק בכל כחי על השתיקה, ועמ"ש בפי' תהלות (ל"ח א'):

 אשם ואשאף – אשם שרשו נשם, הוראתו הוצאת נשימת האויר לחוץ, ונשמת מי יצאה ממך (איוב כ"ו)

ונשלמה הנו"ן בדגש, ואשאף, היא שאיפת האויר לפנים. באות נפשה שאפה רוח (ירמיה ב'):

(טו) אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ:

מלבי"ם אחריב – כל מה שצייר פעולת ה' כתנועות אשה יולדה היה משל אל רעש הארץ אשר בה ירעיש את אויבי ה',

כי הרעש יתהוה ע"י שיתעצרו בבטן הארץ המלאה אדים רבים ע"י חלקי גפרית ווזאלפעטער,  [אולי לבה?]

אשר עת יתלהבו ותמלא בטן האדמה מהם עד כי תבא האדמה על המשבר ותפתח את רחמה בכח גדול ובמהירות, להוציא העובר הזה אשר במעיה לחוץ, תדמה בציור המליצה כיולדה,

כי אז גם היא תנשום נשימת הרוח לחוץ, ותשאף האויר החיצוני לפנים במהירות גדול,

וע"ז מפרש מ"ש עתה כיולדה אפעה, הוא כי עת יצא בן בטן הזה, אז אחריב הרים וגבעות –

שיתקלקל ע"י הרעש אל העמק, וימחו הם וכל העשב והצמח אשר עליהם.

ועל ידי שיתקלקל ההר אל העמק עי"ז ושמתי נהרות – אשר נמצאו בעמק לאיים –

כי יתמלאו ע"י ההר הנופל וגם האגמים שסביבם אוביש, ואז:

 מלבי"םחלק באור המלים ואגמים אוביש – הנהר המתיבש נעשה במקומו אגם מים, ור"ל שאף אגם לא יהיה שם:

 

(טז) וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים:

רש"י והולכתי – ישראל שהיו עורים עד הנה מהביט אלי בדרך הטוב אשר לא ידעו להלוך בה.

מלבי"ם והולכתי – ע"י שאסלק ההרים המעכבים בפני יושר הדרך, כמליצת כל גיא ינשא (למעלה מ"ס),

והנה העור יוכל לכוין גם מעצמו אל הדרך שהוא רגיל בו, אבל אני אוליכם בדרך אשר לא ידעו –

וגם בנתיבותקטנות אשר לא ידעו אדריכם – וכ"ש בדרך הגדול,

וגם הוסיף שלא לבד כי אוליך העורים בידי, אבל גם אדריכם – שיוכלו ללכת מעצמם בלא מוליך ומנהל.

ויען ששלשה סבות יוכלו לעכב לשלא ימצא הדרך הנכון.

א] אם הוא עור ועז"א והולכתי עורים.

ב] אם הוא חשך עז"א כי אשים מחשך לאור לפניהם – (וגם אמר שהמחשך עצמו שהיא הסבה המחשכת יהיה לפניהם ועל ידם סבה לאור כמו שהיה במצרים, שהחשך היה סבה כי היה אור במושבותם).

ג] אם הדרך עקש ופתלתול, אמר כי ישים לפניהם מעקשים למישור,

אלה הדברים עשיתם – זה מוסב עמ"ש החשיתי מעולם, שאומר וכי החשיתי מעולם אשר אחריש גם עתה?

הלא אלה הדברים עשיתים – מימות עולם, ולכן לא עזבתים – גם עתה, ועל ידי כן:

מלבי"םחלק באור המלים בדרך בנתיבות – הדרך הוא דרך הרבים, והנתיב הוא של היחיד, כמ"ש בכ"מ:

 

(יז) נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ:

מלבי"ם נסגו אחור – הדלתות מגבילים, נסגו אחור הבוטחים בפסל, יבשו בשת האמרים למסכה אתם אלהינו –

ר"ל כי בין עובדי האלילים היו שני כתות.

א] שידעו שיש סבה ראשונה ואל אלהים, רק חשבו את הפסל כאמצעי בינם לבין ה',

והם נקראים בטחים בפסל – שבטחו להשיג מבוקשם על ידו,

עתה שיראו שאינו מועיל יסוגו וישובו ממנו לאחור ולא יבטחו בו עוד,

ב] שכפרו מציאות ה' לגמרי ויחסו אל המסכה אלהות ממש,

אומר אלה האמרים למסכה אתם אלהינו – מלבד שיסוגו ממנו אחור,

עוד יבשו בשת – על גודל סכלתם לאמר לאליל אלי אתה:

 מלבי"םחלק באור המלים פסל, מסכה – עם מסכה נקשר מושג השלטנות ג"כ, נסיכי מדין, וע"כ בצד זה קראם מסכה:

(יח) הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת:

מלבי"ם החרשים – הנה כמו שלא יגונה העץ והאבן על שאינו רואה ושומע, ולא יצדק עליו שֵם עור וחרש,

כי לא יפול שם זה, רק על מי שהיה בטבעו לראות ולשמוע,

כן לא יגונו העובדי כוכבים על שלא ראו נפלאות ה', או על שלא שמעו דברי נבואה,

כי לא היו יכולים לראות ולשמוע אחר שלא הגיע דבר ה' אליהם, ולא היה זה מטבעם,

רק ישראל שהם יכולים לראות מעשי ה' ולשמוע דברו ואינם רואים ושומעים יצדק עליהם שם עורים וחרשים,

עפ"ז אמר הלא אתם שיש לכם חושים פנימים לראות ולשמוע המחזות והדברות האלהיים,

ובכ"ז אינכם רואים ושומעים, אתם העורים והחרשים באמת, לא זולתכם.

והנה ההשגה תהיה בשתי פנים, או ע"י העין הפנימי השכליי, שישיגו מעשי ה' אותותיו ונפלאותיו,

שזה יכלו כל ישראל להשיג, ובשעצמו עיניהם השכליים מראות נקראים עורים, ועל זה אמר העורים הביטו לראותאו על ידי האוזן הפנימי שישמעו דברי ה' בנבואה שזה מדרגת הנביאים השלוחי' מאתו להוכיח את העם,

ובשהם אינם רוצים לנבאות ולשמוע דבר אלהים נקראים חרשים, ועל זה אמר החרשים שמעו – ומפרש:

 

(יט) מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה':

מלבי"ם מי עור – הלא לא נמצא עור רק עבדיישראל אשר יש לו ההכנה לראות,

ומי חרש – הלא רק מלאכי אשר אשלח – שהוא הנביא, שיש לו הכנה לשמוע דבר ה',

מי עור – מבאר הטעם למה רק ישראל נקראו עורים ולא זולתם,

שזה מצד שהם יש להם ההכנה לראות המראות השכליות, מצד שני דברים אשר המה תנאי ההשגה, והוא.

א] ההכנה הטבעיית שצריך שיהיה שלם בשכלו ומדותיו וכחות נפשו מתולדה.

ב] ההכנה המעשיית שיכין הוא א"ע להשגה זו ע"י עבודת ה' ומע"ט,

וישראל י"ל בין השלמות הטבעיי שעז"א מי עור כמשלם

בין השלמות המעשיי שיעבדו את ה' ע"י המצוה והתורה שנתן לפניהם שעז"א מי עור כעבד ה' –

ואחר שהוא משולם ומושלם מתולדה ועבד ה' מצד הבחירה,

והוא אינו רואה הגם שיכול לראות מי עור כמוהו? כי הלא על ידי שני ההכנות הנזכר לעיל:

 מלבי"םחלק באור המלים כמשלם – יש הבדל בין שלם ובין תמים,

תמים הפך המום והחסרון, ושלם על הצד היותר טוב שאפשר במינו.

אדם שאינו בעל מום היא תמימות טבעית, שאינו חונף וצבוע היא תמימות נפשית,

המצליח בבריאות ועושר היא שלמות טבעית, השלם בחכמה וכל המעלות הנפשיות היא שלמות נפשית,

אצל בע"ח ישתמש בשם תמים שה תמים,

ואצל גופים בלתי בעלי איברים בשם שלם, אבנים שלמות, איפה שלמה,

כי הגוף בלתי בעל אברים לא שייך בו מום, וכן לא תמימות שהוא הפך המום:

 

(כ) ראית רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע:

מלבי"ם ראות רבות – תוכל לראות דברים רבים אשר מהם תכיר נפלאות ה', ומ"מ ולא תשמור –

לעיין ולפקוח עיניך, וגם הנביא שלך רק הוא הוא החרש,

יען כי פקוח אזנים – ה' רוצה לפקוח אזניו ולהשמיעו דברו והוא לא ישמע – אינו רוצה לשמוע:

 

 

(כא) ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

מלבי"ם ה' חפץ – הנה דרך הבאת הראיה והמופת יהיה בשני פנים,

או שילכו מן ההקדמה אל התולדה, ומן הסבות אל מסובביהם, אל ההקדמה והסבה (כנודע בחכמת ההגיון),

והנה הדור ההוא היו שואלים שאלה על דרכי ה',

והעמידו המופת והראיה בשאלתם, מן ההקדמה אל התולדה, (וזה נקרא בהגיון שהולך בדרך הבאת הראיה לפנים, כי דרך הראיה מן התולדה אל ההקדמה נקרא שהולך לאחור בדרך עשות הראיה והמופת)

ותוכן שאלתם היה זה, אחר שראינו שה' הרבה לישראל תורה ומצות נוספות על תורת בני נח ושבע מצות שנתן להם, ובהכרח כי לא היה זה לבעבור יכבד עליהם למצוא האושר והנצחיות, רק לבעבור יצדיקם ויזכה אותם במה שהרבה להם האמצעיים והנתיבות אשר יובילו אותם אל האושר היותר גדול, שיהיו מושגחים ודבקים בה'.

מבואר מזה כי חפץ ה' ורצונו במה שהרבה לישראל תורה ומצות היה למען הצדיקם ולזכותם,

וז"ש ה' חפץ למען צדקו כי לכן יגדיל תורה ויאדיר – ואחר שהניחו ההקדמה הזאת המוסכמת מאת השכל והעיון, הם שואלים על המסובב והתולדה שאינו מסכים עם ההקדמה הזאת וסותר אליה,

כי ראינו בנסיון, שישראל הם היו בעת ההיא שפלים ובזוזים, עד שנראה כי התורה והמצוה עצמה היתה סבה לשיתגרו בם שכיניהם ושיהיו בזוז ושסוי, וז"ש:

 מלבי"םחלק באור המלים יגדיל ויאדיר – גדול בכמות. ואדיר באיכות:

 

(כב) וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב:

מלבי"ם והוא – ישראל הם עם בזוז ושסוי – עד שמבואר כי האמצעיים שהכין ה' להצדיקם ולהובילם אל האושר היה סבה להשפילם, וחפץ ה' לא נתקיים, כאילו לא מצא ה' האמצעיים הנכונים שיגיע בם אל מחוז חפצו?

זה תוכן השאלה, אשר הפח בחורים כולם ובבתי כלאים (אשר) החבאו

הם יפיחו וידברו שאלה זאת כולם, בהחורים ובבתי כלאים ואסירים אשר בם החבאו מפני האויב.

ויוסיפו לשאול – הלוא היה ישראל לבז, ומדוע ואין מציל? – למה לא יצילם ה',

ויותר מזה כי היו למשסה – שהוא גדול מבזה, ומדוע אין אמר השב? – – עד כאן דברי השאלה – משיב להם ה':

 מלבי"םחלק באור המלים הפח – מענין דבור כמו אשית בישע יפיח לו, יפיח כזבים עד שקר,

בחורים מענין חור, והב' ב' המקום, החור יחבא בו מדעתו, ובתי כלאים יחבא בהם בע"כ, ר"ל כן ידברו בהחורים שנחבאו שם:

 היו לבז ואין מציל משסה ואין אמר השב – כבר הבדלתי למעלה (י"ז י"ד) בין בז למשסה.

הבז, הוא מה שהאויב בוזז לצרכו.

והמשסה, הוא מה ששוסס ודורך ברגליו להשחית ולבלע,

והנה עת יתגבר האויב יבוז בהכרח את כל אשר ימצא, ושר הצבא לא יעכב ביד חילו מלעשות זאת.

אבל מן השסיסה להשחית יצוה השר הצבא לפעמים שיניחו מעשות זאת.

לפ"ז מן הבז צריך מציל, שאוהבי העם ירובו בעדם ויצילו אותם,

ומן המשסה א"צ מציל, כי גם השר צבא יאמר השב, שב ואל תעשה זאת. עז"א היו לבז ואין מציל,

ויותר מזה כי היו גם למשסה ולמדרך רגל, ואין בין ראשי הצבא שיאמר השב:

 

(כג) מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר:

מלבי"ם מי בכם יאזין זאת – אתם הולכים בהבאת הראיה והמופת להקים שאלתכם לפנים,

והוא שאתם מקישים מן ההקדמה אל התולדה,

אבל מי איש בכם אשר בעת יאזין זאת, ויפלס דברי השאלה הלזו, אז לא ילך בהבאת הראיה לפנים מן הסבה אל המסוּבב,

רק יקשיב וישמע לאחוריחקור ע"ז בדרך השני המיועד להבאת המופת, שהוא הדרך לאחור, מן המסובבים אל הסבה, ומן התולדות אל ההקדמה,

ואז תשיגו תשובת השאלה הזאת, כי בדרך הזה שהעמדתם את השאלה, היה נראה כאילו מה שהיו ישראל לבז היה במקרה מצד עצמו, ואתם שואלים מדוע לא יציל ה', מדוע שלטה יד המקרה לעשות בישראל הפך חפץ ה' ורצונו שרצה לזכותם,

אבל אם תלכו לאחור מן המסוּבב אל הסבה יהיה צורת ההיקש בדרך זה, הנה אנו רואים שהיו ישראל לבז,

ואין דבר שבעולם שיתיחס אל המקרה, ובודאי ה' פעל כל זאת, וז"ש:

 מלבי"םחלק באור המלים יקשיב וישמע לאחור – עיין למעלה (מ"א כ"ג):

 

(כד) מִי נָתַן למשוסה לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ:

רש"י זו חטאנו לו – זו היא שגרמה את המשיסה והבז את אשר חטאנו לו.

ולא אבו [הוקשה – פתח בגוף ראשון וסיים בגוף שלישי? ע"ע רד"ק] – אבותינו בדרכיו הלוך:

רד"ק מי נתן – שלא יאמר מקרה הוא היה לנו אלא שהקדוש ברוך הוא עשה זה בחטאתינו:

ולא אבו – כן דרך המקרא כמו שכתוב כמה פעמים שיאמר בפסוק אחד בכנוים משונים זה מזה והענין אחד ודומה לזה היה זרועם לבקרים אף ישועתינו בעת צרה:

מלבי"ם מי נתן למשסה יעקב הלא ה' – ולא יד המקרה פעלה זאת,

וא"כ נשאל מה היתה הסבה לזה, שאי אפשר לומר שהיה הסבה לזה, יען שחפץ לכלותם,

כי הלא ידענו זאת כי הגדיל תורה והאדירה למען צדקו יען רצה לזכותם?

אולם אז תשיג סבת הדבר והוא זו חטאנו לו – הסבה היה יען שבזו, היינו בהדבר עצמו שרצה לזכותנו שהוא בריבוי התורה והמצוה בזאת עצמו חטאנו לו, כי לא שמרנו את התורה,

וישראל לא אבו ללכת בדרכיו – שלבם לא אבה אליו וגם עשו כן בפועל כי – לא שמעו לתורתו – ויעברו עליה בשאט נפש,

ולכן האמצעיים בעצמם שהכין ה' לזכותם ולהצדיקם, הם היו סבה להשחתתם, כאשר יכעס האדון יותר על עבדו שמנהו למשק ביתו והוסיף להטיב עמו והוא מרד בו,

מאשר יכעוס על אחד מעבדיו שלא הגדילו ביתר שאת, כי אז תהיה האהבה שאהבו והכבוד שכבדו היא עצמה סבה לשיגדל חמת אדונו עליו במרדו, ולכן:

 מלבי"ם  חלק באור המלים מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים. יעקב הם ההמון, וישראל הם הגדולים והשרים (כנ"ל ט' ז'),

והנה ההמון נתונים למשסה דרך השחתה,

והגדולים שאותם לא השחית האויב, כי לקחם להיכלי מלך כגזבר בדניאל (א'), מ"מ היו לבוזזים שלקחו ממונם:

 זו חטאנו לו – מלת זו בא סתמי לרוב, לא זכר ולא נקבה שמצויינים, זה, זאת, ויהיה כינוי הרומז אל מלה נעלמת, כמו דבר זו, סבה זו, עם זו יצרתי לי, העם, בעבור סבה זו יצרתים, יתפשו במזימות זו חשבו (תהלות יו"ד), דבר זו חשבו, מפני רשעים זו שדונו (י"ג ט'), דבר זו שדוני (הבת עין) כמש"ט שם. אשכילך ואורך בדרך זו תלך, כי דרך זכר ונקבה, ופה זו היא הסבה יען חטאנו לו, אבו, בלב כנ"ל (א' י"ט):

 

(כה) וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב:

רש"י ותלהטהו מסביב – כדי שיראו ויקחו מוסר כענין שנאמ' (צפניה ג ו) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי וגו'.

ולא ידע – יודע הוא אלא שדש בעקב לא חש להבין זאת ולשוב מרשעו.

ותבער בו – אחר פורענו' העכו"ם שמסביב בערה בעצמו:

 רד"ק וישפוך – לפי שחטא ישראל לפניו שפך עליו חמה, אפו כמו חמה באפו, או הוא מוכרח במקום סמוך כאלו אמר חמת אפו, וכן כאיפה שעורים אסיפה אסור:

 ועזוז – שם שלם והוא כמו עז אלא שברוב יבא חסר הכפל וזה בא שלום וכן ועזוזו ונפלאותיו:  ותלהטהו – המלחמה:

 ולא ידע – ולא ישים על לב כי בעונותיו בא לו כל זה וישוב בתשובה ותסור מעליו הרעה

ואמר ותלהטהו מסביב על ביאת סנחריב על ערי יהודה ויתפשם:

 ותבער בו – כאשר בא חילו לירושלם כן פירש אדוני אבי ז"ל:

מלבי"ם וישפך עליו חמה אפו – עד שלחם עמו במלחמה עזה, וגם אחרי כן אם היו שבים תיכף היה מוחל להם,

אבל הם לא שמו על לבם, כי בעת אשר תלהטהו – אש החמה מסביב עוד לא ידע כלל ולא הרגיש עדיין כי אש לוהט סביבו,

וגם אחרי כן אשר בערה בו – שהאש התחילה לבער בו בעצמו לא מסביב לו לבד, ואז כבר ידע כי נכוה באש,

ובכל זאת לא שם על לב – לכבות את השריפה, ולשוב עד ה', למען יסיר קצפו מעליו,

והנמשל שתחלה שהחריב האויב ערים בגבול א"י לא הרגישו כלל ונדמה כאילו יושבים בשלום,

עד אחר שבא האויב בשערי ירושלים ואז ידעו אבל בכ"ז לא שמו על לב לשוב:

 

מלבי"ם חלק באור המלים חמה, אפו – כ"כ כ"פ כי חמה הוא הכעס הפנימי, ואף הוא הראות הקצף בגלוי ע"י העונש,

האף הבלתי יוצא מחמה פנימית אינו קשה, אבל הוא שפך החמה של אפו,

שהאף הזה המעניש מלא חמה פנימית, וגם עזוז מלחמה בגלוי:


 

Print Friendly, PDF & Email

3 תגובות על “ישעיה פרק סו”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. Avatar גדי הרוש הגיב:

    ערב טוב!
    אני ממש מודה לרב על השיעורים הנפלאים ומכל שיעור מתפעל מחדש.
    בספר מלכים ב' חסרים מספר פרקים בטקסט (יש בשמיעה)
    האם יושלמו?
    תודה רבה

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב