ישעיה

ישעיהו פרק מד

(א) וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ:

רד"ק ועתה שמע – אע"פ שאני מחלל אתכם ומכה אתכם בעונותיכם עוד איטב לכם טובה גדולה ועתה שמע הנחמה הטובה כי אתה עבדי בין שאר העכו"ם, ובך בחרתי מכולם,

והעבד הטוב אע"פ שיחטא לפעמים, לא יגרשהו אדוניו אלא מיסרו,

ובאחרונה אחר שיהיה נוסר כמה פעמים וינחם העבד, וישוב לעבוד את אדוניו ביושרת לבב,

וייטיב לו אדוניו טובה רבה:

מלבי"ם ועתה – ר"ל על עונות הדור ההוא הענשתי אותם בדין וכבר נפרע חובך,

ועתה בא העת לרחם עליך בין בעודך בגלות, בין לגאלך.

 שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו – (ר"ל מצד שאתה עבדי מצד עבודתך, אתה יעקב,

כי עבודתך אינה במעלה עליונה כ"כ,

רק מצד שבחרתי בך מצד זה הנך ישראל, מושל על הטבע ואעשה עמך נפלאות):

 מלבי"םחלק באור המלים יעקב, ישראל – הבדלם מבואר למעלה (ט' ז') ובכ"מ,

ולמעלה (מ"א ח') אמר ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיו. כי שם כיון להגדיל עבודתם, בשם ישראל, ושבחירתם היה חסד בלעדי מעשיהם בעוד היו יעקב.

ופה בא להקטין מעלת עבודתם. וכי שם ישראל השיגו מצד החסד ובחירת ה' לבד, ודיבר בכ"מ לפי ענינו:

 

(ב) כֹּה אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ:

רד"ק כה אמר ה' – עושך, כמו אשר עשה את משה ואת אהרן שפירושו אשר הגדילום ולמדם,

או יהיה פירוש עושך, כמו בוראך יוצרך מבטן,

פי' החכם רבי אברהם אבן עזרא כי רמז ליעקב כמו שאמר בבטן עקב את אחיו

כלומר מי שיצר יעקב בבטן בכח שאחזה ידו בעקב עשו אחיו שלא כדרך שאר העוברים כי אין העובר מוציא ידו מן השליא כל שכן שיתפוש בידו וזה היה מעשה נס

ומי שהיה עם אביכם בבטן יהיה עמכם בגלות שהוא מקום צר לכם כמו הבטן לעובר,

ויתכן לפרש ויוצרך מבטן כמו שפי' בוראם, וטעם מבטן כי בעת צאת הבן מן הבטן יכניסהו בברית האל וימול אותו לשמונת ימים:

 יעזרך – שיעזרך והוא אומר לך אל תירא:  וישורון – ידוע שהוא ישראל ונקרא כן לפי שהוא ישר בין העמים:

מלבי"ם כה אמר ה' עשך ויצרך היוצר הוא העושה צורת הדבר, והעושה הוא הגומר את הדבר,

אמר לא לבד שעשך וגמרך כי גם יצר אותך,

וגם אחר שעשאך יעזרך – מיום שיצאת מני בטןומשגיח עליך תמיד, (מדמהו לולד הנוצר מן הטפה ואח"כ נגמר ואח"כ בצאתו מרחם, ה' משגיח עליו תמיד,

ובענין זה מדמה לידת האומה הכללית במצרים ששם יצרה, ואשר גדלם והביאם אל השלמות בעת מ"ת ששם עשאם, ואח"כ השגיח על כל צרכיהם בא"י,

ע"ד הלוא הוא אביך קנך (נגד יוצר) הוא עשך (עושה) ויכוננך (מבטן יעזרך) ולכן אל תירא עבדי יעקב:

 

(ג) כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ:

רש"י כי אצק מים על צמא – כמו שאני יוצק מים על צמא כן אצק רוחי על זרעך:

 רד"ק כי אצק – כי כמו שאני יוצק מים על מקום צמא כן אצק רוחי על זרעך,

וכן אמר יואל אשפוך רוחי על כל בשר וכל בשר אינו ר"ל אלא ישראל לבד כמו שאמר ונבאו בניכם ובנותיכם,

וכן אצק עליהם ברכתי,

ובאמרו על זרעך ועל צאצאיך כי הנביא היה מתנבא כנגד דורו והיה מבטיח הישועה על בניהם שתבא הגאולה בימיהם,

והמשיל דבר המים לשני ענינים ל'רוחי' ו'ברכתי',

האחד לענין הנפש – שישראל צמאים בגלות לדבר הנבואה שפסקה זה כמה שנים

וכן אמר לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' והבטיח לרוות הצמא כמו שהמים מרווים המקום הצמא והיבש ואמר אצק רוחי על זרעך,

ולענין הגוף – שישראל צמאים בגלות לישועה ולכל הטוב שהבטיחם האל בשובם לארצם,

ועל זה אמר וברכתי על צאצאיך,

ובאמרו על יבשה ר"ל יבשה וצמאה כי כל הארץ נקראת יבשה על דרך כלל כמו שאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ

אבל זהו פרט [שכוונתו-] למקום הצמא והיבש מן הארץ:

מלבי"ם כי אצק – ר"ל הנה השפע האלהית תחול לא רק על המזומנים לה, ועל רק המקום הצריך אל השפע ההוא,

כמו שלא יוריד ה' את הגשמים, רק בעבור שדי תרומות הצריכים למטר השמים,

ומ"מ אחרי שיוריד ה' את השפע בעבור המוכנים והצריכים לה, תרד במקרה גם על הבלתי מוכן לה,

כמו שברדת הגשמים בעבור שדי תבואה ירדו במקרה גם על פני חוצות,

וז"ש במשל כמו שאצק מים על צמא – על ובעבור אדמה צמאה למטר, אשר ימצא בה צמחים הצמאים לשתות מים,

ועל ידי זה נוזלים על יבשהיזלו המים על כל מקום יבשה,

גם על אדמה הבלתי צמאה למטר, ובלתי מוכנת וצריכה לשפע ההוא.

 כן אצק רוחי על זרעך – (הזרע הם הבנים הגדולים והצאצאים הם הילדים הקטנים)

כן בשפע האלהית שאשפיע עליך מהנבואה ורוח קדשי,

אצק אותה על זרעךהגדולים המוכנים לנבואה,

ועל ידי זה תרד ברכתי גם על צאצאיך הקטנים, שמרוב שפע האלהית שירד על הגדולים ברוח ה' יתברכו גם הקטנים, (ור"ל בזכות גדולי הדור אשר יאציל ה' מרוחו עליהם יתברכו כלל עם הגולה):

 מלבי"ם חלק באור המלים ונוזלים – אינו תואר, רק פועל בינוני: וצמא – מקום צמא למים: זרעך, צאצאיך – זרע מציין הבנים הגדולים, וצאצאים הילדים הקטנים, כמו שבארתי (לקמן מ"ח י"ט, ס"א ט', ס"ה כ"ג, איוב א' כ"ה, כ"א ח'), וצפיעות עוד פחותים מצאצאים כנ"ל (כ"ב כ"ד), הגדולים יחזו ברוח ה', והקטנים ישאו ברכה מאת ה':

 

(ד) וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם:

רד"ק וצמחו בבין חציר – בי"ת בבין המשמשת הוא לתוספ' באור כי מספיק היה אם אמר בין חציר וכמוהו בי"ת בתוך, אמר יצמחו ישראל בטובה כאלו היו נזרעים בין חציר

וזה על דרך משל והחציר הוא צומח במהרה ולזה המשילם לחציר לרוב מהירות צמיחתם לא לעמידה [לאורך זמן]

כי החציר לא יעמוד כמו שאמר כי כחציר מהרה ימלו,

לפיכך אמר אחר כך כערבים על יבלי מים שעומדים בלחותם כל הימים:

מלבי"ם וצמחו בבין חציר – החציר י"ל שני חסרונות:

א] שמתיבש מהרה לפני כל עשב,

ב] שגדל במקום יבש שאין בו מים.

וערבים על יבלי מים י"ל שתי מעלות:

א] שהם חזקים ומוצקים,

ב] שגדלים על מים, אומר הגם שיצמחו 'בבין' היינו במקום הנמצא בין חציר, שסביבותם תגדל חציר,

מ"מ יהיו הם דומים ביניהם כערבים על יבלי מים שי"ל שתי מעלות נגד המקום של החציר והחציר עצמו.

(והנמשל על ידי שיצוק ה' מים על צמא ורוחו על זרעם, הגם שיצמחו בארץ עכו"ם שהם עצמם דומים כחציר יבש,

ומצד מקומם לא למטר השמים ושפע האלהית ישתו מים,

יהיו הם דומים ביניהם כערבים חזקים ונטועים על יבלי מים שהוא משל השפע הרוחנית והקדושה):

 מלבי"םחלק באור המלים חציר – מ"ש בפנים בארתי למעלה (ט"ו ו', ל"ה ז', ל"ז כ"ז, מ' ו'), וב' בבין, תוך בתוך תוך:

 

(ה) זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה:

רש"י זה יאמר לה' אני – אלו צדיקים גמורים. וזה יקרא בשם יעקב – אלו קטנים בני רשעים. זה יכתוב ידו לה' – אלו בעלי תשובה. ובשם ישראל יכנה – אלו הגרים מעכו"ם כך שנויה באבות דרבי נתן:

וביתר ביאור במצודות דוד זה יאמר – הצדיקים שבהם יאמרו אנו מעולם לה' להאמין בו.

וזה יקרא בשם יעקב – אלו הקטנים בני רשעים לא יהיו נוטים אחר דעת אביהם הרשעים, אלא יקראו א"ע בשם יעקב להיות צדיקים כמוהו.

וזה יכתוב ידו לה' – אלו בעלי תשובה שיחייבו את עצמם לשוב לה' כמו המתחייב את עצמו בכתב ידו.

ובשם ישראל יכנה – ובהם יהיה מי אשר יכנה עצמו בשם ישראל אלו הגרים מבבליים אשר יתוספו עליהם:

רד"ק זה יאמר – כי הנשארים בישראל כולם יהיו קדושים וכולם יקראו שהם לה' ושהם מזרע יעקב כמו שאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו וגו', וכן אמר והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט:

 יכתוב ידו לה' – יאמר בפיו ויכתוב בידו לה' ר"ל כי הוא לה', ויונתן תרגם יקרב קרבנים,

ובאמרו זה וזה לפי שיבא מזה אחד ומזה אחד כמו שכתוב ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל:

 יכנה – יכנה עצמו בשם ישראל כי לא יזכר שם עצמו אלא יאמר ישראל אני:

מלבי"ם זה – השפע האלהית והכרת ה' תתרבה כ"כ עד שירבו המדרגות בהכרת ה', עד כי ימצא,

א] מי שיאמר לה' אני – עכו"ם שיכירו את ה' והגם שלא יקבלו תורתו יאמרו שהם לה' ולא לאל נכר.

ב] ימצא מי שיקרא בשם יעקב – שהוא המון העם מזרע יעקב שישמרו יחוסם לנצור דת אבותיהם,

וגם ימצאו מי שיכתב ידו לה' – הם צדיקים ההולכים לפני ה' תמיד,

עד שיכתוב ידו לה' כמי שנותן על עצמו שטר שעבוד להקדיש מעשה ידיו לעושיהם שלא לעשות בידו שום דבר חול, רק מה שהוא לה' ולשמירת מצותיו,

והאיש הזה בשם ישראל יכונה – כי הוא יהיה הנהגתו למעלה מן הטבע,

ר"ל בעת שיכתוב ידו לה' אז יקרא לו ה' בשם חדש ויכנהו בשם ישראל,

לאות על שהוא שורר על הטבע בהיותו עבד ה':

 מלבי"םחלק באור המלים יכתב ידו – היד נקבה בכ"מ, ובזה תבין פרושי:

 יכנההכינוי בעברי הוא שם הכבוד והמעלה שמוסיפים לאדם על שמו העצמי,

כמו שם ישראל על שם יעקב. ולקמן (מ"ה ד') ואקרא לך בשמך (וגם) אכנך. בשם כבוד, וכ"פ באיוב (ל"ב כ"א כ"ב),

וכן בלשון התלמוד יקרא בשם הנוסף על שם הלידה כינוי,

רק שבלשון התלמוד יהיה לפעמים לגנאי, לא כן בעברי, וההבדל בין יעקב ישראל (למעלה ט' ז'):

 

(ו) כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים:

רד"ק כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו – כי כשיגאלנו יהיה הוא מלך ישראל לבדו, שלא יהיו ברשות מלכי העכו"ם, והוא אדון צבאות מטה ומעלה, ובידו הכל והיכולת בידו להוציאם מהגלות,

אני ראשון – אף לצבאות מעלה העומדים שלא ישתנו, אף להם אני ראשון ואני בראתים,

ואני אחרון – הם יכלו, ואני קיים,

ומבלעדי אין אלהים – [בא בזה] לבטל אמונת העובדים לשמש ולירח ולככבים, [ועל כך אמר ש]אין באחד מהם שהוא אלהים, אלא במצותי וברשותי הם מנהיגים מה שמנהיגים:

 מצודות דוד אני ראשון – ר"ל קודם בריאת העולם. ואני אחרון – לאחר שתכלה העולם:

 מלבי"ם כה אמר ה' אני ראשון – (הנביא מתוכח עתה נגד שני מיני כתות שהיו בזמנו בין העמים,

הכת האחת שנתנו דופי באלהות, ועמם יתוכח עד פסוק ט',

והכת הב' שהכחישו ההשגחה ועבדו אלילים, ועמם יתוכח מן פסוק ט' והלאה).

 מדבר תחלה נגד הכת שנתנו דופי באלהות, והוא שאמרו שאינו קדמון ושאינו אחד כמבואר למעלה (מ"ג יו"ד י"א) ועז"א נגד האומרים שאינו קדמון – אני ראשון ואני אחרון,

ונגד האומרים שאינו אחד – אומר ומבלעדי אין אלהים:

 

(ז) וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ:

רש"י ומי כמוני יקרא – ומי יקרא שהוא כמוני ויגיד ויערוך לי את כל מה שהיה משומי עם עולם ועד עתה.

עם עולם – כל בריות. ואותיות – דברי מופת. ואשר תבאנה – ואת העתידות לבא יגידו,

כמו שאני עושה עתה שעדיין לא חרב הבית, ולא גליתם, ולא נולד כורש, ואני מבשר אתכם עליו:

רד"ק ומי כמוני – ומי שהוא אלהים כמוני יקרא העוברות והעתידות ויגידה ויערכה לי,

מה שהיה משומי עם עולם כלומר מבריאת העולם,

והנה יאמר משומי כלומר כי אני שמתי הנבראים בעת שבראתים כל אחד ואחד בגבולו,

העליונים למעלה והתחתונים למטה,

וכן יאמר לי האותיות אשר תבאנה – ואינו כפל לשון, אלא פירוש האותיות העתידות לבא בזמן קרוב ואשר עתידות לבא בזמן רחוק,

ולמו תרגם יונתן כמו לנו ויש לפרשו כמשמעו, ופי' בעבורם כלומר יגידו כדי לצדק עצמם,

ויש מפרשים ואותיות דברי מופת וה"א יגידה ויערכה על ההוה שעבר מבריאת העולם עד הנה:

מלבי"ם ומי כמוני יקרא – משיב לנגד הפוקרים האלה, אחר שלדעתכם נמצא עוד אלוה כמוני,

כי להמכחישים קדמותו מצא אל כמוהו קודם לו,

ולהמכחישים אחדותו נמצא כמוהו עמו בזמן אחד,

אומר מי אשר כמוני יקרא – מי שיקרא ויאמר שהוא אל כמוני, אומר אני לו ויגידה ויערכה לי משומי עם עולם – ר"ל כי מציאות האל ואחדותו מבורר במופת על שני פנים,

א)     מן מציאות העולם – (ומופת זה בנוי ע"ז הדרך, אם דבר אחד נמצא, בהכרח יש דבר אחד מחויב המציאות

(כי אם לא כן ילכו הסבות ומסובבים לבלתי תכלית וזה א"א),

ואחר שהעולם המוחש או לכל הפחות אנכי בעצמי נמצא בפועל, בהכרח נמצא דבר שהוא מחויב המציאות,

המחויב המציאות הזה א"א שיהיה אותו הדבר בעצמו שאני רואה (העולם, או אנכי) שהלא העולם וכן אנכי מציאותם אפשרי, [הכוונה אינם מחוייבי המציאות],

ובהכרח המחויב המציאות נבדל מכל אשר השגתי, הנמצא אשר מציאותו מחויב, והוא שבלתי אפשר לחשוב כלל שיהיה מציאותו אפשרי, הוא העצם השלם בתכלית השלמות,

ומוכרח שימצא בו כל התנאים האלה שיהיה אחד קדמון ודומיהם).

 המופת השני נלקח מן מציאות הטבע בכללה – (והוא אחר שאנו רואים כל הטבע מסודרת לתכליתים מוגבלים, מבואר שנמצא מסדר חכם אשר המציא וסדר אותה, אחר שכל חלקי הטבע נערכים באופן זה אשר יתחברו כולם להשלים זה את זה, כאשר יתחברו איברי החי להשלים ולהעמיד את כלל הגויה,

בהכרח כי הנמצא הזה אשר ערך הערך הזה הוא אחד, הנמצא אשר בלתי אפשר לחשוב מציאות העולם בלעדו הוא מחויב המציאות, והמחויב המציאות הוא השלם בתכלית השלמות בהכרח,

ואחר שא"א לחשוב מציאות העולם בכלל בלעדי ה' הוא המחויב המציאות והשלם בהכרח,

ובהכרח הוא קדמון יחיד ודומי').

 עפ"ז אמר מי אשר כמוני יקרא – ויאמר שהוא אל כמוני, אשאלהו.

א] ויגידה לי משומי עם עולם – יגיד לי המופת המבורר מן שומי עם עולם – שהוא מן מציאות העולם והעם אשר בו, שמזה מוכרח במופת שלא נמצא אל זולתי, כמו שמתבאר במופת הא'.

ב] ויערכה לי משומי עם עולםשישיב לי על הערך הנראה משומי עם עולם שנראה איך העוה"ז נערך קצתו אל קצתו וכו', מקושר בקשר אמיץ וערך מסודר כאיברי הגויה להעמדת הגויה הכוללת.

ועתה מביא מופת שלישי המבואר מן הזמן שבעבר ובהוה ובעתיד המציאות כולו עומד על סדר אחד וערך אחד, מבואר שהוא ראשון ואחרון ואין בלעדו, שאל"כ ישתנה הסדר הזה בא' מן הזמנים בהכרח,

וז"ש ואותיות – דברים הבאים בהוה, וכן ואשר תבאנה – דברים הבאים בעתיד הם,

יגידו למו – ר"ל לעם עולם הנזכר, הם יגידו לעם עולם ויבררו, כי אני קדמון ואחד:

 מלבי"םחלק באור המלים ויערכה – הערך הוא שיוי דבר אל דבר מצד מחירו ושויו,

ובא פה על קישור חלקי העולם קצתם בקצתם בערך השיוי עד שישלימו זה את זה להשלמת הכלל,

ועם עולם, הוא הנמצאים למשפחותיהם, ומ"ם משומי, מ"ם מן. ההגדה וההערכה יברר מן השימה ששם עם עולם:

 ואותיות ואשר תבאנה – אותיות שרשו אתא, ר"ל הבאות, כמו הבאות השמיענו (למעלה מ"א כ"ב), הגידו האותיות (שם כ"ג),

וההבדל בין אתא ובין בא בארתי למלעה (מ"א י"ב). אתא, היא הביאה המוחלטת, ובא הביאה הבלתי מוחלטת.

וע"כ על ההוה שכבר הגיע הדבר השתמש בלשון אתא, ועל העתיד בלשון רבים יגידו. מוסב על האותיות ואשר תבאנה, שהם המגידים ומוכיחים, וכנוי למו מוסב על עם עולם:

 

(ח) אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי:

רש"י ואל תרהו – אין לו דמיון ופתרונו לפי הענין כמו אל תחתו מלהודיע את שמי לבין העכו"ם.

הלא מאז השמעתיך – מהר סיני והגדתי לכם שם שאין אלוה מבלעדי.

ואתם עדי – שפתחתי לכם שבעה רקיעים והראיתי אתכם שאין אחר ואתם עדי בדבר הזה שאין אלוה מבלעדי.

ואין צור בל ידעתי – ת"י ולית דתקיף  אלהן דמן קדמי מתיהב ליה תקיף. [ואין בעל כח אלא מי שממני קיבל כוחו].

בל ידעתי – לשון ואדעך בשם (שמות לג) ידע לכתך (דברים ב) אני ידעתיך במדבר (הושע יג):

מלבי"ם אל תפחדו – ר"ל כי לדעת המכחישים איני יכול לשדד הטבע ולעשות נפלאות, אחר שכחי מוגבל,

אבל אתם אל תפחדו, וגם אל תרהו משום רעיון כלל,

כי הלא מאז השמעתיך והגדתי – בעת שהשמעתיך את דברי במעמד הר סיני הלא אז הגדתי לכם כי אין אל אחר בלעדי, ואתם – בעצמכם עדי על ההשגחה הפרטיית והנפלאות שעשיתי עמכם עד עתה,

ומכל זה ידעתם אתם, כי א] היש אלוה מבלעדי – הפך דעת המכחישים המשנים שהיו אומרים שיש שני לי.

 ב] ואין צור בל ידעתי – הפך מה שאמרו שאיני ראשון ואחרון, והגם שלא נמצא בלעדי עתה,

כבר היה או יהיה לפני או אחרי צור אשר לא ידעתי אותו:

 מלבי"םחלק באור המלים תרהו – שרשו רהה, ומתחלף עם רעה מענין רעיון ומחשבה:

 

(ט) יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ:

רש"י ועדיהם המה – הפסילי' הם עדים על בושת עובדיהם שהרי אנו רואין שאינן לא רואין ולא יודעין והיו עובדין להם. למען יבושו – העובדים להם:

רד"ק יוצרי פסל – האומני' שעושים ויוצרים הפסל כולם תהו כי מעשיהם תהו והפסילים שהם חמודיה' שהם חומדים ואוהבים אותם והם לא יועילו להם, למה חומדים אותם?:

 ועדיהם המה – ואם תאמרו לו איך אנו יודעים שלא יועילו?

עדיהם המה הפסילים, הם עדים בעצמם שלא יועילו, כי לא יראו ולא ידעו, וכיון שאינם רואים ואינם שומעים ויודעים היאך יועילו לאחרים?:

 למען יבושו – יזכרו זה למען יבושו מעבדתם אותם,

וי"מ ועדיהם המה ר"ל הם מעידים על עצמם כי אין להם כח כי אם תשרפם לא יוכלו למלט עצמם כל שכן אחרים:

מלבי"ם יצרי – עתה שב להתוכח עם הכת השניה שהיו כופרים בהשגחת ה', ועי"כ היו עובדים כוכבים ועצבים,

והנה היה ביניהם שלש כתות.

(הכת הא') שיחסו אלהות להפסל עצמו והיו חושבים שנמצא בו בעצמו צורה נכבדת וכח נשגב,

ועליהם אמר יוצרי פסל כלם תהו – היוצרים הם הנופחים בו צורה אלהית לפי דעתם,

הנה הם הכת הסכלה שבכולם ותהו מעשיהם.

(הכת הב') שהיו חושבים את הפסל כעין טלמסאות להוריד ע"י רוחניות ושפע איזה כוכב מיוחד והיו חושבים שהכוכבים חומדים את הדמות ההוא ומשפיעים עליו,

והם לא עבדו הפסל עצמו אך שמוהו כאמצעי להשיג על ידו תועלת,

ועליהם אמר וחמודיהם בל יועילו – כי הכוכבים אינם חומדים את הדמות וא"כ לא ישיגו את התועלת המדומה אצלם.

 ועדיהם המה – לעומת שאמר ואתם עדי, שישראל הם עדים על גבורת ה' והשגחתו,

יאמר כי כן גם עובדי העצבים המה עדים על אליליהם שבל יראו – להשגיח על עובדיהם

ואף גם בל ידעו – גם הם בעצמם אין להם שום ידיעה, למען יבשו – עדיהם שהם עובדיהם:

 מלבי"םחלק באור המלים וחמודיהם – אינו פעול, רק שם תואר. קוראם חמודים מן הכוכבים לפי דעתם:

 

(י) מִי יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל:

רש"י נסך – לשון יציקה ומסכה והנו"ן בתיבה יסוד הנופל ממנו כגון נו"ן של נשך ושל נגף:

רד"ק מי יצר אל – מי יעשה מעשה תהו כזה שיטרח לתהו וישים כספו להבל היש שגעון כזה:

 נסך – כסהו או לשון יציקה:

מלבי"ם מי יצר – מוסב על למען יבשו – כי מי יעשה סכלות כזה ליצור אל לעצמו אחרי שרואה שהוא בלתי מועיל,

ר"ל כי עושה דבר מגונה ראוי שיהיה התועלת רב עד שישא את הכלימה שישיג בעבור מעשהו,

בעבור התועלת שישיג ממנו,

אבל מי יעשה שטות כזה לעשות דבר מגונה כמוהו לנסך פסל לעצמו ומבלי תועלת,

(וכפל מי יצר אל ופסל נסך נגד שני הכתות,

נגד הכת שאמר עליהם יוצרי פסל כולם תהו, שחושבים שהפסל עצמו יש בו אלהות,

אומר מי יצר אל – ונגד הכת שאמר עליהם וחמודיהם בל יועילו,

שחשבו את הדמות כצינור להגרת השפע על ידו קראו פסלודמות מגביל אל הכוכב):

 מלבי"םחלק באור המלים אל, ופסל – מבואר, אל אלהות ופסל אינו אלהית, לכן אמר יצר אל,

והטעם מלרע, לרמוז עניןצורה שידמו בו:

 

(יא) הֵן כָּל חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד:

רד"ק הן כל חבריו – [שלא אותו יוצר. רשי] המתחברים אליו לעשותו או לעבדו,

או פירוש חבריו כמשמעו [של הפסל], שהפסל תהו והמתעסקים בו הם תהו כמוהו כמ"ש יוצרי פסל כולם תהו הנה הם חברים לפסל בדבר תהו:

 וחרשים המה מאדם – אינם מלאכים ושרפים העושים זה האל אלא אומנים מבני אדם שעושים שאר מלאכות ועושים אותו אל, זה דבר תימה:

 יתקבצו כולם – פירוש כל עובדי הפסל יתקבצו וישאו ויתנו במעשיהם מהו ויסתכלו בו.

אם יעשו זה [הפסל] יש להם שיפחדו מהאל על מה שעשו ויבשו מעצמם ממעשיהם שהוא תהו שיתבוננו בו:

מלבי"ם הן – עתה ידבר על הכת ג' שנמצא ביניהם,

שהיו אומרים שבאמת הפסל עצמו אינו כלום, רק שכונת הפועל את הדמות, שעושהו בשעה ידועה ויכוין ויעשה בעת עשייתו כונות ומעשים ידועים ואח"כ יתחברו אצלו חבורת אנשים ויגבילו על ידו מעשיהם וכונתם לכח מיוחד מן הצורות העליונות וכוכביהם ויזכרו ויפחדו אז מן הכחות העליונות האלה,

זה יפעול בעליונים שיריקו עליהם ברכה, לא מצד הפסל רק מצד כונת האנשים,

כמו שנמצא גם בקדושה שהפועל בכונה ימשיך קדושה על פועלו,

לעומת זה אמר, מה יועילו לכם המעשים האלה,

הן כל חבריו יבשוההתחברות אצלו להגביל כונתם אל העליונים לא יועיל,

וגם וחרשיםשפעלו אותו איך יוכלו לפעול בפעולתם לעורר ע"י כחות עליונים הלא המה מאדם

ומה יפעלו פעולות אדם ומחשבותיו בכוכבי מעל?,

והראיה כי אם יתקבצו כלם – בין החרשים בין החוברים אליו,

ויעמדו – לעומת הפסל, אז יפחדו יבשו יחד – ר"ל שהגם שיכונו א"ע לפחוד שיפחדו אז לעומת הפסל, מהכוכבים,

מ"מ יבושו ג"כ, כי יראו שהבל מעשיהם:

 

(יב) חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף:

רש"י חרש ברזל – חרש של ברזל. מעצד – הוא אחד מכלי הנפחים. ופעל – הפסל. בפחם – קרבו"ן בלע"ז. ובמקבות – מרטי"ל בלע"ז. יצרהו – לשון ציור.

ויפעלהו בזרוע כחו גם רעב וגו' – גם הוא היוצר חסר כח וחלש הוא שאם ירעב אין בו כח או אם לא שתה מים ויעף לאלתר קל וחומר שפעולתו אין בה תועלת לעזור:

רד"ק ופעל בפחם ובמקבות – אותו החרש פעל בפחם שנופח בו לחמם הברזל שיעשה ממנו הכלי ופעל במקבות שיעשה אותם שיצור בהם הפסל זהו שאמר יצרהו ופעל במקבות שיצרהו בהם, יצרהו שרשו יצר ופ"א הפעל נבלעת בדגש. ויפעלהו בזרוע כחובכל כחו הוא פועל בו כי יקוה בפעולתו שכר טוב וענינו בזרוע בכחו, ובי"ת בזרוע משמשת במקום שנים, או פירוש כמו הפוך בכח זרועו וכן מקום שם קבר:

 גם רעב ואין כח – עד שמרוב חשקו במלאכה כשיגיע עת האכילה לא ירצה לקום מהמלאכה והוא רעב ופועל עד שלא ישאר בו כח וכן צמא ולא יקום אפילו לשתות והנה הוא עיף וצמא ורעב ועם כל זה פועל מרוב חשקו במלאכה:

מלבי"ם חרש ברזל – (שווי כל דבר וערכו יתעלה לפי החומר והצורה והפועל והתכלית והאמצעיים שהובילו אל התכלית,

ותחלה באר שהפסל הבל מצד צורתו, כמ"ש בל יראו ובל ידעו שהוא העדר צורה השכליית והמרגשת,

אח"כ באר שהוא הבל מצד תכליתו כמ"ש מי יצר אל לבלתי הועיל,

אח"כ באר שהוא הבל מצד פועלו [-האדם שעשהו] כמ"ש וחרשים המה מאדם, [אדם יצר אלוה זה…]

עתה מתחיל להלעיג על הפסל מצד חומרו, שבל תאמר שיש איזה מעלה אל הפסל מצד החומר שנעשה ממנו, שהוא יקר ונכבד מחומר האדם.

 חרש ברזל – יש שהיו עושים הפסל מברזל בעבור שהוא קיים ומתמיד,

ויש היו עושים אותו מעץ, כי העץ נעלה מן הברזל מצד צורתו שי"ל נפש הצומחת.

מתחיל לדבר תחלה על פסל הברזל איך תחשבו שיש בו ממש,

הלא חרש ברזל מעצד – שאם היה בו אלהות הלא תנאי האלהי שיברא הוא את אחרים, לא שאחרים יפעלו בו,

והלא ראשית הויית הפסל יפעול המעצד המחתך הברזל ממחצבו,

ואם תאמר שהאלהות לא תתחיל בו עד אחר שנחתך והוקצב במעצד והופרש לפסל, ותחלה היה חול,

הלא ופעל בפחם – הלא גם אח"כ יתיכנו ע"י האש, ואיך ישלוט בו האש להתיכו.

 וא"ת שלא תתחיל בו האלהות עד אחר שניתך וקבל צורתו,

הלא אח"כ במקבות יצרהו – יעשה בו נקבים הרבה ע"י מקבות לצייר צורתו וליפותו,

ואל תאמר שכל זה נדמה לנו אך למראה עינים ובאמת הפסל עושה את עצמו, והכח האלהות שבו הוא החותך במקבות ונופח באש פחם,

לז"א הלא ויפעלהו בזרוע כחו – הלא האומן ירגיש כי בכחו יפעול בו ושאינו עושה את עצמו,

וא"ת כי הכח הזה בעצמו שיש לו להאומן לפעול הוא מקבלו מן הפסל, שהוא נותן בו כח לפעול עד שהאומן מתפעל לא פועל, לז"א הלא גם רעב ואין כח – הלא רואה כי כחו טבעי, וצריך ללחם ומים לחזקו:

 מלבי"םחלק באור המלים מעצד. – הכלי שכורת הברזל או העץ (ירמיה י') מן המחובר,

מקבות, שרשו נקב כלי הנוקב, ותשם את המקבת בידה (שופטים ד'): בזרוע כחו – מצייר הכח כעצם מופשט שיש לו זרוע לפעול בו:

 

(יג) חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת:

רש"י חרש עצים – ואם בא לעשותו של עץ וחרש עצים הוא כך דרכו.

נטה קו – כדרך הנגרים ועל פי הקו יתארהו בשרד מיישר אותו במסור שקורין דאלאור"א בלע"ז.

יתארהו – ייפהו. יעשהו במקצועות – ומחליקו ברהיטני ואיזמל, מקצועות ת"י אזמליא.

ובמחוגה יתארהו – לשון ותאר הגבול (יהושע טו) אם בא לעשו' בו ציורים עגולים מסבב אותו במחוגה קונפ"ש בלע"ז. כתפארת אדם – כמין איש:

רד"ק נטה קו – המדה:

 יתארהו יגבלהו כלומר ישים גבול בעץ בשרד והוא חוט הצבע שמסמן בו הנגר מה שרוצה לכרות מן העץ וכן ותאר הגבול, והצבע ההוא יקרא שרד והקו שאמר הוא החוט שצובע אותו בשרד.

יעשהו במקצעות – ואחר שסמן אותו יתקנהו במקצעות ומקצועות הם שני כלים דומין במלאכתם לאחד קורין לו פלאנ"א ולאחר סימנ"ט שמקלף בהם הנגר פני העץ ומחליקו, ותרגום ואת הבית יקציע יקלף ותרגום יונתן במקצעות באזמילא ואלו הכלים עשויין כמו אזמלים:

 ובמחוגה יתארהו – מחוגה, קונפא"ש בלע"ז ובו יעשו הצורו' ותאר הדברים המצויירים, יתארהו הראשון אל"ף בחטף פתח והשני האל"ף בחטף קמץ:

 כתפארת אדם – כי צורתו נאה ומפוארת משאר בעלי חיים,

ות"י כתפארת אדם כתושבחת אתתא למתב בביתא כלומר כמו שהוא תפארת האשה שתשב בבית שלא תצא לחוץ כן הוא הפסל יושב בבית וכמוהו ונפש אדם מן הנשים,

ואדוני אבי ז"ל פי' כמשמעו והענין כפול ואמר ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם ולמה לשבת בית לא לצורך אחר כי הוא ממקומו לא ימיש:

מלבי"ם חרש עצים – גם החרש עצים תחלה נטה קו – לשער כמה יחתוך מן הסדן לצורך הפסל,

ויתארהו – סביבו בשרדוצבע לבל יפחית מן השיעור הצריך הרי גם הוא אין נחתך מעצמו,

וא"ת שאינו קונה הכח האלהית עד שנחתך מן הסדן והוא בפני עצמו, הלא גם אח"כ יעשהו במקצעות,

וא"ת שאינו קונה הכח הזה עד שקבל צורתו ונעשה פסל? הלא גם אח"כ במחוגה יתארהו – להשוותו וליפותו,

ועוד הלא יעשהו כתבנית איש – שבין פסל הברזל ובין של העץ איך יהיה אלהי אחר שיעשהו כתבנית יש ונמצא (כי איש כולל כל יש ונמצא וזה ההבדל בינו ובין אדם)

ואם יהיה אלהי איך יקבל תבנית איזה נמצא מן הנמצאות, הלא האלהי אין לו גוף ותבנית?

ויותר מזה אם יחשוב שהפסל מעולה מן האדם איך יעשהו כתפארת אדם – כאילו בזה יתפאר במה שיש לו תבנית אדם רק שמשונה מן האדם במה שהוא מיוחד לשבת בית – במה שאינו יכול לצאת החוצה כמו האדם,

כי רגליהם לא ימישון [ט"ס וצ"ל יהלכון], וכי זאת יתן לו המעלה:

 מלבי"םחלק באור המלים בשרד, בודד – ונוכל לחברו עם שרט ששורט שריטה סביבו לדעת כמה יחתך, וכמו ותאר הגבול:

 מקצעות – כלי הקולף ומישר זויותיו, יקציע מבית סביב (ויקרא י"ד מ"א), והמחוגה מעגלת התואר ליפותו בתוארו:

 איש, אדם – איש כולל כל יש ונמצא, ומצאנוהו על בע"ח (בראשית ז'), על המלאכים, והאיש גבריאל. על הכרובים ופניהם איש אל אחיו,

אבל אדם מיוחד למין האדם. ובארתיו בכל מקום שיבואו שמות האלה נרדפים.

ואמר כתבנית איש, כי בזה הקפיד על מעשה התבנית והבנין, ובאדם הקפיד על התפארת, שיפארנו בזה:

 

(יד) לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל:

מלבי"ם לכרת לו – אחר שההביל את האליל מצד שאינו עושה את עצמו, והאומן וכלי האומנות פועלים בו,

מוסיף לאמר בל תתעקש להשיב שבהעצים עצמם שמהם נעשה האליל יש בהם רוחניות וקדושה, עד שא"צ כלל לאיכות עשייתו כי קדוש הוא מעצמו מתחלתו,

עז"א הלא הוא הולך לכרת לו ארזים – יהיה מה שיהיה ואין ארז מיוחד לעשיית הפסל רק כל ארז שיזדמן,

ואיך תאמר שהיה קדושה בהעץ עצמו?

ובל תאמר שכלל מין הארז כולו יש בו קדושה, הלא ויקח גם תרזה ואלון,

ויאמץ אותו גם בעצי יער – לחזקו בעצים פחותים בחשיבות,

ולא זאת לבד כי גם נטע ארן – שנוטע יער גדול של ארזים, וגדולו אינו נעשה למעלה מדרך הטבע,

רק וגשם יגדל – אותו בדרך הטבע:

 מלבי"םחלק באור המלים ארן – מין ארז בדרז"ל, והוא שם הקיבוץ, ארזים רבים:

 

(טו) וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ:

מלבי"ם והיה – והלא מן הארז שגדל ביער הזה לא נעשה בו שום קדושה, כי יהיה לאדם לבער,

ויותר מזה כי גם יהנה האדם ממנו הנאת הגוף בעת התבערה שיקח ויחם מהם,

 ועוד הנאה יותר קרובה מזאת, כי אף יסיק – אותו בתנור ואפה לחם – על גחליו,

ואף יפעל אל וישתחו – ואיך יהיה בו ענין קדושה ואלהות?

(וכפל דבריו נגד שתי הכתות שהזכיר למעלה נגד הכת שחושבים שהפסל הוא עצמו אלהי, אמר אף יפעל אל וישתחו, ונגד החושבים שהוא רק מגביל אל הצורה הרוחניות אומר עשהו פסל ויסגד למו, ועי' באור המלות):

 מלבי"םחלק באור המלים וישתחו, ויסגד – המשתחוה יכבד הדבר עצמו,

והסוגד לא יכבד הדבר עצמו, רק ישוחח לפניו בדרך סגוליי, כפעולה סגוליית להשיג איזה תועלת,

ואמר (לקמן מ"ו ו') יסגדו אף ישתחוו, מבואר שהסגידה פחותה מהשתחויה,

לכן אל צד שעשהו לאל אמר וישתחוו, ואל צד שעשהו פסל אמר ויסגד למו,

וכן שינה במ"ש יפעל אל וישתחו, עשהו פסל ויסגד למו, כי יש הבדל בין פעל ועשה,

שפעל הוא העסק בהדבר, ומעשה הוא גמר המעשה ותקונו (כנ"ל ה' י"ב), העשיה שיעשוהו שיהיה אל,

ואלהות אינו תלוי במעשהו רק בפעולתו ועסקו ע"י מחשבתו וכונתו והכנתו,

אבל שיהיה פסל כעין טלמסאות לבד תלוי בעשיית הכלי וגמר מלאכתו:

 

(טז) חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר:

רד"ק חציו – ר"ל מקצתו אמר כי בחציו שמבער יהנה בשני פנים שיצלה בו צלי ויאכל עד שישבע ועוד שיחם בשרו באש:

 על חציו בשר יאכל – פירוש יצלה צלי האיך יאכל בשר על חציו שיצלה בו הצלי:

 ויאמר האחשמחה וכן האח האח ראתה עינינו, יאמר הסכל הזה מתפתה בדבר הפסל וישמח בו לסכלותו בשני פנים א. בהנאת הגוף לשמה,

ב. ובחשבו כי יהיה לו שכר טוב בעבודתו יאמר מה טוב לי זה הפסל כי אני נהנה ממקצתו בהנאת גופי ומקצתו אעבדנו ויצילני בעת צרתי:

 חמותי – מלרע:

מלבי"ם חציו – מוסיף לאמר שלא לבד שהיער בכללו נעשה לבער, כי גם מן העץ שהקצה לעשות ממנו פסל,

הנה חציו שרף במו אש – מכבר, ועל חציו השני בשר יאכלעתה,

(ר"ל שאינו קונה קדושה לא לפני עשייתו ולא לאחר עשייתו) וגם לא תבא מארה באכילתו שלא ישבע ממנו,

כי יצלה צלי וגם ישבע – וגם אל תטעה שהבשר נצלה בנס לא ע"י העץ שהעץ אינו נשרף כלל,

כי הלא אף יחם – וירגיש חום, ולא תאמר שזה ג"כ רק דמיון מתעה שנדמה לו כך,

כי הלא יאמר האח חמותי ראיתי אור – ששתי הסגולות שיש לאש – ההארה והחום – ירגיש אותם בחוש,

עד שיאמר האח חמותי וישמח על החום ואת האור יראה בעיניו ממש לא בדמיון:

 

(יז) וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יסגוד יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה:

מלבי"ם ושאריתו – ואיך מן העץ הזה יעשה שאריתו לאל.

 לאל עשה לפסלו – כפל דבריו נגד שתי הכתות הנזכרות,

הא' שחושבים אותו לאלהות,       והב' שחושבים אותו רק לממשיך שפע מן הכוחות העליונות,

וז"ש או לאל עשה – לאלהות או לפסלולהגביל על ידו צורת הכוכב, ומבאר או יסגד לו – אם עשהו רק לפסלו, או וישתחו – אם עשהו לאל ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה – ועי' באור המלות:

 מלבי"םחלק באור המלים לאל עשה לפסלו יסגד לו וישתחו – כבר בארתי (ט"ו) כי השתחויה היא לשם אלהות וסגידה היא רק דרך סגולה,

וע"כ הגביל לאל עשה וישתחו, לפסלו יסגד לו. ר"ל או לאל עשה, או לפסלו, או יסגד, או גם ישתחוה וגם יתפלל אליו:

 

(יח) לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם:

רד"ק לא ידעו ולא יבינו – טח, מנחי העי"ן, ואם הוא פתח והוא פעל יוצא בחבירו והטח הוא האל על דרך השמן לב העם הזה כמו שפירשנו, או יהיה הטח יצרם הרע הגובר על שכלם:

מלבי"ם לא ידעו – אומר הנה מה שלא ידעו ולא יבינו להרגיש הבל אמונתם אין זה פלא,

כי לא ידעו – יען שטח מראות עיניהם,

ולא יבינו – יען שטח מהשכיל לבותם –

(ר"ל הידיעה תהיה מצד הבחינה והנסיון, ולא יוכל לבחון מי שהוא עור וחסרו לו החושים להכיר המוחשים.

וההבנה תהיה ע"י מופתי השכל והעיון והם טח מהשכיל לבותם, ואיך יבינו, אם חסרים להם כחות השכל והתבונה), וא"כ אין פלא מה שלא ידעו ולא יבינו, אבל זה פלא מדוע:

 מלבי"ם  חלק באור המלים לא ידעו ולא יבינו – כבר בארתי ההבדל בין ידיעה להבנה (למע' מ"א י"ט, מ"ג יו"ד י"ט) כי ידיעה יפול על דבר שיושג מן החושים, ע"י הבחינה והנסיון מן המאוחר אל הקודם,

וההבנה תהיה ע"י מופת השכל מן הקודם אל המאוחר, לכן נגד לא ידעו אמר כי טח מראות עיניהם,

ונגד לא יבינו, אמר כי טח מהשכיל לבותם:

 

(יט) וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד:

רש"י ולא ישיב אל לבו – חציו שרפתי במו אש. ולא דעת ולא תבונה – בו לאמר זאת. לבול עץ – לרקבון עץ:

מלבי"ם לא ישיב אל לבו – דבר פשוט כזה הלא להכיר דבר זה לא צריך לא דעת ולא תבונה –

(ר"ל דעת ע"י הבחינה ונסיון, ולא תבונה על ידי מופתי השכל)

כי אם רק ישיב אל לבו יאמר, הלא חציו שרפתי במו אש – ואף אפיתי (כנ"ל פסוק ט"ו ט"ז) ואיך יתרו לתועבה אעשה. (וכפל דבריו אם עשהו לאלהות איך יתרו לתועבה אעשה? –

ואם עשהו לסגוד ע"י לכחות הרוחנים איך לבול עץ אסגוד? הלא הוא עץ הבלה ונפסד ואיך יעשה רושם בין כוכבי שמים הקיימים?):

 מלבי"םחלק באור המלים לתועבה אעשה – תועכבה מציין גנאי האליל שעושהו לאלהות, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו:

 ובול עץ – מציין פחיתת החומר מצד שחושב אותו כטלמס וקמיע אל הכוכבים ולכן אמר אסגוד, לפי שכתבתי (בפסוק ט"ו):

 ויתרו – ובפסוק י"ז אמר ושאריתו, ויובן עפמ"ש למע' (ד' ג') בהבדל בין שאר ונותר,

ששאר הוא הנשאר בכונה, ונותר הוא הנותר מעצמו,

 ולכן אמר תחלה ושאריתו. כי הלא ישאיר את העץ בכונה לצורך הפסל.

אבל פה שמדבר בגנותו אמר ויתרו, כאילו העץ שנשרף היה העקר, והפסל מותרתו אחר שהיא תועבה:

 

(כ) רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי:

רש"י רואה אפר לב הותל הטהו – לבו אשר הותל הטהו לעשות לו רועה של אפר, הדמות שנשרף חציו ונעשה אפר, השוטה הזה היה אומר שהוא לו לרועה ולמפרנס,

דבר אחר רועה אפר לשון ריעות עובד עבודת אחרים ומחבר אליו עבודת אחרים שהיא אפר.

ולא יציל – הנתעה את נפשו לאמר הלא שקר בימיני ויפרד מעליו:

מלבי"ם רעה אפר – אומר הנה הרועה את האפר, ר"ל מי שאינו יודע כלל כי האדם יש בו נפש אלהית גבוה ונעלה מאד, עד שלא יצויר כלל שהאדם ישתחוה אל הדומם והצומח, כי הוא נעלה מהם ע"י כח נפשו,

כי הוא אינו יודע את הנפש כלל, רק הוא רועה אפר, מנהיג את האפר והגוף (כמו רעה אמונה, רועה רוח),

עליו אין תימה כלל כי לב הותל הטהו – לבו המהתל ומצחק עליו הטהו מני דרך עד שיחשוב א"ע גרוע מן פסל עץ ואבן, להכנע לפניו,

ולא יציל את נפשושיזכור איך אעשה כזאת נגד נפשי שהיא אלהית שכליית, ואיך אכניעה לפני דומם וצומח,

או שיאמר עכ"פ הלא שקר בימיני – הלא השקר הוא גלוי וברור כאילו הוא חקוק על ימיני, כי השקר גלוי וברור.

כי אחר שהוא רועה אפר ואינו יודע מנפשו כלל, הוא באמת גרוע מן הפסל ואין עליו תימה כלל, אבל:

 מלבי"םחלק באור המלים רעה אפר – גוף האדם מצד שסוף הרכבתו להתפרד, נקרא אפר, ואנכי עפר ואפר, זכרוניכם משלי אפר,

ושכל האדם ינהיג את כחות החיים כרועה צאנו,

ועת יִרעם עפ"י כחותיהם המעולים הנפשיים, הוא רועה הנפש,

ובהפך הוא מנהיג האפר ותאות הגוף כמ"ש ולא יציל את נפשו, ופעל התל, הוא המדבר דברים בעלי שתי פנים לצחק על חברו:

 

(כא) זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי:

רד"ק זכור אלה יעקב – אם העמים עובדי פסילים לא יבינו אתה זכור הדברי' האלה ולא תפותה לעובדי הפסילים:

 כי עבדי אתה – מאז עבדי אתה ולא עבד הפסילים ועל כן יצרתיך להיות לי עבד,

וטעם יצרתיך כמו שפירש בוראך ויוצרך, או עת שלקח ישראל לעם והוציאם מבית עבדים הוא עת היצירה,

וי"ת אתקנתיך למהוי עבד פלח קדמי:

וישראל לא תנשני – לא תנשה ממני זכרני אתה ואזכרך:

מלבי"ם זכר אלה יעקב – אבל אתה יעקב הלא אתה ידעת מעלת האדם מצד צורתו,

וביחוד אתה ישראל – שנפשך גבוה מאד אף ממלאכי השרת כמו שמורה ע"ז שם ישראל כי ישר אל מלאך ויוכל,

וכ"ש מהעכו"ם כי עבדי אתה – לא עבד אלהי נכר,

וחוץ מזה שאתה עבדי מצד עבודתך אותי, הנה יצרתיך עבד לי – כי נוצרת ע"ז מצד התולדה ע"י שנתתי לך נפש עליונה אלהית,              הנה אתה ישראל לא תנשני – אתה צריך ליזהר בל תשכח אותי ולעבוד אלהי נכר:

 

 (כב) מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:

מלבי"ם מחיתי – ואעפ"י שעונותיכם מבדילים עתה ביניכם לבין אלהיכם, ולא אוכל להשכין שכינתי בתוככם, עד שהם דומים כעב וכענן המאפילים בפני קרני השמש, כן יסוככו ביני וביניכם,

מ"מ אמחה את הפשעים – כאשר ימחה העב והענן ע"י הרוח המפזר אותם,

כן אמחה את פשעיךהגדולים שדומים כעב,

ואת חטאתיךהשוגגים שדומים כענן שאינו מאפיל כמו העב,

רק בתנאי אם תשוב אלי בתשובה, כי אז גאלתיך – אז אם תשוב הנה כבר גאלתיך,

כי הגאולה מוכנת ועקר הדבר תלוי בתשובה, ואז בעת הגאולה לא יעבדו עוד לכוכבים ומזלות, כי אז:

מלבי"םחלק באור המלים (כא-כג) כעב פשעיך וכענן חטאתיך – העב עב מן הענן, והפושע פשע יותר מן החוטא, וההבדל בין יעקב ישראל (למעלה ט' ז'):

 

 (כג) רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר:

מלבי"ם רנו שמים – השמים ירונו לה' יען כי יתראה לכל כי עשה ה' – שה', עשה את השמים ומנהיג את המערכת,

וגם בל יתעו אז כתועים האומרים עזב ה' את הארץ ביד ממשלת הכוכבים,

כי גם יריעו תחתיות ארץ – כי גם שם יתראה כבוד ה' והשגחתו, ולא שישגיח בארץ רק השגחה כללית,

כי גם הרים יפצחו רנה – ואף היער וכל עץ אשר בו כי תתפשט ההשגחה על כל פרטי אישי הבריאה אף על הצומח, ובמה יכירו השגחתו?

 כי גאל ה' את יעקב,

ובישראל – שהם הצדיקים עוד יתפאר – ע"י שיעשה להם נסים גדולים ואותות ומופתים לתפארת:

 

(כד) כֹּה אָמַר ה' גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מי אתי מֵאִתִּי:

רש"י ויוצרך מבטן – מאז ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כה) הייתי לך לעזרה ובחרתיך. נוטה – שמים לבדי