ישעיה

ישעיהו פרק מג

(א) וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה:

רש"י ועתה – אף כל זאת כה אמר ה' אל תירא:

רד"ק עתה כה אמר ה' – י"מ פרשה זו בענין כרש מלך פרס ששלח ישראל מגלות בבל

ואאז"ל פירש אותה בענין סנחריב והוא הנכון, והנה הענין הזה דבק במה שלמעל' מזה ותלהטהו מסביב כמו שפירשנו ועתה הבטיח יושבי ירושלם מסנחריב, ויש לפרש גם כן זאת הפרשה עתידה:

 בוראך יעקב – שתכיר כי אני בוראך ובורא העולם:

 אל תירא כי גאלתיך – מחרב סנחריב כי לא ילכוד ירושלם,

ואם היא עתידה – פי' גאלתיך מן הגלות:   לי אתה – ועלי לגאלך:

מלבי"ם ועתה, בכל זאת אל תתיאש,

כה אמר ה' בראך יעקב – יש הבדל בין בורא ובין יוצר,

שבורא הוא הוצאת חומר הדבר,               ויוצר הוא הוצאת הצורה,

וכן יש הבדל בין יעקב ובין ישראל,

שיעקב בו יקראו עמ"י עת שהם במדרגה קטנה,

וישראל נקראו בו עת שהם בחשיבות ומתנהגים בדרך נס,

ור"ל שמצד תחלת הוייתם שהוא בנמשל אל חומר האומה וראשית הוייתם הם יעקב,

ומצד צורתם העצמיית הם ישראל, שרים ומושלים על הטבע ועניניה,

ודלתות הכתוב מגבילים,

כה אמר בוראך יעקב – אל תירא כי גאלתיך – שמצד ראשית הוייתך שבחרך לעם בגאולת מצרים

יחויב שיגאלך שנית כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי נבוכדנצר,

ומצד שהוא יוצרך ישראלקראתי בשמך לי אתה – שע"י צורתך העצמיית ושם ישראל

קראתיך בשם זה המורה כי לי אתה שאינך נתון תחת הטבע רק תחת ההשגחה המיוחדת,

ור"ל מצד שהוא בוראך יעקב יחויב שלא תהיה תחת משרת השרים התחתונים של גלות בבל ופרס,

ומצד שהוא יוצרך ישראל יחויב שלא תהיה תחת ממשלת השרים העליונים צבא השמים ומשטריהם:

 מלבי"םחלק באור המלים בראך יעקב ויצרך ישראל – ההבדל בין בורא ויוצר בארתי (למעלה מ"א כ"ף). ובין יעקב וישראל (ט' ז'):

 

(ב) כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ:

רש"י כי תעבר במים – כשעברת בים סוף אתך הייתי.

ובנהרות לא ישטפוך – גרתה בין המצרים והבבליים המרובין כמי נהר ולא יכלו לך לכלות.

כי תלך במו אשלעתיד לבא כי הנה היום בא בוער כתנור (מלאכי ג) שאקדיר חמה על הרשעים וליהט אותם היום הבא (מלאכי ג') גם שם לא תכוה:

 רד"ק כי תעבור במים – לפי שהמשיל חיל סנחריב למי הנהר כמו שאמר את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור וגו', ואמר שטף ועבר עד צואר יגיע אמר ליושבי ירושלם כי לא ישטפום נהרות מלך אשור ולא תבער בהם אשו כי המשילם ג"כ לאש כמו ותלהטהו מסביב,

ואם היא עתידה יאמר כי בצאתך מהגלו' ותעבור בין העמים שהם כנהרות או כמו אש לא יזיקוך:

מלבי"ם כי תעבר – ר"ל כי יש שני מיני הצלה.

א] הצלה טבעית, שה' מוליכו ומשמרו בענין שלא יקרב אליו המזיק, ומצד זה אמר כי תעבר במים אתך אני –

שתעבור המים בשלום וכי תלך במו אש לא תכוה – כי אשמרך שתלך באופן בטוח רחוק מן ההיזק.

 ב] הצלה נסיית, שהגם שהולך במקום המזיק ובא במים ובאש, יתבטל טבע המים והאש, ולא יזיקו לו,

וע"ז הוסיף ובנהרות לא ישטפוך – הגם כי תהיה בנהר עצמו וזרם מימיו,

ולהבה לא תבער בך – שיתבטל כח הלהבה עד שלא יבער כלל,

והראשון מגביל נגד בוראך יעקב,             והשני מגביל נגד יוצרך ישראל:

 מלבי"םחלק באור המלים במיםנהרות גדולים מן מים, וכן להבה מן אש,

וכן במשפטים הראשונים יאמר, אתך אני, לא תכוה שאתה לא תתקרב אל המזיק,

ובמשפטים השניים מוסיף, לא ישטפוך, לא תבער בך, המזיק לא ישלוט בך ואף שיהיה גדול.

נהרות ולהבה, עי' בפי':

והוא רחום יכפר עוון

מובא בספר ה'כלבו'[1] 'והוא רחום' הנאמר בשני וחמישי בתפלת השחר נתחבר בעקבות חלום. ומעשה שהיה כך היה:

בעת שיצאו ישראל מירושלים לגולה, הגיעו יהודים בספינה לעיר בה שלט ההגמון. שאל אותם ההגמון- מאיזה עם אתם? אמרו לו מעם היהודים. אמר להם ההגמון- אם מהיהודים אתם, רצוני לנסותכם כפי שנוסו אבותיכם חנניה מישאל ועזריה, ולהכניס מכם לכבשן האש. אמרו לו תן לנו שלשים יום ונשיבך תשובה.

ישבו היהודים בתענית והעתירו אל ה'. לקראת סוף המועד, סיפר אדם אחד- זקן וירא אלקים, שהראוהו בחלומו פסוק שנאמר בו שתי 'כי' ושלש 'לא'. ולא ידע ביאורו.

היה שם זקן שהיה חכם גדול ואמר לאותו יהודי, הרי הראוך את הפסוק[2]: 'כי תעבור במים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך. כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך':

ואם כן מורה הדבר שתוכל להכנס לכבשן האש ולא תינזק, שמשמים יעשו עמך נס!

הכין ההגמון אש גדולה עד מאד, ונכנס אותו זקן בתוך האש ונחלקה לשלשה חלקים, ולפתע ראו כיצד שלשה צדיקים מקבלים את פניו בתוך האש. החלו הצדיקים לשבח ולפאר ליוצרם כשהראשון פתח ב'והוא רחום' עד 'כי א-ל טוב וסלח אתה', השני פתח ב'אנא מלך רחום וחנון זכור כו', עד 'כי א-ל מלך חנון ורחום אתה', והשלישי פתח ב'אין כמוך רחום וחנון' עד סופו[3].

בעקבות מעשה זה תקנו לומר שבח זה בתפילת שחרית בימי שני וחמישי, לעורר רחמי שמים.

 

(ג) כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ:

רש"י נתתי כפרך מצרים – והם היו לך לפדיון שבכוריהם מתו ואתה בני בכורי נצלת

והייתם חייבים כליה כמו שנאמר (ביחזקאל כ) ואומר לשפוך חמתי עליהם בארץ מצרים:

מלבי"ם כי – נגד ההצלה הראשונה הטבעיית מפרש כי אני ה' אלהיך – המשגיח עליך שלא יגע בך רע,

ונגד ההצלה המופתיית למעלה מן הטבע אומר כי אני קדוש ישראל – (שם זה מורה על ההנהגה הנסיית)

מושיעך – בדרך נס.

 נתתי כפרך מצרים – כוון בזה מ"ש למעלה (כ' ד') כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף, שבלכת מלך אשור על ישראל חזר מארץ יהודה בדבר ה' להלחם עם כוש (כנ"ל ל"ז)

ואז שבה את מצרים והגלה את כוש ועי"כ נצולו ישראל,

והנה את מצרים לא הגלה כולו רק שבה ממנו שבי ואת כוש הגלה כולו, כמ"ש שבי מצרים גלות כוש.

והנה יש הבדל בין כופר, ובין תחת, כי הכופר הוא בממון, ואין מועיל כופר באיש שחייב מיתה כמ"ש ולא תקחו כופר לנפש רוצח, רק אם נתחייב עונש אחר,

ולפ"ז אחר ששבי מצרים היה תחת שבי ישראל וזה מורה על הצד שישראל לא נתחייבו עדיין גלות רק שבי, היה מועיל כופר שאינו ממין המתחייב,

אבל תחת הוא ממין המתחייב נפש תחת נפש, וזה היה בגלות כוש שהיה תחת גלות ישראל שנתחייבו גלות לגמרי, ונתן נפשות כוש תמורתם,

ובזה הוסיף שלא לבד שנתתי מצרים כפרך בעת שלא נתחייבת עדיין מיתה וגלות, כי גם בעת נתחייבת גלות ומיתה שאין מועיל כופר שאינו ממין המתחייב, אז נתתי כוש וסבא תחתיך:

 מלבי"םחלק באור המלים אלהיך קדוש ישראל – אלהיך מורה ההשגחה המיוחדת בסתם.

וקדוש ישראל, ההשגחה המיוחדת ע"י קדושת המעשים, עי' למעלה (ה' ט"ז):

 כפרך, תחתיךהכופר זולתי מין המתחייב, כסף תחת עונש הגוף, אם כופר יושת עליו,

ותחת, הוא ממין המתחייב, נפש תחת נפש, עין תחת עין, ויעלהו לעולה תחת בנו:

רד"ק [פי' ראשון פי' כמלבי"ם ע"ש]

ואם היא עתידה – יהיה הענין מה שנאמר בנבוא' דניאל כי בא מלך הצפון ברכב ובפרשי' ובאניות רבות וישלח ידו בארצות וארץ מצרים לא תהיה לפלטה,

ואמר ומשל במכמני הזהב והכסף וכל חמודות מצרים ולובים וכושים במצעדיו,

ואמר בעת ההיא יעמד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך וגו':

 

(ד) מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ:

רש"י ואתן אדם תחתיך – תמיד אני רגיל בכך:

מלבי"ם מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך – הדבר יהיה יקר מצד מיעוט מציאותו כפז ופנינים,

ונכבד מצד מעלתו העצמיית,       ונאהב מצד שנושא חן,

יאמר הנה יקרת בעיני – מצד שורש נפשך שהיא ממקום גבוה או צור מחצב אבותיך,

ונכבדת – ע"י מעלתך בתורה ומע"ט,

ואני אהבתיך – מצד הרצון (והם השלשה דברים שאמר למעלה (מ"א ח') ואתה ישראל עבדי אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי כמו שפרשתי שם ע"ש)

ולכן ואתן אדם תחתיך – היינו תחת גופך אתן אדם יחידי

אבל תחת נפשך – ונשמתך שהיא אצולה ממרום אתן לאמיםועמים רבים, ולכן:

 מלבי"םחלק באור המלים יקרת נכבדתהיוקר יהיה מצד מיעוט המציאות. שוהם יקר וספיר, ודבר ה' היה יקר בימים ההם, ר"ל לא היה נמצא,          והכבוד מפני המעלה, הפז יקר ואינו נכבד,             והזקן נכבד ואינו יקר:

 

(ה) אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ:

רד"ק אל תירא – זה לא יתכן פירושה אלא עתידה,

ולמה שפירשנו מה שלפני זה על סנחריב יאמר אל תירא כי כמו שעשיתי עמך כאשר עבר, כן אעשה עמך בעתיד, ואקבץ גלותך מארבע כנפות העולם,

ומה שאמר זרעך ר"ל אפי' הקטנים אנהלם לאטם, או אמר זרעך בעבור שהנבואה עתידה לזה הגלות,

והנבואה נאמרה לאותם שהיו בזמן ההוא והם לא יהיו בזה אלא זרעם הוא שיהיה לפיכך אמר אביא זרעך,

ומה שאמר אקבצם יורה על תחית המתים שיחיה [את] אותם שהיו בדור ההוא וגלו:

מלבי"ם אל תירא כי אתך אני – לקבץ פזוריך,

(ואמר שני פעמים אל תירא, כי ישראל יתיראו מצד שני דברים,

א] בעודם בגלותם בל יכלו ויאבדו בין עכו"ם, לכן אמר אל תירא כי תעבר במים וכו' נתתי כפרך מצרים וכו',

שהטבע תכנע להם ויתן עכו"ם כופר נפשם,

ב] יתיראו כי יחשבו שמן הנמנע שיתקבצו פזוריהם מארבע כנפות הארץ,

לכן אמר אל תירא כי ממזרח אביא זרעך וכו' ומזרה ישראל יקבצנו).

 ממזרח אביא זרעך – כבר כתבתי למעלה (י"א) בפסוק ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ,

כי ישראל שגלו לארצות המזרח שהם עשרת השבטים אינם מפוזרים ואינם צריכים קיבוץ,

כי יושבים כולם במקום אחד רק [צריכים] הבאה לא"י, ועז"א ממזרח אביא זרעך

– אבל ישראל שגלו למערב שהם שבט יהודה ובנימין, נתפזרו לארבע רוחות וצריכים קיבוץ, עז"א ממערב אקבצך: – מלבי"םחלק באור המלים אביא זרעך אקבצך – עי' בפי',

ויען שהעשרת השבטים הגלו בימי חזקיהו א"א שיביאו הם בעצמם רק זרעם,

אבל שבט יהודה שהיתה גלותם מאוחר היה אפשר שיביא הם עצמם:

 

(ו) אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ:

מלבי"ם אמר לצפון תני – גם היהודים אשר בצפון שהם מסוגרים שם בהרים מקיפים אותם ולא יוכלו לצאת מתוכם, יאמר ה' אל החלק הזה שיתן את הסגורים בתוכו.

אבל היושבים בתימן אין סגורים בין הררי עד, רק שהאומות לא יניחו אותם לצאת,

יאמר אל תכלאו ואל תעכבו בידם מלצאת:

 

(ז) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו:

רד"ק כל הנקרא בשמי – כל ישראל נקרא עם ה', ובאמרו 'כל' אומר כי לא ישאר אחד מהם אע"פ שהם מפוזרים בכל פאות,

או אמר 'כל הנקרא בשמי' מישראל, והם הצדיקים, כי יצרפם האל בצאתם, והטובים ימלטו,

כמו שאמר כל הכתוב לחיים בירושלים והם הנקראים בשם ה':

 ולכבודי בראתיו – כמו שאמר בוראך יעקב ויוצרך ישראל, שהם מכירים ויודעים כי האל בראם וברא העולם, והם עדים בזה, והנה הם נבראים לכבוד האל, כי הם מודים בו ומודיעים שהשם ברא יצירת האדם מאין ליש, לא מאין ממש, שהרי נברא מן העפר, אלא כיון שלא נברא מכמותו, שהוא בשר, כאלו נברא מאין, היצירה תקון אבריו, העשיה תקון מזונותיו וצרכי גופו, לפיכך אמר עשיתיו,

לפיכך צריך האדם להתבונן ביצירת האדם ומתקון איבריו היאך נעשו בחכמה, ובתקון פרנסתו מיום הולדו,

וזאת החכמה מביאה האדם להכיר בוראו ולשבחו ולהודות לשמו וזהו כבוד האל,

לפיכך אמר ישראל שבראתיו לכבודי והוא מתבונן במעשי ומודה על יחודי דין הוא שהוציאנו מהגלות,

ויש לפרש הפסוק על העולם כולו, לפי שאמר אומר לצפון תני וגו' אמר אני ראוי לצוות לארבע רוחות העולם, כי כל העולם הוא הנקרא בשמי, כמו שאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו', ולכבודי בראתיו, שהוצאתיו מאין ליש כי לא היה שם דבר שנברא ממנו: יצרתיו – צורותיו וגבורתו: עשיתיו – ר"ל תקון פרטיו, וי"ת כל דא בדיל וגו':

מלבי"ם כל – אומר לא לבד שאצוה לארבע רוחות השמים שיוציאו את הגולים,

אבל דעו כי כל הנקרא בשמי – היינו כל הבריאה העליונים והתחתונים כל המתיחס אל שמי שאני בראתיו,

וכל אשר לכבודי בראתיו – שהוא כל הבריאה אשר בראתיה לכבודי שיתגלה ע"י המציאות כבוד ה',

הנה כל המציאות כולו יצרתיו וגם עשיתיו רק למען:

 מלבי"םחלק באור המלים ההבדל ביניהם, כי ברא, היא הוצאת החומר ועצם הדבר יש מאין.

ויצר, היא הצורה המתדבקת.

ועושה, הוא הגומר את הדבר ופועל הצורה הבלתי מתדבקת.

הבריאה יש מאין בראתיו הכל לכבודי, ואח"כ תקנתי ועשיתי וגמרתי הכל שיהיו כלים עוזרים להוציא עם עיוור:

 

(ח) הוֹצִיא עַם עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ וְחֵרְשִׁים וְאָזְנַיִם לָמוֹ:

מלבי"ם הוציא עם עור – שתכלית כל הבריאה הוא לכבודי,

וכבודי לא יתגלה רק ע"י קיבוץ הגליות והתגלות מלכות שמים ואחדותו,

ואם כן בהכרח שהכינותי כל המציאות ותקנתיו וגמרתיו רק על אופן זה שכל המציאות כולו יעזור לזה שיצאו עם העור הזה וישובו ביום יזרעאל, כי זה תכלית הבריאה בכללה,

וכל המציאות הוכן שיהיו אמצעיים עוזרים אל התכלית הזה אשר על ידו ישתלם המציאות בכלל להשיג את התכלית המבוקש שהוא שלימות המציאות כולו.

 עם עור ועינים יש – כמ"ש למעלה מי עיור כי אם עבדי, וחרשים ואזנים למו – כמ"ש וחרש כמלאכי אשלח, עמש"ש:

 

(ט) כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת:

מלבי"ם כל הגוים – אחר שנבא הנבואה הזאת מקיבוץ גליות, שם פניו אל העכו"ם בזמנו,

אשר ספרו נפלאות מן אליליהם, איך נולדו ואיך פעלו נפלאות רבות בשמים ובארץ, וספוריהם היה מלא הבלים רבים אין ספורות למו (כנודע בספורי המיטהאלאגיעהיונית אשר היא שריד מספורי ההבלים הזרים האלה),

אומר אליהם הנה יאספו נא הגוים והלאומים האלה,

מי בהם יגיד זאת – הנה יספרו מאליליהם נפלאות אשר עשו בימי קדם, היש מי בהם שיגיד כזאת,

דבר עתיד מפורסם כולל כל בני תבל כנבואה הזאת מקיבוץ גליות?

הם מספרים רק דברים שהיו בעבר בדורות ראשונים אשר אין זכר למו בין החיים,

למה לא יגידו דבר עתיד, כמו שיגיד הנביא בשם ה'?

וראשונות ישמיענו – הם רק משמיעים ראשונות מה שהיה לא מה שיהיה?

אמנם גם הראשונות האלה אשר ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו – ר"ל כי המספר דבר פלא אשר קרה בזמן העבר, צריך שיאמת דבריו או ע"י עדים שראו את הדבר הזה בעיניהם, או ע"י השכל,

שכל השומע את הדבר יבין מעצמו שהדבר אמת.

וז"ש או יתנו עדיהם ויצדקו, או שישמעוהשומעים ויאמרו שאמת – הדבר המסופר,

[ור"ל כי ספורי הבליהם הם תולדות ימי החשך,

קורי עכביש אשר ארגו כהני האליל לספר מימים קדומים אשר לא ראה אדם ואין עד מעיד שראה את הדבר, והספורים בעצמם סותרים את האמת

(כי גדר האמת שיסכים המסופר עם השכל והמציאות) עד שכל השומע יצחק להם]:

 מלבי"םחלק באור המלים כל הגוים נקבצו ויאספו לאמים. כ"כ (למעלה י"א י"ב) כי קיבוץ – הוא קיבוץ המפוזרות,

ואסף היא ההכנסה מן החוץ אל הפנים,

וההבדל בין גוים ולאומים, מבואר למעלה (י"ז י"ב), לאומים הם האומות שי"ל דת מיוחדת, והם אין צריכים להתקבץ כי הם מקובצים תחת דת אחת והנהגה אחת, רק אסיפה שיבואו הנה, והגוים המפוזרים יתקבצו:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א

דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר: +ישעיהו מג+ כל הגוים נקבצו יחדו [וגו'], אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנאמר: +ישעיהו מג+ ויאספו לאומים, ואין לאום אלא מלכות, שנאמר: +בראשית כה+ ולאום מלאום יאמץ. ומי איכא ערבוביא קמי הקב"ה? אלא, כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי], דלישמעו מאי דאמר להו. [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה. מ"ט? משום דחשיבא. ומנלן דחשיבא? דכתי': +דניאל ז+ ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה, אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת, שטבעה יצא בכל העולם. ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וצבור – מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: +מלכים א' ח+ לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו']. וטעמא מאי? איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי, ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף. אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר: +חגי ב+ לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, כלום יש בכם מגיד זאת? [שנאמר: מי בכם יגיד זאת], ואין זאת אלא תורה, שנאמר: +דברים ד+ וזאת התורה אשר שם משה! מיד יצאו בפחי נפש. יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה. מ"ט? דהא חשיבא בתרה. ומנלן? דכתיב: +דניאל ז+ וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב, ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב. אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים – לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנאמר: +שמות טו+ ה' איש מלחמה, כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: +ישעיהו מג+ מי בכם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה! מיד יצאו מלפניו בפחי נפש. וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא? אמרי: אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן. וכן לכל אומה ואומה.

 

(י) אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה:

רד"ק אתם עדי – אמר לישראל, ועבדי אשר בחרתי הוא הנביא, אמר אתם עדי כי מה שאמרתי לכם בדבר סנחריב על הרעה שעשה לכם ועל מפלתו הכל אמרתי לכם על ידי הנביא קודם שיהיה, וכן הנביא עד שאמר לכם בשמי וכאשר אמר כן היה:

 למען תדעון – מן הראשונות תדעו האחרונו' כי יתקיימו ותאמינו לי כן אקיים העתידות כמו שאמרתי להוציא בניכם מהגלות האחרון,

ותבינו כי אפילו לא היה לכם עדות בזה, מדעתכם תוכלו להבין, כי מה שאני אומר אמת הוא, כי אני הוא אמת ודברי אמת,

והחכם רבי אברהם בן עזרא פי' אני הוא זה היחוד שאין למעלה ממנו כי כל יש איננו הוא בעצמו:

 לפני לא נוצר אל – הדבר הזה קשה למפרשים בעבור שאמר לפני ואחרי והוא יתברך אין לו ראשית ואחרית

ועוד שאמר 'נוצר'?

לפיכך פירשו מקצתם נוצר כמו יצר ור"ל לפני שיצרתי היצירות לא יצר אל זולתי שום יצירה

ואמר זה על האלילים ואחרי שיצרתי גם כן לא יצר אל זולתי שום יצירה,

ואדוני אבי ז"ל פי' נוצר כמשמעו נפעל ופירשו סמוך כי הוא פתוח ר"ל לא היה דבר נוצר על ידי אל זולתי,

לפי שהיו נוצרים היצירות על ידי, וכן לא יהיה דבר נוצר על יד שום אל אחר גם כן,

כלומר אחר שנוצרו על ידי לא יהיה דבר נוצר על יד שום אל, ויונתן תרגם אתון סהדין וגו':

מלבי"ם אתם – אבל הדברים שיספרו עלי כולם נאמנים וקיימים,

בין המסופר עלי מן האותות והנפלאות שעשיתי בזמן העבר שעל זה יש לי עדים

כי אתם עדי נאם ה' – כי היו לפני שש מאות אלף רגלי שראו הנפלאות בעיניהם

ובין מה שיגידו בשמי על זמן העתיד,

כי על זה עד עבדי אשר בחרתי – שהראיתי את העתיד אל עבדי הנביא במראה הנבואה,

שהשיג את העתיד כאילו הוא בהוה בהשגה נבואיית שאין ספק אחריה.

 למען תדעו – ר"ל בהגדה שיגידו משמי יתקיים הדבר ויתאמת,

בין מצד הנסיון והמפורסמות שעז"א למען תדעו –

בין מצד הקבלה והאמונה שעז"א ותאמינו לי –

בין מצד השכל ומופתי התבונה שעז"א ותבינו,

כי אני הוא לפני לא נוצר אל – ר"ל כי עובדי האלילים הקדמונים בהבליהם, היו מיחסים לאליליהם אבות ותולדות, עד שאמרו אליל פלוני הוא בן אליל פלוני, ואליל פלוני נלחם עם אביו והורידו מאלהותו ויסגירהו בין נבכי תהום רבה וימלוך תחתיו בשמים, עד שבא בנו והורידהו מגדולתו וירעם עליו בקולו נפלאות וימלוך תחתיו, (כנודע בהבלי המיטהאלאגיע) –

אבל אני הוא – האל אשר לפני לא נוצר אל – ולא ירשתי את אלהותי מזולתי,

וכן אחרי לא יהיה – אל אחר אשר ימלוך תחתי,

וכן היו בעלי הצאבה מהבילים שנמצאים אלהות הרבה וכל אחד י"ל ממשלה מיוחדת, זה על הרעם, וזה על הימים, עד שיחסו לכל כח טבעי אליל מיוחד,

עד שהיו צריכים לעבוד לכל האלילים לכל אחד בעת שהיו צריכים להפיק רצון ממנו בדבר אשר תחת ממשלתו, כיודע בקורות ימי קדם, נגד זה אמר.

 מלבי"םחלק באור המלים (י) תדעו תבינו – עי' למע' (מ"א כ' ולקמן מ"ד י"ח) הידיעה נמשכת מן הבחינה החושיית והנסיון, והתבונה מן השמוש במופתי השכל:

 

(יא) אָנֹכִי אָנֹכִי ה' וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ:

מלבי"ם אנכי אנכי ה' – רק אני לבדי נמצא ואין מושיע מבלעדי – כי אנכי מושל על הכל:

 

(יב) אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי וְהִשְׁמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל:

מלבי"ם אנכי – מביא ראיה נגד מ"ש אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה,

כי הלא אנכי הגדתי והושעתי – כי הגדתי בזמן העבר והבטחתי להושיע בעתיד והושעתי באמת,

וזה לא יצוייר אצל עובדי אלילים, שהאליל המולך אחר הראשון לא יקים דבר הראשון והבטחתו,

ונגד מ"ש אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע, מביא ראיה כי הלא והשמעתי ואין בכם זר

בעת שהשמעתי את דברי הלא ראיתם כי אין בכם אל זר מבלעדי רק אני לבדי,

כמ"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו.

 ואתם עדי נאם ה' – כי השגתם זאת בעיניכם במעמד הר סיני,

וגם ואני אל עד – שהאלהות בעצמה תעיד על זה, שכבר התבאר במופתים שגדר האלהות שיהיה אחד נצחי בלתי משתנה, ומי שאינו אחד נצחי ובלתי משתנה – אינו אל בהכרח:

 

(יג) גַּם מִיּוֹם אֲנִי הוּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל אֶפְעַל וּמִי יְשִׁיבֶנָּה:

מלבי"ם גם מיום – מוסיף שלא לבד מעת שנגליתי לכם כי גם מיום ומראשית קדומים אני הוא לבדי,

וכן בעתיד אפעל – אני לבדי ומי ישיבנה – אחר שאין זולתי בעבר ולא בעתיד. כמו שיבאר מן הנסיון:

 

(יד) כֹּה אָמַר ה' גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם:

מלבי"ם כה אמר ה' – מביא ראיה מן שני הגאולות שעברו שהם גאולת בבל וגאולת מצרים על קיום הגאולה העתידה, והנה גאולת בבל היתה בדרך הטבע וגאולת מצרים היתה למעלה מדרך הטבע,

ולכן הקדים גאולת בבל, למען יוסיף והולך במליצתו כדרכו,

אומר הנה למענכם שלחתי בבלה – מה ששילחתי בבלה והורדתי בריחיהם ומבצריהם והורדתי הכשדים לגלות באניות רנתם,

זה היה למענכם – למען אגאלכם משם, ויען שגאולת בבל היתה ראויה או מצד הזכות או מצד ההבטחה, לז"א:

מנחת שי שלחתי בבלה – במדרש שוחר טוב על מזמור על נהרות בבל באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לפני הקב"ה וכו' עד רדו מלפניו ושאו המשאוי עליהם מיד ירדו מלאכי השרת ונטלו המשאוי מעליהם ולא מלאכי השרת בלבד אלא הקב"ה כביכול נשא בעצמו שנאמר למענכם שולחתי בבלה..

ובמדרש רבתי סוף פרשת אמור ראיתי והנה מנורת זהב וגולה על ראשה תרין אמוראין חד אמר גולה ח"א גאולה מאן דאמר גולה שגולה לבבל וגלתה שכינה כביכול עמהם כדאמרן למענכם שולחתי בבלה ומאן דאמר גאולה שנאמר גואלינו ה' צבאות שמו.

והכי גרסינן שולחתי בספרי סוף פרשת מסעי ופרשת בהעלותך ובמכילתא דהחריש פ' י"ד ובשיר השירים רבה בפסוק אתי מלבנון כלה ובמדרש פסיקתא הובא בילקוט זכריה רמז תק"ע וישעיה רמז שי"ז.

ומדרש איכה פסוק בחורים טחון נשאו הובא בעירוך ערך בריח אף על פי שאינו כן במדרש חמש מגלות רבתא וגם בערך שלח כתב העירוך בשם מגלת איכה שולחתי בבלה כתיב וכן הוא במדרש ויושע תביאמו ותטעמו.

גם החכם אבן עזרא פירשו כאלו הוא קורא השי"ן בקבוץ שפתים מבנין פוּעל שולחתי וכן מצאתי בדפוס ישן ובנסחה כ"י והחכם אברבניל פירשו בתחילה בחירק ואחר כך כתב ויש קוראים אותו בשורק ונראה שחז"ל כן היו קוראים כמו שאמר גלו לבבל וכו' עכ"ל.

ובירושלמי פרקמא דתענית גלו לבבל וגלה שכינה עמהם מאי טעמא למענכם שולחתי בבלה

וכתב בעל יפה מראה נראה דמסורת בידם דשולחתי גרסינן אף על פי שאינו כן בספרינו ובפרק בני העיר ובשמות רבה פ' ט"ו סימן כ"ג לא גרסינן אלא שלחתי וכו' עד כאן לשונו ע"ש.

ורד"ק תמה מהחכם אבן עזרא ובסוף דבריו כתב ואני מקובל כי קריאתו שילחתי בחירק השי"ן מבנין פעל הדגוש וכן מצאתי בכל הספרים המדוייקים אשר ראיתי וכן נראה מהתרגום

אבל לפי מה שנמצא בדברי רבותינו ז"ל ידמה שהם היו קוראים שולחתי בקבוץ שפתים השי"ן שאמר וכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה ע"כ דבריו.

 ולבי אומר לי דגירסת כל המדרשים שילחתי בחירק כמו שכתוב בספרים שלנו וכן הוא בספר הזוהר ריש פרשת ואלה שמות ובמדבר רבה פ' ז' ובאיכה רבתי שילהי אלפ"א בית"א קדמאה וילמדנו פרשת בהר סיני אלא שאמרו שולחתי דרך דרש על דרך אל תיקרי.

ויש אם למקרא ולמסורת דמצינן למיקרי שולחתי בקבוץ השי"ן וכן כתב מהר"ר מתתיה דלאקרט בפירוש שערי אורה שער הראשון ע"ז המאמר גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שלחתי בבלה אל תקרי שלחתי אלא שולחתי. וכן יסד הפייט כהושעת קבלות בבלה (כ)שלחת רחם למענך שלחת וכן ייסד כהושעת כנה משוררת ויושע לגוחה מצויינת ויושע כמו שדרשו בזוהר פרשת אחרי מות דף ס"ט על פסוק צדיק ונושע הוא (זכריה ט) וכן דרשו במדרש תנחומא צדיק ונושא הוא אמר ר' אבהו כביכול שלך ושלנו היא הגאולה דכתיב ולכה לישועתה לנו אמר ר"מ כתיב ויושע ה' ביום ההוא ויושע ה' כתיב כביכול וכו' כמ"ש בפרשת בשלח על ויושע וכן דרשו בשמות רבה פ' ל' על פסוק וירא כי אין איש וישתומם וגו' ובפסוק כי קרובה ישועתי לבא ודומה לזה ייסד הפייט כהושעת מאמר והוצאתי אתכם נקוב והוצאתי אתכם ונראה לי דהכי פירושה מאמר הקב"ה שאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים נקוד והוצאתי לשון אשר נקבו בשמות כלומר אל תקרי והוצאתי אתכם אלא והוצאתי אתכם כי יש אם למקרא ולמסורת גם כן כביכול היה עמהם בצרה ור"ל כמו שקיימת אותה ההבטחה כן הושענא אבל פסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם אינה הבטחה שבשעה שנאמר כבר יצאו וכיוצא בזה אמרו בשילהי מועד קטן מנין לאבל שמסב בראש שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם (איוב כט) קרי ביה ינחם ר"ל בחירק היו"ד כמו שכתב בעל נימוקי יוסף שם וכ"כ התוספ' סוף מציאת האשה ועיין מה שאכתוב בתילים מזמור פ"ה בסייעתא דשמיא ולקמן על והורדתי בריחים:

 והורדתי בריחים – מדרש איכה רבתי בחורים טחון נשאו את מוצא שלא היה רֵיחָים בבבל וכשעלה נבוכדנאצר הטעינן ריחים והורידן לבבל הה"ד והורדתי בריחים כלם ברחים כתיב ע"כ.

ובכל ספרים שלנו בריחים מלא דמלא ויראה לי שאין המדרש חולק על הספרים דאף על גב דלא אשכחן בכוליה קריא לישנא דרחים כי אם חסר יו"ד קדים לחי"ת מ"מ מצינן למימר דקרי ביה ריחים בצירי הרי"ש וביו"ד נחה ויש אם למקרא ולמסורה כמ"ש למעלה:

רש"י למענכם שילחתי בבלה – י"ת בדיל חוביכון אגליתי יתכון לבבל.

והורדתי בריחים כולם – ואחתית במשוטין כולהון משוטין הוא עץ שמנהיג את הספינה ומיישרה. וכשדים – הוליכו אתכם באניות רנתם.

וגם יש לפרשו על בשורת הגאולה – למענכם שליחתי – אשלח מלכי מדי לבבל ואוריד הכשדים בספינות ומשוטין לגולה לארץ מדי, וכשדים אוריד באניות שהיתה רינתם בהם:

רד"ק למענכם שילחתי בבלה – בעבורכם כדי שתבאו מהגלות שלחתי כורש לבבל להחריבם ולהוציא אתכם מתוכה ולהשיבכם לארצכם:

 והורדתי בריחים כולם – אוריד יושבי בבל ממעלותם ויברחו להם בבא כורש:

 בריחים – תאר, כמו בריחים עד צוער אלא שזה מן הדגוש ובריחיה מן הרפים:

 וכשדים באניות רנתם – וכשדים יברחו באניות וצעקתם כלומר צעקת הבכי, וכמוהו קומי רוני בלילה,

ויש מפרשי' בריחים כמו באניות והבי"ת לשמוש, וריחים שם האניות לפי שהולכות ברוח,

וי"ת במשוטין,

ואני תמה מהחכם רבי אברהם אבן עזרא שכתב פי' שלחתי כאלו הוא קורא אותו שולחתי בקבוץ שפתים השי"ן מבנין פעל שלא נזכר שם פעלו וכך הוא לשון פירושו, והנה הטעם כל כך באתי במהרה לגאול אתכם כאלו שלחתי, וחכם גדול בספרד אמר כי הכבוד ידבר עם הנביא ושר ישראל הוא המשולח אל בבל לגאול ישראל, וזה לשונו, ואני מקובל כי קריאתו שלחתי בחיר"ק השי"ן מבנין פעל הדגוש, וכן מצאתי בכל הספרים המדוייקים אשר ראיתי, והמתרגם ידמה גם כן שכן היה קורא אותו שתרגם בדיל חוביכון אתגלתון לבבל, אלא שאין פירושו כפירושינו כי הוא ר"ל שלחתי אתכם בגלות לבבל, אבל לפי מה שנמצא בדברי רז"ל ידמה שהם היו קוראין שלחתי בקבוץ שפתים השי"ן שאמרו כל מקום שגלו ישראל שכינה עמה', גלו לבבל שכינה עמה', שנאמר למענכם שלחתי בבלה, גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם:

 

(טו) אֲנִי ה' קְדוֹשְׁכֶם בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם:

מלבי"ם אני ה' – ר"ל זה עשיתי, או מצד שאני ה' קדושכם – ע"י קדושת מעשיכם.

או גם אם לא יזכו אעשה זאת יען שאני בורא ישראל מלככם – כמלך הפודה עבדיו אף שהם בלתי ראוים:

 

 (טז) כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה:

רש"י הנותן בים דרך – בים סוף ושם הוצאתי מצרים לרדוף אחריכם רכב וסוס וחיל ועיזוז וכולם יחדיו ישכבו מתים על שפת הים בל יקומו:

 רד"ק כה אמר ה' הנותן בים דרך – מי שנותן לעמו ישראל דרך בים סוף הוא יושיעכם מהגלות הזה, כי הענין דבק למעלה, וכפל הענין במלות שונות ואמר במים עזים נתיבה או אמר מים עזים על הירדן:

מלבי"ם כה אמר ה' – גם גאלתי אתכם ממצרים בגאולה שהיתה למעלה מן הטבע,

כי בגאולה זאת נתתי בים דרך – ולא לבד דרך אחד גדול לכל יוצאי מצרים,

כי נתתי במים עזים נתיבה – נתיבות ליחידים,

כי התפלג הים לי"ב קרעים לכל שבט נתיב בפני עצמו כידוע בקבלת חז"ל:

חלק באור המלים דרך, נתיבדרך לרבים ונתיב ליחיד, ובמים עזים הוא יותר מים, ומוסיף אף במים עזים ואף נתיבה:

 

תשובת הרב למושל ששאל כיצד היהודים שבכל ממלכה מתפללים בשלומה של מלכות והממלכות לוחמות, האין התפילות מנוגדות? והשיבו שנוסח התפילה הוא הנותן בים דרך כו' שהנה בים אנו רואים שהרוחות נושבות בכיון מסוים, ואעפ"כ אוניות מפליגות בכיוונים מנוגדים ומגיעות למחוץ חפצן… כך גם כאן, הגם שהתפילה היא מנוגדת, בכל אופן שני הדברים יתקבלו ויצליחו.

 

(יז) הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ:

מלבי"ם המוציא – ועִם הצלת ישראל הטבעתי שם באותו מעמד גם את מצרים:

רד"ק המוציא – ואחר שזכר הנס שעשה להם בים סוף זכר גם כן הנס שעשה להם בדבר סנחריב,

כלומר מי שעשה לכם הניסים האלה יעשה לכם עוד בבבל.

ואמר המוציא שהוא הוציא חיל מלך אשור ברכב וסוס והביאו לארץ ישראל, כמו שכתוב ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור וגו', ואמר אשור שבט אפי והנה הוא הוציאם והוא הפילם בירושלם:

 יחדו ישכבו בל יקומו – כשישכבו בלילה לא קמו, כמו שאמר וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים,

זהו שאמר דעכו כפשתה כבו, כלומר כי ברגע מתו כמו הפשתה שדולקת שכבה במהרה, ודעכו כמו כבו:

 

(יח) אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ: (יט) הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת:

מלבי"ם (יח-יט) אל תזכרו – ר"ל הנה ראשונות – שהוא גאולת מצרים הגם שהיו שם נסים גלוים, בכל זאת יען שהיה בימי קדם אינכם רוצים לזכור עוד הנסים האלה כי ע"י שהם ראשונות נשכחו מלבכם,

וגם קדמוניות – שהוא גאולת בבל שהיתה בזמן קרוב קדום לזמנכם, ולא שכחתם הגאולה הזאת, אבל יען שהיתה גאולה זאת בדרך הטבע והנסים שבה היו נסתרים עד שרק המתבונן יבין שהיה נפלאות אל,

אל תתבננו – אינכם רוצים להבין ואתם אומרים שהיה בדרך הטבע,

אבל עתה בהכרח תהיו מוכרחים בין לזכור ובין להתבונן,

כי הנני עשה חדשה – שהיא הגאולה העתידה בה יהיה שני המעלות:

א] כי עתה תצמח – ואחר שתהיה עתה בזמנכם בהכרח תזכרו אותה.

ב] הלא תדעוה – כי הנסים שלה יהיו ג"כ נסים גלוים עד שלא תצטרכו להתבונן בינה רק תדעוהו ע"י השגת החוש כולם יראו כי אצבע אלהים היא,

אף אשים – ר"ל אחר שבגאולה הזאת אשים גם במדבר דרך ונהרות בישימון, כמו שניבא (למעלה ל"ה), הלא אז:

 

(יח) אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ:

רש"י אל תזכרו ראשונות – הניסים הללו שאני מזכיר לכם שעשיתי במצרים אל תזכרו אותם מעתה כי בגאולה זו תעסקו להודות ולהלל. אל תתבוננו – אל תסתכלו בהן אל תתנו להם לב: רד"ק וכן אמר ירמיהו הנביא לא יאָמֵר עוד חי ה' אשר העלה וגו',

ורז"ל פי' אל תזכרו ראשונות זהו שיעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו, זהו יציא"מ:

מלבי"םחלק באור המלים ראשונות קדמניות – מה ההבדל ביניהם?

הקודם – הוא בערך המתאחר אף שאינו ראשון, קדמו שרים אחר נוגנים, קדמו עיני אשמורות,

והראשון היא החוליא הראשונה בשלשלת המקובץ ממספרים רבים, בשלשלת הזאת תהיה כל חוליא קדמונית בערך שהחוליא שאחריה, אבל לא ראשונה, רק העומדת בראש השלשלת,

ובצד זה דבר פה שמשקיף על כל הדורות כקיבוץ שלשלת אחת, ואז הדור שלפני הדור ההוא שעשה בו גאולת בבל יקרא קדמון.

והדור הראשון שבו נולדו העם הזה במצרים יקרא ראשון, אולם יצוייר שיהיה הקדמון קודם אל הראשון,

אם יקח את השלשלת כולה שבה החוליא הנקראת ראשונה, עם ערך שלשלות אחרות אשר לפניה, שאז השלשלת האחרת המונחת קודם לה היא קדומה לפניה.

ובענין זה אמר (לקמן מ"ו י'), מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו.

שהראשית שם אינו ראשית החלטית, רק ראשית פרטית לדבר ההוא הפרטי.

שיגיד אחרית הדבר ההוא בראשיתו היינו בעת התחלתו,

ובזה מוסיף כי עוד מגיד מקדם טרם שהותחל הראשית ההוא, וקודם לי יגיד את אשר לא נעשו כלל, ועי' לקמן (מ"ה כ"א):

 

(יט) הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת:

מלבי"ם ביאור המילות תדעוה. כבר בארתי (מ"א, כ', מ"ד י"ט) כי הידיעה מובדלת מן התבונה, במה שבאה ע"י החוש והנסיון,

לא כן התבונה שבא ע"י ההיקש ודרכי ההגיון.

ובדברים כאלה הבלתי מושגים בחוש רק ע"י השכל, לא תפול בהם ידיעה לרוב,

כי יוכל המסתפק להסתפק על המופתים וההיקשים, לא כן על דבר הנראה בחוש,

ולכן אמר (למעלה כ"ט כ"ד) וידעו תועי רוח בינה, שגם הבינה ידעו בידיעה ברורה כאילו השיגוה בחושיהם,

כי יהיו מופתיהם ברורים כהמוחשים ולכן הגביל פה נגד קדמוניות אל תתבוננו, שנסי גאולת בבל לא נראו בחושים.

ורק ע"י השכל היו יכולים לברר שלא היתה גאולה זאת טבעיית, והם לא רצו להשתמש במופתים אלה השכליים לברר זאת, לכן אמר כי אז בגאולה אחרונה הלא תדעוה, בלא התבוננות, ע"י השגת החושים:

במדבר דרך בישימון נהרות. מציין כי גם המקום שישאר שממה, יהיה שם נהרות,

כאילו זה היה השממון שלא ילכו בני אדם בו מפני הנהרות:

רד"ק הנני עושה חדשה – הנני עושה פליאה חדשה, והוא אומר על קבוץ גליות:

עתה תצמח – ובאמרו עתה וענין המלה הזאת על זמן קרוב לפי שהגאולה קרובה לבא אם ישובו ישראל בתשובה וזה כמה הגיע זמנה אם זכו ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו,

או אמר עתה כאלו עתה תצמח, כלומר תהיו בטוחים בה כאלו תראו אותה בעיניכם:

הלא תדעו – זאת הישועה הלא תדעוה מקדם כי כתובה בתורת משה, שנאמר ושב ה' את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו',

וזה לא נאמר על גלות בבל כי לא היו נפוצים בכל העמים ולא יצאו מן הגולה כי אם גולי בבל כי עשרת השבטים לא יצאו מגלותם,

ועוד כי אמר כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, והשבים לבבל לא שבו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם שהרי היו בהם מחללי שבת ונושאי נשים נכריות, ומה שאמר בספר ירמיה לפי מלאת לבבל שבעים שנה, ואמר ובקשתם אותי ומצאתם, על שתי הגליות זכר באותה הפרשה:

אף אשים – אמר אף כלומר עוד אעשה עמכם טובה גדולה ופליאה רבה שלא תדעוה מן התורה שאשים במדבר דרך בישימון נהרות, כמו שאמר למעלה בפסוק קול קורא, וכן אמר למעלה בפרשת חזקו ידים רפות כל הענין:

בישימון – מקום שמם שהוא המדבר, ושרשו ישם מן והבמות תשמנה:

 

(כ) תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי:

רש"י תכבדני חית השדה – מקום שהוא חרב ומרבץ לחיות השדה לתנים ולבנות יענה.

כי נתתי במדבר מים – כלומר בארץ חריבה אתן ישוב:

מלבי"ם תכבדני חיה השדה – הלא גם חית השדה תכבדני ע"י הנסים האלה, הגם שהחיות האלה לא היו מחויבים אל ההודאה הזאת מפני שלשה טעמים.

א] שהם לא יכירו שום תועלת מן הדרך והמים, ועז"א כי רק תכבדני חית השדה – הם רק יכבדו אותי בעבור זה

(כי ההבדל בין כבוד ותהלה, הכבוד הוא מפני הכרת המעלה, והתהלה הוא ע"י התועלת שישיגו מן המהולל ופעולותיו, וחית השדה לא יהללו כי לא ישיגו תועלת הדרך והמים רק יכבדו),

כי חית השדה א"צ לדרך, ותנים ובנות יענה א"צ למים (כי הם גרים בציה וחורב תמיד).

ב] כי הלא חית השדה לא נבראו להלל ולכבד את ה'.

ג] כי לא נעשו הנסים האלה לצרכם, כי החיות והתנים ובנות יענה תכבדני רק בעבור שנתתי במדבר מים להשקות עמי בחירי – ולא בעבורם. ואם כן אם אלה הבעלי החיים האלמים יכבדוני, כ"ש כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים תנים ובנות יענה. מגוריהם במקומות היבשים והחמים כנודע, וכן למעלה (ל"ה ז').

ועמ"ש בפי' איוב (ל' כ"ח כ"ט) קודר הלכתי בלא חמה, אח הייתי לתנים וריע לבנות יענה:

 

(כא) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ:

רש"י עם זו יצרתי לי – למען תהלתי יספרו:

 רד"ק עם זו יצרתי לי – יצרתי להיות לי לעם והם יספרו תהלתי על הניסים שאעשה להם בהוציאי אותם מהגלות,

מלבי"ם עם זו – שהוא העם אשר עבורם פעלתי כל זאת, העם אשר רק עבור זו יצרתים לי – שנוצרו להלל יה,

כ"ש כי המה תהלתי יספרו – ובשגם כי הם לא לבד יכבדוני, רק גם יספרו תהלתי,

כי הם ישיגו התועלת הנמשך להם ממעשי, ואז ידעתי כי ישראל יכירו וידעו ויהללו ויספרו מעשי ה' ונפלאותיו:

 מלבי"םחלק באור המלים עם זו – עי' למעלה (מ"ב כ"ד) מ"ש בדקדוק מלה זאת, ובפירושי כללתי שתי כונות בהמלה, ושניהם רצופים בסדר המליצה. תהלתי, מגביל נגד תכבדני (כ'), וההבדל בין כבוד ותהלה בארתי למעלה (מ"ב ח'):

 

רד"ק ועתה החל בפרשה אחרת להוכיח את ישראל שבאותו הדור אמר כי כל הטוב שאני עתיד להטיב לבניכם אחריכם שיהיו בגלות לא במעשיכם הטובים ולא למענכם אעשה, ואמר:

(כב) וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל:

רד"ק ולא אותי קראת יעקב – אפילו לא קראת לי בעת צרתך כל שכן שלא יגעת בי ישראל,

ופי' כי יגעת כי תאמר שיגעת בי? לא עשית כי אפילו לא קראת לי:

 בי – ר"ל בעבודתי כלומר לא קראתני ולא יגעת לעבוד אותי,

ויש לפרש לא די שלא קראתני אלא שהוגעתני לעבוד עכו"ם שהוא עלי לטורח:

מלבי"ם ולא אתי – אומר הנה לעתיד ידעתי כי תכיר אותי ותהללני,

אולם מדוע לא קראת אותי אתה יעקב עד עתה?  

ויותר מזה כי גם אתה ישראל – (שהם הגדולים והחשובים באומה) לא לבד שלא קראת אותי,

כי גם יגעת בי – כאילו היה עבודתי ומצותי עליך לטורח.

אולם אשאלך במה הוגעתיך, ומה היא התועלת אשר אשיג מן עבודתך, הלא:

 מלבי"םחלק באור המלים ולא אתי קראת – פעל קרא הבא על התפלה נקשר תמיד ביחוס שאליו,  [קרא 'אל'],

לבד פה ובירמיהו (כ"ט י"ב) בא ביחוס הפעול [קרא 'את']. מצייר כאלו ה' התרחק מן העם ע"י חטאתיהם.

והם הגם שקוראים אליו, אינם קוראים אותו, ר"ל הגם שמתפללים אליו, אין קוראים אותו שיבא אליהם,

ע"י שיסירו את הקיר המבדיל בינו ובינם שהם העונות, כמ"ש בהבדל בין קרא את ובין קרא אל למעלה (וי"ו ג'),

וכבר בארתי בפי' התורה בכ"מ כי בכ"מ שמקדים מלת היחוס אל הפעולה, מורה איזה גדר הפוך וסתירה,

לכן אמר לא אותי קראת ורק אלי קראת,

וחיבור הוי"ו ולא, מציין לאמר, לעתיד אז תספר תהלתי, אולם עתה למה לא אותי קראת?

ואני רחוק ממך, ומוכן לבא להושיע גם עתה, וההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט' ז') ובכ"מ:

 

משלו של המגיד מדובנא על פסוק זה – על האדם שנשא מזוודת יהלומים והשליח התעייף ממנה וא"ל זו לו המזוודה שלי!

 

(כג) לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה:

רש"י לא הבאת לי שה עולותיך – כי אם לעכו"ם.

לא העבדתיך – עבודה רבה במנחה, קומץ מעט עולה לגבוה, וגם הוא לא אמרתי לך להקריב לך חובה אלא נדבה:

רד"ק לא הבאת לי – וזה היה בימי אחז שבטל עבודת האל מבית המקדש כמו שכתוב עליו ויסגור את דלתות בית ה' ויעש לו מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל עיר ועיר בנה בית לקטר לאלהים אחרים,

וכן התוודה עליו חזקיהו בנו ואמר כי מעלו אבותינו ויסבו פניהם ממשכן ה' ויתנו עורף גם סגרו דלתות האולם ויכבו הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל:

 וזבחיך – כמו ובזבחיך חסר בי"ת השמוש וכמוהו רבים:

 לא העבדתיך – כי אם עבדתני ויגעת בעבורי אני הייתי המעביד והמיגע וכיון שלא יגעת ולא עבדת, אינני מעביד ומיגע:

 בלבונה – כי לבונה זכה היתה בקטרת והם לא הקטירו:

מלבי"ם לא הביאת לי שה עלתיך – העולה שהבאת – לא לי הבאת, כי אני איני צריך לעולה וקרבן, רק הבאת אותה על האש לבד, כמ"ש את קרבני לחמי לאשי,

והנה העולה היתה כולה כליל, והזבחים שהם השלמים הרימו מהם החלב על המזבח,

אומר, הנה אתה ידמה לך כי העולה שכולה כליל הבאת לי לצרכי.

 והזבחים שהרמות מהם ראשית החלב בם כבדת אותי דרך כבוד להרים לי ממאכלך המנה המובחרת השוק והעליה, מה שאינו כן,

כי עלתיך לא לי הבאת, וזבחיך – שהם השלמים בם לא כבדתני – וא"כ אין לי תועלת מן הקרבן,

וגם לא תוכל לאמר שעכ"פ היה עליך העבודה הזאת למשא,

עז"א לא העבדתיך במנחה – אחר שהוא רק מלא קומץ סולת,

ולא הוגעתיך בלבונה – תפס המשל כמו שמבקשים ממנו עבודה גדולה, ואח"ז מוסיפים עליו עוד תוספת, אשר תחלה יעבוד ואח"כ ע"י התוספת יתיגע לגמרי,

אבל אחר שהמנחה אינה עבודה, גם התוספת שאתה מביא עם המנחה, שהיא הלבונה, אינה יגיעה:

 מלבי"םחלק באור המלים (כג-כד) הבאת לי – הבאה הנקשרת עם למ"ד, מורה שמביאו לקנין להיות שלו לצרכו,

העבדתיך הוגעתיך, המלאכה הכבדה נקרא עבודה, ואם מוסיף בהתמדתה יותר מכדי כחו נקרא יגיעה.

וההבדל בין חטא ועון ידוע כנ"ל (א' ד'), וכן יקרא העון שהוא רוע המחשבה הנלוה אל החטא שהוא רוע המעשה, יגיעה על העבודה, וזבחיך כמו ובזבחיך:

 

(כד) לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ:

רש"י לא קנית לי בכסף קנה – לקטרת לא הוצרכת לקנותה בכסף לפי שהיתה מצויה בארצכם הרבה.

אמר רבי אבא קינמני' היתה גדילה בארץ ישראל והיו אוכלין אותה עזים וצביים [מדרש איכה].

העבדתני בחטאותיך – אתם גרמתם לי להיות שמָש לעובדי פסילים כמו שראה יחזקאל והנה רוח סערה באה מן הצפון שהיתה חוזרת מרכבת השכינה מבבל שהלכה לכבוש את כל העולם תחת ידו של נבוכדנצר שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר את בניו [כדאיתא בחגיגה]:

 רד"ק לא קנית קנה – קנה הוא קנה בשם שהיה בקטרת, ואמר בקנה לא קנית

לפי שלא היה הקנה בארץ ישראל כי אם על ידי קנין כי מארץ רחוקה היה בא להם כמו שכתוב וקנה הטוב מארץ מרחק:

 הרויתני – על דרך משל:

 אך העבדתני – והנה הדבר הזה להפך כי אני לא העבדתיך ואתם העבדתני והטעם שהייתי סובל כעבד סובל טרחו,

וכן אמר היו עלי לטורח נלאתי נשוא כי החטאים והעונות היו עלי למשא כבד וזה על דרך משל ואני סבלתי משאכם כעבד שאין לו יכולת להקל טרחו

והיה מדרך המשפט שאכלה אתכם כרגע על רוב חטאתיכם אך סבלתי שלא כליתי אתכם

וזה למעני כי לא למענכם ועל חטאתיכם אני נפרע מעט מעט מכם:

מלבי"ם לא – ראה כי – לא צויתי עליך שתקנה לי קנה – אשר אינו נקנה רק בכסף מלא, שהוא יקר המציאות כמ"ש וקנה הטוב מארץ מרחק,

וגם מחלב זבחיך לא הרויתני – כי לא צויתי רק על יותרת הכבד ושתי הכליות והאליה.

אבל אך העבדתני בחטאתיך – אתה מביא לי הקרבן תמורת חטאתיך לכפר עליהם, מן הקרבן אין לי תועלת, ובחטאתיך העבדת אותי כי נלאיתי נשוא,

ואח"כ הוגעתנייגיעה יתירה עד שנתיגעתי על ידי עונותך שהם עונות מזיד:

 

(כה) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר:

רש"י אנכי אנכי – אני הוא שמחיתים מאז ואני מוחה אותם גם עתה. למעני – לא בזכותך ולא בצדקת אבותיך:

 רד"ק אנכי אנכי הוא – הכפל לחזק ר"ל אנכי הוא שסלחתי פשעם לדור המדבר,

ואנכי הוא הסולח ומוחה פשעיכם בכל דור ודור:

 למענישלא יחולל שמי בכם אם אכלה אתכם:

מלבי"ם אנכי – ר"ל הלא הקרבן בא רק על החטאת שהוא השוגג, ועל הפשעים שהוא המזיד איני מקבל קרבן.

ועקר מה שאני עוסק למחות הוא הפשעים הגדולים שלך, וא"כ הפשעים האלה איני מוחה למענך רק למעני,

(ר"ל כי בהבאת הקרבן ידומה למראית עין שימחה ה' החטא בעבור האיש החוטא שהביא קרבן ולמענו,

עד שלא ה' לבד הוא המוחה החטא כי האדם מסייע בדבר,

אבל הפשעים שעליהם הלא לא הבאת קרבן כלל, הלא רק אנכי אנכי הוא המוחה – אותם, בלא עזר מאתך ולא למענך רק למעני – בעבור כי חפץ חסד אני),

ומה שידומה כי אתה מסייע בהעברת החטאים השוגגים ע"י הקרבן,

דע כי חטאתיך לא אזכר – כלל – על השוגגים לא שמתי לב כלל, כי העיקר בעיני רוב הפשעים שפשעת במרד,

עד שעל ידיהם שכחתי את השוגגים ולא זכרתי בם,

והמחילה על הפשעים שאני זוכר שהם המרדים רק למעני עשיתי דרך נדבה וחסד חנם:

 מלבי"םחלק באור המלים (כה) אנכי אנכי הוא – הכפלת שם הגוף, מורה מיעוט אני ולא אחר, אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע, ראו כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, וההבדל בין פשעים עונות וחטאים בארתי למעלה (א' כ"ח):

 

(כו) הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק:

רש"י הזכירני – כל תגמול שיש לך ולאבותיך עלי. נשפטה יחד – נבא למשפט:

 רד"ק הזכירני – ואם תאמר שאני שכחתי צדקותיך ואינם רבות חטאתיך כאשר אני אומר הזכירני כאדם המזכיר לחברו דבר ששכח:

 נשפטה יחד – אני ואתם אם הכיתיך כפי פשעיך או אם מחיתי אותם לך:

 ספר אתה למען תצדק – ספר אתה תחילה טענותיך למען תצדק בדין כמו שאמר צדיק הראשון בריבו,

ר"ל שאפילו תספר אתה אם תספר האמת לא תצדק,

ואפי' לא תספר כל חטאתיך ולא תספר כל צדקותי שעשיתי עמך:

מלבי"ם הזכירני – ר"ל אנכי חטאתיך לא אזכור, אבל אתה אם יש לך איזה זכות וטענה כנגדי לתועלתך הזכירני ונשפטהונתוכחה עליהם אם יש ממש בדבריך.

ספר אתה – מוסיף לאמר גם לא אשפט ולא אתוכח אתך כלל, רק ספר אתה כל שתרצה, אך למען תצדק – אני רוצה שתצדק,

ואף אם אדע להוכיח הפך דבריך – אחריש, כל שיהיה לך איזה טענה כל שהוא:

(כז) אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי: (כח) וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים:

רש"י אביך הראשון חטא – באומרו במה אדע (בראשית טו).

ומליציך פשעו בי – אין לך בכל מליציך שאתה סומך על זכותם, שלא מצאתי בו פשע, יצחק – אהב את שונאִי:

 רד"ק אביך הראשון חטא – ואיך תאמר לא חטאת אתה, והנה אביך הראשון חטא?

והוא אדם הראשון כי האדם מוטבע בחטא כי יצר לב האדם רע מנעוריו:

 ומליציך פשעו בי – פירוש שריך וגדוליך וכן במליצי שרי בבל כי הענין אחד במ"ש כמו את מספר מפקד העם, וזכר השרים שהם היו ראוים להוכיח העם ולהשיב אותם לדרך הטובה והם פשעו בי, מצודות דוד וכ"ש אתם שנולדתם מאיש ואשה המלאים עון.

וי"מ אביך – מלכך, כמו והיתה יד ה' בכם ובאבתיכ' ומפרשים אותו על ירבעם,

ויותר נכון להיות פירושו על שאול כי הוא מלך ראשונה על כל ישראל:

מלבי"ם אביך – אבל מה תוכל לספר